(מעשיה של חסידים)

ר' הלל הפּאטריצ’י זצ"ל, היה, כידוע, נוסע בערי הנגב עם מנין שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, בין בקיץ ובין בחורף, בעגלה גדולה ומסוככה בבד ורתומה לשני סוסים וכשהיה בא זמן התפלה, היה המנין מוכן לפניו והיה מתפלל תמיד בצבור.

פעם אחת חסרו שני אנשים מן המנין שלו. אחד חלה באלכסנדרוֹבסק והשני נשאר שם להוליך לחופה את בת קרובו היתומה. אבל על דבר מנין לא דאגו עכשיו. הרי נוסעים הם לשמעוֹנוֹבקה, כפר גדול, ושם כמאה משפחות יהודיות. שם יש גם בית מדרש גדול ויפה.

היום היה יום חורף בהיר. הדרך היתה לבנה וחלקה, כאילו מצופה זכוכית. באלכנדרוֹבסק התפללו מנחה גדולה, ומשם עד שמעונובקה שלוש שעות של נסיעה או פחות מזה, בדרך יפה כזו של עכשיו.

אבל, כשיצאו מן העיר, בא השטן לשחק עמהם. התחילה לנשב רוח צפונית, רוח־ערבה, המבשרת סערה. כל היושבים בסוכה נשתתקו, ניטל הדבור מהם. בקשו להרים קול בשיר, והקול נחבא, כולם הרגישו, כי מהרה תתחולל הסופה.

ואחרי עבור שעה התחוללה הסופה בכל תקפה, ופתי שלג דקים כחול יצאו במחול פרא, כמחול הקוזקים, החשיכו את זוהר השמש וכיסו את עיני חיים העגלון ואת עיני הסוסים ומהרה נטו מן הדרך, המכוסה בשטיח עבה של שלג רך, ויסעו אל אשר נסעו, מבלי דעת אנה.

תחילה לא הרגיש חיים העגלון, שהעגלה נטתה מן הדרך, אבל אחר כך, כשהרגיש, אי אפשר היה לו לתקן: אנה ישוב?

ור' הלל זצ"ל יושב ומחייך: – אתה חושב, חיים, – הוא אומר – שאתה המנהיג? לא, חביבי. יש אחד מי שמנהיג.

והנם נוסעים הלאה, הלאה. אבל הסוסים פסקו לרוץ. הם הולכים כבר לאט לאט, והנה פתאום – עמוד! הסוסים שקעו עד הברכים לתוך איזה בור עמוק…

עכשיו צריכים כולם לצאת מן הסוכה, להתיר את הסוסים ולהוציא אותם ואת העגלה בידים קפואות מקור.

נאנח חסיד אחד. קשה היא בשבילו נסיעה כזו.

שמע ר' הלל וגיחך:

— קשה – הוא אומר – להוציא סוסים, שהמה שקועים רק עד הברכים ובשלג נקי ורך, אבל כמה קשה להוציא את האדם מתוך בצה, שהוא שקוע בה עד קדקדו, וצריך לאחוז באזניו ולהוציאו. ואעפי"כ – העיקר, שלא להתיאש.

אוסרים איך שהוא את הסוסים בעגלה ונוסעים עוד מעט, ושוב ירידה אל שוּחה, ושוב עמידה, ובתוך כך הלילה בא, והחושך עמו. מה שייך “חושך”? תוהו ובוהו! כל המרחב הגדול שמן השמים עד הארץ ומקצה הארץ ועד קצה מלא פתי שלג מרקדים ומסתובבים לקול הסופה, המשמיעה את מנגינתה הפראית, פעם בקולי קולות של יבבות איומות ופעם בקול שריקה עזה ונוראה, מחרידה כל לב.

מי יודע כמה נסעו. ארבע או שש שעות, ואולי גם שבע.

סוף סוף נשמעה מרחוק נביחת כלבים: הכפר קרוב.

איזה כפר? הם אינם יודעים בעצמם. בכל אופן לא שמעוֹנוֹבקה, שחשבו תחילה לנסוע אליו. עוד מעט והגיעו לכפר פוּזירוֹבקה. צריכים היו לנסוע כלפי דרום ונסעו כלפי צפון.

והכפר קטן ודל ומהיהודים יש שם רק אחד, שאול בעל בית הטחנה. כשנודע לו שר' הלל בא, שמח האיש מאוד, ומיהר לקבל את פניו ואת פני חסידיו באהבה רבה.

קפואים למחצה התנפלו כולם אל תוך הבית. בעל הטחנה, ששמח מאוד על ביאת הרבי, מיהר לפתח את הסוסים, והאשה גם היא מיהרה להחם חמים ולהכין נזיד לאורחים.

צריך להתפלל מעריב, והנה חסר אחד. התחילו שואלים את שאול אולי יש איזה יהודי קרוב למקום ההוא. אמר שאול: כשתי פרסאות מפה על יד התחנה של מסילת הברזל יש יהודי, אם עוד אפשר לקרוא לו בשם יהודי.

שמע זאת ר' הלל והקפיד: מה שייך? יהודי הריהו יהודי. מי יכול להעריך את ערך נשמות ישראל, לדעת איזו יותר חשובה?

— יהודי אוכל טרפות הוא, מחלל שבת בפהרסיה. יהודי שלא התפלל אולי עשרות שנים – אמר שאול.

— ואף על פי כן, “אני ה' השוכן אתם בתוך טמאוֹתם” – ענה ר' הלל. – יקרה וחביבה היא נשמת היהודי.

ברוך הניקוֹפּוֹלי, צעיר חי, שקבל על עצמו אחר חתונתו לנסוע שנה בכנופיה של ר' הלל, אברך עז פנים, חצוף־החצופים ומסור אל ר' הלל בכל לבו ונפשו, אמר: אני אלך ואביאנו.

הוא חבש את הסוס, רכב עליו ונסע.

*

בתחנה היה חושך. זה חצי שעה מעת שעבר המסע האחרון. המסע שאחריו בודאי יתאחר לבוא מפני הסופה. ורק בבית שעל יד התחנה, שבו יושב היהודי, פקיד התחנה, היה אור.

פיאוֹדוֹר גברילוביץ, פּקיד התחנה, יושב וגומר את חשבונות היום והסיגרה בפיו. הוא ממהר לגמור, כי רוצה הוא לנסוע אל כומר הכפר, לשחק שם בקלפים, וכבר מוכן סוסו לרכב עליו. והנה דפק ברוך הניקוֹפּוֹלי בדלת.

פיאוֹדוֹר גברילוביץ נזדעזע קצת וקרא: מי שם?

— יהודי! – ענה ברוך בקול צלול ובטוח. – דבר נחוץ!

פיאוֹדוֹר גברילוביץ פתח את הדלת, וברוך הניקוֹפּולי בא, בהביאו עמו אויר קר אל תוך החדר החם, ועל הרצפה ננערו גלי שלג מעל מגפיו ומיד נמסו ויהיו למים.

— מה לך? – קרא אליו פיאודור גברילוביץ רוסית, כדרכו.

— אני יודע גם כן קצת את לשון הגויים – ענה ברוך בעזות קצת, כדרכו – אבל הלא אל יהודי אני מדבר וטוב לי לדבר עמו “מאמע־לשון”.

לזכר השם “מאמע” נזדעזע לב פיאודור גברילוביץ – את אמו היה מכבד בלבו ונדמה לו, שאמנם היום יום מיתתה. מלפנים היה אומר קדיש, אך זה שנים אחדות פסק גם מקיים את המנהג הזה.

— באתי לבקש את אדוני לבוא עמי אל בית הטחנה, להיות שם עשירי למנין.

— מה? – שאל פיאודור גברילוביץ משתומם.

שח לו ברוך, כי ר' הלל בא אל הכפר, ושם יש רק תשעה אנשים, וצריך הוא לעשירי שישלים המנין.

— ואם הוא צריך מה זה נוגע לי? – שאל פיאודור גברילוביץ בחיוך.

— בודאי זה שייך גם לך – אמר ברוך בתקיפות. – תפלת הצדיק שייכת לכל העולם כולו ויכולה להביא טובה רבה גם לך.

— חביבי, לך ובקש לך יהודי אחר – אמר פיאודור גברילוביץ, – אנוכי אינני מהמתפללים.

— אין יהודי אחר, וגם למה לי לבקש יהודי אחר, אם פה לנגדי יהודי? – ענה ברוך.

— אבל איני רוצה לא בטובה של הצדיק ולא להתפלל עמכם.

— איני מבקש חלילה את טרחתך חנם – אמר ברוך. – הא לך בעד זה חמשה… עשרה רובל.

הצעה זו העירה בקרב פיאודור גברילוביץ שחוק מוזר, ויחד עם זה מענין היה הדבר.

— מה אתה מחייך? הדומה אתה, כי זאת היא הבטחה בעלמא? הא לך שטר בן עשר רובל ולך עמי, – ובדברו הוציא ברוך והניח לפניו שטר אדום.

הבין פיאודור גברילוביץ, שישנם יהודים, שענין התפלה נוגע באמת אל לבם, וכל כך טורחים להשיג מנין; ובלבו התעורר החפץ לעשות לו נחת רוח וללכת עמו. את הכסף, כמובן, השיב לו.

הוא שם עליו את מעילו החם, את מצנפתו ויצא מן הבית.

— שב, אדוני, על הסוס, ואני אלך רגלי.

— אני ארכב על סוסי, הנהו כבר חבוש.

באו אל הכפר. ר' הלל הושיט לו שלום והביט אליו בעיניו הטובות והעמוקות. לב פיאודור גברילוביץ נזדעזע מהבט הזה.

מהרה נטלו כולם את ידיהם, ור' הלל עמד לפני התיבה והתחיל בתפלת מעריב. פיאודור גברילוביץ אמר קדיש אחר התפילה בקול נמוך.

אחר תפלת מעריב רצה פיאודור גברילוביץ לשוב תיכף, אך ר' הלל נכנס עמו בשיחה ומתוך שיחה בא לדבר בדברי תורה.

ראה פיאודור גברילוביץ, שעיני ר' הלל כמעט סגורות, ופניו מאירות מאוד. מקולו העדין ומחזוּת פניו נראה היה, כי אש יוקדת בקרבו, ודבורו שוטף ונכנס אל תוך הלב. מדבר הוא על דבר “רשע ורע לו” רשע שיש בו ניצוץ של קדושה, והניצוץ הזה מפריע אותו, את הרשע, שיתענג במעשיו הרעים, ודורש להעלותו למקורו ע"י תשובה. רשע כזה לעולם לא ימצא מנוחה, ומאושר יהיה רק אז – כאשר יקרע את המסכים המבדילים בינו ובין שורש נשמתו האלוהית.

ודברי הצדיק חורתים כמו באש על לב פיאודור גברילוביץ. הוא מרגיש, כי הוא טבוע בטיט היון, ורוצה בכל לבו לצאת מן המצב שהוא נתון בו, רק אינו יכול. ברגע אחד עברו עליו זכרונות ימי חייו הראשונים בעת שהיה בבית אמו החביבה והיה יהודי בין היהודים, ואך אחר כך הלך ונתרחק מעל עמו, הלך ונתרחק, עד שכמעט נבדל ממנו לגמרי. ולבו מלא געגועים ושאיפה מבלי דעת למה…

ר' הלל גמר את דרשתו ונכנס לחדר הסמוך אשר פנה לו בעל־בית הטחנה.

ופיאודור גברילוביץ נכנס פתאום אחריו ויקרא: הצילה, רבי!

— מה חסר לך, ר' יהודי?

— רבי, אני רוצה להשאר יהודי, הצילה, רבי!

— אל סוכתי, אחא! – ענה ר' הלל. – תטייל עמי בסוכתי חדשים אחדים ותשלים את המנין שלי.

*

ופייטיל הפּוּזירוֹבי, הוא פיאודור גברילוביץ, נשאר אצל ר' הלל ויהי לאחד מחסידיו היותר נלהבים. וברוך הניקופולי, כשהיה מלגלג בו, היה אומר: זוהי שקניתי בעשרה רובל. מציאה!…