א    🔗

בן חמש עשרה וחצי הייתי כשקראתי את השיר הראשון של ביאליק “על השחיטה”. חברי בבוטשאטש היפנה את תשומת לבי לשיר זה, שנתפרסם ב“השילוח”. רושם עז עשה עלי, ומאז נכבשתי לשירתו ולמה שכתבו עליה. כל הימים נכספתי לראות את דמות דיוקנו בממש. אולם כשראיתיו בפעם הראשונה ב“אוהל שם”, באחת המסיבות של שבת אחר־הצהרים, שהיה מופיע בהן כמנחה וכמרצה, לא באתי על סיפוקי. חשתי פער בין הציור הדמיוני שלי ובין צורתו כמות שהיא לפני. אלא שאכזבתי היתה קצרה. כשנטל ביאליק רשות הדיבור והשלים את הרצאתו של אברהם צפרוני על רבנו בחיי, נשתנתה צורתו. גיצי מחשבה עפו מפיו והלהיטוני. עיניו ניצתו וידיו פרפרו על גבי השולחן. לא היה חסר אבק הומור בתקנו כמה מדברי המרצה. אף שיירי נגינתו האשכנזית הלמו אותו ושיוו חן מיוחד לדבריו. כמדומה לי, שביקורי היה בשנת 1927; גרתי אז בפתח־תקוה, ב“עמק השבע”, כחבר קבוצת “המשולש”, ואת הדרך לתל־אביב עשיתי מקצתו ברגל ומקצתו בטרמפ. מאותה שעה ואילך הייתי מבקר ב“אוהל שם” כל־אימת שנתאפשר לי הדבר. את ביאליק עצמו ראיתי פעמים רבות, ביחוד לאחר שעברתי לתל־אביב, וציפיתי לשעת־כושר לשוחח עמו פה אל פה. שעה גדולה זו נזדמנה לי באורח מופלא.

בשנת תר“ץ (1930) נשלחתי מטעם ההסתדרות לעבודה חינוכית ב”החלוץ" ובנוער בגליציה ובמקומות אחרים. בשנת 1931 שיחקה לי השעה ונזדמנתי עם ביאליק בלבוב, בירתה של גליציה. הוא הגיע ללבוב בלווית נחום טברסקי, שהיה שנים אחד ממנהיגי “הפועל הצעיר”, ואולם אותה שעה היה מו“ל חשוב בארץ. שניהם ערכו מסע על פני פולין רבתי בשם “בצר”, היינו, בשם המו”לים העבריים בא"י, שנתאחדו במוסד זה. תכלית מסעו היתה לסייע לביצורה של הספרות העברית ולהפצתו של הספר העברי בגולת ישראל.

בגליציה נעשו הכנות מרובות לקראת בואו, כיאות לאושפיז נערץ כל כך. בבואו ללבוב ערכה הקהילה לכבודו אסיפה גדולה, שבה הירצה על חכמת ישראל. מובן, שאני נגררתי אחריו לכל מקום שהופיע ושתית בצמא את דבריו. קסמו של ביאליק וחינו נתגלו דווקא במסיבות קטנות, שבהן היה מסיח את דעתו ממטרת מסעו והיה מפליג והולך בשיחה על ענינים שונים, על תולדות ישראל ועל הנביאים, על הגולה ועל הארץ, על ספרות וסופרים וכיוצא בהם. אותה שעה היו מתמלטים מפיו גיצים רבים ומאירים.

אותו יום שנפגשתי עמו שניים בנובמבר היה, יום הצהרת בלפור, ומפלגת “ההתאחדות” בגליציה, שהיתה קרובה מאד ל“הפועל הצעיר” בא"י, ערכה לכבוד האורח ולכבוד היום מסיבה נאה באחת המסעדות הנאות בלבוב. לסעודה זו הוזמנה סלתו ושמנו של הציבור היהודי, וליד שולחנות ערוכים בטוב־טעם ולצלילם של נאומי ברכה קצרים וארוכים, ניתנה רשות הדיבור לביאליק, ואני, שזכיתי להיות באותו מעמד, רשמתי את עיקרי דבריו:

המסיבה הזאת נערכה בשם “ההתאחדות”. קוֹנם, אם ידעתי בדיוק מהי ה“התאחדות”, ועל שום מה היא נקראת כך; אבל משער אני, שקודם לכן היה איזה פירוד ביניכם, ואחר כך התאחדתם. פירוד צורך איחוד. כך דרכם של יהודים: תחילה הם מפרידים פירודים פירודים, כדי שיוכלו אחרי כן לקיים מצוות איחוד. ומובטחני, שגם התאחדות זו עתידה להיפרד, כדי לשוב ולהתאחד, וחוזר חלילה. למה הדבר דומה? לביעור חמץ. יהודי הרוצה לקיים מצוות ביעור חמץ – מה הוא עושה? מניח הוא פירורים פירורים על אדני החלונות ואחר כך הוא מפשפש באותם המקומות, מוצאם ומבערם בשמחה רבה, כאילו מציאה גדולה זימן לו הקדוש־ברוך־הוא.

אחר כך הפליג בשיחה על הצהרת בלפור ואמר: כשהגיעה אלינו הבשורה הזאת בעצם ימי המהפכה, חשבנו, שנס גדול התרחש, ואמרנו על ההצהרה, שהיא אצבע אלוהים. אין היא נופלת מהכרזת כורש, שבתחילתה הביאה רק מעטים לארץ דלה וחרבה, אולם מן הקיבוץ הקטן הזה ניבנה הבית השני. הכרזת בלפור מקבצת את ישראל בפעם שלישית. ואני מאמין, שפלא הבית השני יישנה בבית השלישי, וממלכת ישראל תתחדש. וברוכה אנגליה, שרוחה יונקת מכתבי־הקודש, והיא הרגישה את שעתיד לבוא לעם היהודי והיתה בחינת שליחו של הקדוש־ברוך־הוא להגשמת שיבת ישראל לארצו – – –

נאומו נתקבל בתשואות רמות, ואני חכיתי עד שהקהל נתפזר ונתלוויתי אליו בדרך לבית־מלונו בשעה מאוחרת בלילה. כידוע, לא היה ביאליק זקוק אלא לאוזן שומעת, אבל כשנודע לו שאני שליח מא"י, עליתי בעיניו וקירבני לשיחה, והיה שופע דברים שמחים ומאירים. הקשבתי למונולוג קשב רב ולא הפסקתיו. אולם הואיל ועמדתי אז סמוך לחזירתי ארצה, ולפני הצטרפותי לקבוצת חולדה, ומהותה של הקבוצה העסיקתני מאד – נתעורר בי רצון עז לשאול את דעתו של ביאליק על הקבוצה ועל המושב; וכשהזכיר בדבריו, דרך אגב, את ההתישבות בעמק וקשר לה כתרים, לבשתי עוז ושאלתיו באמצע דבריו:

– מה דעתו של מר על הקבוצה ועל המושב?

ביאליק השיב:

גם זה דבר מרומז במדרש. המדרש אומר: “וירא אלוהים כי טוב” – זה יצר טוב; “וירא אלוהים כי טוב מאד” – זה יצר הרע. וזה הכלל הנקוט בידי: כל צורת חיים שאינה מניחה מקום אלא ליצר טוב אינה נראית לי, כי יש באדם שני יצרים ולשניהם זכות קיום. הקבוצה, למשל, היא חברה, שיש בה אלף עינים, וכולן ננעצות באיש אחד. אדם הרוצה לחטוא, אינו יכול להיסתר, מפני שההשגחה מרובה ומגעת לכל סדק. מתאר אני לעצמי, שחבר הקבוצה קורא לפעמים מנהמת לבו: אנה מפּניך אברח! שהרי הקבוצה היא כמעט פרהסיה ואילו החוטא הולך במטמוניות. מה שאין כן מושב־העובדים. הבית שם הוא בית־יוצר אך גם בית־יצר. האדם חפשי מן הכבלים. בקיצור, הקבוצה היא בחינת טוב, ואילו המושב בחינת טוב מאד.

כשהעירותי לו, דרך חטף, שהאדם חייב לטפח את יצר הטוב, שהוא צנוע ונחבא אל הכלים, בעוד שיצר הרע דואג לעצמו בריש גלי ובשיעור מרובה ומכל מקום, גם בקבוצה וגם במושב – השיב:

־ אפשר שצדקת. באמת יש צורך במזיגה של קבוצה ומושב, אולי מזיגה של שבת וחול, כלומר, שחיי החול יהיו כמו במושב וחיי־השבת כמו בקבוצה, או להיפך. על כל פנים, אסור, שהכלל ירד לחיי היחיד. ואנחנו היהודים עמא פזיזא, עם קיצוני. אנחנו מרבים לנו מצוות קלות וחמורות ולבסוף אנו מפרפרים בהן. חושש אני מפני “שולחן ערוך” חדש בקבוצה ומפני “חושן משפט” ומהרש"א, שיהיו חמורים שבעתיים ממה שהנחילו לנו אבותינו. וכבר שמעתי משהו על כך. לפני זמן־מה מסר לי ברל כצנלסון, ראש הפועלים, ספר על הקבוצה, ומצאתי בו אתחלתא דשולחן ערוך…

השעה היתה מאוחרת. ולאחר שעמדנו שעה קלה ליד שער המלון, נפרדתי ממנו בחמימות.

ב    🔗

כשנודע לי, שביאליק ידבר במסיבה של נשים ציוניות בלבוב, ביטלתי נסיעה לאחת מערי־השדה לשם ביקור בסניף “גורדוניה”, והלכתי לאותה מסיבה. בבואי מצאתי אולם גדול מלא נשים וגם גברים. הנשים הוציאו את עדייהן ממקום גנזיהם והתקשטו בהם בגודש רב. השפה שבפיהן היתה פולנית, ורק מעטות דיברו יידיש וזעיר פה זעיר שם נשמעה גם עברית. אילו אדם זר נקלע לכאן, היה מתרשם, שמכינות הן קבלת־פנים למשורר פולני או לגוי מכובד אחר. כשנכנסו ביאליק וטברסקי, הושלך הס, והיושבת־ראש פתחה את המסיבה ביידיש.

ביאליק היה נבוך, אבל כבש את עצמו, ודיבר אף הוא יידיש:

זוכר אני, שבפעם הראשונה קראתי את השם לבוב בהיותי נער. על שערו של אחד מספרי התלמוד היה מודפס: “הוצאת פעסעל באלאבאן, לבוב”. אך לא ידעתי איך לנקד את השם הזה וכיצד לקראו. מיד עלתה לפני התפילה “האדרת והאמונה לחי עולמים”, שבה מצויה השורה: “הליבּוּב והלקח לחיי עולמים”. החלטתי, כמובן, שהיא “ליבוב” היא “לבוב”. שמחתי מאד, שיש עיר אחת בגולה, ששמה עברי הוא, ובדמיוני נשקתי לאותה אשה כשרה וצנועה פעסעל באלאבאן, שאיוותה לשכון בעיר כזאת ולהדפיס בה ספרי־קודש…

פתאום הרגיש ביאליק, שהוא מדבר לפני קהל נשים, שרובן אינן יודעות ספר עברי כלל ואינן מבינות את דבריו. על פניו הסתמנה מורת־רוח, נעימתו נשתנתה וקולו החמיר; ההומור נעלם והמפייס נהפך למוכיח זועם. הוא שכח את מטרת סיבובו בערי פולין, וכך אמר ביידיש:

מכיר אני בכן, נשים כבודות, שאינכן יודעות עברית. ואני הלא להפיץ את הספר העברי באתי אליכן. וכל טירחתי יכולה להיות לשוא. אולם אני אומר לכן, שאתן צריכות לקנות ספרים עבריים אף על פי שהם חתומים ואטומים בשבילכן. ולא עוד אלא שאתן חייבות להניח את הספרים האלה במקום הנראה לעין, באיצטבאות הטובות והקרובות של הארון, כדי שהם יציצו אליכן ואתן תצצנה בהם. ישלחו נא הספרים אליכן עיני זעם ויזכירו לכן, שכבר עברו רוב שנותיכן ועדיין לא למדתן עברית. תהא הזרוּת בינם לביניכן כמזכרת־עוון, כמכוות־אש. אולי יעוררו אלה בכן בושה והרהורי תשובה. ואם לא תוכלנה לתקן את המעוות בחייכן, אפשר שתתקנוהו בחיי בניכן ובנותיכן. כן, אתן מחוייבות לקנות את הספר העברי, ויהיה בזה משום תיקון־מה לנשמותיכן!

דבריו ניתכו כאשד על הנאספים, ותדהמה ירדה עליהם. פני טברסקי נתכרכמו ממבוכה ומצער. לוֹ, לאיש־המעשה, שבא למכור ספרים ולקבל את דמיהם, היה נדמה, שדברי ביאליק החטיאו את המטרה; אולם אני, ובודאי לא אני בלבד, ראיתי לפני את איש־הרוח, אפוף השראה, שהאמת בוערת בו, ושום חשבונות ועסקים לא יכבו אותה. בסופו של דבר, גם הצד המעשי לא נפגע. שכן, בתום האסיפה הורכבה ועדה, ולפי השמועה נמכרו בלבוב ספרים רב־יתר מבכל שאר הערים, שביאליק ביקר בהן.

ריח־ניחוחה של פגישה ממושכת ומגוונת זו בלבוב, שהיתה נוכחת ונסתרת כאחת, לא פגה בי לעולם. טיפחתי תקווה גדולה בלבי, כי לכשאחזור ארצה ישמש לי זימון־עראי זה עם ביאליק בלבוב פתח לזימונים מבורכים אחרים; הן כבר נעשינו “מכרים”. אולם תקווה זו לא נתמלאה למגינת־לבי. כשעברתי בשנת 1934 מן המושבה רחובות לתל־אביב, כדי לעבוד בקביעות במערכת “הפועל הצעיר”, היה ביאליק בחוץ־לארץ, בוינה, ושם חלה ונפטר. ארונו הובא לקבוצה בת"א והשתתפתי בלווייה העממית הגדולה והנוראה־הוד כשכוּל וגלמוּד.