פגישתי הראשונה עם המנוח ד“ר גוטהארד דייטש היתה התנגשות ספרותית (בשנת תר"ס) על עמודי השבועון האשכנזי-היהודי “אללג. צייטונג ד. יוד.” לרגלי ספרי “אברהם מאפו”, שיצא אז לאור. אנכי טרם ידעתי אז את דייטש פנים אל פנים. זמן קצר אחר זה התודע אלי המנוח בבזל על אחד הקונגרסים הציוניים. מהשיחות הקצאות והמקוטעות שהיו לי אז אתו הרגשתי, כי ה”פרופיסור האמריקאי" (כמו שכנוהו בבזל) הזה הוא אדם מענין, בעל צורה מובהקת וטפוסית. הוא משך אז את תשומת לבי אליו בזה, שכל הקונגרס עם שאלותיו, נאומיו, ווכוחיו ומנהיגיו היו בעיניו רק חומר ספרותי בשביל איזו הערות קצרות לספר היסטורי, שהיה אז בדעתו לכתוב.
בסוף ירח סיון, שנת תרס“ה, נפגשתי במקרה עם הד”ר דייטש בווילנא. על אדות הזדמנות זו רוצה אנכי לספר פה. מעשה שהיה כך היה: אנכי שבתי אז מפטרבורג, שהתארחתי שם חדשים אחדים, לווילנא, בדרכי לביתי בברלין. בבוקר השכם באתי ממלוני למערכת “הזמן” היומי, שהייתי אז אחד מסופריו. בבואי שמה ראיתי יהודי נאה בעל זקן לבן וארוך, בעל גוף גמיש ומצח של תלמיד חכם, לבוש בגדי-נסיעה, ותלמניה, קודאק, בידו. זה היה דייטש. הוא בא אז לרוסיה לחקור את חיי אחיו בתחום מושבם. ובבואו לווילנא סר אל מערכת ה“זמן”. בהתיצבו לפני חברי המערכת בשם “פרופיסור דייטש מסינסינאטי” (באותו מעמד היה גם הסופר י.ד. ברקוביץ) לא ידע איש מהם את השם הזה. המנוח הרגיש עצמו נעלב קצת, על ששמו היה זר לסופרים עברים. בהכנסי אל המערכת חלצתיו מן המיצר. שנינו שמחנו על פגישה בלתי-צפויה זו. ואף כי אצתי לברלין, נאותי בכל זאת להשאר בווילנא ימים אחדים, למען היות בחברתו של דייטש. כארבעה ימים עשינו יחד בירושלים דליטא, ולא זזה ידו מתוך ידי. בצאתנו מהמערכת ונלך לראות את הרחובות של היהודים העניים, נגש אליו אחד השוטרים וישאלהו למעשהו. בראות השוטר את דייטש ומכונת הקודאק בידו, שכוונה לצלם בה תגרניות-השוק, חשד בו (השד יודע מה חשד בו!), והאמין כי נפל לידו אחד הלועזים המסוכנים לרוסיה. השוטר הציע לבן לויתי שאלות אחדות. דייטש לא שמע רוסית, ולא ידע לענות על שאלותיו. זה הגביר את החשד בלב שומר-החוקים, ונכון היה להובילו לבית-המשטרה. אז באתי לעזרו של דייטש, הייתי המליץ בינו ובין השוטר השפה הרוסית. השוטר גרד בגבחתו ובערפו, ואחרי נהימה מסופקה הרפה מבן לויתי. דייטש רשם תיכף את ה“מאורע” החשוב הזה בפנקסו הקטן, רשם בדיוק. הכל היה בעיניו מאורע, היסטוריה. במשך ארבעה הימים שבלינו יחד בווילנא הצגתיו לפני חשובי העיר, בעלי המשפחות המיוחסות, והוא התענין התולדותיהן ובהסתעפותן לארצות שונות. ואת אשר שמע מפי הישישים שם בכליו – בפנקסו, שהיה בבחינת “מועט המחזיק את המרובה”. בקרנו את בית הכנסת של הגאון רבי אליהו. דייטש התבונן אל ארון-הקודש, אל הספסלים ואל הבימה בהדרת-קודש ובחוש היסטורי. הכל היה היסטוריה בעיניו. כאשר נגש אלינו השמש הקיפו בשאלות שונות. הוא חפץ לשמוע מפי היהודי הפשוט אגדות על-אדות הגאון, אגדות עדין בלתי ידועות לו. מקורות חדשים בקש.
גדול היה רעבונו של המנוח לרושמים חדשים. מבוקר עד ערב היינו משוטטים בחוצות ווילנא (בעיניו היתה ה“קריה הנאמנה” של ש.י. פין), ברחובות, בסמטאות ובחצרות של דלת-העם – קן העניות היותר נוראה. סרנו אל כל חורבה;טפסנו על מדרגות וסולמות רעועים ושבורים לבקר את הדירות החשכות והמעופשות של האביונים שבאביונים;נכנסנו אל החנויות הקטנות, אשר שמו משכנן ממש בפרצי החומות ובסדקיהן, וירדנו במעלות מרופשות אל מרתפים רטובים ואפלים, שמצאנו שם “בני עליה” דרים בכפיפה אחת עם פחותי ערך. דייטש נכנס בשיחה (הוא “שבר” את לשונו האשכנזית והתאמץ לדבר יודית – זו היתה מן יודית משונה, בדויה מלבו) עם העלובים, החולים, הזקנים, בעלי המומים וההדיוטים, אשר מצאנו באותן הדירות הפסולות ללינת כלבי עשירים. וגדולה היתה התפעלותו אם מצאנו לפעמים ב“משכנות” דלים ספרים עברים, ספרי דת או השכלה, אם פגשנו שם ילדים יפים ומהם גם פקחים וחרוצים.במקומות כאלה נשכח, נמחק, התנדף לשעה ההיסטוריון, נעלם החוקר שבו, ונגלה האדם והיהודי החי שבו. ראיתי בו אח לצרה. בכל מקום שמצא זקנים או ילדים חולים, וראה בסביבם את הדלות היהודית, דלות ביישנית וחשאית, פתח את כיסו, שלא היה מלא ביותר, ונתן מה שנתן באופן שלא יעליב את המקבלים (פעמים רבות לא חפצו בשום אופן לקבל מתנותיו). הופעתו הפתאומית בבתי העניים המרודים עשתה רושם על הילדים המסכנים, רושם של “גלוי אליהו”. פניו הצחים, זקן-הכסף הנאה, קולו הרך, בגדיו הנקיים ומתנותיו היפות עוררו את דמיונם של הפעוטות. בקרנו בתי-חולים, בית-התמחוי היהודי ומוסדות צדקה אחרים.
עין פקוחה היתה לו, לדייטש, לראות ולהכיר מסקירה הראשונה את הצד הטראגי שבחיי הרחוב היהודי ויחד עם זה גם את הצדדים המגוחכים שבחיים הללו. החוש ההומרי לא עזב אותו מעולם. בכל אותם הימים שהתהלכנו יחד בווילנה לא חדל מלספר לי על-דבר ענינים שונים הרחוקים זה מזה, ואת כל ספוריו היה מתבל באגדות, בהלצות, בבדיחות, בחדודים וכיוצא בהם. ודרך אגב הריק לפני את אוצר הערותיו והשגותיו על ספרים וקונטרסים שונים, על סופרים, מחברים ומלומדים בני ארצות ובני דורות שונים. בקיאותו בהיסטוריה הכללית והיהודית היתה מפליאה. זה היה בעל זכרון היסטורי נפלא במינו. אנציקלופדיה שבעל-פה. הוא זכר את התאריכים, שלנו ושלהם, בדיוק רב. בהיותו זוכר על פה את הזמנים לפרטיהם: השנה, החודש והיום של המאורעות ההיסטוריים והספרותיים, של הלידות והמיתות של גאונים, חכמים, רבנים עסקנים וסופרים, היה אגב אורחא מעיר בשיחתו השוטפת על דבר טעיותיהם של סופרי דברי-הימים וסופרי-הקולטורה: זה טעה בחליפת-המקומות וזה – בחליפת הזמנים. ולא נקה מעון זה ומהתרשלות היסטורית זו אף אחד מגדולי חכמינו. כל היסטוריון כוזב ושוגג, ויש מהם הבונים היכלים היסטוריים על תהו ובוהו או, באופן היותר טוב, על יסודות רעועים. חוש מיוחד היה לו לגלות את הזיופים, השבושים והציטטות הבלתי נכונות בספרים ידועים. ואם מצא טעות בזמן ובמקום באחד מספרי ההיסטוריה היה זה לו לבנין-אב להראות ולהוכיח, לפעמים באופן פלפולי וחד ושנון, את כל השגיאות, השקרים והדברים הקלוטים מאויר, שנגררו בהכרח אחרי טעות כזו. זה היה לו למין ציד שהיה נהנה מזה. שק זכרונו של המנוח היה מלא וגדוש: מרגליות, פנינים, כלי-זהב וכלי-כסף וגם כלי-חרס שבורים, צרורות של סחבות ואבק ארכיון. הכל היה בשק זה מעורב, מסוכסך ומבולבל. ואם הניע אותו נפלו מפיו או מרגליות יקרות ואבני חן, או אסימונים וגרוטאות של מה בכך. המנוח היה מדבר בטון שוה אחד, בהתפעלות אחת, על דברים גדולים ועל דברים קטנים, על הארז ועל האזוב. הוא היה בקי לא רק בסדר הדורות של הקדמונים, במגילות היוחסין של הראשונים, כי אם גם בכל המשפחות המיוחסות החיות אתנו כיום. ההיסטוריה היתה בעיניו כהוה, כפרשה חיה, ואת מאורעותיה היה רואה בעיניו ושומע באזניו הד קולם. וההוה החי, שהיה נתון בתוכו, היה לו בבחינת חומר להיסטוריה הבאה, או כביאור ופירוש היסטורי או כתולדה ומסקנה מהיסטוריה הקדמוניה. הכל היה בעיניו היסטוריה ממש או באור ופירוש להיסטוריה. הוא התענין בכל האנשים, בגדולים וקטנים, כמו שהתענין בכל מיני הספרים, הקונטרסים, המגילות, המכתבים, הרשימות והזכרונות (יותר מכל התעניין בספרי-זכרונות) והעתונים. ה“זוהר” וספוריו של איזיק מאיר דיק, או הערה ארעית של איזה סופר באיזה עתון יהודי היו לוקחים לפעמים את לבו במדה אחת. בקופסות-מחו היו חבושים ספרים עתיקים, כבדים, ספרי-מופת, מאמרי-חז“ל, פסקי הגאונים ביחד עם אנקדוטות קלות, חקירותיו של גרץ או של צונץ ביחד עם דרשותיו של איזה רב אורתודוכסי, או של אחד מבעלי חב”ד;ולא נגעו זה בזה.
הקבלה והחסידות היו מענינות אותו באותה מדה שענינו אותו האפיקורסות והתנועה הרפורמית בישראל. באהבה ובחבה התיחס לכל יצירותיו הספרותיות של העם העברי. הוא כרך יחד את היהדות האורתודוכסית, הרפורמית, את היהדות היותר עתיקה והיותר חדשה, בכריכה אחת בעלת שכבות שונות. כולם, כל מיני יהדות, היו חשובים בעיניו ולכולם התיחס מנקודת השקפה היסטורית. פרט אחד מחיי פרדיננד לסל, מרדכי חב“ד, מוריס רוזינפילד היה חשוב בעיניו כפרט מחיי אחד התנאים, האמוראים, מחיי רבי יהודה הלוי או מחיי הבעש”ט והגאון מווילנה. הכל הוא היסטוריה, והכל חשוב. כל עיר ועיר, אם בישראל או עירה נדחת, היתה חשובה בעיניו מצדה ההיסטורי. שם נולד ושם היה חי פלוני המחבר, או פלוני שהיה לו יחס ידוע אל מאורע ידוע. ובכל אשר הלך ונסע אסף ולקט רשימות היסטוריות, עובדות היסטוריות וכדומה. ולא היה בז לשום דבר, כאשר לא היה בז לשום אדם. הוא אהב את הבריות כמו שאהב את הספרים. אם היה בא בחברת אנשים היה מרבה לדבר ולספר. שק זכרונו המלא היה, כביכול, נקוב ובכל אשר הלך נתפזרו משקו זה רסיסים וצרורות. הוא אהב את החיים ואהב את המתים, אשר בזכרונו היו חיים, והיה מטפל עם המתים כמו שטפל עם החיים
ה' תמוז, תרפ"ב, ניו יורק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.