כולם כאחד, גם אמיל לודוויג, גם אנדריי מוֹרוּאה וגם סטיפאן צווייג, נאחזו במקצוע היסטורי־פיוטי זה של הביוגרפיה והציפו את השוק הספרותי בשנים האחרונות בכמה וכמה עשרות ספרים ממין זה, שנראה פתאום מקובל על קהל־הקוראים הרחב, וביחוד בארצות האנגליות והדוברות אנגלית. והראשון, אמיל לודוויג, הגדיל על כולם, והוא עצמו חיבר בעשרת השנים האחרונות ביבליותיקה שלמה של ביוגרפיות גדולות (כלומר גדולות־הכמות עד לאלפי דפים כל אחת) וקטנות (קובצי מונוגראפיות ממה שפורסם בעתונות העולמית), שבהם הקיף שורת דמויות היסטוריות, החל בגיטה ונפוליון וגמור ברבי המדינה, החיים עוד אתנו כיום, כגון מוסולוני ומאסאריק ואחרים. וזכו ספריהם של לודוויג ומורואה לכמה וכמה מהדוּרות בזמן קצר, עד שנתקנאו בהם גם האחרים – וביניהם גם סטיפאן צווייג, שאנו דנים בו עתה – והתחילו גם הם לשלוח ידם ב“ביזה” ההיסטורית הזאת ולבקש להם חומר ליצירות הביוגרפיות בדברי הימים, החדשים והעתיקים כאחד, והתחילו להעלות משם את האישים, שנשתכחו כבר, או שלא נשתכחו עדיין כל־עיקר, ועיצבו אותם מחדש וּפייטו את חייהם מחדש, במטרה פשוטה זו: להמציא לקורא הטוב את המטעמים הללו, שמשום מה טעמו לחיכו בימים האחרונים. וסטיפאן צווייג “חדר” עוד יותר מחבריו להבנת החזיון הזה וראה, ש“הקוראה הטובה” היא היא שלבה נוהה ביחוד אחר הספרים האלה, ההיסטוריים־הפיוטיים, ויפנה אל הגיבורות ההיסטוריות לחשוף מחדש את חייהן ולפייטן מחדש. ואמנם זכה כבר גם הוא בשנים האחרונות להצלחה, וספרו על “מריה אנטואנט” נתקבל בחיבה על לב הקוראים, וביחוד על לב הקוראות, גם בארצות גרמניה וצרפת, אבל ביחוד בארצות הדוברות אנגלית.
וכך זכינו שוב לספר חדש על גיבורה היסטורית חדשה־ישנה – “מריה סטיוארט, מלכת סקוטיה”.
*
אבל ממילא מובן, שאם אמנם מתכוונים המחברים האלה בספריהם לשוק־הספרים הגדול, וביחוד “האנגלו־סאכסי”, הרי אין להטיל ספק, שבספריהם של אחדים מהם יש גם לא מעט מכוח־היצירה הנאמן וגם מן השירה והפיוט הנאמנים. אמיל לודוויג, שהיה הראשון, שההצלחה האירה לו פנים במקצוע זה, אמנם ירד ירידה גדולה לאחר ש“השוק” התחיל דורש ממנו את ספריו, והגיע כמעט עד לידי “פאבריקאציה” של ביוגרפיות באמת־מידה גדולה (מזכירים ישבו באנגליה ובאמריקה והכינו לו חומר ביוגרפי מן הארכיונים בביבליותיקות הגדולות והוא צירפם יחד ואיחה את הקרעים טלאי על־גבי־טלאי), אבל האחרים, וביחוד מורואה, נשארו בעיקר נאמנים לעצמם ונתנו ספרים טובים, המגיעים לעתים גם למדרגה של יצירות למופת.
ועל הרמה הזאת עומד עדיין, בדרך כלל, גם סטיפאן צווייג.
כי מה תכליתם של הספרים ההיסטוריים־הפיוטיים הללו, ועל שום מה הם מתקבלים בימינו על לב הקורא? – על מדוכה זו ישבו כבר כמה וכמה מבקרים והגיעו לכלל דעה, שהדור הזה, שאנו חיים בו, אינו מסתפק עוד בספרי־פיוט בלבד; גם הנובילה או הרומאן כשלעצמם אינם נותנים לו עוד סיפוק שלם (אולי משום שהרגיל עצמו לראות ולשמוע על הבד ומן הבד של הקולנוע את הסיפורים ואת הרומאנים, ומה בא הספר המייגע להוסיף?) ולפיכך חפץ הוא ללמוד משהו מן הספר, שהוא קורא בו בשעתו הקצרה־הפנויה (כי הרבה שעות פנויות אין לו!) ולצאת ממנו, לאחר קריאה, באיזה רכוש של ידיעות, אם מדעיות ואם היסטוריות. ומכאן ההצלחה לספריו של ה. ג'. וולס, אותם הספרים האנציקלופידיים על ההיסטוריה העולמית ומדעי־החיים ושאלות־הכלכלה, שזכו להפצה מרובה כזאת בעולם, שלא היה עוד כמותה. ומכאן גם הצלחתם של ספרי־ביוגרפיה אלה של לודוויג, מורואה, סטיפאן צווייג ואחרים. הקורא לומד מהם ו“מתפתח” ו“מתמשכל” מהם על נקלה – וביחוד הקוראה הסאלונית, שחפצה לדעת משהו, “לחבֵק עולמות”, אלא בתנאי שלא תייגע את רוחה ולא תקמט, חלילה, את מצחה…
וברכוש גדול כזה אמנם יוצא גם הקורא הטוב מספריו של סטיפאן צווייג, הנאמנים בעיקרם, שהרבה מן הצער העולמי הנאמן ומן השירה הנאמנת הושקע בהם.
*
“מריה סטיוארט, מלכת סקוטיה” ספר טוב הוא ונאמן. כלומר, בעצם זוהי מריה סטיוארט בניסוח חדש, מודרני. שהרי אנו עומדים כאן עדיין בשלהי ימי־הבינים, בשעה שהכוחות המניעים של אותה תקופה עודם עומדים כמעט בעינם, ואנו קוראים את הדברים בלשון ובסגנון ובהגדרות של ימינו האחרונים; או בלשון אחרת: הגישה היא של האדם החדש בלשונו החדשה ובסגנונו המחודש למאורע ישן ולאישיות “עתיקה” כמעט, וזהו דווקא החידוש שבספרים אלה ממין זה. “איתערותא דמשה בכל דרא ודרא” – ולא רק של משה בלבד, אלא של כל אישיות היסטורית. גם לישו הנוצרי קרב אמיל לודוויג ולא פחד, ותיאר אותו במלים מודרניות ובסגנון ובראייה חדשים. כלומר מתוך אותה “גישה” שלנו כיום להיסטוריה, למאורעותיה ולאישיה. שכן, כמאמרו הנכון של שילר: “כל שחי לשעתו, חי לדורות”. ומריה סטיוארט, האשה־המלכה, או המלכה־האשה, הנקלעת ביצָריה ובאֵבל־חייה ומשוועה מתוך האהבה והתאווה את שוועת־בשריה ואת שוועת־דמיה, אף היא חדשה היא כיום, אם המשורר של הדור החדש קרב אליה על מנת לפייטה ולעצב את דמותה מחדש. מריה סטיוארט של סטיפאן צווייג דמות של אשה היא, שבכוחו שלו, של המשורר־הפייטן, כמו הועתקה מתוך אותה ספירה כבדה, אבלה וקודרה, של שלהי ימי הבינים, בשעה שהאדם התלבט עדיין בין הישן החולף לבין החדש, שלא ידע מה יביא עמו ומה הוא נושא בקרבו, והועברה אל אורה של תקופה זו החדשה, של ימינו אלה, שבהם אנו עומדים – לאחר שלקחנו תורה מדוסטוייבסקי ומפרויד – גם לפני הפשע והפושע בדחילו ומורידים את ראשנו על לבנו מתוך ההכרה האחת והגדולה, שספר זה שואף להלוך עלינו: מריה סטיוארט אדם היא; כמוני כמותך – ולא עוד, וזהו העיקר. וזה הוא הנאמן והיקר בספר זה, כמו גם בספרו, שקדם ליצירה זו, “מריה אנטואנט”.
לא שירת־גיבורים הושרה כאן. אין גיבורים ואין גבורה, יש רק אופי; תכונת־נפש; כלומר, אותה קונסטרוקטורה פנימית שלנו, שאין חלים בה שינויים לעולם, אלא שעל ידי הפורענות והקאטאסטרופה היא מזדעזעת ומשנה את צורתה הביולוגית, כביכול, והנפש נקראת גדולה בשעה שהיא עומדת לפני הפורענות כמו שהיא צריכה לעמוד, לפי דמותה הפנימית, חפשית לסערות ולרעמים ולברקים. וכך עומדת מריה סטיוארט המלכה, האשה. וההטעמה היא על המלה האחרונה – האשה. המלכה מאירה רק את הסערה הזאת באור קורן מרחוק, ביפעה ובפאר חיצוני. אבל העיקר הוא האשה, המתלבטת עם עצמה, עם יצריה וכוחותיה ותאוותיה, וצונחת ונופלת ושוקעת – ושוקעת בתוך אור־הדמדומים של החיים, שחיתה אותם וששתתה מכוסם עד תומה.
ועם דמות האשה המלכה מתרקמת לפנינו בתוך הספר, על פני יריעה גדולה של 600 עמודים כמעט, פרשת־חיים גדולה של תקופה קדומה (אנו עומדים כאן בשנות 1542–1587) על כל מאורעותיה הפנימיים וחוויותיה – פרק היסטורי גדול, שכאמור, אתה יוצא ממנו ברכוש גדול, הואיל והאדם בכל העתים והזמנים אדם הוא, שאינו משתנה אלא ברקע החיצוני שלו וב“תנאים” שבהם הוא נתון, לכאורה.
אנגליה וסקוטיה, אלישבעת ומריה סטיוארט, על כל מזימות הפוליטיקה של הלורדים וה“בארונים” באותם הימים, על תאוות־הקרבות ועל תאוות־היצרים, שלא פסקו עד עתה ושלא ייפסקו לנצח (רק ה“טרמינים”, כביכול, משתנים ולא ה“תוכן”); התככים המדיניים, וביחוד הקטנות והקנוניות, שבעצם הן הגדולות, המהוות את הפורעניות שבאות על העולם, – כל אלה מתוארים כאן בחרט נאמן של סופר אמת, שחדר לתוך התקופה, חשפה ויפענחה תחילה לעצמו ואחר כך לנו, לקוראים.
אנגליה וסקוטיה, אלישבעת ומריה סטיוארט, התאחדות האימפריה הגדולה, בריטניה המאוחדת – כל אלה מלים גדולות הן, “טרמינים” כדרבנות. והנה אתה עומד כאן, בספר זה, ורואה במו עיניך היאך כל זה נרקם ונעשה באקראי, במקרה, לפי המזל והגורל: שטות אחת פעוטה וכל זה היה יכול להיות אחרת. רחבעם השוטה ענה לאנשי ירבעם “קטני עבה ממתני אבי”, וממלכת־ישראל נתפלגה לשתים… וכאן, במקרה פעוט אחר, נתאחדו השתים לאחת בערישה, במזל זה, שאינו תלוי בבשר ובאדם כלל, אלא הוא מורם ונישא מעל לכל ה“הכרות”.
וגם לפני החידה הזאת – “המזל”, או “הגורל” בלשונם של גויים, – עומד הספר הזה בדחילו. ואנו עמו.
[תרצ"ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.