הירשל קוטין ידוע בכל הסביבה כצייר נפלא. הנסיכים בעלי האחוזות הגדולות מזמינים אותו לצייר את היכליהם ומשלמים לו כדבעי. הירשל יודע את המלאכה ויודע גם לקחת את מחירה. בעד אולם אחד הוא לוקח לפעמים אלף רובל.
והירשל מכניס ואינו מוציא: אשה ובנים אין לו. דירתו צרה וסרוחה, לבושו סמרטוטים, כאילו הקבצנות אומנותו, ומאכלו – לחם וקצת מי גריסין. רק בשבתות הוא סמוך על שולחן נח־ליב המלמד ומשלם לו בעד שלוש סעודות שלושים פרוטות.
מובן מאליו, שהוא הולך ומאסף “ממון קרח”.
ואנה הוא שם את כל הכסף הזה?
הרבה עמלו כל יושבי העיר למצוא חידה זו והעלו חרס בידם. לצדקה, למשל, אינו נותן פרוטה וגם ברבית אינו מלוה.
סבבו אותו הסרסורים בלהטיהם, שיתן את כספו בנשך, ולא יכלו. הוכיח אותו הרב שיתן לצדקה ולא הועיל. תשובה אחת ישנה בפיו: אין לי.
כמובן, הכל ידעו, כי שקר בפיו.
לא פעם בדקו גנבים בארגזו ומצאו שם — תכריכים, וישובו בבושה. בתכריכים גם גנב לא יגע.
מי היה האיש? מאין מוצאו? — איש לא ידע בברור. שיחה נפלה בפי הבריות, כי הוא היה מן הקאנטוֹניסטים, שהכריחוהו להמיר את דתו ולא עמד בנסיון. אבל אחר כך חזר בתשובה ויהי ליהודי.
ואמנם ירא שמים הוא הירשל — בזה “לית מאן דפליג”. המוני הוא, בור, עם הארץ, אבל את האלוהים הוא ירא, ומה שהוא יודע הוא מקיים בזהירות רבה. גם יום אחד לא יעבור עליו, שלא יגמור את התהלים מראשו עד סופו, ובשבת מלבד שהוא שומע את הסדרה עם פירוש רש"י מפּי נח־ליב, הוא קורא תמיד את התהלים. פעם הזמין אותו שר־העיר בשבת ולא רצה ללכת. אימו עליו שיסחבוהו בחזקה, והוא לא מש ממקומו. אילו בני תורה בקשו להתיר לו את הדבר, ולא קבל.
ויחד עם זה קמצן הוא מאין כמוהו.
בעיר היו אומרים, שהוא נמכר לאשמדאי, שאין לו שליטה על כספו, והכל היו מבזים אותו ובפניו ולא היו קוראים אותו לתורה גם בשמחת תורה. ויהי האיש עזוב ושומם, בודד נבזה.
רק נח־ליב המלמד היה בא אליו לעתים. לנח־ליב היתה “חולשה” לציור. הוא בעצמו בילדותו עשה “מזרח” לעמוד שבבית־הכנסת. ופעם ראה את מעשהו של הירשל והשתומם עליו. גם הוא, כמובן, היה מבזה את קמצנותו, אבל יחד עם זה לא היה יכול שלא לכבד את מתנת אלוהים שבו, ולפיכך היה מבקר את הירשל ומשוחח עמו, מספר לפניו מעשיות מגדולי הצדיקים, והירשל מספר לו על־דבר הציורים שראה ומה שעשה באצבעותיו.
כמה שנים עברו, ונח־ליב לא נסה לבקש מהירשל “גמילות־חסד”. את שלושים הפרוטות, שהירשל משלם בעד השבת, היה נח־ליב מקבל בכל פעם ביום הראשון. זולת זאת לא היה מבקש ממנו כלום. הוא ידע, כי אצל הירשל קפוצה היד, וגם לא בקש שיפתחנה. התרגל נח־ליב עם דלותו וכמעט שהתפּאר בה — “יאה עניותא לישראל”, ואינו מקנא כלל במי שיש לו כסף, ובפרט ב“עכברא דשכיב אדינרי”.
ואולם פעם אחת היתה השעה דחוקה לו ביותר.
זה היה ביום החמישי לשבוע, ולא היה לה לאשתו במה לקנות קמח לשבת.
אמנם יודע הוא נח־ליב, והדבר הזה לא סוד הוא גם אצל אנשי העיר, כי יש בקהלתם שני נדיבים נפלאים (לפי הנראה, “זה לעומת זה עשה האלוהים” – הירשל נפלא בקמצנותו, והם, לעומת זה, נפלאים בנדיבותם). הלא הם: שמריהו הקַמח וגבריאל הקצב. כל שאינו יודע ממי לשאול, והוא צריך לחלות ולבשר לשבת, הריהו הולך אל שמריהו הקמח ומקבל קמח לחלות ואל גבריאל הקצב — ומקבל בשר. אם תשיג ידו של הקונה וישלם — מה טוב, ואם לא — לא ינגשׂו בו. ועניי העיר יודעים את נדיבותם של שמריהו וגבריאל ומשתמשים בו להנאתם, וכבר יש לכל אחד מהם פנקס גדול, שבו רשומים חובותיהם של הקונים, וכל הפנקס, כמובן, ראוי לצור על פי צלוחית.
ונח־ליב גם כן השתמש בזה לפני אילו שבועות. חשב הוא לשלם לשמריהו אחר השבת, אבל עד היום לא מצא לקיים את הבטחתו. אמנם שמריהו פגש אותו והוכיחו על שלא בא לקבל קמח גם בשבת שאחר זו. מובן מאליו שבשרו של נח־ליב נעשה ברגע ההוא חדודים חדודים. אבל שמריהו חיזק אותו ואמר, שהוא יכול לחכות עד שיעזור לו ה', ואם בינתים אין לו כסף, הוא יכול לקבל עוד בלי כל פקפוק.
כך אמר לו, ואעפי"כ קשה לו לנח־ליב ללכת אליו שוב, ואפילו אם חלילה ישאר בלי חלות לשבת, לא יפנה אליו.
אז החליט בלבו לבקש מאת הירשל, שיתן לו גמילות חסד לקנית קמח ואחר כך ינכה לו מהתשלומים שהוא משלם לו. האפשר שישיב את פניו בדבר שכזה?
— ולמה לך לבקש גמילות חסד ממני? — ענהו הירשל בתמימות. – הלא יכול אתה ללכת אל שמריהו הקמח, והוא בודאי יתן לך קמח לשבת, וכן אל גבריאל הקצב, ולא תצטרך לבקש “גמילות חסדים”.
נח־ליב השתומם בשמעו את הדברים האלה… מה זאת: תמימות או רשעות? הוא שולח אותו אל שמריהו?!
ובכל זאת התאפק נח־ליב וספר לו להירשל את הסבה, מפני מה אינו יכול ללכת אל שמריהו.
— טפשות! — ענה הירשל — וכי אתה חושב שהוא מפסיד הרבה?
— איני מבין מה אתה סח — ענה נח־ליב – אם אין משלמים לו, הריהו מפסיד כמה שנותן.
— אט… מפסיד… — ענה הירשל… — הלא שמריהו וגבריאל נותנים תמיד לא רק לך, ואעפי"כ לא נתרוששו, חלילה. להיפך, הם הולכים ומתעשרים.
— ובכן? – אמר נח־ליב ברמיזה רבה.
— מהו “ובכן”? — ענהו הירשל, כאילו אינו מבין את הרמיזה.
— ובכן, למה זה אתה אינך…? — שאל נח־ליב ולא גמר, מפּני שקשה היה לו להעליב את הזקן.
— אני… אני… ענין אחר: אני נדרתי שלא ליהנות מן הצדקה — ענה הירשל ושוב באיזו תמימות נפלאה.
— לא זאת אני שואל — ענה נח־ליב ברגש. — בודאי לא יפה לך ליהנות מן הצדקה. אסור לך ליהנות מן הצדקה, על פי הדין אסור. אבל למה אינן נותן לצדקה? הלא אתה לא צעיר. איש אינו לוקח את כספו עמו אל הקבר…
— אני… — ענה הירשל כמו מבולבל קצת…— אני — ענין אחר. אני… אין לי… ומה איכפת לך, אם שמריהו יתן לך קמח וגבריאל בשר? לך וקח מהם, מה איכפת לך? אני – אין לי… אתה מבין? הם נותנים, לך וקח מהם, מדוע לא? מה איכפת לך?
הדברים הללו הכעיסו כל כך את נח־ליב, שהוא יצא ממנו תיכף בכעס נורא. מעודו לא כעס כמו ברגע ההוא. איך זה איש שכזה אינו מתבייש לאמור: לך אל פלוני וקח ממנו, בעוד שהוא בעצמו יכול לתת ואינו נותן!
ונח־ליב חדל מאז לבקר את הירשל. אך הירשל לא נפגע גם מזה. אחת היא לו — אם באים אליו או אין באים. בדרך הוא נפגש עם נח־ליב. הוא אומר לו שלום, ונח־ליב משיב בשפה רפה. בשבת הם יושבים יחד אל השולחן, והירשל אינו שואל את נח־ליב כלום, כאילו לא נפגשו מעולם.
וכעבור איזה זמן מצאו את הירשל מת בחדרו המרופש.
חברי חברה קדישא כמעט לא רצו להתעסק בו. הם רצו לחפור בור ולהשליך את הפגר אל תוכו. ורק מפני שעל פי הדין צריכים לקברו בקברי ישראל נאנסו לטפּל בו, אבל בשעה שטפּלו בו, שלחו בו חצי לשון, לעג וליצנות, ובינוש השמש טפח לו על גבו וקרא: אוי לך, זקן קמצן! טפּש היית בעולם הזה וטפּש נשארת גם לעולם־הבא! וכך הורידוהו אל קברו בבושה וכלימה, ותכס עליו הארץ.
ואולם ביום החמישי וביום הששי נזדעזעה העיר; אכן ידעו כולם, כי הירשל מת… — אז נתגלה הסוד, כי הירשל היה משלם לשמריהו הקמח ולגבריאל הקצב כל מה שהיו העניים מקבלים מהם בהקפה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.