ספרי “פנים אל פנים” שונה משאר ספרי, שפירסמתי עד כה. במסות־הביקורת ובמסות אחרות נזהר הייתי מנגוע ביחסי האישיים עם הסופרים, שהם נושא דברי כאן. הרגשה היא בי, שביקורת על סופר צריכה להיות פנויה מהשפעתם של יחסים אישיים בין המבקר והמבוקר. על כל פנים, חייב המבקר לשאוף לכך ככל האפשר, כדי להינצל ממשוא־פנים ומשוחד־ידידות או מחילופיהם, היינו, מטינא וממשפט קדום. רק לעתים רחוקות, לצורך הענין, הייתי מתיר לעצמי לסטות ממנהג זה ולשלב איזו הערה אישית, שהיה בה בנותן־טעם־והוכחה לנאמר בביקורת. חיוב היצירה צריך לבוא מתוכה, באופן שתהליך התגבשותו של אותו חיוב יתגלה וייראה, והקורא יוכל לעקוב אחריו ולחוש באמיתותו. הוא הדין בשלילה. אף היא צריכה להופיע כמסקנה של שקלא וטריא, כסיכום של טעמים ונימוקים, הניתנים לבדיקה. ריבויים של אירועי־ביניים או של סיפורים אבטוביוגראפיים מצד המעריך בזיקה ליצירתו של הסופר הנדון, אינו לטובת השיפוט. האהבה ליצירה הנדונה היא מעלה יתרה ואינה טעונה גניזה, אבל היא צריכה לנבוע מאליה מרוח הדברים, מאווירם ומאורם. ההכרזה עליה מקלקלת את השורה.

כנגד זה חשובה בעיני חטיבה ספרותית מיוחדת, שענינה עיצוב דיוקנאותיהם של סופרים, תוך תיאור ההווי המפכה בתחום הספרות. זוהי מסכת בפני עצמה, שמרוקמים בה היחסים בין סופר לסופר, מגעים יומיומיים, יציבות והתרופפות, פולמוסים והתנגשויות, דרכים ומידות, פגישות ושיחות, ודאות וספיקות, דגלים ודילוגים, שעות־עליה ורגעי־נפילה, מכתבים פרטיים ומסיבות אינטימיות, ניצוצות ורמזים, חידודים ושעשועי־לשון, תהילה עצמית וביקורת עצמית, הערכות רציניות ופסקי־דין שרירותיים. בדיבור אחד: כל מה שאומר סופר על עצמו, על חברו ועל יצירתו, וכל מה שהתרחש בין סופר לחברו, בבית או בציבור, בצינעה או בפרהסיה – לחלוחית חיונית בהם ומשקל להם להבנת שניהם, המעריך והמוערך. יתרה מזו: יש בהם כדי לבשם את תולדות הספרות, ולפעמים קרובות נשכרת מהם אף היצירה עצמה, שמדובר בה באותן התארעויות או התבטאויות אגביות ובלתי רשמיות. צד מסויים, שהיה שרוי באפילה, עשוי להתבהר, ומשמעות לא־נודעת מסתברת על ידיהם.

אכן, בדרך הילוכי נפגשתי עם סופרים בני הדור הוותיק ועם בני־דורי, ובאתי עמהם במגע אם כנערך ואם כעורך, אם כמבקש אכסניה בבמותיהם, או כמאכסן אחרים בבמה שבניצוחי, אם בחליפת מכתבים או כמבטא דעות השנויות במחלוקת בתחום הספרות או בשאלת הזמן. בתוך כך קלטתי רשמים, נתנסיתי בנסיונות קלים וחמורים, נתקלתי בסגולות ובחולשות, בחפציות ובשגיונות, שמעתי הערכות הדדיות, הייתי עד למחזות רוגז ופיוס, נפגעתי ופגעתי, ראיתי מעמדים אישיים יפים ויפים־פחות, הייתי שותף ליזמות ספרותיות שונות ולסיכולן, נהניתי מגילויי־אופי גבוהים והצטערתי על גילויי מוחין דקטנות. כל אלה היו הומים בי ומבקשים ביטוי. נעניתי להם. השתדלתי למסור דברים כהווייתם, על אורותיהם וצלליהם, מתוך כבוד ויקר לכל אלה שנזדמנו לי בדרכי. ראיתי אותם פנים אל פנים, דיברתי עמהם פה אל פה, אף מלב אל לב, ועשינו יחד כברת־דרך. לפיכך אל יתמה הקורא, שהאני שלי משוטט אילך ואילך בספר זה. זוהי התבנית הספרותית, שהותר לו לסופר לנוע בה כדייר בן־חורין ובשמו המפורש. מפני שהוא הנפש הפועלת והנפעלת, העילה והעלול. זהו ספר סובייקטיבי בהא הידיעה, שהיסוד האבטוביוגראפי מכריע בו.

דעת לנבון נקל, שספר העוסק בדמויות רבות כל כך, בהרחבה או בצמצום, אי־אפשר שלא יהיו בו חזרות קטנות. הן באו מדעת, מפני ששלמותו של כל תיאור וכל דיוקן חייבה לפעמים לחזור ולרמוז על אירוע או על ניב, שאיפיינו גם קורותיו של דיוקן אחר. לא רישול גרם איפוא לכך, אלא חישול של כל יחידה בפני עצמה.

ישראל כהן