את חנה צ’יז’יק הכרתי בעצם ימי נעוריה, בהיותה כבת שבע־עשרה. באחד הימים של קיץ 1907 ביקרתי בפרדסו של משה סמילנסקי ברחובות, ובין יתר הפועלים התרשמתי מן הזריזות והחריצות של הפועל ברוך צ’יז’יק ואחותו הצעירה חנה. בשעת שהותי בפרדס, ירדה חנה צ’יז’יק לתוך הבאר, שעומקה היה כמה עשרות מטרים, לשם טיפול במשאבה, שהותנעה במנוע־נפט (מנועי־חשמל עוד לא היו בארץ). בעלותה על הסולם הגבוה, ניגשה במהירות אל המנוע, הוסיפה שמן ונפט, ולאחר רגעים־מספר ירדה שוב אל הבאר העמוקה. ובעוד אני מתבונן לנעשה במטעי הפרדס, הופתעתי למראה עיני, כשהצעירה חנה צ’יז’יק רצה מעץ לעץ עם מעדר על שכמה. פה ושם הרחיבה את הבורות מסביב לעצים ותיקנה את התעלות להשקאת העצים. היא השקיעה הרבה מרץ ומסירות בעבודה, כאילו נולדה להיות עובדת־אדמה. היא אהבה את עצי הפרי, עצי הנוי, וכל נטע וכל צמח היו יקרים וחביבים לה.

היא נתחבבה על נותני העבודה ועל חבריה הפועלים והפועלות במושבות יהודה, ואחר כך היתה מדריכה במוסד “קרית ספר” ליתומי פרעות קישינוב, מיסודו של הביל"ואי ישראל בלקינד. שנים מספר עבדה חנה צ’יז’יק בחוות כנרת, בקבוצת מרחביה, במשק אנשי “השומר” שבתל־עדשים, בקבוצת “אחוד” שבפתח־תקוה, בטבריה, בעקרון, בנחלת־יהודה ועוד. בכל מקום־עבודתה מילאה חנה צ’יז’יק את תפקידיה מתוך חדוות יצירה ואהבת עבודת האדמה.

בשנת 1926 עמדה בראש משק הפועלות והחווה ללימוד החקלאות שבצפון תל־אביב. בימים ההם היו באגפי תל־אביב כמה גינות־ירק, משתלות לעצי פרי ולעצי־נוי, משקי־חלב ולולי־עופות, שמכרו את תוצרתם לתושבי תל־אביב. החשוב שבמשקים החקלאיים האלה היה – משק־הפועלות וחוות־לימוד החקלאית שבהנהלת חנה צ’יז’יק. משק זה שוכלל ושופר לפי השיטות המפותחות ביותר, וראוי היה לשמש דוגמה נאה ומאלפת למשקים חקלאיים אחרים.

לעזרתה של חנה צ’יז’יק באה עירית תל־אביב, אשר הקצתה לה שטח בן עשרים וחמשה דונאם בצפון תל־אביב, לשם משק־הפועלות.

כעבור זמן־מה ביקר גדליה בובליק מאמריקה במשק הפועלות, והפקיד בידי ראש־העיר מאיר דיזנגוף 150 לא"י לשם הקמת הרפת הראשונה לחבורה. בכסף זה נקנו שתי פרות מגזע משובח, שהזינו את הקבוצה בחלב טוב, והעודף נמכר לתושבי תל־אביב. אחר כך גדלה הרפת משנה לשנה, ועשרות פרות משובחות היו מספקות חלב מצויין בשפע לעובדות המשק עצמו וגם לתושבי העיר. מתוך שקידה בלתי־ פוסקת הצליחה חנה צ’יז’יק להקים לול־עופות מן המין המשובח, שאף הוא גדל משנה לשנה. ומאות תרנגולות היו מטילות רבבות ביצים בשנה. הוקם גם בית זכוכית לצמחי־נוי ומשתלה לעצי־נוי, גינות פרחים ושושנים וגינות־ירק למופת. במקום צריף־עץ קטן שהוקם בראשיתו של המשק, הוקם בנין גדול ורחב־ידים בעל שלש דיוטות ובהן ששים חדר, עם אולמי־קריאה, חדרי משרד ומחסנים. וליד הבנין הראשי נבנו כמה בניני־קבע, רפתות ולולים. ובלב העיר פורחת ומשגשגת נקודה חקלאית.

בשנת 1930 ביקר אצלי עורך העתון “Daily Eagle” משיקאגו, ובין השאר סיפר לי, שהוא מבקר בארץ־ישראל זו הפעם השלישית, ומורי־הדרך הראו לו בכל בקוריו את ירושלים העתיקה, את קבר הנוצרי, את בית־לחם, נצרת וטבריה, והוא לא מצא כל שנוי תוך 12 שנה בהתפתחות הארץ. את המושבות העבריות לא ראה עדיין, והפעם בא לראות בעיניו את העיר העברית החדשה – תל־אביב. היה זה יום־שבת, ולא יכולתי להראות לו את תל־אביב על ענפי יצירתה השונים והמגוונים. יצאנו שנינו, דרך טיול ברגל, אל משק־הפועלות שבצפון העיר. בדרך סיפרתי לו את קורות המפעל החקלאי. בהתקרבנו אל המשק חשב האורח תחילה שזה “בית־נזירות”, ושאלני בתמימות, אם הכניסה פתוחה גם לגברים. ומה גדלה הפתעתו, כשהצגתי לפניו את המנהלת חנה צ’יז’יק, וזו גוללה לפניו את פרשת המוסד הצעיר. האורח התבונן לכל מה שנעשה במשק, ראה את הבחורות הצעירות בכל ענפי המשק, ראה את בעלי החי ובני העוף למיניהם, את הירקות והשתילים והפרחים, ורשם את הכל בפנקסו. כשעתיים סייר במשק והיה מלא התפעלות מכל מה שראו עיניו בנקודה הירוקה שבלב העיר הבנויה והמיושבת. הביע את שמחתו שזכה לראות משק עברי מסודר למופת המטופח בידי בנות ישראל, ועם זה הצטער שרעיתו ובתו הקדימו לעלות על האניה שעגנה בנמל יפו ולא ראו את הפנה הנהדרה הזאת. לאחר כמה חדשים קבלתי מאת העתונאי התייר הזה כמה גליונות של עתונו, שבהם נתפרסמו רשמי מסעו בא"י. בפרט הרים על נס את משק הפועלות, מיסודה של חנה צ’יז’יק, שהעיר העברית יכולה, לדעתו, להתגאות בו, יצירה נפלאה המוסיפה לוית־חן לכל הסביבה.

המשק הזה הגדיל לעשות הרבה בהעלאת כמה עשרות צעירות מן הגולה, בסרטיפיקטים של ממשלת המנדט. צעירות אלו מצאו פה מוסד משוכלל, למדו לגדל ירק, להצמיח פרח ושתילים שונים, ולעסוק בכל סוגי העבודה החקלאית. הצעירות הללו למדו פה לנהל משק חקלאי מגוון, ועם זה למדו גם את לשון ותרבות העם העברי. כאן מצאו חנוך לעצמאות עברית.

הרבה מצעירות אלו, שנתחנכו פה במשך שנתים, עברו אחר כך לנקודות אחרות, והמשיכו בעבודה חקלאית מגוונת, במטבח הקבוצי והמושבי, בשדה ובסדנאות, בשמירה ובהגנה ובחזית המלחמה.

מחזור הבנות במשק זה מתחלף והולך כל שנתים, מחזור הולך ומחזור בא. הותיקות עוזרות לחדשות להקלט, ומשאירות בידיהן את המשק למען המשמרת החדשה שתבוא אחריהן.

הסתדרות החברות באמריקה עזרה לביסוס ופיתוח המשק המסועף, ובפרט סייעה לו כאמור עירית תל־אביב, שמסרה לו את הקרקע ללא כל תשלום, התקינה את אספקת המים ואת רשת צנורות לאורך אלפי מטרים, ואף סיפקה רבבות מטרים מעוקבים מים לשנה תמורת תשלום סמלי של 20 ל"י לשנה. כן הקציבה העיריה שנה־שנה תמיכה מסויימת למשק, עד התבססו.

עשרות חניכות המשק היו מכל השכבות ומכל העדות ומיוצאות כל הארצות: רוסיה, פולין, ליטא, ארצות־הברית, גרמניה, אוסטריה, צ’כיה, הונגריה, רומניה, וכמובן מילידות הארץ. המנהלת חנה צ’יז’יק, ועוזרותיה המסורות, שקדו שנים רבות על חנוך החניכות והכשרתן להיות בנות נאמנות לאומה ולמולדת.

גם ילדי הפליטים היהודים מפולין, שהובאו לארץ דרך פרס, מצאו מקלט ובית אולפנא טוב במשק־הפועלות הזה. דלתות הבית נפתחו לרווחה לפליטי הגולה השותתת דם.

ראיתי במו עיני את מפעלה של חנה צ’יז’יק בראשית הווסדו, בשנת 1926, ועקבתי אחרי התפתחותו בכל שנות קיומו, ראיתי ושמעתי על הרפתקאותיו עד הגיעו לידי ביסוס. הגדילה לעשות היוצרת והיוזמת חנה צ’יז’יק ביצירת “בית היוצר” לפועלת העברית. היא הנציחה את שמה במוסד הזה, שהוא לכבוד למיסדת וגם לעיר תל־אביב.

בפעם האחרונה נפגשתי עם חנה צ’יז’יק במקוה־ישראל, בחגיגות יובלו של אליהו קראוזה – בט“ז חשון תשי”ב. במקרה ישבנו על כסאות סמוכים. הזכרתי לה את “חסד נעוריה”, בהיותה פועלת חרוצה למופת בפרדסו של דודי משה סמילנסקי, ברחובות ובמשקים חקלאיים אחרים, לפני 44–45 שנה. תוך שיחה התאוננה בפני האשה האיתנה הזאת, שהיא סובלת בזמן האחרון מלחץ־דם גבוה וגם ממחלת־לב. לא ידעתי, שזוהי שיחתנו האחרונה, ולא אראה עוד את חנה, אשר סימלה בכל הופעתה במשך שנים סמל הבריאות הכפרית, המרץ והרצון הכביר.

השיבה את רוחה לאלהים, אך המפעל הנהדר שהקימה בלב העיר הוא האנדרטה הירוקה שהקימה לעצמה בחייה.