בתוך הגלריה המכובדת של “נשי ציון במערכה” חלוצות ועבריות נאמנות, שנתנו את חלקן לתנועת התחיה שלנו, מרגיש אני חובה נפשית להקדיש פרק גם לרעיתי, בזיווּג שני, ד"ר מרים קיסילובה, אשר היתה לי לרעיה נאמנה לאחר שנתאלמנתי מרעיתי הראשונה, ואשר המתיקה לי את כוס־יגוני. עשרות שנים היא מלווה אותי בדרכי, מחזקת את רוחי ומעודדת אותי בפעולותי הצבוריות. אשה נבונה ובעלת שאר־רוח, תקיפת־רצון ורבת־מרץ, עבריה גאיונה וציונית נלהבת מנעוריה, שהקדישה את כל שנות חייה, גם בגולה וגם בארץ, לתחית העם, לבנין הארץ, לעיר תל־אביב, וגם לביצור מעמדה וזכויותיה של האשה העברית. אשת־חיל וחלוצה במלוא המשמע.

בתוך המהפכה הלאומית והחברתית, שהביאה תנועת־התחיה שלנו בחיי ישראל, היתה גם תחית האשה העברית: שווי זכויותיה לזכויות הגבר, שיתוף האשה בעבודה הציונית בגולה, בעליה החלוצית לארץ ובבנין הממשי של הארץ, בהחייאת הלשון העברית, בחינוך הנוער וכו‘. ואם הגענו לכך, שהאשה העברית תופסת כיום מקום נכבד במדינת־ישראל המחודשת: בממשלת ישראל, בשגרירויות ישראל בעמים, בצבא ההגנה לישראל וכו’ – הרי זה תודות לאותן הנשים שנצטרפו לתנועת תחיתנו בראשיתה, וסללו את הדרך לזכויותיה המלאות של האשה. בין אלו היתה גם רעיתי ד"ר מרים קיסילובה.

אעלה כאן כמה ראשי־פרקים מתולדות חייה:

מרים קיסילובה נולדה בכ“ח כסלו תרמ”ו (1885) בעיירה רוגצ’וב (פלך מוהילוב – רוסיה הלבנה), למדה ב“חדר” עם שני אחיה הקשישים ממנה. אחר כך למדה אצל מורה פרטי, בבית־ספר רוסי (פרטי) למדה רוסית וגרמנית ולמודים כלליים.

אביה של מרים, אלחנן קיסילוב, היה תלמיד־חכם וגם משכיל ואוהב ספרות. מראשוני חובבי־ציון, ועוד בשנת 1890 אמר לחסל את עסקיו ולעלות לארץ עם משפחתו בת שבע הנפשות, אך מסיבות משפחתיות לא יכול היה להגשים את שאיפותיו.

מרים למדה בגימנסיה רוסית וגמרה את לימודיה בהצטיינות. אחר כך נסעה לברלין ונכנסה לאוניברסיטה ללמוד רפואה. כעבור שנה עברה לג’ניבה (שווייץ), ונכנסה שם לקורס השני של הפאקולטה לרפואה.

לאחר ארבע שנות לימוד הגישה דיסרטציה בצרפתית על מחלות אף־אוזן־וגרון, וגמרה את חוק־למודיה בהצטיינות בהיותה בת עשרים ושתים.

מג’ניבה חזרה לרוסיה והלכה לפטרבורג (כיום לנינגרד), ועשתה שם שלשים בחינות כלליות על־ידי האקדמיה הצבאית לרפואה, וגמרה את כל הבחינות בהצטיינות.

אגב: כיהודיה לא היתה לה זכות ישיבה בפטרבורג, בבואה עם הדיפלומה מג’ניבה, ונאלצה להרשם כעוזרת לתופרת. המשטרה הטרידה אותה הרבה, עד שגמרה את כל הבחינות. תעודת־הרופא איפשרה לה זכות ישיבה בפטרבורג, אך היא חזרה לרוגאצ’וב ונתקבלה שם כרופאה ב“זימסטבה” בעיירה סטרישני שעל־יד רוגאצ’וב. משם העבירו אותה לעיירה קופיס (פלך מוהילוב). בקופיס עבדה כרופאה ממשלתית, ועסקה גם בפרקטיקה פרטית שלש שנים.

בפטרבורג נפגשה עם המשורר־הרופא ד"ר שאול טשרניחובסקי שהכירה אותו בשווייץ. היא מצאה לו משרת מנתח במרפאה פרטית, שבה עבד כמה שנים (ב“זכרונותיו של רופא זימסטבה”, מזכיר ש. טשרניחובסקי את שמה של ד"ר מ. ק. בראשי־תיבות).

הרופאה הצעירה לא הסתפקה בעבודתה המקצועית בלבד, אלא הקדישה מזמנה וממרצה לעבודה ציונית ותרבותית. נבחרה כצירה מקופיס ושקלוב לקונגרס השמיני, שנתקיים בהאג (בירת הולאנד) בשנת 1907). לאחר שנתים נבחרה שוב כצירה מרוגאצ’וב בקונגרס התשיעי, שנתקיים בהאמבורג – בשנת 1909. על־פי בקשת הפרופיסור אופנהיימר אספה, יחד עם המהנדס קפלן־קפלנסקי, בימי הקונגרס התשיעי, כ־100,000 מארק, לשם יסוד המושבה מרחביה בעמק־יזרעאל.

בשנת 1910 באה לקניגסברג, והיתה היהודיה היחידה שזכתה להתקבל כאסיסטנטית חפשית על־ידי הפרופיסור המפורסם וינטר בקליניקה של האוניברסיטה למחלות נשים ויולדות. באותו זמן עבדו שם עוד שני רופאים יהודים שלא הבליטו את מוצאם, בעוד שד"ר מרים קיסילוב היתה מופיעה בראש מורם וגאוה לאומית, שהיא יהודיה וציונית. הפרופ' וינטר שאל אותה: מה זה “קונגרס ציוני”? וקיבל הסברה מתאמת. בהתאם לכך נתן לה חופשה, לפי בקשתה, לקונגרס הציוני.

בהיותה במקום־המרפא שאבו (ליד אודיסה) נפגשה עם ד"ר יוסף קלוזנר ורעיתו צפורה, והתידדה אתם. כן התקרבה באודיסה למנחם אוסישקין, שאף אותו הכירה בקונגרסים הציונים בהאג ובהאמבורג.

אקלימה של אודיסה, השוכנת על שפת הים השחור, לא השפיע לטובה על מצב בריאותה, ובשנת 1912 עברה למוסקבה. בהמלצתו של מ. אוסישקין, עזר הד"ר יחיאל צ’לנוב – המורשה הציוני של גליל מוסקבה – להתקבל כרופאה בבית־חולים בסוקולניק, פרבר בקרבת מוסקבה, ובאותו זמן עבדה גם כרופאה פרטית ובמרפאה בזמוסקובוריצה.

באביב 1913 הפליגה ד“ר מרים קיסילובה באניה מאודיסה לארץ־ישראל, והגיעה לנמל יפו. משם יצאה אל קרוב־משפחתה פ. ויגודסקי, ויצאה לתור את הארץ. ביקרה במושבות יהודה, שומרון והגליל, ממטולה הצפונית ועד רוחמה הדרומית. כמה חדשים שהתה ברחובות, בתל־אביב ובירושלים, ואחר כך מילאה באורח זמני את מקומו של ד”ר הלל יפה בזכרון־יעקב וסביבתה. באותו זמן הוצעה לה משרת רופאה קבועה למחלות נשים בבית־חולים בשכם, אך היא סרבה, בנמקה שהיא באה ארצה לעבוד בישוב יהודי ולא בישוב ערבי. שנה אחת היתה בארץ, ולא מצאה מקום מתאים לעבודה רפואית, מכיון שרצתה לעבוד רק בבית־חולים. מפני הצורך בימים ההם ברופאי־עינים, יצאה בפברואר 1914 לווינה לשם השתלמות ברפוי למחלות־עינים, על מנת לשוב לארץ בעוד חדשים מספר. בדרכה לווינה שהתה באיטליה וביקרה בינתים בבתי־הנכות ובמוסדות־אמנות לכל סוגיהם. בדרכה מאיטליה לאוסטריה, נודע לה על ההתנקשות בחיי יורש־העצר האוסטרי והאולטימאטום לסרביה, ערב הכרזת מלחמה. בהגיעה לווינה, הופתעה לראות בתחנת־הרכבת את המגויסים ואת פרידת החיילים ממשפחותיהם. ברחובות היו הפגנות המונים והמפגינים צעקו: “ניעדער מיט דען רוססען” (“להוריד את הרוסים”).

ד"ר מ. קיסילובה הגיעה לווינה לשם השתלמות ברפוי מחלות־עינים, על מנת לחזור לארץ־ישראל כעבור כמה חדשים. אך המלחמה שהוכרזה בין אוסטריה וסרביה, התפתחה בממדים רחבים בין בעלות הברית (אוסטריה־הונגריה, גרמניה, איטליה ותורכיה) לבין מעצמות־הברית (אנגליה, צרפת, רוסיה, בלגיה וארצות־הברית), ונמשכה מאבגוסט 1914 עד נובמבר 1918.

ד"ר מ. קיסילובה נשארה בווינה כשנתים כשבויה אזרחית, נתינת רוסיה הלוחמת. בווינה נודע לה, שגם המשורר ח. נ. ביאליק ורעיתו, בשובם ממקום המרפא בקארלסבאד, נשארו בווינה כנתיני רוסיה, ורק בהשתדלות הרב הראשי מלאופולדשטאד שוחרר המשורר ממעצרו.

המנתח הידוע בווינה, פרופ' ניומן, שמע על הרופאה השבויה ואמר לסדרה כרופאה במחנות פליטים מגליציה, אך האוסטרים התנגדו לכך, בגלל נתינותה הרוסית. לאחר סבל רב עלה בידה להסתדר בסנטוריה לילדים בווינה, במקום הרופאה המנהלת שגויסה לצבא הלוחם האוסטרי.

לאחר שנתים הורשתה לצאת לרומניה, שהיתה עדיין אז נייטראלית.

ברומניה עשתה יומים ויצאה לאודיסה, ולאחר ימים מספר נכנסה גם רומניה למלחמה. מאודיסה הלכה לביתה ברוגאצ’וב, התגייסה ועבדה כרופאה מאחורי החזית בבית־חולים בבוברויסק כשנתים – תחילה כרופאה שניה, ואחר כך כמנהלת. מבוברויסק עברה לברזינה (פלך מינסק) והמשיכה את שרותה הרפואי. עם התחלת מהפכת הבולשביקים, עברה לאודיסה ועבדה בבתי־חולים אחדים. ושוב נפגשה עם המכרים הוותיקים כמו: ד“ר י. קלוזנר ורעיתו, אוסישקין ורעיתו, ד”ר י. ספיר ועוד.

בשנת 1921 יצאה מרוסיה, והיתה שנתים בקישינוב כפליטה רוסית. ימים קשים עברו עליה עד שהשיגה עבודה ב“קרן תכשיטים” שעל־יד קרן־היסוד, מפני שלא יכלה להשיג רשיון לעבוד ברומניה כרופאה בגלל נתינותה הרוסית.

בתחילת 1923 יצאה מקישינוב, ועלתה לארץ בפעם השניה. תחילה התישבה בראשון־לציון, ועבדה שנה אחת כרופאה של קופת־חולים ההסתדרותית, ואחר כך עסקה ברפואה באופן פרטי.

היא נתפרסמה כרופאה מנוסה, ורכשה את אמון התושבים בראשון־לציון ובנחלת־יהודה.

בשנת 1924 עברה לתל־אביב ונישאה לכותב הטורים האלה. היא לא הצטמצמה במסגרת הרפואית בלבד, כי אם חרגה למרחב של העבודה הצבורית.

כשנתים עמדה בראש “הסתדרות נשים עבריות” בתל־אביב, ובאותו פרק־זמן יסדה, יחד עם ד“ר חנה יעקב, ד”ר רחל לוין, גב' רחל גולדברג, גב' יעקובסון ואחרות, את מעון־התינוקות הראשון בא"י – ברחוב גרוזנברג, אשר נקרא על שמו של אחד־העם, מפני שנפטר ביום־הפתיחה (המשורר ח. נ. ביאליק נתן את הסכמתו לכך).

שנה אחת היתה יושבת־ראש ב“ויצו” הארצית, קודם התמזגותה עם “הסתדרות נשים עבריות”.

שנים מספר היתה חברה בועד המרכזי של הסתדרות הרופאים, שנה אחת חברה בועד הסניף ובמועצת־הסתדרות הרופאים. אחת־עשרה שנה היתה יו“ר הועד למען האופירה הארצישראלית, מיסודו של מ. גולינקין. כשנתים היתה סגנית של היו”ר בחוג “ידידי האופירה העממית הארצישראלית”. משנת 1944 עומדת בראש אגודת עזרת יתומים ואלמנות, חמש שנים היתה יו"ר ארגון הנשים הציוניות ליד הסתדרות הציונים הכלליים בתל־אביב, שלוש שנים היתה נשיאה של לשכת בנות־ברית “תל־אביב”.

היא בעלת לב רגיש, וכל מעיניה לעזרת הזולת. היא חיה את חיי הצבור, ומיטב זמנה ומרצה, היא מוסרת לעבודה צבורית רחבה ומגוונת. אינה מסלקת מעצמה כל תפקיד שמטילים עליה. כאז, לפני יובל שנים, כן עתה, היא נאמנה לציונות המקורית הראשונה, ומאושרת שזכתה לחזות בעיניה בנצחון הרעיון הלאומי ובתקומת ישראל במדינתו המחודשת.