(זכרון לתלמיד-חכם)    🔗

חוב ספרותי ישן הנני מסלק הפּעם.

עוד זה לפני ימים רבים היה עלי לתאר את דמותו הרוחנית של החכם המנוח רבי יוסף ליב זאָסניץ, כדי למלא אחת החוליות החסרות בשלשלת “בני-דורי”. אולם בכל פּעם שהייתי נכון לכתוב על אדותיו, התיצב איזה שטן על דרכי זה, אם בדמות איזו נסיעה נחוצה, או, על פי רוב, בדמות איזו עבודה ספרותית, שהיתה עומדת על הפּרק ואינה סובלת כל דחוי.

מיום עמדי על דעתי ומיום קראי את ספרו של המנוח “אכן יש אלהים” ויתר ספריו ומאמריו המדעיים והתורניים הייתי ממעריצי שמו. הוקרתיו בטרם הכרתיו פּנים אל פּנים. ובבואי בפעם הראשונה לניו-יורק בתור אורח נמלא חפץ לבבי: התודעתי אל חכם-צנוע זה, אל איש הרוח, גדל התורה והמדע. בקרתי אותו במעונו, ברחוב ושינגטון, ושעות אחדות נהניתי מאור חכמתו ותורתו. שעות אלה היו של קורת-רוח ועלית נשמה. זה היה חדשים אחדים לפני מותו ורוחו היה כמעין המתגבר. בצאתי מעל פניו אָמרתי לבן-לויתי: שמחתי למצוא בניו-יורק רבתי, לכל הפּחות, תלמיד-חכם אחד הממית את עצמו באהלה של תורה מבלי כל מטרה חצונית, לא לשם כבוד ולא לשם פּרסום, לא לשם משרה ופקידות ולא בשביל שיוכל לפסוע על ראש צבורנו. שמחתי למצוא בהקהלה העברית היותר גדולה, לכל הפּחות, בית אחד שהספרים והכתבים מרובים בו על הכלים, הרהיטים והמכשירים, ולמצוא בבית זה אחד הזקנים הגדולים שהתורה והחכמה, העניוות והצניעות, הנגלה והנסתר התאחדו בו לחטיבה אחת. זקן זה היה בעיני מסורה עברית חיה, אחד השרידים היחידים, שעקרו הרוח מחוג מעריציו ומוקיריו בארץ מולדתו וישאהו לאדמת-קולומבוס, ששם נצפּנו עתידות גדולות להיהדות המתחדשת ומתלבשת בצורות חדשות, להיות אחד השליחים המבשרים את בואָה.

עודני מתעתד לעשות ציונים לבקורי בבית זאָסניץ ולתת להם מקום ב“בני דורי”, למען ידעו גם הדורות הבאים מה פּעלו ועשו אנשי-רוח כמוהו לתחית הרוח העברי בארצות הברית גם שלא מידיעתם והכרתם הברורה, והנה עוד הפּעם: נדודים וטלטולים ממקום למקום, מארץ לארץ, מהעולם החדש להעולם הישן. אחרי ראותי פּעם אחת את זאָסניץ, לא יספתי לראותו בחיים, כי כעבור חדשים אחדים היה עלי לעמוד לפני ארונו ולהספּידו בהאולם של ה“עדיוקיישאָנאַל עלייענס”, באותו האולם עצמו ששם היה דורש בשנים האחרונות לימי חייו לפני שרידי דור העבר.

ועוד הפּעם התגעשו גלי ים-חיי, עוד הפּעם רשמים ומאורעות חדשים, פּגישות עם אנשים שונים ועם ראשי מפלגות שונות, חובות ועבודות ספרותיות חדשות, וחובי הישן לזאָסניץ, שלפעמים היה מנקר במוחי, כמעט נשכח. ומי מאתנו, הסופרים, יתפּאר כי לוה הוא מהחיים המקיפים אותו ופורע בזמנו?

והנה באלה הימים קבלתי פּתקא אחת, שכתבה יד חבר, ובה נאמר, כי בחודש אלול זה יציב בנו יחידו של המנוח, דר. י. זאָסניץ, מצבה לאָביו. פּתקא זו הזכירה לי עוני וחובתי להמנוח. לסלק חובתי זו בבת-אחת הוא דבר הקשה לי לעת כזאת, שעניני-חיים רבים עומדים על הפּרק. רצוני הפּעם רק להזכיר את הקהל העברי, את משכילינו ואת כל לומדי תורה וחכמה בניו-יורק, כי מחויבים המה לחלוק כבוד לשם המנוח רבי יוסף יהודה ליב זאָסניץ ולבוא למקום מנוחתו ולהשתתף בהצבת מצבתו.

בימינו אלה ובמקום זה שאָנו יושבים, שבעלי-החומר שולטים בו וידם על העליונה, בימי יאוש אלה שגם בקרב הסופרים העברים נתעוררה השאלה האיומה: “היש אלהים בקרבנו?” – בימינו אלה ובקרית-חומר שאָנו יושבים בה, יחשב לנו לחטא לאומי אם לא נשתתף בחגיגת-אבל זו של אותו המורה לעם אשר קרא בימי התחלת שלטון “הכח והחומר” בעולמו של ישראל: “אכן יש אלהים!”

בשנות הארבעים למאָה זו, שאָנו העברים מונים, עשה ספרו של החוקר האשכנזי לודוויג ביכנר, “החומר והכח” שיצא גלוי לכפּור באלהים ובכל כח רוחני, רושם חזק על לבות המשכילים העברים של הדור ההוא. הכפירה הגסה, שהיה בה הרבה מהפּראות והילדות של המין האנושי, עוררה את גדולי החוקרים הנוצרים לצאת נגדה למלחמה בכל כלי-הזין של הפילוסופיה והמדע. אולם ברחוב היהודי לא נמצא מלומד-עברי שהיה מוכשר ומסוגל להשתמש בכלי-נשק המדע וללחום ביד רמה נגד הכופר האשכנזי, שהצטיין בחלקת-לשונו ונועם-הסברתו. חלק גדול מן הסופרים העברים של הדור ההוא היו עסוקים בסתירה והריסה ובלגלוג לכל קודש. צעירינו הלכו אָז שבי אחרי כל מסית ומדיח ואחרי עבדי-החומר, שהיהדות עם תורת הרוח שלה היתה כצנינים בעיניהם. הפלוסופיה השטחית, ששויה היתה פּרוטת נחושת אחת, שנוצרה בעצם וראשונה בעד תלמידי הגמנסיה, של חוקר-האליל, ל. ביכנר, מצאָה לה הד גם בבתי-ישיבות ובבתי-מדרשות בהגיטו היהודי. דברי ביכנר הורקו מכלי אל כלי ובצורה עוד יותר גרועה ומגוכחה, בטעם ובסגנון עוד יותר גסים, באו, על ידי הצנורות של הספרות הרוסית, לאָזני חובשי בית-המדרש והמשכילים העברים, אשר אָבדו דרכם בחיים. סופר עברי ותלמודי גדול כמשה ליב ליליענבלום בשעתו, מביע בודויו “חטאת נעורים” את ספקותיו באֵלהים ואת אמונתו הגסה בחומר. את תורת החומר שאב מהבארות הנשברים של המבקר הרוסי פּיסרוב, שבעצם הדבר לא היה אלא אחד התלמידים הקטנים של ביכנר הבינוני, שספריו מעוררים עתה, על שפתי החוקר האמתי, רק צחוק קל.

בימים ההם שביכנר היה אלילם של משכילינו, התקומם זאָסניץ נגדו בספרו “אכן יש אלהים”. המחבר יצא מבית מדרשנו מזוין בכל כלי-נשק המדע ובקי בכל אוצרות ספרותנו ועל כן היה אדוק בכל לבבו ונפשו בתורתנו, תורת הרוח. אָמנם כח ההסברה היה חסר לו, גם שפתו לא היתה כל כך ברורה ומדויקה. החוקר שבו הכניע ונצח את הסופר שבו. אך גם כיום, אחרי ההתקדמות הרבה של כל ענפי החכמה והמדע, בפתחנו את הספר הנזכר (ולפנינו מונחת המהדורה הראשונה משנת תרל"ה עם הוספות, תקונים שונים והגהות בעצם יד המחבר) הננו מוצאים בו אוצר בלום של הערות חריפות, השגות הגיוניות וידיעות מרובות בתורתנו ובחכמת הטבע. ותכונתו של הספר, ספר-הגנה על האמונה והדת העברית, מציין בצדק המחבר בעצמו, באָמרו: “לא סרנו מן האמת המסוכנת של המטריאליסטים בעבור הדת והאמונה האמתית המאשרת את האָדם, הראנו לדעת שאין התורה מכריחנו להאמין את הבלתי מתקבל בשכל וכמ”ש הרשב“א (תשובות סימן תקמ"ח), כי אם להאמין אל בלתי-מושג בשכל אבל השכל יעיד עליו; ספּורי התורה ומופתיה סובלים באור לפי חכמת הזמן, כי אינם עקרים בדת רק מראים לה פּנים, אָמנם צורתה היא לתאר את צורת האָדם לחיות חיי צורת העולם, ר”ל להעדיר הרגשת אהבת עצמו היותר מהדרוש להכרח קיומו, ואמצעים לזה הם: העיון והמעשה, והתורה והמצוה פּנים להם".

הדבר הנפלא שבכל ספרי זאָסניץ הוא זה: אמרות חוזינו, הערות הירושלמי, מראי-מקומות ממדרש ואגדה ומספרי חוקרינו בשנות הבינים, לקוטים משו“ת ומתורת החב”ד הולכים שלובי-זרוע עם המסקנות האחרונות של דרוין, ספּנסר, הגל, הקל ויתר חכמי אומות העולם. וכל הדברים האלה מעורבים ומסוכסכים זה בזה והיו לבליל אחד – מטעמים אשר אהבו משכילי הדור העבר, יוצאי בית המדרש הישן.

מלבד הספר האָמור, שיש לו ערך רב, למרות חסרונותיו, בספרותנו המדעית, כתב עוד את הספרים “השמש”, “שחוק השך”, “עדן עולמים” – לוח נצחי ליהודים, להנוצרים ולמחמדנים, גם השוואת ימי מניניהם זה לזה לאלף וי“ח שנה; גם לוח הקראים לעשרים שנה; “המאור” (יאיר באור הדעת אל מסתרי הדת ויחדור עד מוסדותיה ועד מקצעותיה, ויפרוש אור החכמה על דעת קדושים ודברי קדמונים). מלבד הספרים האלה כתב שורת מאמרים ב”הצפירה" במקצוע המחקר של הדת העברית, שיש בהם דעות עמוקות והשקפות רחבות מיוסדות על בקיאות עצומה בספרותנו העתיקה וספרות-המדע החדשה. מפסולתם ופרוריהם היו יכולים עשרות של דרי"ם צעירים לכתוב דסרטציות וגם להגיע למעלת פּרופיסורים בבתי המדרש לחכמת ישראל. אולם בספריו הנדפּסים הכניס רק חלק קטן מידיעותיו הרחבות ודעותיו הנעלות. רבות השאיר אחריו בכתובים ועוד יותר מהן מתו אתו. יש סופרי-מדע בזמננו שהונם הרוחני עולה לאסימונים אחדים, אַך יודעים הם להשתמש בהון זרים ולעשותו עובר לסוחר. ההפך מזה היה המנוח: הונו הרוחני היה עצום וכביר ועד יום מותו לא פסק פומיה מגרסא, אַך לא ידע להשתמש בעשרו התורני והמדעי. עוד זאת: כשרון הסדר והמשמעת המדעית חסרו לו. המנוח התנהג בכל אָרחות חייו כאחד היראים והחרדים והיה זהיר במצוה קלה כבחמורה. אחרי כבוד לא רדף ומפרסום ברח, כי התורה והחכמה היו שעשועיו יומם ולילה.

עד היום לא נדפסו תולדותיו המפורטות בשום מקום. והנני מביא פּה שורות בודדות מתולדותיו, שכתב בעצמו, המונחות לפני בכתב ידו:

“בי”ז אלול תקצ“ז נולדתי לאָבי מ' יחיאל שו”ב ומאמי מ' טאָנא (ממשפּחה רמה בשאַוול), בעיר בירז פּלך קאָוונא ברוסיה. בן זקונים הייתי למו, בשנת הנ“ב לחיי אָבי והמ”א לאמי ז“ל, וילד שעשועים; בעודני יונק שדי-מינקתי למדני אָבי מתוך הסדור, ובשלישית – קרוא עברית והעתקות מלים, ברביעית – חומש ומעט נ”ך, בחמישית – “לקח טוב”, בשישית הכניסוני ל“חדר” ואלמוד בפרקי “הכונס ומרובה” ואעל במדרגת המלמדים כפי מעלת יכלתם, כי כל סוגיא לא שגבה ממני… ובשנת העשר כבר קראתי דף גמרא עם תוספות ומהר“ם שיף לפני רבי מבלי הכינם תחלה לעצמי, כי מהיר-ההבנה הייתי… כח זכרוני היה נפלא… בשנת הכ”ה לימי חיי נקראתי עירה ריגא ללמד שם לנערים, מקום אוותה נפשי מאָז למען רכוש מדעים; מהר נודעתי לחכמיה, להמורים העליונים בגמנזיום ולפרופיסורים בהפּוליטכניקום ועוד לחכמים זולתם, ויהיו לי לידידים, העניקוני מחכמתם ויפתחו לפני שערי בתי העקד לספרים ולכלי-הבטה ובחינה הדרושים למדעים שונים… ויצא לי שם ביניהם למהנדס וליודע היטב את חכמת הפיזיקה ויתמכוני במכתביהם… מפּני העסק במדעים צמצתי למודי התלמוד והפּוסקים לארבע שעות בלילה ולמודי החסידות לשבת ולמועדים ולכל עת בוא אחד מחברי ללמוד אתי יחד, ואת היותר למדעים, חוץ מי“א שעות ביום אשר עבדתי במלמדות”.

והתמדתו זו נשארה לו עד ימיו האחרונים.

והאָדם הגדול הזה חי אתנו בעשרים שניו האחרונות והרביץ תורה ברבים. בחייו לא חלקו לו את הכבוד שהיה ראוי לו.

נדע עתה להוקיר זכרונו.

ניו יורק, י“ט אלול, תרע”א.