זה היה רחוב ארוך; לכל־הפחות בעיירה היהודית הקטנה נחשב זה לרחוב הארוך ביותר. היו בו כארבעים בתים, מלבד ה“חורבה”, אשר זה כעשר שנים לא גר בה איש. גרי־הרחוב היו רובם ככולם יהודים, ואפילו ה“גוי” היחידי שגר ברחוב היה גם כן יהודי למחצה, היה מדבר “יהודית”, החזיק הרבה מנהגים יהודים, שהם “סגולה” לבריאות וגר בבית יהודי שלפתחו היתה קבועה “מזוזה”, באופן שה“קבצנים” היהודים המחזרים על הפתחים, לא היו פוסחים גם על דלת ביתו והיו מקבלים שם לפעמים, – שלא בשנת בצורת, – שנים, שלשה תפוחי־אדמה…
ברחוב זה היו שתי בארות, אחת ב“משאבה” והשניה בגלגל. – הבאר בעלת־הגלגל היתה במקצת “חידוש” ברחוב והיהודים הזקנים היו חוששים לה בזמן הראשון, אולם אחר־כך התרגלו לדבר. כמו כן היו לו לרחוב “ערוב”, שני בורות, – שהילדים היו משחקים בהם בחול, ושתי תעלות־שופכין משני צדי־הרחוב.
מובן מאליו, שהרחוב הארוך, שהיה מיושב יהודים, לא היה טובל בירק־עצים. יהודי הרחוב שהיו “לומדים” גדולים, ידעו כי לפנים, בארץ ישראל, ישב כל יהודי “תחת גפנו ותחת תאנתו”. כמו כן ידעו על דבר “ארזי־הלבנון” וכדומה מן העצים הנקובים בתנ“ך… אבל פה, בחוץ לארץ – ידעו אך מעט מאד על דבר עצים; הם לא הבינו בברור כיצד זה יצמח ויגדל העץ. בין ילדי ה”חדר" רק היה מתהלך מעין “סוד”, כי אם טומנים חרצני־תפוח באדמה, יכול לצמוח מזה ברבות הימים – עץ. אך זה לא היה יותר מ“סברה”. הם לא האמינו בזה אמונה יתירה והתעצלו אפילו לנסות את הדבר ולנטוע חרצנים באדמה.
וברחוב הארוך לא היה משום כך אלא עץ אחד, והכל היו תמהים ומתפלאים, מהיכן־זה נתגלגל ובא הנה עץ זה?
וגם בעל־העץ עצמו, חיים־יענקל החיט, לא ידע בברור מי נטע כאן עץ זה, וכיצד צמח וגדל. אביו – בודאי שלא עשה זאת, יען כי בהיות עוד חיים־יענקל נער, היה כבר העץ גדול ועבה כשם שהוא עתה. “נחלה” זו של חיים־יענקל באה לו ב“ירושה” בודאי מששה דורות, ויתכן שנחלת־“גוי” היתה זו פעם, וה“גוי” נטעהו כאן.
אולם איך ומה שיהיה המעשה בעץ, – כך או אחרת, – לרחוב הארוך היה עץ. והעץ היה נחלת חיים־יענקל החיט. ונטוע היה העץ סמוך לבית הקטן, ממש ליד החלון הפונה אל הרחוב, וחיים־יענקל, בשעת עבודתו, היה מביט ומסתכל בעצו, שהיה חביב עליו יותר מכל בעולם.
בימות־הסתיו, כשהרוח היתה מנשבת, היו הענפים מתנעעים והומים חרש בעד החלון, כאלו היו רוצים לספר לחיים־יענקל איזה “מעשה” נוגה ומעורר נכאים. ואז היתה רוח של עצבות יורדת ושורה על חיים־יענקל, המחט כאלו רצה לקפוץ מבין אצבעותיו, עד שהיה משמיט אותו לגמרי מתוך ידו, היה נשען על סף החלון, ושקוע בהרהורים היה הומה נכאים:
“אָז בהלוך ירמיהו על קברי־אבות!”… –
ובבית היו נשמעים אז כאלו צעדים חרישים, צעדי־מתים…
אולם בימות־הקיץ היה העץ עושה רושם רב יותר על חיים־יענקל. ה“מלאכה” היתה מועטת וזמן להרהורים ודמיונות רב יותר, ועל כן בשעת הבטלה היה משתטח לו תחת העץ. הענפים היו מתלחשים חרש ובזהירות רבה. ויש שאיזו צפור־כנף היתה מתגנבת לפעמים – מקננת בין העפאים ומצפצפת: שטיריק, שטיריק; וחיים־יענקל היה עוצם בשעת מעשה את עיניו והוגה ומהרהר בדברים העומדים למעלה ממחט ומספריים…
ובשבתות־הקיץ, כחום היום, היו באים לפעמים שכניו הקרובים, לנוח מעט בצל העץ, אחרי אכילת ה“חמין”.
ואז זכה חיים־יענקל לכבוד גדול. בין הבאים היה גם טוביה מלמד־הגמרא, יהודי גבוה וכחוש ובעל לחיים נופלות. הוא היה מדבר בלחש ובנעימות, וחיים־יענקל היה נוהג בו כבוד רב.
“הבה וננוח קצת מתחת לעץ שלך, ר' חיים־יעקב!” – היה טוביה אומר בלחש, בהשתטחו מתוך חיוך של עייפות מתחת לעץ, מבלי להביט בשעת דבורו אל פני חיים־יענקל.
“האח, בכבוד רב, ר' טוביה!” היה חיים־יענקל כמעט קורא בקול, “בכבוד גדול! שכב ונוחה לך, מהיכא־תיתי!”
– “כי האדם עץ השדה!” – היה טוביה בא לידי מצב־רוח, בשכבו תחת העץ, – העץ, ר' יעקב, נמשל לאדם.
וחיים־יענקל היה נושא את עיניו, מתבונן לענפים, לגזע, כאלו היה מבקש למצוא את הדמיון שבין העץ והאדם. דמיון רב לא מצא אמנם, ואף על פי כן היה עונה:
“בודאי, ר' טוביה, ואלא מה!”
“אך העץ מאריך ימים יותר מן האדם!” היה טוביה סותר מיד את דברי עצמו ומתחיל להשתעל.
ושיעולו של ר' טוביה היה ארוך וקשה וכל שיעול ושיעול שיצא מגרונו היה מצלצל באזני חיים־יענקל כקול המכריז ואומר:
“ר' טוביה ימות במהרה. לקוי הוא בשחפת, והעץ יחיה ויאריך ימים מכולנו”…
לפרקים היה בא ביום השבת ר' זרח ברינ“ס, “נגיד” הרחוב, כדי לנוח קצת מתחת לעץ. את בגדיו היה זרח זה נותן לתפירה לחיט אחר, אך חיים־יענקל לא היה נוקם בו, ולא היה משתמש בזכותו לגרש אותו מעצו; אדרבה, הוא היה מקבלו בסבר פנים יפות, כאלו רצה להראות ל”נגיד" זה, כי אין הוא זקוק לו ו“למלאכה” שלו…
“עץ נאה!” היה זרח משבח בהתבוננו בגזע, “עץ שכזה אם יכרתו אותו לגזרים, יספיק להסקה למשך חורף שלם… תמיהני עליך, חיים יענקל, שאין אתה מעלה עליו את הכורת?”…
חיים־יענקל היה נעשה אש־להבה לשמע הצעה שכזאת: – ה“חזיר” רוצה לכרסם את הכל! – היה מהרהר בלבו, אך לר' זרח היה עונה בנמוס יותר:
“אסור לכרות את העץ, ר' זרח! אסור! חטא גדול הוא אפילו להוציא את הדבר מן הפה. העץ נמשל לאדם, – אומר ר' טוביה”…
“כי האדם עץ השדה!” – היה ר' טוביה מסייע לו כמו מתוך שנה.
אט, הבל־הבלים, אין זה אלא משל!… – היה ה“גביר” מניע בידו… מילא, צריך לחטוף תנומה קצת.
בשעה שלוש תעוררני ואלך לשתות כוס חמין".
־־־־־־־־־־־־
אולם חסרון אחד היה לו לעץ: הוא היה עושה “פירות” למינהו, וזה הזיק לו – ולחיים־יענקל גם יחד.
אילו היו “הפירות” הללו ראויים לכל־הפחות לאכילה, לא היה האסון אולי גדול כל־כך. חיים־יענקל היה מרבה עליו בהוצאות והיה דואג לכך שהעץ לא יעמוד ב“רשות־הרבים” – היה מקיפו גדר, או שהיה מחכיר אותו לזליג ה“גנן”, והלז היה מוצא כבר עצה ותחבולה, כיצד לשמור עליו מפני ה“מזיקים”.
אלא שעץ זה היה מצמיח בסך־הכל תפוחי־בר. לאכילה – טובים היו בימות־החורף המאוחרים, משנקפאו בקור, לאחר שהיו מונחים בעלית־הגג זמן רב; וגם אז היה טעמם – “על כל שונאי ישראל!” כל מעלתם היחידה של תפוחים אלה היתה, – שהיו משמשים מעין “סגולה” ל“מחוש”־ראש, ופרידה, אשתו של חיים־יענקל, היתה באמת מצילה בחורף בתפוחים אלה את כל בני־הבית, כשהיו חשים בראשם מחמת עשן־המגהצים…
אבל נערי הרחוב לא שמו לב לזה שהתפוחים תפוחי־בר הם. – המחיר ששלמו בעדם – כדאי היה להם… ולהמתין עד שירקבו בעלית־הגג, – לשם כך פזיזים היו יותר מדי, ול“מחוש”־ראש – גם כן לא היו חוששים; ולפיכך משהתחילו ימי חודש אלול ממשמשים ובאים והתפוחים אך קיבלו צורת “פרי”, מיד היו מתקבצים, כל שעות אחרי־הצהרים, בין מנחה־למעריב, והיו צובאים וצרים על העץ – בהשליכם גזרי־עצים ואבנים אל הענפים שעליהם גדלו התפוחים צפופים, וברעש והמולה היו ממלאים את כיסיהם מן “השלל”.
חיים־יענקל, בראותו את מחנה־הנערים ליד העץ, היו ידיו ורגליו מתחילות לרעוד. כנכוה־ברותחין היה רץ החוצה, – בהשליכו את ה“עבודה” מידיו ארצה, – והיה נוהם וצועק:
“שקצים! מה לכם ולעץ?! המת־אמיתכם! הלאה מכאן!!”…
מתחילה היו נערי הרחוב נבהלים ובורחים ברעש, בהמולה ובשריקות; אך כעבור רגע, משראו כי חיים־יענקל נכנס חזרה הביתה, היו מתכנסים שנית וביתר שאת התחילו שוב להתעסק בעץ…
ואז היתה מתחוללת מלחמה לחיים ולמות. חיים־יענקל היה מתחיל כבר להשתמש ב“כלי־זיין”, ובמקל שבידו היה רץ ורודף כדוב שכול אחרי מחנה הנערים; והנערים היו בורחים ומתפזרים בקול צחוק ו“הידד”, ואחרי רגע חזרו עוד פעם לסורם…
לפעמים היתה סבלנותו של חיים־יענקל מתפקעת, והוא היה רץ ורודף אחרי מחנה הנערים הרחק־הרחק, ואז נתמלא הרחוב מהומה ובהלה; יהודים בעלי־זקן, נשים וטף היו מתפרצים מתוך בתיהם החוצה, ונרעשים ונפחדים זה לזה ושואלים:
“מה זה? מה קרה?”…
ומיד היה מתבהר ענין המהומה וזה את זה מרגיע ואומר: “לא כלום, לא כלום. חיים־יענקל, חיטא בן־חיטא, רץ ורודף אחר הילדים… הראיתם מימיכם חיטא שכזה?! אדרבה, תשאָלוהו, משום־מה הוא חס כל־כך על תפוחיו? הלא יותר מאשר להצבות בטן אינם מסוגלים!”…
כשמוע חיים־יענקל דעה פסולה כזאת על תפוחיו, היה מתרגז עוד יותר, ומתוך כעס וחימה היה תופס נער ומכבדהו במכה.
“אוי־אוי!” – היה הנער צורח בקול בוכים, “מפני מה הוא מכה אותי? אני לא קטפתי כלל”…
“בתיה! היכו שם את בנך עד מות!” היתה שכנה אחת מבשרת מרוב ידידות לחברתה – אם הנער המוּכה.
“יככה הרעם!” היתה האם נחפזת ומגנה על בנה, – מה לך כי תכה את בני? כלום את לחמך הוא אוכל?… הלואי ותאכלך רימה! השמעתם?! אדם יש לו מין עץ של תפוחי־סם־מות, – והרי הוא מרעיש עולמות ברחוב!".
וכל אנשי־הרחוב היו מתנפלים על חיים־יענקל בחירופים ובגידופים, וכל אחד היה עושה אותו “לעפרא דארעא”. ובעלי־הבתים ה“מיושבים” שבהם היו אומרים לו עוד דברי־כבושין:
“אדרבה, הגד בעצמך, כיצד זה יהודי בעל־זקן אינו מתבייש לעסוק בשטויות כאלה; עץ־שמיץ! – זה נאה ויאה ל”גוי“, ולא ליהודי… ילדים – קוטפים, –יקטפו להם! כלום יש להם איזה ערך, לתפוחים. הללו? אי, גועל־נפש!”
“לא על התפוחים אני חס”, – היה חיים־יענקל עונה בקול בוכים, – “אך את העץ הם מקלקלים ומשחיתים, את הענפים הם שוברים…”
“ענפים – שמנפים!” היו בעלי־הבתים ה“מיושבים” משחרים את אזנו למוסר. “אדרבה, הגד בעצמך, כלום אינך גרוע בהתנהגותך מן הילדים?! עץ – גם זה עסק! הנה מוטב לך לחזור הביתה ולשבת לעבוד! אי, באמת גועל־נפש! יהודי בעל־זקן!”
וחיים־יענקל, לאחר דברי־מוסר כאלה, היה חש את עצמו כילד לאחר שעשה מעשה שטות. בבושת־פנים היה מעיף מבט על “בעלי־המוסר”, אחר־כך על זקנו, מחייך חיוך של תם וחוזר הביתה…
ובהגיע אחרי מעשה כזה אל ביתו היה חיים־יענקל מתעכב רגע ליד העץ. על הארץ, סמוך לעץ, היו מושלכים גזרי־ענפים גדועים, ולמעלה, על ראש העץ, תלויים ענפים שבורים אחדים ומראיהם כמראה “הרוגים”. והוא היה עומד ומביט על הענפים השבורים אשר על פני האדמה, ועל העץ, – מביט, מתאנח ובלב מדוכא וכואב היה נכנס הביתה.
וכך במשך כל חדש אלול, עד אמצע הסתו, – היה הרחוב רועש והומה, והעץ היחיד היה מכניס בו תנועה ורוח־חיים…
־־־־־־־־־־־־־־־
ככה עברו וחלפו כעשר שנים.
ועשר השנים השאירו אחריהן סימנים מובהקים ברחוב: ה“חורבה” – נהרסה בפקודת שר־העיר החדש, שאמר כי “חורבות” כאלה אסור להן להתקיים, “על פי החוק”; טוביה מלמד־הגמרא, – תקפו פעם שיעול חזק, לא יכול להשיב את נשימתו אליו, נפטר והלך לעולמו; זרח “הנגיד” חפץ להתעשר בבת־אחת ולהיות “גביר” גדול, – מה עשה? הלך וקנה שלש מאות פוד אוכמניות יבשות והחזיק בהן לשם “ספסרות”, עד שהפסיד את כספו בצרוף ממון של אחרים ויהי לעני ואביון.
והעץ שברחוב עמד עדיין במקומו בשלום, ובימות־הסתו, כשהרוח היתה מנשבת והענפים היו הומים בעצב, היה חיים־יענקל עוזר להם בנהימה נוגה, בנגון העצוב ובאותו הנוסח:
– “אז בהלוך ירמיהו על קברי־אבות”…
ובימות־הקיץ, בשעות־הפנאי, היה שוכב עוד מתחת לעץ ומהרהר והוגה בדברים העומדים למעלה ממחט ומספרים…
ובחודש אלול עדיין היה מתעסק בנערי־“החדר”, שהיו צובאים על העץ, והרחוב היה רועש והומה וסוער: עץ, תפוחי־בר, חיים־יענקל!…
־־־־־־־־־־־־־
עברו עוד שנים מספר.
ממצבת קברו של טוביה המלמד נמחקו כבר מלים אחדות; זרח ה“נגיד” נעשה כבר ל“קבצן” גמור. פרידה, אשתו של חיים־יענקל, שבקה חיים לכל חי, חיים־יענקל כבר שיבה נזרקה בו והעץ עדיין עומד…
אך גם הוא אינו עוד מה שהיה לפנים…
“אינני יודע, מה היה לו לעץ?” – היה חיים־יענקל שופך את שיח־לבו לפני מי־שהוא, – קומתו כאלו נתכופפה וענפיו דלים ודלילים יותר, אין הוא עוד מה שהיה לפנים…
אך איש לא היה עונה לו; – חיט שוטה! – עדיין הוא עוסק בעץ שלו; – כמדומה שריח של עלי־“בית־הקברות” כבר נודף ממנו. מוטב היה לו לומר פרק “תהלים”, ולהכין לו “צידה־לדרך!”…
ובעינים כהות ובלב שבור ורצוץ ראה חיים־יענקל, איך העץ היחיד שברחוב הולך למות יחד עמו…
“הנערים הרגוהו!” היה בוכה במסתרים, “העץ מצטמק והולך, העץ גווע”…
וחיים־יענקל נזכר בדברי טוביה המלמד, עליו־השלום: כי האדם עץ השדה… “יהודי “למדן” היה; חבל על דאבדין”… – היה חיים־יענקל נאנח ברגעים כאלה, בהשענו על סף החלון, והוא מאזין ומקשיב להמית הענפים המועטים שנשארו לפליטה; וחיים־יענקל היה נופל לתוך עצבות ו“מרה־שחורה”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.