שני החלונות, – בעלי שש השמשות הקטנות הנשקפות אל הרחוב, – קפואים מקור ומכוסים שכבת קרח עבה; אם מתבוננים אל פרחי־הדמיון הקרים, המצוירים על גבי השמשות, נדמה, כי הכפור השקיע כאן את מיטב כשרונו.
בחדר הקט קֹר והקור מדכא ומדכדך. הוא מכרסם ומעיק ומחריד את לב הנמצאים בו. פרידה, בעלת־הבית, הסיקה אמנם בבקר את התנור, אך הכפור הוא חזק מדי, בכדי להרתע מפני גזרי־העץ האחדים והדקים, שפרידה הכניסם לתוך התנור. ולהכניס יותר – לא יכלה; אסור לה לבזבז את כפיסי־ העצים, – יודעת היא את חשבונה היטב; אתמול בבקר מנתה את גזרי־העצים והיו לה עשרים וחמשה (לאמיתו של דבר היו עשרים וששה, אך שנים מהם היו כה דקים, שפרידה חישבה אותם במקום אחד) והנה שמה אתמול בבקר חמשה בקיעים בתנור, – לבה כאב ממש. הבוקר, כאשר התגבר הקור הכניסה ששה בקיעים והוסיפה אחר־כך מתוך אנחה כבדה עוד גזר דק, אכן אחד מאותם השנים הדקים. והיום הוא – יום רביעי בשבת. יש לה איפוא עוד יום חמשי בבוקר יום ששי לאפיית החלות, ואחר הצהרים להסיק את התנור לשם חמין של שבת.
אלהים יודע, אם יספיקו לה העצים גם אחרי חסכון זה. בדבר הסקה בלילה – אין מה לדבר כלל.
וחיים, בעל־הבית, הוא יהודי “שבור ורצוץ”, בלי גוף ודמות הגוף. תמורת תנור חם היה נותן מחצית חייו. ולחום רגיל הוא מאוד. לפנים, בהיותו עוד צעיר לימים ובריא יותר בגופו, – כשלא ידעו עוד מה“ביש־מזל” שלו, – הכניסוהו קרוביו אל ר' רב־וולף כ“עוזר” בעסקי־העצים ביער; ואז זכה לחום כדבעי! ה“עוזרים” לא היו חסים על העצים! הם היו “מגדישים” את סאת העצים, עד כי מרוב חמימות אי־אפשר היה לגשת קרוב אל התנור; אך זה היה מזמן רב כבר, מלפני עשר שנים… במשרה זו לא נשאר הרבה זמן. הסוחר היה רוטן ורוטן, כי חיים הוא “עוזר” ישר יותר מדי, ומחמת ריטון זה פטר אותו מעבודתו. חיים שכח כבר מזמן את הסוחר ואת משרתו ביער; – בינתיים שמש כבר בכמה משרות אחרות, וגם אותן כבר שכח… עכשיו שרוי הוא בלי משרה לגמרי, וגם את זה הוא שוכח… אולם אותו תנור שביער שם – אין הוא יכול לשכוח. במשך כל ימות החורף הקר עומד תנור זה לנגד עיניו; – תנור חם, – צוהל, – נדמה לו שהוא מחייך אליו – התנור…
ועכשיו כשהוא יושב ליד השולחן ורועד מקור, – מצטייר אותו תנור לנגד עיניו. הוא שוקע בדמיונות והרהורים נושנים וממלמל מבלי משים:
"אילו היה לי עכשיו אותו תנור! ממש “מחיה־נפשות”!…
פרידה שומעת את מלמולו. יודעת היא כבר לאיזה תנור הוא מתכוון. לא פעם שמעה מפיו, בימות־החורף, את תהלתו ותשבחתו. פרידה מתרעמת על שבתו בטל ומבוטל והיא מחקה אותו:
“אותו תנור, אותו תנור! מוטב היה אילו היתה לך אותה משרה, כי אז היה לנו גם תנור חם”…
חיים עושה את עצמו כלא שומע. הוא רק נאנח חרש ואינו עונה. אין לו מה לענות. אפשר שהיא צודקת! אך מיד הוא קם ממקומו, משפשף את כפות ידיו הקופאות ואומר מתוך בטחון:
“הכפור לא יאריך זמן רב! אסור לו להאריך זמן רב! בקרוב ישבר, לעת המולד מוכרח הוא להשבר”…
“ישבר!” אין פרידה רוצה להסכים, “יכול הוא עוד להמשך ולהמשך!”
לאמתו של דבר מקווה גם פרידה עצמה, כי הכפור יישבר במהרה; אלא, שמא, – חס ושלום, – לא ירחם השם והכפור יחזיק מעמד, לפיכך רוצה היא להתרגל לרעיון נורא זה כבר מעכשיו.
ובחדר משתררת שוב דממה; נשמע רק קול נפץ הכפור בחוץ. חיים מביט אל התנור הקר, שעל ידו עומד נער קטן, בן־הזקונים שלו.
"היכן אתה, ברלה? שואל אבא.
“ליד התנור אני עומד” – מצלצל קול ילדותי – צרוד.
“ליד התנור?” – חוזר חיים ושואל, כאלו היה נהנה הנאה רבה, “ובכן, מה? כלום חם הוא התנור?”
“רק במקום אחד, באמצע הוא עודנו חם… הנה כאן ליד הגב”…
האב קם מעם השולחן, עומד ומביט בעינים כלות לפינה שהתנור שם…
“קר לך, אבא?” שואל הנער, “בוא הנה והתחמם קצת!”
“לא”, אומר אבא מבוייש, “רוצה אני רק לראות אם הוא חם עדיין”…
והוא צועד צעד קדימה, עד שהוא נגש קרוב לתנור, ממשש בידיו את מקום החום המצומצם ואומר מתוך התפעלות:
“באמת חם… מה תאמרו לזה? רצונך בני, תן לאמא להתחמם קצת”…
“הריני מוותרת על זה!” עונה פרידה מתוך “רוגז”, כמנהגה תמיד, בשעה שחיים מראה לה סמני־חבה יתירה – “מוותרת אני למענך, אין אני נקפאת מקור”…
“לכי, אמא, בואי!” – מציע ברלה את מקומו לאמא.
“עמוד שם, בני, עמוד. קר לך, העלוב!”
חיים חוזר מתוך עצב לשולחן ונאנח אנחה עמוקה העולה בצרוף אד קר מפיו…
כעבור שעה שכב הנער לישון. פרידה יצאה לרגע לבית שכנה, בשל איזו קדרה, וחיים קפץ בחפזון אל התנור. הוא משש ומשש באצבעותיו הקפואות, בקש את המקום החם המצומצם, בקש ולא מצא עוד. התנור היה כבר קר לגמרי, קר ככפור…
“ק–רר כבר!”… אמר מתוך יאוש בהעיפו מבט נבוך על פני החלונות הקפואים…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.