בישיבת …. תל-אביב, 10 באפריל 1937

——— האם יתכן פתרון כזה¹ מצד אנגליה? אני מקבל את דברי ט. שזהו רק חזון, שאין זה עובדה, אבל אינני מסכים שזה דבר פנטסטי. אני אומר: זוהי אפשרות! הפתרון הזה אינו מוכרח, אינו ודאי – אבל אינו מן הנמנע. הוא אפשרי.

ט. בטוח, שהאנגלים לא יניחו להקים מדינה יהודית כזאת. יש בינינו ויכוח ישן על יחס האנגלים לענין שלנו. בזמן המאורעות היה ויכוח “על שני צדדים”. היו אומרים, שיש אנגלים וערבים מצד אחד, ואנחנו מצד שני, וכי כל דאגתה של אנגליה היא רק לפייס את הערבים. אולם מי שמכיר את הנעשה בקרב הערבים יודע, שגם הערבים חושבים כך, אלא באופן הפוך, כלומר גם הם סבורים שיש שני צדדים – אנגלים ויהודים מצד אחד, וערבים מצד שני, והאנגלים עושים רק את זה שהיהודים רוצים. שתי ההנחות האלה מוטעות הן. ההנחה, שהאנגלים רוצים לעשות רק את אשר רוצים הערבים, עומדת בסתירה לכל המעשה שהאנגלים עשו בארץ. ב-1920 היה הפוגרום הראשון בא“י, ולא היה ספק שהוא נעזר ע”י כמה אנגלים. אבל אנגלים אלה לא היו אנגליה. באה אז תגובה חריפה מצד היהדות, והדבר לא נגמר בחיסול הצהרת-בלפור, אלא – כמעט ב“מדינה יהודית”: מינוי נציב יהודי, ולא יהודי במקרה, אלא באשר הוא יהודי; רוב הפקידות הגבוהה היתה יהודית. זו היתה התשובה על הפּרעות ביהודים ב-1920. מה זה? הרגעת הערבים? הרגיעו את היהודים ולא את הערבים. ולא רק הנציב, אלא גם מנהל העליה, מנהל המכס, הפקיד שמנסח את החוקים – כל אלה היו יהודים. זו היתה כמעט “מדינה יהודית”, ולא אשמתה של אנגליה היא שהם פעלו בדרך אשר פעלו. וזה קרה אחרי-הפרעות ב-1920. האם דבר זה עשתה אנגליה מתוך שנאה אלינו?

אחר-כך היה פוגרום ב-1921. הדבר היה בימי הנציב היהודי. הוא יכול היה למנוע את הפוגרום – במקום זה הוא סגר את העליה. ועוד פעם באה תגובה יהודית ואחריה בא “הספר הלבן” של צ’רצ’יל, שיהודי ניסח אותו, ולאחר-כך באה תקופת פריחה רבה ועליה גדולה.

אחר-כך באה שנת 1929, ושוב צריכים היו להרגיע את הערבים. אבל באה אגרת מקדונלד, נשלח לארץ ווּקוֹפּ, והוא נשלח לא להרגיע את הערבים, אלא לתפקיד אחר, והוא מילא את התפקיד במשך חמש שנים.

היתה “התקוממות” ערבית בשנת 1933 וירו ביום אחד 40 ערבים ביפו. אחר-כך באו מאורעות 1936. זו היתה התקוממות חמורה, וכל העולם הערבי הזדעזע. מה עשו האנגלים? הקימו נמל יהודי – הזוהי הרגעה לערבים? זיינו והולכים ומזיינים את היהודים – – והעליה נמשכת עד עכשיו – כל זה להרגעת הערבים? כמובן, שהאנגלים רוצים להרגיע את הערבים. אבל לא רק זה הם רוצים. כדי לעשות סיכום אמיתי, חייבים אנו לשים לב אל כל העובדות, והעובדות במלואן סותרות את ההנחה החד-צדדית שאנגליה אינה אלא מרגיעה את הערבים.

– – – והחשבון שעושים אצלנו ביחס לאנגליה וליחסה אלינו איננו חשבון נכון מבחינת האמת, אם-כי התמרמרותנו צודקת. האוריינטציה של אנגליה אינה רק על הערבים. כמובן, שאיננה מתעלמת מן הגורם הזה; האם היא תתעלם מאבן-סעוד, מעיראק – בגלל האף היפה שלנו? הם אינם מתעלמים מן הערבים, אבל הם אינם מתעלמים גם מהיהודים. ומכיון שהם עומדים בפני חידוד הסכסוך בין שני העמים – מה עלולה אנגליה לעשות?

נבחן כמה אפשרויות:

א) השארת הסטטוס קווֹ. אחד החברים אמר כאן, שאילו היה לנו סטווס קווֹ של 1935 לא היה מסכים למדינה. נניח, שמבחינה יהודית אמירה זו נכונה, אבל מהו הדבר מבחינה אנגלית? אין כמובן ליהודי להכנס לעורו של אנגלי, אבל נראה שאם הסטטוס קווֹ פירושו – עוד פעם התקוממות, עוד פעם יריות, עוד פעם משלוח צבא, והתמדת הריב בין היהודים ובין הערבים – הרי אין זה פתרון אידיאלי מבחינה אנגלית. איני אומר, שדבר זה הוא מן הנמנע. הוא אפשרי. נלחמנו ונילחם על כך שיקיימו את הסטטוס קווֹ שיקוים המנדט כהוויתו, בלי קיצוצים וצמצומים, נילחם על עליה והתישבות רחבה, אבל איני רואה, שזהו פתרון האידיאלי בשביל האנגלים. לעצמנו – אולי כן. טענו בפני הועדה המלכותית, שהפתרון לקושי הפוליטי הוא עליה גדולה ובנין מהיר של הבית הלאומי – כי רק אלה יעקרו מלב הערבים את הנטיה למהומות. ואילו היה לאנגליה אומץ-לב להכניס במשך מספר שנים מיליון יהודים לארץ – היו אולי נפסקות המהומות. ואולי לא. אין ודאות מוחלטת בכך, אבל ברור שיש בכוחה של אנגליה לעשות זאת – שאלה אחרת היא אם היא מוכנה לעשת זאת…

ב) פתרון שני שאנגליה עלולה לקבל זהו – קיצוץ קשה בעליה. וש. אומר שאפילו זה עדיף מתכנית המדינה, כי “התכנית” מאבדת מחצית הארץ. יתכן שאנגליה תקבל פתרון זה ולא תקבל תכנית המדינה – אבל זה יהיה אסון לדורות. ארץ-ישראל בלי יהודים אינה ארץ-ישראל, ובמקום אסון זה יש לבחון ברצינות אפשרות של פתרון ג' – הקמת מדינה יהודית בחלק מספיק של ארץ-ישראל.

אומרים שפתרון זה איננו יכול להתקבל על הדעת האנגלית, ואיננו בא בחשבון כאפשרות פוליטית ריאלית. העובדות סותרות סברה זו. פתרון זה מתקבל על דעת כמה וכמה אנגלים – כי הוא הוצע על-ידי אנגלים. כמה מדינאים בריטיים תומכים ברעיון של יצירת שתי מדינות בארץ-ישראל. העתונות האנגלית דנה על פתרון זה ברצינות. זוהי כרגע שאלה אקטואלית. אנגליה זקוקה למוצא מהסכסוך שיש לה עם היהודים ועם הערבים כאחד, ואת המוצא הזה אינה יכולה להשיג ע"י החזקת הסטטוס קווֹ, והיא רוצה להיפטר מהסכסוך לחלוטין ולתמיד.

אנגליה יש לה אינטרסים בארץ-ישראל והיא רוצה לקיים אותם. 1500 מיליון לירות מוציאה אנגליה לזיון, היא חוששת שהיא עומדת לפני מצב כמו בשנת 1914 (אמנם אף פעם אין ההיסטוריה חוזרת, ויש עכשיו סכנות אחרות, ויש שינוי ביפאן ובאמריקה, אבל הסיטואציה דומה במקצת לזו של 1914), ושוב יש לה צורך באהדת היהודים, ואין לה אינטרס שהעם היהודי בעולם יהיה מר-נפש. היא רוצה, כמובן, להניח גם את דעת הערבים, אבל היא אינה יכולה לעשות זאת ע"י התכחשות גמורה להצהרת-בלפור, והיא רואה קושי גדול בקיצוץ העליה, כי דבר זה יקומם את היהודים – והיא מחפשת פתרון.

– – – עצמאות יהודית אינה עומדת בניגוד לאינטרס הבריטי. אומרים, שדבר זה יקומם את הערבים. אבל אנגליה יכולה לומר לעצמה שבמקום סכסוך מתמיד עם העולם היהודי ועם העולם הערבי מוטב לה פעם אחת לחתוך, חלק לערבים וחלק ליהודים, ואם אחר-כך מישהו יתקומם – ידכאו אותו, ויש לה כוח לכך. ואינני רואה מבחינה אנגלית, שדבר זה הוא מן הנמנע.

– – – האם הוא אפשרי מצד היהודים? מה עלול לומר העם?

– – – אם יהיה לנו שלטון שימָצא בברית עם אנגליה, ואם תהיה לנו סמכות מלאה על העליה, ואם התחיקה תהיה בידינו, והשטח שימָסר לרשותנו יהיה הוגן – נביא שנים-שלושה מיליונים יהודים שאפשר להושיב אותם בחלק זה של הארץ, ולאו-דוקא במשך שלושים שנה – מדוע לא בעשרים או בחמש-עשרה שנה? סוכנות יהודית אינה יכולה לעשות זאת, אבל מדינה יכולה – והיא תעשה את הדבר כאשר עשו ביון (העברת האוכלוסים מאנטוליה). אם יקום פה שלטון יהודי, הוא יכול לנהל התישבוּת עממית תכניתית של מאות אלפים. כמובן, יתכן שתבוא קטסטרופה עולמית, ומעצמה פלונית, למען הרוס את האימפריה הבריטית, תרים את דגל האיסלם, תילחם בנו ותהרוס אותנו. יתכן. אך נגד זה אין שום קמיע. במקרה זה – ודאי שהסטטוס קווֹ לא יעמוד לנו. החושש, שהיהודים לא יעלו לארץ לאחר החלוקה, אינו מכיר את העם היהודי. אמונתו של העם אינה תלויה בהצהרת-בלפור. לא היה לנו שום חוזה שנותנים לנו את עבר-הירדן כשבאנו הנה לפני המלחמה. להיפך, היה חוק שאסר לעלות לארץ זו. אמונה גדולה היתה לנו, אם-כי האפשרויות היו קטנות יותר. ואם האפשרויות תהיינה עכשיו גדולות יותר – מדוע תוקטן האמונה? אותה האמונה שהיתה לנו בשעה שעלינו לארץ ועבר-הירדן היה סגור בפנינו, תישאר גם אם תהיה מדינה יהודית. מדוע תחדל אז האמונה בארץ-ישראל? אינני מחשיב אמונה שאינה מלוּוה רצון ויכולת להגשמה.

– – – ועוד טוענים: הערבים לא יתנו, יהיה מרד. אם בכוחם של הערבים לא לתת, הרי המנדט אינו קיים ולא יהיה קיים. זה חמש-עשרה שנה נלחמים הערבים במנדט. – – – אין לזלזל בהתנגדות הערבים, אבל אין להגזים. לסוריה יש די צרות משלה והיא זקוקה מאד לצרפת ולא תעשה דבר נגדה. אם-כי היא כועסת עליה מאוד על אשר חתכה ממנה את אלכסנדרתה. והמדינה הערבית השכנה שלנו זקוקה לאנגליה לא-פחות מאתנו, והיא תהיה בעלת-ברית לאנגליה, ולא בנקל נלחמים בבעל-ברית. תהיינה כנופיות? יתכן שתהיינה, אבל תהיה משטרה ויהיה צבא ואלה יהיו נאמנים. ואשר לשאיפתנו ההיסטורית: את תחומי המדינה היהודית יקבע עכשיו כוח זר, אבל את תחומי השאיפה הציונית – יקבע העם היהודי, ואת אלה לא יצמצם שום כוח חיצוני. אני מאמין בהסכם עם הערבים. אם תקום מדינה שתהיה בברית עם אנגליה, והמדינה תפתח את הארץ והיהודים יהיו לכוח, יבואו הערבים אתה לידי הסכם. – – – אין איש יכול להבטיח הסכם. אין הוא מונח בקופסה, אבל יהיו לנו אז יותר סיכויים להסכם עם הערבים מאשר עכשיו, כי אז ניהפך להיות כוח, והערבים מכבדים כוח.

– – – כל מרד ערבי בארץ הזאת (זהו אחד הפרדוכסים של הארץ הזאת) הביא עד עכשיו כיבוש חדש ליהודים. ומרד זה, שהביא לנו כבר נמל יהודי, יתכן שיביא לנו כיבוש פוליטי עוד יותר גדול.

לונדון, 1 ביולי 1937

– – - כשאתם תדיינו בשאלה יהיה כבר, כנראה,לפניכם החומר העיקרי; הדו"ח של הועדה והמסקנה הראשונה של הממשלה, ותימצאו במצב נוח יותר ממני לבירור הדבר עכשיו¹. עלי לכתוב אליכם כשאני עדיין שרוי באי-ידיעה גמורה על מה שצפוי לנו בפסק-דינה של הועדה המלכותית. האינפורמציה שהיתה לי עד עכשיו – אינה אינפורמציה שיש לסמוך עליה. אני נמצא עדיין באותו מצב קשה שבו נמצא הרוב הגדול של תנועתנו, אשר לא זכה להימנות בין השוללים הגדולים המוחלטים, הוַדאים מראש. איני שולל מראש ואיני מחייב מראש אני עדיין נעדר יכולת להשתתף בויכוח של ההכרעה. אין לי בטחון שגם לכם תהא האפשרות לחוות דעה פסוקה, סופית.

הויכוח שרק החל – או רק יתחיל אולי – לא יגָמר כה מהר. ותוך כדי הסערה הממושכת נצטרך לשמור כעל בבת-עיננו על הנכס הגדול והיקר והיחיד שיש לנו – על תנועתנו, שלמותה ואחדותה. והתנועה השלמה והמאחדת תיתכן גם בתוך חילוקי-דעות חריפים ונוקבים, אבל לא תיתכן בלי חברוּת נאמנה, בלי אמון הדדי, בלי אמת גלויה וישרה בינינו.– – –

בישיבת – – – אמר אחד החברים היקרים שבתוכנו: “אולי יש עוד איזו אפשרות לעשות משהו שיציל אותנו מסכנת החלוקה “. זוהי הגדרה חד-צדית שאיני יוכל לקבל. הדבר העומד לפנינו הוא לא רק “סכנת החלוקה” – אלא גם הקמת מדינה יהודית, ולא כולנו יכולים בקלות ובודאות להצטרף מראש לאלה הקוראים להצילנו מ”סכנה” זו; אין אני בין המתעלמים מסכנת החלוקה, – בלי מרכאות – אבל החלוקה העומדת, כנראה, להיות מוצעת לנו הפעם כרוכה ביצירת מדינה עברית – ועדיין לא נשתחררתי מ“אילוסיות” ו“אוטופיות”, שלא להיות נרעד ונרעש עד עמקי לבי ותהום נפשי מהחזון הגדול והמופלא של מדינה יהודית שהגיעה שעתה – ולוּ גם רק בראשיתה המצערה. – – –

אמנם כן, חברים, מה שהועמד לדיון עכשיו, לא רק במועצתנו, אלא על סדר-יומה של המדיניות העולמית, היא: יסוּד מדינה יהודית בארץ-ישראל. ואני מתוַדה על עניות-דעתי; אין לי הבטחון המוחלט של כל אלה היודעים מראש שזהו האסון הנורא ביותר הצפוי בשעה זו לעם ישראל. לא פסה אמונתי ב“נסים”. – וכשאני שומע כי אמנם ועדה מלכותית של אימפריה אדירה עומדת להציע יסוּד מדינה עברית בארץ-ישראל — אימפריה שיש בכוחה לבצע את הפלא הגדול והנורא הזה – אני נסער בלבי ובנפשי עד היסוד, ומשתאה להוד החזון הצרור בנשמתנו מאות ואלפים שנה. ועם כל היותי רווה חשדות וספקות ונסיון מר ואכזבות מכאיבות, ועם כל פקפוקי בכוונותיה של האימפריה הזאת – אני נפעם ונרעש, כאשר הייתי בימי מתן הצהרת-בלפור על-ידי אותה אימפריה, כשהצהרה זו התאימה פחות למצב-הענינים הריאלי כביכול בארץ-ישראל מאשר היום.

לא היה צורך בויכוח בינינו אילו עמדנו אך ורק בפני חלוקה. – אבל לא יהיה ויכוח קל בינינו, לא רק בין חבר לחבר, אלא בין כל חבר לעצמו, כשנעמוד לפני שאלת הקמת מדינה יהודית, אם-כי נעמוד הפעם לא לפני הקמת ארץ-ישראל כמדינה יהודית, אלא מדינה יהודית בארץ-ישראל.

הייתי כל ימי ציוני מדיני, ציוני השואף למדינה יהודית ותמיד הבחנתי בין ארץ-ישראל לבין המדינה היהודית בארץ-ישראל. ארץ-ישראל משׂתרעת בין ים-סוף בדרום והלבנון והחרמון בצפון, ובין ים התיכון במערב ומדבר קדם או סוריה במזרח. ואני מאמין היום לא-פחות מאשר האמנתי לפני שלושים-שלושים וחמש שנה, שלנו תהיה הארץ הזאת.

אמונתי זו, כאמונת כולנו, לא היתה קשורה במנדט ולא היתה תלויה באנגליה. אמונתנו ושאיפתנו הציונית היתה מורכבת משני דברים, ושני דברים בלבד; עם-ישראל וארץ-ישראל. לא התוגר, לא הקיסר וילהלם ולא בלפור יצרו אמונה זו ופרנסו אותה. אהבת-אומן למכורת-מולדת, כיסופי נצח לקוממיות ממלכתית, גאון-דורות בשלשלת-יוחסין, הדי-קדומים של נביאים חוזים, דבקות מופלאה בייחוד לאומי וביעוד היסטורי, ועל הכל – סבל ומצוקה ויסורים ופורעניות של חיי נכר וגולה ותלוּת – אלה יצקו בנו את להט-הרצון והאמונה לגאולת העם בארצו; ושממת-הארץ, עזובתה ודלדולה ריקעו את הסדן למאמצי ההגשמה, אבל מרגע שראשוני חלוצינו העפילו והעיזו לעבור משאיפה ערטילאית למפעל מגשים – בא בהכרח הצמצום שבמעשה. לדבּר ולשיר ולהתגעגע אפשר על ארץ-ישראל כולה – לגאול אפשר רק שעל שעל. וכשיהודי ירושלים יצאו לפני ששים שנה מתוך כתלי החומה העתיקה ורכשו ביצות מלבּס – לא הסתלקו מארץ-ישראל שמחוץ למלבס, אלא הניחו יסוד ראשון לכיבוש הארץ – על-ידי כיבוש אלפי דונמים אחדים.

ואילו הציעו להרצל צ’רטר על השרון או השוֹמרון או על הגליל התחתון או על מואב או על בשן – היה מקבל אותו כמתנת-אלהים גדולה ויקרה, והיה תוקע יתד למדינה יהודית בארץ ישראל. – אבל לא שיחקה לו השעה ולא זכה הוא ולא זכה העם היהודי, ולא היה לנו צ’רטר על חלק קטן של הארץ. בימי התורכים הקימונו רק מושבות מספר, רובן על שמות אנשים “מושאלים”, ללא כל בסיס וערוּבּה מצד החוק והמשפט. אבל היה מוסד אחד ללא-שלטון וללא הוד וראיתי בו ערך ממלכתי יקר – ועד–המושבה. זה היה הניצן הראשון של שלטון יהודי עצמאי בארץ, וראיתי בו יסוד ראשוני לכיבוש תקומתנו הממלכתית. החוק התורכי לא ידע אותו, משפט-העמים לא הכיר בו – אבל בתולדות תקומתנו הוא יעמוד כשלב ראשון בסולם המדינה העברית.

ואני זוכר, לא-מעטים הם בינינו שהדבר זכור להם, את הויכוח הראשון כביכול על “חלוקה”. זה היה מיד אחרי המלחמה, כשנתעוררה השאלה על עצמאותו של הפרבר היהודי הצעיר ביפו. אנחנו דרשנו להפוך את שכונת תל-אביב לעיריהנפרדת מיפו הגדולה; “אנשי-המעשה” וה“פטריוטים” קצרי-הראות עמדו תוך טעמים משקיים ופוליטיים על קשר עם יפו – כי לשכונה העברית הנפרדת לא יהיה קיום, ובהפרדה אנו מוותרים על חלקנו ושלטוננו ביפו. למה לנו להתיחד ולהתבדל בעיירה עברית קטנה לעצמה, כשאנו יכולים במשך השנים להיות לרוב ביפו כולה? וכאילו היה הצדק, גם המעשי-המשקי וגם הפרינציפּיוני-פוליטי, עם אנשי “יפו האחידה והבלתי-נפרדת”; ביפו היו אז כחמישים אלף תושבים, יפו היתה עיר–הנמל העיקרית, כמעט היחידה בארץ, ושלשלת יוחסיה הגיעה עד יונה הנביא, ועוד יותר – עד ימי יהושע בן-נון; ותל אביב היתה שכונה קטנה, צעירה, בת עשר שנים עם אלפיים או שלושת אלפים תושבים. אולם החוש המדיני או בעל-הדמיון שלנו ניצח את החשבון השטחי והמשובש של חכמי המציאות ופטריוטי יפו הגדולה. העצמאות והעבריות הגמורה של השכונה הקטנה והצעירה הפכו למקור-יצירה ואבן-שואבת שריכזו אלפים ורבבות של יהודים ונתנו לנו את העיר העברית – העיר הגדולה והראשית בארץ.

האם הסתלקו יוצרי תל אביב ובוניה מארץ-ישראל אשר מחוץ לתל-אביב? הם הקימו מנוף כביר-אונים לכיבוש הארץ כולה, ומנוף זה נוצר בכוח ההתיחדות והעצמאות העברית. וכשבא המשבר הגדול ונמל יפו נסגר בפנינו – הנמל שנתפרסם ונתעשר מהעליה והמסחר היהודי ונעשה בידי הערבים ובשלטון תורכי ובריטי – פרצנו דרך לים, שהוא כולו שלנו, משום שהצלחנו והעזנו להתבדל ולבנות עיר לעצמנו.

והלא דבר הוא שכל הנסיונות שנעשו במשך מאות שנים וגם בדור האחרון להתישב בתוך ישובים ערבים – עלו בתוהו. מה גורל הישוב היהודי בעזה, שכם, רמלה וחברון? הן במשך דורות ויובלות ואלפי שנים ישבנו בארצות אחרות בקרב זרים – ומשום-מה יבּצר מאתנו דבר זה בארץ? המקרה הוא הדבר – או נסוך בו פשר-רזים מכבשונה של הוויתנו החדשה בארץ? ישבו יהודים בכל הערים האלה וניסו כמה יהודים להתישב בתוך כפרים ערבים, וכל הנסיונות לא הצליחו – כל הערים והכפרים האלה נעזבו מתושביהם היהודים, ושוב לא יעלה על דעת מישהו לחזור אליהם. מה פשר הדבר המיוחד והמאַלף הזה? בארץ-ישראל מתישבים היהודים אך ורק בתוך “מדינות יהודיות”. ביודעים ובלא יודעים, מרצון ומאונס, אנו רואים את העצמאות הישובי ת, את היחוד הישובי כתנאי מלַווה וכגורם הכרח חיוני בהתישבותנו. ההתחברות שבין ישראל ובין ארצו לא תיתכן בלי עצמאות ויחוד, – זהו החוק המבצבץ מתוך תולדות התישבותנו בארץ. לא רק יהודים ואדמה ומשק, – לבצוע מפעלנו דרושות גם עצמאות והתיחדות. אנו איננו יכולים להקים ישוב יהודי אלא כשאנו מקימים “מדינה” יהודית. למדינה יש שלושה סימנים; ציבור, קרקע ועצמאות… כשסולומון וחבריו יסדו את פתח-תקוה יסדו “מדינה יהודית”, אבל כשהיהודים התישבו בחברון – הוסיפו נקודה חדשה לתפוצות, לגולה בתוך ארץ-ישראל. וה“גולה” חרבה – המדינה, נתקיימה והתפתחה. ובכל נקודה חדשה שהקימונו מאז בארץ – הוספנו “מדינה” חדשה. לא הפכנו על-ידי כך את ארץ-ישראל למדינה יהודית – אבל הקימונו מדינה יהודית קטנה, מצערה בארץ-ישראל. לא סתם ישוב יהודי – אלא ישוב מדינה, שסימנה – עצמאות.

– – – ובכּול יש דרגות. יש עצמאות סוברנית, יש עצמאות אבטונומית, יש גם עצמאות של “ועד-מושבה” במשטר תורכי, לא מנדט וללא הצהרת-בלפור. ויש חוק-גידול בטבע ובהיסטוריה גם יחד. הזרע של העץ הגדול ביותר הוא קטן, מזער. אבל בגרעין הזערער הזה גלום עץ ענקי עם שרשים מעמיקים וסדן רחב-ידים וגבה-קומה ונוף עשיר-בדים ורב-צל, אם רק הוא נופל לתוך אדמה פוריה ופנויה. פחות משני מנינים היו אנשי ביל"ו הראשונים והם הקימו שבט-חלוצים בן-רבבות, אשר נתן לעם היהודי את מפעל ההגשמה הגדול אשר בו כל משגבנו ומבטחנו. ואספת קטוביץ הקטנה נתנה לנו את ההסתדרות הציונית העולמית אשר כבשה את כל זכויותינו הפוליטיות החתומות במנדט; וועד-המושבה הראשון באֵם-המושבות הניח את היסוד לשלטון יהודי עצמאי בארץ – שממנו ישתלשל השלטון היהודי על הארץ.

ישוב בארץ קודם ליישוב הארץ, בנין בארץ קודם לבנין הארץ, והקמת מדינה בארץ קודמת למדינת הארץ. בתפילה בגעגועים ובחזון היתה הארץ, כל הארץ, – כשבאנו לידי הגשמה גאלנו רק חלקים של הארץ, יישבנו נקודות בארץ, ארגנו עצמאות בנקודות נפרדות. יצרנו רשויות יהודיות חלקיות. היש במעבר זה מ“כל הארץ " שבפינו ל”חלקי הארץ " שבידינו משום נסיגה או התקדמות? ביסוד פתח-תקוה היה פחות מכיבוש אחד מאלף של שטחה של ארץ-ישראל, אבל כיבוש קטן זה היה פי-אלף חשוב יותר בשביל כיבושה של הארץ מאשר כל הזמירות והשירות על ארץ-ישראל כולה. ואני יודע את ערך הזמירות והתפילות על “ותחזינה עינינו בשובך לציון” – אבל החזרה בלבד על תפילה זו שלוש פעמים ביום, בשלוש מאות וששים וחמישה ימים בשנה, במשך אלף ושמונה מאות שנים, זו לאחר זו – לא נתנה לנו אף שעל אדמה אחד ולא קירבה אותנו אף פסיעה אחת לגאולה. וכל מיליוני היהודים במשך דורות ויובלות שהתפללו והתגעגעו ויחלו וערגו וכלתה נפשם לשיבת ציון – לא הוסיפו אף יהודי אחד ליישוב ארץ-ישראל,מחוץ לאלה שקמו בגופם ועלו לארץ ולא הסתפקו בתפילות ובגעגועים בלבד. השב העם היהודי לארצו? רק יהודים חזרו למולדת – בודדים, יחידים, מעטים, ורק ממעטים אלה צמח הישוב. וכגאולת הקרקע וכשיבת היהודים כן גם הקמת המדינה.

המתכחש הגואל מאה דונם בארץ-ישראל לארץ כולה? המתכחש הבונה “מדינה” יהודית קטנה לגאולה השלמה?

אנו עולים בשלבים – גם ביחס לאנשים גם ביחס לקרקע וגם ביחס למדינה, לעצמאות. בעלית כל יהודי יחיד לארץ אני רואה שלב בקיבוץ גלויות. ברכישת כל דונם אדמה אני רואה שלב בגאולת הקרקע, ביסוּד כל רשות יהודית אני רואה שלב להקמת המדינה היהודית. וכציוני מדיני ראיתי כל ימי בהקמת “מדינה יהודית” בארץ-ישראל – וכל רשות יהודית עצמאית מועד-מושבה ועד נמל עברי, הוא בעיני “מדינה” יהודית – תנאי קודם למדינה הארצישראלית היהודית.

– – – אחרי ששים שנות פעולה התישבותית הגענו לארבע מאות ועשרים אלף יהודים ולמיליון וארבע מאות אלף דונם קרקע ולמאתים “מדינות יהודיות” קטנות וגדולות, כפריות ועירוניות, בארץ-ישראל. כשלושה-רבעים של הרכוש הזה עשינו לאחר המנדט, בעזרת (ובהפרעת) המשטר המנדטורי. בעבודתנו היו עליות וירִידות, כיבושים וכשלונות. ולא רק בעבודתנו – אלא גם בסיכויינו ובאפקי מחשבתנו היו זיגזגים. מיד לאחר הכרזת-בלפור היו לנו תקוות –נשר שנתאכזבו. קיבלנו נציב יהודי עם חבר עוזרים ראשיים יהודים שהיווּ כמעט ממשלה יהודית – והכזיבו מרה. היו תקופות שפל וגאות מבחינה כלכלית וגם מבחינה פוליטית. הגענו לתור-הזהב בתקופת כהונתו הראשונה של ווּקוֹפּ – שנסתיימה במאורעות 1936. כל השנים האלה לא חשבנו על מדינה כתפקיד השעה. לא זה בלבד שהחזון של ארץ-ישראל כמדינה יהודית היה חזון רחוק – ז’בוטינסקי “העיד” בפני ועדת-שאו שהיהודים יהיו לרוב בעוד ששים שנה, - אלא גם לא ראינו סיכוי של מדינה יהודית בארץ-ישראל כדבר העומד על סדר- היום של מדיניותנו האקטואלית. בשנת 1931 לא היה סכוי לעלית שלושים אלף יהודים – בשנת 1935 לא הסתפקנו בעליה של ששים אלף, חזוננו הציוני לא נשתנה כל השנים – אולם גורמי ההגשמה נשתנו. לפני כשנתיים רכשנו את החולה – הרכישה הגדולה והחשובה ביותר לאחר המלחמה, מלבד מפרץ חיפה. ידענו על קיום החולה גם קודם – אבל הרכישה לא היתה נתונה לפני כך. וכשהוכשרה השעה ורכשנו אותה, לא חשבנו שזוהי ארץ-ישראל, אבל רכישה זו, מלבד ערכה כשהיא לעצמה, לגופה, עלולה אולי למלא הפעם תפקיד מכריע בקביעת גורלנו הפוליטי בארץ לדורות. – גם כיבושינו המדיניים היו תלויים בגורמי זמן ומקום. דווקא השנה כבשנו את ההתחלה הראשונה של כוח מזוין יהודי ליגלי. כבשנו נמל עברי. הגברנו את עצמאותנו האדמיניסטרטיבית – בריכוז משרדי-ממשלה בערים ומחוזות יהודים וייהוד הפקידות המחוזית.

אבל עד הזמן האחרון לא נראָה באופק שלנו סיכוי ממשי למדינה יהודית, הסיכוי הזה נתגלה עם מינוי הועדה המלכותית. לא של ארץ-ישראל כמדינה יהודית – אלא של מדינה יהודית בארץ-ישראל, – הסיכוי הגדול ביותר שנתגלה לנו מהופעתה של הציונות המדינית של הרצל ועד היום.

הרצל אמנם ניסה להשיג צ’רטר על חיפה והעמק – ולא הצליח. הוא ניסה שנית להשיג צ’רטר מאנגליה על אל-עריש – ולא הצליח. אלה היו שני הנסיונות הראשיים ליסוּד מדינה יהודית – מדינת-זרת – בארץ-ישראל.

מאז לא חזר שום נסיון – לא במעשה ולא במחשבה, יעקובסון² היה כמדומני הראשון והיחיד שהעלה מחדש את הרעיון – זה יותר מחמש שנים – על יסוד מדינה יהודית בארץ ישראל – כאָטפה בהגשמת הציונות. הרעיון לא מצא אוזן קשבת – והדבר לא יצא מגדר תזכיר. הדבר לא היה אקטואלי ולא נעשה אקטואלי מסיבות שונות.

המאורעות של שנת 1936 עשו את הרעיון הזה לאקטואלי. אולם רעיון זה הופיע בנסיבות טרגיות וחמורות, כשהוא כרוך סכנות קשות ואיומות: ביטול המנדט וחלוקת הארץ.

ב. מתאונן על עצמו ועל כולנו, ש“נשאנו וסבלנו כל מיני חלוקות ולא הרעשנו עולם”. את העולם אמנם לא הרעשנו – איני יודע אם כל-כך קל “להרעיש את העולם” שלאחר-המלחמה –אולם אין זה מדויק לומר ש“סבלנו כל מיני חלוקות”. בימים ההם עוד לא היה לנו חלק ב“מדיניות הרשמית” של ההסתדרות הציונית – אבל תנועתנו עשתה את שלה, אין תחת ידי פה התזכיר שהגשנו למפלגת-העבודה בשנת 1920, אבל בתזכיר ההוא עמדנו לא רק על עבר-הירדן שנמסר אחר-כך לעבדאללה, אלא על החורן והבשן ועל גבול ליטני. ומפלגת-העבודה תמכה בנו וקיבלה רזולוציה מיוחדת על הגבולות ברוח התזכיר שלנו. כמובן, לא היה שומע לנו, והסגירו תחילה חלק מצפון הארץ ומזרחה לצרפת, ואח"כ הפרידו שנית את עבר-הירדן בשביל עבדאללה. אבל תנועתנו אנו לא שפכה את הדם הזה.

אולם ב. מתח בקורת קשה על הזמן האחרון: “אנחנו לא עמדנו בפרץ. לא העמדנו סכר בפני שטפון הפניקה והרפיון הנפשי שבו נסחפת מדיניותנו הרשמית”.

זוהי האשמה קשה שאין לה יסוד עובדתי. אף פעם לא נשטפנו בפניקה. גם בימים המרים והנואשים ביותר של המהומות, כשחרב הפסקת העליה היתה תלויה על ראשינו, לא השלמנו ולא נואשנו, ורוע הגזירה נקרע.

עלינו להזכיר בשגיאות ולהודות עליהן – אבל אין אנו צריכים להכות על לבנו על חטא שלא חטאנו. את מניעת הפסקת העליה איני זוקף אך ורק לזכותנו אנו – סייעו לכך נסיבות וגורמים גם מחוצה לנו, אבל אנו את שלנו עשינו.

וגם עם בוא הועדה המלכותית לא נתגלה בתוכנו רפיון. מהרגע הראשון נקטנו עמדה, שהפתרון היחיד לכל הקשיים שבארץ – היא עליה מורחבת ומואצת.

תביעה זו מצדנו לא נתחדשה בועדה ולא באה בעקב המאורעות. בתקופת קונגרס לוּצרן עמדנו על הצורך של “מדיניות חדשה” – החשת בנין הארץ ועליה גדולה. ובפגישה שהיתה לנו עם הממשלה בלונדון (מיד לאחר הקונגרס) תבענו מדיניות חדשה בהתישבות, תעשיה ועליה; העמדת שטחי קרקע גדולים לרשותנו לשם התישבות רחבת-מידות. תחיקה ושיטות מכס, והגנה שיאמצו את העליה – ועליה גדולה מזו שבשנת 1935.

והחשש ל“מאורעות” נתעורר אצלי עוד לפני מהומות אפריל.

במלחמת-חבש ותגבורת סכנת מלחמה עולמית, במאורעות מצרים וסוריה ראיתי מניע וגורם לתגבורת מלחמת הערבים בציונות, והתרצות מהומות בארץ. הגעתי לידי מסקנה, שיש להזהיר את הממשלה על כך ולדרוש ממנה שינוי הקו המדיני, בכיווּן של הגדלה מהירה של העליה והחשת בנין הבית-הלאומי.

בימי הויכוח בפרלמנט על המועצה המחוקקת דרשנו מהידידים שלנו בלונדון לא להסתפק במדיניות שלילית – אלא לרכז כל המאמצים למתן אפשרויות לעליה גדולה של מאות אלפים יהודים במשך השנים הקרובות.

באו המאורעות והועדה המלכותית. מדיניותנו בימים ההם לא היתה פרי רפיון, המסקנה המשותפת של כולנו היתה לא רק קיום המנדט, אלא “מהדורה מתוקנת” בהגשמת המנדט: עליה גדולה והחשת הבנין.

רעיון החלוקה לא יצא מתוכנו. הוא נשמע תחילה באנגליה – בחוגים של בני סמך והשפעה – אחר-כך בועדה. אני ראיתי בו אז ורואה בו עכשיו שאנסה היסטורית גדולה וסכנה פוליטית איומה.

אעמוד תחילה על הסכנה: הפסד עמדתנו הפוליטית שנתגבשה במנדט.

זה כמה שנים אני חרד לגורל המנדט. ביטול המנדט בעיראק וראשית חיסולו של המנדט בסוריה ערערו את איתנותו של המנדט הארצישראלי. אם מותר לפקפק בנצח האימפריה הבריטית – ודאי שאין לבטוח בנצח המנדט הבריטי. נשיאת מנדט יחיד מסוג זה נעשתה יותר ויותר קשה. אסור להפליג בהשוואות, ויש הבדל יסודי בין המנדטים ההם והמנדט הארצישראלי. למנדט העיראקי לא היה נושא אלא בעל המנדט, וכשבעל המנדט ראה שהוא יכול לסדר את עניניו בצורת חוזה לא היה איש מעונין בקיום המנדט. להיפך – תושבי הארץ התנגדו במרירות לקיום המנדט, מלבד אולי מיעוטים חסרי-אונים. לא כן במנדט הארצישראלי. כאן יש מלבד בעל-המנדט גורם חשוב שיש לו ענין חיוני בקיום המנדט – העם היהודי. ואין להתעלם מהבדל חשוב זה. והעם היהודי אינו יכול לוותר בנקל על מגילת זכויותיו אלה – עם כל הליקויים והפגימות שיש במגילה זו ועם כל דו-הפרצופיות של בעל המגילה.

כי לפי שעה זוהי התעודה המשפטית הבין-לאומית היחידה שבה הוּכּרנו כעם ואוּשר קשרנו לארץ ונקבעו זכויותינו להקמת הבית-הלאומי. וכל צעד מצדנו עלול לערער ולהפחית את כוחה של תעודה זו ויציבותה הוא פשע ואסון. ומשום כך הצעתי בועד הפועל החלטה המתנגדת לכל קיצוץ ולכל חלוקה ולכל פגיעה במנדט; כי עלינו להחזיק בכל מאודנו בתעודה זו – כי היא לפי שעה משעננו הפוליטי היחיד, ועד שלא נקבל תמורת הסידור יותר טוב – אין אנו רשאים לזוז ממנה ולוותר עליה אף כמלוא הנימה.

ותהיה הצעת הועדה אשר תהיה – על המועצה (ולדעתי גם על הקונגרס) לקבל החלטה הדורשת קיום המנדט במלואו ובאמונה. בסטדיה זו מלחמתנו הפוליטית חייבת להיות מלחמה על קיום המנדט והגשמתו הנאמנה, אבל לא מתוך שלילת המדינה היהודית בארץ–ישראל. איני יודע מה מציעה הועדה ומה תחליט הממשלה. יתכן שכל הנביאים יתבדו. – – –

אולם נסיבות היסטוריות יחידות-במינן, נתנו לנו עכשיו שאנסה גדולה – ואסור לנו לזלזל בה ולהחמיצה, ועם מלחמתנו על קיום המנדט עלינו לעשות את כל הצעדים והמאמצים ששאנסה זו תתגשם.

בתוכנו לא היה הויכוח המטפיסי על החלוקה. ויש שתי אפשרויות שבהן נהיה כולנו מאוחדים, גם השוללים וגם המחייבים; מדינה “טובה” – כולנו נקבל, מדינה “רעה” – כולנו נשלול.

אולם חוששני לאפשרות שלישית – שהמדינה המוצעת לא תהיה כל-כך טובה ולא תהיה כל-כך רעה, שקל יהיה לכולנו להתאחד בקבלתה או בדחייתה, וכל הנסיבות והסימנים מעידים שזו תהיה האפשרות הריאלית. – – – אני שולל בתכלית השלילה את עמדתם של אלה הרואים בעצם הקמת מדינה עברית – ויהיו שטחה ותחומיה מה שיהיו – ערך חיובי כשהוא לעצמו, – באשר מדינה עברית כלשהי נותנת לדעתם לעם היהודי סטטוס אינטרנציונלי ופרסטיז’ה ממלכתית. אני רואה ברעיון זה סילוף הרעיון הציוני. לא האַטריִבּוּט הממלכתי, אלא התרכזות האומה העברית והתערותה במולדת כאומה שוות-זכויות במשפחת העמים החפשים – בה אני רואה את מהותה של הציונות. כשם שמיניסטר יהודי באנגליה או סגן-מלך יהודי בהודו אינו פותר במאומה את שאלת העם היהודי – כך תל-אביב כמדינה עצמאית אינה משנה את גורל העם היהודי מחוסר-המולדת. אני כופר בכלל בערך של מדינה נפרדת, ואני מאמין שעתידה של האנושיות תלוי בהקמת מדינה כל-אנושית אחת, כלומר בביטול המדינות בכללן. במדינה בכלל אני רואה רק מכשיר זמני, חברתי לשם השגת מטרות קיבוציות, כל עוד האנושות נפרדת ליחידות ממלכתיות. ובמדינה יהודית בפרט אני רואה מכשיר להגשמת הציונות – לקיבוץ גלויות בארץ-ישראל. אולם המדינה היא המכשיר המשוכלל ורב-האונים ביותר להשגת מטרה קיבוצית, ואין מכשיר חשוב יותר להגשמת הציונות ממדינה יהודית. וכשם שאני רואה בכל מפעל ציוני ובכל כיבוש ציוני לא מטרה לעצמה, אלא מנוף למפעלים חדשים וכיבושים חדשים, כך אני רואה בהקמת “מדינות יהודיות” כיחידות עצמאיות בכפר ובעיר את המכשיר להקמת מדינה יהודית גדולה יותר ויותר, עד שתבוצע הגאולה השלמה של ארץ-ישראל כולה. ואם יש לנו עכשיו אפשרות של הקמת מדינה יהודית בחלק אחד של ארץ-ישראל – אני רואה בה את השאָנסה הגדולה ביותר שנזדמנה לנו מהזמן שחרבה קוממיותנו הלאומית בארץ. ואילו לא היתה הקמת המדינה כרוכה בביטול המנדט ובחלוקת הארץ הייתי מקבל בהתלהבות ובלי כל היסוסים את המדינה הקטנה ביותר. אילו, למשל, היתה הממשלה מציעה, שגוש עין-חרוד, או גוש עמק-חפר או אפילו רק תל-אביב יקבלו בתחומיהם סוברניות ממלכתית – בלי לשנות את הסטטוס של כל שאר חלקי ארץ-ישראל ובלי לגרוע את זכויותינו מחוץ לשטח הסוברני, הייתי רואה בהצעה זו חיוב מלא, כי בכל תגבורת של עצמאותנו באיזו נקודה שהיא אני רואה עליה בשלב ההגשמה. אולם ההצעה ליסוד מדינה יהודית בחלק של הארץ כרוכה הפעם בביטול המנדט – כלומר, בביטול זכויותינו המיוחדות שנקבעו במנדט לגבי כל הארץ ובהפיכת כל החלק או רוב החלק שמחוץ למדינה העברית למדינה ערבית. כאן יש לשקול את הריוח לעומת ההפסד. והשיקול אינו קל ופשוט.

שאלת החלוקה העומדת עכשיו לפנינו אינה דומה לשאלת החלוקה שעמדה לפנינו במקרה תל-אביב ויפו, אשר הזכרתי לעיל. גם בהפרדת תל-אביב מיפו ויתרנו למעשה על האפשרות והרצון “לכבוש” את יפו – אבל לא הסתלקנו מכל זכות ולא סולקנו מכל אפשרות לשבת ביפו ולהתאזרח בה ולהשתתף בהנהלתה העירונית. הוא הדין בבנין הנמל בתל-אביב. כאן כבשנו עצמאות במקום אחד – בלי לאבד את הזכות במקום השני. גם אינו דומה חלוקה מוניציפאלית לחלוקה טריטוריאלית. לעומת-זאת אינה דומה מדינה יהודית לעיירה יהודית. האפשרויות הניתנות למדינה – גם מבחינת השטח, גם מבחינת הגבולות, וגם מבחינת הסמכות – אינן כלל בנות-השוואה לאלה של עיריה.

מהו איפוא, קנה-המידה שבו נוכל למוד את ה“ריוח” וההפסד, או את החיוב והשלילה של ההצעה העומדת לפנינו: ביטול המנדט, הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית?

קודם-כל אני מסלק מהחשבון את הארגומנטציה האנטי–ציונית שנתפסו לה גם אחדים מהשוללים בתוכנו:

א. פחד-היהודים – הפחד ממדינה יהודית באשר היא מדינה יהודית ולא דו-לאומית, שנתפס לה השומר הצעיר (יחד עם כל המתבוללים האנטי-ציונים).

ב. פחד-הערבים של כמה מחברינו מפני מרד, זכויות מיעוט וכו'. הפחד הזה במידה שיש לו יסוד ריאלי (הוא לדעתי ריאלי הרבה יותר מאשר לדעת כמה מהשוללים) מתיחס לציונות כולה, ולאו-דוקא לשלב של מדינה יהודית בחלק מן הארץ. לא “המדינה” הולידה או המציאה את הערבים, אלא הם קיימים ועומדים בארץ-ישראל כולה ובסביבותיה, והתנגדותם לכל כיבוש ציוני תלך ותגדל במשך הזמן, ולא להיפך. והתנגדות זו תהיה הרבה יותר גדולה והרבה יותר מרה ונואשת להגשמת המנדט ב“מהדורה מתוקנת” מאשר להקמת מדינה עברית בחלק הארץ.

ג. פחד-האנגלים – הממשלה האנגלית גם לאחר שתחליט ותקציב לנו מה שתקציב – תרַמה אותנו, תתכחש לנו ולא תעמוד בדיבורה. גם פחד זה חל הרבה יותר על המשטר המנדטורי מאשר על המדינה, אם אנגליה אינה נאמנה עלינו לעמוד בדיבורה במשך שלוש או חמש שנים של תקופת-המעבר ותחזור מדיבורה המסוים והברור על שטח, גבולות וסמכות – על אחת כמה וכמה שאין היא נאמנה עלינו על קיום המנדט הבלתי-ברור והבלתי-מסוים שימָשך עשרות שנים.

ד. פחד איטליה ורוסיה וסיבוכים אנטרנציונליים. אפילו אם תהיה לנו מדינה יהודית המתפשטת על פני כל שטחה של ארץ-ישראל משני עברי הירדן, יהיו קיימים הסיבוכים האלה והסכנות האלה כמו שהם קיימים לגבי צ’כוסלובקיה ואוסטריה ומדינות אחרות, קטנות ובינוניות ואפילו גדולות. אפילו האימפריה הבריטית אינה בטוחה בקיומה לעולם-ועד. וכוחנו בארץ לא יגדל על-ידי כך שלא יהיה בידינו שום תוקף ממלכתי, אלא נהיה תלויים בחסד הפקידים הבריטיים ובסימפטיות או האנטיפטיות שלהם ובתהפוכות המדיניות של משרד המושבות.

הדבר הקובע, לדעתי, את יחסנו להצעה זו הוא זה: השטח וגבול הסמכות המוצעים לנו. אינני מוכן לוותר על חלק איזה שהוא מהארץ; אולם אין אנו מתישבים בין כך וכך ב“מושע”³ אלא ב“מפרוז⁴; היהודי שבא לארץ-ישראל אינו מתישב בכל נקודה ונקודה של שטח הארץ, אלא בשטח מסוים וקבוע. ואם למשך תקופה מסוימת התישבותנו תתרכז בשטח רצוף אחד ולא תגע כלל בשטח רצוף שני, איני רואה בזאת כל אסון והפסד, ואם בשטח הרצוף תהיה התישבותנו יותר מהירה ויותר מבוססת ויותר מובטחת הודות לקיום שלטון יהודי בשטח זה – הרי אני רואה בסידור זה יתרון עצום שאין ערוך לו. כי הבחינה הציונית היא אחת ואין שניה: הבחינה היא לא מנדט בריטי, ואפילו לא שלטון יהודי – אלא אפשרות של גידול וריבוי מהיר של יהודים באר ץ. אני מדגיש את ה”ריבוי" ואת ה“מהיר”, אני מדגיש זאת בהדגשה כפולה, כי אני רואה בגורם הזמן ערך קובע מכריע, פאטאלי, גורלי, בגאולת הארץ אין נצח. זו תלויה בנסיבות הזמן והמקום, ונסיבות אלה הן נגדנו – אם לא נחיש ונאיץ את התרבות היהודים בארץ. אני רואה את “מנא מנא תקל ופרסין” בוערות באותיות אש ודם על רקע הארץ. עם יהודים רבִים בארץ נבצע הכל ונגבור על כל מכשול ופורענות, בלי יהודים רבים לא יעמוד לנו שום מנדט.

איני זולל אנגלים, ואיני רואה באימפריה הבריטית את סמל הרשע, הצביעות והתרמית, איני מצטרף אפילו להרשעה המַכללת של הפקידות הבריטית בארץ, ובודאי שאיני מצטרף להשמצת הממשלה האנגלית. להיפך, אני מכבד אותן עד כדי הערצה. אבל איני בוטח בהן. גורל חיינו אנו אינו בטוח בידיהן, כי מכאובנו לא מכאובן, אסוננו לא אסונן וגאולתנו לא גאולתן. מלאכת שחרורנו תא תיעשה בידיהן – אם עוד לשנים רבות ניזקק להן.

אין משנים בקלות גבולות – אמר ל. באחת הישיבות. ואני אומר: אין משנים בנקל את ממשלת המנדט. “מהדורה מתוקנת” של המנדט רוצים חברינו. גם אני רוצה בכך, אבל מי יבטיח לנו את המהדורה המתוקנת? איך ומתי תתוקן ממשלת המנדט? מדוע ישַנוּ האנגלים את עורם פתאום? משום שיש לנו צורך בכך? – לא מהדורה מתוקנת, אלא גרועה, גרועה בתכלית, צפויה לנו. מלחמה? כולנו מוכנים למלחמה – אבל לא רק אנו צמאי-מלחמה וכשרי-מלחמה.

הרבה מחשבות היו בלב הועדה המלכותית – מחשבה אחת נעדרה בכל אלה: המחשבה להגביר את העליה היהודית. ועדה זו אינה מורכבת משונאי-ישראל מובהקים ומאנטי-ציונים. אין היא גם מורכבת מציונים נלהבים. זוהי ועדה המייצגת את האנגלים כמו שהם, ודעתה משקפת את דעת הציבור האנגלי כמו שהוא – לא כמו שאנחנו היינו רוצים שיהיה. הנסגור עינינו מראות את האמת המרה? ואם לראית המציאות קורא ב. רפיון – הריני מתוַדה על רפיון אמונתי… באנגלים. לפני עשרים שנה האמנתי בהם יותר (מבחינה ציונית), ואינני יכול להתעלם מהלקח של עשרים שנים רצופות – ובעשרים שנים אלה נתחלפו נציבים ומזכירים ופקידים גבוהים ונמוכים. – הצד השוה שבהם – אף אחד מהם לא הניח דעתנו. אף אחד לא קיים את המנדט באמונה – כמו שאנו מבינים.

והערבים עכשיו אינם מה שהיו לפני עשרים שנה. עיראק עצמאית, מצרים עצמאית, סוריה עומדת להיות עצמאית – והפחד מפנינו גדל, נתעמק; והשנאה אלינו גברה ונתחזקה, ומצבנו בעולם נתערער, והאלמות והפראות בעולם נתרבו; ואנחנו – הנשׂים כל מבטחנו במנדט – כלומר: בפקידות הבריטית?

וכשם שרפתה אמונתי באנגלים – כך גדלה אמונתי ביהודים. אם תחת משטר זר, אדיש, ולפעמים עוין ומתנגד, עשינו חיל זה – מה נעשה אם נעמוד ברשות עצמנו, אם אנו בעצמנו נעשה את חוקי הקרקע ובעצמנו נקבע תעריפי המכס ובידינו ימָצא המפתח לעליה יהודית ולנשק ולמלוה ממלכתי והמשא ומתן עם שכנינו הערבים יתנהל על-ידי ממשלה יהודית שמאחוריה עומד העם היהודי בכל התפוצות עם כל יכלתו המדעית, הפיננסית והפוליטית?

ויתור על הארץ – לא, ויתור על שלטון אנגלי – כן! ואני מוקיר שלטון אנגלי אפילו כשאינו אידיאלי, אבל אני מבכר שלטון יהודי – ואני יודע כל הצרות והפגעים הצפויים לנו בהקמת שלטון זה – אבל כציוני אן עלי פחד היהודים. לא ראיתי אף פעם את ההגשמה הציונית כ“פּיקניק” – ואם אין אנו מפחדים להעלות את קיבוץ רודגס⁵ בדרום בית-שאן הפרועה ערב המאורעות – הנירתע מהקמת מדינה עברית מפני מרד ערבי?

את הצעת המדינה העברית נדון לגופה; טעה ל.; אין נצח בגבולות. מסופקני אם יכול להראות אף גבול אחד בכל כדור הארץ שלא נשתנה. עד שנסיים ליישב במתוא הצפיפות את המדינה שלנו יקרו עוד הרבה דברים, שאין איש יכול לראותם מראש. ועדיין אני אדוק ברעיון ברית יהודית-ערבית, והקמת מדינה יהודית תקל עלינו את כל הדברים האלה – יותר ממנדט בריטי באיזו “מהדורה” שהיא. הברית היהודית-ערבית תקום לא על-ידי הסברה של בנטוב וחזן, שיוכיחו לעמלים הערבים כי טוב להם שנשטוף את הארץ במיליוני יהודים, אלר על-ידי יצירת כוח יהודי בארץ, – ואין מכשיר טוב להקמת כוח יהודי ממדינה יהודית. ובאפשרויות הניתנות למדינה להקמת כוח כזה – בזאת, ורק בזאת, תיבחן ההצעה.

גם לאחר פירסום הדין-וחשבון, גם לאחר שלכמה מאתנו יהיה נדמה שיש יסוד למשא-ומתן על התכנית החדשה – אין לנו לזוז מהעמדה שקבענו בועד-הפועל הציוני: מלחמה על קיום המנדט הבריטי והסברה על אפשרות הגשמתו. גם התכנית הטובה ביותר – ואינני מצפה לתכנית טובה ביותר (אין יסוד אובייקטיבי לכך) – כרוכה בקשיים ובסיבוכים ובסכנות, ועוד בירור רב ודיון רב ידָרש עד שיתגבש דבר-מה שנוכל לפסוק עליוף כן או לא. ובינתיים – אל זיזה מעמדתנו: מלחמה על המנדט. לא כאשר נלחנו בשנת 1930, אלא כאשר לוחם עם על תקוותו האחת העומדת לפני סכנת-כליה, גיוס ההמונים והאישית בישראל, גיוס ידידינו בעולם – בתנועת הפועלים, בכנסיות הנוצריות, ממשלת פולין, רומניה – אל תישאר אף אפשרות קלה ביותר שלא נשתמש בה למען הוכיח מה לנו זכות הבית-הלאומי ומה בשבילנו ארץ-ישראל, ארץ-ישראל כולה, עם עבר-הירדן. עלינו לזעזע בשעה זו את עולמנו אנו והעולם הכללי; חרדת עם לגורל גאולתו, אהבת דורות לארץ-המולדת צריכה להבקיע עכשיו את כדור הארץ מקנדה ועד דרום-אפריקה, מסן-פרנציסקו ועד בוקרסט ווארשה, מהודו ועד ירושלים.

העולם הרחב והאנגלי צריכים לשמוע ולהרגיש מהי א"י לעם היהודי.

ולא רק המועצה צריכה לקיים עמדה כזו, אלא הקונגרס יצטרך לנקוט עמדה מלחמתית ותקיפה.

הקונגרס באבגוסט לא יוכל לקבל החלטה סופית, אלא אם ההצעה תהיה מסוג זה שכולנו נדחה אותה לחלוטין בלי כל פקפוקים; הצעה שיש לדון בה – אסור לקונגרס לקבל אותה, כי תדרוש עיון ודיון רב עם הממשלה.

עלינו להתלכד במלחמה על קיום המנדט – לפי הקו שנקטנו בהחלטת הועד-הפועל והועדה הפוליטית שלו.

ולא-פחות מזה עלינו לשמור עכשיו במיוחד על שלמותנו הפנימית, על כשרון הסתערותנו הקולקטיבית גם בשטח הפוליטי וגם בשטח ההתיישבותי.

נמשיך בתוכנו את הויכוח הפנימי לגוף תכנית החלוקה והקמת מדינה עברית – כלפי חוץ תהיה לנו עמדה אחת, עד בוא רגע ההכרעה.

לונדון 3 ביולי 1937

ל… בירושלים

– – – בדרך כלל אין להוציא עדיין משפט אחרון על הדין-וחשבון – על יסוד הפירורים והקטעים שיש לנו. יש לראות את החומר במלואו, ויש לעיין בו ולהפוך בו יפה-יפה.

עלינו להמשיך ולהתמיד במלחמה על קיום המנדט בשלמותו בלי לקשור את ידינו במשא ומתן עם הממשלה לשם השבחת התכנית עד כמה שידנו מגעת.

כמחייב, אני רוצה להזהיר את החברים שהם תמימי-דעים אתי; התכנית אינה מונחת, עדיין בקופסה שלנו; לא רק אין לנו עוד ירושלים ותקוה לנגב – גם מה שמציעה הועדה עדיין לא בידנו הוא. ומתוך רדיפה אחרי “חלום” אנו עלולים להשמיט את הקרקע היחיד שאנו עומדים עליו לפי שעה: את המנדט.

אני שרוי בדאגה שהעם היהודי, בכל אופן המוני ישראל בפולין, ליטה, רומניה ושאר ארצות הגיהינום הגלותי, יתלהבו יותר מדי לשמע המדינה היהודית. בי עצמי יוקדת התלהבות זו. אבל חוששני, שההמונים היהודים לא יראו את כל המוקשים הצפונים לנו – בטרם תקום התכנית, והסכנות הצפויות להתבדותה. ואוי לנו אם האנגלים יחשבו שחסד הם עושים לנו – הם צריכים לדעת שקיבלו על עצמם התחייבות יותר קשה ויותר גדולה כלפי העם היהודי – ואל נשחרר אותם בחפזון ובקלות-דעת מהתחייבות זו. דעת-הקהל באנגליה אינה מתכחשת בנקל לחובת-כבוד, ואל נקל אנחנו את מלאכתם של הפקידים הבוחרים לעצמם את קו ההתנגדות הקלה ביותר.

אבל גם חברינו השוללים – ואיני יודע אם הם המיעוט או הרוב בתוכנו, – חייבים לקחת בחשבון גם את הסכנות הממשיות החמוּרות, אולי הרבה יותר משהן נראות לאחדים מהם, הצפויות לנו מכל אלטרנטיבה אחרת, וגם את דעת המחייבים הרואים שאנסה היסטורית גדולה בהקמת מדינה יהודית. ומטעמים פנימיים וחיצוניים גם יחד עלינו לפעול עכשיו לפי קו משותף אחד שנטינו בישיבת הועד-הפועל הציוני ובועדה הפוליטית שלו:

תביעת המנדט, משא-ומתן על תיקון התכנית.

7 באבגוסט 1937, ל' באב תרצ"ז

בפעם הראשונה בתולדות הקונגרסים אנו מבררים שאלה בדלתיים סגורות, כי עלינו לדבּר הפעם אל עצמנו. העמדנו בפני ויכוח ציוני הנוקב עד התהום, מעין נקודת-המוקד של ההיסטוריה היהודית. אנו דנים בשאלה המגיעה עד שרשי הציונות ונבכי נשמתה של האומה העברית. בבירור חמוּר זה על כל אחד מאתנו להתיחד עם נפשו ולומר את אשר בלבו, כל אשר בלבו. וכולנו יחד נשקול את הדברים – ונכריע מתוך בחינה ציונית, ורק מתוך בחינה ציונית. רק ציונים, המאמינים בזכותו וברצונו וביכלתו של העם היהודי לקומם מחדש את עצמאותו המלאה במולדת – רק אלה יכריעו בויכוח נורא-הוד זה.

כל הצעה להשאירנו מיעוט במולדת – פסולה

לכל השוללים והפוסלים זכותנו לקוממיות ממלכתית נאמר: אספו ידיכם! כל יהודי יש לו זכות לדעתו ולהשקפתו – אבל גורל העם היהודי יחָרץ רק על-ידי אלה הקשורים לעם ומאמינים בעתידו הלאומי. מאחורי גבו של העם היהודי נעשים עכשיו נסיונות – בסתר ובגלוי – לחתור תחת שאיפת גאולתו וזכותו למולדת. בויכוח האחרון בבית-הלורדים הבריטי הציע יהודי בעל שם מכובד לעשות את ארץ-ישראל חלק מפדרציה ערבית גדולה ולהרשות ליהודים במשך כמה שנים רק עליה מצומצמת שלא תתן לישוב היהודי לעלות על 40% מאוכלוסי הארץ. הצעה מחפירה זו יצאה מפי לורד סמואל, ואין יודע אם כיהודי הרים יד על תקוות עמו והתעלל במצוקת אחיו בגולה, או כאנגלי – כג’נטלמן אנגלי המתפאר בישרו והגינותו – יעץ את העם האנגלי לחלל ולהפר את ההתחייבות ההיסטורית שנתן לעם ישראל. הד הצעתו של סמואל נשמע לפני ימים אחדים בתזכיר שהגישה ממשלת עיראק לועדת-המנדטים של חבר-הלאומים. הממשלה העיראקית מציעה לדון את היהודים בארץ-ישראל למיעוט נצחי בתוך מדינה פלשתינאית ערבית. הסבורה ממשלה זו שהעולם שכח את הדוגמא האיומה של גורל המיעוט האשורי בעיראק לאחר ביטול המנדט? ואין פלא שעורכי הטבח האשורי נטפלו להצעתו של סמואל. אולם העם היהודי ידע להעריך נכונה את הופעתו של הלורד הנכבד הזה. לא-פעם עשו בנו פרעות – ביהודים יחידים, בקהילות יהודיות ובקיבוצים יהודים ארציים. אולם מזימת הלורד סמואל פוגעת לא ביחידים, לא בקהילות ולא בקיבוץ ארצי. הגזירה על יהודי ארץ-ישראל להישאר מיעוט בתוך גלות-ערב היא התעללות אכזרית באומה היהודית לדורותיה, מימי האבות ועד סוף כל הדורות. לא הקונגרס ולא העם היהודי – איש מאתנו לא יעיין ולא ידון בשם הצעה שיש בה סכנה או חשש של הישארותנו כמיעוט יהודי בארץ המולדת. וקודם-כל נעקור מבירורינו כל מחשבת-פיגול ממין זה.

זכותנו למולדת השלמה – קדושה

התנועה הציונית והאומה היהודית הגיעו לפרשת-דרכים היסטורית, ועלינו לבוֹר לעצמנו הדרך נלך בה בעתיד הקרוב. ובבירור זה – שהוא בירור ציוני – אל נשתמש בנימוקים אנטי-ציוניים למען הוכיח זה לזה את טעותו, ואל נציג שאלות שאינן בגדר שאלה לכל ציוני נאמן ומאמין. אין בתוכנו ולא יתכן בתוכנו ויכוח על אחידותה של ארץ-ישראל ועל קשרנו וזכותנו לארץ כולה. ורק למותר להוכיח מעל במתנו הציונית שאין לוותר על שום חלק מהארץ. אחידותה של ארץ-ישראל אינה בשעה זו, לצערנו, עובדה פוליטית. במשך הרבה דורות לא היתה עובדה פוליטית. הארץ גזורה וקרועה לארבעה חלקים: צפונית, מזרחית-צפונית, מזרחית-דרומית ודרומית. אולם במקום הנאמן ביותר – בלב העם היהודי – אחידות זו חרותה באותיות בל-ימחו. אפשר לעקור לב יהודי; אבל שום כוח לא יעקור ארץ-ישראל, וארץ-ישראל כולה, מתוך הלב היהודי. שלמותה של המולדת וזכותנו המלאה למולדת חרותה לא רק בלבנו. ספר-הספרים, הקדוש גם למאות מיליונים לא-יהודים, עֵד-נצח הוא לקשר בל-ינתק שבין עם ישראל וארץ ישראל. ואם דור-מתכחשים ניסה למחוק שם ציון מתפילתו ומלבו, באו בניהם אחריהם והחזירו את העטרה ליושנה. ועדים חיים הם הרוטשילדים, המלצ’טים, הברנדייסים והבלומים – ארצנו לא תינכר לצמיתות.

הציונות – פתרון מלא לשאלת העם

אין גם ויכוח בתוכנו על מטרתה הסופית של הציונות – על עצמאותה המלאה והגמורה של האומה העברית בארצה. והכנופיות והפלגות בתוכנו, התובעות לעצמן מונופולין על תקוַת המדינה העברית, אינן אלא מחללות את רגשות העם ומשאת-לבו. הציונות קבעה – כאמונת עם ישראל לדורותיו – שארץ-ישראל עתידה לפתור את “שאלת היהודים” בשלמותה ובמלואה. לא פתרון חלקי לעם, ולא פתרון לחלק מהעם, אלא פתרון מלא לעם בשלמותו – כלומר לכל יהודי שזקוק ורוצה בחיי-מולדת. ולא קבלנו דעתו של אחד-העם על מרכז רוחני, כי עם ישראל לא האמין אף פעם בשניוּת של החומר והרוח. בלי שכינתו הגשמית של העם בארץ לא תיכון ולא תקום שכינתו הרוחנית. המרכז הרוחני של העם היהודי יתכן רק במרכזו הארצי. ואל נסלף את בירורנו הפוליטי החמוּר המחלוקת-סרק שעבר זמנה.

מי תיכן את מידות-הקליטה של הארץ?

כל דרך שאינה מאפשרת קליטת המוני ישראל במולדת – פסולה, כי היא סותרת את בסיסה העיקרי של הציונות. ויותר מכל פסולים הנימוקים המוציאים דיבת הארץ. הנסיון שנעשה מצד זה ומצד שני להטיל פגם באפשרויות-הקליטה של חלק זה של הארץ או חלק אחר – נסיון זה נובע ממקור לא-טהור, ממקור הכפירה הציונית. ההשוואות ה“מדעיות” כביכול עם צפיפות האוכלוסין בצרפת, בלגיה וארצות אחרות – כוזבות ומטעות. החלוצים בעין-חרוד או משמר-העמק לא ביסו אף פעם את תכניותיהם המשקיות וקביעת שיעור המתישבים בקבוצתם על השוואות פסולות אלו. שללנו תמיד את מידת-הרמיה של יכולת-הקליטה הסטטית שבה מדדה ממשלת-המנדט את אפשרויות העליה היהודית. בטבע הארץ וגדלה ראינו רק גורם אחד בחישוב הקליטה. את המפתח הדינמי לאפשרויות ההתישבות ראינו תמיד – ונסיון התישבותנו אימת את ראייתנו – בכשרון-היצירה ובצרכי-ההתישבות של העם היהודי. מה היתה יכולת-הקליטה של אלפי-דונמי-החול בסביבת יפו כשבאנו לפני שלושים שנה לארץ? איזה אכספרט מדעי היה מוסמך לקבוע שבחולות עקרים אלה יקלטו מאה וחמישים אלף יהודים ותיבּנה תל-אביב העברית? ההגיע מקום זה לשיא קליטתו? ההגיעה חיפה לשיא קליטתה? העמדה תעשיתנו מלדת¹ בשני מרכזים אלה? והוא הדין בכל נקודות התישבותנו – ובכל השטחים המרובים של מרכזי ההתישבות היהודית שעדיין לא נתישבו בהם. צפיפות האוכלוסין בצרפת מותנית לא בכוח-הקליטה של הארץ אלא בכוח-הפריה של העם הצרפתי. אילו היו מיליונים צרפתים מדוכאים ונרדפים ללא-מוצא בגולה – היתה צרפת מוצאת בתוכה מקום רחב-ידים לקליטתם. כשמיליון וחצי יוָנים נעקרו בחוזק-יד מאדמת תורכיה החדשה – מצא העם היוני מקום להם במולדתם הקטנה. ומה פשר הזלזול באפשרויות-הקליטה של עמק החוף, עמק-יזרעאל, עמק החוּלה, והרי הגליל? כלום מפני שחבלים פורים ומבורכים אלה מוצעים למדינה יהודית, פקעה זכותם וברכתם? על מה ביססנו כל השנים את מיכסות העליה העובדת? כלום נשענו על יכולת-הקליטה של שכם, ג’נין, זרנוּגה ורמלה? לא הארץ כולה אלא מרכזי הישוב היהודי בלבד – בעיר ובכפר – שימשו עד עכשיו יסוד לחישובי יכולת-הקליטה של העליה היהודית, ורק הנקודות היהודיות בלבד היו קולטות את עליתנו. ההגיעו כל אלה לקצה יכלתם? כמו-כן מוזר הפגם שמטילים בשאר חלקי הארץ. בודאי לא דומה יכולת-הקליטה של הרי אפרים ויהודה ליכולת-הקליטה של עמק השרון והירדן ושאר עמקי הארץ. אבל מאיזה זמן נתיאשנו מאפשרויות הקליטה – ולו גם מצומצמוצ – של חבל ההרים וערבות הנגב? אגב פולמוס ציוני פוליטי, שיש לבררו לגופו, אל תוציאו דבת הארץ.

לא לדחות, אלא לדחוק את הקץ

אל נתעלם גם מהדרגיוּת מוכרחת שבהגשמה הציונית. דבר גאולנו המלאה לא יקום בבת-אחת. שיבת עם ישראל לארצו, בנין המולדת, זהו תפקיד לדורות. היו משיחי-שקר בישראל, יש גם ציוני-שקר. וציונות-שקר היא זו המקימה מדינה יהודית בהבל פיה. מתעתעים ומלהגים הם אלה המתפארים בלשון מדברת גדולות, כי בידם לחולל את הפלא של החזרת עם מפוזר ומפורד לארץ מדולדלת ועניה – בתנופת-יד אחת. הציונות מתגשמת בשלבים, שלב אחרי שלב. אבל אל נעשה את ההדרגיוּת פלסתר. האומרים: חכינו אלפיים שנה ויש בידינו לחכות עוד עשרות ומאות שנים, עד “אחרית הימים” – מתכחשים לציונות. הזמן הוא גורם פאַטאַלי בציונות. אין לנו הרבה פנאי. נביאינו ניבאו ל“אחרית הימים” לפני אלפיים וחמש מאות שנה. אם “אחרית הימים” זו תקום – ויותר מבכל זמן אחר אנו מאמינים בהתקרבותה – לא תרחק חוק. עברנו מרחק של מאה דורות מאז – ואני מאמין שאנו עומדים כבר על סף “אחרית הימים”, גם מבחינה יהודית וגם מבחינה אנושית אוניברסלית. הגאולה הגדולה שנביאינו ראו בחזונם, גאולת העם והאדם, מתקרבת ובאה. מתחוללים בעולם מאורעות שישַנו את פני האנושות, שישַנו יחסי עמים ומעמדות, שיקראו גאולה ודרור לישראל ולעמים – ודורנו קרוא להחיש את פעמי הגאולה. יעודנו הוא לא לדחות אלא לדחוק את “הקץ” – קץ הסבל היהודי והאנושי.

האופי הבין-לאומי טבוע במהותה של הציונות

אין גם צורך לעמוד מחדש בקונגרס ציוני על האופי הבין-לאומי של הציונות. שאלת היהודים היא שאלה בין-לאומית – זאת קבע עוד הרצל בזמנו. גם פתרון השאלה יתכן רק בדרך בין-לאומית. לא תעודה זו או אחרת הטביעה את החותם האינטרנציונלי בציונות; החותם הזה טבוע במהותה הפנימית של הציונות. הגלות היא קללה לא רק לעם ישראל, אלא לעולם כולו. והעולם לא ישקוט ולא ינוח עד שיקום הפתרון. ההכרה הבין-לאומית בזכות עם ישראל לארצו שאושרה במנדט, היא תוצאה ולא סיבה. לא המנדט המציא זכות זו – הוא רק ציין וניסח עובדה היסטורית קיימת. העובדה גופא מקורה בתולדות עם ישראל ובמצבו בּעולם. שום תעודה בין-לאומית חדשה, או מתוקנת, אינה עלולה לעקור או לסלף עובדה היסטורית זו. אם צריכים לחול שינויים או לא, בתעודת המשפטיות הקובעות עמדתנו בארץ – דבר זב תלוי בנסיבות חולפות, אבל אין הנסיבות החולפות והשינויים הפורמליים הכרוכים בהן מסוגלים לשנות עובדת-יסוד. ועובדת-היסוד שעליה בנויה הציונות הוא הפיזור הטרגי של עם גולה שאין לו תקנה אלא בכינוסו במולדת העומדת מאות שנים בחורבנה ודלדולה.

בגזירת הגורל הפוליטי בדורנו הננו קשורים באנגליה

אין אנו עומדים גם עכשיו בפני השאלה אם לחסל או להמשיך את קשרינו ויחסינו עם אנגליה. בכל דרך אשר נבחר בקונגרס זה או בקונגרס הבא – עוד שנים לא-מעטות נהיה קשורים לאנגליה ותלויים בה. כי כך חרץ הגורל הפוליטי בדורנו, וגורל זה לא ישונה במהרה.

לנו – זכות עם, לערבים – זכויות תושבים בארץ

פחות מכל נתונים שינויים יסודיים ביחסינו לערבים. רק צחוק מר עושים לנו אלה שגילו פתאום מציאותם של שלוש מאות אלף ערבים במדינה היהודית המוצעת לנו. מציאות הערבים בארץ לא באה בעקבות הצעת החלוקה. בין שיהיה מנדט בריטי ובין שלא יהיה, בין שהארץ תחולק או לא תחולק – נעמוד כאשר עמדנו כל השנים, בטרם היות המנדט ולאחר חתימתו, בפני מציאות מאות אלפים ערבים בארץ ובפני מציאות מיליונים ערבים בארצות השכנות. לא המנדט פינה אותם ולא החלוקה תחזירם. מציאות זו של הערבים אף היא עובדת-יסוד היסטורית היא, ומציגה בפני תנועתנו את הבעיה החמוּרה והקשה ביותר שעלינו למצוא לה פתרון. שום שינוי במשטר כשהוא לעצמו לא יביא את הפתרון. אנו, בציונים, המאמינים בזכותנו המוחלטת, הבלתי-מותנית, של העם היהודי לשוב לארצו ולבנותה – לא שללנו ולא נשלול זכות-קיומם של הערבים היושבים בארץ. להם זכויות-תושבים – לנו זכות-עם. שאלת קיומו של העם הערבי אינה תלויה בארץ. האומה הערבית אינה חסרה מולדת. להיפך, היא ברוכה במולדות רבות ורחבות-ידים, המסוגלות לקלוט ולקיים מיליונים נוספים. הערבים היושבים בארץ-ישראל הם רק אחוז קטן ובלתי-חשוב מהעם הערבי. חידוש המולדת העברית בארץ-ישראל אינו מסכן את עצמאותה של האומה הערבית בארצותיה. הוא גם אינו חותר תחת קיומם של הערבים המועטים היושבים בתוך הארץ. גם מבחינה מוסרית, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה התישבותית-משקית אין כל ניגוד וסתירה. בין זכותנו ומאוויינו להעביר לארץ המוני ישראל, כל המוני ישראל הרוצים וזקוקים לכך, ובין שמירה על זכויות הערבים היושבים בארץ. את אפשרויות התישבותנו אנו יוצרים מחדש, ולא כובשים מאחרים. ולשוא מכניסים בויכוח הפוליטי המיוחד, שהועמדנו בו הפעם, את שאלת הערבים.

הציונות – פירושה בנין ולא הצהרות

ועוד דבר אין אנו רשאים לשכוח בבירור זה: הציונות אינה חברת-התישבות בלבד, השוקלת ובוחנת אך ורק שאלות משקיות וכספיות. אין הציונות גם מועדון לויכוחים, אידיאולוגיים ופוליטיים, המסתפקת בבירורים עיוניים ובקביעת הלכות מופשטות. בציונות היא תנועת-עם, ששוּמה עליה לחנך את ההמונים היהודים ואת הדור הצעיר, לארגן כוחו הקיבוצי של העם ולנהל את מלחמתו הפוליטית, לגייס את יכלתו היוצרת ולבנות את הארץ. ארץ-ישראל אינה אובייקט להצהרות ולהכרזות בלבד. בלי בנין הארץ מתרוקנת הציונות מתכנה. דבר הציונות לא יבוצע בדיבורים.

בכוח האמונה ובכשרון הראיה המפוכחת

ועוד: אל נעמיד זו לעומת זו את הריאליות וה“מיסטיקה”. עלינו לנקוט בבת-אחת גם בריאליות וגם ב“מיסטיקה” – וב“מיסטיקה” אני מתכוון לאמונה ורצון. עלינו לנקוט בריאליות – ובריאליות בקורתית – ביחסינו לאחרים, לזרים, לאנגלים, לערבים וכדומה. עלינו לנקוט ב“מיסטיקה” ביחס לעצמנו. עלינו להיות ריאליסטים – וריאליסטים ביקורתיים – ביחס לכל צעד ממשי שאנו עושים בהווה ובעתיד הקרוב, ועלינו להיות “מיסטיים” – בעלי אמונה עמוקה ללא גבול ובעלי רצון אדיר ללא-חת – ביחס לעתיד, עתידנו.

מה השלב הקרוב בדרך למטרה?

על מה אנו מתוכחים? מהי השאלה הפוליטית שהוצגה בפני קונגרס זה?

אין זו השאלה על תחומי שאיפתנו הציונית ועל מטרתנו הסופית, אלא שאלה על השלב הקרוב בדרך ההגשמה. והשאלה היא:

מנדט בריטי – או מדינה יהודית?

והברירה שהוצגה לפנינו אינה ברירה לעולם-ועד. שום איש מהטוענים למנדט אינו סבור שהמנדט האנגלי יעמוד לנצח, ושום איש הבוחר במדינה יהודית אינו מניח שהמדינה תצטמצם לעולם-ועד רק בחלק מן הארץ. אין אנו עכשיו קרואים לפתור שאלות-הנצח או אפילו שאלה לדורות רבים. השאלה היא: מה רצוי לנו בתקופה הקרובה? אין דבר כוזב מעירבוב מתימטיקה בפוליטיקה, וכשאי מדבר על התקופה הקרובה, אין בידי לקבוע את מספר השנים בדיוק חשבוני: אם הכוונה לעשר, לחמש-עשרה או לעשרים השנים הקרובות. הועמדנו בפני שלב חדש בהגשמה המודרגת של הציונות, ובידינו להכריע אך ורק את גורל התחנה הקרובה. ובפתח-תחנה זוז אנו עומדים בפני שתי אלטרנטיבות: מנדט או מדינה – מנדט בריטי או מדינה יהודית; הראשונה במלוא חלקה המערבי של הארץ; השניה – בחלקו של שטח “הבית הלאומי”. ושתי הברירות נתונות. וטוֹעה כל מי שסובר שיש לו רק ברירה אחת.

אם אין בטחון בקיום המנדט – אין גם בטחון בקיום המדינה היהודית

יש אומרים: המנדט נשרף, נתבטל, ואין לנו אלא לקבל תכנית המדינה המקוצצת. זוהי טעות מסוכנת. אילו לא היה קיים עוד מנדט – לא היתה ניתנת לנו ברירה של מדינה, אפילו של מדינה קטנה. אם רק ברירה אחת לפנינו – אין לנו כל ברירה. תאמר הועדה המלכותית מה שתאמר: המנדט קיים, והוא ניתן להגשמה, אם נרצה – לא יתבטל המנדט.

וכמחייב גמור של המדינה, לא לעתיד לבוא, ולא בכל רחבי הארץ, אלא מדינה לאלתר, אפילו בחלק אחד של הארץ, אני מוכן להילחם על קיום המנדט ורואה הכרח על קיום המנדט כל עוד לא הוקמה המדינה. לפי שעה יש רק הצעה של מדינה מטעם הועדה המלכותית ומטעם הקבינט הבריטי. אם אין בטחון בקיום המנדט – אין גם בטחון בקיום המדינה. אם ועדה אחת אומרת שהמנדט אינו ניתן להגשמה, יכולה ועדה שניה גם לומר שהמדינה אינה ניתנת להגשמה. לפי-שעה יש רק הצעה על הקמת מדינה יהודית. הצעה זו אינה מחייבת אותנו – אולם היא מעמידה בפנינו ובפני העם היהודי אלה גדולה ורבת-אחריות, כאשר לא היתה מיום צאתו בגולה, זה אלפיים שנה.

כיצד ראתה ממשלת המנדט את דבר יסוד הבית הלאומי

השאלה הוצגה לא על ידינו. הצעת המדינה לא מאתנו באה. את השאלה הזאת הציגה ממשלת-המנדט. הממשלה היא גורם פוליטי מכריע בימינו – ועוד תשמש גורם מכריע במשך שנים לא-מעטות. ולא במקרה ולא מתוך שרירות-לב הציגה לפנינו הממשלה האנגלית את שאלת קיום המנדט או הקמת מדינה יהודית במקום המנדט. שאלה זו הוצגה בתוקף המאורעות של שנת 1936, אשר זעזעו לא רק את הישוב בארץ והעם היהודי בגולה; אלא גם את דעת-הקהל באנגליה ובעולם. כחצי-שנה היתה הארץ פרועה: שביתה כללית, מהומות, תבערות, התנקשויות, רציחות – בסימן מלחמה נגד העליה היהודית והבית הלאומי. דעת-הקהל באנגליה והממשלה האנגלית הועמדו בפני הכרעה: הלהמשיך בעליה היהודית לפי עקרון יכולת-הקליטה הכלכלית, כבשנים הקודמות, בהתאם להתחייבויות וההבטחות הרשמיות, ופירוש הדבר – רוב יהודי בארץ בעתיד הקרוב; או – לצמצם את העליה במסגרת פוליטית על-מנת שהערבים ישארו גם להבא רוב. בהיקף העליה היתה כרוכה השאלה הברורה: הלתת להפוך את ארץ-ישראל למדינה עברית – או לגזור על היהודים להישאר מיעוט בארץ ערבית. אילו היתה זאת אך ורק שאלה משפטית בלבד, והפוסק בדבר היה משפט הקונגרס, היתה התשובה ברורה. אפילו הועדה המלכותית נתנהתשובה ברורה. בפרק ב‘, סעיפים 21–20 של דין-וחשבון הועדה (עמ' 25–24) נאמר בדבר מובנה הפוליטי של הצהרת-בלפור: "הורשינו לבדוק את התעודות המתיחסות להצהרת-בלפור וברור לנו שהמלים ‘יסוּד בית-לאומי בארץ-ישראל’ באו כפרי פשרה בין אותם המיניסטרים אשר יזמו הקמת מדינה יהודית במשך הזמן ובין אלה אשר לא התכוונו לכך. מכל צד ברור שממשלת הוד מלכותו לא יכלה לקחת על כצמה הקמת מדינה יהודית. היא יכלה רק להתחייב להקל על גידול בית-לאומי. והדבר היה תלוי בעיקר בשקידה וביזמה של היהודים, אם הבית יגדל עד כדי היות מדינה. מר לוי ג’ורג’, ראש הממשלה באותו הזמן, העיד בפנינו לאמור:

“היתה מחשבה – פירוש ניתן לדבר באותו זמן – שמדינה יהודית לא תקום מיד עם חתימת חוזה-השלום בלי בירור המאוויים של רוב האוכלוסים. מאידך גיסא התכוונו לכך, שבהגיע הזמן להעניק מוסדות רפרזנטטיביים לארץ, תהא ארץ-ישראל לקהיליה (קומונוולט) יהודית, אם בינתיים יעָנו היהודים להזדמנות שניתנה להם בהכרזת הבית הלאומי ויהווּ רוב מסוים של האוכלוסים בארץ”.

מכאן ברור שממשלת הוד מלכותו ראתה מראש שיתכן דבר הקמת מדינה יהודית במשך הזמן, אפס, לא היה באפשרותה לומר כי דבר זה ודאי שיקום, ועוד פחות מזה יכולה היתה להביא לידי כך ברצונה היא בלבד. המנהיגים הציוניים מצדם הכירו שהקמת מדינה יהודית בעתיד לא הוצאה מכלל סעיפי ההכרזה, ודבר זה הובן על-ידי אחרים. “אני משוכנע”, אמר הנשיא וילסן ב-3 למרס 1919 “שמדינות בעלות-הברית בהתאם עם ממשלתנו ועמנו-אנו, הסכימו לכך, שבארץ-ישראל יונח היסוד לקהיליה (קומונוולט) יהודית”. הגנרל סמאטס, שהיה חבר קבינט-המלחמה בשע פרסום ההצהרה, בישׂר מראש בנאום ארוך אשר נשא ב-3 לנובמבר 1919 ביוהניסבורג: “זרם מתרחב של עליה יהודית לארץ ומדינה יהודית גדולה, אשר תקום שם מחדש לדורות הבאים”. לורד רוברט ססיל², בשנת 1917, סיר הרברט סמואל בשנת 1919 ומר וינסטון צ’רצ’יל בשנת 1920 השתמשו במלים שמובנו הברור והיחיד – תקומה אפשרית של מדינה יהודית".

עד כאן דברי הועדה המלכותית על הכוונה של הצהרת-בלפור ועל תוכן המושג של “בית-לאומי לעם היהודי”. ההבטחה וההתחייבות של אנגליה כלפי העם היהודי הן איפוא, ברורות. ומבחינה משפטית אין ספק שאנגליה חייבת לסייע לעליה יהודית, גם אם זו עלולה להביא לידי יצירת רוב יהודי והפיכת ארץ-ישראל למדינה יהודית.

ומה מסקנות הועדה המלכותית?

אולם המסקנה הפוליטית שהסיקה הועדה המלכותית מבחינת המצב בארץ – היא הפוכה, כי הועדה התחשבה עם גורמים פוליטיים ושיקולים פוליטיים.

בסוף פרק ה' (הדן על “הצעות היהודים והערבים”) בסעיפים 76–75 (עמ' 147–146) אומרת הועדה:

“… קו-הפעולה שנתבע מאת הסוכנות היהודית והועד הלאומי לא יביא שלום לארץ (הכוונה לדרישת הסוכנות להגדיל את העליה היהודית); הגשמת קו זה, בלי-ספק, יתָּקל בהתנגדות מלוא כוחו של הנציונליזם הערבי, אם בהתקוממות כללית או ב”מהומות" נשנות וחוזרות כי קו זה פירושו כניסת מכסימום של יהודים, אשר הבית הלאומי ותומכיו בחו"ל יוכלו לספּק להם עבודה ופרנסה. פירוש הדבר: גידול מתמיד של האוכלוסים היהודים, אם הכל יהיה בסדר, עד כדי רוב לגבי האוכלוסים הערבים, וכתוצאה מכך שלטון יהודי בעתיד על כל הארץ. הערבים יראו, איפוא, בתהליך זה את ההפיכה המודרגת של ארץ-ישראל למדינה עברית.

יש שעברה מחשבה בלבנו, כי הפיכה זו אפשר היה להוציאה לפועל בבת-אחת ולתמיד, בתורת אקט מלחמה. – אולם קשה יותר להניח הפיכת הארץ למדינה עברית בנסיבות הנוכחיות, בתורת אקט של שלום, אם אפשר לומר כך. נכון הדבר, שהעליה היהודית לא רק שהיא מוּכרת אלא גם נתבעת באמנות בין-לאומיות חגיגיות. נכון הדבר, שהיהודים עולים לארץ “בזכות ולא בחסד”. ואף-על-פי-כן, רואים הערבים בעליה זאת, הנתמכת מזמן לזמן על-ידי כוח למרות כל התנגדותם, מעין אינבזיה, ובפרוצס המוליך את היהודים לקראת רוב הם רואים מעין כיבוש אטי".

בהצהרת-בלפור, כידוע, נתכוונה הממשלה האנגלית שבהקמת הבית-הלאומי לא תיפגענה זכויותיהם האזרחיות והדתיות של העדות הבלתי-יהודיות בארץ, אבל לא התנתה תנאי שהבית-הלאומי יוקם בהסכמת הערבים, ולא התחייבה להתחשב בדעות ובנטיות של התושבים הבלתי-יהודים בארץ. התנגדותם, איפוא, של הערבים לעליה יהודית, העלולה ליצור רוב יהודי ולהפוך את ארץ-ישראל למדינה עברית, אינה מבטלת במאומה את התחייבותה של אנגליה ואינה גורעת מההבטחה הברורה שניתנה ליהודים, שהרשות בידם להיות רוב – ועל-ידי כך לשלוט בארץ. ואילו היתה הועדה נאמנה לפירוש הנכון שנתנה בעצמה להצהרת-בלפור, היתה צריכה להסיק מסקנה שהממשלה האנגלית חייבת להמשיך בעליה יהודית עד כדי היות רוב יהודי בארץ. אולם הועדה הסיקה מסקנה אחרת. לא מפני שחשבה שאין ביכלתה של אנגליה לקיים את התחייבותה. להיפך, הועד מכריזה בפירוש (סעיף 77 של פרק ה', עמוד 174 מהדו"ח): "הרי זה מגוחך להניח, שזהו למעלה מיכלתה של ממשלת הוד מלכותו לעמוד בפני מרד בקנה-מידה קטן ובלתי מצויד למלחמה מודרנית. אולם אין זה מן הראוי, ואין זה מן התועלת הבריטית לדכא התנגדות ערבים בכוח. הועדה אינה אומרת בפירוש אנגליה צריכה להתכחש להתחייבותה – אבל מסקנתה המעשית, הפוליטית היא שהמנדט אינו צריך ואינו יכול להתגשם מפני שהערבים מורדים בו.

בריב הזה לבין זכות היהודים לעליה שתעשה אותם לרוב ובין תביעת הערבים להישאר רוב – אין הועדה המלכותית ואין הממשלה האנגלית רוצות להכריע, ותוך אי-רצון זה נולדה הצעה על חלוקת הארץ והקמת מדינה עברית לא בארץ כולה, לאחר היווצר בה רוב יהודי, אלא בחלק של הארץ ולאלתר.

זכותנו לארץ כולה לא נתערערה

מסקנת הועדה המלכותית אינה מחייבת אותנו. גם קבלת המסקנה הזאת על-ידי הקבינט הבריטי אינה מחייבת אותנו. זכותנו לארץ כולה לא נתערערה, אלא נתחזקה בדין-וחשבון של הועדה. אף פעם לא נשמעו בתעודה רשמית דברים מפורשים וברורים כאלה על זכותנו להיות רוב בארץ; אף פעם לא הובהר התוכן הפוליטי של הצהרת-בלפור – כאשר נעשה בדו"ח של הועדה. אני מדבר כאן על זכותנו הפורמלית המוּכּרת במשפט בין-לאומי ולא על זכותנו ההיסטורית הקודמת להצהרת-בלפור ולמנדט ואינה תלויה בקיומן של התעוודת הללו או בביטולן. ואם גם אנגליה תתכחש להתחייבויותיה כלפינו ותבטל הבטחותיה שנתנה לעם היהודי – אין הזכות שנתנה לנו ההיסטוריה עוברת מן העולם, כי לא מאנגליה ירשנו אותה.

מה עדיף מבחינת הגשמת הציונות

אולם, השאלה הפוליטית-הריאלית במקומה עומדת: ממשלת המנדט הכריזה שבתוקף התנגדות הערבים המלוּוה מהומות ומרידות, אין בדעתה להמשיך את מדיניות המנדט, כפי שנתפרשה על-ידי הועדה, והיא עומדת להחליפה בחלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בחלק של שטח “הבית-הלאומי”. ועלינו לדון ולברר, אם התחליף הזה רצוי לנו או לא.

ולא כחבר ההנהלה, ולא כשליח המפלגה, אלא כאחד מצירי הקונגרס וכאחד מששה-עשר מיליוני היהודים אני אומר: מבחינת הגשמת הציונות עדיפה הקמת מדינה יהודית לאלתר – ואם גם בחלק של ארץ-ישראל המערבית – מהמשכת המנדט הבריטי בתנאים הקיימים בכל מערב הארץ.

ולפני שאברר את נימוקי, עלי להעיר הערה פּרינציפּיונית. אילו הועמדנו לפני השאלה: מדינה יהודית בכל מערב ארץ-ישראל תמורת הסתלקות מזכותנו ההיסטורית על ארץ-ישראל כולה – הייתי דוחה את המדינה. אין רשות לשום יהודי לוותר על זכות העם היהודי בארץ. אין זו מסמכותו של העם היהודי כולו החי אתנו היום – לוותר על אזה חלק שהוא בארץ. זוהי זכות האומה היהודית לדורותיה, זכות שאינה ניתנת להפקעה בשום תנאי. ואילו גם היו יהודים באיזה זמן שהוא מכריזים על הסתלקותם מזכות זאת – אין בכוחם ובסמכותם להפקיע זכות זו מהדורות הבאים. שום ויתור ממין זה אינו מחייב ואינו קושר את העם היהודי. זכותנו על הארץ – על הארץ כולה, קיימת ועומדת לעד. ועד ביצוע הגאולה המלאה והשלמה, לא נזוז מזכותנו ההיסטורית. ובכל זמן ובכל שעה נעמוד על זכות זו בכל האמצעים הכשרים והמוסריים אשר בידינו.

השאלה העומדת לפנינו עתה היא: ויתור על המנדט הבריטי תמורת המדינה היהודית לאלתר בחלק מן הארץ. ואם נכונה אמנם אנגליה לאַפשר לנו מיד הקמת מדינה יהודית בתנאים נאותים – הרי לדעתי רצוי לנו התחליף הזה, כי הוא מחיש ומקדם את ההגשמה בציונית בתקופה הקרובה.

אבן-הבוחן היחידה – כל שמחיש את התגברותנו בארץ

אבן-הבוחן בשביל כל צעד ציוני קונקרטי, מסוים, ריאלי, היא לדעתי: אם צעד זה מביא לתגבורת מהירה של כוחנו בארץ. החזון הציוני אינו תלוי בנסיבות הזמן – אולם גורמי ההגשמה הציונית בכל שעה מותנים בתנאי המקום והזמן. מקורו של החזון הציוני – בתולדות העם היהודי, במצוקת הגולה, האהבת המולדת וברצוננו לחונן את הריסותיה. אפשרויות ההגשמה הציונית תלויות בנסיבות חולפות ומשתנות. הצהרת-בלפור והמנדט לא יצרו את הציונות – אלא באו בעקבותיה, ורק מסורת נקשה של הרגלי-מחשבה, שנתגבשו מאחרי קיום המנדט, מכבידה על כמה ציונים לראות שיתכנו דרכים יותר בטוחות ויותר מהירות להגשמה ציונית, מאשר בדרך המנדט הבריטי. אף מנדט זה אינו חל על כל ארץ-ישראל, ואם בכנוּת ובתום-לב אנו מאמינים בזכותנו לארץ כולה – אין לתלות זכות זו במנדט. המנדט לא רק שהוא מצומצם בחלק מן הארץ – במערב ארץ-ישראל – אלא שגם בחלק זה אינו מקנה זכויות אך ורק לנו כי אם גם ללא-יהודים. והפירוש למנדט, הפירוש לזכויות אשר לנו ואשר לזולתנו – לא ניתן בידינו, ולא משפט הקונגרס קובע מה על ממשלת-המנדט לעשות למען הגשמת הבית-הלאומי. פירוש זה ניתן על-ידי ממשלת המנדט עצמה; ואין לראות בה, גם בעין האופטימית ביותר, צד בלתי-משוחד, מעין שופט צדק שאין משוא-פנים ואין אינטרס עצמי לנגד עיניו. ממשלת המנדט היא צד מעונין. ושלטונה בארץ לא בא אך ורק לשם סיוע להקמת הבית-הלאומי. כל הימים חלקתי על דעת החברים מסוגו של אוסישקין ואנשי השומר-הצעיר, שראו בכל מעשי ממשלת-המנדט רק מזימות ותככים וקיפוחים ותעלולי רשע ורמיה, ואיני מבין כיצד דוקא אנשים אלה הפכו פתאום עורם וממליצים בהתלהבות כזו ובאמונה עיוורת כזו על המשכת המנדט – הנשאר בידי אותה הממשלה “המרשעת” ו“האימפריאליסטית”. כשם שהגזימו מקודם בהבאשת המשטר המנדטורי, כך הם מפריזים עכשיו באידיאליזציה של משטר זה.

אין כל צורך לפסול את משטר המנדט למען חייב הקמת המדינה העברית. עם כל הפגימות והליקויים של המנדט עצמו, חוסר-בהירותו ודו-משמעותו; עם כל המגעות, המומים והחטאים של בעלי -המנדט ועושי-דברם בארץ – אין לשכוח שבשנים המועטות בערך של משטר המנדט (1937–1920) התקדמנו בארץ פי-כמה מאשר בכל הימים המרובים והארוכים שקדמו למנדט. אין לשכוח שהמנדט הוא התעודה הבין-לאומית הילידה לפי-שעה המכירה על יסוד הצהרת-בלפור בזכותנו לארץ, בנציגותנו הלאומית, בלשוננו העברית, במשפט עליתנו והתישבותנו ובדומה לאלה. ואין אנו רשאים לזלזל לא במנדט עצמו ולא במשטר המנדטורי, אולם המנדט אינו מטרה אלא אמצעי. ואם ינתנו בידינו אמצעים עדיפים ומעולים מהמנדט – לא נהסס אף רגע לקבלם. כי לא האדיקות הדוגמטית במנדט – אלא בחינת אפשרויות ההגשמה הציונית היא הקובעת. ומבחינה זו, ורק מבחינה זו, עלינו לשקול את היתרונות והמגרעות של כל אחת משתי הדרכים העומדות לפנינו: מנדט או מדינה, והברירה נתונה. המנדט קיים – אם-כי הוכה קשה על ידי הועדה המלכותית. אנו יודעים היטב שהנחת הועדה המלכותית על-דבר אי-אפשרות הגשמתו של המנדט כוזבת היא ולא באה אלא לטשטש את כשלונה של הפקידות הארץ-ישראלית וללמד זכות על אי-רצונה של ממשלת-המנדט לקיים את שליחותה. אבל עובדה היא שועדה מלכותית הוציאה גזר-דינו של המנדט, וקבינט בריטי וכמעט כל העתונות הבריטית אישרו גזר-דין זה. ואף-על-פי-כן המנדט קיים, ולא כל-כך קל יהיה להרסו ולבטלו – בלעדינו. כי אינו דומה המנדט הארץישראלי למנדט העיראקי והסורי. למנדטים ההם לא היה נושא – מחוץ לבעל המנדט. ואם זה יכול היה לסדר את עניניו בלי אמצעות מנדט – ניטל הבסיס הריאלי היחיד שעליו נשען המנדט. המנדט הארץ-ישראלי שונה. מאחרי מנדט זה עומד עם שתקוַת-חייו היחידה קשורה באותן הזכויות והעמדות, אם גם חלקיות ומצומצמות, שמנדט זה מבטיח לו. ואם נרצה, אם נראה צורך בכך, אם נילחם – לא יקָרע המנדט כל-כך בנקל. ולא מתוך יאוש במנדט, לא מתוך הנחה שאחרי דו"ח הועדה אין המנדט קיים עוד – אלא מתוך שיקול-דעת זהיר ואחראי עלינו לבור אחת משתי הדרכים העומדית לפנינו: באישו מהן נחיש את גידולו של כוח הישוב? באיזו מהן נרכז במן הקצר ביותר מכסימום של יהודים בארץ? באיזו מהן נקים את המנוף החזק ביותר בשביל הגשמת הציונות בשלבים הבאים? כי לא המנדט ולא המדינה המוצעת אינם עדיין השלב האחרון בהגשמה הציונית. כל אחד מהם הוא רק תחנה – ותחנה עוברת.

אין איש מאתנו יכול לומר בודאות את אשר יקרה אותנו. ספר-העתידות סגור וחתום וכל דף שבו עלוף רזים. אולם כרב-חובל השט במים אדירים אין אנו יכולים לחתור לקראת העתיד הנעלם בלא מצפּן ביד. אין זה מכשיר מגנטי עשוי מחומר כמצפּן שבידי השייט, אלא גיבוש הנסיון ההיסטורי המקרין את אורו לתוך יום-מחר. מהעבר ומאותו-הזמן אנו לומדים על העתיד. וכשאני עומד בפני הברירה בין שתי דרכים – דרך סלולה וכבושה של המנדט ודרך חדשה ורזית של המדינה – אני חייב לשאול את עצמי: מה נתנה לנו עד עכשיו הדרך הכבושה ומה היא עלולה לתת בעתיד – ומה עלולה לתת לנו הדרך השניה?

מה נתן לנו המנדט, ומה עלול לתת לנו בעתיד

המנדט קיים באופן פורמלי רק חמש-עשרה שנה. אולם למעשה התחיל משטר-המנדט עם בואו של הנציב העליון הראשון לארץ, בשנת 1920. מאז עברו 17 שנה. במשך שבע-עשרה שנים אלו נכנסו לארץ כ-300,000 יהודים, ורכשנו בערך 800,000 דונם. באופן ממוצע העלינו בתקופת המנדט 16,000 יהודים וגאלנו 47,000 דונם בכל שנה.

הימָשך דבר זה גם להבא בטמפּו זה – אם משטר המנדט יתמיד? היוּאַץ או יוּאַט הטמפּו של עבודתנו להבא בתנאי המנדט? הנעמוד בשנים הבאות לפני “מהדורה” מתוקנת או גרועה של המנדט – או לא יחולו כל שינויים ניכרים בהגשמת המנדט ותנאי-קיומו? איש איננו יכול לענות על שאלות אלו בבטחון ובודאות.

יש גורמים המסייעים להחשת הטמפּו:

(א) כוחנו בארץ גדל. כשרון יצירתנו הוכח. ברכת מפעלנו אינה מוטלת עוד בספק… נסתרו טענות מנדינו ושוטנינו. מבחינה זו עשה לנו הדו"ח של הועדה שירות גדול נאמן.

(ב) מצוקת ישראל גדלה. לחץ המוני ישראל ולחץ המדינות הרוצות להיפטר מהמונים אלה מתגבר. שאלת היהודים לא היתה אף פעם חריפה וחמוּרה כבימים אלה. ומחוץ לארץ-ישראל אין תקוה ואין סיכוי. נסגר בעדנו העולם. בכוח-איתנים נדחפים המוני ישראל למולדת.

לעומת-זאת רבו הגורמים הפועלים נגדנו:

(א) התנגדות הערבים הולכת ומתגברת, וכוח הערבים הולך וגדל. השתחררות המדינות הערביות מסביב לארץ – עיראק, מצרים, סוריה – פועלת את פעולתה.

(ב) אפשרויות רכישת-קרקע בארץ נעשות קשות מיום ליום. בלי קרקע לא יעמדו לנו כל ההכרזות וההצהרות, בין של עצמנו ובין של אחרים.

(ג) משטר-המנדט הוכה קשה – אם-כי ללא-צדק, על-ידי הועדה המלכותית ובעקבותיה על-ידי דעת הקהל באנגליה. וגם העובדה שכל המנדטים מסוג א' נתבטלו, אינה מחזקת את משטר-המנדט בארץ.

(ד) המצב הבין-לאומי מחמיר והולך, ואנו עומדים בפני סיבוכים בין-לאומיים קשים ומסוכנים, אם לא בפני סכנת מלחמת-עולם חדשה. ורק עיוור או קל-דעת יתעלם מהאסונות הקשים הכרוכים בהחמרת היחסים הבין-לאומיים.

(ה) מתערערת עמדת היהודים בכמה ארצות. כוחם הפוליטי והמשקי שוקע ויורד. בעשרים השנים האחרונות נכרת מאתנו השבט הרוסי. מי יודע מה יקרה לתפוצות במשך עשרים השנים הבאות?

אולם נניח שבתקופה הקרובה, נאמר במשך 15 השנים הקרובות, יעלה בידינו להמשיך את פעולתנו בארץ כאשר עשינו בחמש עשרה השנים שעברו. הקצב לא יוּאַט ולא יוּאַץ. זאת אומרת שבמשך חמש-עשרה השנים הקרובות נעלה לארץ 240,000 איש (על-פי חשבון ממוצע של 16,000 לשנה). בעוד חמש-עשרה שנה נעמוד, איפוא, בארץ עם ישוב של 700,000 יהודים.

אני נוקט מספרים אלה לא כהוכחה סטטיסטית, אלא כדי לסַבּר את האוזן. הסטטיסטיקה יש בה תועלת רבה – כשיודעים לא לסמוך עליה. וביחוד כשהסטטיסטיקה נכנסת לרשות שאינה שלה – לרשות העתידות. אולם אנו עומדים בויכוח חמוּר ורציני, וכשמנסים להבטיח שהצלחתנו היחידה והאחת היא במשטר-המנדט – יש צורך לפענח את התוכן המסוים של נוסחה זוולראות מה נתן לנו המשטר הזה מאז היותו ועד היום ומה הוא עלול לתת לנו בעתיד. אנו סומכים על “נסים” שאנחנו נעשה, על מאמצי רצון ויצירה גדולים שיתגברו על קשיים חיצוניים. אבל אין לנו רשות לסמוך על “נסים” שיעשו לטובתנו אחרים, ואין לנו כל יסוד להניח שאנגליה תשתנה לטובתנו, שפקידיה הקולוניאליים יוטבו, שפסיחתה המתמדת על שתי הסעיפים – היהודים והערבים – תחדל. אפשר אולי להניח שבמקרה הטוב ביותר ימָשך המצב הישן, ובהימשך המצב הקודם נגיע בעוד חמש-עשרה שנה לידי מה שציינתי: שני מיליון דונם, 700,000 יהודים.

הצד השני של המטבע

אבל זהו רק צד אחד של המטבע. תחת משטר-המנדט חיים לא רק היהודים אלא גם הערבים. והמסט דואג גם להם, ואף הם אינם קופאים על שמריהם. אם בתקופת המנדט נוספו 100,000 יהודים בארץ – הרי נתרבו בה הערבים במספר עוד יותר גדול. בשנת 1920 היו בארץ כ-600,000 ערבים. בשנת 1936 – כ-950,000, ריבוי של 350,000. העיקר האה התוספת מריבוי טבעי, הגדול בקרב ערבי ארץ-ישראל מאשר בכל ארץ ערבית אחרת וכמעט כל ארץ אחרת שהיא. במקצת נתרבו הערבים גם על-ידי עליה חוקית, ויותר – על-ידי עליה בלתי-חוקית. אם אפילו נניח שלהבא תמנע הממשלה כל עליה ערבית בלתי-חוקית ולא תרשה שום עליה ערבית חוקית (הנחה זו אין לה על מה לסמוך), יתווספו במשך 15 השנים הבאות כ-450,000 ערבים מריבוי טבעי בלבד. מספר האוכלוסים הערבי יעלה אז עד כדי 1,400,000 והיהודים יהווּ רק שליש של תושבי הארץ. ישתנה גם המצב בבעלות הקרקע. במשך 15 – 17 השנים שעברו רכשו גם הערבים קרקעות – לא בקניה. אין הם צריכים לקנות קרקע – כל אדמת ארץ-ישראל היא בידיהם. אולם השטח המעובד והמיושב ע"י ערבים גדל בתקופת המנדט ב-2,000,000 דונם בערך. ויש להניח שתהליך זה ימָשך גם להבא – ויכביד עלינו רכישת קרקעות, גם אם לא יתמיד הטירור שמתנהל עכשיו נגד כל ערבי המוכן למכור קרקע ליהודים. במקרה הטוב ביותר יעלה שטח הקרקעי של היהודים בעוד 15 שנה ל-7,5% מהשטח של מערב הארץ.

אלה הם הסיכויים הנשקפים לנו מהמשכת הסטטוס-קווֹ.

ואם בינתיים תקום מועצה מחוקקת עם רוב ערבי?

ואם יפרוץ שוב מרד ערבי – נתמך על-ידי ארצות ערב השכנות?

ואם תפרוץ, חלילה, מלחמה עולמית?

בשנת 1914 היו ארץ-ישראל, סוריה, עיראק, חצי-אי ערב פרובינציות תורכיות. במקרה של מלחמה חדשה תימצא ארץ-ישראל המנדטורית מוקפת מדינות ערביות עצמאיות עם צבא מזוין, וערבי ארץ-ישראל יראו במלחמה הזדמנות פוליטית לגמור חשבונות ישנים, ולעזרתם תעמודנה מדינות ערביות מזוינות – והישוב היהודי, המיעוט היהודי, יהיה תלוי כולו בחסד הפקידות הזרה והצבא הזר.

אלה מאיתנו, שהציונות אינה להם ענין לנאומים ולהצהרות בקונגרסים בלבד – אלא שאלת-חיים, לא אישית בלבד, אלא שאלת החיים והמות של העם יההודי, ראו כל הימים את “מנא מנא תקל ופרסין” החרות על שערי הארץ – ורק בגידולנו המתמיד והמהיר ראו את הערובה היחידה לקיומנו ולעתידנו. אמנם גדלנו עד עכשיו, אבל גדלו גם הכוחות המתנגדים לנו. והשאלה הפאַטאַלית היא: מי יגדל במהירות יתירה?

לולא גדלנו, היתה אנגליה מתכחשת להתחייבויותיה

ובעמדנו לפני שאלת-גורל זו יאן אנו רשאים להסתלק מעיון רציני בברירה השניה הניתנת לנו עכשיו – אפשרות הגידול המהיר במדינה יהודית עצמאית, ולו גם בחלק הארץ המערבי. הברירה השניה ניתנה למו לא במרה ולא במתנת-חסד. היא פרי גידול כוחנו. היא גם פרי תגבורת ההתנגדות לגידולנו. אילו היינו עד עכשיו מתי-מעט, כאשר היינו בשנת 1929 – איני יודע אם אנגליה לא היתה מחסלת עכשיו את המנדט בלי כל אלטרנטיבה של מדינה יהוית. הרבה התחייבויות בין-לאומיות הופרו ונתבטלו מאחרי מתן הצהרת-בלפור. כוחנו בגולה נחלש מאז. היהדות הרוסית עדיין כרותה. יהדות גרמניה נחרבת. השפעתנו בעולם נתערערה ונחלשה. רק בארץ גדל כוחנו – ורק הוות לכוח זה אין אנגליה יכולה להיפטר בקלות מהבטחותיה והתחייבויותיה כלפינו. ורק מפני שאין להתעלם עוד ממציאותנו בארץ, הגיעה הממשלה האנגלית לידי הרעיון הריבולוציוני להציע לנו הקמת מדינה יהודית – במקום המנדט שלא ניתן, לדעתה, להגשמה.

ערכה של ההכרזה על מדינה יהודית

ואין אני תמים כל-כך להאמין שההכרזה החדשה של אנגליה כוחה גדול מההכרזות הישנות שלה. המדינה המוצעת אינה מונחת עדיין בקופסה, והדרך להקמתה אינה סוגה בשושנים. וגם לכשתוקם – תתחבט הרבה שנים בקשיים עצומים, ועצמאותה לא תהיה שלמה, גם אם תובטח לנו סוברניות אמיתית, ולא זו המדומה שמציעה הועדה המלכותית. סוברניות של מדינה קטנה אינה יכולה להיות אמיתית, גם אם מבחינה פורמלית תהיה שלמה ובלי פגם. אחרי האכזבות המרות שהיו לנו בעבר אין אנו יכולים לשעשע את עצמנו באשליות קלות, ואין אנו צריכים לקבל כל הכרזה והבטחה חדשה כטבין ותקילין. וגם כשאנו עומדים לאחר החלטת קבינט בריטי על הקמת מדינה יהודית – אין אנו יכולים עדיין לראות את המדינה כעובדה קיימת. אבל להחלטה זו גופא יש ע רך פוליטי לא קטן. בפעם הראשונה במשך אלפיים שנה מדברים ברצינות על מדינה עברית. החלום העמום של דורות, ההזיה המשיחית של אלפי שנה, נעשו אקוטליות פוליטית.

לא רק על סדר-היום שלנו – על סדר-היום של המדיניות הבין-לאומית הועלתה ברצינות שאלת המדינה העברית. זהו אולי החידוש הפוליטי הגדול ביותר בדורנו זה (הרב גולד: יש הכרזה גם על מדינה ערבית). בהכרזה זו אין חידוש רב – מדינות ערביות קיימות, ותוספת מדינה ערבית חדשה אינה דוקא תוספת חיובית. בחשבון אריתמטי – שנַים עדיפים מאחד. בחשבון פוליטי – לאו-דוקא! מדינה ערבית נוספת על שלוש או ארבע המדינות הקיימות יכולה לא רק להגביר אלא גם להחליש את הכוח הערבי. אולם לגבי העם היהודי – הנטול זה אלפיים שנה כל שלטון ותוקף ממלכתי – הקמת מדינה יהודית היא תוספת-כוח עצומה. זוהי מהפכה היסטורית. ולא לשוא אין העתונות העולמית דנה על המדינה הערבית המוצעת על-ידי הועדה המלכותית – אלא מטפלת בעיקר ברעיון המדינה היהודית. אגב, המדינה הערבית לא תהיה כל-כך חדשה; זוהי רק הרחבה של מדינת-הערבים בעבר-הירדן, שגם הוא חלק של ארץ-ישראל, של ארצנו. הנתיאשנו מעבר-הירדן? לא בכוח רצינו להתישב במזרח הירדן, ולא מצד השלטון הערבי היה העיכוב, אלא מצד השלטון המנדטורי. הכרזת מדינה יהודית – לא מצד דימגוג ריביזיוניסטי אלא מצד ממשלה אדירה – זוהי עובדה פוליטית רבת-משקל. וכל לב יהודי פעם ונזדעזע. גם דעת-הקהל בעולם נרעשה – כי נפל דבר גדול. ויהא גורל הצעת הועדה המלכותית אשר יהיה – הכרזה זו של הממשלה האנגלית כבר נתנה תוקף חדש לרעיון הציוני והרימה קרן העם העברי בעיני העולם.

המדינה היהודית, גם בחלק של הארץ, מרחיבה את אפשרויות העליה והקליטה

אולם איני מעריך הפעם את הצעת המדינה מבחינה מוסרית ופוליטית מופשטת. אבן-הבוחן הממשית היא: היש בתכנית זו להגדיל את העליה היהודית, להרחיב את מידות התישבותנו, לשנות את יחסי הכוחות בארץ לטובתנו? אמנם רק חלק קטן של הארץ יעבור לידי המידנה היהודית. המנדט חל על עשרים וששה מיליון דונם. מציעים עכשיו למדינה היהודית רק חמישה מיליונים. אבל כשאנו בוחנים את ההצעה מבחינת העליה – ולפי הכרתי הציונית בחינה זו היא הקובעת – אין אנו יכולים לשכוח שהעליה היהודית עד עכשיו הצטמצמה בשטח הרבה יתר קטן מזה שמוצע למדינה היהודית. לא הארץ כולה קלטה את עליתנו, אלא מיליון ושלוש מאות אלף הדונם שעמדו ברשותנו, אותן “הנקודות” הקיימות, הכפרים והערים היהודים, רק הן בלבד קלטו את העליה, ורק על יכולת-קליטתן ביססנו את מיכסות-העליה שדרשנו מזמן לזמן – וכל אלה נמצאות בשטח המוצע לנו. כלום במקרה נתרכזה התישבותנו עד עכשיו בשטח זה? כלום במקרה בנינו כל תעשיתנו בחיפה ובתל-אביב? כלום במקרה פיתחנו את חקלאותנו האינטנסיבית בעמקי החוף, יזרעאל, הירדן והחוּלה?

גם מקודם ידענו על הרי אפרים ויהודה וערבות הנגב, ולא מתוך חוסר-אהבה לנוף-מולדת, לא מתוך שכחת הזכרונות ההיסטוריים המקשרים אותנו לחברון ומסדה, בחרנו להתישב על שפת הים ובעמקים. בתקופה הקרובה, כבזו שקדמה לה, תתרכז העליה וההתישבות היהודית בשטחים המוצעים למדינה היהודית, ועלית-המונים לא תיתכן בלעדיהם. ושטח זה, אשר מאמצינו החלוציים, השקעת הוננו ואוננו, הם שהחזירו לו את פריונו וברכתו שדולדלו במשך מאות שנים והפכוהו לחבל המפותח והעשיר ביותר של הארץ, וימו רב-העתידות, וערי-החוף הגדולות שבנינו ועודן בחיתוליהן – מה גדול יהיה כוח קליטתו אם לא פקידות זרה, אדישה, לעתים נוטה-חסד ולעתים רווּית-איבה, אלא ממשלה יהודית, ציונית, תחוקק את חוקיו, תקבע את סדרי הנהגתו, תשמור על סדריו, תתקין משטר סחרו ותחזיק בידה את מפתח העליה! בגלל מפתח-העליה בלבד אני מוכן לוותר על המשטר המנדטורי, אם מפתח זה ימָסר לעם היהודי, למדינה יהודית, בשטח המספיק לכל הפחות לעליה של מיליון וחצי איש במשך חמש-עשרה השנים הבאות. כי עם עליה כזו משתנה ביסודו כל מצבנו בארץ, והקיר האטום שאנו עומדים לפניו כל השנים יפָּרץ.

גידולנו בארץ יקרבנו להסכם עם הערבים

אני מתכוון לקיר ההתנגדות הערבית. כי לעג לרש, לעג מר ואכזרי היא העצה הטובה החוזרת ונשמעת בתוכנו, שעלינו לבקש את קרבת העם הערבי וידידותו. הבנו היה העיכוב? הלנו חסר הרצון להבנה הדדית ולעזרת-גומלין? שנים על שנים אנו משפיעים רוב טובה על ערבי הארץ – ועֵדה על זה הועדה המלכותית. אלם מטיפי השלום והברית לא גילו לנו את הסוד כיצד ובמה נניע את הערבים להסכים לעליה המונית יהודית. רק בהיות העליה הגדולה עובדה, רק בהיות היהודים לכוח גדול בארץ, יכירו הערבים במציאותנו ובברכה הגדולה בצפויה לתחית עמי-ערב מידידות העם היהודי ומעזרתו. רק בהיות עם יהודי בארץ תיכון הברית בין שני העמים. הגבולים הנפסדים החוצים באופן מלאכותי בין חלקי הארץ, שאינה ניתנת לחלוקה מטעמים היסטוריים, טבעיים ומשקיים, יוסרו בהסכם הדדי ומתוך תועלת הדדית של שני צדדים המוכרחים לכבד זה את זה. כי לא עוד רוב ומיעוט, רוב מכריע ומיעוט קטן, יעמדו זה מול זה. מול העם הערבי עשיר-הארצות ודל האוכלוסין יעמוד לא ישוב יהודי קטן החוסה בצל מנדט זר, אלא עם יהודי עצמאי, מצויד במכשירים ממלכתיים, מבוצר בכפריו ועריו ונמליו, מעורה בחקלאות ותעשיה ומלאכת-הים, והעם הערבי ידע שכדאי לבוא בברית עם העם היהודי, ולעבוד אתו יחד לשם הפרחת הפינה העזובה ורחבת הידים שקוראים לה: המזרח התיכון.

בעית המיעוט הלאומי במדינה הברית

שואלים אותנו: איך נסתדר עם המיעוט הערבי, מיעוט של 300,000 ערבים בקרב 400,000 יהודים? השואלים שוכחים דבר יסודי אחד: בארבע מאות אלף יהודים אנו מתחילים, ואילו היתה המדינה היהודית נועדת אך ורק לארבע מאות אלף אלה לא היתה כדאית, אילו גם לא היה בה מיעוט ערבי של שלוש מאות אלף. ארבע מאות אלף אלה לא היו בארץ לפני עשר שנים, גם לא לפני חמש שנים. ואם גדלנו תחת שלטון זר, אם כי מנדטורי, שהתחכם כל יום פן נרבה – באיזה מהירות ואיזה קצב נגדל תחת שלטון יהודי, שפעולתו הראשית והעיקרית תהיה – למען נרבה? משנה לשנה, מחודש לחודש ישתנה היחס המספרי בין הרוב היהודי ובין המיעוט הערבי. והעם היהודי אשר ישוב לארצו ויתרבה במדינתו, לא יוכל לשכוח את לקח אלפיים שנות הגולה ואת גורל בניו בנכר. לא תכון מדינה יהודית, קטנה או גדולה, בחלק מן הארץ או בארץ כולה, אם במולדת-הנביאים לא יבוצעו היעודים המוסריים הגדולדים, הנצחיים, שנשאנו בלבנו ובנשמתנו כל הדורות: חוקה אחת לגר ולאזרח. משטר-צדק, אהבת-רֵע, שויון-אמת. המדינה היהודית תהיה למופת לעולם בהתנהגותה עם מיעוטים ועם בני עם אחר. חוק וסדר ישלטו במדינתנו, ויד תקיפה תבער כל רע בקרבנו. אבל בביעור הרע לא נַפלה בין יהודי ולא-יהודי. שוטר ערבי שיתן יד לפורעים מבני עמו יענש בכל חומר-הדין, כאשר יעָנש בכל חומר-הדין שוטר יהודי אשר לא יגן על ערבי מפני חוליגן יהודי, אם חלילה יהיה חוליגן יהודי בתוכנו.

היחסים בין המדינה היהודית ובין אנגליה

מדינת-היהודים תהיה עוד זמן רב תלויה מכמה בחינות באנגליה. אי-אפשר לנו להתעלם מהאינטרסים החיוניים שיש לבריטניה הגדולה בים התיכון. לאשרנו, האינטרסים הבריטיים בעולם – הם שמירת השלום. ובחיזוק כוחה של האימפריה הבריטית לא רק אנו בלבד רואים ערובה חשובה לחיזוק השלום בין העמים. ולאנגליה להתיינה עמדות-הגנה, בים ובשיבשה, במדינה היהודית ובמסדרון הבריטי. עוד לשנים רבות תיזקק המדינה היהודית לחסותה הצבאית של אנגליה – וכל חסות יש אתה תלות. אולם זו לא תהיה תלות כל אזרח יהודי בפקידות הבריטית, כתלות שיש לנו עכשיו במשטר המנדטורי. היחסים בין המדינה היהודית ובין אנגליה יקָבעו באמנה בין-לאומית, בחוזה של ברית וידידות של שני צדדים, אמנם לא-שוים בכוחם ובמשקלם, – ברית של שתי מדינות חפשיות.

חבר שוה בחבר-הלאומים

המדינה היהודית תהיה חברה בחבר-הלאומים, ונציגה יופיע באספת החבר כנציג כל מדינה עצמאית וסוברנית. כוחה בעולם לא ישָען רק על היהודים שישבו בתוכה, אלא – על העם היהודי כולו, בכל התפוצות, אשר ירימו קרנו וכבודו בהיכון המדינה העברית.

באלה תיבחן כל הצעה

ועל הקונגרס להכריע – לא בעד ונגד מדינה; הצעת המדינה עדיין אינה מסוימת. כבר הכריז נשיא ההסתדרות הציונית, שהצעת הועדה המלכותית אינה באה בחשבון ואין לקבלה. הממשלה האנגלית לא התחייבה על פרטי הצעתה של הועדה המלכותית. כל הצעה אשר תוגש לנו תיבחן בשלושה אלה:

(1) אם השלטון הסוברני הוא אמיתי או מדומה;

(2) אם הגבבולות הם כשרי-הגנה ומספיקים מבחינת קליטת עליה המונית והתישבות רחבת-מידות;

(3) אם ירושלים העברית לא תישאר בידים זרות.

מכל הבחינות הללו פסלנו את הצעת הועדה – ודרוש משא-ומתן אחראי ורציני למען ברר, אם אמנם יש הצעה מסוימת וממשית שאפשר לקלה במקום המנדט.

יפוי-כוח להנהלה

ואין הקונגרס יכול לפי שעה אלא למלא את ידי ההנהלה החדשה אשר תיבחר, לדון ולברר עם כל הגורמים הבאים בחשבון באיזו מידה ההצעה היא ריאלית וראויה להתקבל, ורק כשיתברר שיש הצעה כזו – יובא הדבר לדיון והחלטה לפני מוסדות ההסתדרות הציונית.

*

ואני מתפלל בעומק לבי – ואני מאמין שזוהי עכשיו תפילת המוני ישראל – כי יעלה בידי ההנהלה החדשה להביא לנו ברוב את הבשורה, שאמנם דבר הקמת מדינה עברית תלוי מעכשיו אך ורק בהסכמתנו וברצוננו. לבשורה זו מחכה העם היהודי זה אלפיים שנה! (מחיאות כפים ממושכות).

הודעה אישית

ד"ר וייז הציג לי בנאומו שאלה דו-משמעית. – – – לשם מניעת כל אי-הבנה אני רוצה לתת תשובה ברורה וגלויה: אני מתנגד לחלוקת הארץ לא-פחות מכל אומרי “לא” כּנה, ואני רואה בכל חלוקה גזירת-עוול, כמו שראיתי בקנה-מידה קטן יותר גזירה בכל קיצוץ העליה, כשדרשנו מהממשלה עשרים אלף סרטיפיקטים והיא נתנה לנו רק 4,000. וכשקיבלנו את 4,000 הסטיפיקטים לא הכרנו בגזילה של של 16,000, ולא השלמנו אתה.

אני דוחה בכל תוקף את דברי ד"ר וייז שכאילו מאורעות 1936 שינו את השקפתי או אמונתי בציונות. מאורעות אלה לא הפתיעו אותי. מיום בואי לארץ, לפני 31 שנה, ידעתי שדברים אלה עלולים לקות, וגם דבר-מה גרוע מהם.

גם התנהגות הפקידות הארצישראלית לא היתה בשבילי הפתעה גמורה, אם-כי מצערת. אף פעם לא האמנתי שאנו יכולים לבטוח בזרים. אני מלא כבוד והערצה לאנגליה – אבל אף פעם לא זהיתי את העם האנגלי עם העם היהודי, ואף פעם לא ציפיתי שאנגליה גופה תזדהה עם העם היהודי.

אני מחייב מדינה יהודית לא לעתיד לבוא, אלא לאלתר, כאתחלתא דגאולה; ואינני מפחד מפני עצמאות יהודית אפילו כשזו מוגבלת. אולם לשם הקמת המדינה לא אוותר, ככל אומרי “לאו”, אף על חלק אחד שבארץ-ישראל: לא במזרח ולא במערב, לא בצפון ולא בדרום. אני מוכן לוותר בתנאים ידועים אך ורק על הכידונים הבריטים המלווים אותנו בדרך לשכם וג’נין. אני מאמין שבכוח המדינה העברית, בכוח יצירתנו וצדקתנו, בכוח יחסי-הידידות שהמדינה היהודית תקים עם שכניה הערבים, נוכל – בלי עזרת כידונים זרים ובלי חיכוכים בינינו ובין הערבים – להתישב בכל חלקי ארץ-ישראל ובדרך-שלום.

בסיום הבירור במועצה העולמית של איחוד פועלי ציון (צ.ס.) – התאחדות, ציריך, 4 באבגוסט 1937

יסלחו לי החברים שאינם יודעים עברית אם אדבר הפעם דברי עברית. אנו עומדים בבירור המחייב את כל אחד מאתנו לומר את כל אשר בלבו, ולא אוכל לעשות זאת אלא בעברית.

לא מחלוקת אלא בירור על דרכי הגאולה

חברים, אין בתוכנו מחלוקת, אין אנו מחנות נפרדים. שמעתי מתוך האזנה מתוחה את דברי החברים שקוראים להם “שוללים”, ובכל דיבור שלהם שמעתי מרחשי לבי. חרדתם – חרדתי, חששותיהם – חששותי, רצונם – רצוני. אנו יונקים כולנו ממקור אחד, חזון אחד מחיה אותנו ורצון אחד פועם בלבנו. אין כל ניגודי מטרה בינינו.

אולם יש בינינו בירור, בירור על הדרך, בירוּר קשה, כאשר לא היה אף פעם בתנועת-הפועלים שלנו, כאשר לא היה אף פעם בתנועה הציונית, כאשר לא היה אף פעם בעם היהודי. והבירור נעשה לא בתנאים נוחים לנו; אנו נתבעים לא רק ללבּן ולחוור – אלא גם לפעול, והנסיבות ההיסטוריות שבהן נעשית פעולתנו אינן נותנות בידינו בלבד את ההכרעה. העובדות הפוליטיות הקובעות דרכנו נוצרות לא רק על ידינו-אנו, ובזמן שאנו מתוַכחים בינינו לבין עצמנו עומדים אנו במערכה חיצונית חמורה, במערכה שיש בה שתי חזיתות, חזית ערבית וחזית אנגלית; וחופש-הבחירה שלנו מוגבל, כי יש גורמים חיצוניים שאין לנו שליטה עליהם, וגורמים אלה יפעלו בעתיד לא כאשר אנו היינו רוצים שיפעלו, אלא כאשר רצונם העצמי הטבוע במהותם יניע אותם מזמן לזמן, בהתאם לנסיבות המשתנות.

בירור בתוך תנועה מאוחדת

אני חותם בשתי ידי על מה שנאמר כאן, כי בשאלה זו אין לסמוך על דעת מנהיגים. אין שאלה של אמון לפלוני או לאלמוני; השאלה היא על דרך-הגאולה של העם היהודי – ואין בירור מחריד ואחראי מבירור שאלה מעין זו, וכל אחד מאתנו נושא באחריות במידה שוה לעתידו של העם. אולם אנו עושים את הבירור כתנועה מאוחדת וקיבוצית, וכל אחד מאתנו אחראי לא רק לעצמו – אלא לכל אחד מחבריו; אין לגמרי רשות יחיד בנידון העומד לבירור. לא חובת המשמעת וקשר תנועתי בלבד מחייבים אותנו לעמדה אחידה – אלא מהותה הפנימית של השאלה אינה מניחה מקום להתפלגות. רק ארץ-ישראל אחת יש בעולם, ואשר יקרה את הארץ – יקרה את כולנו.

בבירור שאנו עשינו כאן חסרים חברי השוה“צ. ואני נפגע ונעלב עד היסוד מחסרונם; אולם לא אנו הוצאנו אותם מבירורנו המשותף – אלא הם הוציאו אותנו. השומר הצעיר נתאסף בלעדנו והחליט בשאלה – בטרם יכלה התנועה כולה להיפגש יחד. אין אני משלים עם הדיון המיוחד של השוה”צ בשום שאלה ושאלה, כי למרות כל חילוקי-הדעות המדומים והאמיתיים רואה אני את עצמנו ואותם כחברים למפלגה אחת במובן העמוק ורב-המשמעות של חברוּת במפלגה; לא מסגרת ארגונית אלא דבר-מה עמוק יותר מאחד את כולנו: אחדות הגורל, גורל העם היהודי וגורל העובדים. אחדותנו אינה מותנית ותלויה בעמדה מקרית של כל אחד מאתנו לגבי שאלה בודדה זו או אחרת – אלא היא טבועה בברית החיים והמוות, שכרתנו עם העבודה בארץ, ובחזון-הגאולה, היהודית והאנושית, המניע את כל פעולותינו. ובשאלה נוקבת זו העומדת לפנינו לא היתה זכות מוסרית להשוה"צ לפסוק הלכה לעצמו – לפני היות הבירור המשותף והחפשי במסיבה כללית של כל חלקי התנועה.

שני צדדים של מטבע אחד

בבירור זה רואה אני לא ויכוח בין שתי אסכולות – אלא התחבטות כללית בדרך גאולתנו. זה אולי הויכוח הרציני הראשון בתנועתנו על דרכי הגשמת הציונות במלואה. לא לעתים קרובות מציגים אנו לעצמנו שאלה זו. כל אחד מאתנו שקוע יום-יום בכל מאודו בקורטוב ההגשמה שעלה בגורלו, כל אחד מאתנו עובד בפינתו מתוך מאמצים מתוחים ומצליח – כי כל עבודה מצליחה. ואגב עבודתנו מועמדים אנו בפני שאלות הענף והמקצוע והסוגיה והשלב של פעולתנו, ומבררים אותן במיטב יכלתנו, ואנו לרוב מסיחים דעתנו מהשאלות המקיפות שאין תשובתן נתבעת הלכה למעשה. אולם הפעם הועמדנו לפני השאלה הגדולה, והקשיים העצומים שבפתרון המלא, שאנו מתעלמים מהם בימים כתיקונם – מפני שאנו שקועים בקשיים החולפים של העבודה השוטפת – נתגלו לנו הפעם בכל אימתם ותקפם; וכששמעתי כאן כיצד הקשו השוללים על המחייבים וכיצד הקשו המחייבים על השוללים – לא ראיתי לפני שני גופים נפרדים ומחולקים, אלא שני צדדים של מטבע אחד. הקושיות של כל צד מכוּונות לא לצד-שכנגד – אלא לענין כולו כשלעצמו; אלה הן קושיות ההגשמה הציונית. וכשהצביעו החברים “השוללים” על הסכנות הכרוכות בדרך ההגשמה שטוענים לה המחייבים – הרי אני “המחייב” שמעתי בדבריהם רק הד לבבי ונפשי, כי סכנות אלה לא נתגלו לי רק עכשיו בויכוח זה.

דרך-ההגשמה הציונית אינה סוגה בשושנים. גאולת ישראל עומדת בפני מעצורים וקשיים שאין דוגמתם, ואילו היינו נרתעים מפניהם לא היינו באים עד הלום. אולם הקשיים טבועים בעצם ההגשמה הציונית; הם טבועים בתנאי הארץ, במציאות היהודית, בנסיבות בין-לאומיות, בגורמי התקופה. ואם איני יכול להסכים לכמה מדברי החברים, הרי אין זאת מפני שאני כופר בקשיים או מתעלם מהם, אלא מפני שאיני יכול לתלות אותם בשיטה זו או אחרת השנויה אצלנו במחלוקת, ואני רואה אותם טבויעם במציאות האובייקטיבית, שבחירתה אינה נתונה בידינו; אולם אני מאמין בכוחנו וביכלתנו להתגבר עליהם.

אני דוחה את האשמה שהוטלה עלי בויכוח, כאילו נתעלמתי מהתוכן השלילי שבדו“ח הועדה המלכותית. ספר זה הוא בעיני עובדה פוליטית, שבטרם באים חהעריכה יש להבינה כמו שהיא. ובקראי את הספר חיפשתי קודם-כל את הרעות – ובפתיחתי עמדתי תחילה על כל הצדדים השליליים שבהרצאת הספר ושבמסקנותיו הפוליטיות. והיתי רוצה לראות את היוריסט או המדינאי אשר יגלה בדו”ח של הועדה סכנות חמורות וגזירות ועיווּלים אשר לא ציינתי בפתיחתי.

אנו בוחנים את השלילה והחיוב ולא את השוללים והמחייבים

הבירור שהיה כאן לא זעזע אף במשהו את דעתי כ“מחייב”; עד עכשיו לא נתברר לי מדוע חברים מספר שלנו מתנגדים להקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ. אני מבין – אם-כי איני מקבל – את השלילה “המטפיסית”, שח כמה מהשוללים במפלגות אחרות, אבל איני מבין את השלילה הפוליטית של חברי מפלגתנו. הקשבתי קשב רב לדבריהם – ולא הגעתי לחקר התנגדותם. אולם דבר אחד ברור לי: מאחורי שלילה זו עומדת אמונה ציונית עמוקה. דרוש תוקף מוסרי רב למען דחות הצעה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. מי שאין לו אמונה בחזון הציוני הגדול לא יעצור כוח לדחות הצעה ממשית להקים מיד בחלק של הארץ מדינה יהודית. מי שדוחה מדינה יהודית בארץ-ישראל – בשם הציונות – ומדינה יהודית בארץ-ישראל אינה אוגנדה, ודאי שציוניותו רבת-אמונה ועמוקת-שרשים. ומבחינת האמונה הציונית והנאמנות הציונית אין אנו יכולים למצוא כל הבדל ופדות בין השוללים והמחייבים. אולם אנו בוחנים לא את השוללים והמחייבים – אלא את השלילה והחיוב, ומבחינה זו אני חולק בכמה דברים גם על המחייבים וגם על השוללים.

נימוקים אנטי-ציוניים – פסולים

אני חולק על כל הנימוקים האנטי-ציוניים והבלתי-ציוניים, שגם מחייבים וגם שוללים משתמשים בהם כדי להוכיח את דעתם. נימוקים אלה, בין שהם באים להוכיח את תועלת המדינה והחלוקה, ובין שהם באים להוכיח את ההיפך, הם פסולים וכוזבים, ושימושם מערער את ההכרה הציונית.

אין אנו חדלי-אונים

אני פוסל את הנימוק של כמה מחייבים על דבר חדלון-כוחנו. אין אנו צריכים להתרברב כאילו “אנחנו ואפסנו עוד”. אנו מכירים את העולם הגדול והכוחות העצומים הפועלים בתוכו, ואנו יודעים את מקומנו הצנוע במערכת הגוגרמים הבין-לאומיים. אולם כשם שאין אנו צריכים להפריז בכוחנו – כך אין צריכים לזלזל בו. יש כוח יהודי בעולם. אין הוא כמות מבוטלת, וגם הסבל היהודי הוא – כוח. מי שאומר שהיטלר הקטין את כוחנו אינו אומר את האמת כולה. חורבן יהדות גרמניה בודאי החליש את העם היהודי בעולם והפחית את משקלו הפוליטי, אבל מאידך גיסא – גם הגדיל את לחץ המצוקה היהודית, והמצוקה היהודית אף היא משמשת גורם פוליטי.

לפנינו ברירה – ולא גזירה

אני שולל גם נימוק שני של כמה מחייבים: שאין לנו ברירה. מסכים אני כמעט לכל דבריו של ברל כצנלסון מחוץ להנחתו, שדבר החלוקה נגזר מטעם ההשגחה האימפראיליסטית – באשר לאימפריאליזם הבריטי דרושה פדרציה פאן-ערבית. סברה זו אפשר שהיא נכונה ואפשר שאינה נכונה, ואיני מוכן לדון על המדינה והחלוקה כעל גזירה היסטורית שאינטרסים זרים גזרו עלינו – ואין להשיבה. אני מחייב את המדינה לגופה, מבחינת היותה מנוף להגשמה הציונית, העולה לדעתי על המנדט, אולם איני מאמין במדינה כברירה היחידה. אם אין לנו ברירה אחרת – גם ברירה זו אינה קיימת. אם אנגליה יכולה לחסל את המנדט בלי כל התחשבות בנו – הרי אין לה כל הכרח להקים מדינה יהודית, והמחייב טוען כי המנדט נשרף – עושה שירות רע למדינה. ולכל המשלים עם המדינה באשר היא גזירה שאין להשיבה – אני אומר במלוא הכרתי הפוליטית: המדינה לא תקום אם אנחנו לא נרצה בה. אם נכון הדבר, כאשר סבורים כמה שוללים, כי מדינה כזו יש בה אסון לציונות – יש בידינו למנוע את הקמתה. גם האדירה בממלכות, האימפריה הבריטית בשיא חסנה, לא יעלה בידה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל – בניגוד לרצונה של התנועה הציונית, בניגוד לרצונו של העם היהודי, ועלינו לבחון את הצעת המדינה לא באשר היא גזירה אלא באשר היא רצויה; לא באשר היא הברירה האחת, אלא באשר היא הברירה המעולה.

המנדט לא מת. אמנם ועדה מלכותית הכריזה פה-אחד שהמנדט אינו ניתן להגשמה, והקבינט הבריטי הצהיר שהוא מקבל דעת הועדה המלכותית. מסקנה זו של הועדה המלכותית והקבינט הבריטי מון שנתנה מכה קשה למנדט – ואעפ"כ עדיין המנדט קיים ועומד, ולא בנקל יעלה אפילו בידי האדירה בממלכות לחסלו – נגד רצוננו. אין המנדט הארצישראלי דומה למנדט בסוריה או בעיראק. מנדט זה כרוך בהכרה בין-לאומית של זכויות העם היהודי, ואין זה מן הדברים הפשוטים והקלים לחסל זכויות אלה – שגורל העם היהודי תלוי בהן.

מנדט בריטי או מדינה יהודית

יש לנו שתי ברירות: יש ברירת המנדט ויש ברירת המדינה – מנדט בריטי בכל מערבה של ארץ-ישראל, ומדינה יהודית בחלק אחד של ארץ-ישראל המערבית. ועלינו להכריע, כלפי עצמנו לכל הפחות, מהי הברירה הרצויה מבחינת הגשמת הציונות.

אין אני יכול להבטיח למישהו, אפילו לא לי לעצמי, שבהכרעתנו בלבד תלוי הדבר. הכרעתנו השלילית לגבי המדינה אין לי כל ספק בקיומה, אולם איני בטוח באותה המידה בהכרעתנו החיובית. כשם שאין להקים מדינה יהודית נגד רצונו של העם היהודי – כן אי-אפשר בימינו אלה להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל נגד רצון הממשלה האנגלית. למרות הודעתה הברורה של הממשלה האנגלית זהיא מקבלת הצעת הועדה המלכותית בדבר הקמת מדינה יהודית על יסוד חלוקה – אין לי עדיין בטחון מוחלט שהממשלה האנגלית תעמוד בהחלטתה זו ותקיים אותה. ספקות אלה יש לגם ביחס למנדט. האִמרה שהמנדט מת היא לא רק מזיקה – אלא גם כוזבת. ולמרות הודעתה הברורה של הממשלה האנגלית שהמנדט אינו ניתן להגשמה – אין המנדט נתון לחיסול מהיר וקל בלי הסכמתנו-אנו. יש לנו די כוח להילחם על המשכת המנדט. ואם אנחנו נכריע נגד המדינה ובעד המנדט – תהיה להכרעה זו משקל לא-קטן, אולי לא-פחות מאשר להכרעה של הועדה המלכותית, אולם קיום המנדט והגשמתו אינם בידינו; גם בהימשך המנדט – יהיה זה מנדט בריטי, ומפרשי המנדט ומגשימיו יהיו אנגלים, שליחי האומה האנגלית – הממשלה האנגלית – ולא שליחי הקונגרס הציוני.

ואע"פ שאין לנו בטחון מוחלט כי לפי הכרעתנו אנו יקום הדבר, אין לנו לדון על שתי הדרכים – מדינה ומנדט – אלא לפי ההנחה, שהברירה היא בידינו וההכרעה תלויה בנו, כי במידה שאנו מוגבלים – חלה ההגבלה על כל אחת משתי הברירות, ובמידה שכוחנו אתנו, יעמוד לנו כוח זה להילחם על דרך אחת כמו על השניה.

כוח יהודי וכוח ערבי

ויש לנו כוח, והוא לא-קטן, ובארץ הוא הולך וגדול, ועל-ידי כך הוא הולך וגדול בעולם כולו. בתקופת-המנדט היתה לנו אבדה גדולה וקשה – ניתקה מאתנו היהדות הרוסית, וזה עשרים שנה כאילו אינה קיימת, אם-כי אני מאמין שיבוא יום ויהדות רוסיה תשוב לתת מכוחה לעם היהודי ולארץ-ישראל. אולם בתקופה זו גדל כוחנו הודות למנדט. אלה שהתאוננו על הפקידות האנגלית המטפחת את התנועה הערבית – שוכחים שטענה כזו בדיוק יכולים לטעון הערבים: כי אין ספק שהצהרת-בלפור והמנדט נתנו חיזוק רב, חיזוק פנימי, לתנועה הציונית, והרימו את קרנה לא רק בעולם הבין-לאומי, אלא קודם-כל בתוך העם היהודי עצמו. הזכויות שהבטיח לנו המנדו והפעולות שהמנדט איפשר ועודד – הגדילו את כוחנו והרחיבו את השפעתנו. אין זה כוח שיכול לעמוד נגד הצי הבריטי – אבל לא כל החלטה והכרזה של הממשלה האנגלית כרוכה בגיוס הצי הבריטי, וגורל האימפריה אינו תלוי בכיווּן זה או אחר במדיניות הארצישראלית. המניעים המולידים את הנדנודים הבלתי-פוסקים במדיניות זו – אין כוחנו כל-כך חלש כלפיהם, ו“הריאליסטים” הטוענים בשם חדלון כוחנו – הריאליזם שלהם פגום.

כמובן, אין לשכוח שגםג הכוח הערבי גדל – ולכוח הערבי יש יתרון אחד חשושב שאין לכוח היהודי. הכוח הערבי הוא מגובש, מסוים, נתון בעין. הכוח היהודי הוא היולי, סתום, סמוי מן העין; את הכוח הערבי אפשר לשקול ולמשש ביד – את הכוח היהודי אפשר לחוש רק בכלי-חישה רוחניים. לערבים יש ארצות, מדינות, ממשלות, צבא; ונקל למנות את האוכלוסים ולהעריך את משקלם. הערכת משקלנו-אנו אינה מלאכה קלה. נחוצה עין חדה והרגשה דקה למען תפוס את משקלנו האמתי.

כל הארץ כשרה להתישבות

הנימוק הפסול ביותר שנשמע בבירור זה – גם מצד המחייבים וגם מצד השוללים – זהו גינוי חלקי הארץ. הללו מגנים את השטח שמציעה הועדה למדינה היהודית: בשטח זה הכל כמעט מיושב ותפוס כבר, אין בו אפשרויות של קליטה והתישבות; והללו מגנים את השטחים שהוצאו מכלל המדינה היהודית המוצעת: מה ערך יש להרי שכם וחברון או לערבות-הנגב השוממות? ציזלינג משוה את הצפיפות של שטח “המדינה” לצפיפות של צרפת – אבל מאיזה זמן מודד ציזלינג את אפשרויות ההתישבות בעמק בצפיפות תושבי צרפת? הנבנה ישוב בעין-חרוד, ביגור, בגשר על יסוד השוואה זו? ומאיזה זמן נפסלו בתוכנו אפשרויות ההתישבות בהרים? האם לא עמדנו כולנו לפני שנים מספר במלחמה קשה עם “המומחים” השונים שהכריזו על ההרים שאין מהם תקוה להתישבות יהודית? האם לא הקימונו יחד ישובים בעטרות, בקרית-ענבים, במוצא, בכפר-החורש – והפרכנו את הלעז השטחי הזה?

וכלום לא תלינו כולנו תקוות רבות במרחבי הנגב? אף פעם לא השלמנו עם גזירת השממה שניתכה על הארץ ע"י כוחות מהרסים ומחריבים – וראינו את עצמנו נתבעים ויעודים לחונן את ההריסות באשר הן.

טענת האירדנטה – אין בה ממש

אני פוסל גם טענת “האירדנטה” שכמה מהשוללים השתמשו בה. כלום רק מדינה יהודית עלולה להעמיד אירדנטה? האין הציונות כולה, בכל צורותיה, כרוכה באירדנטה? היש עוד בשנתיים אלה אדם בישראל או בעולם שיתעלם מהריב שבין היהודים והערבים על זכותם לארץ זו? לא השמכת המנדט תעקור ריב זה ולא הקמת המדינה תחדש אותו. מי שמפחד מאירדנטה – אינו יכול להיות ציוני. אי-אפשר להתנגד למדינה יהודית מפני הקושי הערבי – ולדרוש באותו זמן המשכת המנדט; הקושי הערבי בהמשכת המנדט יהיה לא יותר קטן, אם לא הרבה יותר גדול, מאשר בהקמת המדינה; אם המנדט פירושו עליה יהודית גודלה והתישבות יהודית רחבה – היש מישהו בתוכנו המאמין ש“מנדט” זה לא יתָקל בהתנגדות מתגברת ומתמדת של הערבים? כלום אין הערבים מבינים ש“מנדט” זה פיירושו הפיכת ארץ-ישראל, וארץ-ישראל כולה, למדינה יהודית? ואם טענת האירדנטה יש בה ממש – טענה זו חלה על מנדט ביתר שאת.

לא איפה ואיפה

אין אני מבין גם את הערעור של כמה שוללים נגד מהירות התשובה “כן”. אפשר לפסול את ה“כן” לגופו, אם ישנימוקים מספיקים לכך. אפשר להוכיח ולבסס את ה“לא” – אבל אי-אפשר לטעון: אל תמהרו להשיב “כן” – בשעה שהטוענים עצמם ממהרים להשיב “לא”. מהו החפזון הזה בשלילת המדינה היהודית? אם הדבר טעון עיון – ואני מודה שהוא טעון עיון רב – חל העיון על השאלה בכללה, וכולנו חייבים בו, גם הנוטים לחיוב וגם הנוטים לשלילה.

עובדות-יסוד היסטוריות ונסיבות זמניות

מסקנות הועדה המלכותית שנתקבלו ע"י הממשלה האנגלית – ממשלת המנדט – העמידו אותנו בפני שאלות-היסוד של הציונות.

השאיפה הציונית ואפשרות הגשמתה מושתת על ארבע עובדות-יסוד: א) אהבת המולדת, ב) מצוקת הגלות, ג) אפשרויות-ההתשיבות הגנזות בארץ, ד) כשרון-היצירה של העם העברי.

טול אחד מהיסודות הללו – והציונות נפרכת או מתבדית. ארבע עובדות-יסוד אלה מתיחסות לשני הגופים שמהם מצטרפת הציונות המתגשמת: עם-ישראל וארץ-ישראל. אולם שיבת-ציון אינה מתרחשת בחלל ריק והעם היהודי וארץ-ישראל נתונים להשפעת גורמים ונסיבות ותנאים מחוץ לעובדות-היסוד שמניתי: תושבי הארץ הבלתי-יהודים, הארצות השכנות, המעצמות הגדולות שיש להן אינטרסים ושאיפות בארץ, יחסים וסידורים בין-לאומיים, ועל הכל – רצונה, מעמדה וצרכיה של המעצמה השליטה בארץ. מערכת הגורמים החיצונים האלה אינה קובעת את מהותה של הציונות, את שאיפתה ומטרתה. החזון הציוני טבוע במציאות ההיסטורית של האומה היהודית; אולם הנסיבות והגורמים החיצוניים מַתנים את אפשרויות ההגשמה ודרכיה. נסיהות אלה ומשתנות מזמן לזמן. התמורות הללו אינן פרי הוויתנו-אנו ולא ברצוננו תלויות – אבל אין אנו יכולים להתעלם מהן בואנו לקבוע מזמן לזמן את שיטות הפעולה שלנו. לא תמיד תמורות חיצוניות אלו רצויות לנו, אבל אנו נעשה משגה כבד אם נתנכר להן באשר אינן מוצאות חן בעינינו.

נתערערו היסודות של שיטת-המנדטים

בשנים האחרונות נפלו בעולם דברים אשר שינו מיסודם את היחסים הבין-לאומיים. התפשטות משטר האלמות והדיקטטורה בעולם; נצחון הפאשיזם האיטלקי בחבש למרות הסנקציות של חבר-הלאומים; התרחבות השפעת הנאציזם במרכז אירופה ודרומה; התמוטטות חבר- הלאומים והרס אָשיות המשפט הבין-לאומי; תגבורת מגמת ההתבודדות במדינות של ארצות הברית; חוסר-אונן של ארצות הדימוקרטה למנוע ולהפסיק התקפה יפאנית בסין והתקפה גרמנית-איטלקית בספרד – כל אלה ערערו במידה מרובה את יסודות המשפטיים והמדיניים הבין-לאומיים שעליהם התבססה שיטת-המנדטים, שאחרי מלחמת העולם שימשה יסוד מוסד במדיניות הציונית החיצונית. מבחינה מוסרית אנו פוסלים את התמורות האלה – אבל עובדה אינה חדלה להיות עובדה, גם אם אינה ראויה לשבח. המשטר הפוליטי בעולם ויחסי- העמים אינם נתונים בידינו; ובמידה שגורמים חיצוניים משפיעים על ההגשמה הציונית – עלינו לקחת בחשבון את השינויים והחליפות המתהוים בגורמים אלה, בין שהם מוצאים חן בעינינו ובין שאינם מוצאים חן.

בדיונים שלנו עלינו להבחין הבחנה קפדנית בין המושגים הכרוכים בשאיפתנו, רצוננו, הרגשתנו אנו, ובין המושגים הכרוכים בעובדות אובייקטיביות, בגורמיים זרים, ברצונות זולתנו. ואני רואה אחת הטעויות המרכזיות של השוללים בערבוב המושגים.

שאיפה והכרזה

אחת הטענות העיקריות של השוללים היא טענת אחידות הארץ, או שלמותה. כאן יש לנו דוגמא בולטת של ערבוב מושגים נפשיים במושגים פוליטיים, של החלפת משאָלה ושאיפה – בעובדה ומציאות; אחידות או שלמות הארץ, שבשמה מתנגדים למדינה יהודית בחלק מן הארץ, מה היא – ובאיזו מובן הן סותרות זו לזו?

בקונגרס השבעה-עשר היה ויכוח חריף בינינו ובין הריביזיוניסטים בשאלת המטרה הסופית. מה היה תוכן הויכוח? כלום היה הויכוח בזאת שהריביזיוניסטים רצו ברוב יהודי ואנו הסתפקנו במיעוט? הויכוח היה על הכרזה!

בשבילנו היתה הציונות תמיג הפתרון המלא לשאלת היהודים, ובקיבוץ-גלויות ובקוממיות ממלכתית במולדת ראינו את תכנה של המטרה הציונית. אולם בניגוד לריביזיוניסטים לא ראינו צורך ותועלת בהכרזה על מדינה. בכל כיבוש ישובי, בכל בנין נקודה חדשה, בכל תוספת עליה יהודית, בכל התבצרות משקית וארגונית, בכל יצירת גרעין של כוח יהודי – ראינו נדבך נוסף בבבנין המדינה; אולם לא רצינו להחליף את הפעולה הממשית, אם-כי המודרגת, להקמת המדינה בהרכזה מילולית ועקרה על מדינה יהודית. ידענו שהנקודה הקטנה ביותר הנוספת לנו בארץ מקרבת אותנו למדינה יותר מההכרזה הצעקנית ביותר על מדינה עברית משני עברי הירדן. מבחינה זו רואה אני גם את ההכרזות על אחידות הארץ ושלמותה.

כשם שקוממיות ממלכתית היא חלק בלתי-נפרד מהרעיון הציוני, כך שלמות הארץ – שיבת ציון המלאה והתערות העם היהודי בכל חלק מארץ-ישראל, בצפון ובדרום, במזרח ובמערב – יסוד אינטגרלי של השאיפה הציונית. אולם מהי אחידות הארץ בשעה זו?

אחידות הארץ – עובדה נפשית

אחידות הארץ כעובדה נפשית, כהרגשה יסודית בלב האומה – אין ויכוח עליה. בנשמת העם היהודי חיה ארץ-ישראל מאות בשנים כיחידה אחת ושלמה. וכל התהפוכות שעברו על הארץ, כל האינבנזיות והכיבושים, כל התמורות הפוליטיות, צירוף הארץ למדינות זרות או חלוקת הארץ לשטחים פוליטיים נפרדים, לא שינו במשהו את הרגשת העם היהודי. בכל הגלגולים המרובים והמתחלפים נשארה בנשמת האומה ארץ-ישראל, הארץ. בארץ שלטו רומאים, פרסים, ביצנטים, ערבים, מונגולים, צלבנים, תורכים – הארץ היתה פרובינציה באימפריה זרה או מדינה ערבית; בעיני העם היהודי לדורותיו זו היתה ארץ-ישראל. אחדות הארץ בנפש העם ובהיסטוריה היהודית היא עובדה מוחלטת, עובדה של ברזל, שאלפי שנים של נכר ותהפוכות לא עקרו ולא ערערו ואין כנראה כוח בעולם שיעקור אותו מהלב היהודי.

מחליפים מושג נפשי במושג פוליטי

אולם חוששני שכאן מערבבים חברינו מושג נפשי במושג פוליטי ומחליפים שאיפה בעובדה, כשמדברים הם על שלמות הארץ כעל עובדה אובייקטיבית, כעל מציאות קיימת – מתנכרים הם לאמת. אחידות הארץ בשעה זו אינה קיימת. רק בימי עצמאותנו המדינית היתה הארץ יחידה פוליטית. וגם אז – רק בתקופות מסוימות. מחוץ להיסטוריה היהודית אין לארץ-ישראל, כליחידה גיאוגרפית ומדינית, קיום מיוחד. בארבע מאות שנות השלטון התורכי היתה הארץ “שלמה” כחלק של האימפריה העותומנית. מאחרי הכיבוש האנגלי קרועה הארץ לארבעה חלקים. החלק הצפוני של ארץ-ישראל המערבית – מהגבול הצפוני של שטח המנדט הבריטי עד נהר ליטני – כלול עכשיו במדינת הלבנון. חלק שני של צפון הארץ – מזרחה, החורן, הגולן והבשן, – כלול במדינת סוריה. עבר-הירדן מדרום הירמוק על גבול חג’ז – נתון תחת “שלטון” המאיר עבדאללה, אם-כי המנדט הבריטי חל עליו. החלק הרביעי – שטח המנדט במערב ארץ-ישראל, שעליו בלבד חלים לפי שעה הסעיפים של הבית הלאומי במנדט. (ברל: יש גם סיני שהיא כיום בידי מצרים). וכששואלים שוללי המדינה: מה יהיה עם השטחים שמחוץ למדינה – שוכחים הם שאפשר להפנות אליהם שאלה זו גופה: מה יהיה עם השטחים שמחוץ למנדט? המנדט של,הבית הלאומי" אינו מקיף את ארץ-ישראל “השלמה”. הויתרנו על זכותנו להתישב בחלקי ארץ-ישראל שמחוץ למנדט?

המדינה היהודית – טוענים – תיצור גבולות בין שטח אחד של הארץ ובין משנהו. אולם כל מפעל התישבותי שלנו בארץ – כקטן כגדול – יוצר גבולות. כלום לא הקימו בוני עין-חרוד גבול בינם לבין קומי¹? כלום לא הציבו יוצרי בית-אלפא גבול בינם ובין סחנה²? כל נקודה חדשה שלנו בארץ מוסיפה גבולות חדשים.

שלמות פלשתינה או אפשרות עליה

לפני התחלת ההתישבות שלנו היתה הארץ שלמה באמת – אולם זו היתה “שלמות” ערבית, שלמות של פלשתינה. מודדי האחוזים של השטח המוצע למדינה היהודית שוכחים שאחרי ששים שנות-התישבות לא הגענו עדיין אפילו לששה אחוזים של שטח המנדט המערבי, ו“השלמות” המקוטעת של הארץ (מקוטעת מפני החלוקה המרובעת בין הלבנון, סוריה, עבדאללה, וה“בית התאומי”) – היא עדיין כמעט כולה ערבית. הבשם “שלמות” זו מוכנים אנו לשלול הקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ-ישראל המערבית? לא-פחות מהחבירם השוללים מתנגד אני לאלה האומרים: עליהו לקבל הצעת המדינה בכל צורה שהיא, כי אחרת אנו מפסידים הכל. זוהי תפיסה דפטיסטית, העלולה לערער את כל עמדתנו, ולא רק שהיא מזיקה ומסוכנת מבחינה ציונית – אלא היא גם לא מחויבת-המציאות ובלתי-מבוססת מבחינה פוטחיטית אובייקטיבית. ואני מקבל כאלטרנטיבה להצעת המדינה – המשכת המנדט. אבל מה ענין המנדת ל“שלמות” הארץ – אם במלה שלמות מתכוונים לשלמות יהודית של הארץ, לשלמות של ארץ-ישראל? באיזה סעיף מסעיפי המנדט מובטחת לנו “שלמות יהודית”? בהמשכת המנדט אין ארץ-ישראל כולה נהפכת לארץ יהודית. במקרה הטוב ביותר עלול המנדט בהמשכו להביא לידי תגבורת ידועה של הכוח היהודי בארץ, לידי ריבוי מספרנו והרחבת התישבותנו בארץ-ישראל המערבית. לא בהמשכת המנדט ולא בהקמת מדינה בחלק מן הארץ מבוצעת הציונות בשלמותה; בכל אחת משתי האפשרויות הללו יש רק כדי הגשמת שלב מסוים בציונות. והשאלה הקובעת לדעתי בויכוח זה היא: מה עלול להביא לידי תגבורת גדולה וריבוי מהיר של היהודים בארץ: משטר המנדט – או מדינה יהודית?

ובעוד שגולדה מאירסון שואלת מה לענות לבנה לאחר חמש-עשרה שנה, כשהמדינה היהודית תגיע לנקודת-השובע של קליטה – עליה לשאול עצמה, מהי התשובה שתתן מחר ומחרתיים ליהודים הדופקים על שערי ארץ-ישראל המנדטורית – ומוצאים שערים סגורים?

כשציוני מדבר על “שלמות הארץ” אינו מתכוון לשלמות הפיסית או המטפיסית של הארץ – אלא להתישבות היהודים בארץ בשלמותה. לא שלמות פלשתינה מעניינת אותנו אלא שלמות ארץ-ישראל. בלי יחס להתישבות יהודית אין לנו ענין לא בפלשתינה השלמה ולא בחלקי פלשתינה. מהו איפוא תכנו הציוני של נימוק האחידות והשלמות של הארץ, שמכניסים כמה מהשוללים בויכוח זה?

בימי תורכיה היתה הארץ “אחידה ושלמה” – במשך ארבע מאות שנים – אבל הארץ היתה כולה לא-יהודית; וכשם שבאמירת ברכת “המוציא” אין מוציאים לחם מן הארץ – כך אין עושים ארץ בלתי-יהודית ליהודית על-ידי הכרזה על שלמות הארץ ואחידותה. בלי חריש וזרע וקציר – אין מוציאים לחם מן הארץ. בלי עליה, התישבות ועבודה עברית אין גואלים ארץ-ישראל. פלשתינה לא תיהפך לארץ-ישראל – לא כולה ולא מקצתה, בלי אפשרויות ממשיות של עליה והתישבות רחבה.

חבר הלאומים ואנגליה

אבל אומרים: המנדט הוא משטר בין-לאומי. על הזכויות שהובטחו לנו במנדט יש ערבות חבר-הלאומים, בשעה שהערובה היחידה לקיום המדינה היא אנגלית בלבד. גם טענה זו יש לבחון בחינת-משנה: בחינת עובדות ובחינת רעיון.

אין אני מזדהה עם אלה שמבטלים עכשיו את ערכו של חבר- הלאומים, היות והוא נמצא בירידה בזמן האחרון… אין כוח חבר-הלאומים מספיק אמנם כדי למנוע התקפת איטליה על חבש, או מלחמת יפאן בסין, אולם עדיין יש כוח מוסרי רב למוסד בין-לאומי. ואם-כי שלטון האלמות והאגרוף מתחזק ומתפשט ורוב המעצמות הגדולות עומדות מחוץ לחבר – עדיין יש ערך לכוחות המוסריים בעולם המרוכזים בחבר- הלאומים, ואנחנו היהודים נהיה האחרונים שנזלזל בכוחות אלה. אין גם לשכוח שבאנגליה מיחסים ערך רב לחבר-הלאומים, ואם-כי אנגליה בעצמה היא הכוח המשפיע המרכזי – אפשר לומר הכוח המכריע בחבר – ואין להעלות על הדעת שום צעד של חבר-הלאומים בניגוד לרצונה ולאינטרס החיוני של אנגליה, הרי מאידך גיסא זקוקה אנגליה לחבר-הלאומים אולי יותר מכל מדינה אחרת ואנגליה מצדה לא תעשה בנקל שום צעד שיש בו פגיעה בולטת בעמדת חבר-הלאומים או בחוקתו. העם היהודי כאומה החלשה בעולם, כעם ללא מדינה וללא נציגות ממלכתית וללא כוח פיסי, ודאי שאינו צריך לזלזל בערך של ערובה בין-לאומית, אם גם אין לערובות אלא תוקף צבאי ופיסי. ההכרה הבין-לאומית בזכויותינו המובטחות במנדט – זהו נכס פוליטי גדול, שעלינו לשמור עליו כעל בבת-עיננו.

חבר הלאומים והמנדט

אולם קשה להבין מדוע חשוב חבר-הלאומים לגבי המנדט – ואינו חשוב לגבי המדינה היהודית; מדוע משמש חבר-הלאומים משען לנו כשהשלטון בארץ הוא בידי פקידות בריטית – ואין חבר הלאומים משמש משען למדינה היהודית? אם מדינת-היהודים תקום – לא תקום בלי הסכמתו ואישורו של חבר-הלאומים. האיניציאטיבה וההכרעה הממשית בהקמת המדינה היא כמובן בידי אנגליה. אבל גם ניסוח המנדט – ולא רק ביצועו – נעשה על-ידי אנגליה. חבר-הלאומים לא ערך את המנדט ולא קבע את תקנותיו וסעיפיו, אלא אישר את הנוסח שהותקן על-ידי אנגגליה. הגשמת המנדט אינה נמצאת בידי חבר-הלאומים, אלא בידי אנגליה בלבד. חבר-הלאומים אינו מוסמך להתערב בהנהלה ובשלטון הארצישראלי, יש לו רק הזכות לקבל דו“ח שנתי מאנגליה על דרך הגשמת המנדט ולחוות דעתו על הדו”ח. ועדת-המנדטים בודקת דו“ח זה ומוסרת מסקנותיה למועצת חבר-הלאומים. במועצת חבר-הלאומים אין לקבל שום החלטה בלי אנגליה – כי כל החלטות המועצות יכולות להתקבל רק פה-אחד. ליהודים אין נציג בחבר-הלאומים, לא במועצה ולא באספה הכללית יתר על כן – אפילו בפני ועדת-המנדטים אין נציג יהודי יכול להופיע. האפשרות החוקית היחידה שיש לנציגות יהודית היא להמציא לועדת-המנדטים דו”ח שנתי על התפתחות הבית-הלאומי והערות בקורת על פכולת האדמיניסטרציה המנדטורית בארץ. אגרת זו נשלחת לועדת-המנדטים באמצעות הנציב העליון; רק בא-כוח ממשלת-המנדט מופיע לפני ועדת-המנדטים כשהיא דנה על ארץ-ישראל.

זוהי המסגרת המעשית של הערובות הבין-לאומיות והפיקוח של חבר-הלאומים על המשטר המנדטורי בארץ.

חבר הלאומים והמדינה היהודית

ונשאלת השאלה: במה יגָרע משעננו הבין-לאומי – אם במקום מנדט בריטי תבוא מדינה יהודית? מדינה זו תקבל אישורו של חבר-הלאומים, ואם יש תוקף וערך לאישור הבין-לאומי שניתן למנדט – יש תוקף וערך לאישור הבין-לאומי שינתן למדינה היהודית. במשטר המנדט מוסמכת הסוכנות היהודית לשלוח אגרת לועדת-המנדטים – האורגן המפקח של חבר-הלאומים. במשטר המדינה היהודית ישתתף נציג יהודי בחבר-הלאומים גופו. האמנם יש לאגרת הנשלחת על-ידי הסוכנות היהודית לועדת-המנדטים תוקף וערך פּוליטי גדול יותר מנציגות שוות-זכויות של מדינה יהודית סוברנית המשתתפת בחבר-הלאומים? אם כוחו של חבר-הלאומים גדול כדי עמידה בפני אנגליה להגנת זכויותינו במנדט – מדוע אין כוחו של החבר יפה באותה המידה להגנת עמדתה של המדינה היהודית? וכי משום שהעם היהודי יהיה מוצג בחבר-הלאומים כעם סוברני – יקטן כוחו בחבר או יפחת ערכו של החבר?

חבר-הלאומים ימלא בהקמת המדינה היהודית תפקיד גדול הרבה יותר מאשר בקביעת המנדט. הממשלה האנגלית לא תוכל כלל לגשת לעיבוד תכנית להקמת המדינה עד שהדבר יתברר תחילה בחבר-הלאומים וההסכמה המוקדמת של החבר תינתן לאנגליה. מיניסטר-המושבות יושב כבר כמה ימים בז’נבה ודן עם ועדת-המנדטים עלתכנית החלוקה. זהו לפי-שעה דיון מוקדם – וגם זה לא בא עדיין לידי גמר. ועדת-המנדטים תגיש מסקנותיה למועצת חבר-הלאומים, ויש להניח שחבר-הלאומים יאמר לאנגליה: אַת רוצה שנשחרר אותך מהמנדט ושנסכים לסידור החדש – נראה קודם מהו הסידור החדש, מה התכנית? הצעת הועדה המלכותית לא נתאשרה עוד על ידיכם ולא קבלה את הסכמת הפרלמנט. לפי-שעה – המנדט עומד בתקפו; כשתביאו לנו תכנית מעובדת ומאושרת על ידיכם – נדון עליה.

שליח הממשלה האנגלית יחזור אז ללונדון. חקירה חדשה, חקירת התנאים האיסטרטגיים, ההידרוגרפיים, המשקיים, הכספיים וכו' תיערך על-ידי הממשלה, והצעה מסוימת ומוסמכת תעובד – וההצעה תובא שוב לפני חבר-הלאומים. החבר יבדוק את ההצעה ויסמיך את הממשלה להתחיל בצעדים מוקדמים. הממשלה תצטרך לבוא בדברים אתנו, למען עבד הסכם אתנו ועם הערבים. אני מניח שלכל-הפחות אנחנו, היהודים, נגיע לידי הסכם. הסכם זה יוגש לאישור חבר-הלאומים. ההסכם יקבע את תקופת-המעבר ויקים ממשלה זמנית, ואז יתחיל מו"מ חדש עם הממשלה הזמנית על אמנה, אשר תקבע יסודות המדינה ויחסיה עם אנגליה. אמנה זו צריכה שוב להיות מובאת לאישור חבר-הלאומים, ורק אז כשתקום המדינה לפי סעיפי האמנה – יבטל המנדט, והמדינה תוּכּר כחברה בחבר-הלאומים. זוהי בערך הפרוצדורה הצפויה בהצעות הועדה המלכותית. אין אני יכול לערוב שאלה בדיוק יהיו השלבים של הקמת המדינה – כשם שאיני יכול לערוב שהמדינה בכלל תוקם. אולם דבר אחד ברור: שאם תוקם מדינה יהודית לא יעָשה הדבר בלי שיתופו של חבר-הלאומים בכל הדרגות והשלבים המכריעים, וקיום המדינה יהיה מובטח על-ידי חבר-הלאומים לא-פחות מאשק קיום המנדט. דבר אחד ישתנה עם הקמת המדינה והשינוי יהיה לטובתנו – אנו בעצמנו נהיה שותף בחבר-הלאומים. עכשיו משתתפים בחבר-הלאומים רק נציגי מדינות ערביות (עיראק, מצרים – ובקרוב אולי גם סוריה) – ואלה שרואים את ברכת משטר המנדט בכוחו של חבר-הלאומים אינם רשאים להתעלם מעובדה זו. חבר-הלאומים אינו כולו כוח פרו-ציוני, ולא תמיד הוא כוח פרו-ציוני. בחבר-הלאומים יש גם כוחות אנטי-ציוניים. לא רק המדינות הערביות שבחבר הן כוח אויב. למדינות אלו יש ידידים ובעלי-ברית. וכל זמן שהמנדט ישלוט בארץ לא ימָצא בחבר-הלאומים אף נציג יהודי, בשעה שמספר הנציגים הערבים ילך ויגדל. רק עם הקמת מדינה יהודית ישתתף נציג יהודי בדיונים ובהחלטות של חבר-הלאומים.

התקום מדינה יהודית?

וכאן נשמעת טענה חדשה של שוללים – המדינה היהודית לא תקום, הצעת הועדה המלכותית אינה אלא אשליה.

לא קבלתי את הדעה שנשמעה כאן, כי הקמת המדינה היהודית היא גזירה מטעם ההשגחה של האימפריאליזם הבריטי. אולם קשה לי גם לקבל את הדעה שהקמת המדינה היהודית היא בגדר הנמנע. לא-פחות מהמבקרים המושבעים של ממשלת-המנדט מתיחס אני בספקנות רבה להודעות ממשלתיות, ואם מישהו יתבע ממני התחייבות שמחר או מחרתיים תקום המדינה – לא אתחייב על כך. אולם איני יכול לקבל הנחה שהועדה המלכותית הציעה יסוד מדינה יהודית בידעה מראש שהדבר לא יקום. גם איני יכול להניח שהממשלה האנגלית הכריזה על הקמת המדינה – בכוונה תחילה למעל בהכרזתה, וכל המו“מ המתנהל עכשיו בז’ניבה ע”י מיניסטר-המושבות – אינו אלא אחיזת-עינים. ואם ממשלה אנגלית סבורה שאפשר ושיש להקים מדינה יהודית – מדוע נאמר אנחנו שהדבר הוא בגדר הנמנע?

אומרים: הממשלה האנגלית לא תעיז להקים מדינה יהודית נוכח ההתנגדות הנמרצת של הערבים. יתכן. אולם מי שטוען כך – קשה יהיה לו להוכיח תוך כדי כך, שעם ביטול המדינה עתיד המנדט להתקיים באמונה על-ידי אותה הממשלה הפחדנית. הסבור מישהו בתוכנו שהתנגדות הערבים לקיום המנדט, כלומר לעליה יהודית גדולה לכל רחבי הארץ, תהיה פחות נמרצת ופחות תקיפה מהתנגדותם להקמת מדינה יהודית? מדוע? ננסה לבחון את העמדה של הערבים, הרואים במפעל הציוני סכנה או נזק לעתיד האומה הערבית. ערבים כאלה, בלי-ספק ילחמו נגד מדינה יהודית אפילו אם מדינה זו תתפוס רק חלק של ארץ-ישראל. אבל מוכרחים לשאול: הילחמו ערבים אלה פחות נגד קיום המנדט? החלוקה מעמידה ברשות שלטון יהודי חלק של הארץ. קיום המנדט עלול להעמיד תחת שלטון יהודי את הארץ כולה. מדוע לא תגבר מלחמת הערבים נגד קיום המנדט ממלחמתם נגד החלוקה? מדוע איפוא תגלה הממשלה האנגלית אומץ-לב גדול יותר בהגשמת המנדט מאשר בהקמת המדינה?

לא פרוגנוזה “מדעית” אלא הכרח ציוני

איש מאתנו אינו יודע עתידות. יש יהודי פיקח אחד ושמו אוטו בואר³. יהודי זה מפרסם אחת לשנתיים ספר חדש, בו הוא מוכיח על-פי תורת מרכס, שכל מה שקרה לפני שנתיים היה מחויב המציאות ולא יכול לקרות אחרת. אולם סופר פיקח זה לא פרסם עוד אף פעם ספר שבו יוכיח באותות ומופתים מארכסיסטיים מה שהוכרח לקרות במשך השנתיים הבאות. אין דבר קל מלהסביר את העבר כי אין כל אפשרות לסתור את ההסברה. את העבר אין לשנות, ובין שהתיאוריה המסבירה אמיתית היא או כוזבת, הדברים שקרו – קרו, ואין כל כוח בעולם יכול לשנות אף קורטוב אחד ממה שנתרחש, ואין איפוא שום אמצעי נסיוני להוכיח שהדברים יכלו להתרחש אחרת מאשר התרחשו למעשה. אולם היכול מישהו לומר שהדברים בעתיד גזורים מראש ומוכרחים להתרחש דוקא כך ולא אחרת? האמנם הכל צפוי והרשות אינה נתונה? האדם החי והחברה האנושית אינם יכולים לקבל דעה ממיתה ומטמטמת, שאין בחיי האדם ובחיי החברה שום ברירה, כי הכל קבוע ומוגדר מראש. גם אם ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת-קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני – הרי הבחור והבחורה בטוחים שהם בחרו זה בזה מתוך ברירה חפשית.

לא אכניס ראשי בויכוח מטפיסי על חופש הבחירה, אולם אין אנו יכולים לפעול בחיי היחיד ובחיי הצבור אלא מתוך הנחה שיש לנו ברירה.

נסיבות פוליטיות הציגו אותנו לפני ברירה חדשה, לפני גרירה של מדינה יהודית בחלק מן הארץ. ברירה כזו לא היתה לנו לפני עשרים שנה, לפני עשר שנים, ולא לפני שנה. עכשיו ניתנה אפשרות כזו. הקמת מדינה יהודית נעשתה אקטואליוּת פוליטית. אין זו גזירה שאין להימנע ממנה; אין זו עובדה שכבר נתקיימה. זוהי רק אפשרות, אחת האפשרויות. גיום האפשרות תלוי לא רק בנו. יש גורמים חיצוניים המַתנים את ההגשמה ותנאי ההגשמה של אפשרות המדינה. אולם גם בנו תלוי הדבר. בנו תלוי הדבר אולי יותר מאשר באחרים, כי יש לנו כוח להשפיע גם על אחרים. ולא “הפרוגנוזה המדעית” כביכול, אם דבר הקמת המדינה יתכן או לא יתכן – אלא הקביעה הציונית, אם הקמת המדינה רצויה או לא רצויה לעם היהודי. קיעה זו, ורק זו, צריכה להכריע בבירור שבו אנו עומדים.

תל-אביב, 29.10.1937

אנו עומדים לפני שינויים פוליטיים מכריעים. יתכן שאנו עומדים גם לפני קוממיות ממלכתית, לפני הקמת מדינה יהודית.

בפני הנעלם

יש להדגיש את המלה “יתכן” – כי אין עדיין לדבר על כך בודאות מכמה טעמים. לפי שעה אין זו אלא הכרזה – ויש כמה אפשרויות שימנעו את הקמת המדינה היהודית. יתכן, שהעם היהודי יסרב. יש אפשרות שאפילו המחייבים יסרבו – אם תכנית המדינה המוּצעת ע"י אנגליה לא תהא מספקת ולא תמלא את הדרישות המינימליות, הנראות לנו כהכרחיות לקיום המדינה ומילוי תעודתה. יש אפשרות תיאוריטית, שהמחייבים ימצאו סיפוק בהצעה, אולם רוב הקונגרס ידחה את ההצעה מטעמים פּרינציפּיוניים, לפי דעת השוללים.

יתכן למעשה סירוב מצד הערבים. יש להניח, שהערבים ימָנעו מכל משא ומתן הכרוך בהקמת מדינה יהודית עצמאית אפילו בחלקה של הארץ, כי לדעת הערבים ארץ-ישראל כולה היא ארץ ערבית, ומתוך עמידה על “שלמוּת הערץ” יתנגדו להקמת מדינה ערבית בחלקה של הארץ. אך יש גם אפשרות של סירוב מצד אנגליה. הממשלה האנגלית אמנם הכריזה בלונדון ובג’ניבה, שהיא מקבלת בכללן את מסקנות הועדה המלכותית על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות עצמאיות, אולם מותר לפקפק, אם תקיים הממשלה את הכרזתה. אין זה כלל מן הנמנע, שבטרם תקום המדינה תשנה הממשלה את דעתה. מה שעשתה הממשלה ביחס למנדט היא יכולה לעשות גם ביחס לתכנית החלוקה. תשלח ועדה חדשה – והועדה תמצא, שהמסקנות של הועדה המלכותית אינן בגדר של הגשמה.

יתכנו גם הפרעות אחרות שאינן תלויות בשלושת הגורמים האלה. אנו חיים עכשיו בעולם טרוף ומסוכסך, ואין יודע מה ילד יום. במערב אירופה ובמזרח אסיה מתלקחת מלחמת-דמים ויש חשש להתפוצצות עולמית. ואם המצב בעולם יחריף יש לפקפק, אם תוכל אנגליה להיפּנות לביצוע התכנית הנועזת והקשה, שהציעה הועדה המלכותית.

לא כל ההפרעות האפשריות שמניתי הן ריאליות ובנות-תוקף במידה שוה. הקמת המדינה היהודית תלויה בעיקר בשני גורמים: היהודים והאנגלים. והספק חל יותר על הגורם היהודי. לפי-שעה עומדת הממשלה על דעתה, ש“הפתרון הטוב ורב-הסיכויים ביותר” הוא פתרון החלוקה; אך אין דבר נתון לשינויים ולחליפות כמדיניות האנגלית, ואין שום בטחון שהממשלה תאמר גם מחר מה שאמרה אתמול. ואם תאמר – אין בטחון שתעשה את דברה. מהכרזה עד הגשמה יש מרחק רב.

עת לעסוק בבירור הליכות המדינה העברית

ואף-על-פי-כן – הגיעה השעה להתחיל בבירור הליכות המדינה העברית. כי אין זה מן הנמנע, שבעוד שנה נעמוד לפני שלב ראשון בהקמת המדינה, ונצטרך לברר לעצמנו ולאחרים את הדרך בה תלך המדינה היהודית.

בתנועה יש עדין ויכוח לגופו של דבר. יש עדיין שוללים את המדינה מיסודה, באשר הקמת המדינה כרוכה באסון החלוקה. בויכוח זה אין חדש עכשיו. הבירור שנתקיים בציריך מיצה את טענות שני הצדדים ואין עכשיו מה להוסיף או לגרוע. הויכוח עוד לא נתסיים ולא הוכרע – אבל אין טעם לחידוש הויכוח רק כשתסתמן תכנית ברורה ומוסמכת מצד הממשלה האנגלית. רק אז תהיה אחיזה חדשה ממשית בבירור סופי של השאלה.

והבירור שיש להעמיד בפני תנועתנו – גם המחייבים וגם השוללים מחייבים להיזקק לו. ברור, זה מיוסד לפי-שעה על השערה בלבד, שדבר הקמת המדינה יתכן גם מצד היהודים וגם מצד האנגלים, וגם השוללים אינם יכולים להגיד בודאות, שהשערה זו היא נמנעת-המציאות. אם תוקם המדינה בניגוד לדעת השוללים – לא תהא זו מדינת המחייבים, אלא מדינת היהודים, המדינה של המחייבים והשוללים כאחד, וכולנו יחד ניתבע למאמץ משותף להקים את המדינה, לבנותה ולעשותה מנוף רב-אונים להגשמת הציונות – ובעוד זמן עלינו לברר, כיצד יעָשה הדבר.

ויש לפתוח את הבירור בהבהרת המושג והתוכן של “מדינה יהודית”. במועצת הסוכנות בציריך שאל אחד ה“לא-ציונים” שאלה זו: מה זאת מדינה יהודית – האם זוהי מדינה, שרק יהודים אזרחיה? או רק יהודים שליטים בה? או דתה הרשמית היא הדת היהודית? או שהרוב בתוכה הם יהודים?

מדינת היהודים – יעודה שונה מכל המדינות

לא הרי המדינה היהודית כמדינה הערבית. הצעת המדינה הערבית מכוּונת להענקת עצמאות לערבים היושבים בשטח הערבי. במדינה העברית אין המכוּון הענקת עצמאות ליהודי ארץ-ישראל. אילו היתה תכנית המדינה היהודית מכוּונת אך ורק למתן קוממיות ליהודי ארץ-ישראל – לא היה המדינה מוקמה, כי לא היה בנמצא אף יהודי אחד בגולה או בארץ, שהיה נותן ידו להקמת מדינה שכזו.

המדינה היהודית שונה מבחינה ידועה לא רק מהמדינה הערבית, אלא גם מכל מדינה אחרת שבעולם. המדינה היהודית לא תהיה ככל שאר המדינות מטרה לעצמה, אלא אך ורק אמצעי למטרה שמחוצה לה. מדינה זו לא תוקם לשם הנאת תושביה ואזרחיה בלבד. המדינה תשמש מכשיר ואמצעי להגשמת הציונות: לא סיפוק צרכי הישוב הנמצא בתוכה בשעת הקמתה, אלא מקלט וכלי-קיבול להמוני ישראל שבגולה. למדינה הזאת תהיה תעודה היסטורית – לשמש מנוף לקיבוץ-גלויות, ורק תעודה זו תכשיר את זכות קיומה.

שלבים בהגשמת הציונות

הקמת מדינה יהודית עפ"י תכנית החלוקה, כלומר: בחלקה של הארץ, אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית בשלמותה, כי רק בארץ-ישראל כולה אפשר לפתור את שאלת היהודים בהיקפה המלא. המדינה המוּצעת לא תוכל איפוא להיות אלא שלב, אחד השלבים, בהגשמת הציונות.

ויש לראות שתי תקופות בהתפתחות המדינה היהודית: א) תקופת הבנין והיסוד; ב) תקופת ההתפשטות.

עם הקמת המדינה היהודית אין אנו מפקיעים את זכותנו לשוב ולהתישב בכל חלקי הארץ, והתישבותנו לא תהא מצומצמת לעולם-ועד בתחומים המוגבלים של המדינה. אולם ברור, שבתקופה הראשונה נרכז את מיטב מאמצינו, אם-כי אפשר לא את כולם, בבנין המדינה וביצירת משק וישוב יהודי גדול בתוכה. תקופה זו תימשך עשר או חמש-עשרה שנים. אינו קובע מסמרות. מספרים אלה אינם באים אלא לסבּר את האוזן. לא הרי ההיסטוריה כהרי האסטרונומיה, ואין לראות מראש א הנולד ואף לא את המולד. אפשר רק לנטות קו של סיכויים ואפשרויות. הכוחות והגורמים שיפעלו ויכריעו בעתיד – רק מקצתם נראים מבין מצולות-הזמן, ואחד מהם הוא רצוננו ההיסטורי, כיווּן דרוך ותכליתי בפעולתנו, חתירה מאומצת ומתמדת לקראת מטרה. ואם יש לעמוד על התקופה השניה – זו הסמויה עדיין לגמרי מן העין – הרי אין זאת לשם ציוּן אפקים רחוקים וסיכויי העתיד, אלא לשם נטית קו-הפעולה בתקופה הקרובה, הראשונה, בתקופת-המסד. כי רק באופי פעולתנו וכיווּנה בעתיד הקרוב, בימים הראשונים להקמת המדינה, מותנית האפשרות של בוא התקופה השניה. תקופת ההתפשטות לא תבוא ולא תוכשר מאליה, כפרי בשל הנושר מהעץ. אפשרויות ההרחבה לא יתכנו, אם מהרגע הראשון לא תכוון המדינה היהודית את כל מאמציה וצעדיה ויחסיה – בבנין, ביצירת-כוח ובהקמת יחסי-שכנים – לקראת התפשטותנו בארץ, מתוך רצון והסכמה ושיתוף-פעולה עם שכנינו הערבים. בחיים החקלאיים יש עונת החריש והזרע ויש עונת הקציר והאסיף. בשום אופן אי-אפשר לשנות את סדר העונות – עונת-הקציר אף פעם לא תקדים את עונת-הזרע. אולם הקציר אל יבוא אף בעונתו – אם לא קדמו לו חריש וזרע.

המדינה היהודית – מדינה ציונית

המדינה היהודית, ככל מפעל ציוני, אינה אלא אמצעי למטרה אחת ויחידה: קיבוץ-גלויות במולדת. והמדינה לא תמלא את תפקידה, אם מהרגע הראשון של קיומה לא תתאים את כל הליכותיה בבית ובחוץ למטרה זו. כדי שתהיה המדינה היהודית נאמנה ליעודה ההיסטורי, יש הכרח שתכלכל את כל מעשיה, בשטח הכלכלי והפוליטי, במשטר הפנימי והחיצוני, מתוך דאגה להרחבת אפשרויות הקליטה וההישבות. במלים אחרות: שומה עליה,על המדינה היהודית, להיות מדינה ציונית. הנחה זו צריכה לשמש נקודת-מוצא בקביעת דרכנו במדינה היהודית – לכשתקום.

ערובה לאפיה הציוני של המדינה היהודית

השאלה הראשונה המתעוררת אחרי אקדמה זו היא: מהי הערובה שהמדינה היהודית אמנם תהיה מדינה ציונית? כיצד תובטח התעודה הציונית, שלשמה עומדים להקים את המדינה היהודית? ערובה זו אינה נתונה מאליה. העובדה, שהמדינה תהיה יהודית, כלומר: שהרוב שבה יהיה יהודי ושליטיה יהיו יהודים, אינה מבטיחה עדיין את האופי הציוני ומילוי התפקידים והיעודים הציוניים של המדינה. יהודי ארץ-ישראל מעונינים כמובן בגידול כוחם ומספרם, אולם אין זהות אוביקטיבית מלאה בין הצורך הכללי של הישוב לגדול ולהתגבר ובין הצרכים של המוני ישראל לעלות לארץ להתישב בה. העברת המוני ישראל לארץ לא תיתכן בלי תמורה במבנה הסוציאלי-כלכלי של ההמונים האלה, בלי העברת ההמונים האלה לחיי-עבודה. מהי איפוא הערובה, שבמדינה היהודית יקום משטר ציוני? אין שום ערובה אבטומטית ואַפּריוֹרית, מלבד העובדה האוביקטיבית של המצוקה היהודית האיומה, המתגברת והולכת. המדינה היהודית תעמוד תחת הלחץ העצום של המוני ישראל שאינם יכולים להתקיים בגולה ואשר בתוקף גזירת הקיום ישׂתערו על הארץ. לחץ מתמיד זה של העם היהודי בגולה ישמש בלי ספק גורם כביר בשמירת האופי הציוני של המדינה, אולם בלי מציאות כוח ציוני שקול ומכוון בתוך המדינה עלול לחץ זה להסתרס ולהסתלף.

האופי הציוני של המדינה היהודית יובטח בה-במידה שהשלטון במדינה ישָען בעיקרו של הכוחות הציבוריים המזהים את האינטרסים שלהם עם האינטרסים ההיסטוריים של האומה והמעמידים עצמם לבא תנאי ושיור לשירות ההגשמה הציונית.

ההגמוניה של חלוצי ההגשמה הציונית בארץ תשמש יחד עם מצוקת ישראל בגולה ערובה לכך, שהמדינה היהודית לא תצטמצם בדאגה לצרכי תושביה הקיימים, אלא תכוון את מאמציה ויכלתה וכח שלטונה להכשרת התנאים לקליטת המוני ישראל והשרשתם באץ בחיי-עבודה בכפר, בעיר ובים.

יהדות העולם – משען ומעוז למדינה היהודית

בנין המדינה עצמו וביצוע תפקידיה לא יתכנו בלי מאמצים חלוציים מוגברים ובלי שיתוף-כוחות בין יהודי ארץ-ישראל לבין העם היהודי בעולם. המדינה היהודית לא תקום, לא תתקיים ולא תמלא את שליחותה, אם לא תשען על כוחו של העם היהודי כולו. בלי העם היהודי שמחוץ למדינה אין קיום למדינה, אין צורך במדינה ואין עתיד למדינה. לא ארבע או חמש מאות אלף היהודים יהיו נושאי המדינה היהודית. המדינה תוקם, כדי לשמש את צרכיו של העם היהודי כולו; המדינה תתקיים אם מאחוריה יעמוד כוחו של העם היהודי כולו. המטרה שלשמה מוקמת המדינה – קליטת המוני ישראל והשרשתם במולדת – לא תושג אך ורק בכוחותיה הפנימיים של המדינה.

באחד העתונים הציוניים בפולין נתפרסם לפני זמן-מה מאמר, שיצא מעטו של אחד מעסקני הציונים הכלליים על דבר חדלונה של ההסתדרות הציונית לאחר הקמת המדינה. לדעת העסקן הציוני הפולני לא יהיה עוד צורך בהסתדרות ציונית, כי המלאכה הציונית תיעשה על-ידי המדינה היהודית. בהבנה זו יש סירוס רעיונה של ההסתדרות הציונית לא-פחות מסילוף משמעותה של המדינה היהודית. שליחותה של ההסתדרות הציונית אינה מסתיימת עם הקמת המדינה – כי המדינה אינה השלב הסופי של ההגשמה הציונית. הקמת המדינה תזקיק ביתר שאת וביתר תוקף גיוס כוחות העם היהודי – כי הצרכים יגדלו, האפשרויות ירבו והתביעה של ההמונים תגבר, והמדינה כשהיא לבדה לא תוכל לספק את כל הצרכים והתביעות ולבצע את כל האפשרויות; הבור לא יתמלא מחוליתו. עלית מאות אלפים יהודים מהתפוצות, הקלטתם בחקלאות ובחרושת ובמלאכת הים, לא תיעשה ביכולת המוגבלת של המדינה. אמנם, הקמת שלטון ממלכתי יהודי, המטיל מסים וגובה מכס וכורת בריתות מסחריות, תיצור יכולת כספית חדשה, שאינה ניתנת כלל בלי מדינה. אפילו האבטונומיה המקוצצת של עיריה בת מאה וחמשים אלף מאפשרת מלוה חיצוני של מיליון. והאפשרויות של מדינה תהיינה גדולות פי-כמה מהאפשרויות של עיריה. אולם היכולת המורחבת של המדינה תהיה זעומה ודלה לעומת הצרכים העצומים, כי לא צרכי תושבי המדינה בלבד, אלא צרכי עם, צרכי מיליונים שמחוצה לה, יהיו עמוסים על מדינה יחידה-במינה זו – וצרכים אלה לא יתמלאו על-ידי תושבי המדינה, אלא בכוחו של העם, בכוחם של המיליונים היהודים אשר מחוץ למדינה.

היחסים ההדדיים בין המדינה היהודית וההסתדרות הציונית

במערכות התנועה הציונית יחולו בלי-ספק כמה שינויים לאחר שתוקם המדינה היהודית. המסגרת של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, יחסיהן עם היהדות הארצישראלית, עם חבר-הלאומים, עם אנגליה ועם שאר המדינות בעולם, לא תוכל להישאר לאחר היות מדינה, כאשר היתה לפני היות מדינה. הנציגות הממלכתית תתרכז כולה במדינה, אבל מציאות שלטון יהודי, מוסד מחוקק יהודי, תקציב-ממלכה יהודי – לא תגרע אלא תגביר את כוחה של התנועה הציונית. וההסתדרות הציונית תיזקק למדינה היהודית לא-פחות משהמדינה היהודית תיזקק להסתדרות הציונית. הליכות המדינה היהודית לא יקָבעו, אמנם, על-ידי ההסתדרות הציונית, וההסתדרות הציונית לא תהיה כפופה למרוּת המדינה, אולם לשתיהן יחד יהיה תפקיד משותף: הכשרת המונים לעליה, הסעתם והשרשתם בארץ. מפעל העליה וההתישבות לא יבוצעו אלא בסיוע המדינה היהודית וההסדרות הציונית כאחת. המדינה תשרת את העליה ןההתישבות היהודית בתחיקה, משטר, שיטת מכס וכספים ובריתות מסחריות, המכוּונים לפיתוח אינטנסיבי מכסימלי של כל שטחי המדינה בעמק ובהר, להרמת הפריון של החקלאות והחרושת ומלאכת הים והרחבתן, להגנת התוצאת ושיווּקה. אולם המדינה לא תוכל להעמיס על עצמה את כל העול הכספי הדרוש למפעל ההתישבותי. ככל שהעליה תתרחב לאחר הקמת המדינה, כן יהיה הכרח להגדיל את האמצעים הלאומיים של העם היהודי מכל רחבי הגולה, למען האדיר את כשרון הקליטה הכלכלית של המדינה ויצירת מקורות פרנסה וכלכלה נוספים. הסתדרות הציונית תשתתף בבנין המדינה ופתוחה לא רק בקרנות הלאומיות. כמקודם תהיה שוּמה על ההסתדרות הציונית לחנך את העם היהודי, לארגנו וללכדו, להכשיר את הנוער היהודי לתפקידי-כיבוש חלוציים בחקלאות, בעובודת ציבוריות, בים, בשמירה ובהגנה, להנחיל לעם את הלשון העברית וספרותה, לגייס לעזרת המדינה היהודית את הגורמים הבין-לאומיים. קיום המדינה ישמש בלי ספק גורם מחנך ומללכד רב-אונים, אשר יסייע לתפקיד החינוכי, הארגוני והפוליטי, המוטל על התנועה הציונית. לאחר הקמת המדינה תרכז ההסתדרות הציונית סביבה המונים יותר מרובים מאשר עכשיו, וכוחה והשפעתה בתפוצות יגדלו. תגדל גם אחריותה.

הקואופרציה המוכרחת בין המדינה היהודית ובין ההסתדרות הציונית לשם ביצוע השליחות המשותפת של שתיהן – תחייב חזית לאומית מאוחדת גם במדינה וגם בהסתדרות הציונית.

יסוּד מדינה יהודית עפ"י תכנית-חלוקה בימינו אלה הוא נסיון נועז ומסוכן. הקשיים החיצוניים והפנימיים, שתתקל בהם המדינה מראשית יסודה, התביעות החמורות והמרובות אשר יוגשו למדינה והאפשרויות המוגבלות לסיפוקן, – כל אלה יעמידו את המדינה במצב קשה ומסוכן, ורק במשטר איתן ובמדיניות יציבה ומרחיקה-ראות, רק בתמיכה נאמנה ומתמדת של המוני האזרחים בפנים והמוני ישראל בחוץ תוכל המדינה להתגבר על קשייה ולעמוד בנסיון. לא הכל יעָשה בכוח הכפיה ובתוקף השלטון. גם הדברים שיכּללו בחוג סמכותה ויכלתה העצמית של המדינה לא יבוצעו תמיד ולאורך-ימים בגזירת החוק והמנגנון הממלכתי בלבד. ולא הכל יכּלל בתחום סמכותה ויכלתה של המדינה. למדינה לא תהיה שליטה על העם היהודי שבתפוצות. וגיוס העם היהודי לעזרת המדינה, ואפילו כנאמנות של אזרחי המדינה לחובתם הממלכתית, לא יתכנו אלא אם ירגיש כל אזרח וכל יהודי, שהוא שותף למפעל ההיסטורי, שהמדינה יעוּדה לבצעו.

טיפוח השותפות ההיסטורית הזאת בהכרת העם ובהכרת אזרחי המדינה, גיבוש השותפות הזאת במסגרת הסתדרות ציונית מאוחדת ובמשטר ממלכתי דימוקרטי וקואליציוני – באלה יש לראות את הצו הראשון של התנועה, הרואה עצמה אחראית לעתיד האומה והמדינה כאחת.

התפקידים המיוחדים של המדינה היהודית

הענינים שהמדינה עתידה לטפל בהם, יש לחלקם לשני חוגים: א) חוג הענינים שבהם מטפלת כל מדינה באשר היא מדינה, כגון: חוק ושמפט, שירותם, מכס, וכו'; ב) חוג הענינים המיוחדים, שיוטלו על מדינה זו באשר היא מדינה יהודית, או ביתר דיוק – באשר יש לה יעוד ציוני; אלה הם עניני עליה, התישבות, יחסים עם ערבים וכדומה.

בהמשך דברי אנסה לברר את הקו הממלכתי, שיש לקוט בו רק לגבי הענינים המיוחדים, הכרוכים באופן בלתי-אמצעי בתעודה הציונית של המדינה.

מדיניות העליה

בראש וראשונה העליה. זו תהיה אחת השאלות הקשות והבוערות במדינה. המדינה לא תוכל לקלוט כמובן את כל שבעה-עשר מיליוני היהודים, היא לא תוכל לקלוט את כל הרוצים לעלות. ואין להניח, שבמדינה היהודית תתקיים עליה חפשית בלי שום הסדרה ורגולציה. כיון שהמדינה תהיה לא מטרה אלא אמצעי – גם העליה לא תהיה מטרה לעצמה, אלא אמצעי לבנין המדינה ולפילוס נתיב להרחבה ולהתפשטות. מדינה לא תהיה מוכשרה לקלוט כל הזקוקים לעליה – ומשום כך תבחר ותברור את החלק הרצוי לה מבחינת היעוד ההיסטורי המוטל עליה. המסקנה: העליה במדינה היהודית תהיה מכוּונת ומבוררת. צרכי המדינה יחייבו בשורה הראשונה עליה צעירה – מבני י“ח עד בני ל' משני המינים. צרכי המשק והבטחון, סיכויי העתיד והבראת העם ימריצו עליה של עובדים ועובדות צעירים, מגינים ומגינות צעירים, אבות ואמהות צעירים, אם-כי לא תמיד תוכל המדינה להתחשב אך ורק עם התועלת הממלכתית בלבד, ולא תוכל להתעלם מתביעות משפחתיות והוּמניות. המדינה תצטרך לעודד באופן מיוחד את עלית בעלי-הון, מומחים מקצועיים ומדעיים, אולם ציר העליה העיקרי יהיה הגיל הצעיר, שיקבל בארצות הגולה הכשרה תרבותית, גופנית, מקצועית, צבאית. מהעולה הצעיר תדרוש המדינה ידיעת השפה העברית, ידיעת הארץ, ידיעת מקצוע או הרגל לעבודה גופנית. צירי המדינה בארצות הגולה יפקחו על ההכשרה, והמדינה היהודית תכרות בריתות עם מדינות-היציאה לתת הכשרה צבאית ומקצועית לעליה הצעירה. בארצות מסוימות, כגון: אמריקה, הולנד ואנגליה, יקבל נוער יהודי מובחר הכשרה ימית ואוירית בבתי-הספר הממלכתיים – עפ”י הסכם מיוחד שבין ממשלות הארצות הללו לבין הממשלה היהודית.

מדיניות פיתוח להגברת כוח-הקליטה

המשטר הקרקעי של המדינה יהיה משטר של פיתוח. התחיקה הקרקעית תהיה מכוּונת לארבעה דברים עיקריים: א) מניעת הוברת האדמה ועזיבתה; ב) מניעת ספסרות קרקעית והפקעת מחירים; ג) ניצול רציונלי ומכסימלי של מקורות המים; ד) אינטנסיפיקציה מכסימלית של המשק החקלאי.

המדינה תטיל מסים על אדמה מוּברת ובשעת הצורך תשתמש בחוק המחלול התורכי ¹) ותעביר לרשות המדינה אדמה בלתי-מעובדת. המים: מי-התהום, מי הנהרות והנחלים ומי-המעינות, יהיו קנין המדינה. בכל שטחי-השלחין תתקין המדינה תכניות-פיתוח של חובה: מומחים חקלאיים וכלכליים יעבּדו שיטת-משק אינטנסיבית בנויה על השקאה, שתאפשר הרמת דרגת-החיים של האכר והקטנת יחידת-המחיה הקרקעית; בנק ההתישבות יסַפק לאכרים מִלְוֶה לפיתוח המשק, ויקבלו תמורתוֹ עודף הקרקע להתישבות נוספת. המדינה לא תגביל את הקנין הפרטי בקרקע ותאַמץ השקעת ההון הפרטי בפיתוח החקלאות, אולם המדינה תמסור לחברה ממלכתית את המונופולין בהעברת קרקעות מחוץ לשטח הערים, בין בקניה ובין במכירה, לשם מניעת ספסרות והפקעת מחירים מלאכותיים.

המדינה תייער באמצעים ממלכתיים את ההרים שאינם ראויים לעיבוד משקי אחר, ותאַמץ נטיעת עצי-פרי בכל האדמות ההרריות המוּכשרות לכך. על-ידי יסוּד שדות-מופת ותחנות-נסיון בכל חלקי המדינה ועל-ידי קואופרציה של חובה בין האכרים תקדם המדינה עיבוד אינטנסיבי של הקרקע וגיווּן המשק החקלאי ותיכונו. הקואופרציה החקלאית תסדר בעזרת המדינה את השיווּק של תוצרת הארץ. ההתישבות החדשה תהיה פטורה ממסים בחמש השנים הראשונות. הקרנות הלאומיות של ההסתדרות הציונית, יחס עם בנק התישבותי של המדינה, יציידו את המתישבים בקרקע ובמכשירים.

בטחון והגנה

הבטחון במדינה יוּשתת על שתים: שאיפה נאמנה לשלום וצדק בית ובחוץ, וכוח-צבאי מאומן ומצויד במכשירי-הגנה משוכללים.

ברוח בלבד אין מבטיחים סדר, ביחוד במדינה קטנה, שום אמצעי לא יגביר את הבטחון של המדינה ושל תושביה כמדיניוּת פנימית וחיצונית, אשר הצדק החברתי והשלום הבין-לאומי יהיה לה לקו. דימוקטיה, שתימנע מהכל הפליה ושתדע לנטוע בלב כל האזרחים הרגשת שותפות-גורל ושותפות מולדת, מאמצים נאמנים לקשור יחסי-ידידות וקואופרציה עם הארצות השכנות – אלה יהווּ את היסוד המוסרי של הבטחון הפנימי והחיצוני של המדינה. אולם משטר-צדק ושאיפת-שלום אינם מזדהים עם חוסר-אונים ורפיון-ידים. המדינה היהודית תיזקק לשלטון תקיף ונמרץ, שיש ביכלתו להשליט חוק וצדק ולהגן על שלום המדינה לא רק במאמרי-מוסר ובאגרות ידידות, אלא גם ביד חזקה ובזרוע נטויה. מדינה זו לא תיתבע אך ורק להבטיח שלום אזרחיה, אלא לשמש מקלט לרבבות ומאות אלפים עולים חדשים – ויותר מכל מדינה אחרת תיזקק לכוחות מזוינים ומצוידים לשמור על הבטחון הפנימי והחיצוני.

המדינה היהודית לא תנהיג שירות-צבא כללי, כי כל כוחות האדם במדינה ידָרשו לבנין, לעבודה, למלאכה, ליצירה. אולם המדינה תתקין חינוך צבאי כללי – בים, ביבשה ובאויר. כל נער ונערה בגיל בית-הספר יקבלו גם חינוך גופני וצבאי מלא. יחד עם למוד תורה ועבודה ילמד הנער, ללא הבדל מין, לאחוז בנשק. המדינה תקיים גרעין פרופסיונלי של מומחים צבאיים מכל הסוגים. תורת-צבא היא תורה רחבה ועמוקה ותובעת התמכרות שלמה ככל מקצוע מדעי וטכני מורכב. וחלק מטובי הכוחות האינטלקטואליים של הנוער במדינה יקדיש עצמו לתורה זו כל ימי חייו. אולם הדור הצעיר בכללו לא יוטל עליו לבזבז זמנו בקסרטין, אלא יקבל בבית-הספר הכשרה צבאית כללית, ויקָרא לאחר גמרוֹ בית-הספר מפעם לפעם לזמן לא רב אל תחת הדגל, למען חדש ושכלל את ידיעותיו וסגולותיו הצבאיות. העולים המתבגרים והבוגרים, שלא קיבלו חינוכם בבתי-הספר בארץ ואף לא קיבלו הכשרה גופנית בגולה – בשבילם יסודרו מחנות-הדרכה מיוחדים. המדינה תשאף לכך, שלא ימָצא בתוכה אף אדם צעיר אחד, שלא יהיה מוכשר להגנה בבוא יום-הפקודה. כל אזרחי המדינה יהווּ כוח מתגונן – בלי ליהפך צבא פרוֹפסיונלי.

המיעוט הערבי במדינה והיחסים עם הארצות השכנות

השאלה המסובכת והקשה ביותר היא אולי המדיניות הערבית של המדינה היהודית. המדיניות היהודית כלפי המיעוט הערב – היא לא שאלת- מיעוט רגילה. אילו היו הערבים שישארו במדינה היהודית, הערבים היחידים, ובארצות מסביב היו יושבים עמים לא-ערבים – היתה שאלת הערבים במדינה היהודית שאלת-מיעוט רגילה, זו המצויה בכמה וכמה ארצות, ופתרונה היה פשוט וקל. אולם הערבים במדינה היהודית יהווּ רק רסיס קטן של העם הערבי הגדול, התופס שטח ענקי צפונית, דרומית ומזרחית למדינה היהודית. וביחס המדינה היהודית לערבים היושבים בתוכה תהיה כרוכה במידה רבה שאלת הקשרים שבין המדינה היהודית לבין הארצות הערביות השכנות. המדינה היהודית תיזקק ליחסי-שכנות טובים לא רק למען הבטיח שלומה הפנימי והחיצוני והתפתחותה הכלכלית, אלא למען הכשיר במשך הזמן עליה והתישבות יהודית בשאר חלקי הארץ מתוך הסכם והבנה עם העם הערבי. גם לאחר שתפתח המדינה היהודית את יכולת-הקליטה עד קצה המכסימום, לא תכיל את כל המוני ישראל, שיוכרחו או ירצו לעזוב את הגולה. יש צורך שהמדינה היהודית תרכוש את אמונו וידידותו של העם הערבי. זה היה צורך חיוני של התנועה הציונית כל הימים, אבל להסכם יהודי-ערבי דרושים שני צדדים,ועד היום לא היה צורך לצד השני – כך לכל-הפחות סבור היה הצד השני – שום הסכם עם העם היהודי, אשר יאפשר את גידולו של הכוח היהודי בארץ. אם אנו אצים בהסכם יהודי-ערבי – וכל הימים רצינו בהסכם כזה; אם לנו דרוש הסכם כזה מטעמים פוליטיים ומוסריים – אין להסיק מכך מסקנה, שהערבים יעשו את רצוננו, בלי שיהיה להם צורך חיוני בכך ולי שיכירו הם בצורך זה. ולא רק לא הכירו הערבים צורך זה – הם לא הודו כלל במציאות שני צדדים. הם ראו בעצם רק צד אחד – רק את העם הערבי; העם היהודי היה בפולין, באמריקה, בגרמניה, בכל שאר התפוצות, אבל לא היה עם יהודי בארץ-ישראל. היה רצון לעם היהודי להיות בארץ, היתה שאיפה של המוני ישראל בגולה לשוב לארץ; אבל הערבים ראו רק את המציאות הקיימת בארץ ובסביבותיה, מציאות זו ראו מיעוטים יהודים בעיראק, סוריה, תימן וארץ-ישראל. בארץ זו הלך המיעוט וגדל על-ידי עליה – והם התנגדו לגידול זה, פחדו מפניו ולא רצו בשום אופן להשלים אתו. הערבים בתימן אינם מכירים במיעוט היהודי כבצד; הערבים בעיראק אינם מכירים ביהודי עיראק כבצד, ולגבי הערבים אין ארץ-ישראל שונה מארץ ערבית אחרת – מסוריה, עיראק ותימן. וכל ה“פיקחים” ואנשי-המעשה אשר הסבירו לנו השכם והסבר, כי למעננו אנו, למען הצלחת מפעלנו הציוני, יש צורך בהסכם עם הערבים, לא גילו לנו אף פעם את הסוד, מה ידחף את הערבים לבוא לידי הסכם אתנו – אם ההסכם פירושו עליה יהודית גדולה לארץ. יש חכמים המנסים להוכיח לנו, כי ההמונים הערבים מעונינים בעליה יהודית גדולה; אבל עד היום לא הצליחו החכמים האלה להוכיחזאת לערבים. הערבים ה“מטומטמים” מסרבים לקבל את ההוראות המחוכמות ואינם מזהים את האינטרסים שלהם עם אינטרסי העליה היהודית, ואים רוצים לשמוע על שום הבנה הדדית עם היהודים, שאין עמה הסתלקות מהשאיפות הציוניות. והטעם פשוט: הערבים אינם רואים עדיין, שיש להם חשבון ותועלת לבוא לידי הסכם עם היהודים ולתת להם להיות כוח עצמאי בארץ. הכוח היחיד שהערבים רואים בארץ, זהו הכוח האנגלי. כוח זה אולי יכול היה להביא לידי התקרבות יהודית-ערבית – אילו היה רוצה בכך ברצינות. אולם איני מצפה, שאדמיניסטרציה זרה זו תביא לידי הבנה בין היהודים לערבים. הפקידות הבריטית יכולה להתקיים גם בלי שלום יהודי-ערבי. עם הקמת מדינה יהודית יווצרו התנאים, אשר יכשירו את ההסכם היהודי-ערבי. תקום ממשלה יהודית, אשר תעשה את כל המאמצים הפוליטיים למען ברית יהודית-ערבית – יקום בארץ כוח יהודי, כוח מספרי, משקי, תרבותי, פוליטי וצבאי; יקום הצד השני, היהודי, שהיה חסר עד עכשיו. אין יודע כמה יהודים תקלוט המדינה היהודית – היהיו פה שנים או שלושה מיליון יהודים. אולם אם מפתח העליה יהיה בידינו, ושלטון יהודי יחוקק את חוקי העבודה, הקרקע, החרושת, וממשלה יהודית תכלכל את בנין הארץ – יקום בארץ בזמן הקצר ביותר כוח יהודי גדול, משק ענף ומפותח, תרבות גבוהה ועשירה, כוח, שאין רבים כמוהו בכל המזרח הקרוב, – לא בכמות, אלא באיכות – ושום מדינה שנה לא תוכל להתעלם מכוח זה, ולא בנקל תוותר על ברכת ידידותו ועזרתו.

גם עכשיו, כשלא הגענו אפילו לחצי-מיליון ואין לנו כל שלטון, יש כבר בארצות השכנות מנהיגים ערבים, היודעים להעריך את חשיבות הגורם היהודי – אמנם לא בפומבי, כי עדיין חוששים לומר זאת בקול רם, אבל אומרים לנו זאת בשיחות פרטיות, והיו רוצים להתקשר אתנו, אלא שהסכסוך עם ערבי ארץ-ישראל מעכב; כי הם אומרים לנו: אין אנו יכולים לבוא אתכם בברית מעל לראשי אחינו הערבים בארץ.

הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, אם –כי הוא סכסוך חד-צדדי, כי ידנו מושטת כל הזמן לשלום, הוא המפריע העיקרי להבנה יהודית-ערבית בהיקף יותר רחב, ומכאן חשיבותו העצומה של פתרון שאלת המיעוט הערבי במדינה היהודית. מעמד המיעוט הערבי במדינה היהודית יקבע במידה מרובה את היחסים בין המדינה היהודית לבין הארצות הערביות השכנות.

המדינה היהודית תצטרך להתנהג כלפי אזרחיה הערבים כאילו היו יהודים. ז.א. לא רק שויון-זכויות מלא בכל שטחי החיים, במוסדות המחוקקים, בפקידות, בשירותי המדינה, במשק, בתרבות – אלא מאמצים מתמידים ומדרגים להשוואת מדרגת-החיים של המיעוט הערבי לדרגה הכלכלית והתרבותית של הרוב היהודי. מובן, שהדבר לא יעָשה בבת-אחת. הפלא הזה הוא למעלה מיכלתה של המדינה ולמעלה מכשרונם של הערבים. אולם המדינה היהודית לא תהיה נאמנה ליעודה הציוני, אם לא תסייע במכוּון ובהתמדה להעלאת רמת-החיים של המיעוט הערבי עד כדי הרמה התרבית, הסוציאלית והכלכלית של הרוב היהודי – על-ידי חובת חינוך כללי, שירות רפואי וסניטרי, תחיקת-הגנה של העובד החרשתי והחקלאי, טיפוח הארגון המקצועי והקואופרציה המשקית, ללא כל מחיצה גזעית, בקרב העובדים, האכרים, בעלי האומניות החפשיות, בעלי המלאכה והחרושת והסוחרים היהודים והערבים.

לא רק מתוך הנחות מוסריות בלבד, לא רק מתוך דאגה וחרדה למצב המיעוטים היהודים בגולה, אלא תוך התעודה הציונית המוטלת על המדינה היהודית, מתוך הצורך ההיסטורי למצוא מסילות ללב העם הערבי ולהתקשר אתו בברית-ידידות ובפעולת-גומלין, תשקוד המדינה היהודית במידת-יכלתה על שמירת זכויותיהם ותיקון מעמדם של הערבים אשר ישארו במדינה. ערבי ארץ-ישראל משמשים עכשיו סלע-מחלוקת בין העם היהודי ובין העם הערבי, והם זורעים מדנים בין הישוב ובין הארצות השכנות. היחס ההוגן והנכון של המדינה היהודית לאזרחיה הערבים עלול להפוך את המיעוט הערבי לגשר בינה ובין שכניה הערבים. הערבים במדינה היהודית יעלו על הערבים שבכל הארצות הערביות ברמתם הסוציאלית, התרבותית והכלכלית. אמנם כפית-טובה היא חזיון שכיח בחיים הפוליטיים. יתכן, שאותם הערבים אשר המדינה תעשיר, תרים ותחנך, ינסו כוחם בהתנקשויות ובטירור. היד החזקה של המדינה תנחת בפושעים אלה. הממשלה היהודית לא תירתע מכל צעד, שיש בו הכרח להבטיח את השלום והשקט במדינה. ובביעור הרע לא תפלה בין יהודי לערבי. אולם היא לא תפלה גם בין יהודי לערבי בשירותי המדינה ובהנאת מפעליה החינוכיים, המשקיים והבריאותיים. מקו-היחס מיעוט הערבי ימָתח קו-יחסים למדינות הערביות השכנות. המדיניות הערבית הפנימית תכשיר את הדרך למדיניות הערבית החיצונית. ושוב – לא על הצדק בלבד, אלא על כוחה המשקי והגופני תישען המדינה היהודית ביחסיה עם שכניה. בשנַים תבוא המדינה היהודית לשכניה הערבים: בכוח המוסרי של מעמד המיעוט הערבי ובכוח החמרי של המשק והשלטון והצבא היהודי. בשני אלה תכשיר את הברית היהודית-ערבית, ברית מיוסדת על עזרת-גומלין של שני כוחות ממשיים מציאותיים, שיש לכל אחד מהם מה לתת ומה לקבל.

ומי יודע? יתכן שמתוך הבנה והסכמה הדדית תיהרס המחיצה המלאכותית אשר הקימה תכנית-החלוקה בין שתי המדינות, והארץ המפולגה תתאחד שוב בגבולותיה ההיסטוריים,ושני העמים השמיים יעבדו שכם אחד לתחית המזרח הקרוב מתוך הרמוניה והסכם של עמים שוי-זכויות ושוי-דרגה.

זו בכל אופן תהיה השאיפה של המדינה היהודית – אשר תשַוה לפניה כל הימים את התעודה הציונית שלשמה נוצרה.

ב

בישיבת ההנהלה – ירושלים, 7 ביוני 1938

– – הדיון בשאלת המיעוט במדינה היהודית, כמו בכל שאלות המדינה, הוא לא-נוח ולא קל בשעה זו. אולם הועמדנו על שאלה זו ע“י הועדה ²). יש רושם כאילו גורל המיעוט הערבי היא השאלה המרכזית המעסיקה את הועדה. אולם אין כל בטחון שאנו דנים על ענין אקטואלי. המדינה היהודית אינה קיימת ואינה מונחת בקופסה. ואם גם נניח שתקום, הרי כל זמן שלא ידועה לנו המסגרת הטריטוריאלית והפוליטית של המדינה, קשה לדון בשאלת המיעוט. אסור לגשת לשאלה זו גישה דוגמטית. מה תהיינה אפשרויות העליה וההתישבות של המדינה – זוהי בשבילנו השאלה העיקרית, המתנה את כל שאר השאלות. הליכות המדינה היהודית יקָבעו מתוך צרכי העליה וההתישבות, שלשמם תוקם המדינה. התעודה הציונית של המדינה היהודית תקבע את כל הליכותיה. כשהועדה מציגה לנו שאלות יש לנו קושי רב במתן התשובות, כי בכל תשובה יש מעין התחייבות לעתיד, בה בשעה שהממשלה האנגלית עוד לא קבעה עמדתה ולא אמרה לנו, מה יהיה טיבה של המדינה המוצעת: גבולותיה, שטחה, סמכותה. יתכן לאמר, שהועדה מתכוונת להקמת “מדינה”, שלמעשה תעמוד תחת משטר של מנדט, ולא המנדט הקיים, אלא המנדט של ה”פּאַליאַטיבים", כפי שהציעה הועדה המלכותית בחלק השני של הרצאתה. אולם יהיו הנימוקים של הועדה מה שיהיו – אין אנו יכולים להשתמט מתשובה. נקודת-המוצא לפתרון שאלת הערבים במדינה היהודית היא הצורך להכשיר את התנאים להסכם ערבי-יהודי, שיאפשר ביטול החלוקה והתפשטות היהודים בכל ארץ-ישראל מתוך הבנה הדדית והסכם יהודי-ערבי.

לפי-שעה אפשר לציין רק ראשי-פרקים לקו פעולותיה והליכותיה של המדינה העברית:

אם תוקם מדינה יהודית סוברנית, תתקין המדינה בעצמה את חוקתה ותקבע מזמן לזמן את קו מדיניותה. אם לא תהיה למדינה הסמכות המלאה להגדיר את משטרה וסדריה ולהחליט על דרכי פעולתה לפי ראות עינה וצרכיה מפקידה לפקידה, לא תהיה זו מדינה סוברנית. אי-אפשר איפוא להטיל על המדינה תכנית כפויה מראש, שתכבול את חופש פעולתה ותפגע בסוברניות.

אולם יש בעיות פוליטיות, הטעונות בירור וקביעה עוד בטרם תוקם המדינה באשר קביעה זו משמשת תנאי להקמת המדינה. אין כמעט ספק, ששני הגורמים הראשיים בהקמת המדינה היהודית – אנגליה מצד אחד והעם היהודי מצד שני – לא יסכימו להקמת המדינה, אם לא יובטחו מראש תנאים מסוימים אשר לשמם תוקם המדינה או אשר בהיעדרם אין להקימה, והם: א) ביצוע כוונתה של הצהרת-בלפור; ב) הבטחת האינטרסים של בריטניה בארץ; ג) הגנת המיעוטים.

א. התעודה הציונית של המדינה היהודית

הקמת מדינה יהודית עפ"י תכנית-החלוקה אין בה משום ביצוע השאיפה הציונית והגשמת כוונתה של הצהרת-בלפור, אלא משום דרך חדשה בקידום המפעל הציוני בתנאים מוצרים מצד אחד ומורחבים מצד שני: בשטח מצומצם פי-כמה מזה שהתכוונה לו הצהרת-בלפור, ובסמכויות ואפשרויות מורחבות מאלו שהוגדרו במנדט: סמכות של מדינה סוברנית ואפשרות של העברת האוכלוסים הערבים.

ביחס למנדט קבעה הועדה המלכותית, ש“אין כל ספק שהתעודה הראשונית של המנדט,כפי שהובעה בהקדמתו וסעיפיו, היא לקדם את יסוּדו של הבית-הלאומי היהודי” (עמוד 39, פרק ב', סעיף 4). יש לקבוע בודאות לא פחות קטנה, שהתעודה העיקרית של המדינה היהודית המוצעת היא ליצור תנאים ואפשרויות לקליטת מכסימום של עולים יהודים ולסייע ע"י כך לפתרון שאלת היהודים בעולם. – – –

גם הועדה המלכותית, שהציעה את תכנית-החלוקה, וגם ממשלת הוד מלכותו, בהצהרתה משבעה ליולי 1937, שאישרה את התכנית הזאת בכללה, הבחינה וציינה את התעודה המיוחדת של המדינה היהודית.

הועדה ראתה את היתרון של תכנית-החלוקה בשביל היהודים בשחרור עליה היהודית מהשגחה לא-יהודית ומהגבלות המנדט, “חלוקה – אומרת הועדה – הופכת את הבית-הלאומי למדינה יהודית. אזרחיה יהיו מוכשרים להכניס לארץ יהודים במספר כזה, שלפי דעתם הם יש בכוח המדינה לקלוט”. ובציינה מה אומרת הקליטה בארץ להמוני היהודים הסובלים בגולה, קובעת הועדה: “בזה, כמו בהרבה דברים אחרים הקשורים לארץ, יש לקחת בחשבון לא רק את העמים היושבים בארץ. השאלה היהודית אינה האחרונה השאלות המרובות, המסבכות את היחסים הבין-לאומיים וחוסמות את הדרך לשלום ופריחה” (פרק כ"ב סעי' 3–4).

ממשלת הוד מלכותו הודיעה בהצהרתה מיום 7 ביולי 1937: “בתמכה בפתרון שאלת א”י בדרך הלוקה, נתרשמה מ.ה.מ. התרשמות מרובה מהיתרונות שיש בחלוקה גם לערבים וגם ליהודים. – החלוקה תבטיח את יסוּדו של הבית-הלאומי היהודי ותשחררהו מכל אפשרות של שעבוד בעתיד לשלטון ערבי. היא תהפוך את הבית-הלאומי למדינה יהודית, שיהיה לה פיקוח מלא על כל העליה".

מהצהרות אלו ברור, שגם לפי דעת מתכני תכנית-החלוקה אין הקמת המדינה היהודית מכוּונת כצעד סופי ביסוד הבית-הלאומי, אלא כאמצעי להבטיח את פיתוחו של הבית-הלאומי על-ידי קליטת עליה נוספת, שתסודר ברשות המדינה העברית.

התעודה, שלשמה תוקם המדינה יהודית – התעודה לקלוט מכסימום של עולים יהודים ולסייע ע“י כך לפתרון שאלת העם היהודי בעולם – תקבע את אפיה, משטרה ושיטת פעולתה של המדינה היהודית כלפי פנים וכלפי חוץ. היחס של העם היהודי לתכניות הועדה והצעות מ.ה.מ. יקָבע מתוך בחינה, באיזו מידה תינתן האפשרות למדינה היהודית המוצעת לשמש אמצעי למטרה זו. הבחינה לא תהיה אם ליהודי א”י יובטח במדינה המוצעת קיום עצמאי ובר-הגנה, אלא באיזו מידה יאפשרו השטח, הגבולות והסמכות, שיוצעו למדינה היהודית, קליטת עליה והתישבות יהודית נוספת, שיש בה כדי לסייע באופן ממשי לפתרון השאלה היהודית וביצוע השאיפה הציונית, לפי רוח ההתחייבות של הממשלה הבריטית כלפי העם היהודי.

המשטר של המדינה היהודית יהיה מכוּון איפוא בשורה הראשונה להרחבת יכולת-הקליטה של הארץ בשביל המוני עולים יהודים ולהושבת חלק מאתים של העולים על הקרקע. – – –

המדינה העברית תבוא בדברים עם המדינות הערביות השכנות בדבר העברה מרצון של אריסים, פועלים ופלחים ערבים, מהמדינה היהודית למדינות השכנות. לשם כך תרכוש המדינה היהודית, או חברה מיוחדת לכך, שתוכר בתור חברה לתועלת הציבור, אדמות בארצות השכנות לשם התישבות כל אותם הפלחים והאריסים, אשר יאותו לצאת מהמדינה היהודית.

התחיקה התעשיתית ומדיניות-המכס: שיטת-הכספים והבריתות המסחריות של המדינה היהודית יהיו מכוּונת להרחבת החרושת והמלאכה, שיקלטו לכל-הפחות שני-שלישים של העליה היהודית. המדינה תגן על תוצרתה מפני הצפה והתחרות בלתי-הוגנת של עבודה זולה מהחוץ.

ב. המדינה היהודית ואנגליה

אמנת-ברית בין המדינה היהודית ובין אנגליה תיערך מתוך מו"מ שבין ממשלת המנדט ובין הסוכנות היהודית, לאחר שיקבעו גבולותיו של השטח היהודי והקונגרס הציוני ידון ויחליט בחיוב על תכנית-החלוקה.

באמנה זו יקבעו ההתחייבויות ההדדיות של בעלות-הברית (המדינה היהודית מצד אחד והממלכה המאוחדת מצד שני), ובתוך השאר תקבע האמנה את הזכויות שינתנו לצבא, לצי ולחיל-האויר האנגלי באזורים השונים של המדינה היהודית, בחופיה ובנמליה ובשאר אמצעי-תחבורתה, כמו-כן תבטיח את הגנתה של המדינה מפני כל התקפה חיצונית.

אמנה זו תכיר בסוברניות המלאה הפנימית והחיצונית של המדינה היהודית, ותבטיח את עזרת אנגליה לקבלת המדינה היהודית כחברה בחבר-הלאומים בהתאם לברית.

במקרה של ברית צבאית בין המדינה היהודית ובין הממלכה מהאוחדת, אשר תחייב את אנגליה לבוא להגנת המדינה היהודית מפני התקפה חיצונית – תתחייב המדינה היהודית לנהל את מדיניותה החיצונית מתוך התיעצות עם ממשלת ה.מ., אולם שני עיקרים יסודיים יונחו מראש במדיניות החיצונית של המדינה היהודית:

א. פעולה אקטיבית ושיטתית לקשור יחסי-ידידות, שכנות טובה וקואופרציה משקית, תרבותית ופולטית עם הארצות הערביות השכנות;

ב. הגשת עזרה, חסות והגנה ליהודים הזקוקים לכך בארצות אחרות, בלי להתערב בענינים הפנימיים של שום מדינה אחרת, ובלי לצאת מגדר היחסים המתוקנים שבין העמים.

ג. המדינה היהודית והמיעוטים

החוקה של המדינה היהודית תוּשתת על זכות בחירה כללית של כל אזרחיה הבוגרים ללא הבדל דת, גזע, מין ומעמד, על נציגות פרלמטרית, ועל ממשלה אחראית בפני נבחרי העם; אולם חוקה זו תיכנס בתקפה רק לאחר שיבוצר השלום והבטחון הציבורי במדינה. עד אז ימָצא השלטון בידי ממוני הסוכנות היהודית.

עם הקמת המדינה תינתן הברירה לכל האזרחים הארצישראליים, הדרים בשטח המדינה, לקבוע במשך שלוש שנים, אם הם מקבלים את נתינות המדינה היהודית או לא. במקרה השני יצטרכו לאחר גמר תקופת הברירה לעזוב את הארץ.

המדינה היהודית תגן על זכויות המיעוטים הדתיים והלאומיים ותבטיח את חופש הדת והמצפון של כל העדות והאזרחים.

כל עדה דתית תיהנה מחופש מלא לסדר ברשות עצמה את סדרי הפולחן, בלי לפגוע בבטחון הציבורי ובאשיות המוסר.

ימי-החג של כל עדה דתית יוכרו כימי-מנוחה רשמיים של בני-העדה.

שום הפליה לא תיעשה בין אזרחי המדינה העברית על יסוד גזע, דת, מין ומעמד. טיפול המדינה בהעברת ערבים למדינות הערביות השכנות מתוך רצונם החפשי של המועברים וטיפוח העליה היהודית למדינה ומאמצי המדינה ליישוב העולים היהודים אינם בגדר הפליה.

השפה העברית תהיה שפת המדינה. אולם כל מיעוט לאומי יובטח לו חופש מלא להשתמש בלשונו בחינוך בניו ובשאר צרכיו הפנימיים.

המיעוט הערבי יוכל להשתמש בלשונו הערבית לא רק במוסדותיו החינוכיים, הדתיים והעדתיים, אלא גם בפנותו לכל מוסדות המדינה. בכל מחוז, עיר וכפר, שרוב תושביהם הם ערבים יתפרסמו כל הודעות הממשלה גם בערבית. – – –

עד שיטושטשו המחיצות בין שתי רמות החיים השונות של הרוב היהודי והמיעוט הערבי, יובטח אחוז מתאים בכל עבודות המדינה ושירותיה לפקידים ולעובדים ערבים בשכר עבודה שוה לפקידים ולעובדים היהודים. כמו כן יבוטח אחוז מתאים לנציגות הערבים במוסדות הנבחרים של המדינה, בלי לקבוע שיטת בחירות עדתיות.

עם הגנה אפקטיבית של זכויות המיעוטים בכל שטחי החיים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, תתאמץ המדינה להשריש בתוך כל אזרחיה הכרה ממלכתית משותפת ותטפח כל פעולה וארגון, המכוונים להריסת המחיצות שבין הגזעים והעדות בכל הענינים הממלכתיים הכלליים.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

במועצת ההסתדרות ל“, ד' – ח' כסלו תרצ”ח

בויכוח המר והחמוּר המתנהל עתה בעולם היהודי, – אם מנדט בריטי או מדינה יהודית: אם מנדט בריטי בכל מערב ארץ-ישראל או מדינה יהודית בחלק ממערב ארץ-ישראל – בויכוח זה לא אשתתף הערב, ואסביר אח"כ מדוע. אעיר רק הערותאחדות על דרך הויכוח.

– – טבנקין התוַכח כאן רק עם האנגלים, ונתקבל רושם כאילו הויכוח על חלוקה אינו ויכוח פנימי – אלא ויכוח בין יהודים ואנגלים. כל דבר המדינה היהודית על יסוד של חלוקה הוצג כאן כ“מזימה” אנגלית, כחוליה אחת בשרשרת המזימות של “הספר הלבן” של פּאספילד, הפאַליאַטבים, המשכת הפרעות. זהו ויכוח קל מאד – ביחוד כשהצד השני איננו, ואין הוא יכול כלל לספר לטבנקין שאולי אינו להוט כל-כך אחרי מדינה יהודית, והוא מסוגל לסדר עניניו האימפּריאליסטיים גם באופן אחר לגמרי. אין אני בא-כוח אנגליה ואיני מחויב להגן עליה מהתקפות טבנקין, שרובן אני מסכים להן, אם-כי איני מקבל את הכללתן ופסקנותן. אולם טבנקין כאילו שכח שהויכוח על מנדט או מדינה אינו ויכוח בין העם היהודי ובין אנגליה, אלא ויכוח בין יהודים ויהודים, ואיני יכול לעשות את הויכוח קל כל-כך על-ידי צירוף “מזימות” המדינה היהודית לכל שורת הקיפוחים והקיצוצים של הפקידות הבריטית, שכולנו נלחמים נגדם. איני יודע באותה ודאות שיודע טבנקין אם אמנם צוררינו שבקרב האנגלים בהולים כל-כך על הקמת מדינה יהודית, ואם הועדה המלכותית לא היתה אלא מכשיר בידי צוררינו אלה. אולם אם באים לברר בתוכנו את השאלה יש להיזקק גם לטענות המחייבים היהודים ולנסות לסתור אותן – ולא לאחוז במלאכה הקלה של עשיית חשבון עם המזימות האינפּריאליסטיות האנגליות. מה היה טבנקין אומר אילו מישהו מהמחייבים לא היה מנסה כלל לענות לדברי השוללים שלנו והיה מציג את כל ההתנגדות להקמת המדינה היהודית כמזימה של המופתי ונורי פחה ופאוזי אל קאוקג’י וכנופיות הרוצחים והטירוריסטים הערבים, הנלחמים נגד החלוקה והמדינה – בכל אופן לא-פחות מאשר האימפּריאליזם האנגלי נלחם בעד המדינה? כלום פסולה ההתנגדות למדינה היהודית – מפני שהמופתי מגייס כנופיות-פורעים נגדה? הרוצה להילחם נגד החלוקה והמדינה צריך להתוַכח עם “השוללים” הציונים – ולא עם צוררינו הערבים. הויכוח עם המופתי הוא ויכוח זול – אך גם הויכוח עם “המזימה האימפּריאליסטית” אינו הולם אותנו.

רק דרך-אגב נפלטה מפי טבנקין מלה שיש אילו ציונים “תומכים” בתכנית – ונאמר שהתמיכה באה “ברגע של רפיון”. מסופקני אם גם דרך-ויכוח זו הולמת את תנועתנו. אין לאיש בתוכנו מונופּולין על כוח ועל אמונה בכוח יהודי. אני חולק על עמדתו של טבנקין, אבל איני חולק עליו באשר אני חושב שיש לו פחות אמונה ציונית מאשר לי. לטבנקין מותר, כמובן, להניח, שאנחנו, המחייבים, טועים. יתכן שאנחנו טועים. אין אנו אלא בני-תמות, וכל בן תמותה עלול לטעות. אבל אל יקל על עצמו את המלאכה ולהסביר את “טעותנו” – שכאילו היא נובעת מתוך התרופפות אמונתנו, או כמוש אמר זאת בפשטות יתירה – מתוך יאוש. אני מחייב את המדינה היהודית מתוך שיש לי אמונה רבה בעם היהודי ובכוח היצירה היהודית – אמונה יותר גדולה מאשר בפקידים האנגלים והממשלה האנגלית, נושאי-המנדט, אם-כי איני מרשיע את אנגליה ופקידיה בהכללה כזו כמו שעושה זאת טבנקין. איני רואה באנגליה את סמל הרע, ובכל מעשיה אתנו – רק מזימות. אולם אני מאמין שממשלה יהודית, אפילו חלשה, תעשה לציונות יותר מממשלה אנגלית חזקה. ואני מבכר שלטון יהודי קטן על פני שלטון אנגלי גדול לא מתוך הסתפקות במועט, ולא מתוך רפיון – גם לא מתוך התעלמות מהקשיים המרובים והגדולים הצפויים למדינה יהודית. אני מאמין שהעם היהודי יתגבר על הקשיים.

והויכוח בינינו אינו ויכוח בין מאמינים ובין דלי-אמונה, בין מכסימליסטים ובין מינימליסטים. אני יודע שהשוללים בתוכנו מאמינים בציונות לא פחות ממנו, ורוצים בעצמאות כמוני, ואף-על-פי-כן אני חולק עליהם. אולם הערב לא אשתתף בויכוח זה. ואומר מדוע.

היה ויכוח מעמיק לפני הקונגרס, והויכוח נעשה בתוכנו, בתוך תנועת-הפועלים. הויכוח היה גדול וממצה, בכל אופן בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל. במפלגתנו כמו במפלגות אחרות יש שוללים ומחייבים. יתכן שהשוה“צ לא היה צריך כלל בויכוח – להם היה ברור מיד, ולכולם יחד, על-פי רוח הקודש שנצנצה בלבם ברגע אחד, שדבר המדינה היהודית הוא פסול בתכלית. אולם בחלק הגדול ביותר של תנועת-הפועלים היה ויכוח חפשי וגלוי, – קודם בארץ, ואח”כ בציריך, במועצת האיחוד, לבסוף בקונגרס. הקשבתי לכל דברי השוללים – ואוסיף להקשיב, כי הדבר הוא עדיין בגדר שאלה – המדינה עוד איננה. הקשבתי גם למה שדובר היום. לא שמעתי אף נימוק חדש אחד שכנגד. לא שמעתי בכלל אף מלה אחת נגד נימוקי המחייבים. המחייבים והנימוקים שלהם כאילו לא היו קיימים כלל. שמעתי רק על אנגליה, על האימפּריאליזם, על המזימות – ושמעתי ציטטות מלפני עשרים שנה. איני מתרעם על הציטטות – כשהן נקראות בשלמותן וכהוגן. ארם¹ הקריא היום ציטטה שהיתה לדעתי הדבר הכי-טוב בכל נאומו. אבל לא שמעתי שום טענה נגד דברי המחייבים. אדם “איננו יודע מה שאמרו השוללים בקונגרס”, כי הוא לא השתתף בו. כשאמרתי לאלכסנדר ²

: השתתפו בקונגרס – ענה בתוקף: “לא!”. אולם חברי השומר הצעיר וטבנקין היו בקונגרס ושמעו נימוקי המחייבים. ואעפ“י-כן לא ראו כל צורך לסתור אותם. ובכן, מה-בצע בויכוח? למי יועילו המונולוגים? אולם לא זה הוא הטעם העיקרי לסירובי להשתתף בויכוח. אין כרגע כל אחיזה ממשית לויכוח – ואין בו כל תועלת, פרשה אחת בויכוח נתסיימה כי הקונגרס קיבל החלטה – קיבל ברוב גדול, וברוב זה היו גם שוללים, כמוש היו מחייבים בהצעת המיעוט שנדחתה. הרוב לא החליט שהוא מחייב את המדינה. אבל החלטת הקונגרס סיימה פרשה אחת. לפני הקונגרס אפשר היה לחשוב כי עצם הרעיון של מדינה על יסוד חלוקה הוא פסול. וכלפי חוץ היה באמת רושם שההסתדרות הציונית מתנגדת לכל תכנית של חלוקה – כי כך החליט כאילו הועה”פ הציוני בישיבתו בירושלים בחודש אפריל. עכשיו יש לי הרשות לפרסם דבר שלא היה ידוע בפומבי לפני הקונגרס. מלבד ההחלטה הגדולה שנתקבלה פה-אחד בועד הפועל הציוני – היתה גם החלטה פנימית שנתקבלה בועדה הפוליטית במעמד כל באי-כוח המפלגות הציוניות, והיתה ידועה לכל הועד-הפועל הציוני, ורק על יסוד החלטה פנימית זו – נתקבלה ההחלטה הפומבית.

אמרתי “החלטה” פנימית – אם-כי מבחינה פורמלית לא היתה זו החלטה, אלא הודעה של ההנהלה הציונית, אשר נתקבלה ונתאשרה על-ידי הועדה הפוליטית. עד הקונגרס אסור היה לתת לה פרסום – היה טעם פוליטי לשמירתה בסוד. הטעם הזה בטל עכשיו ואני יכול למסור כאן, מעל במת ההסתדרות, את ההחלטה ההיא לידיעת כל הציבור. הסתדרות העובדים אינה משתתפת באופן פורמלי בקונגרס הציוני, אך אין הרבה במות יותר ציוניות מזו. ההודעה שהזכרתי נמסרה בועדה הפוליטית על ידי. וכאן עלי לתקן טעות אחת של הח' אידלסון האוהב לדייק – ובצדק – בענינים קונסטיטוציוניים. שרתוק לא דיבר במועדה זו בשם ההנהלה הציונית. לא היתה לו כל רשות לכך מטעם ההנהלה. גם אני איני מדבר כאן בשם ההנהלה. אני מדבר במועצה כאחד מחברי ההסתדרות. אולם בועדה הפוליטית דיברתי כיו"ר ועדת הסוכנות ובשמה. היתה הצעה בועדה לתת הוראה להנהלה, שהיא תשפיע על עיצוב תכנית החלוקה, בלי להתחייב על קבלתה, כי היה ידוע שבחוגי הועדה המלכותית יש מחשבה על חלוקה והקמת שתי מדינות. התנגדתי להצעה זו ואמרתי: "אני מתנגד להצעת ר. שהועדה הפוליטית תתן הוראה להנהלה להשפיע על עיצוב תכנית החלוקה. אין צורך בהחלטה; ההנהלה עושה זאת ותמשיך לעשות זאת גם בלי הוראה. החלטה בנידון זה עלולה להתפרש כאילו אנו מקבלים מראש תכנית החלוקה. וגם אליבא דמחייבי החלוקה יש סכנה רבה להסכמתנו מראש – כל עוד אין אנו יודעים מה טיבה של ההצעה – מהו השטח שניתן לנו, מה הם הגבולות, מה היא הסמכות של “המדינה”.

"אבל ההנהלה לא תשב בחיבוק-ידים, גם בלי הוראה מפורשת מאת הועדה, כי אין ההנהלה רשאית להסתפק רק בהגנה ובמלחמה על עמדתנו-אנו – כי לא רק אנו הקובעים. ועלינו החובה לאחוז בכל האמצעים שגם האַלטרנטיבות האחרות תהיינה עד כמה שאפשר לטובתנו, ולא להיפך.

"אולם בפעולה זו עלינו להיזהר מליצור רושם מוטעה כאילו אנו מסכימים לאיזו אלטרנטיבה שהיא. אנו עומדים על הפתרון שהצענו לועד: קיום המנדט. כל רמז מצדנו שאנו נכונים להסתלק מהמנדט יש בו סכנה, גם אליבא דאלה המחייבים פתרון אחר, כי לא בידינו הגשמת הפתרון אלטרנטיבי. ההסכמה שלנו לביטול המנדט משחררת את הממשלה האנגלית מההתחייבות המפורשת היחידה הקושרת את ידה. – –

"אבל אם לאחר קבלת מסקנות הועדה תפנה אלינו הממשלה ותאמר הגשמת המנדט כמו שהוא – היא בלתי אפשרית, ואנו מציעים לכם שתי ברירות: חלוקת הארץ או פתרון אחר, ולנו נדמה שהברירה הטובה במקרה ההוא היא חלוקה – לא ניתן לממשלה כל תשובה עד שנביא את הדבר להכרעת המוסדות המוסמכים של התנועה.

“זוהי טעות לחשוב שיש רק שתי אפשרויות: הגשמת המנדט וחלוקת הארץ. יש אפשרויות אחרות, ועלינו להילחם בכל תכנית העשויה להגביל את גידולנו בארץ – אבל באותה שעה עלינו לדאוג שבעלי התכניות האחרות יכניסו לתכניותיהם את מכסימום האפשרויות הרצויות לנו”.

לאחר שנשמעה הודעה זו קבע היו“ר שהועדה מקבלת בסיפוק את ההודעה, ואיש מחברי הועדה לא התנגד לכך. הודעה זו כמובן הובאה לכל הסיעות, בסיעת הפועלים היה ויכוח, והיו חברים שערערו על קבלת ההודעה, והיתה הצבעה. אינני זוכר בדיוק את המספרים, אבל אם אינני טועה היו 19 בעד אישור ההודעה, ו-3 – 4 נגד. בסיעה השתתפו חברי המפלגה וחברי השוה”צ.

ההנהלה פעלה לפי הודעה זו עד הקונגרס. לא פרסמנו הודעה זו, לבל עורר רושם שכאילו אנו מוכנים לוותר על המנדט. בקונגרס נתקיים הויכוח הגדול, לאחר שקדם לו בירור בכל הסיעות.

הקונגרס לא דחה את רעיון המדינה על יסוד חלוקה – מובן שהוא אסר את הדעה המתנגדת לחלוקה. הקונגרס בכלל אינו גוזר על דעות.

חלק מהשוללים עשה לדעתי משגה בקונגרס – מבחינת השלילה. הם הכניסו הצעה לדחות את תכנית החלוקה מראש, בכל התנאים, מבלי יפוי-כוח להנהלה לברר תכנית הקמת המדינה היהודית. הצעה זו הוכנסה ע“י “קואליציה” משונה קצת של השומר הצעיר, המזרחי, קבוצה ב' ³ ומפלגת המדינה העברית. (חזן: גם “הקואליציה” האחרת היתה כזאת) – לא – הקואליציה של המחייבים היתה מורכבת כולה מ”ציונות פרוגרסיבית" – הפועלים וקבוצה א' ⁴ . אין אני פוסל גם קואליציה יותר רחבה כידוע, אבל אני רק מציין את העובדה שהקואליציה של השוה“צ בקונגרס היתה קואליציה של השוה”צ, קבוצת גרוסמן ⁵ , מפלגת סירקיס ⁶ ומפלגת שמורק ⁷ . הקונגרס היה מוכרח לדחות הצעת הקואליציה הזאת. דבר זה היה ידוע מראש, כי למחייבים היה רוב גדול (אפילו בקרב מפלגת “השוללים” כביכול), והצעה זו היה בה רק הפסד פוליטי לעמדת השוללים. כי לא היו צריכים ליצור רושם שכאילו יש הסכמה פּרינציפּיונית מראש לחלוקה. אני, שהנני מהמחייבים, לא הייתי רוצה שיווצר רושם באנגליה שהתנועה הציונית נכונה להסכים לחלוקה. אולם חלק מהשוללים הכריח את הקונגרס לגלות את דעתו שהוא שולל את עמדת השוללים. אילו היו אנשי השוה“צ וחבריהם במפלגות האחרות דואגים לענין עצמו ולקונגרס כולו – ולא רק מעונינים בהפגנה – לא היו עושים את המשגה הזה. וזו היא זכות גדולה לאותם מחברי מפלגתנו השוללים את החלוקה לא פחות מהשוה”צ, שלא השתתפו בהפגנה מחוסרת-טעם זו. חברינו השוללים היו יותר נאמנים לעמדתם, ברצותם למצוא דרך להחלטה מאוחדת שאין בה קבלת החלוקה, אך לרגל המשגה של השוה"צ אורחים הכריז הקונגרס שאינו מקבל את השלילה האַפּריאורית של תכנית המדינה היהודית על יסוד של חלוקה. אולם הקונגרס, בהחלטת הרוב, לא הביע הסכמתו לחלוקה – הוא הניח את השאלה פתוחה, עד לאחר בירור התוכן המסוים של המדינה היהודית המוצעת. גם אילו היה הקונגרס מורכב ממחייבים בלבד – לא היה יכול עדיין להחליט שהוא מסכים לתכנית החלוקה, מטעם פשוט: לא היתה לפנינו שום תכנית מסוימת ומוסמכת. הצעת הועדה המלכותית לא היתה מסוימת דיה והועדה עצמה הודיעה שאין היא באה אלא לסבר את האוזן. הממשלה הכריזה שאין היא מתחייבת על פרטי הצעה זו, אלא מקבלת רק מסקנות ונימוקי הועדה בכללם. במידה שהצעת הועדה היתה מסוימת – היא לא נתקבלה גם על דעת המחייבים. הקונגרס לא החליט, איפוא, בחיוב או בשלילה – אלא הוא אמר להנהלה החדשה: תבררו עם הממשלה האנגלית והגורמים האחרים את טיבה של ההצעה, תסמנו את הפרטים של המדינה היהודית המוצעת – וכשתהיה הצעה מוסמכת מאת הממשלה האנגלית תובא לקונגרס הבא לשם דיון והכרעה. זאת אומרת שהקונגרס הבא יצטרך להכריע לא בשאלה המופשטת בין מנדט ומדינה, אלא יצטרך להחליט אם המדינה המוצעת יש לקבל אותה או לא.

הקונגרס החליט שהוא מניח שתי אפשרויות, שתי אלטרנטיבות בתור דרך ההגשמה הציונית: אלטרנטיבה אחת היא מסוימת וברורה פחות או יותר – האַלטרנטיבה של המשכת המנדט הקיים. האַלטרנטיבה השניה היא לפי-שעה מופשטת, ערטילאית, אין לה דמות וצורה מסוימת, ובטרם אנו מכריעים בין שתי האלטרנטיבות, עלינו לדעת טיבה הממשי והמסוים של האלטרנטיבה השניה – הצעת המדינה היהודית על יסוד של חלוקה; והקונגרס אמר עוד דבר אחד: ההכרעה בין שתי האלטרנטיבות צריכה לבוא מאתנו, מהעם היהודי, מהתנועה הציונית ולא מהאנגלים. אין אנו רוצים שהממשלה האנגלית תבטל על דעת עצמה את המנדט באופן שאם נרצה או נרצה נהיה מוכרחים לקבל את ההצעה השניה – מדינה – ותהא ההצעה מה שתהיה. כמו כן אין אנו רוצים שהצעת המדינה תוסר מעל הפרק על-ידי הממשלה האנגלית. רצונו הברור של הקונגרס – של הרוב הגדול והמכריע בו – היה שתסתיים ותסתכם הצעה ברורה ומוסמכת להקמת מדינה עברית, והקונגרס הבא ידון בהצעה ויחליט בה; הקונגרס דחה את ההנחה המרכזית של הועדה המלכותית שהמנדט אינו בר-הגשמה. התביעה לקיים את המנדט עד שתבוא הכרעה בין שתי האלטרנטיבות, היתה תביעה משותפת של מחייבים ושוללים כאחד. גם המחייבים דרשו קיום המנדט לא-פחות מהשוללים, אם-כי אין הם דוחים מראש את תכנית החלוקה, ואם-כי רבים מהם מבכרים מדינה יהודית אפילו בחלק מן הארץ על מנדט בריטי בכל הארץ, מפני שלפי-שעה אין מדינה יהודית. וגם השוללים, בכל אופן, חלק מהשוללים, לא רצו שהצעת המדינה תתבטל על-ידי אנגליה, אלא שתינתן אפשרות לכל התנועה לבדוק ולבחון הצעת המדינה העברית – ולדחות אותה בקונגרס הבא מתוך קביעת ההפסד והריוח שיש בהצעת הממשית, ולא ברעיון המופשט של חלוקה. היה אולי מיעוט קטן שהיה רוצה שהצעת המדינה תיבטל על-ידי אנגליה, בלי שתהיה יכולת לעם היהודי להכריע. אבל זה לא היה רצונו של הקונגרס, זה לא היה הרצון אפילו של כמה שוללים אחראים. ציוני נאמן שאינו פוסל את הציונות של המחייבים – לא יכול היה לרצות ששאלה יסודית כזו, תוכרע בכוח חיצוני בלבד. גם אילו היו המחייבים רק מיעט בקונגרס, היתה להם הזכות המוסרית לדרוש מהרוב לברר את תכנה הממשי של הצעת המדינה בטרם תבוא ההחלטה הסופית. והעמדה שקיבל הקונגרס לא היתה מקרית – אלא מוכרחת במצב הענינים, גם מבחינה חיצונית וגם מבחינה פנימית. ועמדה זו הניחה לנו דיון על שתי אפשרויות: מנדט או מדינה, מנדט בריטי במערב הארץ, או מדינה יהודית בחלק ממערב הארץ. והנה שתי האפשרויות הללו אין מציאותן שוה ודומה זו לזו. המנדט קיים 15 שנה, מנוסח וקבוע בסעיפיו, כתוב וחתום על-ידי אנגליה ומאושר על-ידי חבר-הלאומים וארצות-הברית באמריקה. הממשלה האנגלית, אמנם, אומרת עכשיו שאינו ניתן להגשמה. ואין להתעלם מאמירה זו, אם גם לפי הכרתנו העמוקה אינה צודקת. אמירה זו היא עובדה פוליטית, וּועדת-המנדטים, שאף היא, כמונו, לא קיבלה את דעת הועדה המלכותית כי המנדט לא ניתן להגשמה, אמרה והודיעה שלאחר שממשלת-המנדט הכריזה שהמנדט אינו בגדר של הגשמה – הגשמתו היא כמעט בלתי-אפשרית. הכרזת הממשלה האנגלית נתנה בלי-ספק מכה אנושה למנדט – אבל הוא קיים ויש לו תוקף, ובאי-כוח הממשלה האנגלית בעצמם הודיעו בז’ניבה שהמנדט עומד בתקפו כל עוד לא הוחלף במשטר אחר.

אולם האפשרות השניה – מדינה – אינה לפי שעה אלא רעיון ערטילאי. איזו מדינה? מה גדלה? מה גבולותיה? מהי סמכותה? איש אינו יודע. יש עוד לעבד תכנית של מדינה זו. את המנדט אין צריכים לעבד מחדש. הוא מנוסח וקיים. אבל תכנית המדינה – טרם נסתכמה וטרם נוסחה. לא אנחנו הציונים נעבד תכנית זו. לתכנית שאנחנו נתקין לא יהיה שום ערך, והקונגרס לא ידון בה. התכנית צריכה להיות מעובדת ומוסכמת ע“י הממשלה האנגלית – ומוסכמת ע”י הפרלמנט האנגלי וחבר-הלאומים.

איני יודע אם כוחנו יעמוד אף לאחת משתי האפשרויות האלה. לעת-עתה עלה בידינו דבר לא-קטן. מועצת חבר-הלאומים, בעקבות ועדת-המנדטים, החליטה שהמנדט עומד בתקפו, כל עוד אין סידור אחר מאושר וקבוע ע"י חבר-הלאומית. אין זאת אומרת, שהמנדט מובטח, אין זאת אומרת שהממשלה האנגלית אינה יכולה לקפח אותו. גזירת המכסימום הפוליטי למשך שמונה חדשים מיולי 1937 עד מרס 1938 – מקפחת את המנדט. אולם כל התנועה הציונית, לא רק השוללים בלבד קרואה לשמור על המנדט ולהילחם על הגשמתו. ואינני יודע אם כוחנו יעמוד לנו לקבל מהמשלה האנגלית הצעת מדינה יהודית שנוכל להביא לקונגרס הבא. כשם שקיום המנדט אינו בטוח – כך הצעת המדינה היהודית אינה מונחת בקופסה. ושוב, זהו תפקיד התנועה הציונית כולה, ולא רק של המחייבים בלבד, לקבל מאת אנגליה את התכנית הטובה והמתוקנת ביותר, שאפשר יהיה להביא לקונגרס הבא לידי הכרעה.

מכל מה שאמרתי ברור מהו תפקיד התנועה בתחנה זו. ותפקיד זה אינו מתחלק לפי מחייבים ושוללים. הויכוח בתחנה הראשונה המוקדמת, נפסק והוכרע: כולנו יחד חייבים על מלחמה לקיום המנדט ולשמירת כל זכויותינו המובטחות בהצהרת-בלפור ובמנדט, וכולנו יחד חייבים על משא-ומתן עם אנגליה שיאפשר לנו להביא לקונגרס הבא הצעה על הקמת מדינה עברית.

המחייבים אינם רשאים עכשיו להסתלק מהמנדט, והשוללים אינם רשאים להסתלק ממו"מ על הקמת מדינה. רק הקונגרס הבא תהיה לו רשות להכריע בין שני אלה. מהקונגרס בציריך עד עכשיו לא קרה שום דבר שנותן יסוד ואחיזה לויכוח חדש. וכל זמן שלא תהיה הצעה מסוימת ומוסמכת של הממשלה האנגלית על מדינה יהודית – אין על מה להתוַכח. הויכוח האקדמי לא יתן ולא יוסיף. רק כשתהיה הצעה מסוימת – יהיה יסוד לויכוח חדש. המחייבים יוכלו אז להוכיח שמדינה זו המוצעת לנו יש בה ברכה למפעלנו, והשוללים יוכלו להוכיח שמדינה זו היא אסון וחורבן. בלי תכנית כזו הויכוח הוא תפל וחסר-ענין. בנובמבר 1937 אין להוסיף אף מלה על הויכוח שנתקיים באבגוסט 1937, ונסתיים בהחלטה מסוימת.

אסור לשכוח כי אין אנו עומדים רק בויכוח פנימי בלבד. גם אילו היה על מה להתוַכח בינינו – לא היה הויכוח צריך להתנהל כמוש הוא נעשה במועצה זו. יש בתוכנו דעות שונות – אבל כל אחד חייב לזכור שיש לכולנו אמונה אחת, ורצון אחד, ועתיד אחד. לא על-ידי פיסול אמונתו של המתנגד, או הטלת דופי באישיותו נוכיח איש לרעהו את צדקת עמדתו.

הויכוח החמור והרציני שעומד עכשיו על הפרק אינו הויכוח בין המחייבים והשוללים שבתוכנו, אלא הויכוח המר שיש לכולנו עם הממשלה האנגלית. בויכוח זה אין הבדל – לא יכול להיות הבדל – בין מחייבים ושוללים. ההתקפה על העליה היא התקפה על כולנו, ודברי הח' פראי שמלחמתנו על העליה אינה די נמרצת מפני שאנו רוצים במדינה – אינם אלא דברי עלילה. וגם הויכוח על תוכן הצעת המדינה – אינו רק ויכוח בין המחייבים ובין השוללים, אלא ויכוח בין כל התנועה הציונית ובין ממשלת-המנדט. ואני בטוח שהשוללים, אני מדבר על השוללים הציונים, אם-כי הם מתנגדים לעצם הרעיון, מעונינים בדיוק כמוני שאם תקום מדינה יהודית – יהיו לנו התנאים הטובים ביותר.

זהו בעצם מה שיש לי לומר עכשיו בויכוח זה. יותר מזה אין איש מאתנו יכול לומר לפי-שעה, בין שהוא מחייב ובין שהוא שולל. איני מזלזל בחומר הויכוח. אני יודע, אף-על-פי שאני “מחייב”, שמאחורי השלילה יש לא זלזול במדינה יהודית – אלא חרדה לעתיד. בעינַי, הקמת מדינה יהודית, אפילו לא-גדולה, הוא מעשה גדול. בתולדות העם היהודי, לא היה לנו הרבה פעמים מדינות גדולות, גם כשישב העם בארצו. אבל עם כל אמונתי שבהקמת מדינה יהודית, אפילו בחלק לא גדול בארץ, יש כיבוש היסטורי עצום, מעין אתחלתא דגאולה, אני ידוע שבכיבוש זה כרוך אסון גדול מאד – חלוקת האר., לאחר שהיא נחלקה כבר פעמים. ואין שום מחייב יכול לזלזל באסון זה ובחרדה ובהיאבקות ובמלחמה של השוללים. חברינו שוללי החלוקה – אני רואה בשלילתם אמונה עמוקה בציונות, כי הם אינם פוסלים מדינה יהודית באשר היא יהודית ולא באשר אינה מדינה דו-לאומית, אלא באשר אינה מדינה דיה ואינה יהודית דיה. דרושה אמונה ציונית רבה לדחות אפשרות של הקמת מדינה יהודית, באשר היא קטנה – ואי-אפשר לנו לא לכבד אמונה זו, אם-כי לא קיבלנו את ההתנגדות הכרוכה בה. אולם אני מבחין בין שוללי המדינה היהודית באשר היא קטנה ובין שוללי המדינה היהודית באשר היא יהודית. שלילה זו היא בעיני שלילה אנטי-ציונית. איני מפקפק בציונותם של חברי השוה"צ, אבל מפקפק אני אם הם יודעים למה הם מתנגדים למדינה יהודית. הם לא ניסו אף פעם לבאר לא רק לאחרים, אלא גם לעצמם, מהי המדינה הדו-לאומית שהם דוגלים בה. מהו ההבדל בין מדינה דו-לאומית ובין מדינה ערבית שיש בה מיעוט יהודי? מה גורל העליה היהודית במדינה דו-לאומית? היוצב בה גבול מספרי לעליה היהודית? היגָזר על היהודים להיות פחות מחצי האוכלוסים, רק החצי – או מותר יהיה להם להיות רוב? האם מדינה דו-לאומית פירושה פּריטט פוליטי – או מספרי, או רק שיווי-זכויות אזרחי בלי הבדל לאום? וכלום לא יתכן שיווי-זכויות – גם אזרחי וגם לאומי – למיעוט ערבי במדינה יהודית?

כל זמן שאנשי השומר הצעיר לא ענו על שאלות אלה – מותר לפקפק אם הם יודיעם מהי הנוסחה שבשמה הם נלחמים נגד המדינה היהודית, ואין איש מחויב להתיחס למלחמה זו ברצינות. אולם ציוני שאינו מפחד מעצמאות יהודית שלימה וגמורה בארצו ורוצה במדינה יהודית – אף-על-פי-כן הוא מתנגד למדינה המוּצעת אי-אפשר שלא להתיחס בכבוד ציוני להתנגדותו.

אולם גם השוללים חייבים בכבוד למתנגדיהם. כי גם למחייבים יש אמונה ציונית וחרדה ציונית לא-פחות מלשוללים. ואם מישהו אומר בועד-הפועל הציוני – וזה אמר איש שאני מכבד ומוקיר מאוד-מאוד – “אני – סמל שלמות הארץ, ומשום כך אני נלחם בחלוקה ובמדינה”, – הרי הוא מקל על עצמו את מלאכתו בתמימות רבה. הוא שוכח שבין המחייבים יש אנשים שקשריהם עם הארץ, עם הארץ כולה, אינם פחות עמוקים ושרשיים מאשר ל“סמל-החי” הזה, המתנגד למדינה הכרוכה בחלוקה ואינו מוותר על שום חלק מהארץ. האמונה בציונות הגדולה ובגאולה השלימה אינה מונופולין של מישהו. יש ויכוח על הדרך – לא על המטרה. יש סבורים שהדרך היא מנדט – ויש מאמינים שהדרך היא מדינה. ואַל תהפכו ויכוח זה למחלוקת בין פטריוטים ולא-פּטריוטים, בין גדולי אמונה ובין קטני-אמונה.

אנו עומדים על פרשת-דרכים. אַל תיתלו במלים “פרוזדור” ו“מעבר” שנפלו מפי משה שרתוק ואַל תכניסו בהן כוונות שאומרן לא נתכוון להן. כולנו, גם המחייבים וגם השוללים, כל התנועה הציונית, כל המפעל שלנו – עומדים על פרשת-דרכים. 1937 אינה 1917. במשך עשרים שנה אלה קרו כמה דברים גם טובים וגם רעים. מפעלנו גדל, מספּרנו נתרבה, כיבושינו נתרחבו. יכלתנו היוצרת הוכחה קבל העולם כולו. אולם גם הקשיים גדלו. התנאים בעולם ובעם היהודי נשתנו. יהדות רוסיה נקרעה מאתנו, קיבוץ יהודי גרמניה הולך ונהרס, וכוס-התרעלה עוברת גם על קיבוצים אחרים. נשתנה המצב גם בעם הערבי. בארצות גדולות השתלטו דיקטטורה ואלמות, והחופש האנושי וכבוד האדם נרמסים ברגלים. ב-1917 לא האמין איש שבעולם הגדול יתחוללו הזוועות שאנו עדים להן. וגם בעולמנו הקטן קרה דבר-מה. נשתנה דבר-מה גם בעם הערבי. זה שנה וחצי שהוכרזה נגדנו מלחמת-השמד. גם בסביבות ארצנו חלו שינויים – ואין סידורים פוליטיים שנעשו לפני עשרים שנה או לפני חמש-עשרה שנה כל-כך בטוחים ואיתנים, שנוכל להשליך עליהם, ורק עליהם, את כל יהבנו. אנו עומדים על פרשת-דרכים – ויש ויכוח נוקב עד התהום באיזו דרך נבחר. אין כל אסון בחילוקי-דעות אלה – כשתבוא השעה נכריע. השעה טרם באה. ההכרעה שתבוא – תהיה הכרעת כולנו. אין חזרה על מקרה אוגנדה. אז היה האובייקט של הויכוח שונה, והאוּגנדיסטים יכלו לבחור באוגנדה ו“וציוני-ציון” החזיקו בארץ-ישראל. האובייקט של הויכוח שלנו הוא אחד. השוללים לא יוכלו לבחור לעצמם מנדט בארץ-ישראל, והמחייבים – מדינה. מה שיוכרע – יוכרע לכולנו. אם במקום מנדט תהיה מדינה – ישבו המחייבים והשוללים באותה מדינה, ואם יקום המנדט – יעמדו המחייבים והשוללים תחת המנדט. ומשום כך אַל ימהרו המחייבים להכריז, כאשר הכריז, לצעיר, סאַקר, שהמנדט מת. עוד אין בידינו מדינה, וסאַקר אולי יצטרך עוד יחד עם טבנקין להילחם על המנדט. ו“אל יתהלל חוגר כמפתח”. כל בעיטה במנדט עכשיו – היא הכשלה למדינה היהודית. אם נכון שהמנדט מת – לא תקום מדינה יהודית.

אם יש תקוה למדינה יהודית הרי זה אך ורק מפני שיש מנדט. לא מתוך חסד הציעה הממשלה האנגלית להקים מדינה יהודית. וגם השוללים חייבים לזכור שאם תקום מדינה יהודית – יצטרכו יחד אתנו לבנות את המדינה. כי המדינה לא תקום רק מתוך הכרזת הממשלה האַנגלית והסכמת הקונגרס הציוני.

גם לאחר שתיבנה המדינה – אין היא התחנה האחרונה שלנו, אלא אחד השלבים בהגשמת הציונות. ואל תמהרו לנאץ את הכלי שתצטרכו אולי להשתמש בו אחר-כך. אַל תזרעו יאוש ורפיון במחנה, ואל תאמרו שהמדינה היהודית היא חורבן הציונות. האם תסתלקו מהציונות לאחר שתוקם מדינה? טרם הגענו להכרעה. עוד עלינו לעבור דרך קשה, קשה מאד, אולי הדרך הקשה ביותר בתולדות התנועה הציונית, אם לא בתולדות העם היהודי. ובמעבר זה עלינו להילחם יחד על בטחון, על עבודה, על התישבות חדשה, על עליה. נעבור דרך זו כמחנה אחד, עם מטרה משותפת, עם אמונה אחת ורצון אחד, בלי להטיל דופי איש ברעהו – אם גם דעותינו שונות על הדרך שבה נבחר. כשתבוא שעת-ההכרעה – נעשה את הבירור והויכוח, מתוך כבוד הדדי ואמון הדדי, ויחד נקבל את ההכרעה אשר יגזור עלינו העם היהודי.

בישיבת הועד הפועל הציוני המצומצם – 18 במאי 1938

ועדת-החלוקה אמרה לנו, שתשמור על תחומי-סמכותה ולא תדון בשום שאלה או הצעה, העומדת מעבר לתחום. הסמכות נקבעה באגרת של אורמסבי-גור. הסבורים, שכאילו נמסר לועדה גם לבדוק עצם שאלת החלוקה בעקרונה – טועים.

אמנם באגרת של אורמסבי-גור נאמר, שעוד יבדקו את תכנית-החלוקה, אם היא הוגנת ואם היא מעשית. את הבדיקה הזאת תעשה ממשלת ה.מ. ולא הועדה. באגרת הוגדרו באופן ברור הסמכויות של הועדה, ובה נאמר, שלועדה יש שני תפקידים עיקריים, המסתעפים לכמה סעיפים: א. להגדיר את הגבולות של השטח היהודי, של השטח הערבי ושל השטחים המנדטוריים, הזמניים או התמידיים, ב. לברר שורה של שאלות כספיות וכלכליות, הכרוכות בחלוקה. רק זה נמסר באופן רשמי לועדה. אין זאת אומרת, שאין הם עלולים לעבור על סמכותם. אבל זוהי הסמכות שניתנה להם, והועדה אמרה לנו, שתצטמצם בתחומי סמכות זו ולא תדון בשום פתרון אחר.

אני מקדם בברכה את הגבלת הסמכות של הועדה. הייתי רואה נזק וסכנה, אילו ניתנה לועדה הזאת לבדוק מחדש את כל הפרובלימה הארצישראלית, כלומר: אילו היתה זו מהדורה שניה של הועדה המלכותית. נלחמנו באופן נואש נגד קביעת הועדה המלכותית, נגד מינויה ושליחותה לארץ. לא רצינו, שתיפתח מחדש השאלה הארצישראלית. “ועדה מלכותית” חדשה לא תביא לנו שום ברכה, היא עלולה להיות רק לרועץ, ועדה מלכותית אחת הביאה לנו אסון החלוקה, אבל גם ברכת המדינה היהודית; ועדה מלכותית שניה תוכל להציע “שלמות” ארץ-ישראל, יותר נכון, שלמות פלשתינה תחת שלטון ערבי היא בכל אופן יכולה לדון על הצעה זו, ואין זה רצוי לנו.

אין לשכוח דבר אחד חשוב, שתחומי הויכוח הציוני הפנימי אינם תחומי הפרובלימה הארצישראלית, ותחומי המתוַכחים בקרב הציונים אינם תחומי המעונינים והגורמים בפתרון שאלת ארץ-ישראל. תחומי הויכוח הציוני הם מנדט או מדינה; מנדט בריטי בכל מערב ע“י או מדינה יהודית בחלק ממערב א”י. הויכוח הציוני סובב על שני צירים אלה. יש כאלה, שאומרים מנדט בכל התנאים: יש גורסים מנדט בריטי מתוך התלהבות רבה, ויש התובעים מנדט בריטי מתוך עגמת-נפש, כי קשה להם להתלהב למנדט זה, אפילו אנגלי, והיו בוחרים כמובן במנדט יהודי; אבל אין מנדט יהודי אפשרי, ולכן הם גורסים מנדט בריטי. ויש שרוצים במדינה יהודית, ולוּגם בחלק מן הארץ. ושוב יש שרוצים במדינה יהודית מתוך התלהבות, כי מדינה יהודית, אפילו לא-גדולה, טובה בעיניהם ממנדט בריטי גדול, ויש שמסכימים למדינה קטנה מתוך עגמת-נפש. אבל בשביל כל התנועה הציונית לא יתכן אלא אחד משני הפתרונות האלה. אולם הויכוח הארצישראלי מתנהל לא רק בתחום התנועה הציונית. יש אנגלים ויש ערבים. גם הם דנים “קצת” בשאלה הארצישראלית, ואם בתוכנו נשענים על פסוק “מלבוא חמת” – יש ביניהם הרוצים להקים אימפּריה ערבית ממפרץ פרס עד תורכיה, מעיראק עד הים התיכון. ויש גם מרחיק-לכת. יש שואפים להקים אימפריה, שתכלול לא רק את ערבי עיראק, א“י וסוריה וסעודיה, אלא גם צפון אפריקה, ממצרים ועד מרוקו, ממזרח ים התיכון עד מערבו; ובאימפריה או פדרציה ערבית זו צריכה להשתתף א”י בשלמותה. הכוחות העומדים מאחורי פתרון זה אינם מעטים ומבוטלים. זוהי תנועה לאומית, הנשענת גם על מדינות קיימות, על צבא ערבי, ועל אוירונים ועל טנקים, שבימינו אלה, לצערנו, יש להם איזה משקל. תנועה זו נשענת לא רק על העם הערבי והממלכות הערביות; גם בקרב האנגלים ואפילו בחוגי הממשלה האנגלית, יש נטיות כאלו. והנטיות הללו מצויות לא רק בקרב החוגים השמרניים ביותר של אנגליה, אלא גם באגף השמאלי ביותר של תנועת-הפועלים האנגלית – בקומוניזם האנגלי.

הדיון בין שוללים ומחייבים אינו ממצה איפוא את כל הויכוח הארצישראלי. יש עוד מתוַכחים אחרים, ואין להתעלם מהם בשום פנים ואופן. “המתוַכח” השלישי, הערב, אינו מנהל כמונו רק מלחמת-דברים, אלא מלחמה ממש. מלחמה בנשק, בשפיכות-דמים, ומלחמה זו מכּונת נגדנו, ואינה מבחינה כלל בין שוללים ומחחיבם. אנחנו רק מדברים, אנחנו רק עושים תעמולה, אנחנו רק מסבירים, אנחנו רק עושים עבודת יצירה בארץ. אבל אחרים לוחמים ממש. לוחמים בפצצות, ברובים, במוקשים. אלה שעושים את המלחמה ממש, נלחמים בהצעת מדינה עברית קטנה ובעד “שלמות הארץ”. לא בעד מנדט בריטי, אלא בעד “שלמות הארץ” ממש, שלמות ארצם. הם אינם זקוקים לעליה ולהתישבות למען הגשים שלמוּת הארץ. הם אינם צריכים לחכות עד שיהיו לרוב. הם הרוב ב“ארץ השלמה”, והם נלחמים על שלטון הרוב, על שלטון הרוב בארץ כולה. ובמלחמה זו נופלים יהודים כמעט יום-יום, זו השנה השלישית. האפשר להתעלם לגמרי ממלחמה זו במדינה יהודית ובעד “שלמות הארץ”? ואם מישהו רוצה לשכוח ממלחמה זו – באות הכנופיות המזוינות ומזכירות לו, והכנופיות אינן בודדות. מאחריהן עומדים מיליוני ערבים, והן נתמכות ע“י מדינות ערביות וע”י שונאינו באנגליה וע"י שונאינו בקרב היהודים. לכנופיות יש פרוגרומה פוליטית. ויש שאינם תומכים במעשי-הרצח של הכנופיות, אבל תומכים בתכניתם המדינית. בין התומכים יש גם אנגלים וגם יהודים, ואפילו אנשים הקוראים לעצמם בשם ציונים. וכשאנו עושים את הויכוח הפנימי בין שוללים ומחייבים אי-אפשר לשכוח, שיש עוד מתוַכחים, אם גם הויכוח הציוני בתוכנו הוא מר ונוקב עד התהום.

אי אפשר לנו לראות רק את היריב הציוני ולעשות את המלחמה הפנימית כאילו אין לנו אלא מחלוקת בין “מחייבים” ו“שוללים”. עלי להזהיר אתכם – לאט לכם! יש עוד צד ויש עוד לוחמים. “הסכנה” של מחייבי המדינה היהודית אינה היחידה. יש לוחמים חריפים נגד המדינה היהודית – ואף הם דוגלים ב“שלמוּת הארץ” – והם מהווים סכנה הרבה יותר גדולה לציונות מאשר כל בעלי-הפלוגתא בפנים. תחומי הויכוח מסביב לא“י הם רחבים, ו”הויכוח" שמעבר למחייבים ושוללים שלנו הוא חמוּר ורציני, כי הוא נעשה בפצצות וברובים. יתכן, שהשוללים שלנו “ינצחו” – לא תקום מדינה יהודית בחלקה של א“י. התיבּנה הציוֹנות מ”נצחון" זה בלבד? זה כאלפיים שנה זכינו ל“נצחון” הגדול הזה. זה כאלפיים שנה שלא היתה לנו בארץ אפילו מדינה קטנה ביותר, והארץ היתה “שלמה” – האם זה האידיאל של השוללים? עוד לא די שאוסישקין ינצח את וייצמן. אם גם תיבטל תכנית מדינה על יסוד של חלוקה, עדיין לא הובטח נצחון הציונות. הרס האפשרות להקים עכשיו מדינה יהודית בחלק מהארץ יכול להיות גם נצחונו של המופתי, שאף הוא נלחם ל“שלמות הארץ”.

ומפני שתחומי הויכוח והמתוַכחים הם הרבה יותר רחבים ועדיין איש מאתנו אינו יודע מה ילד יום – כי המלחמה בנו, בכולנו, בשוללים ובמחייבים כאחת, עוד לא נסתיימה – חובה עלינו לכבוש קצת את יצר הרוב ולעשות סייג לויכוח הפנימי. אל תאמרו, שההסתדרות הציונית אינה אלא “מסגרת”, ולאחר שנחלקנו על תוכן הציונות מה לנו המסגרת הפורמלית? ההסתדרות הציונית שאנו עומדים בה אינה "מסגרת פורמלית, אלא ברית חיים ומוות של נאמני העם היהודי. ברית זו היא עכשיו עוגן-ההצלה היחיד של העם היהודי, ובה תלויה תקות גאולתו, בין שהתקוה תתגשם בדרך המחייבים או בדרך השוללים. על אף הויכוח יש עוד דבר-מה משותף בין המחייבים והשוללים. והדבר המשותף אינו מסגרת, אלא חומה חיה של מגיני תוחלת העם ומגשימיה. מעבר לחומה זו עומדים אויבינו-בנפש.

אני חולק על דעת השוללים לא-פחות מאשר הם חולקים על המחייבים, ובחיובי יש לא-פחות תוקף מאשר בשלילתם. אבל אין אני יכול להרשות לעצמי את צרות-העין לראות בשוללים את האויב. את האויב המסוכן לציונות אני רואה במקום אחר לגמרי, וראית האויבים האלה מרסנת את הויכוח שלי עם השוללים, ולפי דעתי מוכרחה מציאות האויבים האלה לרסן את אוסישקין במלחמתו בחייבים.

אנחנו עומדים בחזית; ואולי מימי מלחמתנו ברומאים לא עמדנו בחזית קשה כזו. זוהי אינה החזית שבין אוסישקין ובין וייצמן, אלא החזית שבין העם היהודי ובין אויביו בארץ ובעולם. אויבים? חיות-טרף! ועמידתנו בחזית איומה זו מחייבת אותנו לעמוד ב“מסגרת” המשותפת.

לאחר הקדמה זו אני רוצה לגשת לענין גופו. לא אעשה פולמוס, אבל אקבע שורה של הנחות מחויבות המציאות הפוליטית, שעל פיהן עלינו לפעול בלי לזוז ימינה או שמאלה.

אין אנו רואים בועדה זו אינסטנציה פסקנית בריב שבין המחייבים והשוללים. אין אנו מביאים את הויכוח שלנו להכרעה בפני הועדה. ועדה זו לא נבחרה מטעם הקונגרס הציוני, ולא הקונגרס נותן לה הוראות. מהי איפוא סמכותה להכריע בריב שבין הציונים? רק הקונגרס הציוני מוסמך להכריע בויכוח שבין השוללים והמחייבים. כל אחד מאתנו יצטרך להוכיח את צדקת עמדתו לא לועדה אנגלית, אלא לקהל הבוחרים הציונים, והם יכריעו בדבר. ועדת התכנית היא ועדה של הממשלה האנגלית, ואין אנו רשאים למסור לה את ריבנו הפנימי. מי שרוצה זאת פוגע בעיקר ציוני מרכזי ומערער את היסוד, אשר עליו עומדת הציונות: קביעת גורל העם היהודי היא בידי העם היהודי, ולא בידי זרים. הדור השני של החשמונאים הזמין את הרומאים להכריע בריב שביניהם. ומאז התחיל חורבן המדינה היהודית.

אינני “זולל-אנגלים”, להיפך – אני מעריץ אותם. אבל איני רוצה, שאפילו אנגלים יכריעו בשאלותינו הפנימיות. רצון הקונגרס היה, שההכרעה הסופית תבוא בקונגרס הבא. אין לשום ציוני רשות לעשות את הועדה לשופטת בינינו. וההנהלה לא תתן שמישהו יעשה את הועדה לשופטת בינינו. אפשר לעשות, כמובן, נגד רצון התנועה. להסתדרות הציונית אין שלטון ואין כוח של כפיה. אבל כל אלה העומדים בתוך ה“מסגרת” הציונית חייבים להמנע מצעד זה, הסותר החלטת הקונגרס.

ואני רוצה להניח כלל שני: יש לא רק מחייבים ושוללים, אלא יש גם ציונים. כלומר, ציונים שציונותם קודמת ל“חיוב” או ל“שלילה”. איני מתעלם אף פעם מהעובדה שבתוכנו יש מחייבים ושוללים, ושינהם הם שוי-זכויות בתנועה. ויש לא סתם שוללים ומחייבים, אלא יש כמה סוגים של מחייבים וכמה סוגים של שוללים. יש שוללים תקיפים ויש שוללים פושרים, ויש מחייבים תקיפים ומחייבים פושרים. יש שוללים מאונס ויש כוללים בהתלהבות ויש מחייבים בהתלהבות. אבל יש עוד דבר: יש ציונים, יש הסתדרות ציונית, יש קונגרס ציוני ויש הנהלה ציונית. יש תנועה אחת, מאוחדת – ותהיה הופעה אחידה של התנועה ושל ההנהלה בפני הועדה. יש ויכוח – אבל הקונגרס לא נפלג וההסתדרות לא נחלקה, ונתקבלה עמדה אחת, המחייבת את המחייבים ואת השוללים כאחת.

ומכאן נובע הכלל השלישי, שיש לקבוע: העמדה, שתובא בפני הועדה האנגלית בשם התנועה הציונית ובשם הסוכנות, לא תהיה עמדתם של המחייבים ולא של השוללים, אלא העמדה שקיבל הקונגרס וקיבלה מועצת הסוכנות: עמדה דואליסטית. מאחרי הקונגרס העשרים ועד הקונגרס ואחד (אם נניח, שהקונגרס הבא כבר יוכל להכריע הכרעה סופית) יש להסתדרות הציונית בשלמותה עמדה דואליסטית, האומרת: א. מלחמה על המנדט, ב. מלחמה על תכנית מתוקנת של מדינה יהודית. יתכן שלכל אחד מאתנו יש רק עמדה מוניסטית. המחייב רוצה רק במדינה, השולל רוצה רק במנדט. כל זה בויכוח הפנימי. כלפי חוץ מצוּוה כל ציוני להילחם גם על המנדט וגם על תכנית מדינה יותר מתוקנת – כדי שתוגש לקונגרס לדיון ולהחלטה. כשדחה הקונגרס האחרון את הצעת פיל החליט, שעל ההנהלה לנהל מו"מ בדבר הקמת מדינה.

זוהי העמדה של הקונגרס הציוני, וההנהלה, על מחייביה ושולליה, יכולה להגן בפני הועדה אך ורק על עמדה זו – עמדה דואליסטית. בכל מקרה ובכל אינסטנציה שיש בהם להגן על המנדט – לעשות מלחמה על המנדט. בכל מקרה ובכל אינסטנציה שיש בהם להגן על תכנית מדינה יותר מתוקנת – להלחם על תכנית מדינה יותר מתוקנת.

בקונגרס היתה גם הצעה על עמדה מוניסטית – מלחמה על המנדט – ותו לא. עמדה מוניסטית זו נדחתה, והתנועה נתחייבה על עמדה דואליסטית. ועד הקונגרס הבא לא נזוז ממנה.

השאלה העומדת לפנינו עכשיו – שאלת הופעתנו בפני הועדה – אינה השאלה מי יופיע, אלא במה נופיע? השאלה אינה, אם יופיעו השוללים והמחייבים יחד או לחוד, אלא במה יופיעו גם המחייבים וגם השוללים. והתשובה של ההנהלה היא ברורה: בין שמחייבים והשוללים יופיעו יחד, בין שיופיעו לחוד, ובין שיופיעו רק מחייבים או רק שוללים – הם מחויבים לעמוד על החלטה הדואליסטית של הקונגרס. אם תדון הועדה גם במשטר המנדט, מחויב כל אחד להגן על אפשרות הגשמתו של המנדט ועל מילוי כל התחייבויות המנדט, בלי לסתור את אפשרות הקמת המדינה היהודית, כי לקונגרס הבא צריכה להינתן האפשרות לדון ולהחליט – בחיוב או בשלילה – על תכנית הקמת המדינה. ואם תדון הועדה רק על תכנית חלוקה – ולפי שעה קבעה הועדה, בהתאם להוראות שלה, שהיא דנה על תכנית חלוקה – חייב כל אחד מאתנו לעמוד ולהילחם על תכנית מתוקנת של מדינה עברית, בלי לוותר על המנדט, כי לפני החלטת הקונגרס אי-אפשר לחייב את התנועה על שום תכנית של מדינה, גם הטובה ביותר, כי רק הקונגרס הבא מוסמך לקבל החלטה סופית.

מה יהיה הצעד הראשון שלנו בפני הועדה?

נביא לועדה את עמדת התנועה, עמדת הקונגרס הציוני ומועצת הסוכנות גם בדבר המנדט וגם בדבר תכנית החלוקה. נגן על דעתנו המשותפת והכללית, שהמנדט הוא בר-הגשמה, ונסביר את הנימוקים, שהביאו אותנו לדחית הצעת פיל. המיעוט דחה, מפני שהוא מתנגד מלכתחילה לכל תכנית של מדינה יהודית, הכרוכה בחלוקת הארץ. הרוב דחה מטעמים מעשיים, בלי לקבוע לפי-שעה עמדה עקרונית: אם בתנאים מסוימים ישלים או לא ישלים עם מדינה מקוצצת. והנימוקים המעשיים לדחייה הם: ועדת פיל הכריזה על מדינה יהודית סוברנית, אולם בתכנית הקונקרטית שהגישה הסוברניות של המדינה המוצעת היא פגומה. אין שלטון מלא על חוף הים, אין רשות להקים נמל בת“א, יש “מנדטים זמניים” בארבע ערים, יש תשלום מס למדינה הערבית. נאמר שלא תיתכן מדינה יהודית בלי ירושלים, לא יתכנו הגבולות המזרחיים והדרומיים, כפי שהוצעו ע”י ועדת-פיל, לא מטעמי בטחון ולא מטעמי משק. נעמוד על הנגב, על מפעל ים-המלח ומפעל החשמל.

לפי שעה נעמוד רק על בקורת תכנית פיל; אבל ברור לנו, שלא נוכל להסתפק בבקורת בלבד. כי יתכן מאד – והדבר קרוב לודאי – שהועדה תאמר לנו: נניח, שבקורתכם נכונה, כולה או מקצתה, אך לא יתכן “מנדט זמני” לעולם-ועד. אבל אם “המנדטים הזמניים” יקָבעו לחמש או שלוש שנים, היש בהם פגימה יסודית או לא? תאמרו: אתם תובעים את ירושלים, אולם אתם מודים,שהמקומות הקדושים צריכים לעמוד תחת חסות בין-לאומית – תציעו איפוא תכנית מסוימת איך לעשות זאת? יאמרו לנו: אתם מוצאים פגם בגבול הדרומי או בגבול המזרחי – מהו לדעתכם הגבול הרצוי, אשר יאפשר לקונגרס לדון בהצעה ולהחליט בה?

אין ספק שנעמוד בפני שאלות כאלו ונהיה מוכרחים לתת עליהן תשובה – ז.א. נצטרך להיכנס במו"מ מפורט על תכנית המדינה. לא יתכן שנאמר לועדה: אנחנו באנו אליכם רק לשמוע. כשתהיה לכם או לממשלה הצעה – נגיש אותה לקונגרס והקונגרס יחליט. אם נעשה זאת – נתכחש לרצון הברור של הקונגרס, ונמעל בשליחותנו הציונית, כי הוטל עלינו – אם-כי הדבר לא נאמר בפירוש – לעשות את כל המאמצים האפשריים למען השיג מהממשלה האנגלית את התכנית הטובה ביותר.

אנו עומדים בפני מערכה רצינית וחמורה,ועלינו ללכד את שורותינו. את הויכוח הפנימי נמשיך באופן חברי; אולם כלפי חוץ נופיע בעמדה מאוחדת, ואת ההכרעה הסופית נשאיר בידי המוסד העליון של תנועתנו.