(אנדה)
כשהכניסו את ר' שניאור זלמן בעל ה“תניא” אל בית־הסוהר בפטרבורג1 ונסגרה עליו דלת הברזל – כבר חשך היום.
הוא שמע מאחריו חריקת הבריח החזק בבואו אל טבעותיו וצריחת המנעול כשסבב בו המפתח והד קול הפסיעות, שהלכו ונתרחקו מן הדלת. בתוך החדר, בעל הקירות השחורים, נראו צללים, צללים, שקבלו איזה פנים משונים ואיומים. המנורה הקטנה, שדלקה בפנה לפני האיקונין, הפיצה אור קלוש על כל אלה הבריות העלובות, גרי הבית, המרוחקים מבני אדם וסגורים כחיתו טרף בכלוב, רובם בעלי עינים לוהטות ופנים נשחתים מרעב, מבערות ומתאוות רעות. מהם נכשלו בעבירה לא פעם ולא שתים, ומהם כבר לקו מכות אכזריות ועוּנו עינויים קשים; פני אחדים כבר נצרבו בחותם של ברזל לוהט.
— הרי לך גם ז’יד! – קרא טימושא, ראש בריונים, בראותו את הרב נכנס.
שחוק אדיר התפרץ מפי האנשים־החיות הללו, אך השחוק נפסק באמצעיתו, נתמעך פתאום בגרונם ולא נגמר.
ור' זלמן לא ידע ולא ראה מה שלפניו. שקוע היה בצערו הגדול על עלבון אחיו, שמסרוהו בידי גויים, ומי יודע מה יהיה בסופו? איך ואיפה ידרוש הוא משפט צדק מנכרים, אם אלה, שאבותיהם עמדו על הר סיני, עוותו כל כך את הדין? האסירים שנרתעו תחילה לאחור מהדרת פני הרב, עתה, כשראוהו שרוי בצער, התחילו להתחזק ולהעיז פנים נגדו. החיה שבהם חזרה ונעורה ויתנפלו על האסיר החדש, חפשו בכליו ויגזלו כל אשר מצאו. והוא כמעט שלא הרגיש במעשיהם, כי במה נחשב עלבון הנכרים נגד עלבון אחים?
*
בעת ההיא היה קטרוג גדול בעולם ועצבות כבדה שלטה בו. ואפילו הצדיק ר' לוי יצחק מבדיצ’ב, שהיה עובד את אלוהים בשמחה, אף הוא “מרה שחורה” תקפה אותו. העצבות, זה “ים הכבד”, בלעה אותו כתנין, ונשמתו הזריזה התחבטה שם בכל כוחה כיונה במעי הדגה, בקשה להשתחרר ולא יכולה. כבר הגיעה השעה של תפלת מעריב. הוא אינו יכול לפתוח פה: מתוך עצבות אין עומדין להתפלל.
נסתתם איזה צנור, וה“חיות” ניטלה מהעולם…
אבל השעה מאוחרת, עוד מעט וחצות הלילה תגיע.
והוא מתחיל להתפלל, וכל מלה עומדת בגרונו, כפיטורי בפי ושט.
מצמצם הוא את מחשבתו לכון לבו לשמים – ואינו יכול.
יודע הוא שאין הדבר כפשוטו; לבו מגיד לו, שאחד הצדיקים היותר גדולים שרוי בצער, ולפיכך נסתתרה השמחה ואינה יכולה להתגלות.
ויודע הוא שאם איזה צדיק שרוי בצער, אין זה מפני יסורים פרטיים, אלא מפני צרות הכלל, מפני שאיזו גזרה רעה מתרגשת ובאה על כנסת ישראל.
ישב לו ר' לוי יצחק, ראשו תלוי על לבו, ועיניו נעוצות בקרקע, והחסידים יושבים באימה וביראה ומביטים דומם אל הרבי. גם הם שרויים בצער ואינם יודעים על מה.
— רבונו דעלמא כוליה! – צעק ר' יצחק בתרעומת, כמעט “בהעזה” – כידוע, היה הוא, זכרונו לברכה, כמעט מטיח דברים כלפי מעלה, בשעה שהיה בא לדבר סניגוריה על ישראל – מה אתה מבקש מצדיקיך? שתלת אותם במספר מועט בכל דור ודור, ועליהם שמת את המשא הכבד של תקון כל העולמות והמתקת הדינים, ובמה הם יכולים לעשות את חובתם? הלא בתפלה. ומה יעשו, אם אתה מבטל אותם מן התפלה? את חרבם וקשתם אתה נוטל מידם. ובמה יעמדו במערכה? מה אתה מבקש מצדיקיך? מתאוה אתה לתפלתן של צדיקים, עזור להם, איפוא, שיוכלו להתפלל. “ותשועת צדיקים מה‘, מעוזם בעת צרה. ויעזרם ה’ ויפלטם, יפלטם מרשעים ויושיעם, כי חסו בו”.
בקול אדיר וחזק קרא את הפסוק הזה, והחסידים הרגישו כי נקרע בכוח המסך המבדיל, כי ענן התוגה נתפזר, כלה החושך, שפע האורה העליונה ירד בזרם אדיר, והעולם נתבסם. וכולם התחילו בתפלת מעריב.
תפלה כזו, אמרו הזקנים שבחסידים, לא נשמעה מעולם. היא בקעה רקיעים.
*
והאדמו"ר ר' זלמן הרגיש פתאום שנעשה שנוי בעולם והתנער. צער גדול נצטער על שנטה לבו רגע אחד ללמד חלילה קטיגוריא על ישראל, והיה מיצר ודואג שמא, חס־וחלילה, יענש מי שהוא על ידו.
כלום אין הקדוש־ברוך מנהיג ומשגיח בעולם ויש דבר שנעשה בלא רצונו, יתברך? הוא מסבב הסבות, ומאי דעביד רחמנא לטב עביד. ובאמת כמה טובות גנוזות יש בעולם; איך? מה? למה? עליו אנו יכולים לסמוך, שהכל לטובתנו ולכבודו.
ולמה אני מצטער כל כך על שאסרו אותי? האם החומה העבה ודלתות הברזל חוצצות ביני ובין מי שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין?
"אם אסק שמים שם אתה
ואציעה שאול הנך.
אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים –
גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך".
כל הארץ כבודו מלא, לית אתר פנוי מיניה, ו“בכל מקום אין מונע מדבקות הנפש ביחודו ואורו יתברך”.
*
וראה זה פלא: לבם של הגויים התפוסים אל הרב הקדוש נהפך לטובה, ולא עוד, אלא שגם מנהגיהם בינם לבין חבריהם הוטבו הרבה.
הקללה הידועה שלהם לא היתה נשנית ומשתלשת עוד בפיהם כל היום, וכל־שכן שלא הרבו כל־כך להכות ולפצוע זה את זה.
ואפילו טימושא, זה האביר שבבעלי־האגרופים, גם הוא חדל להראות כוחו. לתמהון כל הכלואים היה טימושא שוכב שעות רצופות על יצועו מבלי דבר דבר, ופעם אחת קם והחזיר להרב את הכסף שגזל מידו.
הרב הניע בידו, כלומר: לא צריך, אך טימושא קרא: קח, ואם לאו, אהרוג אותך!
הרב קבל את הכסף וגחך, וטימושא שב אל יצועו הקשה וישכב…
*
ומיום ליום התרגל הרב עם האסירים, והאסירים התרגלו עמו.
הוא היה מתהלך בחדר הגדול הנה והנה וחוזר לו משניות או “זוהר” על פה ומטייל לו עם נשמות ר' שמעון בן יוחאי, האר“י והבעש”ט ושאר קדושי עליון, זכר כולם לברכה, משיח עמהם בעניני מעשה בראשית ומעשה מרכבה.
ופעמים היה הרב שוכח לגמרי שהוא בבית האסורים והיה מזמר לו בדבקות נפלאה את נגונו הידוע, בעל ארבע ה“בבות”, שבו היה מטייל ועולה, כמפורסם לכל, בארבעה עולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה). באותה שעה היו האסירים כולם יושבים דומם ומקשיבים…
ופעם אחת באחד מלילי חנוכה, עמד הרב והדליק את הנרות והתחיל לזמר “הנרות הללו” כדרכו: במחיאת כפים ובנגון של שמחה. מיד נצנצה רוח של חדוה גם בקרב האסורים והתחילו כולם לזמר בקול אחד, ופתאום נתן כל אחד יד לרעהו והתחילו מרקדים כולם במעגל סביב הרב.
וגם שר בית־הסוהר כשנכנס לשם וראה את השמחה, עמד רגע משתומם, ופתאום נמשך גם הוא אל תוך המרקדים וירקד עמהם. שכח גם הוא את משרתו וגאותו ויהי כאחד האדם.
ובבית האסורים נהפך פתאום היגון לשמחה והחושך לאור גדול. על כנפי הנגינות, שיצאו מפנימיות נשמתם של שברי בני אדם הללו, התרומם הבית עם כל נצוצי הנשמות הכלואות שם אל שמי השמים, אל המקום שאין כל חסיד יכול להגיע אפילו ב“שמע ישראל”, בבחינת “ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בנבואה”.
*
פעמים היה טימושא שוכב בפנתו ומביט כמו מן הצד אל הרב בשעה שהוא שונה ומתפלל, מסתכל בו היטב היטב, ובתוך לבו קלחת רותחת.
הוא מרגיש שהוא מתבטל מפני הצדיק הזה, וצר לו על אבדן חרותו הפראית. מעולם לא היה טימושא כפוף, מעולם לא נשא בעול, ועתה הוא מרגיש, כי הצדיק הזה בולם אותו ומכניעו.
ובמה? רק במבטו, מבט הצדק והטוהר, הוא מושל עליו ומבטל אותו ואת כוחו וגבורתו ממש כקליפת השום.
ואף־על־פי־כן חביב עליו הצדיק, קשורה אליו נפשו בקשר אמיץ.
קלועה היתה נפשו של טימושא בין קנאה ואהבה, בין שאיפה לחרות פראית ובין הכנעה מפני הדר הקדושה והצדק.
היו רגעים שבהם היה טימושא אומר לקום על הצדיק, להרים עליו אגרופו החזק כמטיל ברזל ולנפץ את ראשו, שלא יפריע אותו, שלא ינקר את עיניו. נפש יהודי בין טימושא ובין אגרופו מה היא? הוא כבר הרג כמה וכמה נפשות.
ואף על פי כן, לא לבד שלא הרים עליו יד, אלא שלפעמים עוד לבו נמשך אחריו עד כלות הנפש ממש. היו רגעים, שהיה טימושא נכון להשתטח לפני הצדיק ארצה ולהגיד לו… מה יגיד לו? הוא בעצמו אינו יודע. רגשותיו ים עמוק וסוער, ופיו אלם…
פעם ישב לו טימושא כדרכו על יצועו, מצץ מקטרתו והביט על הרב, שעמד אז בשמונה עשרה, פני הרב היו כמו חטובים משיש, והוד אלוהי שפוך עליהם, רק לפעמים נתרחקו הקמטים שעל מצחו זה מזה, עיניו נתעצמו בחזקה, ואנחה חרישית התפרצה מעומק הלב. ניכר היה שכולו שקוע בתפלה.
על יד טימושא ישב איזה צעיר בעל עינים ערומות. הוא נגע בטימושא והראה לו בקריצת עין של לגלוג על הרב המתפלל.
טימושא נתאדם מכעס, עיניו הפיקו ניצוצי אש, ובבעיטה אחת ברגלו השליך את הצעיר המלגלג מעל היצוע וכמעט ששפך את מעיו.
*
פעם אחת ניגש טימושא אל הרב ואמר: ידעתי כי איש קדוש אתה, הגידה נא לי: למה ברא ה', במחילה מכבודך, חזיר שכמוני? למה אני מזהם לחנם את התבל? איזו תועלת יש לו מזה שהביאני לעולם? הגידה נא, איש קדוש!
הרב שמע את דבריו בכובד ראש, כדרכו בקודש, בשעה שהיה מקבל את פני הבאים אליו ליחידות. הוא לא תמה כלל, אדרבה, כאילו המתין וצפה לכך.
— רוצה אתה, טימושא, לדעת את דרכי ה' – אמר הרב, – יפה אתה עושה, אבל תחילה צריך להטהר מעט. לאלה השקועים בזוהמא אי אפשר שיהיו דברי מובנים, וגם כשאגיד לך לא תבין.
— להטהר אתה אומר? – קרא טימושא. – ואיך אפשר להטהר. אם רוח הטומאה מפעפע בכל הנפש? אם מלבד טומאה אין כלום?
— רק אתה חושב ככה, אבל באמת לא כך הוא, – ענה הרב. – נשמתו של אדם, גם זו של הפושע היותר גדול, עמוקה הרבה יותר ממה שאדם יכול לחשוב. הניצוץ האלוהי לפעמים יורד לתוך עמקי הקליפות, שבוי הוא שם, אבל אינו כבה לעולם.
— אני איני מבין מה שאתה מדבר – אמר טימושא.
— אני יודע רק שחזיר אני, חזיר טמא ונאלח, ורוצה אני מאוד להפטר מנפשי. אני רוצה להיות יהודי. מאמין אני שיש אלוהים רק בישראל, ואתה איש האלוהים. עכשו התחלתי להבין ולהאמין. התדע מדוע? אני הייתי מלפנים שונא אותך, הייתי מקנא בך; מדוע אתה כל כך קדוש, כל כך טהור, ואני מלא חזירות? החזירות שבי היתה מתקוממת נגד הקדושה שבך, ובקנאתי חפצתי להרגך, חפצתי ולא יכולתי, ולא עוד, אלא שלבי נמשך אחריך, ממש עד כלות הנפש. אני רוצה לחבק אותך, לנשק אותך – אבל שפתי טמאות, רוחי טמאה, איני רוצה לזהם אותך במגעי, הבה אנשק את נעלך, את הרצפה שאתה דורך עליה… לשרתך אני רוצה, למסור נפשי בעדך… הרוצה אתה לצאת לחפשי? אני אוציאך. בלילה הזה הנני נכון להוציאך. את כל השומרים אחנק. עוד רב כוח עמדי לבער בשעה אחת את כל הנבלים הללו…
חריקת בריח הברזל הפסיקה את שפך הנפש של טימושא. הפקידים נכנסו לספור את האסורים.
*
לצערם של האסורים העבירו את הרב למדור אחר, מרווח ונקי, ומיוחד לו לבדו. הרבה עמלו החסידים בשביל הדבר הזה, שלא יהיה הצדיק יושב יחד עם פושעים גסים.
— לך לשלום, איש האלוהים! – אמר אליו טימושא בהפרדו ממנו, – אני לא אשכחך, אל נא תשכחני גם אתה, התפלל נא בעד נשמתי החוטאת.
וביום השני נעלם טימושא מבית האסורים.
באיזו עיירה קטנה בליטא קבל עליו טימושא דת ישראל ויקרא בשם אברהם.
הוא לא למד הרבה, הוא ידע רק מנהגים אחדים, אבל הוא היה אדיר באמונתו, ובכוחו זה ירד אל פנים רוסיא, אל פלך סרטוב, ובכל מקום בואו נתחמקה ה“חזירות” וברחה מפניו…
כפרים שלמים הכניס טימושא תחת כנפי השכינה.
הם אבות הגרים, הידועים בשם “כת המתיהדים”…
-
מתנגדים הלשינו לפני הממשלה הרוסית, כי הוא מקבץ כסף ושולח לתורכיה (1798). ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.