7 באבגוסט 1937, ל' באב תרצ"ז

בפעם הראשונה בתולדות הקונגרסים אנו מבררים שאלה בדלתיים סגורות, כי עלינו לדבּר הפעם אל עצמנו. העמדנו בפני ויכוח ציוני הנוקב עד התהום, מעין נקודת-המוקד של ההיסטוריה היהודית. אנו דנים בשאלה המגיעה עד שרשי הציונות ונבכי נשמתה של האומה העברית. בבירור חמוּר זה על כל אחד מאתנו להתיחד עם נפשו ולומר את אשר בלבו, כל אשר בלבו. וכולנו יחד נשקול את הדברים – ונכריע מתוך בחינה ציונית, ורק מתוך בחינה ציונית. רק ציונים, המאמינים בזכותו וברצונו וביכלתו של העם היהודי לקומם מחדש את עצמאותו המלאה במולדת – רק אלה יכריעו בויכוח נורא-הוד זה.

 

כל הצעה להשאירנו מיעוט במולדת – פסולה    🔗

לכל השוללים והפוסלים זכותנו לקוממיות ממלכתית נאמר: אספו ידיכם! כל יהודי יש לו זכות לדעתו ולהשקפתו – אבל גורל העם היהודי יחָרץ רק על-ידי אלה הקשורים לעם ומאמינים בעתידו הלאומי. מאחורי גבו של העם היהודי נעשים עכשיו נסיונות – בסתר ובגלוי – לחתור תחת שאיפת גאולתו וזכותו למולדת. בויכוח האחרון בבית-הלורדים הבריטי הציע יהודי בעל שם מכובד לעשות את ארץ-ישראל חלק מפדרציה ערבית גדולה ולהרשות ליהודים במשך כמה שנים רק עליה מצומצמת שלא תתן לישוב היהודי לעלות על 40% מאוכלוסי הארץ. הצעה מחפירה זו יצאה מפי לורד סמואל, ואין יודע אם כיהודי הרים יד על תקוות עמו והתעלל במצוקת אחיו בגולה, או כאנגלי – כג’נטלמן אנגלי המתפאר בישרו והגינותו – יעץ את העם האנגלי לחלל ולהפר את ההתחייבות ההיסטורית שנתן לעם ישראל. הד הצעתו של סמואל נשמע לפני ימים אחדים בתזכיר שהגישה ממשלת עיראק לועדת-המנדטים של חבר-הלאומים. הממשלה העיראקית מציעה לדון את היהודים בארץ-ישראל למיעוט נצחי בתוך מדינה פלשתינאית ערבית. הסבורה ממשלה זו שהעולם שכח את הדוגמא האיומה של גורל המיעוט האשורי בעיראק לאחר ביטול המנדט? ואין פלא שעורכי הטבח האשורי נטפלו להצעתו של סמואל. אולם העם היהודי ידע להעריך נכונה את הופעתו של הלורד הנכבד הזה. לא-פעם עשו בנו פרעות – ביהודים יחידים, בקהילות יהודיות ובקיבוצים יהודים ארציים. אולם מזימת הלורד סמואל פוגעת לא ביחידים, לא בקהילות ולא בקיבוץ ארצי. הגזירה על יהודי ארץ-ישראל להישאר מיעוט בתוך גלות-ערב היא התעללות אכזרית באומה היהודית לדורותיה, מימי האבות ועד סוף כל הדורות. לא הקונגרס ולא העם היהודי – איש מאתנו לא יעיין ולא ידון בשם הצעה שיש בה סכנה או חשש של הישארותנו כמיעוט יהודי בארץ המולדת. וקודם-כל נעקור מבירורינו כל מחשבת-פיגול ממין זה.

 

זכותנו למולדת השלמה – קדושה    🔗

התנועה הציונית והאומה היהודית הגיעו לפרשת-דרכים היסטורית, ועלינו לבוֹר לעצמנו הדרך נלך בה בעתיד הקרוב. ובבירור זה – שהוא בירור ציוני – אל נשתמש בנימוקים אנטי-ציוניים למען הוכיח זה לזה את טעותו, ואל נציג שאלות שאינן בגדר שאלה לכל ציוני נאמן ומאמין. אין בתוכנו ולא יתכן בתוכנו ויכוח על אחידותה של ארץ-ישראל ועל קשרנו וזכותנו לארץ כולה. ורק למותר להוכיח מעל במתנו הציונית שאין לוותר על שום חלק מהארץ. אחידותה של ארץ-ישראל אינה בשעה זו, לצערנו, עובדה פוליטית. במשך הרבה דורות לא היתה עובדה פוליטית. הארץ גזורה וקרועה לארבעה חלקים: צפונית, מזרחית-צפונית, מזרחית-דרומית ודרומית. אולם במקום הנאמן ביותר – בלב העם היהודי – אחידות זו חרותה באותיות בל-ימחו. אפשר לעקור לב יהודי; אבל שום כוח לא יעקור ארץ-ישראל, וארץ-ישראל כולה, מתוך הלב היהודי. שלמותה של המולדת וזכותנו המלאה למולדת חרותה לא רק בלבנו. ספר-הספרים, הקדוש גם למאות מיליונים לא-יהודים, עֵד-נצח הוא לקשר בל-ינתק שבין עם ישראל וארץ ישראל. ואם דור-מתכחשים ניסה למחוק שם ציון מתפילתו ומלבו, באו בניהם אחריהם והחזירו את העטרה ליושנה. ועדים חיים הם הרוטשילדים, המלצ’טים, הברנדייסים והבלומים – ארצנו לא תינכר לצמיתות.

 

הציונות – פתרון מלא לשאלת העם    🔗

אין גם ויכוח בתוכנו על מטרתה הסופית של הציונות – על עצמאותה המלאה והגמורה של האומה העברית בארצה. והכנופיות והפלגות בתוכנו, התובעות לעצמן מונופולין על תקוַת המדינה העברית, אינן אלא מחללות את רגשות העם ומשאת-לבו. הציונות קבעה – כאמונת עם ישראל לדורותיו – שארץ-ישראל עתידה לפתור את “שאלת היהודים” בשלמותה ובמלואה. לא פתרון חלקי לעם, ולא פתרון לחלק מהעם, אלא פתרון מלא לעם בשלמותו – כלומר לכל יהודי שזקוק ורוצה בחיי-מולדת. ולא קבלנו דעתו של אחד-העם על מרכז רוחני, כי עם ישראל לא האמין אף פעם בשניוּת של החומר והרוח. בלי שכינתו הגשמית של העם בארץ לא תיכון ולא תקום שכינתו הרוחנית. המרכז הרוחני של העם היהודי יתכן רק במרכזו הארצי. ואל נסלף את בירורנו הפוליטי החמוּר המחלוקת-סרק שעבר זמנה.

 

מי תיכן את מידות-הקליטה של הארץ?    🔗

כל דרך שאינה מאפשרת קליטת המוני ישראל במולדת – פסולה, כי היא סותרת את בסיסה העיקרי של הציונות. ויותר מכל פסולים הנימוקים המוציאים דיבת הארץ. הנסיון שנעשה מצד זה ומצד שני להטיל פגם באפשרויות-הקליטה של חלק זה של הארץ או חלק אחר – נסיון זה נובע ממקור לא-טהור, ממקור הכפירה הציונית. ההשוואות ה“מדעיות” כביכול עם צפיפות האוכלוסין בצרפת, בלגיה וארצות אחרות – כוזבות ומטעות. החלוצים בעין-חרוד או משמר-העמק לא ביסו אף פעם את תכניותיהם המשקיות וקביעת שיעור המתישבים בקבוצתם על השוואות פסולות אלו. שללנו תמיד את מידת-הרמיה של יכולת-הקליטה הסטטית שבה מדדה ממשלת-המנדט את אפשרויות העליה היהודית. בטבע הארץ וגדלה ראינו רק גורם אחד בחישוב הקליטה. את המפתח הדינמי לאפשרויות ההתישבות ראינו תמיד – ונסיון התישבותנו אימת את ראייתנו – בכשרון-היצירה ובצרכי-ההתישבות של העם היהודי. מה היתה יכולת-הקליטה של אלפי-דונמי-החול בסביבת יפו כשבאנו לפני שלושים שנה לארץ? איזה אכספרט מדעי היה מוסמך לקבוע שבחולות עקרים אלה יקלטו מאה וחמישים אלף יהודים ותיבּנה תל-אביב העברית? ההגיע מקום זה לשיא קליטתו? ההגיעה חיפה לשיא קליטתה? העמדה תעשיתנו מלדת¹ בשני מרכזים אלה? והוא הדין בכל נקודות התישבותנו – ובכל השטחים המרובים של מרכזי ההתישבות היהודית שעדיין לא נתישבו בהם. צפיפות האוכלוסין בצרפת מותנית לא בכוח-הקליטה של הארץ אלא בכוח-הפריה של העם הצרפתי. אילו היו מיליונים צרפתים מדוכאים ונרדפים ללא-מוצא בגולה – היתה צרפת מוצאת בתוכה מקום רחב-ידים לקליטתם. כשמיליון וחצי יוָנים נעקרו בחוזק-יד מאדמת תורכיה החדשה – מצא העם היוני מקום להם במולדתם הקטנה. ומה פשר הזלזול באפשרויות-הקליטה של עמק החוף, עמק-יזרעאל, עמק החוּלה, והרי הגליל? כלום מפני שחבלים פורים ומבורכים אלה מוצעים למדינה יהודית, פקעה זכותם וברכתם? על מה ביססנו כל השנים את מיכסות העליה העובדת? כלום נשענו על יכולת-הקליטה של שכם, ג’נין, זרנוּגה ורמלה? לא הארץ כולה אלא מרכזי הישוב היהודי בלבד – בעיר ובכפר – שימשו עד עכשיו יסוד לחישובי יכולת-הקליטה של העליה היהודית, ורק הנקודות היהודיות בלבד היו קולטות את עליתנו. ההגיעו כל אלה לקצה יכלתם? כמו-כן מוזר הפגם שמטילים בשאר חלקי הארץ. בודאי לא דומה יכולת-הקליטה של הרי אפרים ויהודה ליכולת-הקליטה של עמק השרון והירדן ושאר עמקי הארץ. אבל מאיזה זמן נתיאשנו מאפשרויות הקליטה – ולו גם מצומצמוצ – של חבל ההרים וערבות הנגב? אגב פולמוס ציוני פוליטי, שיש לבררו לגופו, אל תוציאו דבת הארץ.

 

לא לדחות, אלא לדחוק את הקץ    🔗

אל נתעלם גם מהדרגיוּת מוכרחת שבהגשמה הציונית. דבר גאולנו המלאה לא יקום בבת-אחת. שיבת עם ישראל לארצו, בנין המולדת, זהו תפקיד לדורות. היו משיחי-שקר בישראל, יש גם ציוני-שקר. וציונות-שקר היא זו המקימה מדינה יהודית בהבל פיה. מתעתעים ומלהגים הם אלה המתפארים בלשון מדברת גדולות, כי בידם לחולל את הפלא של החזרת עם מפוזר ומפורד לארץ מדולדלת ועניה – בתנופת-יד אחת. הציונות מתגשמת בשלבים, שלב אחרי שלב. אבל אל נעשה את ההדרגיוּת פלסתר. האומרים: חכינו אלפיים שנה ויש בידינו לחכות עוד עשרות ומאות שנים, עד “אחרית הימים” – מתכחשים לציונות. הזמן הוא גורם פאַטאַלי בציונות. אין לנו הרבה פנאי. נביאינו ניבאו ל“אחרית הימים” לפני אלפיים וחמש מאות שנה. אם “אחרית הימים” זו תקום – ויותר מבכל זמן אחר אנו מאמינים בהתקרבותה – לא תרחק חוק. עברנו מרחק של מאה דורות מאז – ואני מאמין שאנו עומדים כבר על סף “אחרית הימים”, גם מבחינה יהודית וגם מבחינה אנושית אוניברסלית. הגאולה הגדולה שנביאינו ראו בחזונם, גאולת העם והאדם, מתקרבת ובאה. מתחוללים בעולם מאורעות שישַנו את פני האנושות, שישַנו יחסי עמים ומעמדות, שיקראו גאולה ודרור לישראל ולעמים – ודורנו קרוא להחיש את פעמי הגאולה. יעודנו הוא לא לדחות אלא לדחוק את “הקץ” – קץ הסבל היהודי והאנושי.

 

האופי הבין-לאומי טבוע במהותה של הציונות    🔗

אין גם צורך לעמוד מחדש בקונגרס ציוני על האופי הבין-לאומי של הציונות. שאלת היהודים היא שאלה בין-לאומית – זאת קבע עוד הרצל בזמנו. גם פתרון השאלה יתכן רק בדרך בין-לאומית. לא תעודה זו או אחרת הטביעה את החותם האינטרנציונלי בציונות; החותם הזה טבוע במהותה הפנימית של הציונות. הגלות היא קללה לא רק לעם ישראל, אלא לעולם כולו. והעולם לא ישקוט ולא ינוח עד שיקום הפתרון. ההכרה הבין-לאומית בזכות עם ישראל לארצו שאושרה במנדט, היא תוצאה ולא סיבה. לא המנדט המציא זכות זו – הוא רק ציין וניסח עובדה היסטורית קיימת. העובדה גופא מקורה בתולדות עם ישראל ובמצבו בּעולם. שום תעודה בין-לאומית חדשה, או מתוקנת, אינה עלולה לעקור או לסלף עובדה היסטורית זו. אם צריכים לחול שינויים או לא, בתעודת המשפטיות הקובעות עמדתנו בארץ – דבר זב תלוי בנסיבות חולפות, אבל אין הנסיבות החולפות והשינויים הפורמליים הכרוכים בהן מסוגלים לשנות עובדת-יסוד. ועובדת-היסוד שעליה בנויה הציונות הוא הפיזור הטרגי של עם גולה שאין לו תקנה אלא בכינוסו במולדת העומדת מאות שנים בחורבנה ודלדולה.

 

בגזירת הגורל הפוליטי בדורנו הננו קשורים באנגליה    🔗

אין אנו עומדים גם עכשיו בפני השאלה אם לחסל או להמשיך את קשרינו ויחסינו עם אנגליה. בכל דרך אשר נבחר בקונגרס זה או בקונגרס הבא – עוד שנים לא-מעטות נהיה קשורים לאנגליה ותלויים בה. כי כך חרץ הגורל הפוליטי בדורנו, וגורל זה לא ישונה במהרה.

 

לנו – זכות עם, לערבים – זכויות תושבים בארץ    🔗

פחות מכל נתונים שינויים יסודיים ביחסינו לערבים. רק צחוק מר עושים לנו אלה שגילו פתאום מציאותם של שלוש מאות אלף ערבים במדינה היהודית המוצעת לנו. מציאות הערבים בארץ לא באה בעקבות הצעת החלוקה. בין שיהיה מנדט בריטי ובין שלא יהיה, בין שהארץ תחולק או לא תחולק – נעמוד כאשר עמדנו כל השנים, בטרם היות המנדט ולאחר חתימתו, בפני מציאות מאות אלפים ערבים בארץ ובפני מציאות מיליונים ערבים בארצות השכנות. לא המנדט פינה אותם ולא החלוקה תחזירם. מציאות זו של הערבים אף היא עובדת-יסוד היסטורית היא, ומציגה בפני תנועתנו את הבעיה החמוּרה והקשה ביותר שעלינו למצוא לה פתרון. שום שינוי במשטר כשהוא לעצמו לא יביא את הפתרון. אנו, בציונים, המאמינים בזכותנו המוחלטת, הבלתי-מותנית, של העם היהודי לשוב לארצו ולבנותה – לא שללנו ולא נשלול זכות-קיומם של הערבים היושבים בארץ. להם זכויות-תושבים – לנו זכות-עם. שאלת קיומו של העם הערבי אינה תלויה בארץ. האומה הערבית אינה חסרה מולדת. להיפך, היא ברוכה במולדות רבות ורחבות-ידים, המסוגלות לקלוט ולקיים מיליונים נוספים. הערבים היושבים בארץ-ישראל הם רק אחוז קטן ובלתי-חשוב מהעם הערבי. חידוש המולדת העברית בארץ-ישראל אינו מסכן את עצמאותה של האומה הערבית בארצותיה. הוא גם אינו חותר תחת קיומם של הערבים המועטים היושבים בתוך הארץ. גם מבחינה מוסרית, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה התישבותית-משקית אין כל ניגוד וסתירה. בין זכותנו ומאוויינו להעביר לארץ המוני ישראל, כל המוני ישראל הרוצים וזקוקים לכך, ובין שמירה על זכויות הערבים היושבים בארץ. את אפשרויות התישבותנו אנו יוצרים מחדש, ולא כובשים מאחרים. ולשוא מכניסים בויכוח הפוליטי המיוחד, שהועמדנו בו הפעם, את שאלת הערבים.

 

הציונות – פירושה בנין ולא הצהרות    🔗

ועוד דבר אין אנו רשאים לשכוח בבירור זה: הציונות אינה חברת-התישבות בלבד, השוקלת ובוחנת אך ורק שאלות משקיות וכספיות. אין הציונות גם מועדון לויכוחים, אידיאולוגיים ופוליטיים, המסתפקת בבירורים עיוניים ובקביעת הלכות מופשטות. בציונות היא תנועת-עם, ששוּמה עליה לחנך את ההמונים היהודים ואת הדור הצעיר, לארגן כוחו הקיבוצי של העם ולנהל את מלחמתו הפוליטית, לגייס את יכלתו היוצרת ולבנות את הארץ. ארץ-ישראל אינה אובייקט להצהרות ולהכרזות בלבד. בלי בנין הארץ מתרוקנת הציונות מתכנה. דבר הציונות לא יבוצע בדיבורים.

 

בכוח האמונה ובכשרון הראיה המפוכחת    🔗

ועוד: אל נעמיד זו לעומת זו את הריאליות וה“מיסטיקה”. עלינו לנקוט בבת-אחת גם בריאליות וגם ב“מיסטיקה” – וב“מיסטיקה” אני מתכוון לאמונה ורצון. עלינו לנקוט בריאליות – ובריאליות בקורתית – ביחסינו לאחרים, לזרים, לאנגלים, לערבים וכדומה. עלינו לנקוט ב“מיסטיקה” ביחס לעצמנו. עלינו להיות ריאליסטים – וריאליסטים ביקורתיים – ביחס לכל צעד ממשי שאנו עושים בהווה ובעתיד הקרוב, ועלינו להיות “מיסטיים” – בעלי אמונה עמוקה ללא גבול ובעלי רצון אדיר ללא-חת – ביחס לעתיד, עתידנו.

 

מה השלב הקרוב בדרך למטרה?    🔗

על מה אנו מתוכחים? מהי השאלה הפוליטית שהוצגה בפני קונגרס זה?

אין זו השאלה על תחומי שאיפתנו הציונית ועל מטרתנו הסופית, אלא שאלה על השלב הקרוב בדרך ההגשמה. והשאלה היא:

 

מנדט בריטי – או מדינה יהודית?    🔗

והברירה שהוצגה לפנינו אינה ברירה לעולם-ועד. שום איש מהטוענים למנדט אינו סבור שהמנדט האנגלי יעמוד לנצח, ושום איש הבוחר במדינה יהודית אינו מניח שהמדינה תצטמצם לעולם-ועד רק בחלק מן הארץ. אין אנו עכשיו קרואים לפתור שאלות-הנצח או אפילו שאלה לדורות רבים. השאלה היא: מה רצוי לנו בתקופה הקרובה? אין דבר כוזב מעירבוב מתימטיקה בפוליטיקה, וכשאי מדבר על התקופה הקרובה, אין בידי לקבוע את מספר השנים בדיוק חשבוני: אם הכוונה לעשר, לחמש-עשרה או לעשרים השנים הקרובות. הועמדנו בפני שלב חדש בהגשמה המודרגת של הציונות, ובידינו להכריע אך ורק את גורל התחנה הקרובה. ובפתח-תחנה זוז אנו עומדים בפני שתי אלטרנטיבות: מנדט או מדינה – מנדט בריטי או מדינה יהודית; הראשונה במלוא חלקה המערבי של הארץ; השניה – בחלקו של שטח “הבית הלאומי”. ושתי הברירות נתונות. וטוֹעה כל מי שסובר שיש לו רק ברירה אחת.

 

אם אין בטחון בקיום המנדט – אין גם בטחון בקיום המדינה היהודית    🔗

יש אומרים: המנדט נשרף, נתבטל, ואין לנו אלא לקבל תכנית המדינה המקוצצת. זוהי טעות מסוכנת. אילו לא היה קיים עוד מנדט – לא היתה ניתנת לנו ברירה של מדינה, אפילו של מדינה קטנה. אם רק ברירה אחת לפנינו – אין לנו כל ברירה. תאמר הועדה המלכותית מה שתאמר: המנדט קיים, והוא ניתן להגשמה, אם נרצה – לא יתבטל המנדט.

וכמחייב גמור של המדינה, לא לעתיד לבוא, ולא בכל רחבי הארץ, אלא מדינה לאלתר, אפילו בחלק אחד של הארץ, אני מוכן להילחם על קיום המנדט ורואה הכרח על קיום המנדט כל עוד לא הוקמה המדינה. לפי שעה יש רק הצעה של מדינה מטעם הועדה המלכותית ומטעם הקבינט הבריטי. אם אין בטחון בקיום המנדט – אין גם בטחון בקיום המדינה. אם ועדה אחת אומרת שהמנדט אינו ניתן להגשמה, יכולה ועדה שניה גם לומר שהמדינה אינה ניתנת להגשמה. לפי-שעה יש רק הצעה על הקמת מדינה יהודית. הצעה זו אינה מחייבת אותנו – אולם היא מעמידה בפנינו ובפני העם היהודי אלה גדולה ורבת-אחריות, כאשר לא היתה מיום צאתו בגולה, זה אלפיים שנה.

 

כיצד ראתה ממשלת המנדט את דבר יסוד הבית הלאומי    🔗

השאלה הוצגה לא על ידינו. הצעת המדינה לא מאתנו באה. את השאלה הזאת הציגה ממשלת-המנדט. הממשלה היא גורם פוליטי מכריע בימינו – ועוד תשמש גורם מכריע במשך שנים לא-מעטות. ולא במקרה ולא מתוך שרירות-לב הציגה לפנינו הממשלה האנגלית את שאלת קיום המנדט או הקמת מדינה יהודית במקום המנדט. שאלה זו הוצגה בתוקף המאורעות של שנת 1936, אשר זעזעו לא רק את הישוב בארץ והעם היהודי בגולה; אלא גם את דעת-הקהל באנגליה ובעולם. כחצי-שנה היתה הארץ פרועה: שביתה כללית, מהומות, תבערות, התנקשויות, רציחות – בסימן מלחמה נגד העליה היהודית והבית הלאומי. דעת-הקהל באנגליה והממשלה האנגלית הועמדו בפני הכרעה: הלהמשיך בעליה היהודית לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית, כבשנים הקודמות, בהתאם להתחייבויות וההבטחות הרשמיות, ופירוש הדבר – רוב יהודי בארץ בעתיד הקרוב; או – לצמצם את העליה במסגרת פוליטית על-מנת שהערבים ישארו גם להבא רוב. בהיקף העליה היתה כרוכה השאלה הברורה: הלתת להפוך את ארץ-ישראל למדינה עברית – או לגזור על היהודים להישאר מיעוט בארץ ערבית. אילו היתה זאת אך ורק שאלה משפטית בלבד, והפוסק בדבר היה משפט הקונגרס, היתה התשובה ברורה. אפילו הועדה המלכותית נתנהתשובה ברורה. בפרק ב‘, סעיפים 21–20 של דין-וחשבון הועדה (עמ' 25–24) נאמר בדבר מובנה הפוליטי של הצהרת-בלפור: "הורשינו לבדוק את התעודות המתיחסות להצהרת-בלפור וברור לנו שהמלים ‘יסוּד בית-לאומי בארץ-ישראל’ באו כפרי פשרה בין אותם המיניסטרים אשר יזמו הקמת מדינה יהודית במשך הזמן ובין אלה אשר לא התכוונו לכך. מכל צד ברור שממשלת הוד מלכותו לא יכלה לקחת על כצמה הקמת מדינה יהודית. היא יכלה רק להתחייב להקל על גידול בית-לאומי. והדבר היה תלוי בעיקר בשקידה וביזמה של היהודים, אם הבית יגדל עד כדי היות מדינה. מר לוי ג’ורג’, ראש הממשלה באותו הזמן, העיד בפנינו לאמור:

“היתה מחשבה – פירוש ניתן לדבר באותו זמן – שמדינה יהודית לא תקום מיד עם חתימת חוזה-השלום בלי בירור המאוויים של רוב האוכלוסים. מאידך גיסא התכוונו לכך, שבהגיע הזמן להעניק מוסדות רפרזנטטיביים לארץ, תהא ארץ-ישראל לקהיליה (קומונוולט) יהודית, אם בינתיים יעָנו היהודים להזדמנות שניתנה להם בהכרזת הבית הלאומי ויהווּ רוב מסוים של האוכלוסים בארץ”.

מכאן ברור שממשלת הוד מלכותו ראתה מראש שיתכן דבר הקמת מדינה יהודית במשך הזמן, אפס, לא היה באפשרותה לומר כי דבר זה ודאי שיקום, ועוד פחות מזה יכולה היתה להביא לידי כך ברצונה היא בלבד. המנהיגים הציוניים מצדם הכירו שהקמת מדינה יהודית בעתיד לא הוצאה מכלל סעיפי ההכרזה, ודבר זה הובן על-ידי אחרים. “אני משוכנע”, אמר הנשיא וילסן ב-3 למרס 1919 “שמדינות בעלות-הברית בהתאם עם ממשלתנו ועמנו-אנו, הסכימו לכך, שבארץ-ישראל יונח היסוד לקהיליה (קומונוולט) יהודית”. הגנרל סמאטס, שהיה חבר קבינט-המלחמה בשע פרסום ההצהרה, בישׂר מראש בנאום ארוך אשר נשא ב-3 לנובמבר 1919 ביוהניסבורג: “זרם מתרחב של עליה יהודית לארץ ומדינה יהודית גדולה, אשר תקום שם מחדש לדורות הבאים”. לורד רוברט ססיל², בשנת 1917, סיר הרברט סמואל בשנת 1919 ומר וינסטון צ’רצ’יל בשנת 1920 השתמשו במלים שמובנו הברור והיחיד – תקומה אפשרית של מדינה יהודית".

עד כאן דברי הועדה המלכותית על הכוונה של הצהרת-בלפור ועל תוכן המושג של “בית-לאומי לעם היהודי”. ההבטחה וההתחייבות של אנגליה כלפי העם היהודי הן איפוא, ברורות. ומבחינה משפטית אין ספק שאנגליה חייבת לסייע לעליה יהודית, גם אם זו עלולה להביא לידי יצירת רוב יהודי והפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית.

 

ומה מסקנות הועדה המלכותית?    🔗

אולם המסקנה הפוליטית שהסיקה הועדה המלכותית מבחינת המצב בארץ – היא הפוכה, כי הועדה התחשבה עם גורמים פוליטיים ושיקולים פוליטיים.

בסוף פרק ה' (הדן על “הצעות היהודים והערבים”) בסעיפים 76–75 (עמ' 147–146) אומרת הועדה:

“… קו-הפעולה שנתבע מאת הסוכנות היהודית והועד הלאומי לא יביא שלום לארץ (הכוונה לדרישת הסוכנות להגדיל את העליה היהודית); הגשמת קו זה, בלי-ספק, יתָּקל בהתנגדות מלוא כוחו של הנציונליזם הערבי, אם בהתקוממות כללית או ב”מהומות" נשנות וחוזרות כי קו זה פירושו כניסת מכסימום של יהודים, אשר הבית הלאומי ותומכיו בחו"ל יוכלו לספּק להם עבודה ופרנסה. פירוש הדבר: גידול מתמיד של האוכלוסים היהודים, אם הכל יהיה בסדר, עד כדי רוב לגבי האוכלוסים הערבים, וכתוצאה מכך שלטון יהודי בעתיד על כל הארץ. הערבים יראו, איפוא, בתהליך זה את ההפיכה המודרגת של ארץ-ישראל למדינה עברית.

יש שעברה מחשבה בלבנו, כי הפיכה זו אפשר היה להוציאה לפועל בבת-אחת ולתמיד, בתורת אקט מלחמה. – אולם קשה יותר להניח הפיכת הארץ למדינה עברית בנסיבות הנוכחיות, בתורת אקט של שלום, אם אפשר לומר כך. נכון הדבר, שהעליה היהודית לא רק שהיא מוּכרת אלא גם נתבעת באמנות בין-לאומיות חגיגיות. נכון הדבר, שהיהודים עולים לארץ “בזכות ולא בחסד”. ואף-על-פי-כן, רואים הערבים בעליה זאת, הנתמכת מזמן לזמן על-ידי כוח למרות כל התנגדותם, מעין אינבזיה, ובפרוצס המוליך את היהודים לקראת רוב הם רואים מעין כיבוש אטי".

בהצהרת-בלפור, כידוע, נתכוונה הממשלה האנגלית שבהקמת הבית-הלאומי לא תיפגענה זכויותיהם האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי-יהודיות בארץ, אבל לא התנתה תנאי שהבית-הלאומי יוקם בהסכמת הערבים, ולא התחייבה להתחשב בדעות ובנטיות של התושבים הבלתי-יהודים בארץ. התנגדותם, איפוא, של הערבים לעליה יהודית, העלולה ליצור רוב יהודי ולהפוך את ארץ-ישראל למדינה עברית, אינה מבטלת במאומה את התחייבותה של אנגליה ואינה גורעת מההבטחה הברורה שניתנה ליהודים, שהרשות בידם להיות רוב – ועל-ידי כך לשלוט בארץ. ואילו היתה הועדה נאמנה לפירוש הנכון שנתנה בעצמה להצהרת-בלפור, היתה צריכה להסיק מסקנה שהממשלה האנגלית חייבת להמשיך בעליה יהודית עד כדי היות רוב יהודי בארץ. אולם הועדה הסיקה מסקנה אחרת. לא מפני שחשבה שאין ביכלתה של אנגליה לקיים את התחייבותה. להיפך, הועד מכריזה בפירוש (סעיף 77 של פרק ה', עמוד 174 מהדו"ח): "הרי זה מגוחך להניח, שזהו למעלה מיכלתה של ממשלת הוד מלכותו לעמוד בפני מרד בקנה-מידה קטן ובלתי מצויד למלחמה מודרנית. אולם אין זה מן הראוי, ואין זה מן התועלת הבריטית לדכא התנגדות ערבים בכוח. הועדה אינה אומרת בפירוש אנגליה צריכה להתכחש להתחייבותה – אבל מסקנתה המעשית, הפוליטית היא שהמנדט אינו צריך ואינו יכול להתגשם מפני שהערבים מורדים בו.

בריב הזה לבין זכות היהודים לעליה שתעשה אותם לרוב ובין תביעת הערבים להישאר רוב – אין הועדה המלכותית ואין הממשלה האנגלית רוצות להכריע, ותוך אי-רצון זה נולדה הצעה על חלוקת הארץ והקמת מדינה עברית לא בארץ כולה, לאחר היווצר בה רוב יהודי, אלא בחלק של הארץ ולאלתר.

 

זכותנו לארץ כולה לא נתערערה    🔗

מסקנת הועדה המלכותית אינה מחייבת אותנו. גם קבלת המסקנה הזאת על-ידי הקבינט הבריטי אינה מחייבת אותנו. זכותנו לארץ כולה לא נתערערה, אלא נתחזקה בדין-וחשבון של הועדה. אף פעם לא נשמעו בתעודה רשמית דברים מפורשים וברורים כאלה על זכותנו להיות רוב בארץ; אף פעם לא הובהר התוכן הפוליטי של הצהרת-בלפור – כאשר נעשה בדו"ח של הועדה. אני מדבר כאן על זכותנו הפורמלית המוּכּרת במשפט בין-לאומי ולא על זכותנו ההיסטורית הקודמת להצהרת-בלפור ולמנדט ואינה תלויה בקיומן של התעוודת הללו או בביטולן. ואם גם אנגליה תתכחש להתחייבויותיה כלפינו ותבטל הבטחותיה שנתנה לעם היהודי – אין הזכות שנתנה לנו ההיסטוריה עוברת מן העולם, כי לא מאנגליה ירשנו אותה.

 

מה עדיף מבחינת הגשמת הציונות    🔗

אולם, השאלה הפוליטית-הריאלית במקומה עומדת: ממשלת המנדט הכריזה שבתוקף התנגדות הערבים המלוּוה מהומות ומרידות, אין בדעתה להמשיך את מדיניות המנדט, כפי שנתפרשה על-ידי הועדה, והיא עומדת להחליפה בחלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בחלק של שטח “הבית-הלאומי”. ועלינו לדון ולברר, אם התחליף הזה רצוי לנו או לא.

ולא כחבר ההנהלה, ולא כשליח המפלגה, אלא כאחד מצירי הקונגרס וכאחד מששה-עשר מיליוני היהודים אני אומר: מבחינת הגשמת הציונות עדיפה הקמת מדינה יהודית לאלתר – ואם גם בחלק של ארץ-ישראל המערבית – מהמשכת המנדט הבריטי בתנאים הקיימים בכל מערב הארץ.

ולפני שאברר את נימוקי, עלי להעיר הערה פּרינציפּיונית. אילו הועמדנו לפני השאלה: מדינה יהודית בכל מערב ארץ-ישראל תמורת הסתלקות מזכותנו ההיסטורית על ארץ-ישראל כולה – הייתי דוחה את המדינה. אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ. אין זו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על אזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת – אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. ובכל זמן ובכל שעה נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידינו.

השאלה העומדת לפנינו עתה היא: ויתור על המנדט הבריטי תמורת המדינה היהודית לאלתר בחלק מן הארץ. ואם נכונה אמנם אנגליה לאַפשר לנו מיד הקמת מדינה יהודית בתנאים נאותים – הרי לדעתי רצוי לנו התחליף הזה, כי הוא מחיש ומקדם את ההגשמה בציונית בתקופה הקרובה.

 

אבן-הבוחן היחידה – כל שמחיש את התגברותנו בארץ    🔗

אבן-הבוחן בשביל כל צעד ציוני קונקרטי, מסוים, ריאלי, היא לדעתי: אם צעד זה מביא לתגבורת מהירה של כוחנו בארץ. החזון הציוני אינו תלוי בנסיבות הזמן – אולם גורמי ההגשמה הציונית בכל שעה מותנים בתנאי המקום והזמן. מקורו של החזון הציוני – בתולדות העם היהודי, במצוקת הגולה, האהבת המולדת וברצוננו לחונן את הריסותיה. אפשרויות ההגשמה הציונית תלויות בנסיבות חולפות ומשתנות. הצהרת-בלפור והמנדט לא יצרו את הציונות – אלא באו בעקבותיה, ורק מסורת נקשה של הרגלי-מחשבה, שנתגבשו מאחרי קיום המנדט, מכבידה על כמה ציונים לראות שיתכנו דרכים יותר בטוחות ויותר מהירות להגשמה ציונית, מאשר בדרך המנדט הבריטי. אף מנדט זה אינו חל על כל ארץ-ישראל, ואם בכנוּת ובתום-לב אנו מאמינים בזכותנו לארץ כולה – אין לתלות זכות זו במנדט. המנדט לא רק שהוא מצומצם בחלק מן הארץ – במערב ארץ-ישראל – אלא שגם בחלק זה אינו מקנה זכויות אך ורק לנו כי אם גם ללא-יהודים. והפירוש למנדט, הפירוש לזכויות אשר לנו ואשר לזולתנו – לא ניתן בידינו, ולא משפט הקונגרס קובע מה על ממשלת-המנדט לעשות למען הגשמת הבית-הלאומי. פירוש זה ניתן על-ידי ממשלת המנדט עצמה; ואין לראות בה, גם בעין האופטימית ביותר, צד בלתי-משוחד, מעין שופט צדק שאין משוא-פנים ואין אינטרס עצמי לנגד עיניו. ממשלת המנדט היא צד מעונין. ושלטונה בארץ לא בא אך ורק לשם סיוע להקמת הבית-הלאומי. כל הימים חלקתי על דעת החברים מסוגו של אוסישקין ואנשי השומר-הצעיר, שראו בכל מעשי ממשלת-המנדט רק מזימות ותככים וקיפוחים ותעלולי רשע ורמיה, ואיני מבין כיצד דוקא אנשים אלה הפכו פתאום עורם וממליצים בהתלהבות כזו ובאמונה עיוורת כזו על המשכת המנדט – הנשאר בידי אותה הממשלה “המרשעת” ו“האימפריאליסטית”. כשם שהגזימו מקודם בהבאשת המשטר המנדטורי, כך הם מפריזים עכשיו באידיאליזציה של משטר זה.

אין כל צורך לפסול את משטר המנדט למען חייב הקמת המדינה העברית. עם כל הפגימות והליקויים של המנדט עצמו, חוסר-בהירותו ודו-משמעותו; עם כל המגעות, המומים והחטאים של בעלי -המנדט ועושי-דברם בארץ – אין לשכוח שבשנים המועטות בערך של משטר המנדט (1937–1920) התקדמנו בארץ פי-כמה מאשר בכל הימים המרובים והארוכים שקדמו למנדט. אין לשכוח שהמנדט הוא התעודה הבין-לאומית הילידה לפי-שעה המכירה על יסוד הצהרת-בלפור בזכותנו לארץ, בנציגותנו הלאומית, בלשוננו העברית, במשפט עליתנו והתישבותנו ובדומה לאלה. ואין אנו רשאים לזלזל לא במנדט עצמו ולא במשטר המנדטורי, אולם המנדט אינו מטרה אלא אמצעי. ואם ינתנו בידינו אמצעים עדיפים ומעולים מהמנדט – לא נהסס אף רגע לקבלם. כי לא האדיקות הדוגמטית במנדט – אלא בחינת אפשרויות ההגשמה הציונית היא הקובעת. ומבחינה זו, ורק מבחינה זו, עלינו לשקול את היתרונות והמגרעות של כל אחת משתי הדרכים העומדות לפנינו: מנדט או מדינה, והברירה נתונה. המנדט קיים – אם-כי הוכה קשה על ידי הועדה המלכותית. אנו יודעים היטב שהנחת הועדה המלכותית על-דבר אי-אפשרות הגשמתו של המנדט כוזבת היא ולא באה אלא לטשטש את כשלונה של הפקידות הארץ-ישראלית וללמד זכות על אי-רצונה של ממשלת-המנדט לקיים את שליחותה. אבל עובדה היא שועדה מלכותית הוציאה גזר-דינו של המנדט, וקבינט בריטי וכמעט כל העתונות הבריטית אישרו גזר-דין זה. ואף-על-פי-כן המנדט קיים, ולא כל-כך קל יהיה להרסו ולבטלו – בלעדינו. כי אינו דומה המנדט הארץישראלי למנדט העיראקי והסורי. למנדטים ההם לא היה נושא – מחוץ לבעל המנדט. ואם זה יכול היה לסדר את עניניו בלי אמצעות מנדט – ניטל הבסיס הריאלי היחיד שעליו נשען המנדט. המנדט הארץ-ישראלי שונה. מאחרי מנדט זה עומד עם שתקוַת-חייו היחידה קשורה באותן הזכויות והעמדות, אם גם חלקיות ומצומצמות, שמנדט זה מבטיח לו. ואם נרצה, אם נראה צורך בכך, אם נילחם – לא יקָרע המנדט כל-כך בנקל. ולא מתוך יאוש במנדט, לא מתוך הנחה שאחרי דו"ח הועדה אין המנדט קיים עוד – אלא מתוך שיקול-דעת זהיר ואחראי עלינו לבור אחת משתי הדרכים העומדית לפנינו: באישו מהן נחיש את גידולו של כוח הישוב? באיזו מהן נרכז במן הקצר ביותר מכסימום של יהודים בארץ? באיזו מהן נקים את המנוף החזק ביותר בשביל הגשמת הציונות בשלבים הבאים? כי לא המנדט ולא המדינה המוצעת אינם עדיין השלב האחרון בהגשמה הציונית. כל אחד מהם הוא רק תחנה – ותחנה עוברת.

אין איש מאתנו יכול לומר בודאות את אשר יקרה אותנו. ספר-העתידות סגור וחתום וכל דף שבו עלוף רזים. אולם כרב-חובל השט במים אדירים אין אנו יכולים לחתור לקראת העתיד הנעלם בלא מצפּן ביד. אין זה מכשיר מגנטי עשוי מחומר כמצפּן שבידי השייט, אלא גיבוש הנסיון ההיסטורי המקרין את אורו לתוך יום-מחר. מהעבר ומאותו-הזמן אנו לומדים על העתיד. וכשאני עומד בפני הברירה בין שתי דרכים – דרך סלולה וכבושה של המנדט ודרך חדשה ורזית של המדינה – אני חייב לשאול את עצמי: מה נתנה לנו עד עכשיו הדרך הכבושה ומה היא עלולה לתת בעתיד – ומה עלולה לתת לנו הדרך השניה?

 

מה נתן לנו המנדט, ומה עלול לתת לנו בעתיד    🔗

המנדט קיים באופן פורמלי רק חמש-עשרה שנה. אולם למעשה התחיל משטר-המנדט עם בואו של הנציב העליון הראשון לארץ, בשנת 1920. מאז עברו 17 שנה. במשך שבע-עשרה שנים אלו נכנסו לארץ כ-300,000 יהודים, ורכשנו בערך 800,000 דונם. באופן ממוצע העלינו בתקופת המנדט 16,000 יהודים וגאלנו 47,000 דונם בכל שנה.

הימָשך דבר זה גם להבא בטמפּו זה – אם משטר המנדט יתמיד? היוּאַץ או יוּאַט הטמפּו של עבודתנו להבא בתנאי המנדט? הנעמוד בשנים הבאות לפני “מהדורה” מתוקנת או גרועה של המנדט – או לא יחולו כל שינויים ניכרים בהגשמת המנדט ותנאי-קיומו? איש איננו יכול לענות על שאלות אלו בבטחון ובודאות.

יש גורמים המסייעים להחשת הטמפּו:

(א) כוחנו בארץ גדל. כשרון יצירתנו הוכח. ברכת מפעלנו אינה מוטלת עוד בספק… נסתרו טענות מנדינו ושוטנינו. מבחינה זו עשה לנו הדו"ח של הועדה שירות גדול נאמן.

(ב) מצוקת ישראל גדלה. לחץ המוני ישראל ולחץ המדינות הרוצות להיפטר מהמונים אלה מתגבר. שאלת היהודים לא היתה אף פעם חריפה וחמוּרה כבימים אלה. ומחוץ לארץ-ישראל אין תקוה ואין סיכוי. נסגר בעדנו העולם. בכוח-איתנים נדחפים המוני ישראל למולדת.

לעומת-זאת רבו הגורמים הפועלים נגדנו:

(א) התנגדות הערבים הולכת ומתגברת, וכוח הערבים הולך וגדל. השתחררות המדינות הערביות מסביב לארץ – עיראק, מצרים, סוריה – פועלת את פעולתה.

(ב) אפשרויות רכישת-קרקע בארץ נעשות קשות מיום ליום. בלי קרקע לא יעמדו לנו כל ההכרזות וההצהרות, בין של עצמנו ובין של אחרים.

(ג) משטר-המנדט הוכה קשה – אם-כי ללא-צדק, על-ידי הועדה המלכותית ובעקבותיה על-ידי דעת הקהל באנגליה. וגם העובדה שכל המנדטים מסוג א' נתבטלו, אינה מחזקת את משטר-המנדט בארץ.

(ד) המצב הבין-לאומי מחמיר והולך, ואנו עומדים בפני סיבוכים בין-לאומיים קשים ומסוכנים, אם לא בפני סכנת מלחמת-עולם חדשה. ורק עיוור או קל-דעת יתעלם מהאסונות הקשים הכרוכים בהחמרת היחסים הבין-לאומיים.

(ה) מתערערת עמדת היהודים בכמה ארצות. כוחם הפוליטי והמשקי שוקע ויורד. בעשרים השנים האחרונות נכרת מאתנו השבט הרוסי. מי יודע מה יקרה לתפוצות במשך עשרים השנים הבאות?

אולם נניח שבתקופה הקרובה, נאמר במשך 15 השנים הקרובות, יעלה בידינו להמשיך את פעולתנו בארץ כאשר עשינו בחמש עשרה השנים שעברו. הקצב לא יוּאַט ולא יוּאַץ. זאת אומרת שבמשך חמש-עשרה השנים הקרובות נעלה לארץ 240,000 איש (על-פי חשבון ממוצע של 16,000 לשנה). בעוד חמש-עשרה שנה נעמוד, איפוא, בארץ עם ישוב של 700,000 יהודים.

אני נוקט מספרים אלה לא כהוכחה סטטיסטית, אלא כדי לסַבּר את האוזן. הסטטיסטיקה יש בה תועלת רבה – כשיודעים לא לסמוך עליה. וביחוד כשהסטטיסטיקה נכנסת לרשות שאינה שלה – לרשות העתידות. אולם אנו עומדים בויכוח חמוּר ורציני, וכשמנסים להבטיח שהצלחתנו היחידה והאחת היא במשטר-המנדט – יש צורך לפענח את התוכן המסוים של נוסחה זוולראות מה נתן לנו המשטר הזה מאז היותו ועד היום ומה הוא עלול לתת לנו בעתיד. אנו סומכים על “נסים” שאנחנו נעשה, על מאמצי רצון ויצירה גדולים שיתגברו על קשיים חיצוניים. אבל אין לנו רשות לסמוך על “נסים” שיעשו לטובתנו אחרים, ואין לנו כל יסוד להניח שאנגליה תשתנה לטובתנו, שפקידיה הקולוניאליים יוטבו, שפסיחתה המתמדת על שתי הסעיפים – היהודים והערבים – תחדל. אפשר אולי להניח שבמקרה הטוב ביותר ימָשך המצב הישן, ובהימשך המצב הקודם נגיע בעוד חמש-עשרה שנה לידי מה שציינתי: שני מיליון דונם, 700,000 יהודים.

 

הצד השני של המטבע    🔗

אבל זהו רק צד אחד של המטבע. תחת משטר-המנדט חיים לא רק היהודים אלא גם הערבים. והמסט דואג גם להם, ואף הם אינם קופאים על שמריהם. אם בתקופת המנדט נוספו 100,000 יהודים בארץ – הרי נתרבו בה הערבים במספר עוד יותר גדול. בשנת 1920 היו בארץ כ-600,000 ערבים. בשנת 1936 – כ-950,000, ריבוי של 350,000. העיקר האה התוספת מריבוי טבעי, הגדול בקרב ערבי ארץ-ישראל מאשר בכל ארץ ערבית אחרת וכמעט כל ארץ אחרת שהיא. במקצת נתרבו הערבים גם על-ידי עליה חוקית, ויותר – על-ידי עליה בלתי-חוקית. אם אפילו נניח שלהבא תמנע הממשלה כל עליה ערבית בלתי-חוקית ולא תרשה שום עליה ערבית חוקית (הנחה זו אין לה על מה לסמוך), יתווספו במשך 15 השנים הבאות כ-450,000 ערבים מריבוי טבעי בלבד. מספר האוכלוסים הערבי יעלה אז עד כדי 1,400,000 והיהודים יהווּ רק שליש של תושבי הארץ. ישתנה גם המצב בבעלות הקרקע. במשך 15 – 17 השנים שעברו רכשו גם הערבים קרקעות – לא בקניה. אין הם צריכים לקנות קרקע – כל אדמת ארץ-ישראל היא בידיהם. אולם השטח המעובד והמיושב ע"י ערבים גדל בתקופת המנדט ב-2,000,000 דונם בערך. ויש להניח שתהליך זה ימָשך גם להבא – ויכביד עלינו רכישת קרקעות, גם אם לא יתמיד הטירור שמתנהל עכשיו נגד כל ערבי המוכן למכור קרקע ליהודים. במקרה הטוב ביותר יעלה שטח הקרקעי של היהודים בעוד 15 שנה ל-7,5% מהשטח של מערב הארץ.

אלה הם הסיכויים הנשקפים לנו מהמשכת הסטטוס-קווֹ.

ואם בינתיים תקום מועצה מחוקקת עם רוב ערבי?

ואם יפרוץ שוב מרד ערבי – נתמך על-ידי ארצות ערב השכנות?

ואם תפרוץ, חלילה, מלחמה עולמית?

בשנת 1914 היו ארץ-ישראל, סוריה, עיראק, חצי-אי ערב פרובינציות תורכיות. במקרה של מלחמה חדשה תימצא ארץ-ישראל המנדטורית מוקפת מדינות ערביות עצמאיות עם צבא מזוין, וערבי ארץ-ישראל יראו במלחמה הזדמנות פוליטית לגמור חשבונות ישנים, ולעזרתם תעמודנה מדינות ערביות מזוינות – והישוב היהודי, המיעוט היהודי, יהיה תלוי כולו בחסד הפקידות הזרה והצבא הזר.

אלה מאיתנו, שהציונות אינה להם ענין לנאומים ולהצהרות בקונגרסים בלבד – אלא שאלת-חיים, לא אישית בלבד, אלא שאלת החיים והמות של העם יההודי, ראו כל הימים את “מנא מנא תקל ופרסין” החרות על שערי הארץ – ורק בגידולנו המתמיד והמהיר ראו את הערובה היחידה לקיומנו ולעתידנו. אמנם גדלנו עד עכשיו, אבל גדלו גם הכוחות המתנגדים לנו. והשאלה הפאַטאַלית היא: מי יגדל במהירות יתירה?

 

לולא גדלנו, היתה אנגליה מתכחשת להתחייבויותיה    🔗

ובעמדנו לפני שאלת-גורל זו יאן אנו רשאים להסתלק מעיון רציני בברירה השניה הניתנת לנו עכשיו – אפשרות הגידול המהיר במדינה יהודית עצמאית, ולו גם בחלק הארץ המערבי. הברירה השניה ניתנה למו לא במרה ולא במתנת-חסד. היא פרי גידול כוחנו. היא גם פרי תגבורת ההתנגדות לגידולנו. אילו היינו עד עכשיו מתי-מעט, כאשר היינו בשנת 1929 – איני יודע אם אנגליה לא היתה מחסלת עכשיו את המנדט בלי כל אלטרנטיבה של מדינה יהוית. הרבה התחייבויות בין-לאומיות הופרו ונתבטלו מאחרי מתן הצהרת-בלפור. כוחנו בגולה נחלש מאז. היהדות הרוסית עדיין כרותה. יהדות גרמניה נחרבת. השפעתנו בעולם נתערערה ונחלשה. רק בארץ גדל כוחנו – ורק הוות לכוח זה אין אנגליה יכולה להיפטר בקלות מהבטחותיה והתחייבויותיה כלפינו. ורק מפני שאין להתעלם עוד ממציאותנו בארץ, הגיעה הממשלה האנגלית לידי הרעיון הריבולוציוני להציע לנו הקמת מדינה יהודית – במקום המנדט שלא ניתן, לדעתה, להגשמה.

 

ערכה של ההכרזה על מדינה יהודית    🔗

ואין אני תמים כל-כך להאמין שההכרזה החדשה של אנגליה כוחה גדול מההכרזות הישנות שלה. המדינה המוצעת אינה מונחת עדיין בקופסה, והדרך להקמתה אינה סוגה בשושנים. וגם לכשתוקם – תתחבט הרבה שנים בקשיים עצומים, ועצמאותה לא תהיה שלמה, גם אם תובטח לנו סוברניות אמיתית, ולא זו המדומה שמציעה הועדה המלכותית. סוברניות של מדינה קטנה אינה יכולה להיות אמיתית, גם אם מבחינה פורמלית תהיה שלמה ובלי פגם. אחרי האכזבות המרות שהיו לנו בעבר אין אנו יכולים לשעשע את עצמנו באשליות קלות, ואין אנו צריכים לקבל כל הכרזה והבטחה חדשה כטבין ותקילין. וגם כשאנו עומדים לאחר החלטת קבינט בריטי על הקמת מדינה יהודית – אין אנו יכולים עדיין לראות את המדינה כעובדה קיימת. אבל להחלטה זו גופא יש ע רך פוליטי לא קטן. בפעם הראשונה במשך אלפיים שנה מדברים ברצינות על מדינה עברית. החלום העמום של דורות, ההזיה המשיחית של אלפי שנה, נעשו אקוטליות פוליטית.

לא רק על סדר-היום שלנו – על סדר-היום של המדיניות הבין-לאומית הועלתה ברצינות שאלת המדינה העברית. זהו אולי החידוש הפוליטי הגדול ביותר בדורנו זה (הרב גולד: יש הכרזה גם על מדינה ערבית). בהכרזה זו אין חידוש רב – מדינות ערביות קיימות, ותוספת מדינה ערבית חדשה אינה דוקא תוספת חיובית. בחשבון אריתמטי – שנַים עדיפים מאחד. בחשבון פוליטי – לאו-דוקא! מדינה ערבית נוספת על שלוש או ארבע המדינות הקיימות יכולה לא רק להגביר אלא גם להחליש את הכוח הערבי. אולם לגבי העם היהודי – הנטול זה אלפיים שנה כל שלטון ותוקף ממלכתי – הקמת מדינה יהודית היא תוספת-כוח עצומה. זוהי מהפכה היסטורית. ולא לשוא אין העתונות העולמית דנה על המדינה הערבית המוצעת על-ידי הועדה המלכותית – אלא מטפלת בעיקר ברעיון המדינה היהודית. אגב, המדינה הערבית לא תהיה כל-כך חדשה; זוהי רק הרחבה של מדינת-הערבים בעבר-הירדן, שגם הוא חלק של ארץ-ישראל, של ארצנו. הנתיאשנו מעבר-הירדן? לא בכוח רצינו להתישב במזרח הירדן, ולא מצד השלטון הערבי היה העיכוב, אלא מצד השלטון המנדטורי. הכרזת מדינה יהודית – לא מצד דימגוג ריביזיוניסטי אלא מצד ממשלה אדירה – זוהי עובדה פוליטית רבת-משקל. וכל לב יהודי פעם ונזדעזע. גם דעת-הקהל בעולם נרעשה – כי נפל דבר גדול. ויהא גורל הצעת הועדה המלכותית אשר יהיה – הכרזה זו של הממשלה האנגלית כבר נתנה תוקף חדש לרעיון הציוני והרימה קרן העם העברי בעיני העולם.

 

המדינה היהודית, גם בחלק של הארץ, מרחיבה את אפשרויות העליה והקליטה    🔗

אולם איני מעריך הפעם את הצעת המדינה מבחינה מוסרית ופוליטית מופשטת. אבן-הבוחן הממשית היא: היש בתכנית זו להגדיל את העליה היהודית, להרחיב את מידות התישבותנו, לשנות את יחסי הכוחות בארץ לטובתנו? אמנם רק חלק קטן של הארץ יעבור לידי המידנה היהודית. המנדט חל על עשרים וששה מיליון דונם. מציעים עכשיו למדינה היהודית רק חמישה מיליונים. אבל כשאנו בוחנים את ההצעה מבחינת העליה – ולפי הכרתי הציונית בחינה זו היא הקובעת – אין אנו יכולים לשכוח שהעליה היהודית עד עכשיו הצטמצמה בשטח הרבה יתר קטן מזה שמוצע למדינה היהודית. לא הארץ כולה קלטה את עליתנו, אלא מיליון ושלוש מאות אלף הדונם שעמדו ברשותנו, אותן “הנקודות” הקיימות, הכפרים והערים היהודים, רק הן בלבד קלטו את העליה, ורק על יכולת-קליטתן ביססנו את מיכסות-העליה שדרשנו מזמן לזמן – וכל אלה נמצאות בשטח המוצע לנו. כלום במקרה נתרכזה התישבותנו עד עכשיו בשטח זה? כלום במקרה בנינו כל תעשיתנו בחיפה ובתל-אביב? כלום במקרה פיתחנו את חקלאותנו האינטנסיבית בעמקי החוף, יזרעאל, הירדן והחוּלה?

גם מקודם ידענו על הרי אפרים ויהודה וערבות הנגב, ולא מתוך חוסר-אהבה לנוף-מולדת, לא מתוך שכחת הזכרונות ההיסטוריים המקשרים אותנו לחברון ומסדה, בחרנו להתישב על שפת הים ובעמקים. בתקופה הקרובה, כבזו שקדמה לה, תתרכז העליה וההתישבות היהודית בשטחים המוצעים למדינה היהודית, ועלית-המונים לא תיתכן בלעדיהם. ושטח זה, אשר מאמצינו החלוציים, השקעת הוננו ואוננו, הם שהחזירו לו את פריונו וברכתו שדולדלו במשך מאות שנים והפכוהו לחבל המפותח והעשיר ביותר של הארץ, וימו רב-העתידות, וערי-החוף הגדולות שבנינו ועודן בחיתוליהן – מה גדול יהיה כוח קליטתו אם לא פקידות זרה, אדישה, לעתים נוטה-חסד ולעתים רווּית-איבה, אלא ממשלה יהודית, ציונית, תחוקק את חוקיו, תקבע את סדרי הנהגתו, תשמור על סדריו, תתקין משטר סחרו ותחזיק בידה את מפתח העליה! בגלל מפתח-העליה בלבד אני מוכן לוותר על המשטר המנדטורי, אם מפתח זה ימָסר לעם היהודי, למדינה יהודית, בשטח המספיק לכל הפחות לעליה של מיליון וחצי איש במשך חמש-עשרה השנים הבאות. כי עם עליה כזו משתנה ביסודו כל מצבנו בארץ, והקיר האטום שאנו עומדים לפניו כל השנים יפָּרץ.

 

גידולנו בארץ יקרבנו להסכם עם הערבים    🔗

אני מתכוון לקיר ההתנגדות הערבית. כי לעג לרש, לעג מר ואכזרי היא העצה הטובה החוזרת ונשמעת בתוכנו, שעלינו לבקש את קרבת העם הערבי וידידותו. הבנו היה העיכוב? הלנו חסר הרצון להבנה הדדית ולעזרת-גומלין? שנים על שנים אנו משפיעים רוב טובה על ערבי הארץ – ועֵדה על זה הועדה המלכותית. אלם מטיפי השלום והברית לא גילו לנו את הסוד כיצד ובמה נניע את הערבים להסכים לעליה המונית יהודית. רק בהיות העליה הגדולה עובדה, רק בהיות היהודים לכוח גדול בארץ, יכירו הערבים במציאותנו ובברכה הגדולה בצפויה לתחית עמי-ערב מידידות העם היהודי ומעזרתו. רק בהיות עם יהודי בארץ תיכון הברית בין שני העמים. הגבולים הנפסדים החוצים באופן מלאכותי בין חלקי הארץ, שאינה ניתנת לחלוקה מטעמים היסטוריים, טבעיים ומשקיים, יוסרו בהסכם הדדי ומתוך תועלת הדדית של שני צדדים המוכרחים לכבד זה את זה. כי לא עוד רוב ומיעוט, רוב מכריע ומיעוט קטן, יעמדו זה מול זה. מול העם הערבי עשיר-הארצות ודל האוכלוסין יעמוד לא ישוב יהודי קטן החוסה בצל מנדט זר, אלא עם יהודי עצמאי, מצויד במכשירים ממלכתיים, מבוצר בכפריו ועריו ונמליו, מעורה בחקלאות ותעשיה ומלאכת-הים, והעם הערבי ידע שכדאי לבוא בברית עם העם היהודי, ולעבוד אתו יחד לשם הפרחת הפינה העזובה ורחבת הידים שקוראים לה: המזרח התיכון.

 

בעית המיעוט הלאומי במדינה הברית    🔗

שואלים אותנו: איך נסתדר עם המיעוט הערבי, מיעוט של 300,000 ערבים בקרב 400,000 יהודים? השואלים שוכחים דבר יסודי אחד: בארבע מאות אלף יהודים אנו מתחילים, ואילו היתה המדינה היהודית נועדת אך ורק לארבע מאות אלף אלה לא היתה כדאית, אילו גם לא היה בה מיעוט ערבי של שלוש מאות אלף. ארבע מאות אלף אלה לא היו בארץ לפני עשר שנים, גם לא לפני חמש שנים. ואם גדלנו תחת שלטון זר, אם כי מנדטורי, שהתחכם כל יום פן נרבה – באיזה מהירות ואיזה קצב נגדל תחת שלטון יהודי, שפעולתו הראשית והעיקרית תהיה – למען נרבה? משנה לשנה, מחודש לחודש ישתנה היחס המספרי בין הרוב היהודי ובין המיעוט הערבי. והעם היהודי אשר ישוב לארצו ויתרבה במדינתו, לא יוכל לשכוח את לקח אלפיים שנות הגולה ואת גורל בניו בנכר. לא תכון מדינה יהודית, קטנה או גדולה, בחלק מן הארץ או בארץ כולה, אם במולדת-הנביאים לא יבוצעו היעודים המוסריים הגדולדים, הנצחיים, שנשאנו בלבנו ובנשמתנו כל הדורות: חוקה אחת לגר ולאזרח. משטר-צדק, אהבת-רֵע, שויון-אמת. המדינה היהודית תהיה למופת לעולם בהתנהגותה עם מיעוטים ועם בני עם אחר. חוק וסדר ישלטו במדינתנו, ויד תקיפה תבער כל רע בקרבנו. אבל בביעור הרע לא נַפלה בין יהודי ולא-יהודי. שוטר ערבי שיתן יד לפורעים מבני עמו יענש בכל חומר-הדין, כאשר יעָנש בכל חומר-הדין שוטר יהודי אשר לא יגן על ערבי מפני חוליגן יהודי, אם חלילה יהיה חוליגן יהודי בתוכנו.

 

היחסים בין המדינה היהודית ובין אנגליה    🔗

מדינת-היהודים תהיה עוד זמן רב תלויה מכמה בחינות באנגליה. אי-אפשר לנו להתעלם מהאינטרסים החיוניים שיש לבריטניה הגדולה בים התיכון. לאשרנו, האינטרסים הבריטיים בעולם – הם שמירת השלום. ובחיזוק כוחה של האימפריה הבריטית לא רק אנו בלבד רואים ערובה חשובה לחיזוק השלום בין העמים. ולאנגליה להתיינה עמדות-הגנה, בים ובשיבשה, במדינה היהודית ובמסדרון הבריטי. עוד לשנים רבות תיזקק המדינה היהודית לחסותה הצבאית של אנגליה – וכל חסות יש אתה תלות. אולם זו לא תהיה תלות כל אזרח יהודי בפקידות הבריטית, כתלות שיש לנו עכשיו במשטר המנדטורי. היחסים בין המדינה היהודית ובין אנגליה יקָבעו באמנה בין-לאומית, בחוזה של ברית וידידות של שני צדדים, אמנם לא-שוים בכוחם ובמשקלם, – ברית של שתי מדינות חפשיות.

 

חבר שוה בחבר-הלאומים    🔗

המדינה היהודית תהיה חברה בחבר-הלאומים, ונציגה יופיע באספת החבר כנציג כל מדינה עצמאית וסוברנית. כוחה בעולם לא ישָען רק על היהודים שישבו בתוכה, אלא – על העם היהודי כולו, בכל התפוצות, אשר ירימו קרנו וכבודו בהיכון המדינה העברית.

 

באלה תיבחן כל הצעה    🔗

ועל הקונגרס להכריע – לא בעד ונגד מדינה; הצעת המדינה עדיין אינה מסוימת. כבר הכריז נשיא ההסתדרות הציונית, שהצעת הועדה המלכותית אינה באה בחשבון ואין לקבלה. הממשלה האנגלית לא התחייבה על פרטי הצעתה של הועדה המלכותית. כל הצעה אשר תוגש לנו תיבחן בשלושה אלה:

(1) אם השלטון הסוברני הוא אמיתי או מדומה;

(2) אם הגבבולות הם כשרי-הגנה ומספיקים מבחינת קליטת עליה המונית והתישבות רחבת-מידות;

(3) אם ירושלים העברית לא תישאר בידים זרות.

מכל הבחינות הללו פסלנו את הצעת הועדה – ודרוש משא-ומתן אחראי ורציני למען ברר, אם אמנם יש הצעה מסוימת וממשית שאפשר לקלה במקום המנדט.

 

יפוי-כוח להנהלה    🔗

ואין הקונגרס יכול לפי שעה אלא למלא את ידי ההנהלה החדשה אשר תיבחר, לדון ולברר עם כל הגורמים הבאים בחשבון באיזו מידה ההצעה היא ריאלית וראויה להתקבל, ורק כשיתברר שיש הצעה כזו – יובא הדבר לדיון והחלטה לפני מוסדות ההסתדרות הציונית.

*

ואני מתפלל בעומק לבי – ואני מאמין שזוהי עכשיו תפילת המוני ישראל – כי יעלה בידי ההנהלה החדשה להביא לנו ברוב את הבשורה, שאמנם דבר הקמת מדינה עברית תלוי מעכשיו אך ורק בהסכמתנו וברצוננו. לבשורה זו מחכה העם היהודי זה אלפיים שנה! (מחיאות כפים ממושכות).

 

הודעה אישית    🔗

ד"ר וייז הציג לי בנאומו שאלה דו-משמעית. – – – לשם מניעת כל אי-הבנה אני רוצה לתת תשובה ברורה וגלויה: אני מתנגד לחלוקת הארץ לא-פחות מכל אומרי “לא” כּנה, ואני רואה בכל חלוקה גזירת-עוול, כמו שראיתי בקנה-מידה קטן יותר גזירה בכל קיצוץ העליה, כשדרשנו מהממשלה עשרים אלף סרטיפיקטים והיא נתנה לנו רק 4,000. וכשקיבלנו את 4,000 הסטיפיקטים לא הכרנו בגזילה של של 16,000, ולא השלמנו אתה.

אני דוחה בכל תוקף את דברי ד"ר וייז שכאילו מאורעות 1936 שינו את השקפתי או אמונתי בציונות. מאורעות אלה לא הפתיעו אותי. מיום בואי לארץ, לפני 31 שנה, ידעתי שדברים אלה עלולים לקות, וגם דבר-מה גרוע מהם.

גם התנהגות הפקידות הארצישראלית לא היתה בשבילי הפתעה גמורה, אם-כי מצערת. אף פעם לא האמנתי שאנו יכולים לבטוח בזרים. אני מלא כבוד והערצה לאנגליה – אבל אף פעם לא זהיתי את העם האנגלי עם העם היהודי, ואף פעם לא ציפיתי שאנגליה גופה תזדהה עם העם היהודי.

אני מחייב מדינה יהודית לא לעתיד לבוא, אלא לאלתר, כאתחלתא דגאולה; ואינני מפחד מפני עצמאות יהודית אפילו כשזו מוגבלת. אולם לשם הקמת המדינה לא אוותר, ככל אומרי “לאו”, אף על חלק אחד שבארץ-ישראל: לא במזרח ולא במערב, לא בצפון ולא בדרום. אני מוכן לוותר בתנאים ידועים אך ורק על הכידונים הבריטים המלווים אותנו בדרך לשכם וג’נין. אני מאמין שבכוח המדינה העברית, בכוח יצירתנו וצדקתנו, בכוח יחסי-הידידות שהמדינה היהודית תקים עם שכניה הערבים, נוכל – בלי עזרת כידונים זרים ובלי חיכוכים בינינו ובין הערבים – להתישב בכל חלקי ארץ-ישראל ובדרך-שלום.