כבר קראתי פעם את הספר הזה בלשון אחרת. לפני שנים אחדות. אבל אז היו עוד הרבה דברים מוקשים לנו בכל הענין הזה, ששמו שלטון בריטניה, ה“יונייטד קינגדום”, האימפריה הגדולה, המזרח והודו (כלומר: בעצם הדבר גם היום יש כאן עוד הרבה קושיות ואיבעיות, שקשה לענות עליהן, ש“בערפל חתולתן”, ככל הפרובלימה הזאת, ששמה “אנגליה”). ואולם במשך השנים האחרונות אף־על־פי־כן באנו במגע קרוב, פנים אל פנים ממש, עם ה“כוח” הזה – ולמדנו משהו וחכמנו במשהו. אפשר אולי לומר, שלא נתפקחנו אמנם הרבה בכל הסבך הזה שלנו, ולא הגענו אף־על־פי־כן לידי כך, שנבין מה ואיך דופק שם באותו “משרד המושבות” דפקו־של־עולם – אבל נתפכחנו. בזה אין ספק. ואפשר נתפכחנו יותר מדי. ירמיהו לא צעק כלפי נבוכדנאצר: שקרן, רמאי; זכריה לא התריז כלפי מלכי פרס, שהבטיחו ולא קיימו: שקרנים, רמאים – וגם גאנדי, להבדיל, אינו משתמש בטרמינים אלה. לא. הוא משקיף על זה מגבוה וממעמקים כאחד – מגובה התגובה המדינית וממעמקי נפש האומה שלו. ואי משום כך אין מקום ליאוש כלל. זוהי רק “ההתפארות” של “הגרזן” על “החוצב בו”, כמאז, כמעולם. ואף זה הכרח היסטורי. ויש רק לכבד את אלה, שממלאים את תפקידם, עד בוא יומם…

כלומר: כל הדברים האלה אינם אמורים שם במפורש. אינם ברורים כל־כך. רק מכללא איתמר. תורה זו של גאנדי – תורה גדולה ועמוקה וקשה לתפיסה לנו, חניכי תורה אחרת, כתבי־הקודש העברים – צריכה לימוד רב. ואף אמנם אותו “עולה רגל” נפלא, רומן רולאן, עבד הרבה והשקיע עצמו, והמית עצמו באהלה של תורה זו; ואולם, דומני, שאף־על־פי־כן קשה היה לו להקים את הבנין כולו. (בשעת התלבטות הוא מעיד כמה פעמים, שלנו יקשה להבין את כל הדברים האלה והוא מוסיף, שיתאמץ לבאר, לרדת לעמקם של דברים). כי תורה זו מבוססת כולה על הדת ההודית, ודת זו רחוקה מהבנתנו ומכל אפקינו. אבל הדופק אחד הוא, ובמקום שהדברים נצחיים, שם הם מובנים לנו היטב.

עולם מול עולם. התנגשות תרבויות. אבל לא באותו מובן של “מזרח” ו“מערב”, שכל־כך הרבו לדוש בו בשנים האחרונות. אין לומר בשום פנים, שאנגליה הכניסה את תרבות המערב להודו. זה לא היה מתפקידה. שליחות זאת לא הושמה עליה ולא שמה אותה על עצמה. וגאנדי אינו נלחם כנגד “תרבות המערב” (יש רושם בכמה מקומות, שבכלל אין הוא אוהב את ה“פרובלימה” הזאת, שרבינדרנת טגורי דש בה לפנים יחד עם כל אלה, שדשוּ בה). ובכלל אין הוא קורא ל“מלחמות” של “תרבות”. הדברים מסובכים הרבה יותר; פשוטים הרבה יותר. “זר”, כנראה, “לא יבין את זאת”. אבל ההינדוסי יבין בוודאי היטב. כי מה יבין “זר” בענין ה“כישוֹר”, שהוא כמעט פולחן דתי בתורת גאנדי? (אני מסביר לי, שזהו מעין הטרמינוס “דת־העבודה”, שקמה בתוכנו. אבל כאן הענין עממי יותר, דתי יותר ופשוט יותר). או ענין “הפרה”, שנכלל ב“אני מאמין” של גאנדי? עם קריאה ראשונה בשורות אלה: “אני מאמין בחסותה של הפרה”, כמו מזדעזעת ונרתעת הנפש שלנו, שספגה לקרבה תורות אחרות לגמרי. אלא שלאחר עיון אנו שומעים כאן דברים, שמתדפקים על שערי הנצח. גאנדי עצמו מבאר ואומר, שהוא מביט על זה (“חסות הפרה”) כעל “התופעה המענינת ביותר שבהתפתחות האדם”. “חסות הפרה” פירושה: ברית בין האדם ובין החי, סמל האחווה בין האדם והחיה. ב“זו החיה השקטה” רואה גאנדי “פואימה של רחמים”.

ואף־על־פי־כן נשארים הדברים מוקשים. ומוקשה על הכל היא מלחמת גאנדי במכונות, שהציג לעומתה את שירת “הכישור” (יזָכר נא כאן, שגם בהתקוממות האחרונה בהודו, כשלוקח גאנדי לבית־האסורים, לקח עמו את הכישור לטויה). ובתשובה להתקפותיו של רבינדרנת טגורי, הוא עונה לו: פשוט מעליך את הבגדים, העשויים באירופה, ושלח ידך בכישור!

לא. אין אנו מבינים היטב לכל אלה. אבל איזה רוח גדולה, שׂגיאה, מהלכים עלינו כל אותם הדברים, ולא אחת יש הרושם, שאנו עומדים לפני אלימנטים של בראשית.

בהודו מציירים את קרישנא־האלהות בדמות דיוקנו של גאנדי (הוא עצמו, גאנדי, התקומם כנגד זה באוֹן), ורומן רולאן אינו פוסק מלהשוותו אל ישו. אבל גאנדי אינו בא בעב־הענן לתת תורה חדשה לעמו, דת חדשה (דתות יש כבר למדי בהודו!), אלא הוא בא להשיב את העטרה, להחזיר את העם אל המקורות; להשאיר אותו אצל המקורות. ואם גם בכל שאלה וענין, שהוא דן בו, מתעוררת בנו שאלות נוספות: היתכן בלא מכונה? בלא חשמל? היתכן? אבל למראה הכוח המוסרי הרב הזה ולמראה הנוגה, שיוצא מאישיות זו על מאות המיליונים בני־ארצו, אנו משתיקים בקרבנו את השאלות, כי, כאמור, “זר לא יבין את זאת”…

אבל יש גם דברים, שאנו מבינים היטב. השוועה הגדולה ללחם, כלומר לאורז, למעט אורז, בשעה שמן הארץ מוציאים מיליוני פונטים לארצות אחרות; השוועה על החטא והאוון, שמפיצים אותם בכוח, כדי לעמוד ולהתחזק בכוחם; השוועה כנגד דיכוי הרוח הקדושה באמצעים מלאכותיים ובברק מותרות ובנגוהות־שוא, המהממים את האומה. ומכאן לקיצוניות השניה, ל“שירת־הכישור”: “מכונות הכתיבה והתפירה אולי תחלופנה; המחט והעט ישארו… הכישור הוא הכרח לאומי… גם באירופה, לפני הותה נתונה בצפרני השטן, היו המלכות טוֹות חוטים”…

וההשוואה אלינו, אל חיינו החדשים בארץ, עולה כמאליה. מובן, שאמת־המידה היא כאן אחרת לגמרי. שם אומות של מיליונים אוכלסים. שם אלימנטים של בראשית. שם כוחות לא ישוערו, שעומדים ומחכים לפיתוחם, להראות עלילות חדשות, שהאנושיות וודאי תזועזע עד היסוד בהן; שם הבּאות הגדולות של חזיון־היסטורי שגיא, שיצרור בתוכו חדשות ונצורות, אם בקרב הימים ואם באחרית־הימים. ואף־על־פי־כן אפשר להשוות. היסודות דומים. זו השיבה שלנו אל ה“פרימיטיב”, אל הקרקע, לאחר שרווינו ממימי כל המעינות הזרים ושבענו תרבות מערב עד שיצאה מאפנו – בזה יש דמיון. “שירת הכישור שלנו” בארץ, “שירת הקרקע” היא; שירת העבודה, שאנו חוזרים אליה מתוך ההכרה, שבלעדיה אי־אפשר, בלעדיה לא נקום. בזה יש משהו משותף. ביסוד. ויסודות לא ימוֹטו.

ומשום כך ראוי לקורא העברי, לציוני, החרד כעת לגורלו עם בוא עלינו הגזירות השונות – הקיפוח, המעטת־הדמות בעקב המאורעות האחרונים בארץ – לעיין מעט בספר זה, להפוך בדפיו, וימצא בו, אם לא נחמה שלמה, אבל “חצי־נחמה” בוודאי ימצא. הרמז יהיה ברור.

[תרצ"א]