ביום ט״ז באב התאספו הפועלים לחגיגה בתל־אביב ברחוב הירקון, להניח אבן הפינה לבית־פועלים.
כולם מלובשים בגדי חג, בגדי כהונה – כתונת בד לבנה מכנסי בד, פניהם שזופים ועיניהם מבריקות.
לעומתם שחק הים, צהלו פניו. השמש השוקעת, המנשקת את ראי התכלת, רואה בזריחת הנוער העברי, העולה בגאון על במת החיים, בשורת התחיה בפיו ודגל העבודה בידיו האמיצות,
נאספו הצעירים לכונן בית ועד ובית תרבות בכוחם, בעצם ידיהם, בשמחת יצירתם.
יתקשרו בו העובדים יחד בקשר יותר חזק ויגינו יחד על כבוד עמם, על כבוד התרבות העברית־האנושית.
ומי לא ישמח לחזיון הזה?
אנחנו, בני הדור החולף עוד זוכרים הימים ההם, שהצעירים העברים היו מתביישים בעמם ושאפו להתבולל בין עמים אחרים; אנחנו עוד זוכרים את הימים שהצעירים העברים שאפו להשכלה כדי שאחר כך, אחרי שיקבלו את הדיפלום, יוכלו לחיות חיי לוכסוס על חשבון העובד הרעב, והנה נהפך הגלגל, ולטובה נהפך.
צעירים נכנסו בעובי הקורה לשאת את משא עמם, ושאיפתם היא לחיות חיים ישרים, חיי עבודה של יצירה ועמל. והם מקוים שלא יהיה הבדל בין האינטליגנט ובין העובד, כי אם יעזרו זה לזה וישלימו זה לזה.
ומי לא ישמח לחזיון הזה?
אבל, כנראה, עוד ישנם שחושבים אחרת… ואולי לא חושבים כלל… המחשבה לפעמים מקלקלת את עיכול הקיבה… יותר טוב שלא לחשוב…
ה״נכבדים", גם אלה שבשם ציונים יקראו והמורים שלנו וגם הסופרים – מושלי הכסף ודעת הקהל – עמדו מרחוק לחגיגה זו (מלבד ראש העיריה, מר דיזנגוף).
מה זאת? קפאון או סנורים?
זכורני, לפנים, בהיותי בגולה, היו הציונים עֵרים לכל דבר קטן הנעשה בארץ־ישראל, והמורים היו תמיד החלוצים בכל ענין אידיאלי והולכים לפני המחנה. ולמה נשתנו כאן? למה קפצה עליהם זקנה?
יש אומרים מפני שחגיגה זו היא חגיגת מפלגה ידועה, והם “הנכבדים” כלליים הם, בלתי מפלגתיים. איני רוצה הפעם להכנס בוויכוח על דבר פרינציפים. אמנם לפי דעתי, בלתי מפלגתי אמיתי הוא בבחינת לא “סור מרע” אלא “ועשה טוב”… אבל נניח שזהו לא כך, נניח שיש איזה פרינציפ רם מעל כל רמים, שכל המפלגות מתבטלות לפניו. – מילא, יהי כך, אבל איך אפשר שציונים, יהיו מי שיהיו, יעמדו מרחוק למעשה כביר כהקמת בית־עבודה ובית־תרבות? וכי חושבים הם הנכבדים, שאפשר לבנות את ארץ־ישראל בלי צעירים ובלי עבודת צעירים?
אַל יאוש, אחים צעירים! אתם באמתכם, בישרנותכם, באהבתכם את עמכם ואת ארצכם תמשכו גם את הנמושות אחריכם.
“ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ ולא ישאו עוד כלימת הגויים”.
דבר, כ־א אב תרפ״ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.