ספרי “פנים אל פנים” שונה משאר ספרי, שפירסמתי עד כה. במסות־הביקורת ובמסות אחרות נזהר הייתי מנגוע ביחסי האישיים עם הסופרים, שהם נושא דברי כאן. הרגשה היא בי, שביקורת על סופר צריכה להיות פנויה מהשפעתם של יחסים אישיים בין המבקר והמבוקר. על כל פנים, חייב המבקר לשאוף לכך ככל האפשר, כדי להינצל ממשוא־פנים ומשוחד־ידידות או מחילופיהם, היינו, מטינא וממשפט קדום. רק לעתים רחוקות, לצורך הענין, הייתי מתיר לעצמי לסטות ממנהג זה ולשלב איזו הערה אישית, שהיה בה בנותן־טעם־והוכחה לנאמר בביקורת. חיוב היצירה צריך לבוא מתוכה, באופן שתהליך התגבשותו של אותו חיוב יתגלה וייראה, והקורא יוכל לעקוב אחריו ולחוש באמיתותו. הוא הדין בשלילה. אף היא צריכה להופיע כמסקנה של שקלא וטריא, כסיכום של טעמים ונימוקים, הניתנים לבדיקה. ריבויים של אירועי־ביניים או של סיפורים אבטוביוגראפיים מצד המעריך בזיקה ליצירתו של הסופר הנדון, אינו לטובת השיפוט. האהבה ליצירה הנדונה היא מעלה יתרה ואינה טעונה גניזה, אבל היא צריכה לנבוע מאליה מרוח הדברים, מאווירם ומאורם. ההכרזה עליה מקלקלת את השורה.

כנגד זה חשובה בעיני חטיבה ספרותית מיוחדת, שענינה עיצוב דיוקנאותיהם של סופרים, תוך תיאור ההווי המפכה בתחום הספרות. זוהי מסכת בפני עצמה, שמרוקמים בה היחסים בין סופר לסופר, מגעים יומיומיים, יציבות והתרופפות, פולמוסים והתנגשויות, דרכים ומידות, פגישות ושיחות, ודאות וספיקות, דגלים ודילוגים, שעות־עליה ורגעי־נפילה, מכתבים פרטיים ומסיבות אינטימיות, ניצוצות ורמזים, חידודים ושעשועי־לשון, תהילה עצמית וביקורת עצמית, הערכות רציניות ופסקי־דין שרירותיים. בדיבור אחד: כל מה שאומר סופר על עצמו, על חברו ועל יצירתו, וכל מה שהתרחש בין סופר לחברו, בבית או בציבור, בצינעה או בפרהסיה – לחלוחית חיונית בהם ומשקל להם להבנת שניהם, המעריך והמוערך. יתרה מזו: יש בהם כדי לבשם את תולדות הספרות, ולפעמים קרובות נשכרת מהם אף היצירה עצמה, שמדובר בה באותן התארעויות או התבטאויות אגביות ובלתי רשמיות. צד מסויים, שהיה שרוי באפילה, עשוי להתבהר, ומשמעות לא־נודעת מסתברת על ידיהם.

אכן, בדרך הילוכי נפגשתי עם סופרים בני הדור הוותיק ועם בני־דורי, ובאתי עמהם במגע אם כנערך ואם כעורך, אם כמבקש אכסניה בבמותיהם, או כמאכסן אחרים בבמה שבניצוחי, אם בחליפת מכתבים או כמבטא דעות השנויות במחלוקת בתחום הספרות או בשאלת הזמן. בתוך כך קלטתי רשמים, נתנסיתי בנסיונות קלים וחמורים, נתקלתי בסגולות ובחולשות, בחפציות ובשגיונות, שמעתי הערכות הדדיות, הייתי עד למחזות רוגז ופיוס, נפגעתי ופגעתי, ראיתי מעמדים אישיים יפים ויפים־פחות, הייתי שותף ליזמות ספרותיות שונות ולסיכולן, נהניתי מגילויי־אופי גבוהים והצטערתי על גילויי מוחין דקטנות. כל אלה היו הומים בי ומבקשים ביטוי. נעניתי להם. השתדלתי למסור דברים כהווייתם, על אורותיהם וצלליהם, מתוך כבוד ויקר לכל אלה שנזדמנו לי בדרכי. ראיתי אותם פנים אל פנים, דיברתי עמהם פה אל פה, אף מלב אל לב, ועשינו יחד כברת־דרך. לפיכך אל יתמה הקורא, שהאני שלי משוטט אילך ואילך בספר זה. זוהי התבנית הספרותית, שהותר לו לסופר לנוע בה כדייר בן־חורין ובשמו המפורש. מפני שהוא הנפש הפועלת והנפעלת, העילה והעלול. זהו ספר סובייקטיבי בהא הידיעה, שהיסוד האבטוביוגראפי מכריע בו.

דעת לנבון נקל, שספר העוסק בדמויות רבות כל כך, בהרחבה או בצמצום, אי־אפשר שלא יהיו בו חזרות קטנות. הן באו מדעת, מפני ששלמותו של כל תיאור וכל דיוקן חייבה לפעמים לחזור ולרמוז על אירוע או על ניב, שאיפיינו גם קורותיו של דיוקן אחר. לא רישול גרם איפוא לכך, אלא חישול של כל יחידה בפני עצמה.

ישראל כהן

א

בן חמש עשרה וחצי הייתי כשקראתי את השיר הראשון של ביאליק “על השחיטה”. חברי בבוטשאטש היפנה את תשומת לבי לשיר זה, שנתפרסם ב“השילוח”. רושם עז עשה עלי, ומאז נכבשתי לשירתו ולמה שכתבו עליה. כל הימים נכספתי לראות את דמות דיוקנו בממש. אולם כשראיתיו בפעם הראשונה ב“אוהל שם”, באחת המסיבות של שבת אחר־הצהרים, שהיה מופיע בהן כמנחה וכמרצה, לא באתי על סיפוקי. חשתי פער בין הציור הדמיוני שלי ובין צורתו כמות שהיא לפני. אלא שאכזבתי היתה קצרה. כשנטל ביאליק רשות הדיבור והשלים את הרצאתו של אברהם צפרוני על רבנו בחיי, נשתנתה צורתו. גיצי מחשבה עפו מפיו והלהיטוני. עיניו ניצתו וידיו פרפרו על גבי השולחן. לא היה חסר אבק הומור בתקנו כמה מדברי המרצה. אף שיירי נגינתו האשכנזית הלמו אותו ושיוו חן מיוחד לדבריו. כמדומה לי, שביקורי היה בשנת 1927; גרתי אז בפתח־תקוה, ב“עמק השבע”, כחבר קבוצת “המשולש”, ואת הדרך לתל־אביב עשיתי מקצתו ברגל ומקצתו בטרמפ. מאותה שעה ואילך הייתי מבקר ב“אוהל שם” כל־אימת שנתאפשר לי הדבר. את ביאליק עצמו ראיתי פעמים רבות, ביחוד לאחר שעברתי לתל־אביב, וציפיתי לשעת־כושר לשוחח עמו פה אל פה. שעה גדולה זו נזדמנה לי באורח מופלא.

בשנת תר“ץ (1930) נשלחתי מטעם ההסתדרות לעבודה חינוכית ב”החלוץ" ובנוער בגליציה ובמקומות אחרים. בשנת 1931 שיחקה לי השעה ונזדמנתי עם ביאליק בלבוב, בירתה של גליציה. הוא הגיע ללבוב בלווית נחום טברסקי, שהיה שנים אחד ממנהיגי “הפועל הצעיר”, ואולם אותה שעה היה מו“ל חשוב בארץ. שניהם ערכו מסע על פני פולין רבתי בשם “בצר”, היינו, בשם המו”לים העבריים בא"י, שנתאחדו במוסד זה. תכלית מסעו היתה לסייע לביצורה של הספרות העברית ולהפצתו של הספר העברי בגולת ישראל.

בגליציה נעשו הכנות מרובות לקראת בואו, כיאות לאושפיז נערץ כל כך. בבואו ללבוב ערכה הקהילה לכבודו אסיפה גדולה, שבה הירצה על חכמת ישראל. מובן, שאני נגררתי אחריו לכל מקום שהופיע ושתית בצמא את דבריו. קסמו של ביאליק וחינו נתגלו דווקא במסיבות קטנות, שבהן היה מסיח את דעתו ממטרת מסעו והיה מפליג והולך בשיחה על ענינים שונים, על תולדות ישראל ועל הנביאים, על הגולה ועל הארץ, על ספרות וסופרים וכיוצא בהם. אותה שעה היו מתמלטים מפיו גיצים רבים ומאירים.

אותו יום שנפגשתי עמו שניים בנובמבר היה, יום הצהרת בלפור, ומפלגת “ההתאחדות” בגליציה, שהיתה קרובה מאד ל“הפועל הצעיר” בא"י, ערכה לכבוד האורח ולכבוד היום מסיבה נאה באחת המסעדות הנאות בלבוב. לסעודה זו הוזמנה סלתו ושמנו של הציבור היהודי, וליד שולחנות ערוכים בטוב־טעם ולצלילם של נאומי ברכה קצרים וארוכים, ניתנה רשות הדיבור לביאליק, ואני, שזכיתי להיות באותו מעמד, רשמתי את עיקרי דבריו:

המסיבה הזאת נערכה בשם “ההתאחדות”. קוֹנם, אם ידעתי בדיוק מהי ה“התאחדות”, ועל שום מה היא נקראת כך; אבל משער אני, שקודם לכן היה איזה פירוד ביניכם, ואחר כך התאחדתם. פירוד צורך איחוד. כך דרכם של יהודים: תחילה הם מפרידים פירודים פירודים, כדי שיוכלו אחרי כן לקיים מצוות איחוד. ומובטחני, שגם התאחדות זו עתידה להיפרד, כדי לשוב ולהתאחד, וחוזר חלילה. למה הדבר דומה? לביעור חמץ. יהודי הרוצה לקיים מצוות ביעור חמץ – מה הוא עושה? מניח הוא פירורים פירורים על אדני החלונות ואחר כך הוא מפשפש באותם המקומות, מוצאם ומבערם בשמחה רבה, כאילו מציאה גדולה זימן לו הקדוש־ברוך־הוא.

אחר כך הפליג בשיחה על הצהרת בלפור ואמר: כשהגיעה אלינו הבשורה הזאת בעצם ימי המהפכה, חשבנו, שנס גדול התרחש, ואמרנו על ההצהרה, שהיא אצבע אלוהים. אין היא נופלת מהכרזת כורש, שבתחילתה הביאה רק מעטים לארץ דלה וחרבה, אולם מן הקיבוץ הקטן הזה ניבנה הבית השני. הכרזת בלפור מקבצת את ישראל בפעם שלישית. ואני מאמין, שפלא הבית השני יישנה בבית השלישי, וממלכת ישראל תתחדש. וברוכה אנגליה, שרוחה יונקת מכתבי־הקודש, והיא הרגישה את שעתיד לבוא לעם היהודי והיתה בחינת שליחו של הקדוש־ברוך־הוא להגשמת שיבת ישראל לארצו – – –

נאומו נתקבל בתשואות רמות, ואני חכיתי עד שהקהל נתפזר ונתלוויתי אליו בדרך לבית־מלונו בשעה מאוחרת בלילה. כידוע, לא היה ביאליק זקוק אלא לאוזן שומעת, אבל כשנודע לו שאני שליח מא"י, עליתי בעיניו וקירבני לשיחה, והיה שופע דברים שמחים ומאירים. הקשבתי למונולוג קשב רב ולא הפסקתיו. אולם הואיל ועמדתי אז סמוך לחזירתי ארצה, ולפני הצטרפותי לקבוצת חולדה, ומהותה של הקבוצה העסיקתני מאד – נתעורר בי רצון עז לשאול את דעתו של ביאליק על הקבוצה ועל המושב; וכשהזכיר בדבריו, דרך אגב, את ההתישבות בעמק וקשר לה כתרים, לבשתי עוז ושאלתיו באמצע דבריו:

– מה דעתו של מר על הקבוצה ועל המושב?

ביאליק השיב:

גם זה דבר מרומז במדרש. המדרש אומר: “וירא אלוהים כי טוב” – זה יצר טוב; “וירא אלוהים כי טוב מאד” – זה יצר הרע. וזה הכלל הנקוט בידי: כל צורת חיים שאינה מניחה מקום אלא ליצר טוב אינה נראית לי, כי יש באדם שני יצרים ולשניהם זכות קיום. הקבוצה, למשל, היא חברה, שיש בה אלף עינים, וכולן ננעצות באיש אחד. אדם הרוצה לחטוא, אינו יכול להיסתר, מפני שההשגחה מרובה ומגעת לכל סדק. מתאר אני לעצמי, שחבר הקבוצה קורא לפעמים מנהמת לבו: אנה מפּניך אברח! שהרי הקבוצה היא כמעט פרהסיה ואילו החוטא הולך במטמוניות. מה שאין כן מושב־העובדים. הבית שם הוא בית־יוצר אך גם בית־יצר. האדם חפשי מן הכבלים. בקיצור, הקבוצה היא בחינת טוב, ואילו המושב בחינת טוב מאד.

כשהעירותי לו, דרך חטף, שהאדם חייב לטפח את יצר הטוב, שהוא צנוע ונחבא אל הכלים, בעוד שיצר הרע דואג לעצמו בריש גלי ובשיעור מרובה ומכל מקום, גם בקבוצה וגם במושב – השיב:

־ אפשר שצדקת. באמת יש צורך במזיגה של קבוצה ומושב, אולי מזיגה של שבת וחול, כלומר, שחיי החול יהיו כמו במושב וחיי־השבת כמו בקבוצה, או להיפך. על כל פנים, אסור, שהכלל ירד לחיי היחיד. ואנחנו היהודים עמא פזיזא, עם קיצוני. אנחנו מרבים לנו מצוות קלות וחמורות ולבסוף אנו מפרפרים בהן. חושש אני מפני “שולחן ערוך” חדש בקבוצה ומפני “חושן משפט” ומהרש"א, שיהיו חמורים שבעתיים ממה שהנחילו לנו אבותינו. וכבר שמעתי משהו על כך. לפני זמן־מה מסר לי ברל כצנלסון, ראש הפועלים, ספר על הקבוצה, ומצאתי בו אתחלתא דשולחן ערוך…

השעה היתה מאוחרת. ולאחר שעמדנו שעה קלה ליד שער המלון, נפרדתי ממנו בחמימות.

ב

כשנודע לי, שביאליק ידבר במסיבה של נשים ציוניות בלבוב, ביטלתי נסיעה לאחת מערי־השדה לשם ביקור בסניף “גורדוניה”, והלכתי לאותה מסיבה. בבואי מצאתי אולם גדול מלא נשים וגם גברים. הנשים הוציאו את עדייהן ממקום גנזיהם והתקשטו בהם בגודש רב. השפה שבפיהן היתה פולנית, ורק מעטות דיברו יידיש וזעיר פה זעיר שם נשמעה גם עברית. אילו אדם זר נקלע לכאן, היה מתרשם, שמכינות הן קבלת־פנים למשורר פולני או לגוי מכובד אחר. כשנכנסו ביאליק וטברסקי, הושלך הס, והיושבת־ראש פתחה את המסיבה ביידיש.

ביאליק היה נבוך, אבל כבש את עצמו, ודיבר אף הוא יידיש:

זוכר אני, שבפעם הראשונה קראתי את השם לבוב בהיותי נער. על שערו של אחד מספרי התלמוד היה מודפס: “הוצאת פעסעל באלאבאן, לבוב”. אך לא ידעתי איך לנקד את השם הזה וכיצד לקראו. מיד עלתה לפני התפילה “האדרת והאמונה לחי עולמים”, שבה מצויה השורה: “הליבּוּב והלקח לחיי עולמים”. החלטתי, כמובן, שהיא “ליבוב” היא “לבוב”. שמחתי מאד, שיש עיר אחת בגולה, ששמה עברי הוא, ובדמיוני נשקתי לאותה אשה כשרה וצנועה פעסעל באלאבאן, שאיוותה לשכון בעיר כזאת ולהדפיס בה ספרי־קודש…

פתאום הרגיש ביאליק, שהוא מדבר לפני קהל נשים, שרובן אינן יודעות ספר עברי כלל ואינן מבינות את דבריו. על פניו הסתמנה מורת־רוח, נעימתו נשתנתה וקולו החמיר; ההומור נעלם והמפייס נהפך למוכיח זועם. הוא שכח את מטרת סיבובו בערי פולין, וכך אמר ביידיש:

מכיר אני בכן, נשים כבודות, שאינכן יודעות עברית. ואני הלא להפיץ את הספר העברי באתי אליכן. וכל טירחתי יכולה להיות לשוא. אולם אני אומר לכן, שאתן צריכות לקנות ספרים עבריים אף על פי שהם חתומים ואטומים בשבילכן. ולא עוד אלא שאתן חייבות להניח את הספרים האלה במקום הנראה לעין, באיצטבאות הטובות והקרובות של הארון, כדי שהם יציצו אליכן ואתן תצצנה בהם. ישלחו נא הספרים אליכן עיני זעם ויזכירו לכן, שכבר עברו רוב שנותיכן ועדיין לא למדתן עברית. תהא הזרוּת בינם לביניכן כמזכרת־עוון, כמכוות־אש. אולי יעוררו אלה בכן בושה והרהורי תשובה. ואם לא תוכלנה לתקן את המעוות בחייכן, אפשר שתתקנוהו בחיי בניכן ובנותיכן. כן, אתן מחוייבות לקנות את הספר העברי, ויהיה בזה משום תיקון־מה לנשמותיכן!

דבריו ניתכו כאשד על הנאספים, ותדהמה ירדה עליהם. פני טברסקי נתכרכמו ממבוכה ומצער. לוֹ, לאיש־המעשה, שבא למכור ספרים ולקבל את דמיהם, היה נדמה, שדברי ביאליק החטיאו את המטרה; אולם אני, ובודאי לא אני בלבד, ראיתי לפני את איש־הרוח, אפוף השראה, שהאמת בוערת בו, ושום חשבונות ועסקים לא יכבו אותה. בסופו של דבר, גם הצד המעשי לא נפגע. שכן, בתום האסיפה הורכבה ועדה, ולפי השמועה נמכרו בלבוב ספרים רב־יתר מבכל שאר הערים, שביאליק ביקר בהן.

ריח־ניחוחה של פגישה ממושכת ומגוונת זו בלבוב, שהיתה נוכחת ונסתרת כאחת, לא פגה בי לעולם. טיפחתי תקווה גדולה בלבי, כי לכשאחזור ארצה ישמש לי זימון־עראי זה עם ביאליק בלבוב פתח לזימונים מבורכים אחרים; הן כבר נעשינו “מכרים”. אולם תקווה זו לא נתמלאה למגינת־לבי. כשעברתי בשנת 1934 מן המושבה רחובות לתל־אביב, כדי לעבוד בקביעות במערכת “הפועל הצעיר”, היה ביאליק בחוץ־לארץ, בוינה, ושם חלה ונפטר. ארונו הובא לקבוצה בת"א והשתתפתי בלווייה העממית הגדולה והנוראה־הוד כשכוּל וגלמוּד.

במונוגראפיה שלי על “יעקב שטיינברג האיש ויצירתו”, נמנעתי מלתאר את קשרי הידידות בינינו, שנמשכו שנים לא מעטות עד יומו האחרון, מתוך חשש שמא יתערבו בהערכתי הספרותית יסודות טפלים. אף על פי שלאמיתו של דבר, לא היו כמה דברים חשובים נכתבים בספרי לולא היכרותי האישית עם שטיינברג ולולא סיפוריו על עצמו, שגילו לי קצת צדדים סמויים באישיותו וביצירתו. בזכרונות אלה, שכולם סובייקטיביים, בן־חורין אני בצורת כתיבתי, והנעימה האישית לא זו בלבד שאינה פוגמת, אלא, אדרבה, יש בה בנותן־טעם.

שמו של שטיינברג נודע לי מתוך קריאה ב“שירתנו הצעירה” של ביאליק, אף קראתי כמה משיריו ומרשימותיו ב“הפועל הצעיר” בגולה; אבל רק לאחר שעליתי ארצה, התחלתי שוקד על שיריו ורשימותיו וסיפוריו, והוא כבשני כיבוש־עולם. חביבים היו עלי לשונו הטהורה, צירופיו המרהיבים, דימוייו הנועזים, קיצורו הנפלא, הערפל הדק החופף על דבריו, ועל הכל – חשתי לא רק כושר של ביטוי, אלא גם יושר של ביטוי. הערכתי אותו מאוד. בשנת תרצ"א (1931), כאשר עשיתי בלבוב בשליחות ההסתדרות ופעלתי בתוך החלוץ והנוער, ערכתי כמה חוברות “גורדוניה” בעברית. במאמר “הספרות העברית כגורם חינוכו בתנועתנו”, הבעתי בפעם הראשונה את דעתי בכתב על יחסי לשטיינברג. הואיל והמאמר הזה לא כונס ולא יכונס על־ידי בספר, ברצוני להביא כמה משפטים ממנו:

כרגע רוצה אני לעמוד על סופר אחד, יעקב שטיינברג ועל “ספר הרשימות” שלו, שלפי סברתי וטעמי הוא הספר העברי שיצא לאור בשנים האחרונות. הנושאים, שעליהם מוסב הדיבור ברשימות, רגילים לכאורה: ירושלים, אוקראינה, השירה העברית וכו'. אולם דיך אם קראת פסוק ראשון שתהא נקלע לעולם של תפיסה והשגה חדשה. – – – מעולם לא חששתי לאבידת מלה כאשר עם קריאת הרשימות הללו. הרגשתי, כי זאת היא אבידה שאינה חוזרת. אין אני רואה ספר חינוכי לנוער מעולה מזה.

זמן־מה לאחר מכן, כשחזרתי ארצה נצטרפתי לקבוצה בחולדה, עשיתי נפשות לקריאת רשימות אלה וכמה מהן אף קראתי בחולדה באזני צביה, מי שעתידה היתה להיות רעיתי. רחשי הערכה זו לשטיינברג הלכו והעמיקו במרוצת הזמן. ביחוד לאחר שהכרתי אותו פנים אל פנים והייתי נפגש עמו לעתים קרובות. פגישתנו הראשונה היתה במערכת “הפועל הצעיר”. יצחק לופבן, עורך “הפועל הצעיר”, שהזמינני לעבוד עמו, הציג אותי לפניו. הוא הכיר את שמי ממאמרי וגם מן הרשימה שכתבתי עליו. אמר לי בלשון של סתם, שהוא עוקב אחרי כתיבתי, ואני שתקתי מרוב מבוכה. אולם מאותה שיחה קצרה, מאופקת, ומן האחרות, זרח אור שלא כבה כל הימים שהכרתיו ולא יכבה לעולם. הוא חיבבני עד כדי קפידה וקנאה, בשעה שהייתי מדבר על הערכתי לסופר אחר, או על פגישתי עמו.

כשמלאו לו חמישים שנה נוסד “ועד יובל להוצאת כתבי יעקב שטיינברג” בראשותו של ד“ר מ. קריגר. ועד זה הוציא בשנת תרצ”ז את כתבי שטיינברג בשלושה כרכים נאים אדומי כריכה. הסכמתי להיות המביא לבית הדפוס והמקשר בענינים טכניים שונים. שמחתי בחלקי, כי רציתי לעשות משהו לטובת שטיינברג ומפעלו. אותה שעה נקשרה ידידוּת עמוקה בינינו. גמרתי בלבי: אני אכתוב עליו ספר, והתחלתי צובר, כבר אז, עשרות שנים לפני צאת המונוגראפיה שלי, חומר שונה ומגוּון על יצירתו ועל חייו, ששימש לי אחר כך יסוד לספרי. תחילה מהסס הייתי בדיבורי עמו. אף על פי שלא תמיד הסכמתי לדבריו, כבשתי את חילוקי הדעות מפני כבודו. לא עברו ימים מרובים והרשיתי לעצמי לעמוד על דעתי. ביחוד עשיתי זאת בימי המאבק עם ממשלת המאנדאט, בשעה ששטיינברג היה מגלה לפעמים נטייה לצדד בזכות מחריפי המלחמה בשלטון הבריטי, אף כי מעולם לא הזדהה עם המחתרת של אצ“ל או לח”י. ופעם אחת אף העזתי להטיף לו מוסר, שאינו חש את הסכנה הגדולה שבמלחמתה של המחתרת לישוב העברי, לאחר שהמחתרת עשתה כמה מעשים קשים נגד הצבא הבריטי. והוא הקפיד עלי.

במשך זמן רב הייתי בא אחר הצהריים לבית־קפה “ראַיון” ברחוב בן־יהודה. לפני הצהריים היה מבקר בבית־קפה “שניר” ברחוב אלנבי והיה שוהה שם בחברת יצחק למדן וסופרים אחרים, ממשתתפי הירחון “גליונות”. שכן בית־הקפה היה לו כעין בית שני. שותה קפה או תה, קורא עיתון ומדבר על עניני דיומא. הוא היה מקדים לבוא לקפה “ראיון” אחר הצהריים. פעם אחת נלויתי ליצחק לופכן, עורך “הפועל הצעיר”, מצאתיו מעשן חצאי סיגריות, כמעט באורח טקסי, ומשחק שח עם גרשון חנוך. מאותה שעה ואילך מצטרף הייתי מזמן לזמן ללופבן והייתי כמין “קיביצר” שני במעלה, אלא שלא לופבן ולא אני הרהבנו עוז להתערב במהלך המשחק. אך הייתי עד למעמד דראמאטי ביותר: שטיינברג היה נותן לשותפו גרשון חנוך יתרון התחלתי על ידי הקרבת צריח. מצבו של חנוך לא היה טוב בכל מקרה שהוא; אם ניצח לפעמים, היה שטיינברג טוען כנגדו תוך פליטת עשן הסיגריה: שחקן גדול! כלום רבותא גדולה היא לנצח בלי צריח? ואם הפסיד – ולרוב הפסיד – היה מתגרה בו ומבטלו. אבל חנוך היה בולע בהמהום כל עלבון ולא היה משיב, ולמחרת היה חוזר הדבר בדיוק נמרץ. וכך עברו עליהם שנים במתח של משחק משותף. שלא כיחסו האומביוואלנטי לחנוך היה יחסו ליצחק שנברג, ששינה אחר כך את שמו לשנהר. היה מפנקו ומחבב את תכונת־הקלוּת שבו ואף מעריך את כשרונו הסיפורי, ונראה, שתלה בו תקוות גדולות. בשיחות־חולין אמר כמה פעמים, שצדקה עשה הקדוש־ברוך־הוא עמו שהשמיט אות טית משמו, כדי שלא יתדמה אליו, אך אין זה מקרה, שהרי כתוב “ותחסרהו מעט…” כשפירסם פעם סיפור מסוים, קידם שטיינברג את פניו בבית הקפה בעקיצה: “אתה הולך ונעשה מודרני. היזהר!” שטיינברג שמר עליו מאוד, ושנהר התחשב יפה בדעתו. מעניין לבדוק את סיפורי שנהר לאחר פטירת שטיינברג, והשתחררותו מן ההיפנוזה שלו. רושם הוא בי, שהיתה כאן חזרה בזעיר־אנפין על מה שאירע לביאליק בשעה שהיה שרוי במחיצת השפעתו של אחד־העם.

בלכתנו הביתה היתה מתנהלת שיחה רגועה ולפעמים רגוזה על ענייני היום, שהיתה מסתיימת ליד שער ביתו של שטיינברג.

מטיולים אלה לפנות ערב הוברר לי, שמצב־רוחו מושפע עד להתמיה ממזג־האוויר. בערב מעונן היו גם מצחו ופניו מעוננים. אף בשיחה היתה נעימה של עגמימות. הגשם היה משתקו לחצאין. הוא אהב גשם, אבל דגדוגו המטריד עיכב את דיבורו. והוא לא סבל כל הפרעה שהיא. על אדם מפריע היה זועם, הפרעה מצד הטבע העציבה אותו. משהבחנתי בכך, הייתי נמנע מלנגוע במזג־אוויר כזה בעניינים קשים, או שנויים במחלוקת. אך גם הקלים נהפכו לקשים. ואילו בימים או בערבים נוחי־מזג היו הדינים מתמתקים בלבו ובפיו. היינו הולכים שלשתנו עקב בצד אגודל, הוא מדבר ברכוּת, כשלופבן מטיל מזמן לזמן חצי משפט מעומעם לתוך החד־שיח, ואני ממתין לשעת־כושר לומר את דעתי.

יום אחד חלה לופבן והייתי ה“קיביצר” היחיד. בלווֹתי אותו הביתה לפנות ערב, בקיץ, לרוח קרירה, נפתח לבו וסיפר לי כמה דברים על שחר חייו. שכן בדרך כלל היה שטיינברג סגור ומסוגר. מעולם לא התראיין ולא השיב לשאלות עיתונאים. תחילה נסבה השיחה על אליעזר שטיינמן. בשנת 1919, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נתפשטה בבסאראביה ידיעה, שאליעזר שטיינמן נפטר. הידיעה הגיעה גם לארץ־ישראל, ושטיינברג פירסם בירחון “מעברות” שבעריכת יעקב פיכמן, בשנת 1920, מאמר־הספד על שטיינמן, שאינו חיובי ביותר. גם מ. גליקסון כתב עליו הספד. אחר כך הוברר, שסופר ביידיש בשם בינוש שטיימאן (בלי נו"ן), ניספה בימי מלחמת האזרחים בשנת 1918 או 1919, ולפי שקשרי הדואר בין רוסיה לארצות אחרות היו מנותקים, נשתבשה הידיעה ואירע מה שאירע. לימים כשעלה אליעזר שטיינמן לארץ וקרא מה שכתב עליו שטיינברג, הגה מורת־רוח כלפיו, וכשהמספיד והנספד היו מזדמנים יחד, היה קיר חוצץ ביניהם. קיר זה לא הוסר, כמדומה לי, לעולם. אני, שהייתי מקורב מאוד גם לאליעזר שטיינמן, הייתי סובל מהערות פוגעות של אחד בחברו. שטיינברג היה ממש קנאי, ולא היתה דעתו נוחה מקירבתי לשטיינמן, בעוד ששטיינמן היה מסתפק בעקיצה מזמן לזמן. אך לא נעניתי לרצונו של זה ולא לרצונו של זה והייתי נפגש עם שניהם. אני התבשמתי משניהם וחיבבתי אותם. ראיתי בהם מעין השלמה בשבילי, אף על פי שכל אחד היה עולם בפני עצמו והיו תוהים עלי כיצד אני שרוי בין הניגודים בשלום. האמת היא, שדווקא הניגודים משכו אותי.

באותו טיול של בית־השמשות, כשזיכרה של אותה טעות עלה בדבריו של שטיינברג, אמר לי: ודע, ששטיינמן היה צריך ללמוד מן הנקרולוגים האלה ולהיטיב את דרכיו. אך הוא אינו מוכשר לכך. ופתאום פנה אלי ואמר: “עוד לפני שהתחלתי להניח תפילין שח לי אבי שחלם עלי. ובחלומו ראה שאני עומד על הר־סיני ונותן תורה לבני־ישראל”. מה אתה סבור, קרא בקול מוגבה, ־ שלא הגיתי בחלום זה ולא חייב אותי? כל־אימת שנזכרתי בו התחלתי בעשיית חשבון־נפש. אין מקריוּת, הדברים מזוּוגים ויש טעם להתרחשותם. חלומו של אבא והנקרולוגים התמימים שלי ושל גליקסון באו לרמוז משהו, ורק שוטה שאינו מרגיש מתעלם מהם ותולה את האשמה באחרים!

ודאי, שטיינברג היה רחוק מלראות עצמו כנותן־תורה. הוא לא חיבב תורות ולא מעמדי הר־סיני ולא השמעת דעות בקולות וברקים, אבל חלומו של אביו היה לו מזכרת־שליחוּת ברורה וחשובה.

היה מפליא אותי בידיעת השעה, אף על פי שלא היה לו שעון. הוא היה מנחש את השעה במדוייק. דרכו היתה להרים ראשו מעם לוח־השח ולשאול: נו, כבר שש? ואמנם השעה היתה שש. פעם הזמין אותי ואת אשתי למסיבה משפחתית ומיד הכריז בתשובה: רק אל תקנה לי שעון במתנה! כששאלתי אותו מפני מה הוא שונא שעונים, השיב לי: אינני אוהב אדונים עלי. השעון, המודד את הזמן, את השעות והדקות, משתלט על האדם. כל שעון הוא דיקטאטור. אני חש את הזמן בחוש ואיני זקוק למכשיר מכאני.

שטיינברג היה שונא את הפרהסיה, את רשות הרבים, וראה בהם מהומה. הוא אהב “לשם ייחוד”. בחברה היה יושב מכורבל. היה נזהר מלהציג עצמו לראווה. חשש לעירום. “מאז ניתנה הדעת לאדם, התבושש בעירומו”, היה אומר. כשחש בראשו או בבטנו, לא גילה לאיש. הכאב היה סודו הפנימי. לפיכך היה בורח מן הרופאים. היה אומר בבית, שהוא הולך לקופת־חולים, ולא הלך. התערבותו של רופא פגעה בו. וכשהיה סוף־סוף נאלץ לבקר אצל רופא, לא היה מקיים את מצוותו. מתגנדר היה לפנַ בידיעת חכמת־הרפואה, אף אמר לא פעם, שעשה נסיון של ריפוי על גופו. ודאי היה לי, שכך היה רצונו, אבל לא הייתי בטוח שכך עשה באמת. מטעם זה לא גרס את המפלגות. המפלגות, שח לי פעם אחת, מערטלות זו את זו, או מלבישות על עצמן מסכות. בין כך ובין כך, מרגילות הן את הבריות להסתר־פנים ולהסתר־אמת.

מטעם זה נמלט מפני עיתונאים, שארבו לו וביקשו ראַיון ממנו. אף אני נכשלתי בשוגג ב“ראַיון” ושקלתי למיטרפסי. וכך היה המעשה:

כשיצאו כתביו לאור בשלושה כרכים, ביקש יצחק לופבן לפתות את שטיינברג, שתתפרסם ב“הפועל הצעיר” שיחה שלו, ושלח אותי לדבר עמו על כך. הוא התקצף מאוד ואמר לי, שזה משונה מאוד בעיניו, שגם לופבן כבר רוצה להיות עורך מודרני ומצא אותי כשפן־נסיון. הוא סיים בקריאת־קצף: פוי!

עוד שנים קודם לכן ביקש ממנו הסופר זכריה פישמן, שהגה רעיון להוציא לקסיקון ביוגראפי לספרות העברית, ופנה לשטיינברג שיכתוב בשבילו את תולדותיו. שטיינברג השיב לו במכתב קצרצר (שאין בו תאריך):

למר ז. פישמן, תל־אביב.

א.נ.

הנני שולח לך את תמונתי. לרשום את תולדותי אין לי חשק ברגע זה, ואתך הסליחה. נולדתי בראשון לספטמבר 1886 בשדה־לבן. חודש לפני המלחמה באתי לארץ.

אחר רצח ארלוזורוב, כשהוחלט להוציא את כתביו, הוטל על שטיינברג להיות עורכם. הם הופיעו בשבעה כרכים, והכרך השביעי היה כולו ספרותי. ביניהם היה גם סיפור בשם “אֶלי ואליד”, שאני תירגמתי אותו מגרמנית ביום השנה הראשון לפטירתו בשביל “הפועל הצעיר” (שנים אחדות קודם לכן תירגמתי חוברתו “לשאלת הארגון המשותף”, שהופיעה לקראת ועידת ההסתדרות השלישית בשנת תרפ"ז 1927). תוך עריכה נתקל, כמובן, גם בסיפור המתורגם, ומפי לופבן נודע לו שאני תירגמתיו. לאחר כמה שנים אמר לי, שתרגומי הסב את תשומת לבו בשעתו. כשסיפרתי לו, שתירגמתי גם עבודה פובליציסטית־מדעית שלו אמר: בזה לא הבחנתי כלל. משום שאין ייחוד לשוני ניכר במדע. רושם אחד לכל קורא מדע. מה שאין כן בסיפור או בשיר. בהם טועם כל אחד טעם מיוחד בלשון, ולכן קשה יותר להצליח בתרגומם. אני הוסיף ואמר, תירגמתי כמה וכמה שירים משל ארלוזורוב, ואף ביאליק תירגם שיר אחד בשני נוסחים, משניהם הרכבתי נוסח אחד, בהסכמתו. שכן בשיר או בסיפור הניואנסים הם עיקר. במדע אין ניואנסים לשוניים. כל כוחו בדיוק השווה לכולם. אך השוויון בשירה או בסיפור הופך אותם לתיפלות.

כששמע, ששטיינמן כותב את דבריו במכונת־כתיבה, נתכעס במעמדי ואמר: איך יכול סופר עברי לכתוב במכונה? סופר, צריך לראות כל אות ואות היוצאת מתחת ידו וקולמוסו. אפילו המחיקה צריכה ליעשות ביד. אותיות של כתב־יד מחכימות. הן נולדות במזלות שונים, מתוך ריכוז, מתוך פיזור, מתוך עצבנות, מתוך אהבה ומתוך שנאה. לעולם אין אות יוצאת מתחת ידו של סופר מתוך אדישות. מכונת־כתיבה מוציאה את נשמתן של האותיות והופכת אותן לגלמים. ביחוד שונא אני מכתבים כתובים במכונה. הם עלבון למקבלם. אני מכיר מכותלי האותיות מה היה יחסו של הכותב אלי בשעת כתיבה. אם כתב אמת או שקר. אני אינני מאמין במכתבים פרטיים מודפסים, ולכן אינני קורא אותם, יבואו ממי שיבואו. ואם אני יכול לתאר לעצמי שעידן הטכניקה ירגיל סופרים לכתוב ספריהם במכונה, אינני יכול להעלות על דעתי שאגרות־שלוֹמים ייכתבו במכונת־כתיבה. זהו חילול הקודש. ותוך כדי דיבור ירק בפיו בסלידה.

כל ימי חייו נאבק לקיומו החמרי. מתפרנס היה בקושי. אבל מעולם לא מחל על כבודו. ידועים לי שני מקרים, שהתבטאה בהם שמירה מעוּלה על כבודו. היה מעשה וכמה מידידיו שמעו על מצבו הקשה וביקשו להושיט לו עזרה ולא עלתה בידם. שח לי א. קמיני, שהיה יו"ר הועד הארצי של הקרן־הקיימת, חבר המועצה של עיריית תל־אביב, שהציע לו עזרה מקופה ציבורית מסויֶמת והוא התרעם עליו מאד, באמרו: אני מוכן לעשות כל עבודה ואפילו לפשוט נבלות בשוק ולא ליהנות מממון של חסד. בצר לו, פנה לאגודת הסופרים בבקשת הלוואה. ועדת־הכספים של האגודה ביקשה ממנו, למען הסדר, להחתים שני ערבים. כשהביא לפניו מזכיר האגודה את השטר והראה לו את מקום החתימה של הערבים נתרתח שטיינברג: “מה?” – אמר – “הגזברים הממונים על הקופה חושדים במהימנותי, חוששים לפשיטת רגל!” – ובמבע של בוז קרע את השטר קרעים קרעים. לעומת זאת, היה חוזר ומפרסם רשימה שכבר נדפסה ומקבל בעדה שכר־סופרים שנית, כדי להקל על מצבו וכדי להימנע מכתיבת דבר שלא לשמו, אלא בחינת “כתוֹב וקבל שכר”. קפדן גדול היה ושמר על טוהר עטו, לבל תתערב בכתיבתו כוונה צדדית.

שטיינברג היה גם מתרגם מעוּלה. ספרים לא מעטים תירגם. בשנותיו האחרונות תירגם “סיפורים” לטולסטוי ו“תרבות הרנסאנס באיטליה” ליעקב בורקהארט, שהופיע שנתיים אחרי מותו. ארשום אינטרמצו קטן. חבריו הקרובים השתדלו להקל מעליו את קשי הקיום הכלכלי בדרכים שונות. גיאורג לנדאואר מסר לו לתרגום ספר קטן על הקבוצה מאת הסוציולוג ז. לאנדסהוט שחיברוֹ בגרמנית. שטיינברג הסכים לתרגמו, אבל כשנטל את כתב־היד בידו וקרא בו, התחרט, מפני שהנושא והמושגים והמונחים שבספר היו רחוקים מאוד מלבו, ואולי אף מידיעתו. הוא ביקש להחזיר את כתב־היד. כשנודע לי הדבר, אמרתי שאני אתרגמו במקומו והוא יערוך אותו. וכך עשיתי, והספר יצא לאור בשנת 1944 בנוסח שתירגמתי. שטיינברג הציע לי חלק משכר התרגום ולא הסכמתי לקבל. בספר אין זכר לשם המתרגם, ואף זה בהסכמתי. בשנת תש“ב (1942) כשנסתתמו מקורות פרנסתו, העביר על מידותיו והסכים להיות עורך “מאזנים” (יחד עם צבי ווֹיסלבסקי). שטיינברג נטל על עצמו את מדור הספרות היפה, ווֹיסלבסקי – את הפובליציסטיקה והמחקר. הוא הפתיע לטובה את כל בעלי החששות, שאמרו כי שטיינברג לא נוסה בעריכה ולא במשא ומתן עם סופרים ואף מחמיר ביחסיו עם בני אדם, ומי יודע מה יהיה מצבו של הירחון. ברם, “מאזנים” הופיע חודש חודש. הוא דייק במועד הופעתו יותר מקודמו פיכמן. לא תמיד היו היחסים בין שני העורכים כשורה. אולם דווקא כנותו של שטיינברג ודיבורו בלי עקיפין תרמו לתיקון היחסים כל־אימת שנפל בהם שיבוש. גם נימוסיו כלפי המשתתפים הפתיעו לטובה. שטיינברג ביקש להזמין אותי להשתתף ב”מאזנים“, אך לא מצאני במערכת “הפועל הצעיר” ובמקרה אף לא נזדמנו באותם ימים במקום אחד, לפיכך הזמין אותי ב”כתב", כלומר, הניח פתקה בשבילי, וזו לשונה:

רציתי, כהן חביבי, לקיים מצות “הזמנה” (הן שמעת בודאי שנעשיתי מין פלג־עורך ל“מאזנים”), ולא היית, לצערי במערכת. ובכן קבל את ההזמנה בכתב. וחבל שלא ראיתיך ולא יכולתי לדבר אתך פנים אל פנים. שמא תכתוב לחוברת זו על איזה ספר חדש? שלך י. שטיינברג.

אני כבר הייתי “אזרח” ב“מאזנים”, שכן השתתפתי בו כשהיה עדיין שבועון, ואני הייתי אותה שעה חבר קבוצת חולדה, ואחר כך הרביתי להשתתף ב“מאזנים” בעריכת פיכמן ולחובר. אולם ניתנה האמת להיאמר, שהזמנתו של שטיינברג היתה לי לכבוד רב וכתבתי בשבילו בחשק ואף בזהירות מיוחדת. ידעתי מידת קפדנותו. להזמנתו הראשונה של שטיינברג נעניתי וכתבתי על “לשון המראות” של ח.נ. ביאליק. רשימתי נראתה לו ופירסמה. מאותה שעה ואילך היה מזמין אותי לעתים קרובות ולבסוף הודיע לי, שלא יזמינני עוד במפורש, אלא עלי לראות עצמי כמשתתף קבוע. הוא עודדני בכתיבת מסותי על אישים מן המקרא, שכונסו אחר כך בספר מיוחד, וסיפרו לי, שהיה מסנגר עליהן באזני מי שמתח עליהן דברי ביקורת, והלא בעלי עין רעה מצויים בכל דור, וביחוד כלפי סופר צעיר.

שטיינברג לא עקב במיוחד אחרי הופעתם של סופרים צעירים בספרות, אף־על־פי שהיה פתוח לקראתם כשנזדמן עמהם. וכאשר משה שמיר שלח לו סיפור בשם “שלהי ימים”, התעניין בו, וּשאלני מי הוא. סיפרתי לו כמה פרטים הנוגעים לו, המלצתי עליו והוא התקין את הסיפור ופירסמו ב“מאזנים”. מאז נעשיתי לו כעין יועץ בענייני הדור הצעיר של הסופרים. פעם, לאחר קריאת סיפור של סופר צעיר, אמר בנעימה של טרוניה, שאינו מסכים עם המלצתי. שאלתי אותו מי הוא אותו סופר, וכשנקב בשמו התברר, שלא אני המלצתי עליו ושדעתי כדעתו.

כחמש שנים ערכו יעקב שטיינברג וצבי ווֹיסלבסקי את “מאזנים”, ואף על פי שהיתה זאת אחת התקופות הקשות ביותר לישוב העברי בארץ, והמצב הכלכלי גרם לצמצום העמודים של “מאזנים” ולגריעת טיבו של הנייר, הרי מבחינה ספרותית הצטיינו “מאזנים” באיכות הספרותית ובדיוק ההופעה. גם השתתפותו של שטיינברג עצמו בירחון היתה פורייה. הטענות שנשמעו כלפי עריכתו היו כנגד הצד הפובליציסטי, שאינו עירני די הצורך למאורעות התקופה הסוערים, אך לא הוא היה אחראי למדור זה.

אגב, יעקב פיכמן היה קנאי ל“מאזנים” ולא סלח למי שנעשה עורכו. הוא ראה עצמו כעין עורך נצחי לו; כל פרישה רשמית מן העריכה לא היתה לו פרישה נפשית. הוא הוסיף להיות “אחראי” לבמה זו גם מבחוץ, אף־על־פי שאיש לא מינה אותו לכך. על דרך זו היתה בלבו איזו טינה לשטיינברג, יורש מקומו. הוא אף התבטא פה ושם נגד אופן־עריכתו של שטיינברג. פעם נזדמנו יחד ואמר לי שטיינברג: “נו, נניח שאתה עורך טוב יותר – מה בכך? אתה צריך להיות משורר טוב יותר”. שטיינברג לא נסתפק בכך וכתב מסה בשם “הליטראט”. המסה חשובה לעצמה, אבל חודה היה מופנה כנגד פיכמן “הדמיון יתאר לך – אומר שטיינברג – את האיש הליטראט כעקר־הבית של הספרות, צרור מפתחות בחגורתו – לשערי חן, למקצועות ספרות, לעניינים חדשים לבקרים – אבל מפתח אחד אינו מצוי בצרורו: הלא הוא מפתח עצמו”. רמז זה ורמזים אחרים היו ברורים, והפרהסיה הספרותית באותם ימים רגשה. אך דווקא פיכמן החשה. אפשר שהרגיש, שחטא כנגד שטיינברג ואפשר שהיתה סיבה אחרת. שתיקתו גרמה לשביתת הריב, והמסה נתקבלה כחטיבה של יצירה, כפי שהיא לאמיתה.

עוד כשהתהלכתי עם שטיינברג נתעורר בלבי לא פעם הכוסף לכתוב עליו מונוגראפיה, שתתאר את דמותו השלמה. אולם זמן רב יראתי לגשת אליו בתכנית רחבה כזאת והסתפקתי גם בחייו וגם לאחר פטירתו בכתיבת מאמרים קצרים עליו. אלא שדחף פנימי המריצני סוף סוף לפתוח בהכנות גדולות ומקיפות, באיסוף חומר לתולדותיו, בבירור הניצוצות שניתזו אלי מפיו במגעו ומשאו עמי, בהעלאת שיחות עם רעיתו ובתו, בקריאת מכתביו למשפחתו בתקופות שונות, ברכישת ספריו ומאמריו ביידיש, שנעשו יקרי־מציאות, והעיקר – הקדשתי ירחים רבים, ירחי־יגיעה־וחדווה, להתבוננות באישיותו של שטיינברג ולעיון ביצירתו וחלוקתה לפרקים לפי שעת התהוותם, תוכנם וייחודם. כחמש־עשרה שנה עסקתי בשטיינברג האדם והיוצר עד שהגעתי לגמר המונוגראפיה שלי עליו, שנתפרסמה ב“דביר” (1971). מובן, שבמשך הזמן הזה הייתי מפרסם פרקים שונים מן הספר בעתונות ובכתבי־עת. בזכות המונוגראפיה הוענק לי פרס־ביאליק. עמל רב השקעתי בה, משום שלא היתה בנמצא כל ביבליוגראפיה על שטיינברג לא בעברית ולא ביידיש. עבודה זו חייבה אותי לחפש אחרי כל רישום ספרותי משלו שהוא בהישג־יד, ובדרך זו כינסתי כל מה שבגדר האפשר, בדקתי את זהותו ומקורו וערכתי אותו בעברית וביידיש. כך עלה בידי להכין לדפוס מבחר שיריו, סיפוריו ומחזותיו, שהיו מוטלים בפיזורם, אף תירגמתי כמה מהם שנכתבו יידיש, והם יצאו לאור בספר “שירים וסיפורים ומחזות” – בהוצאת אגודת־הסופרים ו“דביר” (1976). ונמצא בידי ספר־רשימות, שאף הוא עומד לצאת לאור. מסות אלו, שהיה מכנה אותן בשם “רשימות”, הן ממיטב יצירתו וכולן נכתבו בארץ, אלא שלא היה יכול להכלילן בשלושת הספרים שהופיעו בשעתם מחמת חסרון כיס או מחמת שיקולים שונים.

נתרשמתי לא רק מיצירתו של שטיינברג, אלא גם מן האיש ומשיחו. שיחותיו עם אחרים, שהייתי עד־שמיעה להן, וביחוד שיחותיו עמי, היו לי לא רק לעונג, כי אם גם ללקח רב. במושב טן־דו היה אמן השיחה, אף־על־פי שבפומבי היה כבד־פה, חוסך אמריו ושותק. הסברתו היתה מלאה ציורים ודימויים, ששבו את הלב. לא פעם כששוחחתי אתו פה אל פה והקשבתי לדבריו תוך הליכה זה בצד זה, הייתי משתאה: לכאורה, שטיינברג חי והוֹוה לעיני ממש, מחלק את הסיגריה לשתיים, גונז חלק אחד מנה בכיסו ושם בפיו את החלק האחר, זועם ומתפייס, ואני חש את הווייתו בעליל – אף־על־פי־כן, תפסתי את עצמי שאני הוגה בו כאחד האבות, כראשון, כמוריש, כאילו ישותו היא חלומית. בדרך כלל בני־שיח המכירים זה את זה יודעים בערך מה הדברים שייאמרו. לעתים רחוקות מפתיע איש את רעהו בחידוש. אולם בשיחה עם שטיינברג לא היה אפשר כלל וכלל לנחש מה יעלה על דעתו לומר. תמיד נתמלטה מפיו הברקה מפתיעה או השוואה נועזת או משל, שהרהיב את לב השומע. בין הסכים ובין לא הסכים לדבריו, הוא יצא נשכר הן מן המפורש והן מן המרומז, שהיה שטיינברג מניח דברים שלא הגיעו לגמר ביטוים. ומה נאה היה שטיינברג בשיחה! זה האיש, שהיה נוח לרגוז, נעשה רגוע ומפויס. השיחה היתה לו צורך. כל שיירי־היום פירכסו בתוכה ולבשו צורה. רושם היה בי, ששיחתו עם ידיד היתה מעין חומר גולמי ליצירתו שלו. המעומעם נצטלל והגיע, בסוד הגלגול, לאחת ה“רשימות” שהיה כותב. אני עצמי הייתי עד להתרחשות כזאת, כשבת־קול של שיחתנו הידהדה במסתו.

רבים ומגוּונים היו נושאי השיחה. סופרים שהיו וסופרים חיים; שיר או מאמר שהופיעו; מפלגות בישראל; המחתרת; ממשלת המאנדאט; המצב המדיני; נאומו של מנהיג או עסקן; חשיבותו של עישון בשביל סופר; חריפותו של משחק־השח; עורכים בישראל; גראפומאניה; ספר חדש; הניצוץ האלוהי באהבה; על ערך המשל; חמדתם של ילדים; האופי היהודי ועוד ועוד. הוא היה מחמיר עם עמו, מתח ביקורת על חזיונות חייו השונים ותבע ממנו תביעות גדולות. אולם, משנתרגשו הפורענויות הנוראות על יהדות אירופה, המתיק את הדינים ואהבתו לאומה כמות שהיא גברה בו. שכן ליקוייה נראו כאין וכאפס לעומת שפלותה של החיה הצהובה, שהשתוללה בעולם, ולעומת הצביעות הנוראה שהשתלטה על עמי־התרבות.

מותו הממני. הרגשתי שכוֹל בנפשי ומסביבי. בלווייתו הייתי בין נושאי־המיטה לאורך רחוב בן־יהודה. הייתי מוכן לשאת מיטה זו בדרך שאין לה סוף, ובלבד שלא תיעלם. בבואי הביתה התחלתי להגות בראשית כתיבת הספר עליו. ואכן, כתבתיו תוך דבקוּת באישיותו וביצירתו. נתגלגלתי בו. ראיתיו בחזיון לילה, הספר הופיע 25 שנה אחרי מותו. בעת ובעונה אחת שקדתי, כאמור, על איסוף כתביו שלא כונסו בספרים.

שנים לא מעטות אחרי מותו, בהיותי חבר בוועדת־השמות־וההנצחה של עיריית תל־אביב, הועלתה הצעה לקרוא רחוב על שמו. אולם השם “יעקב” כבר התנוסס על כמה רחובות, ולא היה זה מן המידה להוסיף עוד אחד. נמנו וגמרו לייחד את שמו על סימטה קטנה, נטולת־מוניטין, במחיצת “גן מאיר”, לא הרחק מרחוב טשרניחובסקי, ושם צנוע לה: משעול יעקב. אכן, יש סמל בדבר. מעולם לא הלך בדרך המלך, אלא צעד לבדו במשעולו. יצירתו סללה מסילה רחבה בספרות העברית, אך הוא עצמו הצטדד והתרחק מרשות־הרבים ההומייה והיה מתכנף בפינתו, ב“בית הצורף”, שבו יצק מטבעות הזהב של שיריו ומסותיו וסיפוריו.

א

הסיפור הראשון שקראתי משל עגנון היה “מעלות ומורדות”. נער הייתי, שחזר עם משפחתו מגולת בוהמיה, שאליה נמלטה בתחילת מלחמת העולם הראשונה מן העיירה לאשקוביץ שבגליציה המזרחית, לאחר שזו נשרפה לעינינו בידי הקוזאקים שכבשוה. לאשקוביץ היתה ידועה ביריד הגדול, שהיה מתקיים בה שנה שנה, ונמשך שבועיים. ליריד זה נהרו מכל שמונה־עשרה הארצות, שהיו כלולות במלכות ההאבסבורגית תחת שלטונו של הקיסר פראנץ יוסף, ועסקים שונים, גדולים וקטנים, היו נעשים בו. באי־היריד היהודים היו מתאכסנים בבתי התושבים ומשלמים להם שכר נחשב. בביתנו היה מתאכסן המו“ל וסוכן הספרים הידוע בשם אמקרויט אֶט פרוינד מן העיר פשמישל. אבא ז”ל היה בוחר ממיטב הספרים של פירמה זו, ולכן היתה לנו ספרייה גדולה, שרובה ככולה ספרי קודש למיניהם, המכוּנים בקיצור “ספרי רומ”ל“. ולפי שנולדתי בעיירה זו, ואבא היה משמש בה כשו”ב, ואני חייתי את חיי היריד במלואם עד שמלאו לי תשע שנים, ונהניתי מן הצעצועים הנפלאים, המשחקים וההצגות, ומן המתנות של דודים ודודות, ומן הטיפוסים המצחיקים, עוררה בי, בן הארבע־עשרה וחצי, השמועה על סיפור זה סקרנות מרובה. לא בקלוּת השגתי את כתב־העת “גבולות”, שהוציא ג. שופמן עם דיזנדרוק בווינה (טבת תרע"ט, דצמבר 1918) ושבו נתפרסם אותו סיפור “מעלות ומורדות”. הדרכים היו עדיין משובשות בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומשכיל ותיק אחד המציא לי את החוברת, שהגיעה אליו בדרך עקלתון. אין לתאר עומק הרושם שעשה עלי הסיפור על עיירת־מולדתי. מאז שמרתי בלבי שמו של הסופר עגנון, אם כי לא קראתי עוד שום סיפור נוסף ממנו עד לאחר שמשפחתי נשתקעה בבוצ’אץ‘¹ ואבי ז“ל שימש בה, כאמור, שו”ב. רק בבוצ’אץ’ עצמה, עירו של עגנון שנעשתה גם עירי, נתגלה לי עגנון.

שנים רבות היה עגנון אגדה חיה בשבילי. עד בואי ארצה בשנת תרס“ה (1925) לא ראיתי את פניו, אף לא בתמונה. רק בעיני רוחי. פלא הוא, אך עובדה: בבוצ’אץ' לא מצאתי תמונתו. הוא יצא את העיר באביב של שנת 1907, ואותה שנה בל”ג בעומר עלה לארץ; וכאשר נסע שנה לפני מלחמת העולם הראשונה לגרמניה ושהה בה עד 1924, ומשם יצא לבוצ’אץ' לבקר אצל אביו החולה – כבר הייתי אני בדרך לארץ־ישראל. רק כשחזר ארצה בשנת 1925, זו השנה, שבה גם אני עליתי, ראיתי אותו ממרחק־מה בטיילו בירושלים. לאחר מכן, חזרתי לקיבוץ “המשולש” בפתח־תקוה וכתבתי לו מכתב, שבו סיפרתי לו על הקיבוץ, שרובו בני עירו בוטשאטש. גם הסופר שלום שטרייט, יליד גליציה ותושב פתח־תקוה, ביקר אצלנו והודיע את טיבנו לעגנון. הוא חיכה, כנראה, להזמנתנו, ולפי שזו לא באה, מחמת שהיינו עסוקים בכיבוש העבודה ובעניינים כיוצא בהם, שבלעו את כוחנו וזמננו – אף הוא לא בא. רק לאחר שהקבוצה נתפזרה, נזדמנתי לירושלים והודעתי לו על בואי. עגנון יצא לקראתי עד לאוטובוס והכניסני לביתו. דירה זו, שאף היא היתה בתלפיות, קדמה לביתו החדש שבנה בראשית שנות השלושים, לאחר שהראשונה נהרסה בפרעות בשנת תרפ“ט. הייתי צעיר, בתחילת העשרים ושלוש, ועד שהתעודדתי מעצם הפגישה, הספיק עגנון להקיפני בשאלות רבות על קבוצת “המשולש”, מוצאה ודרכה וסיבת פיזורה ותכניותי להבא. השבתי לו על רוב השאלות, והוא נהנה לשמוע שוב, שרובה של הקבוצה מבני בוצ’אץ' היו. ביקש מאד לדעת כיצד היה נראה בעיני בני־עירו, דור לאחר שהוא יצא ממנה לוינה ולא”י. אך לא העזתי להפסיק את המונולוג שלו, ולא סיפקתי ביקושו כהלכה. תשובות אלו היו עתידות להינתן לו לשביעת רצונו בשיחות הבאות, כעבור שנים, כשנתחזקו הקשרים בינינו ונעשיתי בן־חורין יותר בשיחה. ביקורו החטוף בבוצ’אץ' בשנת 1930, הביא עמו יצירת־פאר “אורח נטה ללון”, אך נראה, שהניח אחריו כמה ספקות ושאלות בנוגע למעמדו בעיר בפרט ובגליציה בכלל. מכאן שקידתו להציל מפי – ובוודאי לא מפי בלבד – על יחסם של בני־עירו אליו ועל רישומי הווייתו בחייה הרוחניים של העיר, בדיבור אחר:

על אגדת עגנון בבוטשאטש

כשנכנסתי בשנת 1934 לעבוד בקביעות ב“הפועל הצעיר” הייתי מזדמן לירושלים לעתים קרובות, לרגל עבודתי, ממילא נתאפשרה לי מפעם לפעם פגישה עם עגנון. לעתים היה מתאונן – ולא באזני בלבד – על אורחים קרואים ובלתי־קרואים, שמפריעים אותו ממלאכתו, מתוך רמז, שלא לאנשי בוטשאטש הוא מתכוון. כבר אז היה ברור לי, שאילו כּלתה רגל אורח מביתו, היה מצטער הרבה על כך, שהיה מחבב אורחים. מפני שלא רק האורחים הסתופפו בצל קורתו, אלא אף הוא הסתופף בצל האורחים. הצורך בשיחה עם הבריות צורך חיוני היה לעגנון; הן היו לו כעין אתנחתא, כעין בטלה־של־יצירה. הכלים שלו נתמלאו, כביכול, בכוח שביתת־עראי זו. הן העשירו אותו יותר מכפי ששיער האורח. הוא ידע לקבל שפע גם ממי שאין לו אלא מעט. סימוכין להתרשמות זו אני מוצא בדברי עגנון למראיינת גליה ירדני: “נדמה לי, שלא תמיד משופעים מן הגדולים – – – יש שמושפעים דווקא מקטנים, מכלי שני ושלישי. – – – כלום יכול אדם לדעת מה הדברים הנחרתים בלבבו” (ט"ז שיחות עם סופרים, עמ' 50). לאמיתו של דבר היה “עובד” גם בפגרא זו בעת קבלת אורחים, ולכן היו דבריו, על־פי־הרוב מענינים ומעוררים. ענין זה העסיק אותו, כנראה, מאד. וחזר אליו גם במקום אחר: “אבל יותר מהם (מגדולי ישראל) מכיר אני טובה לכמה עלוּמי־שם, שיותר ממה שקיבלתי מגדולי ישראל קיבלתי מפשוטי עם, שאין להם שם בארץ, וצריך אני להודות לשם שפקח את עיני ונתן לי לראות אותם ואת מעשיהם. ברוך המקום ברוך הוא שקישט את עולמו ביהודים נאים שכאלה” (מעצמי אל עצמי, עמ' 30).

סבורני, שיחס אמביוואלנטי זה היה לו גם למכתבים הרבים, שהיה מקבל מכל פינות הארץ והעולם היהודי. “צעדי נושאי־המכתבים ואחר כך מראה תיבת־המכתבים שבכניסה לביתי, גורמים לי דפיקות־לב”, אמר לי לא־פעם. “הם גוזלים את זמני ומטריחים עלי תשובות, ולבסוף אני מעורר תרעומת עלי, מפני שאיני יכול להשיב לכולם”. ובלי ספק היה כך. אבל לפי הרגשתי, היו המכתבים המרובים מכניסים בו גם התעוררות. כי סקרן גדול היה עגנון, והיה מצפה תמיד לאיזה חידוש יפה או תמהוני, שמכתב מן המכתבים עשוי להביא לו. ואמנם, מכתבים רבים כתב בתורת תשובות או שאלות שגררו אחריהן תשובות. במשך הזמן חדלתי לקבל את תלונותיו כפשוטן והייתי מבארן לי על פי פרד"ס.

ב

הגישה לביתו היתה חלק מרשמי הפגישה. כדי להגיע אליו היה אדם צריך להתקין עצמו יפה. היה דר בשכונת תלפיות, המרוחקת קצת. בדרך, בשעת נסיעה באוטובוס, היה המבקר מהרהר במה שצפוי לו ומקדים חד־שיח עם עצמו לדו־שיח עם עגנון. גם פיסת־דרך זו מן האוטו לבית עגנון העסיקה את המבקר. והנה ביתו. שרוי הוא בתוך חצר אפלולית מוקפת ברושים. כבּדל לעצמו. הוא בחינת דו־מעמדי: אזרח בסביבה זו וגם יוצא־דופן, שכן אינו מתחבר לא לפנסיון לקייטנים של הגב' קורנברג ולא לבתים ההדורים בשכונה. הכניסה בשער הגינה. מדרגות צרות מוליכות לחדר־המגורים, שרהיטיו פשוטים וצנועים ותשמישי־קודש שונים על הכוננית.

אך מוטב לתת רשות הדיבור לתיאור יחיד במינו של ביתו ונופו, מעשה ידי המספר יצחק שנהר, בסיפורו “בטרם הקיץ”. ש"י עגנון מלובש בסיפור בדמות ר' משה אהרן יאיר, וזאת תכנית הבית:

“אותה שעה ניצב על גג ביתו הסופר ר' משה אהרן יאיר, הכותב סיפורים וכבר פירסם כרכים הרבה. ביתו עומד מול סוכת דויד, ואף הוא גינה לו מסביב ובה שיח ואילנות. חדר עבודתו עשוי כמין דיוטה עליונה שמוצאה לגג, ויום יום בין הערביים נמלט מר יאיר מדפי ספריו ומרחף שעה יתרה בין שמים וארץ. אמנם אותו גג אינו עשוי לעדן את החושים ולהרבות תפארת בנפשך; דוּד של חום מתנוסס עליו בעטרת כתמי חלודה, ראשי צינורות מזדקרים בו כלפי מעלה ורצפתו עשויה עיקומי־טלאים של סיד וזפת. אף על פי כן, יפה הוא הגג מכמה וכמה טעמים. יכול אדם להתהלך בו ולשאוף רוח בלי שיטלטל במעלות ומורדות של רחובות השכונה, ובלי לפגוש סיעות בני אדם המברכים אותו לשלום ומטרידים אותו מהרהוריו. ואם יזדמן בשעה זו אורח לא־קרוא, בין אם בא להציע כתב־יד שאין לו שחר ואין לו תקנה, ובין לבקש המלצה בענינים חילוניים, שאין לו למר יאיר נגיעה בהם, הרי שנחמה אשתו יכולה לומר לו בפה מלא כי בעלה איננו בבית. ולא יהא בכך משום שקר. יכול אדם להתהלך ולהשקיף ממרומי הגג על רחבי ירושלים עיר הקודש, על ריבוי־האנפין של קריה נשגבה. הנה החורשה הקטנה העומדת בקרבת־מקום ומרשרשת בצניעות. הנה הגיא הארוך, שצלעותיו תלולות ומסולעות וגדר של חוטים דוקרנים עוברת בו לסמן את הגבול שבין ירושלים של ישראל ובין ירושלים של ערב. הנה העיר העתיקה ביקר, אשר שומרים זרים הופקדו על חומותיה, בעוונותינו הרבים, והיא מלבינה כתוכחת־אלם לעומתך. והנה הרי מואב הנטועים באופק ומנצנצים במעולף במשאת־נפש כחולה. והמראה מהלך עליך עגמומית ומתמזג עם עצבת־אין־פשר אשר לשעת דמדומים זו, והיו למסכת אחת של אגדה חיה ומרטיטה, בה הבלוּת יום חולף מכאיבה כפליים, וּבוֹקרו של יום המחרת מפוקפק שבעתיים. ונדמה לך, כי הדורות מלשעבר אינם רחוקים כלל, אלא מצופפים בסמוך, מעבר לגבעות השוממות הללו. ונדמה לך כי ארכה לא ניתנה לך לגמר מעשה ועלילה, אלא כבר אתה נתבע ליתן דין וחשבון, כבר אתה נתון בכפות המאזניים העולות ויורדות. ודוקא אותה שעה נשמע ברמה קול הגוֹנג האווילי של מרת זליגמן”. (סיפורי יצחק שנהר, כרך ג‘, עמ’ 388, 389).

זה נופו וזה ביתו של ש"י עגנון, שאליו נכנסתי מוּלָך על־ידי בעלת־הבית וכולי תהייה מרטיטה. תהייה זו לא נתמצתה עד היום הזה.

ג

מסופקני, אם היה סופר עברי, שהיה בקיא בחדרי חדריה של עירו – כעגנון. כל ימי חייו הפך בה והפך בה. לא הניח אדם, שהיה לו מגע כלשהו עם בוצ’אץ', שלא הוציא ממנו, ניתנה רשות לומר, שלא סחט ממנו, כל מה שהלה ידע עליה. כל פיסת־עתון, כל הקדמה לספר ישן או חדש, כל סיפור וכל רכילות וכל אנקדוטה, שהיה בהם רמז־רמיזא לעירו ולאנשיה, קלט בלהיטות ושם בכליו. וזה מנהגו עמי: בהזדמני לביתו היה מכריז ואומר: “אסתרליין, אורח חשוב בא אלינו. הגישי נא ‘שליבוביץ’” (יין־שזיפים) ועד שהספיקה רעיתו לבוא, היה מושיבני על ידו ומביא בעצמו את המשקה הזה. לאחר שתייה לחיים, אמר לי בהאי לישנא או בשינוי גירסא: ספר לי על בוטשאטש שלי. מה היה אחרי שיצאתי את העיר? מה אמרו עלי? האם התלוצצו עלי? הדיברו בשבחי?

בתחילה הייתי נבוך, אולם כשהרהרתי בדבר ראיתי, שיש טעם לשאלותיו. כי אמנם יש לי מה לספר לו. ואביא בזה כמה מן הדברים ששחתי לו בהזדמנויות שונות, והוא הודה, שהוסחו מדעתו, חוץ מענין אחד שנחרת יפה יפה בזכרונו.

סיפרתי לו כי בבית־המדרש הישן, שבו בילה עגנון את שנות־עלומיו, מצאתי על אחד העמודים הקדמיים של “מקראות גדולות” את תולדות המלב"ים כתובות בידי עגנון, בצירוף תשבחות לפרשן הזה, שמיזג, לדעתו, ישן וחדש, מסורת ומודרניזם.

סיפרתי לו, כי במסכת־ברכות דף נ"ז, שבו מדובר בחלומות ובפתרוניהם, כגון: “הרואה קדירה בחלום יצפה לשלום” – מצאתי הערת־שוליים של עגנון, המבארת טעמו של פתרון זה, והוא: מפני ששני כוחות, אש ומים, מנוגדים בטבעם זה לזה בתכלית, ורק הקדירה עושה שלום ביניהם.

וכן סיפרתי לו מה ששמעתי מפי זקני בית־המדרש על העונש שנענש עגנון. וכך היה המעשה: באותה מסכת ברכות דף ו' כתוב: “מי שרוצה להכיר את השדים, יביא אפר מנופה ויפזר אצל מיטתו, ובבוקר יראה כעין כרעי התרנגול”. בא עגנון והוסיף: “הגהה, צריך לקשור גם תרנגול…” הערה מלעיגה זו עוררה עליו זעמם של שליטי בית־המדרש וגזרו עליו גירוש לזמן־מה.

מעשה זה זכר עגנון היטב, מפני שעשה בשעתו רושם קשה עליו. ופנה אלי ואמר בבת־שחוק: אל תספר שעשיתי תעלול זה, כדי שלא ינדו אותי בשל כך.

ביחוד עשה אזנו כאפרכסת לשמוע מה שאמר עליו פרץ הלד, חסיד לוהט של הרבי מצ’ורטקוב, שהיתה לו חנות לממכר בדים. בימי נעוריו היה חבירו של שמואל יוסף טשאטשקעס ללימודים בבית־המדרש. כשנשאל מה היה טיבו של עגנון, לא ידע כלל מי זה עגנון, ורק לאחר הסברי דברים עמד על

שיכחתו ואמר: “הא, טשאטשקעס, ער האט שטענדיג ליב געהאט לאקעטקעס”, כלומר, “אהב תמיד דברי־מתיקה”, היינו, לא הלכה ופוסקים, שהם בחינת לחם ובשר, אלא דברי אגדה ומדרשים, שהם מיני תרגימא ופרפראות.

סיפור זה בידח את דעתו ואמר ביידיש: ער איז געווען שטענדיג א כניאָק (הוא היה תמיד בטלן צר־מוח). אני עליתי עליו בקלויז גם בדרוש של פלפול.

כשלעצמי, לא קיבלתי את הערכתו, שכן אותו פרץ הלד היה בעיני בר־אוריין חכם וחריף על פי דרכו. אבל תגובתו של עגנון היתה אופיינית למי שפגע בכבודו.

נראה, שהערכה זו כחובב־אגדה־ומדרשים ולא כבעל הלכה ופוסקים, הגיעה אליו גם מפי אנשים אחרים, והיא גרמה לו צער. ונדמה לי, שאחת מכוונותיו בחיבור הספר “ימים נוראים” היתה להזים אותה עדות עליו. לתכלית זו השתמש “באלף ספרים ויותר”. בהקדמתו לספר זה הוא אומר בין השאר: “אחר תתי שבח והודייה לאל חסדי, ששם חלקי בין לומדי תורתו וזיכני לחבר חיבור זה וכו'”. כשבאתי אליו לאחר צאת “ימים נוראים”, שאלני בנעימה של שמחה: נו, הקראת את ספרי “ימים נוראים”? הוא ראה בו נצחון של ההלכה על האגדה. לענין חשיבות ההלכה חזר בשיחות שונות עמי ועם אחרים, ובספרו “האש והעצים” (עמ' מ"א) אומר “זקננו ר' שמואל”: “הוא שאני אומר לאותם שמניחים את הגמרא מפני ספר מוסר, מוטב שתלמדו דף גמרא, שאם למוּסר אין ספר־מוסר יפה מספר התלמוד”.

וכך היינו מפליגים והולכים ומעבירים כבני־מרון משפחות רבות ועומדים ביחוד על התמהוניים שבהן.

ד

פגישותינו ושיחותינו נתרבו ותוכנן נתגוון לאחר שנעשיתי בשנת תש"ח (1948) עורך “הפועל הצעיר”. הוא היה מייחד את הדיבור על ראשי מפלגת “הפועל הצעיר”, כפי שהכירם מראשיתם, ודעותיו לא היו שוות לדעותי ביחס לכמה מהן. יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ, אליעזר יפה, שלמה שילר, אליעזר שוחט, יוסף ברץ, יוסף בוסל, עדה מימון ועוד תוארו במונולוגים שלו בתאבון רב, כמי שרוצה בכל כוחו לתקן הערכות מקובלות. גם בכמה מכתבים חזר על כך, אלא שעוד לא הגיעה השעה לפרסם את הדברים.

חליפת־המכתבים נעשתה תכופה, תובע הייתי ממנו להשתתף בכל גליון של חג או לרגל מאורע מסויים, והוא היה מתפנק בתשובותיו, עתים נענה ועתים אינו נענה. לדוגמה:

למר כהן הנכבד שלום עליך וברכה טובה.

מתוך מכתבי שאני שולח לך על ידך ללופבן תראה מפני מה נתעכבו דברי עד עכשיו. ועכשיו לענין. יפה עושים אנשי עירנו שרוצים לעשות יד ושם לבוצ’ץ' על ידי ספר. חבל שאין בינינו לא היסטוריונים ולא פולקלוריסטים. מכל מקום צריכים לאסוף את החומר. ואף אני אספתי לי קצת ספרים שנתחברו על ידי גדולי עירנו וכן רשמתי לי דברים שמצאתי מהם בספרי שו"ת. אבל החומר אינו מסודר, ואיני יודע אימתי אסדר אותו. גם אינו שלם. ואני לצערי מאוהבי השלימות אני.

בשעה זו לא אוכל לבוא לישיבה. אבל אי“ה בתחילת החורף כשירווח לי אבוא בחפץ לב לתל־אביב ואשמח לדון עמכם בענין הספר. אגב, פניתם לד”ר א. ברור, ולשאר חכמים כיוצא בו? מי הם איני יודע.

שמח אני על המסה שכתבת עלי. הן מחמת הדבר עצמו והן מחמת מחבר המסה. ספרך על יע“ס יש בידי, אבל אינו נמצא עכשיו לנגד עיני ואיני יודע אם הזכרת בספרך את מכתבו של יע”ס אל ד“ר י”ש בלאך שנתפרסם במחברת “כבוד חכמים” שהוציאה קהלת פלאריסדארף.

דורש שלומך ומוקירך ש"י עגנון

למכתב זה אין תאריך, אבל לפי השערתי נכתב בשנת תש“ז, שכן לופבן נפטר בסוף תש”ח. בינתיים באה מלחמת הקוממיות ודחתה את ביצוע תכנית הספר. וכך היתה תחילת המעשה:

לאחר מלחמת־העולם השניה, כשנודע עוצם השואה שנתרגשה על יהדות אירופה, ובתוכה גם על בוצ’אץ' עירנו, רחשו כמה מיוצאי עיר זו מחשבה, להקים יד לה בדמות ספר, שיתאר לדורות הבאים את ייחוד קהילתה וערכה. המחשבה התחילה ללבוש ממשות עם קום המדינה. ועד יוצא בוצ’אץ' הטיל עלי את כינוס החומר ועריכתו בספר. לאחר שנטלתי עלי משימה זו, היתה ראשית מעשי לבקר אצל עגנון ולהימלך בדעתו. שהרי להתקין ספר על עירו של עגנון – לאו מילתא זוטרתא היא. הוא התלהב לרעיון זה ועוררני לגשת למלאכה, תוך הבטחה שיסייע בידי במתן חומר ובעצה. כפי שיתברר מן המכתב הבא:

ירושלים תלפיות ח"י אלול שנת שמואל יוסף עגנון (תשי"ב)

כתיבה וחתימה טובה לך יקירי, יפה עשית שכתבת לי, שנתת לי פתחון פה לענות לך על מכתבך שבא עלי בזמן שתקפה אותי מחלתי לא עליך. עתה לענין מאמרו של ק. כמה גרועה מלאכה זו. ממש בושה לקרות דברים קלושים שכאלו. אומר לך דבר, בוטשאטש גדלה והולכת בלבי יותר ויותר ומחמת גדולתה ומחמת חולשתי אי אפשר לי להזדקק לשום דבר על בוטשאטש. מכל מקום מקבל אני עלי בלי נדר לכתוב ביבליוגרפיה של ספרי חכמי בוטשאטש, רק אל תדחק את השעה. לכשיגיע הזמן ייעשה הדבר. רוב הספרים אינם מצויים כאן. אפשר אתה מוצא אצל אנשי עירנו שבתל־אביב את החומשים של ר' זאב פוהורילע? שאל וחקור ודרוש. בינתים קבלתי את ספרו של פרנהוף, חבל, דברים ששלחתי לו לפני שמונה וארבעים (שנה) לא ירד לסוף כוונתם ושיבש אותם. כשתהיה אצלי אראה לך מה הם. בתולדותיו שכתב בנו החליף פרנהוף בפרנהוף.

בקשה לי אליך, שני גליונות של הפועל הצעיר 38־39 לקח ממני הרב ר' מיכל טיקוטשינסקי ולא החזירם לי. שמא אתה יכול למלאות לי את החסר?

אני מחזיר לך את מאמרו של ק'.

אני שמח שבא ספרי לידך.

אם יש בידך ספרו של פרנהוף “ציון לאיש מצוין” ואתה מוכן לוותר עליו – תן אותו לי.

שמא אתה צריך למכתביו של לופבן עליו השלום?

שלום וכל טוב ש"י עגנון

ראוי לשים לב לתאריך שנת “שמואל יוסף עגנון”, שהיא בגימטריה תשי"ב.

ואמנם, קיים עגנון הבטחתו במידה שלא פיללתי כלל. מובן שסיועו לא היה בצד הטכני, באיסוף החומר ובעריכתו, אלא קודם כל בתרומתו שלו, שהיתה באמת סגולית. הוא מסר לי בשביל הספר כמה סיפורים חדשים על בוטשאטש, שלא ראו עדיין אור, וכן חיבר ביבליוגראפיה בשם “ספריהם של אנשי בוטשאטש, עליהם השלום”. זוהי חטיבה המייחדת עיר זו, שהיתה מוכתרת ברבנים ובתלמידי חכמים, בתורה ובהשכלה, בסופרים ובמחברי ספרים, במנהיגי תנועות ובאנשים בעלי מוניטין. כשמונים ספרים נמנו באותה רשימה, שרובם ספרי הלכה, פירושים וספרי יראים ומיעוטם ספרות עברית מודרנית. גאוותו של עגנון היתה על חיבור זה, שבמכתבו אלי מיום כ' טבת תש“ז הוא אומר: “בכוח שבזבזתי על הביבליוגראפיה יכול הייתי לכתוב שני אורח נטה ללון”. בגוזמה זו ביקש לומר שלושה דברים, א) כמה חשוב חיבור זה בעיניו; ב) כמה עמל הוא עד שרואה ספרו נשלם; ג) כמה חשובים “ספר בוצ’אץ'” ועורכו, שטורח למענם טירחה מרובה כל כך. אבל אין ספק, שאיסוף החומר לרשימה זו היה קשה מאד; הוא החמיר עם עצמו וביקש לציין את פרטי הספרים, שמות מחבריהם המדוייקים, מקום פרסומם ושנת פרסומם, וחזר על אכסניות וספריות שונות כדי להשיגם, ולא את כולם מצא בנקל. וזאת לדעת: הוא ראה ב”ספר בוטשאטש" – ובדין – רקע מובהק לביוגראפיה הרוחנית והמשפחתית שלו, שבאמצעותו יתחוור למבקרים סביבת גידולו ויצירתו. ולא עוד אלא שקיווה, שיתגלו לו גם דברים שלא ידע. ואמנם מצאתי בסיפורים, שכתב אחרי הופעת הספר, עקבותיהם של רישומים ועובדות, שנכללו בספר. הם שימשו בשבילו חומר היולי לעיצוב אמנותי, עגנוני.

דעת לנבון נקל, שלא כאמירה עשייה. אף על פי שגילה יחס חם לספר ורצון רב להיות לי לעזר, היה מתרשל בהמצאת דבריו והייתי צריך לזרזו זירוז אחר זירוז. ולמעשה, לא ידעתי, לאמיתו של דבר, מה הוא עומד להעניק לי בשביל ספר־בוטשאטש. על מקצת מן הלבטים האלה יעידו כמה מכתבים, ששיגר אלי עגנון באותו זמן.

כשניגשתי אל המלאכה, ביקשתי את עגנון להיות עורך הספר, או לפחות שותף לעריכה, ששמו יתנוסס על הטופס הרשמי, המזמין את המשתתפים, ואחר כך על שער הספר. על כך השיב לי:

ירושלים, תלפיות, עש“ק שמות תש”ז

מר ישראל כהן יקירי

הפרוספקט עלה יפה ואינו צריך לתיקונים. אבל מאחר שהצעת לפני “להעיר ולתקן ולשנות ולעשות בו כבתוך שלי”, הרשיתי לעצמי להעתיקו בקצת שינויים קלים – והבוחר יבחר.

מטעמים כמוסים עמדי, איני יכול לחתום על הכרוז. ואחד הטעמים שקיבלתי עלי, שכל מקום שיש בו משום בקשת ממון, אל תהי חתימתי עליו. אבל כל כמה שידי מגעת אסייע בידיך הן בסידורו של הספר והן ברשימות ביבליוגרפיות של רבני בוטשאטש וחכמיה וסופריה והן בכמה זכרונות והן בתמונות של כמה מאנשי בוטשאטש, כגון תמונת ר' אברהם מילר, אביו של ד“ר מילר, כמו בית הדפוס הראשון בבוטשאטש ותמונת יצחק פרנהוף, וכן כמה תמונות מאנשי בוטשאטש, ואולי אוסיף רשימה על כמה מתלמידי חכמים שבבוטשאטש, הנזכרים בשו”ת (בשאלות ותשובות).

בכבוד ובברכה טובה, מוקירך ש"י עגנון.

עגנון נהג בענין הפרוספקט כפדגוג. הוא חשש שמא איפגע מן התיקונים המרובים שעשה בטיוטה שלי, לפיכך מיעט את חלקו בו, אבל אליבא דאמת שינה את הנוסח לצד ההשבחה והעילוי. ואני שמחתי מאד על כך. הנוסח כולו של עגנון נמצא ברשותי בכתב־ידו, וראוי לפרסמו. אני “שיפצתי” את הצדדים המעשיים ושרטטתי את תוכנו של הספר.

וזה תוכנו של הפרוספקט המנוקד:

"לאחינו ולאחיותינו יוצאי בוצ’אץ' באשר הם שם!

על בוצ’אץ' עירנו שנחרבה בידי טמאים ארורים, בידי קלגסי היטלר ימ"ש, ועל עם ה' אשר נהרגו שם במיתות משונות ואכזריות, אנו כולנו אבלים. לעולם לא נשכח את עיר מוצאנו, יפת־נוף, משוש ימי ילדותנו, בה גדלנו ובה הכרנו לאהוב את עמנו ואת ארצנו. מפי זקניה ורבניה וחכמיה למדנו ארחות־חיים, ובבתי־מדרשות שבה ובבתי־ספריה קנינו תורה עם השכלה. מה יקרה כנסת־ישראל זו בזעיר־אנפין, שמצאה קן לה בבוצ’אץ'. ימים יעברו וימים יבואו וימי אבלנו על חורבנה לא יתמו. עד עולם נזכור את נפשות אחינו ואחיותינו אשר מצאו את קברם באדמתה.

אולם אל נסתפק בקינים והגה והי, אלא נעשה־נא זכר לקהילתנו הקדושה ונספר על חייה ועל אוצרות תרבותה, שהושמדו בידי זרים ארורים. ואם בטלו החיים מעירנו, הלוא זכר כל הקדושים אשר נהרגו – חי בקרב לבנו. על־כן נשמור את זכרם לדורנו ולדורות הבאים אחרינו, למען ידעו כמה תורה וכמה חיים היו בעירנו, תורה וחיים שהיו שופעים ומשפיעים ומשתזרים במסכת של תולדות ישראל בגליציה.

על כן נתעוררו כמה מאנשי עירנו, היושבים בארץ־ישראל, להקים מצבה, מצבת־קודש לבוצ’אץ‘, בדמות ספר גדול. אמנם מלאכה זו אינה קלה. הרבה חומר הושמד עם חורבן העיר וזכרונות קדומים אבדו עם הנפשות הטהורות שירדו לקבר. ואולם עוד יש חומר מפוזר בכל תפוצות ישראל, בכל מקום ומקום שבני בוצ’אץ’ שרויים, וחובה היא להציל כל זכרון מן השכחה ולהעריכו ולסדרו, כדי להשאיר ניר ולתת שם לקהילתנו.

לכל אחד ואחד מאנשי בוצ’אץ' יש איזו מזכרת ממנה או ציור או תמונה שלקח עמו בצאתו מן העיר. כל אשר אלה לו מתבקש לשלחם לנו לזמן קצר על־פי הכתובת שלהלן, כדי שנעשה העתקות או גלופות. והבטחתנו נאמנה להחזיר אותם לבעליהם.

ספר זה שאנו מבקשים לעשות יהיה נאה לעירנו ונאה לכל זוכרי שמה. גדול יהיה הספר גם בכמות והוצאותיו מרובות. על־כך אנו פונים לכל איש ואשה שמוצאם מבוצ’אץ‘, וגם לאלה שמכירים בערך מפעלנו, שירימו את תרומתם להצבת יד לבוצ’אץ’, ויהיו עמנו לסייע אותנו בחומר וברוח ולעמוד לימין חבר אנשי עירנו מחברי הספר, כדי שנעשה עבודה תמה, לשם ולכבוד ולתפארת לעירנו ומצבת קודש לקדושיה הי“ד”.

מעודד מהשתתפותו של עגנון בחיבורו של הפרוספקט, פניתי אליו שנית, שיסכים לתת את שמו כעורך־שותף לספר, ועל כך השיב לי במכתב כדלהלן:

ירושלים, תלפיות, פ' יתרו, תש"ז.

מר ישראל כהן חביבי,

בתשובה על מכתבך מיום 29 לחודש העבר. דע לך, יקירי, שאני מקושר בהוצאה ואין לי רשות לערוך ספרים או חוברות, ואין צורך לומר, לחתום כעורך על ספר או חוברת שאינם באים מכוח ההוצאה שאני מקושר בה. ובכן, יקירי, אף על פי שאני רוצה בהוצאת ספר־בוצ’אץ' איני רשאי לפרסם את שמי כעורך או כמסייע לעורך. אבל מה שהבטחתי אקיים אי"ה, לעזור על ידך בעריכת הספר בלא הזכרת שמי כמסייע ולתת בספר בוצ’אץ':

1) רשימת חכמי בוצ’אץ';

2) רשימת ספרים שנתחברו על ידי אנשי בוצ’אץ';

3) ספרים שאנשים בבוצ’אץ' הוציאו;

4) רשימת אנשים שנזכרים בספרים, ואולי גם אותם שנזכרים כפרנומרנטים או שחתומים על כרוזים;

5) תמונות של אברהם מילר, אביו של ד"ר מילר, ושל יצחק פרנהוף וכן על כמה בעלי כתרים.

6) אגרות.

ושלום לך וכל טוב

מוקירך, ש"י עגנון.

נ.ב. אגודת הסופרים שלחה לי הדפים של מאמריך. קראתי ושמחתי שזכיתי בעיניך כל כך. ואף אתה זכית בעיני, שכתבת מאמר טוב.

אם אתה עולה לירושלים, כתוב לי תחילה.

את המכתב הזה רציתי לשלוח באחריות, אבל כדי שלא להשהותו, שקשה לי לילך לעיר, שלחתי אותו כמעט פשוט.

מתי יצא ספר ארבעים שנה?²

עגנון היה מספר לי בעל־פה ובמכתבים (ולא את כולם אני מעתיק פה) על מהלך כתיבתו בשביל “ספר בוטשאטש”, עתים בתרעומת שאני “מעביד” אותו ועתים בניחותא, על הצלחתו. אך הנה הגיע לגמר כתיבת הביבליוגראפיה על מחברי עירנו ומיד מיהר לבשרני על כך:

ירושלים, תלפיות, ערב שבת חזון תשט"ו.

יקירי מר כהן,

סיימתי את הביבליוגרפיה. אם אתה רוצה אשלח אותה לך ואם אתה רוצה לבוא לירושלים אתן אותה לך וכאן נתייעץ על סידורה וכן כל כיוצא. מר שוּנמי שכבר מנוסה בכגון זה בהדפסת ספרי ביבליוגרפיה הבטיחני לסייע לנו.

כאן נוכל לברר שאר עניינים שצריכים בירור כגון תמונות וצילומי כתבי יד. ומוכן אני לעשות עמך יום שלם ובלבד שנסיים ענין הספר. אל תשכח להביא עמך את מלאכת מחשבת. עשיתי רשימה שלימה של שמות הספרים שנתחברו ע“י אנשי בוצ’אץ' אחר השואה. מלבד ספרך החדש כבר רשומים כולם. אי”ה אחר שיצא “ספר בוצ’אץ'” אפרסם את הרשימה בעיתון ביבליוגראפי.

צלצל אלי יום קודם לבואך, כדי שאתפנה כולי לכבודך.

שמא כדאי לך להביא עמך את החומר שאתה מפקפק בו, הרי מזקני עירנו אני עכשיו, ואולי אוכל לתת לך עצה מה לקרב ומה לרחק.

ושבת שלום ומבורך ש"י עגנון

לאחר עמל של חמש שנים הוכן “ספר בוטשאטש” ויצא לאור. הוא נתקבל יפה ולא רק על ידי אנשי בוטשאטש בארץ ובעולם, אלא גם על ידי הקהל הרחב, וביחוד על ידי חסידי עגנון, קוראים ומבקרים. שכן החומר הצבור בספר זה בא ללמד על העיר בוטשאטש ועל עגנון, שהוא גידולה של עיר זו. הספר מגלה את סביבת חינוכו וגידולו של עגנון, מוליכנו למחבואי יניקתו ופורס לפני הרבים את הנוף הרוחני והחברתי שנסתפג ביצירתו. מכאן ואילך לא ייתכן כל מחקר עגנון, ואין צורך לומר, כל מונוגראפיה על עגנון, בלי “ספר בוטשאטש”.

תיכף להופעת הספר, המצאתי טופס אחד לעגנון והוא השיב לי על כך במכתב הבא:

ירושלים, תלפיות, ל“ד בעומר תשט”ז.

מר כהן יקירי,

הנני מברך אותך בברכת מזל טוב על הספר, ספר בוצ’אץ' שנולד לך. יהי רצון שיהא לך קורת רוח ממנו. עדיין לא הספקתי לעיין בו כי שלחת לי את הספר כחבילה, ועד שמצאתי לי שליח ללכת לעיר ולהביאו לי מן הדואר יצאו ימים. אבל רואה אני שעמלת בו יפה ולפום צערא אגרא.

רוצה אני לקנות לי חמישה ששה טפסים לשם קרובי. ועתה אני שואל ממך, דבר עם המו"ל ואמור להם, שיתנו לי הנחה גדולה, כל כמה שאפשר ופקוד עליהם שישלחו לי את החבילה לביתי ממש, ולא כחבילת דואר שמרבה עלי את הטורח.

לשם תיקון הספר מוכן אני לתקן כל שגיאה. ואם ירצה השם לכשתזכה להוציא מהדורה חדשה תמצא אכזמפלר מתוקן. כי יש בו מה לתקן כאשר ראיתי בהשקפה אחת.

ושלום לך ולביתך ש"י עגנון

ה

בעקבי “ספר המתנגדים” ליצחק פרנהוף

ענין אחר, שקירבני לעגנון והביאני לידי שיתוף־פעולה עמו היה הוצאת ספרו של איצי (יצחק) פרנהוף “ספר המתנגדים”. פרנהוף, שראשית פעילותו הספרותית חלה בסוף המאה הקודמת, היה מורה ונתן שיעורים פרטיים לעברית בבוטשאטש. הוא היה סופר עברי, שהשתתף בכתבי־העת שיצאו בגליציה בימים ההם. הקים במה בבוטשאטש בשם “ספרי שעשועים”, שצורתם היתה דומה במקצת ל“ספרי אגורה” של בן־אביגדור. במה עברית קטנה ופרובינציאלית זו זכתה לרכז בחוברותיה המעטות סופרים, שהיו עתידים להיות אנשי־שם, כגון טשרניחובסקי, ברדיצ’בסקי וקלוזנר. וכשפסקו חוברות אלו לצאת ניסה להקים במות חדשות כגון “הירדן”, “העברי הצעיר”. ספרו הראשון היה “מאגדות החיים”, שהביקורת לא קיבלה אותו בסבר־פנים יפות. הואיל ובוצ’אץ' היתה ידועה כעיר של משכילים ומתנגדים, כתב פרנהוף סיפורים על המתנגדים, שנשארו בכתב־יד בידי בנו ויליאם פרנהוף בניו־יורק. מפי קופל שווארץ, שהיה מקורב קירבת־משפחה לפרנהוף, נודע לי על אותו כתב־יד ובעזרתו הישגתי אותו, ואף ביקשתי את הבן לכתוב זכרונות על אביו, שנתפרסמו ב“ספר המתנגדים”.

ש"י עגנון העריץ בנערותו את הסופר פרנהוף, וכשהיה בן עשר כתב אליו ברכה מחורזת לראשו השנה בזו הלשון:

כַּרְטִיסִים

נִדְפָּסִים

אֵין עִמָדִי,

לָכֵן אֶשְׁלְחָה

רִגְשֵׁי בְּרָכָה

בִּכְתַב יָדִי

־־־

וְהָרְגָשׁוֹת

מֻגָשׁוֹת

בְּרוּחַ וְכַוָנָה

לֹא כְּמַעֲשֵׂה־הַקוֹף

תַּגְבִּיהַּ עוּף

בְרֵאשִׁית הַשָׁנָה.

־־

אֹשֶׁר וְהַצְלָחָה

מִמְקוֹר הַבְּרָכָה

בַּקֹדֶשׁ אֶשְׁאֲבָה

נַחֲלֵי שָׁמַים,

עֵדֶן הַחַיִים

אַגִישׁ בְּאַהֲבָה.

פרנהוף הטיל ספק בבעלותו של הנער טשאטשקעס על מחרוזת־הברכה והשיב לו באגרת, בהאי לישנא:

אֶל הַנַעַר שְׁמוּאֵל נֵרוֹ יָהֵל,

בְּשִׂמְחָה מְיֻחָדָה וּטְהוֹרָה

קִבַּלְתִּי בִּרְכָתְךָ הַשִׁיר.

כ’הוֹבּ אוֹבֶּר זֶר מוֹרָא

טוֹמֶר אִיז אֶס נִישְׁט פוּן דִיר.

־־

דִילְמָא לָאו אָבִיהוּ אַתָּה

אַף כִּי שִׁמְךָ בְּסוֹפוֹ נָעוּץ,

גֶמַכְטְ האָט אֶס דַן טַטֶה,

אָבְּגֶשְׁרִיבֶּן הָסְטוּ – שְׁקוּץ.

־־

אֲבָל, יְהִי כֵן אוֹ כֵן,

בְּאַהֲבָה אֲקַבֵּל מִנְחַת־שַׁ"י,

אוֹיבּ סְאִיז דֵיין גֶדִיכְט אוֹדֶר נֵיין,

זֵיי גֶזוּנְד סַי וִוי סַיי.

עגנון זכר את פרנהוף לטובה ולאהבה, ואף אני נתבשמתי בשעתו מ“ספרי שעשועים”. וכשאגודת הסופרים ייסדה הוצאת “ספרי נפש” ומסרה את עריכתם בידי, מיד עלה על דעתי ספרו של פרנהוף, שכיניתיו אחר כך בשם “ספר המתנגדים”, ושיקעתי בעריכת כתב־היד עמל רב. עגנון ידע על קיומו של כתב־יד כזה, וכשבישרתי לו שהוא בידי ואני מכין את הוצאתו לאור, נתמלא שמחה, וכתב לי את המכתב הבא:

ירושלים תלפיות ג' נח תש"י

מר כהן היקר

– – – דבר טוב אתה עושה שהתחלת מטפל בהוצאת מבחר כתבי פרנהוף. תמונתו מצויה אצלי בתוך אחד הארכיונים שמונחים במרתף בטלביה. לכשתבוא אצלי אפשר שיעלה בידי לספר לך דברים עליו, הרי הכרתיו בילדותי ובאתי אתו בכתובים. לפני עשרים ושבע שנים פנה אלי משה בנו שמצא מו“ל לכתבי אביו על מנת שאני אכשירם לדפוס, אבל טרוד הייתי ולא נפניתי להם. לימים סיפרתי את הדבר לש. בן־ציון ע”ה ואמר לי, שהוא היה מקבל עליו ברצון לעשות נפש לפרנהוף על ידי כתביו.

אותי תמצא בביתי בכל יום ובכל עת, חוץ מיום רביעי אחר הצהרים. מכל מקום טוב שתודיעני תחילה, שהרי הרבה טרדות שאינן צפויות מראש מוכנות לאדם. כתובתי: ש"י עגנון ירושלים תלפיות, מכאן אתה למד שחזרתי לביתי לתלפיות.

ושלום וכל טוב ש"י עגנון

הוא סיפר לי בשמו של פרנהוף מימרא הלצית נאה, שיש בה משחק של ניגודים. בשעה שהיו באים אורחים לבקר אצלו והיה עסוק בשיעור פרטי, היה מתנצל לפני אורחו ואומר: “ווארט מיר צו א מינוט, כ’האב צו געבן א שטונדע… (המתן נא רגע, עלי לתת שיעור של שעה). וכן קיבלתי מעגנון כמה פרטים חשובים על חיי פרנהוף, ששיבצתי אותם בהקדמתי לספר זה. כשהופיע הספר, לא כל חברי הועד היו מרוצים מן הבחירה, והיו שחשדו בי במשוא־פנים כלפי סופרי גליציה, וברקוביץ בקולו הצרוד והנחמד העיר: כלום אינכם יודעים, שיש “אינטרנציונאל של יוצאי גליציה?” שכר הלצה – הלצה, אבל אני הייתי סבור, ועדיין אני סבור כך, ש”ספר־המתנגדים" הוא מעין מקבילה לספרי־החסידים השונים. ואמנם ספר זה הוא יחיד בסוגו בספרות העברית. החסידים משמשים בסיפורים אלה רק רקע ותפאוּרה למתנגדים. פרנהוף העמיק בנפשם של המתנגדים בבוצ’אץ' וארחות־הנהגתם והעלה, כי ביסודו של דבר, דומים המתנגדים במהותם ובשורש נשמתם לחסידים. שכן החסידים מתנגדים בהתלהבות למתנגדים ומעריצים את החסידות, ואילו המתנגדים מתנגדים בהתלהבות לחסידות ומעריצים את שיטתם. אותה מידת קנאות דבקה בשתי הכתות כאחת, ואין בין זו לזו אלא הבדל של נושא. בשולי כתב־היד של פרנהוף רשומים שמות של אנשים, תושבי בוצ’אץ‘, ששימשו פרוטו־טיפוסים לגיבוריו בסיפורים. ואגב כך נמצאנו למדים, שלא “בדה” הנפשות הפועלות מן הלב, אלא הן אבר מן החי בקהילת בוצ’אץ’.

עגנון שמח איפוא מאד למראה הספר של פרנהוף, ואמר, שצריך להוציא גם את כל מה שכתב. כאשר העירותי לו, כי בתרגומו לאגדות אוסקר ויילד מכנה אותו פרנהוף “וילדה”, משום שלא קרא את השם האנגלי Wilde כהלכתו, אלא לפי כתיב גרמני – אמר: “כן, אין צורך אפילו לתקן את הכתיב הזה, משום שתמיד היינו משנים את שמות הגויים. לפלאטו הוספנו א' ונ' וייקרא אפלטון, את אריסטוטלס קיצרנו וייקרא אריסטו, וכיוצא בזה…”

באחת הפגישות סיפרתי לעגנון, כי בחוברת ב' של “ספרי שעשועים”, שיצאה לאור בשנת 1896, נדפסה רשימה בשם “שני דמיונות”. ברשימה זו מתאר פרנהוף את התרשמותו העמוקה מן ה־Judenstaat של הרצל ואת חלומותיו שנתעוררו בו תוך כדי מקרא בספר זה. אגב כך הוא מתרגם את המלה Judenstaat “מדינת ישראל”. ובין השאר יאמר:

“ועיני תראינה, והנה הבנים נבחרים לבתי־ועד, שרי־פנים ושרי־חוץ ושרי־אוצרות”. המדינה היא מדינת ישראל, והמיניסטרים מכונים בפיו: שרים, שכן בתמימותו חשב, שלא די בשר־חוץ אחד ולא בשר־פנים ובשר־אוצר אחד, אלא יש צורך לפחות בשניים… הוא היה איפוא הראשון, שכינה את מדינתנו ושריה בשם הנכון מתוך אינטואיציה לשונית מופלאה. עגנון, שהכיר יפה את “ספרי־שעשועים”, אמר, שאינו יודע היכן נשתקעו ספרים אלה, וביקש ממני להשיגם בשבילו, והביע התפעלות מן הגילוי: “הכל מגליציה; גם מדינת־ישראל הומצאה על ידי סופר מגליציה”. הואיל והיו לי שתי סדרות של “ספרי שעשועים” שלחתי לו סדרה אחת והודה לי מאד על כך.

ו

עגנון על כתבי

בשנת תשכ"ב (1962) כינסתי חלק מדברי־הספרות שלי בארבעה כרכים. מחמת יכולת כספית מצומצמת לא כללתי בכינוס זה מסות ומאמרים, שמצאתים ראויים להיכלל בו, ודחיתי את הדבר לעת־מצוא, לכשירחיב. מובן מאליו, שקביעת מה שנכנס ומה שיידחה נשקלה ביני לבין עצמי, ולא עירבתי בכך איש זולתי. כשיצאו הספרים לאור, היה עגנון בין הראשונים ששלחתי אותם אליו. לאחר שקיבלם, שיגר אלי את המכתב הבא:

מר ישראל כהן היקר, ארבעת הכרכים הגיעוני אחר שמצאתי איש ללכת לחברת קשר ואחר שיצא האיש להביא את הספרים לסניף “הארץ” ומסניף “הארץ” לביתי. דברים כהווייתם!

ובכן לאחר שהגיעו ארבעה הכרכים לידי שמחתי עליהם והנחתי אותם לפני לקרות בהם, ומקצתם כבר קראתי. ובלי שפת יתר אומר לך שבחם. עריכת הדברים בסגנון טוב, ואין צריך לומר הדברים עצמם, טובים ונעימים ומושכים את הלב.

משער אני שיש בידך עוד דברים לכתוב, ואני מברך אותך שיעלה בידך לכתבם כבארבעת הכרכים. אם תהיה בירושלים ואם תחפוץ לראות אותי נדבר בעל פה מה שלא כתבתי בכתב. הלוא יודע אתה שאין כוחי בכתיבה על ספרים ודברי סופרים.

ותודה רבה לך על מכתבך

וברכה טובה לך

א' בהר תשכ"ב ש"י עגנון

נעניתי להזמנתו ובאתי אצלו, לאחר שהודעתי לו על כך. הוא קיבלני בהתעוררות, והרגשתי שעיין בספרים ויש לו מה להעיר. ברור, שהייתי דרוך לשמוע מפיו הערכה או הערה. ופתאום שאלני, למה לא הכללתי בספרי שני דברים, שאף אני התלבטתי אם לדחות הכללתם מפני אחרים או לדחות אחרים מפניהם. והפליאני הדבר, שהוא זכר את תוכנם ואת מקום פרסומם. אותה שעה נתחזקה בי המסקנה, שהוא קורא בדבריהם של סופרים אחרים יותר משהוא מוכן להודות. ביחוד קרא דברי ספרות ב“הפועל הצעיר”. ופעם, כשנתפרסמו דבר אליעזר שטיינמן, שכפי הנראה לא הפיקו רצון ממנו, אמר לי:

“לדעתי, צריכים לכתוב ב”הפועל הצעיר" סופרים ותיקים, שהתחילו לפרסם בו מראשיתם, או סופרים צעירים, שמתחילים לפרסם עכשיו; אך לא סופרים ותיקים שכתבו כל ימיהם בבמות אחרות…"

*

בשעה שעסקתי בחיבור “אוצר פתגמים מקבילים”, שעניינו עימות הפתגמים האנגליים והגרמניים עם הפתגמים העבריים, חקרתי לצורך זה ונברתי בספרים עתיקים וחדשים, מן המקרא, ספרי ימי הביניים והספרות העברית החדשה, כדי להוציא מתוכם רבבות פתגמים, שמקצתם היו חבושים שם דורות, ללא שימוש, ולהכניסם למחזור החיים. ערכתי חפש מחופש אחרי ספרים מסוג זה, וכשניגשתי להוציא חלק שני, פניתי גם לעגנון בבקשה, שישאילני מאוצרו הטוב ספרים או קונטרסים ישנים, שמצויים בהם פתגמים עבריים. והוא נענה לי ברצון תוך הערה שחזר עליה פעמים אחדות: “אתה רואה, ספרים אלה לא שזפתם עין ומעולם לא הוצאתי אותם מחדרי, ולך אני משאיל אותם, להודיעך יחסי לבני בוטשאטש ואליך”. בין ארבעת הספרים שהשאילני היה גם הספר “מלאכת מחשבת” לר' משה ב“ר מנשה חפץ, דרשות וביאורים על התורה, שיצא לאור בויניציאה בשנת ת”ע (1710), שעל שערו תמונה גדולה ויפה של המחבר. עגנון היה חרד מאד לספר זה, שלדעתו הוא יקר־המציאות, ובכמה מכתבים שילב שורה מודגשת: “אל תשכח להביא עמך את מלאכת מחשבת”. הואיל ולענין מלאכתי לא היה לי חפץ רב בספר “מלאכת מחשבת” של ר' משה חפץ, מיהרתי להחזיר לו את מבוקשו ולשכך את דאגתו. שכן עגנון היה קשור אינטימית לכל ספר בספרייתו, שרכישתו היתה מעונבת להרפתקה מיוחדת ולגורל מיוחד. ועגנון היה מפליג לפעמים בתיאור אותה הרפתקה. גורל כזה היה לספר “מלאכת מחשבת”, שפעמים אחדות נשתקע בספרייה ולא היה יכול למצוא אותו, אף על פי שהיה ברור לו, שלא הזיזו ממקומו, לפיכך חרד לו כל כך, הסביר לי, ושאל לשלומו. בכלל – אמר – המשאיל ספר מביתו, מעליב בו, שכאילו גוזר עליו טירודין. אמנם מצינו, שגדולה השאלת ספרים שבכוחה אתה מרביץ תורה ברבים; אף על פי כן, השאלת ספר מחייבת סליחה ממנו. ולפי שאינני אוהב לבקש סליחה, אינני נוטה להשאיל.

מובן, שלא העזתי עוד לבקש ממנו להשאילני ספר, והייתי מסתפק בבקשת מראי־מקומות לפתגמים בספרים עתיקים. באחת השיחות אמר לי: “גם בספרי יש פתגמים עתיקים, אפילו פתגמין חדתין שלי הם עתיקים”. השיבותי לו שאת ספריו אני “סורק” סריקה אחרי סריקה – ונחה דעתו. ספר ראשון “זה לעומת זה” אוצר פתגמים מקבילים, הופיע בהוצאת “דביר” בשנת תשי“ד (1954), והספר השני “ספר פתגמים מקבילים” יצא ב”מחברות לספרות" בשנת תשכ"א (1961).

ז

כתיבה ומחיקה טובה

עגנון היה תמיד חידה, ביתר דיוק: פלא, בעיני, וכך הוא לי עד היום הזה. קראתי כל מה שכתב, שמעתי או קראתי כמעט כל מה שאמר בעל־פה, הרביתי לקרוא גם מה שכתבו עליו ועל יצירתו, שוחחתי עמו לא מעט אף כתבתי עליו – ואף־על־פי־כן, עלום הוא וסתום. הוא היה כולו ייחוד שבייחוד. שום צד לא היה שיגרתי. דיבורו, נעימת דבריו, הקשבתו, דרך כתיבתו, סגנונו, קולו, השקפתו, קפידתו, היתולו, שנינותו, פוריותו, חידושיו, הסכמתו וסירובו – הכל היה מקורי. אפילו כתב־ידו. לולא דמיסתפינא הייתי אומר, שאף כתב־ידו ניתן להידרש לכמה פנים. מי לא נכווה בו? מי לא עשה שעות בפיענוחו? כשקיבלתי מכתב ממנו הייתי בחינת “וַיחַד”: שמחתי למראה מכתבו ונתמלאתי צער על עצמי, שאני צפוי לעינויי קריאה. כי אותיותיו היו זעירות ורסוקות וכתובות לחצאין, לשליש ולרביע. עיצוב צורתן היה שרירותי. אמנם, היה מניח רווח ניכר בין המלים וריחוק כפול בין שורה לשורה; אך להבחין באותיות – מי יוכל? הא' והח' לא נבדלו זו מזו במאומה, יו“ד, מ’ם, וא’ו ולמ”ד תאומים היו, קו’ף, סמ’ך ונו’ן סופית זהות לחלוטין. הרואה כתב־ידו שלו בפעם הראשונה, סבור, שסימני סטינוגראפיה רשומים בו. מעולם לא הצלחתי לפענח מכתבו בבת־אחת, אלא קמעא קמעא. תחילה שקדתי לעמוד על תוכנו הכללי, ורק לאחר אתנחתא של שעות או של יום, חזרתי וקראתיו עד תומו. ותיבות מסויימות עדיין בסתימותן הן מוטלות. פעם אחת, לאחר שהוגעתי את עיני בחשיפת תוכן מכתבו, העזתי לבקש ממנו שיכתוב אלי בכתב־מכונה, מפני שחליפת־המכתבים נסבה על הוצאת “ספר־בוצ’אץ'”, והייתי צריך לדעת כל דבר על בוריו, להפתעתי, נענה לי, וזו לשון מכתבו:

ירושלים, תלפיות, ערב סוכות, תשט"ו

יקירי, אני עושה את רצונך והמכתב נכתב על ידי מכונת־כתיבה, שבין כך ובין כך אי אפשר לי לכתוב ביד מפני שפרק ימיני תפוח, לא עליך. כתוב לי את האמת לאיזה תאריך בדיוק, לא כדרך הנוגשים, אתה צריך את הביבליוגראפיה. אפשר שיעלה בידי לעשות את רצונך. מכל מקום צריך אתה שתדע שרוב הספרים, וביחוד של ר' זאב פוהורילה, אינם מצויים ואינם נזכרים אפילו ברשימות ספרים. חזור על אנשי קהילתנו ושאל מהם אם יש בידם חומשיו של ר' י. פוהורילה. על שאר הדברים אכתוב לך בהזדמנות ראשונה. ועתה ברכה ושלום והצלחה לספרך ששמעתי שיצא בקרוב.

מועדים לשמחה ש"י עגנון

בין עשרות מכתבים מצויים שלושה מכתבים, ששניים מהם כתובים במכונה ואחד מצוייר באותיות־דפוס, שבהן היה כותב את ה“אדריסה”. וכשביקשתיו פעם בעל־פה לכתוב אלי את המכתבים בכתב־דפוס, אמר: כתב־אדריסה לחוד וכתב־מכתב לחוד, ולא יסַף. ולפי שלא הייתי יחיד בתביעתי זו, סימן שכתב־ידו לא היה מקרה – כדרך שכמה ליצנים היו אומרים – אלא עצם, טבע של טביעת־ידו. לפיכך, מובטחני, שגראפולוגים יגלו בכתב־ידו אוצר בלום של עדויות אופי, יופי ודופי. הוא עצמו ייחס את תבניתו המשונה של כתב־ידו לתוצאה של מחלה שחלה בה. אבל כתבי־יד שלו משנים ראשונות מוכיחים, שלא בבת־אחת חל השינוי בו, אלא הוא “התפתח” בהדרגה.

וכאן ראוי לציין, שרעייתו של עגנון אסתר, או כפי שהיה מכנה אותה אסתרליין, היא ששקדה בהתמכרות גדולה לתפקידה, להעתיק את כתב־ידו של בעלה, כדי שהסַדר והמדפיס יוכלו להתקין את ספריו ולהוציאם לאור. כפי שהוא עצמו מעיד לא־אחת: “הרבה אותיות יש בספרי ואין לכם כל אות ואות שאין לה אדם כנגדה שהיה לי לעוזר ותומך וסועד ומסעיד. וכל אותן האותיות שבספרי, העתיקה אשתי תחיה בכתב־ידה הנאה, שאני שפל־ידים והכתב שלי אינו ברור ואינו נוח לקריאה. ואם פרסמתי שנים־עשר ספרים – זכות אשתי היא, שעמלה וטרחה ויגעה והעתיקה את כולם והצילה אותי מן השגיאות” (מעצמי אל עצמי, עמ' 37).

לאחר מכן, ואולי בעת ובעונה אחת עם אמה שלה, נטלה עליה תפקיד זה בתו אמונה תל“א, והיא שממשיכה במלאכת־אמונים זו ומוציאה את עזבון אביה לאור. ב”דבר הפועלת" (אדר ב' תש"ל) מספרת אמונה, בתו של עגנון:

“בשנים האחרונות קיבלתי מידי אמי את תפקידה – להעתיק בכתב־יד ברור את כתביו של אבי. מאז ומתמיד היה כתב־ידו מיוחד וקשה לפיענוח, אך ככל שנקפו השנים נעשו האותיות זעירות יותר ויותר, ולאחרונה נהפכו ממש לנקודות. לא־אחת היה אבי עצמו מתפלא כיצד אני מפענחת ‘כתב־חרטומים’ זה של יצירותיו”.

בכסלו תש“ח (1947) פרסמתי ב”מאזנים" מסה על “חכמת המחיקה”. בשיחה עם עגנון דיבר בשבחה, והסמיך לכך דברים על מנהגו במחיקה: אילמלא המחיקה היה העולם נחרב. לא כל מה שמעלה קולמוס ראשון ראוי לפרסום. הוא מעלה גם דברים מזיקים ומסוכנים, הטעונים מחיקה או החלפה. סופרים צריכים לברך זה את זה ב“כתיבה ומחיקה טובה”. השלמות היא פרי יגיעת רוח ובשר. אני עמל הרבה כדי להוציא פסוק כהלכה. וככל שאני מזדקן מתרבוֹת המחיקות. אבל גם בנעורי כתבתי כל דבר פעמים אחדות. עם קבלת נוסח אחרון, אני מבער את הטיוטות, מפני שהם מזכירים לי רפיון וכשלון. כמין חמץ הם בעיני. אבל אין נוסח אחרון.

במכתבו אלי מיום י' מנחם אב תשכ"ז הוא כותב בין השאר: “כמה קשה לי ההגהה וכמה קשה לי להוציא מתחת ידי כתב־יד קודם שנגמר בישולו – דבר זה יכול אתה לראות מן הפתיחה ששלחתי לך לכבודך ולכבוד ‘הפועל הצעיר’”.

על רעיון זה חזר גם בשיחותיו עם אחרים.

פרופ' ג. שלום מספר עליו בשלושים למותו, כי בשנות חייו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה בא עגנון במגע הדוק עם הספרות האירופית ו“נטייתו החזקה לשלמות נעשתה בולטת למדי כבר באותה תקופה. הוא היה כותב וחוזר וכותב את סיפוריו שש או שבע פעמים, תכונה, שנהפכה במשך הזמן לצרתו הצרורה של המו”ל שלו, מפני שנוהג היה להכניס שינויים בכתביו, אפילו תוך כדי הגהתם" (“משא” 13.3.1970).

ולא בחיבור הראשון בלבד של הסופר נהג כך, אלא אף במהדורות חדשות לא חדל מלתקן. בשיחתו עם גליה ירדני על שבעת הכרכים של המהדורה החדשה, היא שאלה אותו: “כלום שינית משהו בתוכן או בצורה?” והוא השיב: “לא. השינויים הם בעיקר סגנוניים, לשוניים, כולם לצד הפשטות. במקום שמצאתי שאפשר לקצר, קיצרתי. העברית אינה סובלת את האריכות. אפשר לומר, כי היתה זו בעיקר עבודת ליטוש. מאד הייתי חפץ, שמי שקורא את ספרי, יקרא תמיד את המהדורות החדשות” (“ט”ז שיחות עם סופרים" עמ' 50).

בתו של עגנון, הגב' אמונה ירון, סיפרה על אופן סידור הספר “בחנותו של מר לובלין”, בין השאר: “חשיבות מיוחדת היתה למציאת הגהות הדפוס של הפרק הראשון שנדפס ב’הארץ'. כאן מצאתי שאבי הכניס שינויים רבים, תיקונים והוספות, אולם אלה נעשו לאחר שהפרק נדפס. אבי השתמש ביריעות ההגהה לשם הרחבת הסיפור ותיקונו. את תיקוניו כתב בשוליים הרחבים של יריעות ההגהה” (“הארץ”, 21.2.75).

והיא הולכת ומתארת עלילה דראמאטית של כתיבה, שתיקונים בצידה, ותיקונים, שתיקונים נוספים בצידם.

ח.

עגנון וגורדון

בשנת תש“ב (1942) יצא לאור קובץ “ערכין”, בעריכת יצחק לופבן, במלאת עשרים שנה למות א.ד. גורדון. אף אני השתתפתי בו במאמר “החטא הקדמון ותיקונו”. בהזדמני לירושלים הבאתי לעגנון קובץ במתנה, במלאי בזה את בקשתו להמציא לו כל מה שמופיע בתנועת העבודה, שיכול להיות לו ענין בו. עגנון נטל את הקובץ בידו, דיפדף בו דיפדוף קל והניח על השולחן, באמרו: תודה, אקרא בו, לכשירחיב. כשהבחין בתמהוני, שהרי הייתי סבור, שישמח במתנה זו ויגיד אגב כך משהו על גורדון – הוסיף, “אפשר שלא תסכים עמי, אבל אני איני מסכים עמכם בענין אהרן דוד גורדון”. סתם ולא פירש. ואני נפגעתי, אך החרשתי ונשאתי בלבי צער על יחס זה, שלא ידעתי פישרו. עד כה לא נתקלתי באיש מן העליה השנייה, שהביע יחס פושר כזה לגורדון. כעבור שנתיים יצאה בהוצאת שוקן חוברת נלהבת של עגנון “על ברל כצנלסון”. וקראתי בה פיסקה כזאת: “ארבעה אלו שנתן המקום בידם לתת דמותו של היישוב הם, לפי דעתי, ברנר ורופין ורבינו הגדול ר' אברהם יצחק קוק זצ”ל וברל כצנלסון. ואין אני מונה עמהם את אהרן דוד גורדון ז”ל, שתורותיו ומידותיו חשיבותן מרובה על דרך השאַלה. ואם אני טועה הריני מבקש סליחה מחברי, שאין דעתי כדעתם" (עמ' 12). אחר כך הוא הולך ומפרש מה שכל אחד מארבעה אלו לימד אותנו ועובר בשתיקה על גורדון.

עמדה זו מפליאה גם נוכח הערכתו הגבוהה והנלהבת של ברנר לגורדון, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפורו “מכאן ומכאן” על אריה לפידות, הוא גורדון. והלא עגנון הוקיר את ברנר ואת משפטו על סופרים. בשיחתו של אובד־עצות (ברנר) עם דיאספורין, בן־אחותו של לפידות הזקן, נאמר: “אני מוקיר את תפילתו. לפני תפילה כזו גם אני יכול לכרוע ברך ולהתפלל. – – – הוא מתפלל רק כשיש לו צורך נפשי בזה. – – – ואת ידיו ראית, דוד? התבוננת לידיו הכחושות השבורות – הדלות והפועלות? הלא אלו הן ידי מיכאל אנג’לו, דיאספורין, בחייך, ידי אנג’לו” (כל כתבי ברנר, כרך א' עמ' 350, הוצאת הקיבוץ המאוחד). האם לא נגעו דברי ברנר אלה ואחרים בלבו של עגנון כלל וכלל? איך היה אפשר לו להתעלם מחלקו של גורדון בעיצוב פני העליה השנייה וכל מה שזו בנתה ויצרה?

נוכחתי לדעת, שאין זה דבר־שבאקראי, שהשתמש בשיחתו אתי כמעט באותו מטבע לשון. סימן שחשב בדבר ודקדק הרבה בהבעת יחסו. הענין הזה הציק לי מאד והתחלתי חוקר ודורש. אחרי מותו נתפרסמו “פרקי עגנון” מאת יעקב לוינגר ב“ידיעות אחרונות” ומצאתי בהם הסבר־מה לאותה פיסקה: “שאלתי את עגנון על אותו משפט סתום, ועל כך השיב לי: הצעירים הללו מהעליה השנייה, שבאו לארץ בלי אבותם, היו זקוקים לדמות־אַב, ואהרן דוד גורדון מילא להם דמות־אב זו. וזו היתה כל חשיבותו של גורדון” (גליון ערב־פסח, תשל"ג). ועדיין אין אנו יודעים בשל מה ולמה נקבע בלבו של עגנון יחס משונה כזה. והנה בא שלמה שבא ב“דבר השבוע” (מיום 8.9.1972) והביא לנו פשר הדבר:

“שמעתי כי גורדון פגע בעגנון, וזה שמר לו טינא. לפי המסופר, בא עגנון פעם לעין־גנים וגורדון פגש בו, צבט את לחיו ושאל אותו בנוסח הרגיל: ‘פריצ’ל, מדוע אינך עובד?’ מאז היתה טינא בלב עגנון על גורדון. אנו יודעים, שגורדון היה פונה בדרך אבהית זו לרבים, וכן אנו יודעים, את אנינות־הרגשתו של עגנון, שלא מחל למי שפגע בו אפילו הלא לא נתכוון לכך”.

בסיפוריו היה עגנון נוהג להעתיק צורות־דיבור, שקלט מן המציאות שנתקל בה, ואף בספרו “תמול שלשום” אנו מוצאים את התיאור הבא: “החליק גורדון את זקנו ושאל את חמדת, פריצ’ל, מה אתה אומר על זה? ניענע חמדת ראשו ואמר, יאה יאה. אבל עיניו הצוננות גילו מה שבלבו” (עמ' 403).

ניכר, שעגנון נכווה מפנייה זו כווייה שאין לה מחייה.

ט.

קפידתו של עגנון

כל־אימת שהייתי עושה הכנות להוצאת גליון־חג מיוחד של “הפועל הצעיר”, הייתי פונה אליו בבקשה לשלוח לי סיפור או פרק מסיפור. והואיל והפעם היה מדובר בגליון־היובל ממש, לא יכולתי להשלים עם העדרו של עגנון וכתבתי אליו שני מכתבי בקשה ולא אחד, והדבר לא הפיק רצון ממנו. ושמא גרמו סיבות אחרות לתרעומת שלו. על כל פנים, קיבלתי ממנו מכתב דלהלן:

ש"י עגנון, ירושלים תלפיות

ב' אחרי, תשי"ז

יקירי, אני הרגלתי את כל חברי ואת כל מי שיש לו עסק עמי, שידעו שהן שלי הן ולאו שלי לאו. ואם כתבתי לך שאין בידי כלום לתת לך אתה חוזר ותובע. פאבריקאנט עלוב אני ואינני יכול לפברק סיפורים בכל עת ואפילו לשם עורך חשוב שכמותך. אף רחוק אני עכשיו מכתיבת סיפורים. אף ל“מולד” חוברת מאה לא נתתי כלום. אף על פי שרציתי לא עלתה בידי. יש זמנים שכותב סיפורים נח ממלאכתו, ובוודאי לא יחיד אני בזה. עתה אתה הוצא את גליון היובל ושמח בו. ואם אמצא אף אני בו מעט נחת, מה טוב.

ושלום לך,

האם קראת את מכתבי הראשון עד לסופו? הזכרתי שם “פרקי גליציה”

מועדים לשמחה ש"י עגנון

מובן שלא השבתי לו על מכתב זה, שנכתב, אגב, במכונת כתיבה, והנחתי לו שהות להרהורי־תשובה. וכך היה. לא עברו ימים מרובים ולבו נקפוֹ והזמינני לביתו באמתלא, שעליו להימלך בדעתי בענין הביבליוגראפיה של אנשי־בוטשאטש. באתי וקידמני בסבר פנים יפות, ובין השאר אמר לי: זו הפעם הראשונה, שכעסתי וכתבתי, כי בדרך כלל כשאני כועס איני כותב, ואף איני מספר לאותו איש שכעסתי. להודיעך, כמה חשוב אתה בעיני וכמה חביב אתה, שכתבתי לך מכתב כועס ואף מספר לך על כעסי… מכאן ואילך חזרו היחסים לזיוום הראשון. אני לא יכולתי, כמובן, להימנע מלחזור על בקשותי, שישתתף, אם בהפו"הצ או במאספים שערכתי, והוא, תשובותיו כבר היו בנעימה אחרת. עדות לכך ישמשו שני המכתבים הבאים:

יקירי מר כהן, מכתבך הגיעני ואם לא עניתי לך הרי זה משום שאנשים שכמותנו צריכים להאמין איש לרעהו שהן הוא הן ולאו הוא לאו, שאם לא כן אין סוף להכפלת הדברים.

מכל מקום רוצה אני לבאר לך את מצבי. זקן וחולה אני, וימי יוצאים עלי בטרדות שאין כוח אפילו לאדם בריא לעמוד בהן. מקרוב ומרחוק פונים אלי בדברים שאין בידי לעשותם ואף לא לענות על מקצתם. מזכירים וכתבניות אין לי. הכל עושה אני בכוחי שתושש והולך מיום ליום. יותר משניים שלושה מכתבים ליום איני מספיק לכתוב, ופעמים יוצאים הימים מתוך מחשבות (לענין המכתבים) שאינן מביאות לידי מעשה, רק שמערבות את עבודתי. זה יותר מעשרה ימים אני יושב וכותב מכתבי תשובה לרבנים לסופרים למורים לתלמידים לקרובי וקרובי קרובים, למחברים ולמולים ולעורכים, ולנשים כבודות שמבקשות שאכתוב מאמרי הערכה על בעליהן הדגולים שנפטרו. אין קץ לדברים.

ועתה עוד ענין. אין בידי דבר מן המוכן. זה למעלה משתי שנים שהבטחתי לאחד העורכים לתת לו סיפור ועדיין לא קיימתי את הבטחתי. אם יעזרני ה' ואעשה זאת או אפנה את עצמי גם לתת לך דבר – אם תרצה.

ושבת שלום ומבורך ש"י עגנון

היום נוסף לי צער על צער, ראיתי ברשימת הרדיו ב“הארץ” שאדם אחד שמואל צצ’קס עגנון מנגן באקורדיון, כלום לא יימצא בין כל הסופרים (או אגודת הסופרים) מי שיתבע את עלבוני. כבר יש שלושה בריות בני אדם שנושאים את שמי לשווא.

ירושלים תלפיות ו' עש“ק שלח תשי”ט

ושוב קפידה:

ירושלים תלפיות אסרו חג תשכ"א

מר כהן היקר, כוחי וזמני נתונים לסיפורי המבקשים להם רב ואיני יכול להסיח דעתי ממנו ולפנות לסיפור אחר. אם עשיתי זאת לשמך לשם המאסף הראשון, עשיתי זאת בנפש “הדום וכסא”, ועדיין אני מתאבל על זה. עתה לא אשמע לשום אדם שבעולם להפסיק סיפור באמצע בשביל סיפור אחר. ואתה אל תפצר בי ואל תכתוב לי בזה.

המכתב הזה שאני כותב לך הוא אחד מחמשה מכתבים שעניתי על מאתים מכתבים שרובם אין לי פנאי כדי לקרותם.

ושלום וכל טוב

ש"י עגנון

י.

זכייתו בפרס נובל

בעשרה בדצמבר 1966 קיבל עגנון פרס־נובל יחד עם המשוררת נלי זק“ש באקדמיה המלכותית אשר בשטוקהולם. היתה התרגשות גדולה בארץ ובעולם היהודי. שמועה על הענקה זו היתה מנסרת גם קודם לכן ואף נתפרסמה ידיעה על הכוונה לתת פרס־נובל לבובר, לפיכך לא נראתה תחילה שמועה זו כמהימנה. ואפילו בשעה שבאו והודיעו לעגנון שהעניקו לו פרס זה, עדיין היה בין המהססים וביקש שלא להפיץ ידיעה זו, עד שתתברר ודאותה לגמרי. “אולם, אם הידיעה נכונה – אמר – אקבל את הפרס כתעודת־כבוד לכלל ישראל”. אחר כך הרגיש שלא בנוח, שקיבל רק את מחצית הפרס, שכן המחצית השניה ניתנה למשוררת נלי זק”ש. אולם לבסוף הצדיק את הדין ואמר: “אין דבר. כמו שאיינשטיין קיבל בפעם הראשונה רק את מחצית הפרס ואחר־כך קיבל את הפרס השלם – גם לי יש תקוות”.

טקס הענקת הפרס היה מפואר והיה לו פרסום עולמי. אולם עגנון עשה שלושה דברים בשטוקהולם ומחוצה לה, שעוררו חילוקי־הערכה. א) בנאום־התודה עם קבלת הפרס עמד על מקורות היניקה וההשראה, אך לא הזכיר את הספרות העברית כל עיקר; ב) בהיותו בלונדון נועד עם אהרן ורגליס, עורך “סאוועטיש היימלאנד” – הבטאון הספרותי היידי היוצא לאור בברית־המועצות – ששהה גם הוא אותה שעה בלונדון. קדמה לפגישה זו התיעצות של שגרירות ישראל עם עגנון, שתיארו אותה כלחץ כבד עליו כדי שיבטל את הפגישה. גם המוסדות היהודיים בבריטניה שללו זימון זה, אולם עגנון לא שעה לכל הלחצים האלה, ופסק, שייפגש עם ורגליס. וכך היה; ג) עגנון הסכים, לפי הצעת משרד החוץ, ש“קול ישראל” בירושלים יכין מישדר של סיפורי עגנון בשביל ראדיו האמבורג. והיו שלא ראו זאת בעין יפה, אף על פי ששידור זה נעשה על דעת משרד־החוץ הישראלי, ועגנון הסתמך על הסכמה זו: “אני סומך על המוסדות הלאומיים שלנו, שאין כוונתם להכשיל אותי בדברים, שאין אני בקי בהם ושאין לי דעה קבועה לא לאיסור ולא להיתר”.

ואשר למשא שנשא עם קבלת הפרס סבורני, כי בראש וראשונה ביקש להטעים בלשון ברורה, שיצירתו היא חולייה בשלשלת מסורת־ישראל ותרבות־ישראל, ואין להשפעות חיצוניות חלק בה. אולם, לפי דעתי, היה לו גם טעם אישי לכך, ואנסה לפרשו: ענין ההשפעות שייחסו לו, הטריד אותו מאד. הוא נשאל פעמים רבות מהיכן ינק וממי הושפע ביותר בספרות העברית או העולמית. ביחוד רגז על אלה, שתלו בו השפעת קאפקה. הוא הכחיש נמרצות השפעה זו. ואלה דבריו: “קאפקה איננו משורש נשמתי, וכל שאיננו משורש נשמתי, אני איני קולט אותו, ואפילו גדול הוא כעשרה זקנים שעשו את ספר תהילים. – – – יודע אני שמשורר גדול הוא קאפקה, אבל נפשי זרה לו. כיוצא בו פרוסט, כיוצא בו דשזוֹיס, כיוצא בו הופמן, כיוצא בהם שאר כמה גדולי עולם” (שם, עמ' 245).

ופעם שאלני במפתיע; ספק בקלות־ראש ספק בכובד־ראש: “הגם אתה חושדני בקאפקאיות? האמן לי, שמעולם לא קראתי ספר משלו. ולאחר שקראתי סיפור אחד, שוב לא הוספתי לעשות זאת”. נבוכותי והשבתי לו: עדותך חשובה בעיני מעדותם של אחרים.

והנה נזדמנה לידו שעת־כושר סגולית להודיע בפרהסיה גדולה כזאת על מקורות־ההשפעה, שמהם ינק והם שעשאוהו למה שהוא, והחליט לומר דברים פסוקים וחתוכים. התעלם לחלוטין מן הספרות העברית והגרמנית החדשה, ולא הזכיר את ביאליק ולא את ברנר, ולא את אחד־העם, אלא אמר בנאומו כך:

“רבותי בשירה ובספרות מה הם? דבר זה שנוי במחלוקת. יש רואים בספרי השפעות של סופרים שאני בעניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי, ויש רואים בספרי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? – – – ראשון לכולם כתבי־הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש”י, על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים, ובראשם אדוננו הרמב“ם”.

כאמור, עבר בשתיקה על הספרות העברית החדשה ולא הזכיר אותה אפילו ברמז, כאילו זו לא נתנה דבר, ולא היו מנדלי, ולא אחד־העם, ולא ביאליק. על השמטה זו מדעת ובמתכוון יצאו כמה סופרים ועיתונאים חוצץ נגדו בטענה, שהוא עצמו הורה לא־אחת באצבע גם על מקורות־השראה מאוחרים, כגון ספרי־יראים, ר' נחמן מברסלב, מנדלי וביאליק וברנר. עגנון – כך קבלו עליו – הוא כפוי־טובה לספרות העברית החדשה, שאותה בעיקר ביקשו לכבד במתן פרס־נובל לסופר עברי מודרני. אבל עגנון לא זז מדעתו. בשובו מוכתר בפרס זה, ערכו לו משרד החינוך והתרבות ונציגי אגודת הסופרים קבלת־פנים נאה בשדה־התעופה בלוד. לפני שהתישבנו לשולחנות ערוכים, לחש לי עגנון: “רק שלא תזכירו בנאומיכם את חטאי כלפי הספרות העברית החדשה”. מובן, שלא עלה על דעת השר ז. ארן או על דעתי להשבית לו ולנו את החג הזה. אף־על־פי־כן, לשם זהירות, מסרתי לארן את לחישתו של עגנון.

לפי “הארץ” (מיום 20.7.76) אמר עגנון למשה שמיר, שכתב בתרעומת על אותה השמטה בנאומו של עגנון, כי “האמת היא שהספרות העברית לא השפיעה עלי. אי אפשר למצוא כל עקבות יצירתו של ביאליק. גם את ספרות ההשכלה לא קראתי בימי נעורי. בדור שלפני בוטשאטש קראו הרבה ספרות השכלה, אך בדורי נשכחה ספרות זו לחלוטין, ואנחנו קראנו רק ספרות גרמנית ופולנית. – – – הסופר העברי האחרון שהשפיע עלי היה הרמב”ם".

זאת היתה, לדעתי, התנצלות דחוקה, שכן בספרות שבעל־פה של עגנון אפשר למצוא אמירות אחרות על ענין זה, ולפי הרגשתי התחרט עגנון, בינו לבינו, על משגה זה, ורצה מאד להסיח את דעתו ודעת אחרים ממנו. שכן הוא עצמו דיבר לא פעם בשבחם של כמה סופרים עברים, שהדריכו אותו או שנתבשם מהם. וראוי להביא קצת ציטטין שלו עליהם:

על ש. בן־ציון אמר: “לפי שעה אזכיר לברכה את המספר הנלבב ש. בן־ציון, שטרח עלי הרבה והדריכני בעבודת הסיפור. עד שלא באתי לארץ־ישראל כותב היית שבעה סיפורים ביום אחד ולא טרחתי עליהם לעבור ולתקן בהם אות. על־ידי ש. בן־ציון הכרתי, שטוב פלפל חריף אחד מסל מלא דלועים” (מעצמי אל עצמי, עמ' 29).

ועוד אמר: “סופר צעיר הייתי ועל בינתי לא נשענתי. אם כתבתי סיפור, הראיתי לש. בן־ציון. מצאוֹ ראוי לדפוס פירסמתיו, לא מצאוֹ ראוי לדפוס – גנזתיו או קרעתיו” (שם, עמ' 129).

על ברנר דיבר רבות בלשון הערצה ממש, אף הטעים, שהיה לו למורה דרך, כגון: “אמר לי ברנר, סופר צריך להתבצר תחילה בלשון עמו. דברים אלה היו לי לעינים כל הימים” (שם, עמ' 138).

על ביאליק אמר: “ביאליק… הוסיף על לשוננו אוצר טוב, וחישל את הלשון ונתן לנו פה, ונתן פה לצעקת ישראל בשיריו היקרים שאין כמותם בדורות האחרונים” (שם, ע' 193).

ואין זה אלא מועט מן המרובה. אולם, כאמור, לא רק מבקרי הנאום הזה הצטערו על כך, שלא השתמש בהזדמנות זו כדי להעלות את הספרות העברית החדשה על ראש שמחתו ולהוציא לה מוניטין, אלא אף הוא עצמו הרהורי חרטה היו לו והשתדל להשכיח את הדבר מלבו.

יא.

מחלתו ופטירתו

בראשית יולי 1969 לקה עגנון בשבץ, ששיתק מחצית גופו ונטל ממנו את כושר־הדיבור. הידיעות על מחלתו דיכאוני. הוא אושפז תחילה בבית־החולים הדסה ואחר כך ב“בית הרצפלד” בגדרה ונפטר בבית־החולים קפלן. נפתלתי עם עצמי אם לבקר אצלו בין המבקרים הרבים. רשמי ביקורו של אברהם ברוידס הניאוני מכך. רתיעה פנימית חזקה גברה בי ומנעה אותי מלראותו בשברון גופו וברפיון רוחו, ולשמור לעד את דמות־דיוקנו החיה בקרבי בזיווה ובשלמותה. קורת־רוח לחולה כבר לא יכולתי לגרום, להקדיר את תמונתו החקוקה בי לא רציתי. כך התגלגלו הדברים, שראיתיו בפעם האחרונה למחרת פטירתו, ביום י“ב באדר א' תש”ל (18.2.1970) בהלווייה הממלכתית בירושלים. הארון הוצב באולם של מועצת עירית ירושלים, ובמעמד קהל רב ספדו לו נשיא המדינה, זלמן שזר, הרב הראשי יצחק נסים, פרופ' אפרים אורבך וראש עירית ירושלים ט. קולק. אני הספדתי אותו בשם אגודת הסופרים. במזג־אויר סגרירי, שהלם מאד את מצב־הרוח שלי ושל כל הקהל, נטמן ארונו על פיסגת הר־הזיתים. ואלה היו דברי:

"זה למעלה מששים שנה אנחנו שותים מבאר יצירתך העמוקה והצלולה דעת־עצמנו ואמונת־אמת. אנחנו, כלומר, כל העם, על משכיליו, צעיריו וזקניו, שמרניו ומחדשיו, וכל אחד מצא בך את שביקש: מסורתיות ומודרניזם, יהדות ואנושות, עבר והווה, ישן וחדש. את כולם ריווית ולא איכזבת.

אתה חזרת ובראת את העולם היהודי של אתמול אשר נחרב בגולה. בעיר הקטנה בוטשאטש, שבה קלטתי עוד בנערותי את אגדת עגנון, קיפלת את כל כנסת־ישראל. בית־המדרש שלה הוא סמל כל בתי המדרשות. וכך הם רבניה, משכיליה וסוחריה. אך בוטשאטש לא היתה אלא מעין נוטריקון, גימטריא. כדרך הבורא, צמצמת עצמך לשם יצירה. ממקום אחד נידח השקפת על פני כל היקום היהודי, ועיצבת אותו בחכמה ובחן, בעמקות ובבליטוּת רבה. כנסת־ישראל זו שבכתביך תהיה קיימת לעד. שום צורר לא יצליח להחריבה עוד. היא תהיה ככוכב מאיר גם לאחר שממלכת ישראל תקבץ את כל בניה לתוכה, ותיווצר הווייה יהודית חדשה. ממנה יתבשמו כל הדורות.

אתה רקמת לבוש נפלא גם לחיים המתהווים בארץ. רק תמול שלשום התחילו חיים אלה לבצבץ וכבר חשת את הקבוע שבחולף, צדת את הקולות והמראות והדמויות בעודם מפרפרים וקבעת להם צורה של קיימא בסיפוריך, הכלולים בהדרם האמנותי. לא אידיליה פרסת לפנינו, אלא הווי מואב, אנשים מיוסרים יסורי־קודש, אווירה של ציפיה משיחית, ועם זה השרית על הכל רוח גדולה, המביאה עמה המתקת הדינים ושמחת הקיום כמות שהיא.

היית מופת לסופרים. כמעט כולם הם תלמידיך. גם אלה שאינם מודים בכך, ואם ‘יבדקו את נפשם לאורך, וראו והנה גם הרבה מאורם ממך ובשלך הוא’. אתה קידשת את מלאכת הספרות. הוֹרית מה גדולה האחריות לכל מלה כתובה והגוּיה. אתה הכבדת על קלי־עולם, המגלגלים במלים כבעדשים. ההווייה היהודית הרחבה והעמוקה מצאה את תיקונה בלשון עברית בת־יוחסין, שדם ראשונים ואחרונים זורם בקרבה. צירופי שמות ותארים שצירפת הם בבחינת סוד. אנו חשים את גדולתם ומתיקותם וייחודם, אך רזיהם לא גילינו. אלה נמסרו לך בלבד, וכל מי שניסה לחקות את אורח־כתיבתך נמצא מזייף את מטבעותיך.

התענגנו לא רק על יצירתך שבכתב; גם שיחתך, תורתך שבעל־פה, היתה לנו מקור עונג ולימוד. דולה היית בשעת דיבורך שפע של מחשבות, הברקות והגדרות על אנשים, מאורעות ומצבים. ואותו הוּמוֹר, שעתים היה מלטף ועתים עוקצני, שבישמת בו את סיפורך, היה מתגבר בשיחותיך. בן־שיחתך היה מרגיש, כי שיירי יצירה אתה משיח, אוצר־תיאורים ששרדו, ואולי אף ניצנים של ראשית חדשה, ממשמשים ומגששים לצאת לאור, והם עתידים לשמש תא יסודי לאחת היצירות החדשות.

יצירתך העמיקה את הכרת עצמנו כיחידים וכאומה. היא העלתה את האמונה בכוחותינו וביעוּדנו. אמרנו: עם, שהווייה כזאת לו, לא לשוא קיומו וסבלו. עברוֹ של עם כזה דבוּק ואחוּז בהווה ובעתיד. דורות שהיו ודור הוֹוה ודור יבוא מושיטים יד זה לזה ויוצאים במחולות מחניים. אתה נתת דמות מוחשית לנצח ישראל. אתה הוצאת מוניטין לספרות ישראל בין האומות.

בשם חבריך הסופרים, שרחשו לך כבוד ויקר, שראו בך יוצר גדול, דוגמה לשלמות אמנותית, תלפיות, הריני נפרד ממך בלב מלא צער ויגון. אולם נפש יצירתך תהא צרורה בנפש כולנו".

יב

תקרית מיוחדת במינה אירעה לי לאחר הספד זה על עגנון. ד“ר פינחס פלאי, עורך “פנים אל פנים”, כתב מכתב למערכת “הארץ” (26.2.1970), שפורסם גם בעיתונו, ובו קובלנה מרה על שהמספיד את עגנון היה ישראל כהן, “שמלבד זה שאיננו נמנה דווקא עם ידידיו הקרובים של עגנון, היה הספדו מרגיז את עגנון ללא־שיעור בעובדה, שמכל הסופרים נבחר דווקא ‘כהן’ לעמוד ולהספידו, בה בשעה שעגנון היה מקפיד על טהרת כוהנים שלא ייכנסו לבית הלוויות. ייתכן שבעיני מארגני הלווייה או אגודת הסופרים אין ערך לדין־ישראל זה, אולם כבודו של המת מחייב, כמדומה, לא לבזותו בדברים שלא היו לרוחו ושהיה מקפיד עליהם”. עד כאן לשונו ובקיאותו של ד”ר פינחס פלאי.

קלות־יחס עיתונאית הכשילתוּ. אם הייתי “מידידיו הקרובים” או לא הייתי, יעיד כל המסופר כאן, אגרותיו והמשא ומתן במשך שנים בענינים שונים בינינו, ואילו בקיאותו בשלשלת־היוחסין שלי מוכחת מן העובדה, שאינני לא כהן ולא לוי אלא ישראל פשוט. שכן לפני ארבעה או חמישה דורות היה שם משפחתנו ברוסיה ברקוביץ, אלא שסב־הסב שלי היה מן “המוברחים” מחמת סכנת “החוטפים”, וכשהועבר בהיותו נער לגבול גליציה של הקיסרות האוסטרית, העניקו לו שם־משפחה חדש קאַהן, כדי להצניע את מוצאו. ולפי שאני דעתי לא סבלה את הכתיב הזר שיניתי ל“כהן”. בתולדות שמות־המשפחה בישראל מצויים סיפורים רבים ומוזרים יותר על דרכי שינוי כאלה. ובמקום לחקור ולשאול מה טעם העמידוּ את ישראל כהן להספיד, נזדרז לגדף את מארגני הלווייה ואת אגודת־הסופרים ואת המספיד.

הואיל והייתי נציג אגודת הסופרים, פרסם מזכיר האגודה, דאז, דב חומסקי ז“ל, הכחשה ב”הארץ" (27/2) בכותרת: “י. כהן אינו כהן: למכתבו של ד”ר פינחס פלאי על הלווייה לש“י עגנון, שבו הוא תוקף את אגודת הסופרים ואת מר ישראל כהן על שדווקא כהן הספיד את עגנון: לאמיתו של דבר, מר ישראל כהן, אף על פי ששם משפחתו כהן, איננו כהן ולא לוי, אלא ישראל”.

בגליון הבא של “פנים אל פנים” (27/3.70) התנצל ראש־המערכת הרב שמואל הכהן־אבידור, שזו לשונו:

“במסגרת ‘משולחן המערכת’ הבאתי את תגובתו של ד”ר פינחס פלאי, בקשר לגינוניים ה’גויים' שהונהגו בהלווייתו של ר' ש“י עגנון ז”ל, כפי שפורסמו ב’הארץ‘. בין היתר הבאתי מתוך דברי פלאי ב’הארץ’ גם את התיאור איך כאב לרבים לראות, שדווקא כהן הועמד (בתוך אולם) ליד ארון הנפטר כדי להספידו בשם אגודת הסופרים. עתה מודיע המספיד, הסופר מר ישראל כהן, כי לא הוא ולא אביו ולא סבו, אינם ולא היו מעולם כוהנים. הודעה זו בוודאי תסיר מועקה מלב רבים, שראו בכך משום פגיעה בנפטר. ואם ישראל כהן אינו כהן, הרי ברור כי מאליהם מתבטלים כל אותם הדברים בקשר להספד־של־כהן וכדומה. אנו מקווים, כי מר כהן עצמו לא נפגע מן הפרסום, שהרי הוא ידע שאינו כהן. אבל טוב שעתה, בזכות אותו פרסום, יודעים הכל, שאין מר ישראל כהן מזרעו של אהרן הכהן וסרה מעליו התלונה".

להתנצלות זו קדמה חליפת מכתבים, שיש בה דין ודברים על התקרית ואין לי ענין להביאה כאן.

והיה גם צד פיקאנטי בענין זה: אגודת הסופרים פנתה תחילה לדב סדן שיספיד את עגנון, ולאחר שהתברר, שדב סדן כהן הוא, נתבקשתי אני להספידו. ולבסוף האשימו אותי ואת אגודת־הסופרים שפגענו במסורת ובטעם הטוב.

*

תיארתי כמה מגעים בולטים בלבד עם עגנון. אולם ביסודו של דבר, אין המלים “מגעים” ו“פגישות” ממצות את כל מסכת היחסים וההשפעה, שרובם היו חדצדדיים. מיום שעמדתי על דעתי ספגתי את עגנון. בתחילה היתה זאת אגדת עגנון, אחר כך רישומיה הממשיים של ראשית עגנון בעיר, אחר כך קראתי לתומי ולהנאתי סיפורי עגנון, ולבסוף אף ניגשתי לביקורת יצירתו של עגנון. כל התחנות הללו השתלבו זו בזו ועיצבו את צורתי הרוחנית. עגנון מובלע בכל אברי הביוגראפיה הרוחנית שלי כבן־עיר, כמשפחה שכנה, כחובש בית־מדרש, שהיה גם בית־מדרשי, כסַפרן של ספרייה, שרבים מספריה קראתי גם אני, כבולע הערותיו בשולי הגליונות, כסופר, כאדם יוצר וידיד. מובן, שבזכות עגנון נפלו הטובה, הברכה וההשפעה קודם כל בחלקי שלי. עם זה אין למעט את דמות העובדה, שעגנון חש קירבת נפש מיוחדת לבני־עירו עוד בטרם יפתחו את פיהם, בעצם היותם. כמין בבואה הבהיקה אליו מהם. הם חזרו ומימשו לו את דמות־הגוף של בוצ’אץ', שבה בקע שחר־חייו, בה חזה לראשונה חזיונות רוחו, והיתה לתל־תלפיות ליצירתו. על אחת כמה וכמה נתייקר עליו בן־עירו כשהרגיש בו, שהוא עשוי לספר לו משהו על עירו והווייתה לאחר שיצא ממנה.

ואביא ראיה וזכר לכך.

בחורף תשי"ט חגגו יוצאי קהילת בוצ’אץ' בארץ את יובל השבעים של עגנון (שחל בשנת תשי"ח) והוא הוזמן לתל־אביב. בדבריו אמר בין השאר:

“אין בדעתי לנאום נאום, אבל דבר אחד אומר לכם, קשה היה לי לבוא לכאן, הן מחמת ביטול תורה והן מחמת חולשת הגוף. חולה אני לא עליכם וכל טרדה קשה עלי. אבל מרוב חיבתי לכם, אנשי עירי, לא השגחתי עלי ובאתי אליכם, ואני שמח שאני יושב במחיצתכם. יש כאן אנשים שאני מכיר אותם מקטנותי ויש כאן אנשים ונשים שנולדו לאחר שאני יצאתי מביטשאטש ויש כאן אנשים שנספחו על ביטשאטש, בעיני ובלבי כולכם אהובים אתם עלי, כולכם חביבים אתם עלי וחן חן לכם שכיבדתם אותי וקראתם לי לבוא אצלכם. במקום אחד כתבתי, שביטשאטש היתה קהילה קדושה מלאת תורה וחכמה, שלא היו מתביישים לצאת עם יושביה לקראת מלך המשיח. – – – ממני לא תשמעו הרבה. כל מה שהיה לי לספר סיפרתי בסיפור. אבל מכם מקווה אני לשמוע. מכם ומתוך דבריכם גם אכיר עד כמה קראתם בסיפורי, כלומר, אם אשמע מפיכם דברים שלא ידעתי ולא כתבתי עליהם. הרבה אירע לי, שאמרו על פלוני ועל אלמוני, שיודעים לספר דברים נפלאים על ביטשאטש, כשבאתי אצלם לשמוע, שמעתי מתוך דבריהם שהם שמעו את הדברים ממי שקרא בספרי, ובתמימותם היו סבורים שיש בפיהם דברים חדשים. אחי ואחיותי, חס ושלום שאני סבור שכבר לחכתי את כל עשבן של שדות ביטשאטש. כל מה שאמרתי הוא מפני שאני מתאווה לשמוע דברים חדשים על ביטשאטש, שכותב אני ספר גדול על ביטשאטש ויש כמה פרשיות שעדיין היו חסרות לי. בגלל כן אמרתי מה שאמרתי שמא ואולי יתפרשו על ידכם” (מעצמי אל עצמי, עמ' 60).

אפילו האירוניה העגנונית המשתעשעת אינה יכולה להצניע את צמאונו להוסיף דעת על בוצ’אץ' ועל הודאתו, כי בפגישתו עם אנשי־עירו נודעו לו או נתפרשו לו כמה דברים.

והנה מקווה אני, שלא איתפס ליוהרא אם אומר, שכבר סיפרתי במקום אחר, שעגנון היה “מתלבש” עלי מזמן לזמן, ובערמומיות המותרת לתלמיד חכם היה חוקרני ודורש ממני עוד סיפור או השלמה לסיפור שכבר סיפרתי. אותה שעה היה מפסיק, לתמיהתי ולהנאתי, את המונולוג ומאזין לדברי. שכן לא אגלה סוד אם אעיר כאן, שעגנון לא היה מחלק את הדברים בדו־שיח שווה בשווה, שיעורו בהם היה גדול משל חברו. אבל חן רב היה בהתנהגותו זו וחוויית ישיבת טן־דו והשיחה עמו היתה גדולה ופוריה. בטוחני, שכל מי שנתנסה בה, לא ישכחנה לעולם. ריחן ורוחן יהיו צרורים בצרור חייו.

א

שלא כהיכרותי עם סופרים אחרים היתה היכרותי עם שלמה צמח. שמו, כאחד מאישיה של מפלגת “הפועל הצעיר” וסופריה, עלה לפני עוד בחוץ־לארץ, אבל התוודעתי אליו סמוך לבואי ארצה, בבית המפלגה בתל־אביב בשנת תרפ"ו (1926). באתי מן המושבה פתח־תקוה, שבפרדסיה עבדתי, ובמסיבת המפלגה היכרתי את צמח פנים אל פנים. התבוננתי בו יפה והתרשמתי ממראהו: גבר נאה, בעל קומה בינונית, שפניו חלקות, סברוֹ חריף ונעים, שפתיו תאוותניות, שערותיו שחורות ומקורזלות, גופו מוצק, רחב־כתפיים, קולו מלא ועבה כלשהו ולפעמים רועם, דיבורו איטי, לשונו בררנית ונגינת־לוואי לה, וכולו תסיסה. כבודו היה גדול בעיני, בן־העשרים־ואחת. שכן סופר עברי נחשב ועם זה ראש מחלקת ההדרכה החקלאית בתחנת־הנסיונות, ספרא וחַקלָאַה – לאו כל אחד זוכה לכך. אף ידעתי, שהוא מראשוני העליה השנייה, בטרם היות “הפועל הצעיר”, ואחד ממכונניה. הייתי כספוג לקליטת רשמים, והנה נזדמנתי לכאן, והוא בתוך סגל־חבורה: יוסף שפרינצק, חיים ארלוזורוב, יוסף אהרונוביץ, יצחק וולקני ויוסף ברץ. כל אחד מהם וכולם יחד, וכן אווירת השיחה, הגידו לי איזה פתרון שנכספתי אליו זה כמה. הוא לא היה ראש החבורה ואף לא הירבה לדבר, אבל כשהגיע תורו לדבר, הוסבו אליו העינים, כמי שמצפים לשמוע ממנו משהו מיוחד.

ספרו המונומנטאלי “שנה ראשונה” טרם פורסם ואולי אף טרם נכתב, וידיעותי עליו לא היו מרובות. אבל ידעתי שבא ארצה שנה לפני בן־גוריון והערכתי את חלקו הסגולי במפעלות העליה השניה וביצירת “הפועל הצעיר”, כדרך שסיפרו לי על מומחיותו בענייני חקלאות, שהיתה אז מלאכת־קודש, שכל תחיית ישראל יונקת ממנה. אני ראיתי בו דמות־מופת, מזיגה של חקלאי מעולה וסופר עברי מצויין. דמות כזאת, הן ריחפה בחזונם של מקצת מן הדור הצעיר באותם הימים. ואמנם כתב צמח על תנאי המשק של הקבוצה הקטנה, על שתילה ועל הכלאה, על ייחורים ועל הרכבות, על השימוש בזבלים ועל דרכי השקייה, ובעת ובעונה אחת כתב מסות בביקורת על יל“ג, מנדלי, ביאליק, גנסין, ברדיצ’בסקי, שטיינברג ועוד, כדרך שכתב על גורקי, שופנהאור, ג’ורג' דיהאמל, יֶסנין וכיוצא בהם. כשהיכרתי אותו כבר היה ידוע כמחבר סיפורים על חיי הארץ ונפתולי העליה השניה בהתערותה בה. באותה שנה ממש קראתי ב”הפועל הצעיר" מסה נרחבת, שתפסה חלק גדול מגליון־החג, ושמה: “רעיונות על היפה ועל האמנות”. על ידי כך צירפתי אותו במחשבתי לא.ד. גורדון, שלמה שילר, ר' בנימין, יצחק וולקני, שהיו הוגי־דעות ועסקו גם בבעיות היסוד של העם והעולם, אבל לא היו מנהיגים או עסקנים במשמע הרגיל של המלה. לפי הלך־הרוח של הימים ההם אין לתמוה, שנופך זה של עיסוק בהגות ובספרות גרע ממעמדו ולא הוסיף עליו. אי־שם במיסתרים רחש קהל־החברים חשד, במי שמסיח את דעתו אפילו שעה קלה מן היעוד המרכזי, שהוא בנין הארץ, התישבות והגשמה עצמית, ומתמכר לענינים ולאוּמנוּיוֹת, שהעם עסק בהם בגולה בכל הארצות שישב בתוכן. מובן מאליו, שצמח “קיזז” מצב־דברים זה, שכן היה אגרונום, מומחה לחקלאות ישראלית, ובקבוצות ובמושבים הכירו אותו כמדריך חקלאי נאמן וכקורא שמות עברים לצמחים, לעבודות־שדה ולמכשירים שונים. ממושבתי פתח־תקוה קורא הייתי את דבריו בתחום החקלאות והספרות, שנכתבו בסגנון עברי דשן, נועז, שריח תורה בו, שאינו מוותר לתביעה, שהיתה רווחת כבר אז, כי לשונו של סופר צריכה להיות פשוטה וענייה, כדי שהעובד ירוץ בה. “לא רק חקלאות צריכים הפועלים הצעירים ללמוד, אלא גם עברית” – היה רגיל לומר לכל מי שטען באזניו כנגד סגנונו “הקשה”. כיבדתי את צמח, שיצירת תרבות עברית וספרות עברית אינה בת־חורגת בהשקפת־עולמו הציונית והחברתית, אלא עמוד־התווך של הבנין כולו. הוא לא גרס שאלות תלושות, שאינן מעוגנות במסכת־האדם השלמה וראה בהן חולשה מוחית ונפשית. המפעל הציוני, טעמו ועתידו בהגשמת כל היסודות שבתנועת־התחיה: חומר ורוח, כלכלה וחברה, טכניקה ופילוסופיה, תרבות ואמנות, כושר־מעשה ויופי.

הימים היו ימי כיבוש העבודה וגאולת הקרקע. המאבק עם ממשלת המאנדאט למען העליה היה בכל עוזו, ולא פעם נשמע מעברים קול כנגד הרוחניות היתרה, כביכול, ש“לקינו” בה. אכן, אף צמח ראה את תפקיד־הבכורה של הדור בבנין הארץ ותרם לו הרבה; אך האמין, כאמור, שתחיית האומה ובנין־הארץ מושתתים על מסך רוחני איתן, על התחדשות הלשון העברית, על עיון־עולם שלם, ועל יצירת ערכי ספרות ואמנות. מטעם זה הוקיע את המודרניזם המלאכותי והחקייני, שניסו לשתול בארץ ישראל. וכשם ששקד על עקירת גידולי־הבּר בחקלאות ועל שימוש בשיטות טובות בזריעה ובנטיעה, כך ביקש לבער גידולי־פרא מן הספרות החדשה. הוא סלד ב“קפיצות ובעקמומיות” עד סוף ימיו ולא חדל להוקיעם ולהזהיר מפניהם.

ב

כשעברתי לתל־אביב והתחלתי לעבוד ב“הפועל הצעיר”, בעריכתו של י. לופבן, הגברתי התענינותי בו. אבל באותם ימים הקים את בית־הספר החקלאי על שם “כדורי” בהר־תבור וחָמש שנים היה מנהלו. אחר כך עמד, כנזכר, תשע שנים בראש המחלקה להדרכה חקלאית בתחנת הנסיונות של ההנהלה הציונית. קשריו עם חיי־הציבור נתרופפו קצת, ועם קום מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל, שוב לא היה חבר בה, כי דעותיו התחילו לנטות לצד קבוצת האינטלקטואלים בירושלים, שנתארגנו ב“ברית־שלום” ואחר כך ב“איחוד”, אף על פי שלא בכל הזדהה עמהם. מאמריו הפובליציסטיים נתפרסמו ברובם לא ב“הפועל הצעיר”, אלא ב“הארץ” ובבמות אחרות. אבל צמח היה בעל השפעה בכל מקום שהיה פעיל, אם במפלגה, בתחנת הנסיון, בבית הספר או באגודת הסופרים. מבית־הספר “כדורי”, למשל, יש לנו עדות יפה של שר־החוץ לשעבר, יגאל אלון, שהיה תלמיד במחיצתו ושמע לקח מפיו. מומחיותו, אישיותו הססגונית והנמרצת, פיקחותו, בינת־החיים שבו, חכמת־הפדגוגיה והבנת נפש הנוער הסמיכוהו והכשירוהו להיות לא רק מורה למקצועות שונים, אלא גם מורה־דרך לתלמידיו. בספרו “בית אבי” כותב יגאל אלון: “משכמו ומעלה, בלי לפגועה כהוא־זה בשאר מורי, היה שלמה צמח, הסופר והמבקר, אשר הפליאני בהרצאותיו ובשיחותיו על בוטאניקה מזה, ועל ספרות עברית וכללית – מזה. כולם פתחו לפני עולמות, אשר ידיעותי בהם היו מוגבלות עד אז ובמיוחד שלמה צמח, אשר כאמור, קרע לפני צוהר לערכי חברה ואדם, ובעקיפין – אל תנועת העבודה” (עמ' 147).

על חלקו באגודת הסופרים ידעתי יפה זמן רב לפני שהייתי בעצמי בתוכה. בשנת תרפ"ז (1927), נתגלעה מחלוקת בין ועד אגודת הסופרים ובין עורך “כתובים”, אליעזר שטיינמן, שקיבל עליו לערוך את כתב־העת הזה בגושפנקה של האגודה כולה. הוא ועוזריו כיוונו את העיתון במגמה חד־צדדית, כיתתית, למורת־רוחו של ביאליק וחבריו. ביאליק ראה בכך “גניבת דעת”, והתפטר מן הוועד. בוועד החדש שנבחר נכלל גם שלמה צמח. אז נוסד השבועון¹ “מאזנים”, שאף אני זכיתי להשתתף בו. חברי המערכת היו: ברקוביץ, ברש, לחובר וצמח. צמח היה הרוח החיה והשתתף כמעט בכל גליון במסות, ברשימות או בהערות פולמוסיות. ביחוד הצטיין בהגנה על האגודה והיה משיב לחורפיה דבר, שכן עט מושחז היה לו בויכוח.

ראוי להעיר, שצמח היה הסופר הראשון, שהיה בא לישיבות הוועד המרכזי במכונית נהוגה בידיו. ובימי סגריר, או בשעה לא־נוחה אחרת, היה מוליך את חברי הוועד הביתה. היה בכך משום חידוש, שלא היה חסר יסוד־המשוּבה.

תקרית ספרותית אחת, שאירעה באותם הימים, הבליטה יפה את אופיו ההומאני של צמח כשומר אמונים לידידיו בעת צרה, ואני נתרשמתי מאד ממנה. היה מעשה, ויצחק למדן, שתירגם את “ראובני שר היהודים” למאכס ברוד, נכשל בטעות אופטית. שתי מלים, שהוראתן בגרמנית ידועה וברורה, נראו לו ללמדן, מחמת דמיות האותיות בכתב הגוֹתי, כשם עצם פרטי. במקור כתוב: Leiser Nachhall, כלומר, הד חרישי, והוא קרא ותירגם בטעם שם אדם, היינו, “לייזר ראשאל”; מובן, שכמה סופרים עטו על המציאה הזאת, התקלסו בלמדן בעל־פה ובכתב והעליבו אותו. צמח אץ ראשון לתבוע את עלבונו מידי המתכבדים בקלונו. הוא הגן עליו בלהט ובהגיון חותך, בהוכיחו, שטעויות בתרגום הן חזיון נפרץ אצל מתרגמים מובהקים ומפורסמים בעולם. ואין מקורן של טעויות אלה באי־ידיעה או בזלזול, אלא, להיפך, בחינת “לפום חוּרפא שבשתא”. הגנה זו עשתה בשעתה רושם, משום שדווקא צמח לא היה נמנה עם בעלי הביקורת המתוקה, אלא נחשב כמחמיר, שאינו מהיר לסלוח לא לזדונות ספרותיים ואף לא לשגגות. ואני יודע מקרים דומים, שבהם נתגלה צמח הקפדן כאיש־חסד ומיטיב עם חבריו.

כאמור, היה צמח בענייני ביקורת היצירה הספרותית מן הממצים את הדין, הן את דין היצירה עצמה והן את דין מבקרי היצירה. עמדתו היתה נחרצת: “וייאמרו הדברים בגלוי, בשפה פשוטה וברורה. ביקורת היא אהבה ושנאה. מה שיפה בעיני אני אוהבו בכל לב מה שמכוער בעיני, אני שונאו בכל נפש” (“מסה ובקורת” עמ' 118). בתחום זה היתה גישתו תקיפה ולשונו לוהטת, וכמדומה לי, שנכווה מאש שלו עצמו. וכווייה זו הביאתו לפעמים לידי טעות. הוא היה חסידן של נורמות מסויימות, שאין רחמים לפניהן ולא רצון לזוז מהן. כיוון שאמרתי זאת עליו בחייו, אין זה מן המידה להבליעה לאחר פטירתו. הוא לא היה נוהג לתקן את דבריו לאחר שנים, כשכינסם בספר, מתוך אמירה מפורשת: “אם יש חשיבות כלשהי לדברים שנאמרו בשעתם, הריהי בשמירה שאנו שומרים על האמירה שנאמרה ברוח שעתה ובצורת שעתה ובלשון שעתה. לפיכך לא היטבתי עם הדברים ולא קישטתי אותם, והינחתי אותם במקומם ובצורתם כמות שהם, בין שמניחים דעתי ובין שאינם מניחים דעתי בשעה זו” (“דברי פתיחה למסה ובקורת”, 1954).

לפיכך נראה לי, שיהיה זה גם ברוחו של צמח, שהאמת השלימה היתה נר לרגליו, אם לא אמנע מלומר עכשיו מה שאמרתי עליו בשעתו. צמח, המבקר רחב־הדעת והשנון, לקה בראיית הנולד, היינו, בראיית הספרות והסופרים הנולדים. כמעט את כל הסופרים הצעירים מתח בשעתו על העמוד, והם ספגו מידו את הארבעים. בניגוד לפיכמן ולברש, שהבחינו בכוחות בעת צמיחתם, וסייעו עמהם, היה טבעו של צמח לברך על המוגמר ועל המובשל. והוא היה נאמן לעצמו תמיד בנקיטת קו זה. אכן, מתוך יושר אינטלקטואלי הודה אחר כך בטעותו ואף התנצל עליה. אבל תחושת־גידול מראש – סמי מכאן. אף אני נתנסיתי במטה־זעמו, כשם שנהניתי אחר כך מווידויו המיטיב. זהו אולי הצל היחיד, המלווה את צמח רב־האורות כמבקר, שהיה סגי־נהור מבחינה זו ולא היה רואה פרחי כשרון ולא היתה בפיו ברכת־השחר לסופרים צעירים ולא ברכת־חתנים. להלן אספר על יחסו לנוער בכלל, שגרם לפולמוס חריף בינינו, שבבואתו משתקפת, אולי, גם בהערכה שהעריך את דברי־הספרות שלי. על טעות שבהערכה דיִי אם מטעמים מסויימים אביא כאן מה שאמר על קריב:

“אין אדם קרוי מבקר, עד שיש בו תביעה משלו. מהי תביעתו של קריב ומה רצונו? – – – את הספרות העברית הוא ‘משרת’ ודרכיו דרכי־נועם. אבל כלום לא עלה פעם על דעתו, שנועם זה הוא הקטלן הספרותי הממית כל ניצן רך בעודו באיבו. – – – זה שהוא מוסיף קימעה בימי חגים ויובלים אל שופמן, עגנון ודומיהם, תבוא עליו הברכה. אבל באלה לא סיכן את עצמו. עליו להיות בן־זמנו ואל חבריו עליו להפנות את דבריו, אותם עליו לשפוט, מהם עליו לתבוע תביעותיו. אני רוצה לדעת מה דעתו על כל השירים, שמתפרסמים לעשרות בכל יום ששי ושילדינו לומדים אותם על פה” (מסה ובקורת, “הוצאת דביר”, תשי"ד, עמ' 201).

דומה, שאין לך דברים משובשים בהערכת דיוקנו של קריב כדברים אלה. ראשית, גם על יסוד ספרו של קריב “עיונים”, שהופיע שנה לפני “אדברה וירווח לי”, שהיה בחינת מפנה בביקורתו, לא היה אפשר לומר, לדעתי, בשום־פנים ועל פי שום קנה־מידה, שקריב נוהג מנהג נועם, “שהוא הקטלן הספרותי הממית כל ניצן רך בעודו באיבו”, או “שאינו אלא מוסיף קמעה בימי חגים ויובלים של שופמן, עגנון ודומיהם”. זוהי הגזמה קשה, שלא היתה הולמת כלי־הערכתו הרציניים והאחראים של צמח; על כל פנים, אינה מעידה על ראיית גנזי כוח יצירתו של קריב. שנית, גם לאחר שכבר הופיע ספרו של קריב “עטרה ליושנה”, כתב עליו צמח, כי “בעיני קריב אין הפרש, בסופו של דבר, בין מנדלי לברנר”, בעוד שקריב, המותח ביקורת קשה על שניהם, מבדיל לרעה את ברנר, אם כי הוא פוסל גישת שניהם. בכל אופן, קריב הודיע תמיד מה רצונו ומה תביעתו; קריב לא הוסיף הרבה אל שופמן, משום שבדרך כלל היה מותח ביקורת עליו בכתב ויותר מזה בעל־פה. קריב מתח ביקורת שלילית על כמה מסופרי־המופת שלנו, כגון, מנדלי וברנר ופרישמן, ואף טשרניחובסקי והזז לא יצאו זכאים מלפניו. הייתי יריב לדעותיו על סופרים אלה, אבל כלום על סופר כקריב שדבריו היו מובהקים בכל תקופות יצירתו, אפשר לומר שלא ידענו מהו רוצה ומהו תובע? והעיקר, בכופרו בערכם הספרותי והלאומי של הסופרים הנ"ל הוא סיכן את עצמו רב־יתר מסופרים אחרים. גם על סופרים צעירים חיווה את דעתו במפורש, אם לשבט ואם לחסד. ואין הוא הצעיר היחיד, שכלי־ביקורתו של צמח לא צלחו עליו. הצעירים המבוקרים על ידיו שמעו את דעתו, הצטערו, המשיכו במלאכתם, עמלו, עשו פרי, וכבשו להם מעמד ברור בספרות, ודעתו של צמח נתבדתה. כאמור, בכמה מקרים הודה ששגה. מכאן, שגם סופר בעל־הבנה איננו בן־חורין ממיגבלות.

ג

כבר הזכרתי, שצמח התקרב ל“ברית שלום” והתרחק לאט לאט מחבריו ב“הפועל הצעיר”. מאמרים שכתב משנת תרצ“ז עד תש”ב כונסו בספרו “בימי מסה” בשנת תש“ה, והם מבטאים השקפתו על מדיניותה של ממשלת המאנדאט, על החלוקה, על הנאציזם, על הגיוס ועל עתידה של הציונות. וזאת היתה השקפה, שסטתה מן הדרך שהוא וחבריו סללו קודם לכן. ולפי שהיה סופר שנון ופובליציסט מובהק, היו דעותיו יוצאות מעטו חריפות וקיצוניות רב־יתר מזו של שאר בני־החבורה. בשנת 1945 כתב ב”הארץ“, ש”שליחותה של בריטניה בשביל הציונות לא נסתיימה עוד“. הוא התנגד, כמובן, לתכנית בילטמור, אך הביע התנגדות גם למדינה דו־לאומית, לפי נוסח “השומר הצעיר”, מפני ש”אין הציונות חייבת לקבל שום צורת־מימשל מגובשת, הואיל ודרגת התפתחותה לא הגיעה עוד למקום של “גיבוש”, וכיוצא בזה. דבריו ציערו והרעימו את חבריו; ואפילו י. לופבן, עורך “הפועל הצעיר”, שתפיסתו המדינית היתה מתונה, התקיף אותו קשה במאמרו “המנסכים על רגליהם”, כי ראה בהלך־דעותיו החדש סתירה לעיקרי הציונות. המדיניות הבריטית, שבעיני הישוב האחראי היתה בוגדנית ומסוכנת, לא היתה, כאמור, כזאת בעיניו. הוא כתב: “איני יודע חטאו של מי גדול, של המרמה או של המרומה” (עמ' נ'). לא האמין שארץ־ישראל תפתור את שאלת היהודים ולכן הטיף ליהודי הגולה “להלחם בתוך ארצות מושבותיהם עד יעבור זעם. – – – להלחם על החירות האישית בעולם, על דימוקראטיה”. תביעת העליה הובלעה בדבריו ונשתמע מהם, שדאגתו מופנית לישוב הקיים, ל“ששים ריבוא” שכבר הגיעו ארצה.

במדור התגובות ב“הפועל הצעיר” הסתערתי על דעותיו וחשפתי את גרעין הכפירה בציונות האמיתית, כפי שנתגבשה בתנועת העבודה. דבר זה הטיל, כמובן, צל על יחסינו, שבא לידי ביטוי בתשובותיו בעיתונות ובהשגותי על דבריו וכן במכתביו לאנשים שונים.

אולם עוד בשנת תש“א כתב צמח מאמר ב”מאזנים“, “על פולחן הנוער”. מאמר זה הוא כתב־אשמה כבד כלפי המבוגרים, שהעלו את הנוער למעלה מן השיעור והנמיכו על ידי זה את קומת עצמם וקומת הערכים שיצרו. כל רעה נפתחת מן הנוער. “כוחם של היטלר ומוסוליני בכוחם הסומא של בני־נעורים אלה”. ו”פולחן הנוער הוא פולחן העכשיו טמא־השפתיים". במאמר־תגובה נרחב “קטגוריה על הנוער, שאין לה סמוכין”, ניתחתי את דברי צמח והצבעתי על אופיו של הנוער שלנו, שבכללו אין בו המידות המגונות שהוא מונה בו, וכל קטרוגיו תלויים על בלימה. בלי נוער אין ציונות ואין הגשמה ציונית, ובלי הווה ועכשיו אין עתיד ואין חזון העתיד. תגובה זו עוררה את חמתו, והוא הקדיש לה תשובה מקיפה, בשם “מה הרעש”, והיא נכללה בספרו “בימי מסה”. מכאן ואילך היה מזכיר את שמי ומעריך את דברי בין בפובליציסטיקה ובין בספרות במטבעות־לשון פגומים; מובן, שאף אני הייתי מחריף את תשובותי.

משקמה מדינת־ישראל היה שרוי במבוכה. חששותיו לא נתקיימו, דעותיו לא עמדו במבחן המציאות, ממשלת המאנדאט הסתלקה, צה"ל ניצח ותחזיתו הקשה נתבדתה. זמן־מה נטל עליו לידום. ודאי היו אלה שנים של חשבון־נפש בשבילו, שלאחריהן באו לידי גילוי שתי תכונותיו היפות. ראשונה, שום סמכות ושום יוקרת עבר לא שיחדוהו. הוא לא גימגם. כששינה את דעתו, קם והביע אותה ללא רתיעה. כי האמת שלו היתה יקרה לו מכל. ותכונה שניה: כושר התהייה והחרטה. הוא לא בוש להודות, שחישוביו היו משובשים. כששאלתיו פעם מפני מה אינו כותב בשאלות הזמן, השיב: “אני שותק, מפני שפעם דיברתי ולא שמתי לב לספק שבי”. חשתי בפצעו. ואמנם התרכז בביקורת הספרות, ורק לעתים רחוקות כתב על ענייני השעה, וגם אז לא מנקודת־ראות מדינית. השתקע גם בעבר חייו וכתב זכרונות נפלאים על החסידות שבעירו פלונסק.

אולם לא איש כצמח יגלה שויון־נפש למאורעות ציבוריים מכריעים. הוא עקב מחדר־התבודדותו אחרי המתרחש, ומעקב זה הבשיל את הברכה ששלח לעצרת עם כינון המערך, שבה בא לידי ביטוי השינוי בהשקפתו, או מוטב לומר: שיבתו לתפיסתו הציונית, שרוב חייו היה שותף בגיבושה. נוסח הברכה ארוך ואביא ממנו רק פיסקה אחת: “מכאן שימחתי לעצרת זו, שבה אתם מכריזים על המערך, שהוא ממש, גוף חי, שקיום לו; מכאן גם צערי, שאיני עמכם בשעה זו”.

השנים הראשונות למדינת־ישראל הפשירו את קפאון היחסים בינינו. לרמז ראשון גילה נטייה לפיוסין. הפולמוס, שהעכיר את רוחנו, בא לקבר־ישראל. בפגישת־עראי אחת בשנת 1953 הזמנתי אותו לחדש את בריתו עם “הפועל הצעיר” ולהשתתף בו. הוא נענה בחפץ־לב, כמי שציפה להזמנה זו. במכתב ביום 2 במאי אותה שנה, אמר:

"ישראל כהן היקר,

שניים המהרהרים זה אחר זה, ודאי שניהם חייבים או שניהם זכאים. כל הזמן נדמה היה לי, טינא בלבך עלי, אף־על־פי שלא ידעתי שחרה. אמרתי, אולי בוטח אתה בדעותיך כל כך וקנאי להן כל כך, שאינך יכול לדור בכפיפה אחת עם אדם, שהיסוסים וספיקות מרתיתים לבו, ופעמים אמרתי, אוּלי גרם הויכוח שבינינו בשעתו (בענינים על הנוער), ושמא חטאתי ונכשלתי בריתחת הפולמוס ופגעתי שלא בדעת. עכשיו אתה בא ותמיה “על שהפרתי בריתי עם הפועל הצעיר”, ומי ומה גרם להתנכרותי? – הווה אומר, שוהה הייתי בטעות כל הימים.

ולענין גופו. אינני עוסק בעסקי הזמן. מעטות ידיעותי בנעשה וכל חכמתי מן העיתונים שסותרים ומנבלים זה את זה. בינתים זקנתי ואני ידוע חולי וכל שעה שעתי. – – – מכשלה זו, ‘בחינות’ תחת ידי, ולשם פרנסה בימי־יקרוּת אלה אנוס אני לעבוד ב’דביר', לקרוא חיבורים שאיני רוצה לקראם, ולתקן כתבי־יד, שלעולם לא יהיו מתוקנים, וכל שעות יומי טרופות. אולי תמצא תחת ידך דבר בשביל ‘בחינות’?– – –

תענני, שלך ש. צמח".

במכתב מאוחר יותר כתב אלי כך:

“אדם פשוט אני במשאי־ומתני עם חבר – אדם שאינו נראה לי, אין לי עסקים עמו; ויפה אתה יודע יחסי אליך, אף־על־פי (כדברי ביאליק) ש’מעולם לא התגלינו ולא השתפכנו איש לפני רעהו, ועל שולחן אחד כזב לא דיברנו'. ותקוותי, כך יהא מנהגנו תמיד”.

מובן, שלאחר חליפת מכתבים זו שמלפני 25 שנה, חזרו היחסים הטובים לקדמותם ועוד נתחזקו שבעתיים.

שלחתי ל’בחינות' מַסַה ושמה “הביקורת בחינת יצירה”, הוא קיבל אותה בסבר פנים יפות, אלא ביקש שאכניס בה שני תיקונים, ולפי שהם אופיינים ביותר לטעמו ולאסטניסותו באותם ימים, אעתיק את כל המכתב כולו (מיום ח' ביוני 1953):

א. "שולח אני לך הגהה א‘, תקרא אותה ותחזירנה לי. אולי תמצא דיבור אחר במקום ‘תורפה’. פירושה אותו מקום אצל אשה. הלוי מתרגם Weibliche Schamstelle אמנם בהשאלה אמרו – ‘היתה מונחת במקום התורפה’ (חבית של יין מונחת במקום שהיא עלולה להחמיץ) ואף אמרו: ‘ומפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה להיכבש משם’ – אבל יש כאן זכר ל’ערוות הארץ’. –

ב. אולי תתן במקום ‘יפשיל המבקר את שרווליו’ – דבר פחות המוני?".

החזרתי לו את ההגהה תוך הבאת ראיות, שהמלה “תורפה” יצאה כבר על־ידי ראשונים ואחרונים מכלל פשוטה ואין לפסלה, והיא נדפסה כרצוני. אשר לתיקון השני, הסכמתי להחליף את הביטוי בטוב ממנו. אבל הצעתו ופירושה ראויים לשימת־לב.

אגב, יחסו לכתיבה ולפרסום משתקף מפיסקה בגלויה ששלח אלי בערב ראש־השנה תשכ“ג והוא אז בן 77 שנה, כתשובה על דברי ששיבחו את מאמרו ששלח ל”הפועל הצעיר":

“שמחתי לדבריך! בושה לספר, כשאני שולח כתב־יד לעורך, הריני מחכה לתשובתו בחרדת ‘מתחיל’. עד היום לא עקרתי מלבי ‘אימתא דציבורא’ זו”.

כזה היה שלמה צמח ה“עזפּן” בינו לבין עצמו!

וביותר מציצה ענוותנותו האמיתית מן המכתב הבא, שפשטותו נוגעת ללב:

ירושלים

א' בסיון תשכ"ו

ישראל כהן היקר,

נוהג אני שלא להתערב במעשים הנעשים לכבודי – איני משתדל שייעשו, אבל אף איני מסרב להם; הואיל ובסירוב גופו יש מן היוהרה, ולא ממין המשובח. לפיכך בצוואה שצויתי לביתי לא אמרתי כלום על סדרי הלוויתי אלא דברים כוללים הללו: “יודעים אתם דרכי בחיים ובוודאי כך תנהגו בי למחר שיצאה נשמתי”.

למה הקדמתי לך כל אלה? שלא תחשוד בי, שאני מעמיד פנים של צנוע ושפל־רוח, מידות שאינן בי.

והנה כשאמרו לי, שמוכנים להוציא לאור מונוגרפיה שלי, לא סרבתי, אע"פ שהדבר לא נראה לי. עכשיו לאחר שנזדמנתי לכמה וכמה פעמים עם א.ב. בענין זה, רואה אני בעליל את הקושי בכתיבה זו, כשבעל־הדבר עודנו בחיים.

בקשתי ממך ־ תבטלו את ההצעה הזאת. איני צריך להאריך את הדיבור. אתה תבין לרוחי. אינני בגיל להתעסק עם עצמי.

שלך בידידות

ש. צמח

ד

צמח היה מוקיר את אליעזר שוחט עד כדי הערצה. שוחט היה בין התשעה שחתמו על התכנית הראשונה של “הפועל הצעיר” בשנת תרס“ו בפתח־תקוה. לישיבת־היסוד קדמה ישיבה של “ועדה לאיניציאטיבה” וביניהם שוחט וצמח. על שניהם הוטל להעלות על הכתב את הפרוגרמה ולהביא אותה לפני הנאספים כדי לבררה ולאשרה. שניהם עלו באותה שנה והיו בין פותחי העליה השניה, וצמח העריך אותו מ”מבט ראשון" ודבק בו. עד יום מותו לא הסיח צמח את דעתו ממנו.

כשאני באתי ארצה, כבר היה שוחט מנהיג רוחני מוּכר, אך נסתר, כעין אחד מל"ו. ואף על פי שהארץ היתה קטנה ואנשיה מעטים, ושוחט עבד במשקו בנהלל, והיה משתתף מפקידה לפקידה בכינוסי “הפועל הצעיר” – לא היה מעורב בין החברים כמו אחרים. היכרות עמו היתה מאורע. הוא הביט בפני כל אדם במבט ישיר ובהיר, קימץ בדברים, היה משהה תשובתו לבן־שיחו והביאו במבוכה בגילוי־לבו. אליעזר שוחט היה אדם ער ביותר, קורא ומגיב על מאורעות על פי דרכו, מדבר בכינוס כמה פסוקים, הנאמרים בעברית טהורה, בקול חרישי, בקיצור מואַט ובחוסן מוסרי. ודבריו נשמעו בקשב רב, בציפיה דרוכה, באמון מוחלט ובהרגשה, שמשהו מיוחד נתרחש בכינוס.

אף אני פגשתיו בפעם הראשונה במועצת “הפועל הצעיר” בחיפה בשנת 1926. במבוייש ניגשתי אליו ואמרתי לו את שמי. הוא קרא מאמרי הראשון ב“הפועל הצעיר” והישהה עלי את עיניו החמות. מאז פגשתי אותו פעמים לא־מעטות. אף מסר לי מזמן לזמן דרישת־שלום. התקרבתי אליו יותר לאחר הקמת מפא"י, כשנתמנה עורך “פרקי הפועל הצעיר”, שהיו מעין אנתולוגיה נרחבת של עיתון זה עד האיחוד עם אחדות־העבודה. היו בינינו חליפת־מכתבים וחילופי דברים שבעל־פה על ענינים מכריעים ועל אישי ציבור שונים, ומתוך מגע חי זה נתייקר עלי מאד, והייתי עומד לפניו תמיד, גם לאחר שכבר התידדנו והתקרבנו (במידה שהדיבור “התקרבות” חל על יחסי־גומלין עמו), כתלמיד לפני רבו. אולם חששתי תמיד, שלאחר שקהל החברים המכירים אותו פוחת והולך, תהא צפויה לו סכנת השתכחות. שכן, הוא היה רחוק מפרסום ראיון, וכמעט שלא נשתיירו עליו דברים רציניים שבכתב ולא זכרונות כתובים. יוסף שפירא כינס את מאמריו המעטים והחשובים והוציאם בספר “בנתיבות עבודה”, ששלמה צמח הקדים לו מבוא מצויין. אלא שהאימה מפני שוחט היתה גם עליו. ולא כתב, לפי דבריו, כל מה שביקש לכתוב.

אני הרגשתי בחסרון המידע על שוחט, שעל אף השתדלותי לא הצלחתי לאספו. אפילו צמח עצמו, שגדל עמו בארץ, ידע רק מה שעבר עליו כאן. ובניגוד לרוב אנשי העליה השניה היה שוחט כבר בן שלושים בעלותו לארץ־ישראל. לפיכך החלטתי לחזר אחרי מכתביו של שוחט ואחרי אנשים שהכירוהו, כדי להציל מפיהם מה שניתן להציל. פניתי לצמח וביקשתי אותו לסייע לי בזה, והוא שמח מאד על יזמתי, והיה ממציא לי מזמן לזמן מכתבים של שוחט אליו, מתוך השחת צערו, שרובם הלכו לאיבוד בצאתו בשנת 1908 מסג’רה. לכל משלוח כזה היה מתלווה משפט של הערכה גבוהה לשוחט ולכל מה שעשה. הוא החשיב אותו כל כך, שהיה גונז בתיק כל הערה וכל פליטת־קולמוס ממנו. צמח כתב מבוא לכתבי א.ד. גורדון ומסר אותו לעיון לשוחט, והלה רשם הערות בשולי כתב־היד, שצמח הביאן בחשבון בחיבורו המסיים של המבוא. והנה ב־24 בינואר 1962, המציא לי את כתב ידו עם הערותיו של שוחט בלוויית דברי הערכה אלה:

“את הערות שוחט מצאתי מחוּברות אל הרשימות שלי, וודאי יש להן זיקה זו לזו ואני שולחן לך כמות שהן. כאן לפניך אליעזר שוחט התלמיד־חכם. זה שבניסוח הערותיו עדות נאמנה על טעם טוב ועל שכל ברור”.

הייתי בועדת־השופטים למתן פרס אהרונוביץ לשוחט, וצמח שיבחני על כך. לאחר פטירתו של שוחט, קיבלתי מצמח את האגרת הבאה:

ירושלים, ערה“ש תשל”ב

ישראל כהן היקר,

ביום שנסתלק אליעזר שוחט ז"ל, לא פסקתי מלהרהר – מה יש לעשות שלא ישכח שמו בישראל, מכיון שהלך ערירי לעולמו.

ודאי ידוע לך, שכתבתי מעין מבוא לאוסף מאמריו המעטים שיוסף שפירא הוציאם לאור. רשימתי זו היתה נגד עיני המנוח והוא הסכים להערכתי במכתבו אלי. בשביל להרחיב יריעה זו צריך לאסוף פרטים על חייו לפני בואו לארץ, שכן, לא כמוני שבאתי לכאן בן י"ח, הוא כבר היה בן ל' שנים ולא ידוע לנו כלום על בית־אביו, חינוכו, מעשהו בוארשה וכיוצא באלו. הוא היה שותק על עברו זה. אולי אפשר להוציא פרטים מפי חנה מייזל זוגתו ובת־עירו. ראשית כל צריך לנסות ולבוא עמה בדברים על כך. ושתנסה להעלות את הפרטים האלה על הנייר.

ב. צריך לדעת, כיצד הגיעו האחים שוחט אל משפחות בלקינד וחנקין (יהושע). גם דבר זה אפשר ללמוד מפי חנה מייזל. אבל הפרט הזה חשוב מאד.

ג. אני יכול לבקש את ידידי בדגניה א' שמריהו ברהון, שיאסוף את התעודות בארכיוני דגניה א' וכנרת, שיגידו על מעשי אליעזר משנת 1909 ואילך בגליל התחתון ובעמק הירדן.

ד. צריך לאסוף את הפרטים על חלקו ומעשיו של המנוח בראשית תנועת מושבי־עובדים וישיבתו בנהלל. יש עוד כמה חברים שבכוחם לעשות מלאכה זו. ומוכן אני לבקש את פרוידנברג (ד"ר פרוידנברג), שהיה אכר בנהלל ויושב עכשיו בירושלים והוא מבאי ביתי, ־ שיבדוק ענינים אלה שם.

על יסוד פרטים אלה אפשר אחר כך לצרף משהו קיים. אבל אני בן פ"ו ויושב בית. בכוחי לסייע, לזרז, לכוון אבל אין בכוחי לעשות די מעשים. הודיעני, איפוא, אם יש ברצונך לעסוק בכך (אפשר לצרף את שפירא). ואם תשובתך בחיוב, נזדמן יחד ונחלק את עבודת הליקוט, שהיא פסיעה ראשונה. ענני. בברכת כתיבה וחתימה טובה,

ש. צמח

ממכתב זה וממכתבים אחרים, שאינם מתפרסמים כאן, נשקף אופיו הזך של צמח, השומר אמונים לחברו, ואינו פוסק מלהגות בו אפילו על ערש־דווי, והוא אז כבר שמונים ושש שנה.

ה

טיפלתי בפרשת הוצאת כתביו של צמח והיכרתיו גם בשעה מיוחדת זו. ב־10 במארס 1964 הודיע לי במכתב, ש“שר החינוך הזמין אותי לשיחה במשרדו, ושלשום הייתי שם. – – – ומה נדהמתי לשמוע מפיו – הצעה להוציא לאור את כל כתבי. באמת הדבר בא עלי בפתע־פתאום ולא ידעתי מה להשיב ואפילו לא הרביתי בדברי־הודייה על רצונו הטוב. אלא בהמשך השיחה העלה את שמך ואמר שנמלך בך בזה הענין ולפיכך כותב אני אליך על דברים שלפי שעה הפרסום אינו נאה להם. – – – לא הייתי בין השופעים בכתיבה, אבל אלוהים ברכני באריכות־ימים ולא החסיר מאומה מכוחות־הנפש־והרוח אשר חנני בהם. וממילא נערמו הכתבים ציבורים ציבורים. ואפילו לדידי, שאיני גורס “כל כתבי” אלא מסתפק ב”כתבי" בלבד, הריהם מצטרפים לחשבון של חמישה כרכים עבים (700־600 עמודים)".

צמח הולך ומפרט את הרכב כתביו, ויש לכך ענין בפני עצמו. אולם עיקר בקשתו, שאברר אם שר־החינוך והתרבות, זלמן ארן, יודע מה שיעור הכסף הדרוש להוצאת כתבים אלה. “ועלי סכומים כאלה נותנים פחדם”. תוך שיחה הוברר, שבאמת הסכומים יהיו עצומים. והוחלט להוציא אל הפועל בינתים “תכנית מינימום”, היינו, רק את סיפוריו של צמח בשני כרכים. ב־20 ביוני 1965 נתכונן לשם כך ועד ובו: שר־החינוך והתרבות, זלמן ארן, חיים תורן, סגן המנהל הכללי של משרד החינוך, י. גדיש ואני, ונחתם הסכם בין הוועד ובין מערכת “מעריב”.

צמח היה מרוצה מאד משני טעמים. ראשית, פיקפק בביצוע התכנית הגדולה, שעתידה היתה לעלות כסף הרבה ולחייב הכנה ממושכת מצדו. הוא לא היה בטוח, שבכוחו להגשים את הדבר. שנית, משיחות מפורשות, ויותר מהן מרמיזות, התרשמתי, שהוא מאמין באמונה שלמה, שפטרוני הספרות העברית בדור זה או בדור הבא יעריכו את חלקו הסגולי במסות ויקימו אותו על נחלתו הבקורתית ועתידים לכנס כל מה שכתב בתחום ספרותי זה. אבל לא היתה בו ודאות כזאת ביחס לסיפוריו, וחשש מאד שמא יבולע להם. אדם פיקח היה ולמד מן הביוגראפיה הספרותית שלו, שאף־על־פי שכמה מסיפוריו עשו בשעתם רושם וכמה מהם יוסיפו להעסיק גם להבא קוראים ומבקרים – לא זכתה יצירתו הסיפורית להגיע למדרגה זו. הקהל לא מודע לצמח המספר. לפיכך ראה חובה לעצמו לשקוד, ויהי מה, על כינוסם של סיפוריו והוצאתם לאור, כל עוד הוא יכול לעשות זאת במו ידיו. ואמנם “התלבש” על משימה זו, והכין את שני הכרכים לדפוס, אף סייעתי לו במציאת מקורות ישנים. הוא איחד את הכתיב, ואחר כך הגיה ותיקן וצר צורה לספרים, כסופר צעיר העוסק בפרסום ספר־הביכורים שלו. יש בידי חליפת־מכתבים רבת־ענין, עיבוּדי־תכנית ושינויי־גירסה, והצעות להסכם, ותחבולות מימכר וכיוצא בהם, המפליאים בדיוקם ובחריצותם.

ומה גדולה היתה שמחתו כשלאחר עמל ויגיעה מרובים משלוֹ ומשל הוועד, הגיע יום נחמד באמצע דצמבר 1965, שבו נתכנס הוועד בביתו של צמח ברח' עזה לשם מסירת שני כרכי הסיפורים לשלמה צמח. הטקס הצנוע והנלבב הזה צולם במיושב ובמעומד. צמח היה נרגש מאד ואנו עמו. לפני שנפרדתי ממנו, אמר לי: “תודה, זה היה יום־שמש בימי המחלה המעוננים שלי”.

ו

כשם שהתרשמתי מאד מצמח בבריאותו וביצירתו, כך התרשמתי מהתנהגותו בימי מחלתו. והם היו מרובים וממושכים. צמח לא היה דתי ובוודאי שלא האמין, שמחלה באה מן השמים כעונש על חטאים והיא עשויה להעלם בכוחן של תשובה, תפילה וצדקה. אבל היה יהודי אמיתי בקבלת יסורים. כמעט בכל המכתבים – והם מרובים – שקיבלתי ממנו נזכרת מחלתו, הצער וההפרעה הכרוכים בה וכן תקוותו להחלים ולשוב לאיתנו. תמיד היתה תזכורת זו באה בהתאפקות, תוך כיבוש עצמו, ואיזו רוח של צידוק־דין של ירא־שמים היתה מרחפת עליה. הוא ידע את גילו והבין שלא זו בלבד שאין ריפאות שלמה למחלתו, אלא שגם קיצו קרוב, ואף־על־פי־כן היה מצפה להקלה, להבראה. כל הרגשות האלו היה מבטא בחן ובפשטות, שהיו מרגשים אותי בשעתם תוך קריאת הדברים. אי־אפשר לי שלא לנגוע בצד מיוחד זה של חיי צמח או שלא להדגימו,

לפחות, בכמה פיסקאות, הלקוטות ממכתביו, שנשלחו אלי במשך 25 שנה.

בשנת 1954 נאמר במכתב:

יפתה קצת בריאות גופי, אף־על־פי שהכל תלוי בחוט־השערה, אלא שבינתיים מתגנב אני ונכנס לשנת השבעים וממילא ניטל ממני מוראו של בעל־הדבר".

ב־1956 הוא מבשר לי:

ב“ה שבתי לאיתני, והקב”ה חזר ונתן הילוך לרגלי. אבל לרדת מהררי ירושלים אל השפלה אינם נותנים, רופאים הללו: “כשיתייצב האוויר נרשה לך”, כאילו יש אוויר יציב בארצנו.

הגיעה אלי שמועה, שצמח עומד לפני סכנת התעוורות ושרכישת משקפים מתאימה ואביזרי ריפוי אחרים כרוכים בדמים מרובים. עשיתי משהו בענין זה והודעתי לו על כך, והוא השיב לי ביולי 1959:

“אני מכיר לך טובה רבה, על דאגתך לי. – – – העניין אינו במשקפיים גופם אלא ברשות להשתמש בהם. פרופ' מיכלסון ממתין עד שהעין הימנית מאוֹרה ידעך יותר, אז יתן לי את המשקפיים, ועיני השמאלית, המנותחת, שראייתה כמעט שלימה (99%), תבוא במקומה של הימנית. לו קל להמתין, בשבילי דחייה היא מצוקה גדולה. איני סומא, אבל נפשי פזורה ואיני עושה כלום; ובגילי אסור להתרגל אל הבטלה. תסלח לי, שאני מטרידך בענייני הקטנים אבל מכתבך נגע אל לבי”.

ביולי 1960 כתב אלי:

“היו ימים שלאחר הליכה של שלושים ק”מ על פני אדמה חרושה בחמתו של עמק־הירדן ולאחר הרצאה ושאלות ותשובות בחדר־האוכל של דגניה א' או ב', עד קרוב לחצות – נמלטתי לאכסניה מזוהמת בכפר צמח וישבתי לאור עששית מפחמת ועסקתי בכתיבה עד עליית־השחר, בשביל לקיים הבטחה שהבטחתי לברקוביץ או לפיכמן, עורכי ‘מאזנים’. אבל בשנה זו אני גומר שבעים וחמש שנים וכוחותי עתה לא ככוחותי אז. ואי אפשר לי להבטיח כלום.

מאור־עיני בסכנה גדולה. אף־על־פי שלפי שעה עדיין לא ניטלה ממני ראייתי. אבל אימת סגי־נהור עלי ונטרפה עלי שעתי ותקצר נפשי מאוד".

ובספטמבר 1958 כתב לי בגלויתו שורות אלו:

“לא השיבותי לך כי חולה אני ועדיין לא קמתי ממיטתי. מיום שחזרתי לביתי מתל־אביב נזדעזעה בריאות גופי ובית־המלאכה שלי שובת. תקוותי, בקרוב יונח לי ואשוב אל שולחני ואל עבודתי. חמישה שבועות תמימים נשרפו ואינם, ואין לי הרבה שבועות…”

כשביקשתי אותו לכתוב לי רשימה ליום השלושים של יוסף שפרינצק, השיב לי בפברואר 1959:

“עדיין אסורות עלי קריאה וכתיבה, לאחר ניתוח קאטרקט בעיני השמאלית. ודאי חייב אני לומר דברים אחרי מיטתו של שפרינצק, אבל לא הורגלתי להעלות רעיונתי על הנייר על־ידי שליח, אפילו כשקוראים לפני עיתון איני קולט כלום. מחר אני הולך לרופא והוא יקבע נוהגי לכל ימי השבוע”.

מחמת ריבוי הודעותיו על בריאותו, פוסח אני על כמה שנים, אף על פי שבכל אחת יש ייחוד של ביטוי וייחוד של תיאור מצב־רוח. כששלחתי לו את ספרי “אספקלריות”, השיב לי ביום ג' בנובמבר 1968:

"מתנתך הנאה הגיעתני, אבל מאחרת תודתי לבוא, מפני קו־הבריאות שנשבר – לבי היה משטה בי, וציוו עלי את השכיבה לעשרה ימים, ואך הבוקר ירדתי מעל משכבי. אף הקריאה בדברי־עיון (ואפילו עיתונות) היתה אסורה עלי. עכשיו, דומני, "אני שב לאיתני.

“זוגתי כבר גוערת בי, והעיקר שמאיימת עלי שתביא תלונה על התנהגותי המופקרת לפני עדה בתי; והיא בת־הארץ ומוראה עלי. לפיכך אסיים בכי טוב”.

פעם אחת עלה על דעת כמה חברים שיש צורך לרשום מפיו דברים על ראשית דרכו ב“הפועל הצעיר”, כדי להציל מן השכחה סיפורים שאין רגילים לכתוב אותם, כגון תקריות, שיחות־חולין, פולמוסאות, שיש בהם כדי למסור את האווירה של הימים ההם. הוא הסכים, וזה המכתב שכתב אלי בענין זה:

“טילפן אלי קורן, שחברי הפועל־הצעיר ותיקים אחדים רצונם להזדמן עמי. הסכמתי, אבל ביקשתי ממנו לדחות את הפגישה עד שאצא מן הסכנה, כי הייתי חולה מאד ואסרו עלי את הדיבור. עכשיו הונח לי, ונדמה לי שוב נתן לי ה’בעל־דבר' ארכה, לכל הפחות עד שינוי־העתים בימים־הנוראים; והנני עכשיו בחינת ‘וארכה בחיין יהיבת להון’ (דניאל ז, י"ב), ואשמח לקבל את פניכם בפלטרין שלי”.

והרי עדות על בריאותו מן הימים ההם. הדברים כתובים בעיפרון:

“כותב אני מעל משכבי. אין מחלתי קשה. הלב רוגש. אליו אתה מוסיף פ”ה שנים לאותו ‘רגש’, הריהו סערה גדולה. והשכיבו אותי לשבוע ימים, ואסרו עלי את העבודה ואת הדיבור. ומכאן תשובה לכל שאלותיך. כשאשוב לאיתני אכתוב לך".

צמח היה מתבונן בעצמו התבוננות מעמיקה. הוא ידע את מצבו וסוג מיחושיו על בוריים, אף היה בקיא בטיב התרופות ודרך ריפויים של רופאיו. ופעם שח לי, שעם כל התקדמות הרפואה, הרי גוף האדם ורוחו עדיין סוד הם בשבילה. אין היא יודעת למה אדם זה מת מיתה מהירה ממחלתו ואילו אדם אחר חי עמה שנים רבות. לימוד זה למד צמח מגופו שלו.

דומני, שיש ענין להעיר גם זאת, שכתב־ידו של צמח העיד לפני על מצבו. מקווי־האותיות של המכתב מה היה קו־הבריאות שלו בשעת כתיבה. במכתביו מצויות צורות שונות: כתב־ידו היה בדרך כלל יפה וברור. אבל לפעמים היה כותב בשכיבה, ואז נתעקמו קצת האותיות, ולפעמים האיצה בו רעיתו לסיים, לבל ירבה לכתוב, והיה כתב־ידו בהול קצת, ואף אירע שאותיות מכתב היו מובלעות זו בזו. הוא עצמו היה מודע לכך והיה מבקש סליחה, כשם שהיה חש בדבר זה במכתביהם של אחרים. כשהמציא לי קצת מן המכתבים של אליעזר שוחט – ועל ענין זה אני מספר במקום אחר – צירף אלי פעם למכתב של שוחט גם פיתקה בזו הלשון:

“שולח אני לך פתק זה, כי בו פותחת הירידה – הכתב נשבר, הכתיב משובש ‘הרשון’ ומתוקן ‘הראשון’, הקושי לרשום שתי מרכאות ‘עירובין’ וכיוצא באלה. שכל ברור כל כך, חבל! צרף פתק זה לשאר המכתבים”.

הכרה זו שהכתב הוא בבואה של הכותב, הביאה את צמח לידי הקפדה להוציא מתחת ידו אותיות מתוקנות, שאינן מתנודדות למצב־רוחו של הכותב, אבל לא תמיד היה יכול לקיים כלל זה כהלכה.

סבורני, שצרור זה של מובאות זוטות ממכתביו במשך חצי־יובל, עשוי לא רק לתאר את יסוריו של צמח באותה תקופה, אלא גם להוכיח עד כמה הפליאו אותי בגבורתו הנפשית. הן במשך שנים הללו כתב צמח חטיבות ביקורת והגות מצויינות; שום סימן של רפיון או של רישול לא היה ניכר בו. אדרבא, הורגשו בו עליית־כתיבה ועליית־נשמה. בין התקף להתקף ובין כאב לכאב, הגה, כתב, ליטש, התפלמס, כינס דבריו, החליף מכתבים. החרוז החוזר במכתביו היה: “אני בן… ולבי פגום וכל שעה שעתי”. הוא חי בכל אותן שנים בקירבת המוות. תודעת־הקץ היתה ערה בתוכו תמיד, אך לא פגעה בעבודתו הספרותית פגיעה מסוכנת. להיפך, היא שעוררה אותו להגשים את עצמו עד תום כסופר ולהשתמש לשם כך בכל רגע־כושר. תמיד ראיתיו כמי ששנותיו וסבלו עידנו אותו והעמיקו את ראייתו והבעתו.

מבחינת קבלת היסורים הוא מעלה בי את דמותו של פראנץ רוזנצווייג, שאמר: “שהיכולת לקבל יסורים גדלה אצלי יותר מן היכולת ליהנות” (בספרו של נחום גלאצר עליו, עמ' 250). בכלל, עם כל ההבדל ביניהם, יש צד של דמיוּת בהתנהגותם בימי מחלה. האותיות שכתב נפגמו פה ושם מחמת שכיבה ומחמת שיבה, אבל התוכן הגלום בהן היה מושלם, רענן, הגוּי עד הסוף ומלובש מלבושי אמנות. הוא היה חכם־שיחה ונהניתי מכל זימון עמו: ממשליו, מדימוייו ומהיתולו. וביחוד היה אמן־האיגרות. כל איגרת־שלומים, ואפילו הקטנה והאגבית ביותר, חידוש היה בה, אם ברק מחשבה או פלפלת סגנונית. הוא התמיד לכתוב עד זמן קצר לפני מותו. מוחו לא שבת והמשיך להגות ולרקום תכניות. ויעידו על כך לא רק מכתביו אלא גם שיחתנו הטלפונית האחרונה ביום 19.10.74, שרשמתיה ביד רוטטת מלה במלה, לאחר שהנחתי את השפופרת. שאלתיו:

– אתה קורא?

– כן, ענה, אני קורא.

– אתה כותב?

– אני כותב במוחי, ענה, אם אחיה, יהיה לי ספר־רשימות שלם.

– ואולי אתה יכול להסתייע במישהו, שיכתוב במסירת הקולמוס?

– לא, איני יכול לכתוב על־ידי שליח. איני רוצה בכך.

בינתיים האיצו בו להפסיק את השיחה, וזו נפסקה לעולם.

*

בכ“ב בחשוון תשל”ה הספדתי אותו בבית־הקברות בירושלים בשם אגודת־הסופרים ובשמי.

א

שמו נחרת בי כאחד מסגל־החבורה: ברנר, שופמן, גנסין, אבל אותו עצמו ראיתי כאחד משיירי אנשי כנסת הגדולה. שכן כבר זמן רב אין אדם בארץ, שיזכור את שופמן בנעוריו או אפילו בימי־העמידה שלו וידע מתוך מגע ומשא בלתי אמצעי מי הוא שופמן ומה היה שיחו והגיגיו. רק סיפורים מכלי שני ושלישי התהלכו עליו ורק רישומים מעטים בכתב נשתיירו כחומר מסייע לידיעה כזאת. הוא האריך ימים אחרי זקני הסופרים. הוא בילה את כולם. והיתה לו שיבה יפה. לא נפגם. צלולה היתה דעתו תמיד וצלול היה קולו. בהיותו בן תשעים קרא בראדיו מרשימותיו והפתיע במיבטאו הברור והבוטח ובקצב קריאתו. וכשהיה לו ענין היה מטלפן אלי ומבקשני שאגודת הסופרים תסייע לו בכך, והשעה היתה לא פעם שעה שלוש או שלוש וחצי אחרי הצהרים. לעתים היה משגר אלי גלויה קצרה בכתב־ידו, שאותיותיו גדולות אך מעוקלות קצת, ובקשתו שטוחה בה, ואגב כך יש שהיה מביע דעתו על ענין מן הענינים בקיצור נמרץ.

מובן מאליו, שאף אני לא היכרתי אותו פנים אל פנים אלא לאחר שעלה ארצה בשנת תרצ"ח (1938). אמנם קראתי אותו עוד בימי בחרותי בלהיטות רבה בכל כתב־עת שנזדמן לי. וזכורני, כי בשעה שנתקלתי בנימת־זלזול מצד סופרים עברים ברוסיה כלפי סופרים עברים בגליציה, הייתי מהרהר בשמץ גאווה בעובדה, שופמן בא מרוסיה וקבע לו תחנה אחת בחייו וביצירתו בלבוב. ואין זה דבר של מה בכך – אמרתי – שכמה מסיפוריו החשובים נכתבו בתחנה זו, שנמשכה כמה שנים ושבהם נרשמו ביד־אמן קווים מן ההווי הגאליצאי. ולא עוד אלא שגם ברנר היה אז בלבוב וזימון זה הביאם לידי מגע פורה. הן הם ערכו יחדיו את כתב־העת “רביבים”. הוא עצמו מספר, שהיתה זאת תקופה של “שיכרות” בשבילו. גם בשל כך רחשתי במיסתרים חיבה והוקרה לשופמן, אבל הוא עצמו היה עלוּם ממני זמן רב, ומאד נכספתי לראותו.

כ־17 שנה (תרפ“א־תרצ”ח) ישב בוורצלסדורף, הסמוך לגראַץ, אשר באוסטריה. לכפר זה עבר מווינה המעטירה. אפשר לומר, שהיה צפוּן באותו כפר, המנותק מכל מרכז יהודי וספרותי. ואף על פי שכתב אותה תקופה מסיפוריו החשובים על מה שחזה מבשרו בימי מלחמת־העולם הראשונה, אין לנו ידיעה מהימנה כיצד חי במקום קטן זה לאחר נישואיו עם אשתו אנני־רוּת, שהיתה בת אותו כפר, ואיך עברו עליו עשר שנים אלו. מבחינה חיצונית היו חייו שאננים, אבל סיפוריו, שהעלו את דמות הנוצרי הגרמני ואת מהותו הארית־נאצית של חלק מסויים מעם זה וכן את שיתוף־החיים המורכב של היהודים והגויים, שהעוקץ האנטישמי החד מוצנע בהם – מעידים ומגלים מה שעבר על נפשו. מאותו כפר היתה מגיעה אלינו כעין בת־קול משופמן, שסופרים וקוראים בארץ השגיחו בה יפה ועשו אזנם כאפרכסת לקלוט אותה. לעתים מזומנות היה משגר משהו מפרי־רוחו ל“דבר” או ל“מאזנים”, פעם היה זה שרטוט בלטריסטי שופמני, ופעם רשימה עיונית או דבר־פולמוס חריף. משהו אגדי היה בהתרחשות ממשית זו. ואני צופה הייתי ומצפה לאות ממנו.

והנה בא היום. בכ' תמוז תרצ“ח הגיע שופמן ארצה עם רעייתו, בנו ובתו. ב”הפועל הצעיר" גליון 21 קידמתי את בואו במאמר קצר וחם, שאביא ממנו רק פיסקה ראשונה:

“בשבוע זה בא אלינו ג. שופמן כדי להשתקע. בלב ימים סוערים ומסעירים בא הסופר והאמן, שדברי יצירתו היו לנו תמיד כסעד ומרגוע. פתחון־לבו לקליטת נפתולי אדם ורחשי ההווייה, האספקלריה המאירה שבה חזה את חזותו לדורו ולדורות הבאים, עשוהו לאחד מן העומדים ראשונה בהיכל ספרותנו העברית”.

בי“ב באב תרצ”ח ערכו מרכז פא"ן ואגודת הסופרים קבלת־פנים לשופמן. המסיבה היתה רבת־משתתפים ורבת־דריכות. הייתי בין הבאים והדרוכים. נשמעו נאומים חגיגיים ודברי־הערכה חמים ופושרים, כפי שמקובל בשעת־כושר כזו. וכשהגיעה שעתו של שופמן לחתום בדבריו את המסיבה, דיבר שופמן, כדרכו בכתב, בקיצור נמרץ, אבל אני בלעתי דבריו, מפני שהם היו מכוונים, כביכול, אלי, וכך אמר:

“היססתי לבוא לפגישה מפני שאין זה כה נעים לשבת שעה ארוכה ולשמוע שבחים בלבד. אבל נוכחתי, כי אין זה כל־כך נורא כמו, למשל, לשמוע שבחים על אחרים. רבים ביניכם, שלא הכירוני פנים־אל־פנים, ידעו רק את שופמן הדמיוני. קשה לי לסתור את דמיונכם זה. אם יש פה כאלה, שנצטיירתי בעיניהם בצורה שונה ואחרת – אני משתתף בצערם ואומר: חבל על דאבדין”.

לא היה לו צורך להשתתף בצערי, משום שלא התאכזבתי מפרצוף־פניו ולא מנאומו. תשובתו תאמה לטעמי. הוא לא שילם לנואמים־בשבחו בקב של שבחים־שכנגד. ובזה כבש את לבי. כל היסודות של שופמן האמן היו מקופלים בנאום זעיר־אנפיני זה: סלידה מפני הפומביות, אהבת עצמו, ביטול היתולי דק של זולתו, הבנה עמוקה ללב הקהל שנתכנס לכבודו, הימנעות משוחד־דברים ומאבק־חנופה, תעוזה לבטא את האמת, משפטים קצרים ובהירים. מאותה שעה ואילך ארבתי לשעה של זימון עמו. זכורני, כשנזדמנתי, אגב הילוכי, לרחוב נצח־ישראל, הרימותי את עיני לקומה השלישית בתשוקה לראותו, וכך השהיתי את מבטי שעה קלה. בואו ארצה היה בשבילי מאורע אישי, ציפייה שנתגשמה.

ב

בשנת תרצ“ט פירסמתי סיפור מחיי הקבוצה ושמו “סנסינה”. הסיפור נדפס ב”כנסת“, ספר רביעי, בעריכת יעקב כהן ופ. לחובר. שופמן קידם את פני בדברי תהילה לסיפורי, ותהילתו הביכה אותי. לאו מילתא זוטרתא היא לשמוע שבח מלא מפי שופמן! אחריו החרו־החזיקו סופרים ומבקרים אחרים. פרט לסופר אחד, א. ראובני, שמתח ב”בוסתנאי" ביקורת על סיפורי ועל סיפורו של שמעון הלקין במאמר אחד. אני לא כעסתי על א. ראובני כלל, כפי שייחסו לי וכפי שמתחייב מבחינת ההגיון, שהמבוקר־הנפגע זועם על המבקר־הפוגע. דבריו נכנסו דווקא ללבי. ודאי שמחתי לביקורת האוהדת, שהיתה עודפת על זו החושפת מומין ופגמים; אף־על־פי־כן, חשתי, שניתוחו של ראובני אינו יוצא לבטלה. הוא נצטרף לניתוח עצמי. מכל מקום, עובדה היא, שלא פירסמתי עוד סיפורים בדפוס, הגם שהיו בידי בכתב־יד. אולם שופמן היה פוגשני מזמן לזמן ושואלני: “אתה ממשיך בכתיבת סיפורים?” וכשהתחמקתי מתשובה, הוא הפטיר אחרי: “חבל, חבל, כתוֹב!” עצם פירסומו של הסיפור ב“כנסת” היה אותה שעה, בלי ספק, הישג נכבד בשבילי, ובכל זאת, לא המשכתי בסוג זה של כתיבה. ניצח הגינוי הקטן את השבח הגדול.

בשנת תש“ז (1947) החליטה אגודת הסופרים להוציא מאסף ספרותי ומסרה בידי שופמן את עריכתו. שופמן הזמינני להשתתף בו, באמרו, שאני בין הראשונים. הודיתי לו והבאתי לידי סיום בשבילו מסה על ש”י עגנון. ידעתי ששופמן כבר ערך בחייו שלושה קבצים ספרותיים “שלכת” ו“גבולות” ו“פֶרט”, אבל ידעתי גם את גישתו השלילית אֶל העריכה. שכן בדבריו על פיכמן הביע דעתו על העריכה, וכה יאמר: “העריכה אוכלת את היוצר, ולולא זו, כי עתה התגבר פי כמה מעיין שירתו, אשר פיאר וריענן את נחל ספרותנו לא מעט. הקרבה עצמית ממש היתה כאן” (כרך ד‘, עמ’ 124). מבחינה אישית לא נתנסיתי בעריכתו ולא ידעתי את דרכו בה. כשמסרתי לו את מסתי, אמר לי במאור־פנים: “אתה השלישי שכבר נתת לי. אני אקרא בה ואמסרנה לדפוס. אינני נוהג לתקן; מי שצריך תיקון אינו רשאי להשתתף, ילך לעורך אחר, לערוך־מטליא. שכזה נהנה להטיל ביצים בקן של חברו. אני לא”. ואמנם, כשקיבלתי את ההגהה, נוכחתי שלא הוטל בכתב־היד שום שינוי. לא היה ברור לי אם נהג בעקביות בעקרון זה, משום שקצת מן המשתתפים במאסף של שופמן “מעט מהרבה”, כפי שידעתי אותם ממערכת “הפועל הצעיר”, אי־אפשר לפרסם אותם אלא לאחר עריכה ותיקון.

בקנאות גדולה החזיק בדעה זו, שאין העורך צריך לתקן את יצירתו של סופר ולשלב בה דברים שאינם שלו, ביחוד כשהדבר נוגע לו. עוד בראשית דרכו, כשמסר סיפוריו ל“השילוח” בעריכת ביאליק, בשנת 1904, הוכיח את ביאליק על תיקוניו וכתב לו: “אם לא יכולת להדפיסו כמו שהיה, היית צריך להודיעני למפרע, כי כך וכך. אבל מבלי לשאול את פי לשים דברים לא לי, זהו זלזול אכזרי מצדך, שלא אוכל לשכחו” (ביאליק וסופרי דורו – מ. אונגרפלד, עמ' 298). וביאליק פייס אותו בתשובתו.

אני לא הגעתי מעולם לידי כתיבת הערכה על יצירתו של שופמן, אף־על־פי שכתבתי מעט על כל בני־דורו החשובים. ולא שהייתי אדיש לו; להיפך, ניסיתי כמה פעמים ולא עלתה בידי. סבורני, שאחת הסיבות לכך היתה זו: על שופמן כתבו רבים, ובהפלגות־שבח גדולות ומוסכמות. כל אחד השתדל לעלות על חברו. ובשעת כתיבה, כשביקשתי לברר לעצמי מה טיבו המיוחד של שופמן, אפפוני תוארי־שם ומזמורי־תהילה של אחרים במידה כזאת, שכל מה שרציתי באמת ובלב תמים היה נראה כהנמכת קומתו. בקורת שופמן סבלה מהפרזה, ולא היתה ברירה לפני המבקר אלא לחזור עליה ואף להוסיף נופך משלו, או להעמיד את יצירתו על ממדים נכונים, ואז היה הדבר נחשב כמיעוט הדמות. ולפי שלא רציתי להוסיף על ההפרזה ולא למעט את הדמות, מפני שהערכתי את שופמן עד מאד – לחש לי משהו באזני: משוך ידך, כי לא תצליח.

שופמן חש שאני נמנע מלכתוב עליו, והדבר חרה לו, ולא הבין את סיבת הדבר. לאחר שנים רבות שאלני בפשטות, כדרכו: אתה תכתוב עלי? נבוכותי ואמרתי לו, שהנחלתי את אהבתי אליו ואת כתיבתי עליו לבתי נורית, והיא תמלא את שהחסרתי אני. ידעתי, שהוא מחבב את נורית ומעריך את מה שכתבה עליו, ולכן אמירתי שעשעה אותו. הוא חייך ואמר: כן, כן. בהיותנו במסיבה בבית־הנשיא, במלאת לו תשעים שנה, חזר אותו דיאלוג קטן בדקדוק רב.

הוא היה רגיל לתבוע הערכות בפה, וכמובן לשבח, והיה רגיש ביותר לכל מה שנכתב עליו. כשבא אליו מראיין או מראיינת, היה גובה קודם כל עדות מפיהם אם הם קראו ספריו, משנתברר לו שלא קראו, היה משלח אותם בלא ראיון. “מה אדבר אתך – היה אומר להם – כשאינכם יודעים מה כתבתי ומי אני?” סופר צעיר, שלמה לוי, אדם מוכשר ומבטיח, שהתלבט קשה בחייו והוציא את עצמו מן העולם – פירסם ב“הפועל הצעיר” בשנת 1967 כמה משפטים על רשימה אחת של שופמן. משפטים אלה לא השביעו רצונו של שופמן, ובגלויה אלי חירף וגידף את הכותב, ולא נתקררה דעתו עד ששאל אותי: “מהיכן קירצפת את הכתבן הזה?” והמעניין בדבר הוא, ששלמה לוי העריך את שופמן מאד ואף דבריו על הרשימה נאמרו מתוך דרך־ארץ.

היה עֵר מאד לימי־ההולדת שלו וביקש להפנות תשומת־לב הציבור אליהם ויעיד על כך פתק קטן שקיבלתי ממנו, שתאריכו הוא יום 23.1.60, וזו לשונו:

“ישראל כהן היקר, אם יעלה על דעתך לתת ב’הפועל הצעיר' ליום יובלי (ט"ו אדר) תמונה שלי, הריני מבקש שתשתמשו רק בצילומי האחרון (מלפני שבועיים) המצורף בזה ולא בצילום אחר…”

רגיל היה שופמן לעשות כמה סיבובים בכיכר צינה דיזנגוף, לשוטט בדממה ולקלוט בכל חושיו רחשי אדם והמיית האילנות. הוא היה שואף אותם אל קרבו כדרך שהוא שואף האוויר. והם חיו בנפשו אגוּרים ושמורים לעת־מצוא. “ואת אשר יראה יגיד”. מביט היה הישר, בלי לפנות לצדדים, וכשהתבוננתי בו פעם בחשאי, בלי להפנות את תשומת לבי אליו, חשתי, שהוא שרוי במעמד מיוחד. פעם עברתי ביום ששי בכיכר והתעכבתי על ידו. מנהגו היה לשאול אנשים מכרים שנפגשו בדרכו אם קראו את רשימתו שנתפרסמה ביום ששי ב“דבר” או ב“ידיעות אחרונות”. אותו יום ששי פירסם רשימה גדולה יותר, שלא כהרגלו, והיו בה שלושה חלקים קטנים. כשראני, סיים לפזם לעצמו ניגונו, שלא היה בו כל חיתוך־נגינה והיה מין אוד מוצל מוואלס וינאי¹, ופתח בשיחה זו: מר כהן, האם קראת היום את הרומאן שלי בשלושה חלקים?…" רגע קט נדהמתי מן השאלה, אך מיד תפסתי את עוקצה, ועניתי לו: בוודאי שקראתי. הוא ידע שעניין הקיצור, שהוא סימן־היכר מוסכם לכתיבתו, שנוי במחלוקת, ואף קריב כתב אחרי כן מאמר בשם “פיליטון קטן”, שבו עירער על מעלת־הקיצור ועל המגרעת שבאריכות: “השתרר אצלנו – כתב קריב – פולחן הקטנות, שהיו לנו ללחם־חוק וללחם־הפנים. המשהו מהלך קוממיות וחוגג את נצחונו על הכל”. בשאלתו של שופמן היתה איפוא מעין סאטירה על מחלוקת זו: הנה גם אני כתבתי רומאן בשלושה חלקים, אמנם על דרך הקיצור ולפי שיטתי. אחר כך שמעתי, ששופמן פנה גם לכמה אנשים אחרים בנוסח זה. ניכר, שהשאלה באה במחשבה־תחילה ולא היתה היתולית ובאקראי. הוא פרע בכך איזה חוב מעיק.

אגב, הניגון, ואולי מוטב: הניגנון, היה חלק מעלילתו הנפשית. גם בכתב, תוך הערכת שיר או מסה, היה משתמש במלים “ניגון” ו“מתנגן” לציון איכותם הגבוהה. טעמו נחצב מהיכל הנגינה. ולא עוד אלא שהיו לו כל־נגינה חביבים וכלי־נגינה שנואים. וכדאי להעיר על קוריוז אחד: ברשימתו “הכינור” הביע סלידתו מכלי־נגינה זה, מפני “שהקול יוצא על ידי חיכוך גוף בגוף” ו“המיתרים הם אבן מן החי”, ו“כל הסיוט הגלותי־גיטואי צועק מתוך כלי־העץ הבטנוניים הללו”…

לשופמן היה צמאון גדול לשמוע דעת קוראים בספריו. הוא ביקש מהם אישור דעתו וחפצו. שכן ידע, כי גלגל של שלושה דורות הוא עונק, ונשתוקק לאות, שהדור השלישי למניינו, המקופל בשכבת גילו האחרונה, אמנם מודה בו ונהנה מיצירתו. פעם שאל אותי בכיכר צינה דיזנגוף, למראה נערים ונערות משתובבים: “מה דעתך, השובבים הללו קוראים אותי?” כשהשבתי לו, שמקצתם ודאי קוראים, נחה דעתו; הכמיהה לקוראים ולתהודה היתה לו לא רק צורך אקטואלי, אלא נבעה מהשקפתו על ערך הספרות בכלל. דבר זה הביע באזני גם בעל־פה, אבל היא כתובה בכרך ד‘, עמ’ 38 (ונתפרסמה לראשונה בשנת תרפ"ד), וזו לשונו:

“רק מתוך הנחה אינטואיטיבית זו בנוגע לנצחיותם של הדברים יצאו כל אותם היוצרים הגדולים שכתבו דברים נצחיים באמת, היינו, דברים אבסולוטיים קודם כל בשבילנו. משורר, שבשבתו אל שולחן־הכתיבה, הוא מהרהר: הבה אכתוב מה, הגם שיודע אני כי בעוד עשרים שנה לא יקרא את דברי שום איש, ־ משורר כזה אין ערך לדבריו כבר עתה”.

במלאת לו 80 שנה ביקרה אצלו משלחת של תלמידי בתי־הספר בחיפה. וכפי שסיפרו לי היה שופמן עֵר מאד והירבה לשאול את התלמידים ולהשיב לשאלותיהם. רושמו של ביקור זה לא פג בו גם לאחר שנה. כשנפגשתי עמו, אמר לי, מן החבורה הזאת עתידים לצאת קוראי־שופמן ושוחרי הספרות העברית. ביחוד מצפה אני זאת מנערה אחת, ששמתי עיני בה. בת־ישראל אמיתית.

אבל עם כל שאיפתו להיות גם נחלת הדור הצעיר שבּעיִן וגם לזה הנראה לו בעיני רוחו, יש שמרד בתלות זו בקצף על שפתיים, וראה עצמו בן־חורין ממה שאומר או עושה הדור הצעיר. גם הלך־רוח זה בא לידי ביטוי בשיחתו עמי וגם בכתב (כרך ד‘, עמ’ 255) בצורה מחודדת ומעניינת, אך יוצאת דופן לחלוטין מבחינת אופיו. וראוי להביא את השורות כמות שהן:

“– – – אשר לא ידע את יוסף” (לא רק המלך, אלא בעיקר כל הדור החדש), אבל יוסף איננו נזקק לו. יוסף די לו בידיעת ‘הדור ההוא’, דורו שלו, אותו הוא מוקיר ומחבב. מה לו ולדור החדש הזה, הזר לרוחו. מה לו אהבתו, מה לו שנאתו. ‘אשר לא ידע את יוסף’ – אבל יוסף ‘מצפצף’ עליו".

בעיקר רצה מאד שבנות ונשים יקראו בספריו. הוא נכסף אל האהבה הסמויה, המתרקמת בין הסופר והקורא הנהנה, שכן לא היצירה בלבד היתה בעיניו עלילה ארוטית, אלא גם הההנאה ממנה תוך השתקעותו של הקורא בה. “אם אינכם שכורי־אהבה, פייטנים, טוב אשר לא תגעו בקולמוס”, כתב שופמן. ואפילו את העורך שלי – אמר לי פעם – אני צריך לאהוב, כדי שאוכל למסור לו את דברי לפרסום. בשיחה אחרת אמר לי בהתעוררות, שידיד סיפר לו, כי בבקרו בביתו של ר' בנימין התפעל מטיפולו המסור באשתו החולה. כשהרגיש ר' בנימין בתהייתו, אמר לו: “יודע אתה, ככל שאני מזדקן אני אוהב אותה יותר”. ושופמן הוסיף: כן, כן, אדם גדול היה, איש־אמת, איש־האהבה.

שופמן היה סופר פאַנאֶרוֹטי, אם הורשינו לומר. ותעיד אפוריזמה אחת:

“האהבה מתווכת בינינו ובין הבריאה כולה, כלומר, על־ידי האהבה אנו באים במגע עם השמים וצבאם, עם השדות והאפרים, עם הים” (כרך ה‘, עמ’ 222).

סופרים, שלא זכו להגיע לגילו של שופמן, לא ראו את בעית־הדורות של הקוראים, מבחינה זו, אלא בעיני רוחם, ואילו לפני שופמן הוצגה בעיה זו בכל ממשותה.

ראוי לומר, ששום ביקורת לא פגעה בו ולא גרעה משיעור קומתו. קהל הסופרים והקוראים המשכילים היו סבורים, ושמא ניתנה רשות לומר: האמינו, ששופמן הוא סופר בעל דמות מיוחדת ובעל מעמד מיוחס, ותהי האמת העיונית על הקיצור ועל האריכות מה שתהיה – שופמן איננו כפוף לשום דעת־יש־אומרים, ואינו נתבע לשום שינוי בנוסח יצירתו, אלא הוא מקובל ורצוי כמות־שהוא, בחינת שופמן כזה ראה וקדש. לפיכך ברור, שקריב טעה בפולמוסו עמו. שופמן היה גורס קיצור לא כדי להקל מעליו את הטירחה, אלא מפני שכך היה טבעו ורוחב־נשימתו, ורק בדרך זו ניתן להגשים את עצמו ולעצב את כתיבתו בתחום הבלטריסטי וההגותי. דעתו היתה כדעת פטר אלטנברג, שאמר: “מניח אני לקורא לשוב ולהפשיר את תמציות אלו בכוחות עצמו, להפכן למרק טוב למאכל, לבשלן ברוחו שלו, במלה אחת: לעשותן לנוזל דק ונוח להתעכל” (כתבים נבחרים, ע' 1959). אבל העיקר, שאנו נהנינו מדבריו והרגשנו בהם טעם אמיתי של יצירה. אמרתי בשעתו את דעתי לקריב, והוא הודה, “שאותו פיליטון מוטב שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יהא מוטל בחוץ ולא ייכלל בספרי”. אף־על־פי־כן, לפי סימנים שנתן לי קריב, לא היה יחסו לשופמן שלם. משהו חצץ ביניהם, ולא רק הפולמוס הנרמז לעיל. אדרבא, הפולמוס היה תולדתו של אותו יחס.

ג

כשקמה מדינת־ישראל נשתכרו חושיו של שופמן, היה אומר, שהוא רואה אחרת ושומע אחרת ומרגיש אחרת, וכדרכו היה מבטא את השוני באיזה ביטוי מוחשי קל. כגון רשימתו על ה“צביט” שהשמיע באזניו הכרטיסן העברי ברכבת ישראל, אשר נתן לו בטחון, כי “אכן, יש לנו מדינה! אל ה’צביטה' הזאת התפללתי!” ולי אמר פעם בשיחה על פלוני־אלמוני, “שאפילו הגראפומן העברי חביב עלי במדינת־ישראל”, אף־על־פי שברשימתו “למהות הגראפומניה” שפך קיתון של רותחין עליו.

הוא ספג לתוכו עד לזרא את החיים המשותפים עם גויים בוינה ובשטיירמארק, את ה“סימביוזה” המפורסמת על כל הגלויות והסמויות בריקעה האנטישמי. טיולו המהנה בקצה־היער היפה, שהיה סמוך לביתו בכפר האוסטרי, לא העלים ממנו את מעשי הנאצים והאנטישמים למיניהם, שהתנהגו כמו ביער־בראשית. אי־אמונו בחיים אלה ינק ממציאות ממשית. והקמת המדינה היתה לו פדות־נפש מניכר וּמזרוּת. פורקן הסבל המחתרתי שנצטבר בו.

גם לאחר קום המדינה היה לו יחס חשדני לגויים. וכך כתב:

“לכאורה הלא צריכות היו כל אומות־העולם לשמוח על שבעיית היהודים מצאה סוף־סוף את תיקונה. – – – אך יש בטבע האנושי משהו, שמתקשה לוותר על ראיית פרפורי הזולת. דוקא מפני שהם רואים את תקומתנו רובצת לפתח – יעכבו עד כמה שידם מגעת!!” (כרך ד‘, עמ’ 203). כל טיף של מציאות וריבונות ומקוריות ריענן אותו. לפיכך טבעי, הוא, שכל תיאוריו שהוא מתאר את האדם בארצנו טבולים אהבה ואפילו פאתוס, שהיה רחוק ממנו בדרך כלל. אינו יכול להתעלם מן הממד ההיסטורי, המשתלב בכל גילוי חיוני בישראל. אדם הרוכב בארץ מעלה בדמיונו את אברהם, גדעון, יפתח ונחמיה, שאף הם רכבו כאן. הוא הדין בעובדי־אדמה. אפילו הקבצן התימני הוא בחינת חזיון מלכותי כאן. ושופמן לא היה רומאנטיקן, אבל אֵלו היו בשבילו ממשות, מעין היסטוריה שמעותדת להתמחש, שנתמחשה. “בנכר, בין הגויים – כתב בספרו “בטרם ארגעה” – טושטשו זכרונות־הילדות; הסביבה לא היתה יפה להם. אחרת כאן בארץ, מששבנו אל עצמנו. עם כל הזדמנות נוחה לכך חוזר וניעור העבר הרחוק, חוזר וניעור. ראשית ואחרית נפגשות”. “שלוּ נעליכם מעל רגליכם – כתב שופמן עם הקמת המדינה – ויחפים חושו את הקרקע! היה אשר היה, יהיה אשר יהיה – היום ארצנו ארץ, השמים שמינו והים ימנו – – –”.

כשפירסם את הפרק הנפלא הזה בעתון של אגודת הסופרים “קוממיות”, לא המתנתי עד שישאל אותי אם קראתי אותו ומה דעתי עליו, אלא אמרתי לו מיד: מר שופמן, זהו פרק שירה של סופר עברי בעת שהתרחש נס לאומה, כגון “אז ישיר” או “שירת דבורה”; כמוהם ישמש גם פרק זה את העם בהתעוררו להודאה על נצורות שאירעו לו. היית ותהיה עם פיפיות בני ישראל.

ועיני שופמן הבהיקו.

ד

כל זמן ששופמן היה דר בתל־אביב, ברחוב נצח ישראל, היו פגישותינו מרובות, ביחוד אלו שבאקראי, אולם משנת תשי“ד (1954), כשעבר לחיפה, בזכות מיבצעו של ראש־העיר דאז, המנוח אבא חושי, שביקש להעביר לחיפה אנשי־רוח ממקומות אחרים – רפה המגע הבלתי־אמצעי בינינו. הוא היה משגר אלי פתקאות בדואר, ובעיקר היה משוחח עמי בטלפון. פעמים אחדות נזדמנתי לביתו, על פי הרוב לאחר הודעה מוקדמת, אבל אירע גם שלרגל ביקורי בחיפה זימנתי עצמי אליו באותן שעות ששהיתי בה. פעמיים אף הגיב ב”נצנוצים" על מאמרי ב“מאזנים”, והיה שואל אחר־כך אם קראתי הערותיו. אין צורך לומר, שהגבתו החיובית של שופמן גרמה לי קורת־רוח. ביחוד כששיערתי שיש בלבו עלי, שבכל פעילותו כמבקר לא פקדתי אותו בשום הערכה־שבכתב.

בחודש אדר תשכ"ה (1965) במלאת לו שמונים וחמש שנה, הייתי במשלחת מטעם הועד המרכזי של אגודת הסופרים, שיצאה לחיפה לחוג עם שופמן את חגו. המסיבה היתה טובה ומלאה עליצות. דיברו מענינא דיוֹבלא ש. שלום ויהודה בורלא ועוד. גם בדעתי היה לומר כמה דברים, אך משום־מה כבשתי אותם בלבי. משהו לא הניח את דעתוֹ, וכשהגיע תורו של שופמן להשיב, אמר בין השאר, “ובשבילכם חברי, המסובים כאן, צריך לא רק לכתוב ולדבר – צריך גם לדעת לשתוק”.

בתום המסיבה אמרתי לו: “מר שופמן, אתה רואה, הרגשתי שאתה רוצה בשתיקתנו, ולכן לא דיברתי”. על כך ענה: דווקא אותך רציתי לשמוע.

שיחה עם שופמן לא היתה דומה כלל ועיקר לשיחה עם סופרים אחרים. היתול דק וסמוי־למחצה שהשתעשע בזוויות־פיו, היה עלול להתיש קצת את רוחו של בן־שיחו. אך עווייה זו נתמוגגה והלכה ולא הורגשה עוד. דיבורו היה איטי, כמסתנן, מלא רווחים, כדי שלא לומר: חוֹרים. היה מדבר ונוֹפֵש קמעא, ולא בסוף פסוקו היה נוֹפֵש, אלא לפעמים באמצעיתו. ממילא היה גם איש־שיחו נאלץ עד מהרה לעצור את שיטפו ולהסתגל לקצב מואט. מכל מקום, היה קשר אדוק בין כתיבתו לשיחתו. מכאן העובדה המשונה, שידידיו ומכריו, שהיו כותבים את שיחותיהם עם שופמן בעודו בחיים, וביחוד לאחר פטירתו, נמצאו סיפוריהם מכוּונים למה שכלל בספרו או למה שפירסם זמן קצר אחרי כן בעיתונים.

אף אני נתנסיתי במבוכה שנשתררה בשיחתי עמו בחיפה. שכן, כשם שהשיחה התחילה בהתעוררות צוהלת, כך השחיל פתאום שתיקה לתוכה, שלא ידעתי משמעה, אם היא רומזת על חוט־השיחה שניתק, או על השתקעותו במחשבה אחרת. כדי לחלץ את עצמי מן המבוכה, אמרתי לו: מר שופמן, רואה אני שעייפת – – –לא הספקתי לסיים את המשפט, שסיומו היה קשה לי, והוא נזדרז ואמר: “לא עייפתי, אבל חשבתי על תיקון שעלי להכניס ברשימותי הנדפסות ב’כרמלית', וחוששני שמא אאחר…”

נושא השיחה היה: כתיבתם של סופרינו הצעירים והתנהגותם. מה שאמר לי בין השאר מצאתי גם בספרו “בטרם ארגעה”: “אחת הסיבות של חולשת ספרותנו הצעירה טמונה בהעדר האלמנט הרעיוני שבה. אין הגות. והפייטנים והמספרים אשר לנו יתנו אל לבם”. מובן, שבעל־פה היו דבריו חריפים יותר. כששאלתי אותו, איך התנהג הוא בהיותו סופר צעיר, השיבני: גם אני הייתי חצוף; אבל אנחנו כיבדנו את הסופרים הוותיקים, ולא רק שלמדנו מהם, אלא הודינו במפורש שלמדנו מהם. ואילו הצעירים היום רואים עצמם כאבות ולא כבנים. אין להם דרך־ארץ.

הוא אהב את השיחה והיה מחבב בני־שיחה, והיה מחזר אחרי ביקורם בביתו, והיה מקבל אורחים בלבביות ובמבט חם.

ה

אין בכוונתו של פרק זה לדבר על מהותה של יצירת שופמן, ולא לנתח את יסודותיה, אלא להבליט את המגע הפרטי שלי עמו, שממנו יוצאים קווים לאופיו, לארחו ורבעו. אין יצירתו של סופר תלושה ממערכת מגעיו, גירוייו ותגובותיו בסביבתו ובתקופתו. אדרבה, היא מחוברת אליה ומתבשמת ממנה. אף־על־פי־כן, נראה לי, שהקשר ההדוק והחי שהיה בין יצירתו וחייו, מחייבני להבליט מה שהרגשתי כעיקר הן בשיחתו והן בכתיבתו. הוא היה סופר גרעיני. חכמת־הקיצור והשקפת־הקיצור שלו נבעו מעובדה זו. בגשתו לכתוב או לשוחח היה מצוייד בגרעין. הוא הסתפק בו. הוא לא ראה צורך בפיתוחו ובהרחבתו יתר על המידה. בהרחבה זו ראה מגרעת, תאוות־דיבור, “כתיבה לשם כתיבה”. ולכן דיבר סרה ב“כל הטרילוגיות והרומאנים הארוכים מטיפוס מסויים וכו', המכניסים מהומה לתוך בתינו והמטמטמים את המוחות ואת הלבבות” (כרך ד‘, עמ’ 199). אולם אותו גרעין שננעץ בו, חזר והעסיקו הרבה עד שהגיע לגמר צורתו. כלומר, הוא הרחיב את הנושא בנפשו, בסוד הייחוד, ורק את תמציתו כתב. הפולמוס עמו על הקיצור והאריכות היה נדון מלכתחילה לתוצאת־סרק, כי הוא שלל את הצורך הזה מראש. ואמנם נטייתו לקיצור הביאתו לידי ניסוחים מופלאים, שכל מי שיטרח לכנסם לפי ענין וענין, עתיד לגלות אוצר של הגדרות חריפות ואמיתות בוטות, הננעצות כשיפודים בלב הקורא והמבהיקות באור שבעתיים.

ליקטתי, לדוגמה, רק כמה מהגדרותיו, והן באות לגרות בלבד.

על צ’כוב, שחזר וכתב עליו פעמים אחדות, אמר: “הקלאסיקנים, עם כל גבורתם התיאורית, תיארו ושיירו, ואת השיור הזה, הדק, העיקרי, תפס הוא” (“בטרם ארגעה”, עמ' 192)².

ועל ברנר אמר: “לא בכיין סתם היה האיש, אלא רואה” (כרך ג‘, עמ’ 132).

את מנדלי איפיין כך: “כתיבת אחרים ניתנת להסתבר כיצד היא נעשית ומהיכן, ואילו לו אנו משתאים. שם עשייה, עשייה באמונה או בלהטים, וכאן אצבע אלוהים” (כרך ד‘, עמ’ 241).

ראוי לזכור מה שאמר על פראנץ קאפקה: “עולם־חלומותיו הכריע את זה שבהקיץ. והוא זכר אותם, את חלומותיו אלה, אחרי היקיצה, הוי, כמה זכר! כתיבתו (פרט לחלק מסויים של “המשפט”) נראית כהעתקה מדוייקת מחלומותיו, כאילו כתב ביום אשר חלם בלילה. הוא לא ראה, לא חזה, אלא חלם” (כרך ה‘, עמ’ 82).

והרי סימן־היכר נצחי וממצה לעולמו ולנפשו של קוביוסטוס, שאין לו בעולמו אלא משחק קלפים בלבד. כשפרצה מלחמת־העולם הדהימה הידיעה את הכל. אולם הם, הקוביוסטוסים, ישבו בפינת בית־הקפה כתמול שלשום. “רק להרף־עין הפסיקו, כשנערי העיתונים התריעו בצהרים על הכרזת המלחמה, וחזרו למישחקם” (כרך ג‘, עמ’ 147).

הבאתי חמישה גיצים שהתיז שופמן, ורבים כמוהו. כך היה בכתב וכך היה בדיבור. הוא מעולם לא סייע לי לפתור איזו בעיה ספרותית או ציבורית. לא לכך נוצר. אבל כל פגישה עמו היתה מעניקה לך חווייה. התראית פנים עם כוח אלמנטארי. היית קרוב למחצב. שמעת קול חוצב – וזכית באיזו אבן טובה או מרגלית.

ו

שיחתי האחרונה עם שופמן היתה במסיבה, שנערכה לכבודו בבית־הנשיא במלאת לו תשעים שנה. רוח של עליצות היתה שורה בה. מציאותו הצלולה של חתן־היובל שבתה את הלב. הכל ראו צורך לומר לו משהו, כאילו ביקש כל אחד להנציח את עצמו בדיבור עמו. והוא, החסכן במלים, נענה והשיב לכל איש משהו. חשתי, שהזדמנות כזו לא תחזור עוד לידי, ועשיתי כמה סיבובים סביבו. לאחר שתי שיחות קלות, הסתפקתי בשמיעת שיחו עם אחרים. ראיתי שניתוסף בו נופך של זיקנה, אך לא היה ניכר בו כל שינוי מיוחד לרעה. ועם כל תשוקתי לדבר עמו עוד ועוד, חסתי עליו ונמנעתי מלהעסיק אותו יתר על המידה.

שופמן אהב את רוב שנותיו. היה שמח בגילו ונשא את עטרת שיבתו בגאווה וברצון. הוא לא הדיר עצמו ממיצוי כל הזכויות, שסופר בגילו ראוי להן מצד החברה ומצד חבריו. הוא הירבה לחשוב ולכתוב על הזיקנה ועל המוות, ופרי מחשבתו היה: אופטימיות וחפץ־חיים רב־כוח. “איני ירא מפני המוות לחלוטין”, קבע בתוקף.

“אשרי האיש – כתב שופמן המאוחר – שאת שנותיו האחרונות אופפת קורת־רוח. שמת וסיפוקו בידו. הרי זה כאילו כל חייו טובים היו. לא כן, אם דווקא באחרית ימיו חי האיש חיי צער ויאוש: גם חייו הקודמים הטובים אינם באים בחשבון. כי העיקר הוא הסוף. ורק מתוך תפיסה זו יש להבין את הכתוב: ‘והורדתם את שיבתי ביגון שאולה’” (כרך ה‘, עמ’ 220). דרוש קטן, שיכול לעמוד במקום דרושים גדולים.

נראה לי, שמבחינה זו אפשר לומר על שופמן, שכל חייו היו טובים. ודאי היו פרקי־חיים, שאנחה בצידם; אולם הוא לא נאנח ולא גנח, אלא קיבל ברוח אבירה גם יסורים שבאו עליו ואירועים נזעמים שאירעו לו. ודאי לא שש עליהם, אבל הם לא ריפו את נפשו. בשינויי־גירסא שונים ביטא את הרגשתו, שהמכאוב והמוות הם חלק מן החיים, והמחשבה להפקיעם מתוכם היא לא רק אשלייה גמורה, אלא גם חסרת־טעם.

משנת התשעים שלו במסיבה זו ועד פטירתו בשנת התשעים ושתים, לא הוספתי לראותו עוד. אבל ידעתי, שהוא חי את חייו הרגילים, ורק כמה שבועות לפני מותו אירעה לו תאונה ונפצע. הוא הוכנס לבית־החולים בגדרה, ושם יצאה נשמתו.

ב־ל' בתמוז תשל“ב (12.6.72) נפטר שופמן והובא לבית־החולים רמב”ם לחיפה. תיאור נכון וממצה של הלווייתו מצריך קולמוסו ושנינותו של שופמן עצמו. שכן זו היתה אפופה מציאות, שהיו בה סממנים אופייניים לכתיבתו של שופמן: העתרת שבחים בחיי הסופר והיסח־הדעת מהסתלקותו של אותו סופר ישיש ורב־תהילה; יתמותו של סופר מאריך־ימים, שהווייתו נשתזרה כחוטי־זהב במסכת של שלושה דורות; אימה מפני רוחו וכוחו של שופמן, שנהפכה במותו לאדישות; התעצלותם של סופרים, וביחוד צעירים, לבוא ולחלוק לו את הכבוד האחרון; העדרם של נציגים מסויימים, שלפני שנים אחדות התכבדו בכבודו והעניקו לו אזרחות־כבוד של העיר חיפה; התבלטות נאמנותה של עדה קטנה וותיקה, ובתוכה נשיא המדינה זלמן שזר, עד זיבולא בתרייתא. ספדו לו מן המשמרת האמצעית של שופמן: חיים הזז ויעקב הורוביץ ז"ל, וייבדל לחיים ארוכים – ש. שלום.

ביחוד ראוי לציון הספדו של הורוביץ, שפתח את דבריו ב“רבי ומורי”. הן שופמן פירסם את סיפורו הראשון (“סולייקה”) של הורוביץ בקובץ “פרט”, שהוציא בווינה בשנת תרפ"ד. מעשה כזה שום אדם בעל־נפש אינו יכול לשכוח. והורוביץ לא שכח. הוא היסס אם עליו להיות בין הסופדים, ושוחח עמי על כך, ואני חיזקתי את דעתו לצד החיוב. ואמנם יפה היה המשא שנשא, שכלל בו כיבוד־אב ברכת־הנהנין והערכת־אמת של מפעלו.

בצער כפול נפרדתי מקברו של שופמן, צער על האבידה וצער על המשתמטים מן ההלווייה.

א

אפתח בענין השם ר' בנימין. כשאדם מישראל נתקל בשם כזה של סופר עברי מודרני, אי־אפשר לו שלא יתעורר עליו. ואמנם במאמרי על ר' בנימין, שכתבתי בשנת ת"ש (1940), תהיתי על כך, ור' בנימין עצמו מביא קטע זה בהקדמתו לספרו היפה “מזבורוב ועד כנרת”, ועושה תהייתי עילה להסברת מקור השם. והרי דברי ר' בנימין:

“אני קורא בספר חדש ונאה ‘דמות אל דמות’ לישראל כהן כדברים האלה: ‘כשראיתי בפעם הראשונה את החתימה ר’ בנימין ננעצה בי כחידה, שלא ידעתי פישרה – יש שמות וכינויים, המשתגרים על פינו ועל דעתנו ללא ערעור, באופן שהם חדלים להעסיק אותנו. אנו רואים אותם כחלק מעצמותו של האיש הסופר, גם אם נצטרפו אליהם באקראי או דרך גלגולים שונים. אולם ישנם שמות, הצופנים בקרבם כל הימים איזה תיקו, איזה סימן שאלה – – – כי השגת שם אינה מן הדברים הקלים, ביחוד שם שאינו תשורה מידי אב לבנו, אלא פרי בחירה חפשית ומנומקת של אדם פיקח” (“דמות אל דמות”, עמ' 227־228)".

ור' בנימין ממשיך:

"האמנם היה השם המדובר פה פרי בחירה חפשית כזו? אפונה. ראשית כל לא עמדתי אז על פרשת־דרכים כדי לקבוע לי כינוי ספרותי לכל ימי חיי. מפני הטעם הפשוט, שאז ועוד הרבה שנים אחר כך לא ראיתי את עצמי סופר ולא ראיתי את הספרות משימת־חיי. – – –

ומעשה שהיה בענין השם כך היה: ברנר ואני מילאנו לבדנו חוברת ראשונה של ‘המעורר’, ושנינו היינו זקוקים לכינויים. ברנר בחר ב’בר־יוחאי' לשאלות הזמן, ועל פי הצעתי ב’ח.ב. בצלאל' למאמרי־ספרות. אני כתבתי באותה חוברת שלושה מאמרים: על אחד חתמתי בפשטות ‘רדלר’ ועל השני ‘פלדמן’. אבל איך לחתום על השלישי? אז ניצניץ במוחי השם ‘ר’ בנימין‘. משום־מה? הוא הזכיר את שם סבי ר’ בונם ז“ל, שהיה יקר לי (רמז משפחתי). והוא הזכיר את בנימין הנוסע, הנודד (רמז המצב). ועל הכל הוא הזכיר את ר' בנימין בסיפור נפלא למנדלי “לא נחת ביעקב”, ־ דמות, שהיתה באותן השנים חביבה עלי (רמז ספרותי). וכך הופיע שם זה על המאמר השלישי באותה חוברת, בלי שניחשתי ששם זה ידבק כי כצל, ושוב לא יעזבני עולמית” (“מזבורוב ועד כנרת”, עמ' 17־18).

בדרך זו גרמתי אני לפיענוח הכינוי הנעלם של ר' בנימין.

ידעתי את רבי בנימין עוד מנעורי בגולה, מתוך קריאה ב“הפועל הצעיר”, ב“מעברות” וב“התקופה”. מדור היה לו בהפו"הצ בשם “מן הארג”, שבו היה מגיב על האירועים, המעשים והחזיונות הציבוריים, שהתרחשו באותם הימים. ואף על פי שהם היו בני־יומם או בני־ירחם, היתה תגובתו של ר' בנימין מתוך השקפת־עולם ודעת רחבה, שעלו בקנה אחד עם דרכה של מפלגת “הפועל הצעיר” ותפיסתה הלאומית והחברתית, אם כי מעולם לא היה, כמדומה לי, חבר רשמי בה.

דבריו לקחו תמיד את לבי, וכל־אימת ששמו ודבריו נזדמנו לפני, הייתי קוראם בלהיטות. גם השם היוצא־דופן “רבי” עורר את תשומת לבי, שעדיין לא ידעתי אם קישוט ספרותי הוא זה או שם פרטי ממש. מכל מקום, אבק של יוהרא חשתי בכך כל הימים… סוף סוף זוהי הכתרה עצמית. אחר כך קראתי דבריו ב“התקופה”, שתחילתם בכמה פסוקים או כמה פיסקאות משלו, אמצעיתם בציטאטה ארוכה, של סופר נודע, המתמשכת על פני טורים רבים, וסופם משפט־הפטרה קצר וחתימתו של ר' בנימין. סופר כזה מן הדין שיהא נחרת בלבך ברישומיו ובגינוניו.

כשעליתי ארצה וראיתי אותו פנים אל פנים, בלי שנתוודעתי אליו אישית, כבש אותי בדמות־דיוקנו, בזקנו, בהילוכו, בניגון דבריו, במתק לשונו ובנוסח כתיבתו. אך גם לאחר שהכרתי אותו ושוחחתי עמו ואף נפלו בינינו דברי פולמוס, לא חדלתי לתהות עליו. משהו חידתי היה בו, שלא נפתר לי עד היום. חשתי בסתירותיו הצבעוניות ובחוסר עקביותו כאיש־דת, כסופר מודרני, כבעל דעות מדיניות, כצמחוני¹ וכ“מבין” את המחבלים. אך על הכל היה חופף כשרון נעים־זמירות, המכפר על ניגודיו ודילוגיו.

ב

וקודם שאתאר את מגעי ומשאי עם ר' בנימין, חש אני, שמן הדין לספר תחילה על פרשת־יחסים קטנה, שאף־על־פי שיש לה נגיעה אלי, לא היתה אישית כל עיקר, אולם הבלעתה עלולה לפגום בתמונה המאוזנת של ר' בנימין.

עם רצח חיים ארלוזורוב, נתעורר, כידוע, פולמוס גדול וחריף, שהרעיש את האומה בארץ ובגולה וחצה אותה לשתי כיתות: כת המאשימים את הרביזיוניסטים, שאחד מהם נחשד ברצח, וכת המנקים אותם מאשמה זו. ר' בנימין היה נוהג לפרסם ב“מאזנים” כעין מכתבים, הפונים בלשון “בתי”. באותם מכתבים היה מגיב על הוויות ציבוריות ואישיות שונות. באחד מהם (“מאזנים”, נובמבר 1934) ייחד את הדיבור על המשפט ברצח ארלוזורוב. במאמר זה אמר באמת דברים מוזרים, כגון: “יש כאן שאלה, אם קול דמיו צועק אליך ממעמקי “מאין ולאן” אשר אתו באותו הכוח, שהוא צועק אל הקרובים אליו” וכיוצא באלה דברים, שזעזעו ממש את האוננים והאבלים על רצח ארלוזורוב. גם עורך “מאזנים”, יעקב פיכמן, הסתייג בהערה מן המאמר התמהוני הזה. לא יכולתי, כמובן, להבליג על חילול כבודו של ארלוזורוב, שהיה קרוב ויקר לי עד מאד, וכתבתי רשימה חריפה ב“הפועל הצעיר”, שבסיומה נאמר:

“אינך יודע רשימה זו למה באה? האם מטרתה להבליט את מסכת הסימפאטיות והאנטיפאטיות של ר' בנימין – וכי למי דבר זה נוגע? ואם באה להטיל אבנים אחרי ארונו של הנרצח ולהנמיך את ערכו או להמתיק את מעשה־הרוצחים – הרי זה, פשוט, מעשה מגונה” (הפוה“צ גליון 43־42, י”ז באב תרצ"ה).

ופעם אחרת, כשמלאו עשר שנים ל“דבר”, נדרש ר' בנימין (“מאזנים”, סיוון תרצ"ה) לענין זה. הוא שיבח את שנותיו הראשונות של “דבר” וביקר את האחרונות, שמורגשת בהן ירידה. אולם לא הסתפק בהערכה זו, שהיא מותרת לכל אדם, אלא קבל מרה על ש“דבר” נותן מקום למאמרים של צ’רנוב, בריילספורד וברייטשייד. ובחרות אפו בם התיז עטו אמירה כזו:

“ומה ענין הגויים הללו, שמתפשטים במאמריהם כעגלי מרבק? בכגון דא נאמר: טוב שבגויים הרוג, פנה את מקומו לאיש שבפנים!”

עד היום אינני יודע מה גרם לזעמו על “דבר” וכיצד הגיע ר' בנימין, שהטיף תמיד להומאניזם ולנימוסים נאים להוציא מתחת ידו משפטים שאינם מהוגנים כאלה. לא יכולתי לעבור על דברים כאלה בשתיקה, ובמדור “הערות ורשימות” ב“הפועל הצעיר” (י“ז באב תרצ”ה) הקשיתי לשאול אותו כמה שאלות וסיימתי בשנינה:

“אין ספק, השקפה זו עולה בקנה אחד אם “משא ערב” ועם ההטפות לאהבה וריעות השגורות על פיו כ”אשרי“. ר' בנימין מתפתח: בבנין מדינת־שם גדולה וכבירה לעברי ולערבי החל ובמדינה ההורגת הטוב שבגויים כילה”.

על תגובותי אלה, שפגעו בו, לא היה יכול לענות, משום שהן היו צודקות ורבים מאד הסכימו להן. על כן שמר עברתו להזדמנות אחרת. וזו באה, כאשר יחזקאל קויפמן, שהיה הוגה־דעות ציוני חשוב, כתב שורה של מאמרים, שבהם התנגד להצעת ה“חלוקה” של ארץ־ישראל, ופלט דברים קלושים ומעליבים על מנהיגי הציונות ועל האידיאולוגיה הציונית. ביחוד הרגיזתני הפיסקה הזאת:

“גם מנהיגי תנועת העבודה, שבה נתגבשה – מעבר לכל תורותיה – השאיפה לרכישת אדמה לאומית, אינם מדברים עוד על פדות המוני העם היהודי, על מעברם לחיים של עבודה וכו', אלא רומזים בנחת־רוח על “המדינה” הקרובה לבוא. נראה, כאילו קסם “המדים” הוא שניצח” (“מאזנים”, חוברות א־ד, תרצ"ח).

על דברים תפלים אלה, התלויים על בלימה, הגבתי קשות במאמר “שגגות העולות זדון”, כתבתי בין השאר:

“למקרא דיבה כזאת משתתק כל ויכוח. הייתכן שאין קויפמן קורא את העמוד הראשון של העיתונים, המודיעים על כיבוש אדמה ועל הקמת ישובים בעצם הימים האלה, ימי הויכוח על החלוקה? או אולי סבור מר קויפמן, שהמחנה הגדול והנהדר הזה קם לנו בזכות מאמריו והוכחותיו, ואיננו פרי חינוכה של תנועת העבודה לשאיפה לפדות המוני ישראל ולחיים של עבודה? אחת משתי אלה: או שקויפמן אינו יודע את הדברים האלה ואז אסור לו לעבור לפני תיבת הציבור ולהשמיע דעות מוטעות, או שהוא יודע את האמת ומתכוון למרוד בה, ואז הריהו חוטא ומחטיא” (הפוה"צ גל. 28, 16 בספטמבר 1938).

ר' בנימין, שהיתה טינא בלבו עלי מחמת דברים שכתבתי עליו בענין רצח ארלוזורוב, מצא לו כאן מקום לגבות את חובו ולהיפרע ממני, וב“מאזנים” (חוברת ה', אלול, תרצ"ח) כתב רשימה בשם “חרם על הסופר”. ברשימה זו מזדהה, למעשה, ר' בנימין עם דברי, ובפירוש יטעים: “הייתי יכול למנות עוד כמה נקודות, שבהן דעתי שונה מדעתו” (של קויפמן), ואף על פי כן, לא היה יכול להחמיץ שעת־כושר וכתב על דברי כך:

“זה מזכיר כמעט את דרך הוויכוחים ברוסיה הסובייטית נגד הסוטים. – – – ייתכן כי הטון החריף של י.כ. הולם את השעה ואת המודה, אבל אין אנו רוצים בו”.

חילופי דברים אלה, שהיו כורח הענין וחובת השעה, הקדירו זמן־מה את היחסים בינינו ונמנעתי מלהיפגש עמו. אולם במרוצת הזמן ניטשטשה המחלוקת ונתקהה רישומה של התקרית, והיחסים חזרו לתיקנם. מפני שבאמת הערכתי אותו וחיבבתי אותו ואהבתי את כתיבתו. אף הוא הודה לי בשיחה בעל־פה, שייתכן והיה צריך “להלין את דבריו עוד לילה אחד קודם פרסומם”. אך אליבא דאמת, היתה בו בר' בנימין המתון והשקול, איזו נטיה לאיפכא מיסתברא, שהיתה פוחזת עליו מזמן לזמן ומקלקלת את השורה. אותה שעה היה מסתלק מתק־לשונו וביטויי־דופי היו מתמלטים מקולמוסו.

ג

בשנת תש"ט (1949) החליט ועד אגודת הסופרים להוציא סדרה של ששה ספרים מקוריים בסיפור, בשיר ובמסה. בין העורכים שנבחרו הייתי גם אני. עלי הוטל הטיפול בספרו של ר' בנימין. פניתי אליו בהצעה להוציא את ספר הזכרונות שלו, שנקרא אחר כך “מזבורוב ועד כנרת”. ר' בנימין נענה לי, ומאותה שעה ואילך נפתחה בינינו חליפת־מכתבים וחליפת־ביקורים, שנמשכה שנים, ותיקנה את הפגימה שנפגמו בשעתם יחסי־הגומלין הידידותיים שלנו. ולא זו בלבד, אלא שחליפת־מכתבים תכופה זו נותנת בידנו מפתח להבנת דרך־כתיבתו של ר' בנימין ואופן־מחשבתו, אופיו ופיוטו. מהקטעים, שפרסם בעיתונות, היינו סבורים, שכתב־היד של הספר כבר מוכן ומזומן בידו ואין הוא צריך אלא ליטוש אחרון לפני מסירתו לדפוס. ולא כן היה הדבר. לא היה בידו אלא שלד של הספר, והוא חיברו והשלימו ונתן לו צורה, לאחר שהסכים עמי להוציא את ספרו. או־אז נתרחשה דראמה קטנה, שנשתקפה בחליפת המכתבים ובשיחות שבעל־פה. היא נותנת לנו עדות חיה על הוויית־הכתיבה שלו, על המתח בשעת יצירה, על ספקותיו והלך־רוחו, קובלנותיו ושמחותיו, וגם – על משובותיו, כי שובב גדול היה מתחבא מתחת לטליתו המצוייצת של ר' בנימין והיה יוצא מזמן לזמן ממחבואו וקורא: קו־קו, הריני כאן! סבורני, שיפה להכתיר את האגרות הקטנות הללו בשם “יומנו של סופר המכין ספרו לדפוס”. זהו יומן, שנתחבר, כביכול, מאליו, בלא כוונה תחילה. נשים איפוא את המכתבים לפי סדר־הזמנים, ובראש וראשונה את מכתב־ההסכמה להזמנתי:

ירושלים, א' דר“ח אייר תש”ט

מה כהן היקר!

אני מסכים. אך לא הודעתני מה הכמות הדרושה. “זבורוב” בלבד אין בה כדי ספר. הייתי מצרף: “לונדון” (ימי “המעורר”), “כנרת”, “עורי תימן”. כל הפרשיות האלה כתובות באותה צורה של “זבורוב”. אולי יש באמתחתי עוד מן דין: זכרונות שחוט של ספרות יפה מתוח עליהם. אפשר שאכתוב רשימה מיוחדת על “זבורוב, עיר מולדתי”. על חמשת הפרקים שנכתבו ועל אלה שעלו במחשבה.

אך האם הוצאת הספרים האלה בטוחה? ואימתי?

לפני כמה וכמה שנים חפצה אגודת הסופרים לפרסם ספר או אפילו שנים ממני. אז היה לי נימוק לוותר. כיום יש לי נימוק שלא לוותר. אפשר עוד אבאר את הדבר.

בברכת חברים

ר"ב.

שלשום בהיותי ברחובות ניגש אלי אחד, שאיני מכירו, והביע לי תודה על מאמרי לזכר שרה מלכין ז"ל;² ־ משה סמילנסקי מבריא. אולם גם בענין זה מצויה בידי גלויה, שבה סיפור קטן:

ירושלים, א' דר“ח ש”ט

לישראל כהן שלום וברכה.

ביקשת שאכתוב. בקשה עושה מחצה. המחצית השניה עשה שפרינצק, שלא ידע ממכתבך, אך כשאמרתי לו שאני כותב על שרה מלכין, אמר לי: שלח ל“הפועל הצעיר”.

שלך

ר' ב.

כאמור, התפתחה בינינו חליפת־מכתבים וחילופי־דברים בעל־פה, שעסקו בפרטים ובפרטי־פרטים. ראשית, על עצם כתיבת הספר, שלא היה מוכן בידו כלל. על דרך זו נתברר לי דבר, שעורר בי יחס כבוד לר' בנימין: סופר זה, שכבר היה ותיק ומובהק, ורצוי ומקובל, עדיין לא בטח בעצמו ונתלבט בחיבור זכרונותיו. כל מלה של חיוב וכל בדל הסכמה, ששמע מפי מי ששמע, היו חשובים בעיניו ועודדוהו בגמר מלאכתו. וכשם שהיו לו טכסיסי כתיבה דקים ונאים, כך ידע במכתביו אלי, ובודאי גם לאחרים, לפתותני להיות לו שותף בעצה תוך הערכת הפרקים שקראתי, לפני שנצטרפו לספר. ולא רק ביחס אלי נהג כך, אלא גם ביחס למו"ל ולמגיה. הוא היה מבקש מהם, שישלח לו עוד עלה־הגהה ועוד אחד, בצירוף הבטחה, שכוונתו רק לתקן טעויות שנפלו בלי להוסיף או לגרוע הרבה. אולם משטיפל בהגהה עצמה נתעורר בו, כמובן, רצון לשפר איזה משפט או להחליף מלים, ואז היה מחזיר עלי־הגהה מלאים תיקונים. כדי להפיס את דעתם, היה מתחטא לפניהם ומתחנחן וסופו שהשיג מחילה וסליחה. והדבר היה חוזר ונשנה עד צאת הספר לאור. ואולם אפילו פיקח כר' בנימין, לא היה יכול להחביא את סודותיו, ובשעת כתיבת מכתביו היו נפלטים מעטו מלים וניבים ורמזים, שפתחו צוהר לתוך נפשו, והיא נשקפת אלינו במטמונויותיה. להלן אדגיש כל מקום במכתביו, שיש בו לדעתי, משום עדות רבת־ענין לאופיו או ללבטיו. ואיננו בא ללמד על אותו רגע בלבד. הבה נקרא בעיון.

כ“ה, ירושלים, ג' בסיון, תש”ט

כהן היקר!

מכתבך מי“א אייר קבלתי בשעתו. ורק היום יכול אני לענות עליו. מכאן ראיה עד כמה דחוקה השעה. עם כל זה רווח לי בימים האחרונים ע”י השגת חדר מחוץ לביתי. בינתיים לקחתי דברים ארוכים (עם ש. שלום) וקצרים (עם ברש) והם ודאי הגיעו אליך במקצתם. מזה אתה יודע שיש בדעתי להוסיף עוד פרקים מספר לפחות ל“זבורוב”, כדי שלא תהא פראגמנט מוחלט. ויותר מזה: כבר התחלתי בזה והעליתי משהו מפרק אחד על הנייר. נפתח הצינור והחומר תוסס במוחי. איני יודע מה יצא מזה. לא ככוחי וכסגנוני אז – עתה. נשתנה גם הטון. עם כל זה עלי לעשות מה שאפשר עתה. בעוד איזו שנים – אם אחיה – גם זה יהיה בלתי אפשרי.

מכאן יוצא, שמן ההכרח להכניס בחשבון מספר חדשים לכתיבת הפרקים האלה. אין אני כברש, שכל המוזות שוכבות בחיקו תדיר. אף לא כש. שלום, ש“הנעלם” פוקדו בלילות ומוסר לו בכל־מכל־כל. עלי להנזר ולהסגר ולהתענות עד שאני מוליד משהו בשטח זה. איך אומר המקונן: “לא אליכם כל עוברי דרך!”

עלה בדעתי השם “מזבורוב לכנרת”, מפני שהספר יכיל בודאי: זבורוב, ברלין, תימן, כנרת, מצרים. עיקר הידיעה מזבורוב לכנרת. הקהל יתרגל לשם זה כמו ל“זבורוב, עיר מולדתי”. אך אין אני קובע מסמרים.

שלך

ר' ב.

כעבור שבועיים ישב וכתב עוד מכתבים ואחר כך הוסיף כמה מכתבים. צרור זה מעיד על אופן השתקעותו בהכנת הספר:

ב“ה, ירושלים, י”ז בסיון, תש"ט.

מר כהן היקר!

קבלתי מכתבך וגם את ההמחאה על 50 ל"י. תודה.

זה שבועות אחדים שאני יושב על האָבניים למלא את החסר. קשה. טיפין־טיפין. אמנם יש קטעים טובים, כנראה. קראתי לפני עגנון מספר עמודים ובא לידי התפעלות מופרזת מאד. כמובן שבחרתי מן העידית. וגם בזה אפשר שהנושא (הלקוח מן החיים ולא פרי הדמיון היוצר) השפיע עליו. אך בכלל אני מתנהל לאטי, בכבדות, בהיסוסים, ואין לראות אחרית דבר.

אני כותב לך דבר זה מפני שאתה מאיץ בי, וקורא: הב! הב! אני במבוכה. יודע אני כי רצוי לכם להקדים בהוצאת ספרי, אך כל עוד שנוזלים אותם הטיפין איני רוצה לסתום את הצינור, בשגם איני יודע איזה ייבחר.

כמדומה לי בכל זאת, שלא אחכה עד הסוף. מה שאספיק עד מועד ידוע – אתן לכם, והשאר יישאר. אך מהו המועד? איני יודע עדיין.

ברוידס במכתבו אלי כותב “מזבורוב עד כנרת”. ואני כתבתי: “מזבורוב לכנרת”. ונדמה לי, שמה שאני כותב עכשיו לא ייכנס ל“זבורוב, עיר מולדתי”, אלא ייקרא לו שם חדש: “ברפובליקה הקטנה זבורוב”. נשתנה במשך השנים הקול וגם הנושאים, ואין לצרפם תחת שם אחד.

אשר להתחלת הסידור הרי החומר לפניכם. קחו את “מאזנים” והתחילו לסדר פרקי זבורוב בראשונה. ושלחו לי הגהה אחרונה. אדמה, כי לא אשנה שם מאומה, זולת איזו מלה לעתים.

שלכם

ר' ב.

תוספת

כ“ד בסיון ש”ט

מכתב זה מונח מאז היכתבו. לפני הצהרים אני מתבודד בחדר מיוחד מחוץ לבית ועוסק רק ב“זבורוב”. לאחר הצהרים אני טרוד ואיני בא לענין המכתבים.

בינתיים נתרחב מעט הצנור ועתים באות יותר מטיפין. איני יודע עדיין מה שיצא מזה. כשאני כותב איני חושב על הקוראים כי אם מספר לעצמי. הייהנו מזה גם אחרים?

אפשר בכל זאת שאספיק במשך חודש־חודשיים לבוא לאיזה דבר מסוים. והשאר – יישאר.

האם שלחתי כבר קבלה על 50 ל"י שקיבלתי? האם זה נחוץ?

סלח על האריכות.

בברכה שלך

ר' ב.

כהן היקר!

תמול־שלשום קיבלתי אגרתך מיום 27.6.1949 והריני שולח לך שורות אחדות כרצונך, ובידך לקצרן, כחפצך.

אם חשוב לכם שספרי יהיה הראשון, ואם לא אוכל לסיים בזמן קצר, אולי תוציאו קודם את השני בהערה, שמסיבות טכניות יצא הראשון אחרי השני.

אני שקוע בעבודה זו יום־יום. אני תקוה לסיים לפחות פרק
או שנים או שלושה בעוד מועד. אכין גם מספר צילומים ותרשימים.

שלום וברכה

ר' ב.

ירושלים, ד' בתמוז ש"ט.

הצעת ר' בנימין לפרוספקט:

"מזבורוב ועד כנרת

בפרקי “זבורוב, עיר מולדתי” (תרצ“ט־תש”ב) רטט מיזוג לא שכיח של הסתכלות, ליריות מוצנעת ודעה שוקלת. לכאורה עיירה ככל העיירות, אבל “פנים אחרות” לה בהסתננה דרך תפיסתו של אחד מבחירי בניה. זיו הנאצל מנפש הכותב שורה כאן על הכל, והשפה והסגנון וקצב־ההרצאה מרהיבים" (ג. שופמן). לפרקים אלו נוסף עתה “ברפובליקה הקטנה זבורוב” ונצטברו תחנות ביניים בדרך אל הארץ, ביחד נתהוותה מעין פואימה “מזבורוב ועד כנרת”, שעולם הסופרים והקוראים תבע אותה כבר מזמן"³

ב“ה ירושלים, יום ב' במנחם אב, שנת תש”ט

כהן היקר!

העתרת עלי דברים בענין הפרוספקט ושלחתי אליך לפני כמה שבועות, ומאז אין קול ואין קשב ואין פרוספקט. יש מניעה, מניעות? הקיבלת נוסח שלי או כתבת נוסח חדש? אנא הודיעני.

עבודתי בפרקים החדשים התקדמה עד כדי כך עד שאני עומד לפרסמם, נוסח קמא, ב“הצופה”. בחרתי בעתון זה דווקא, שהוא במובן הספרותי עתון צדדי ובלתי נפוץ בחוגי חובבי ספרות. ורצוי לי לפרסם מקודם כדי שאשמע הערות סופרים וקוראים לפני שאקבע נוסח אחרון. אני אמציא המשכים אלו למספר אנשים מעטים.

כאמור, חושבני, שעוד אשנה פה ושם, אבל אולי כדאי לכם בכ"ז להשתמש בסידור זה להקטנת ההוצאות? אם כך עליכם לבוא בדברים עם העורך ש. דניאל, כדי לקבוע את רוחב הסידור. הוא ברצון רב יעשה את רצונכם.

ועוד בקשה אחת בענין אחר: הבטחתי בשביל עתון “דבר” רשימה על שרה מלכין ז“ל. לשם כך דרוש לי מאמרי שפרסמתי ב”הפועל הצעיר", גם מאמר יוסף ברץ עליה, שנתפרסם אחר־כך. לא את כל הגליונות האלה, רק את שני המאמרים (שמרתי עליהם, אך עתה קשה לי למצוא אותם מסיבות שונות). תעשה חסד עם שזר ועם ש. טביב ואתי, אם תקדים לשלוח אלי את שני המאמרים האלה.

אשר ל“זבורוב”, רואה אני שהייתי יכול להמשיך בזה אולי שנים. עם כל זה אפשר שבעוד חודש או חדשיים אוכל לתת גליונות אחדים חדשים. אי"ה.

שלך בברכה

ר' ב.

נ.ב. כתבתי גם הקדמה לכל ענין “זבורוב” שלא תבוא ב“הצופה”. שם יבוא מעין מבוא לפרשה החדשה.

ב“ה ירושלים, ב' באלול ש”ט

כהן היקר!

היום עברתי בקולמוס בפעם האחרונה על ההקדמה השלוחה לך בזה. את הנוסח המתוקן של הרפובליקה אשלח לך בעוד ימים מספר.

זה ימים אחדים שאני חוזר לאט־לאט למסלולי מצד הבריאות, אבל עדיין אני מתנהל לאטי.

ברוב ברכה שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, טו”ב במנ“א ש”ט

כהן היקר!

זה מזמן קבלתי גם את החומר על שרה מלכין וגם ספרך. תודה רבה. האומנם לא הוספת מאומה, כאמור בהקדמה? בשבת אעיין בו.

היה הכרח לפרסם מקודם פרקי זבורוב. כבר קבלתי כמה הערות חשובות לתוכן ולצורה על ההמשך הראשון. אך זה לא יעכב את ההדפסה בספר. – האם הפרוספקט כבר נדפס? האפשר עוד לשנות את שם הספר?

ברוב ברכה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י' באלול, ש”ט.

כהן היקר!

זה עתה קבלתי אגרתך מיום 31.9.1949. עם הודעתך כי מסרת לדפוס גם פרקי “הצופה” ירדה עלי אחריות כבדה. הרי זה ענין רציני מאד! מיד! ואני מבקשך לעכב את סידור הפרקים האלה, כי אני רוצה לפחות לשלוח לך את הנוסח המתוקן, אף־על־פי שלא יהיו שינויים יסודיים. פה יש לפחות אחדים, הקוראים את הפרקים האלה בעיון, ומעירים לי הערות חשובות. אשלח לך את הנוסח המתוקן בעוד ימים אחדים, אי"ה (קבלתי חופש מסוים מן המחלות ואני מתהלך ועובד לאטי).

האם מסרת לסידור גם “שנתים” מן “השלוח”? המדובר הוא על ימי “המעורר”.

ובכן הואיל בטובך להודיעני מה מסרת לדפוס עד עכשיו וכן אימתי אקבל עלי־הגהה.

אשר לפרקים החדשים, הרי זה במובן ידוע דברים שאין להם סוף. אם יש פנאי שנה אמשיך לכתוב במשך שנה, ואם צריך להוציא ולסיים בעוד חודש אפסיק באמצע. אני מסכים לשני האופנים. אפשר שהיה טוב לשוחח בע"פ. אם מצב בריאותי ירשה אבוא ליום או יומיים תלה־אביב.

כתבתי הקדמה כללית. כמו כן יש בדעתי לתת גלופות אלו:

1. תמונת אבי ז"ל.

2. צילום מן המצבה של סבא ז"ל (צילום זה ניצול במקרה, ויש ענין בנוסח).

3. צילום של קבוצת עסקנים ציונים בזבורוב, בחברת ד“ר קיסטר, כיום שופט בת”א.

4. ואולי גם גלופה של הניגון: חתן־כלה – מזל־טוב, אעפ"י שאין זה מיוחד לזבורוב. כמו שבכלל זבורוב לא ללמד על עצמה יצאה.

בכלל קשה להחליט החלטה אחרונה כל עוד שלא ידועה הכמות של החומר: זבורוב, שנתים, תימנים, כנרת ועוד.

אפשר שהפרקים החדשים יבואו בסוף הספר.

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, ג' באלול התש”ט

למר ישראל כהן רוב שלום וברכה!

בקבלי לפני שבועים בערך את אגרתך האחרונה תקפני כנופיא של מחלות רציניות, ולא יכולתי לענותך. ומכל־שכן לכתוב משהו על לופבן ז"ל. גם גלויה זו אני כותב בשכיבה. אמנם הוקל לי אך עדיין חוזר אני על החרוז:

"או כאדם לו אך חפשי

אשב או אצאה".

ובכן: מצדי אין מניעה שספרי יהיה הראשון או האחרון בסדרה. איני מבין הערת־חשש של מר ברנשטיין “דביר”, שמא אשנה בהגהות. אין דרכי בכך. לכל היותר אני משנה פסוק קצר או מילה בודדת בעמוד. שום בית־דפוס ושום מו"ל לא סבל ממני, כי מימי ברנר יודע אני את נפש הסדר. (ס' פתוחה) בקיצור: יכולים להתחיל בסידור ולהודיעני את הזמנים הקבועים, ואני תקוה כי המחלות לא יתקפוני שוב והכל על מקומו וזמנו יבוא בשלום.

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, ער”ה תש"י

כהן היקר!

בשבוע שעבר שלחתי את ההקדמה לספרי. מאז אין קול ואין קשב. ודאי מרוב טרדות.

לפי המוסכם עלי לראות עלי־הגהה. רצוי לפני העימוד. בכל אופן אני מחכה להגהה של ההקדמה. לפני זה אין לי ענין לשלוח חומר אחר.

פרק ט' ב“ריפובליקה”, שיופיע בוודאי בעוד שבוע או שבועיים, יסיים פרשה זו (שהיא בעיקר פרשת ר' מאיר’ל) ובזה אני מפסיק לפי שעה.

אם ספרי יהיה הראשון אסתפק בזה, ואם יהיה האחרון אוסיף אי"ה עוד.

“שנתיים” אשלח כאשר יהיה צורך. ובזה אני מברך אותך–אתכם בשנה טובה!

שלכם

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ב בתשרי, תש"י

כהן היקר!

חוששני שאני מטרידך יותר מדי, אבל חשבתי שעלי לשלוח זאת הפעם את ההגהה ואת מכתבי לברנשטיין על ידך.

בנוגע להקדמה הייתי קצת “מקשה לילד”. בשאר החומר אהיה זריז יותר.

האם ידפיסו את הספר בבת אחת או קמעא־קמעא? כמדומה שיש לתת שערים פנימיים לפני חמשת הנושאים, היינו:

זבורוב, עיר מולדתי

ברפובליקה הקטנה זבורוב,

שנתיים

עורי תימן

כנרת

אך אם החומר ייראה, שהוא מרובה על 280 עמודים, אפשר לוותר על זה. וזה תלוי באופן ההדפסה, אם בבת אחת או קמעא־קמעא.

עדיין אני מחכה לידיעה על מספר השורות בעמוד.

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ד בתשרי תש"י.

ידידי,

חפצתי רק להודיעך, כי היום החזרתי באחריות ישר ל“דביר” את ההגהות של 5 פרקי “זבורוב, עיר מולדתי”. השאר אחזיר בקרוב.

ההקדמה יחד עם 5 הפרקים הם לפי הערכתי כמאה עמודים בספר. ה“ריפובליקה” כששים־שבעים.

דלייקה – כנרת ותימן נדפסו גם רק ב“מאזנים” וקל לכם להשיגם כמו שהשגתם את “זבורוב”, עיר מולדתי.

אני מצפה להגהה חדשה של ההקדמה עוד לפני העימוד. ומן 5 הפרקים בעימוד. כל אחד מן הפרקים האלה צריך להתחיל בעמוד מיוחד. גם לפרקים הוספתי “נוספות” אך פה אין לחשוש לטעויות.

חג שמח!

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ח חשון, תש"י

כהן היקר!

קבלתי בע“ש את מכתבך הדחוף. מ”דביר" קבלתי יריעות נוספות. ברוכים תהיו על זריזותכם המופתית. אף אני איני יושב בטל, אך מפני שזו בת זקונים שלי ואחריותי כפולה ומכופלת, לכן אני מתנהל לאטי, מתון־מתון – כדרך הזקנים.

ל“דביר” עניתי ואת ההגהה אחזיר בעוד יום או יומיים.

אשר לגלופה של העיר כבר קבלתי תרשים. אבל אפשר שהוא עוד דורש תיקונים.

גם זה לא יעכב.

גם שאר החומר ישולח השבוע וגם אבוא אי“ה לת”א לימי העימוד, אם לא ימשכו.

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י' בחשון, ש”י

כהן היקר!

שלשום שלחתי אליך “העתק” ממכתב מברוקלין וכתבתי בסופו, שביום הראשון הבא אבוא אי“ה לת”א ואביא כל ההגהות.

אמש קבלתי ממך מכתב דחוף, כי מחכים לפרקים “כדי למסרם לסידור”. גם “שנתיים”. ואם הכוונה להגהות ולעימוד מוטב לחכות עד יום א‘. מן הראוי להכין את בית הדפוס שיהיה פנוי בתחילת השבוע. עכשיו בהגהה הנוספת יש רק מעט תיקונים ועבודת העימוד יכולה להיעשות מהר, ואם אשב בת“א לא יהא צורך לשלוח אלי ולחכות. אני מוכן לשבת ימים אחדים ובלבד לסיים עד כמה שאפשר. שלח נא את ההעתק ל”דביר". והתקשר אתו בעניין הזה. מקוה אני לבוא ביום א’ לפני הצהרים ואתקשר אתך ועם “דביר”.

שלך

ר' ב.

ב“ה, כ”ב בחשון, ש"י ירושלים.

ידידי!

תמול בא מכתבך הדחוף. עוד קודם לכך שלחתי באחריות ודחיפות את “עורי תימן” ישר ל“דביר”.

ביום ששי אחה“צ שבתי ירושלימה. ביום ראשון התחלתי בהעתקה. היה צורך גם בשכלול. תמול סיימתי ושלחתי. עתה אני מוסיף עוד “מלואים” ל”עורי תימן". הם נחוצים. בכל אופן מצדי אין עיכוב. גם המפה הטופוגראפית המתוקנת היא כבר בידי “דביר”.

הפועל ר' אברהם מבית הדפוס הבטיח להמציא ביום ב' את כל הספר (מלבד “תימן”) בעימוד. חשבתי שאקבל ביום ג'. עד עכשיו לא קבלתי אני רוצה לראות גם את העימוד!

גם משלוח 50 ל"י לא יזיק ולא יעורר התנגדות.

שלום וברכה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ח כסלו, תש"י

ידידי!

תמול קבלתי את כל הספר בעימוד. כמאה וארבעים עמודים. עלי לעבוד על זה כראוי. וזה ידרוש ימים אחדים. כי רבו עוד הטעויות.

בינתיים כתבתי פרק חדש ואחרון ל“עורי תימן”. הוא יכיל כעשרים עמוד. ביחד בערך 260 ע. כמבוקש.

את הפרק האחרון אני שולח היום ישר ל“דביר”. אני מקוה שבשבוע הבא יהא אפשר להתחיל בהדפסה. אפשר שאהיה בשבוע הבא יום־יומים בת"א.

חשבתי לנחוץ להודיעך כל זאת.

בברכה

ר' ב.

נ.ב. את 50 השניים לא קבלתי עדיין, הנ"ל.

ב“ה, ירושלים, ד' בכסלו, תש”י

מר כהן היקר!

קבלתי שלשום את “הדחוף”. בתחילת השבוע הבא אחזיר את עלי ההגהה. אין צורך בכתב־יד. יספיק אם המגיה של “דביר” יגיה את העמודים בעימוד, אולי ימצא טעויות שנעלמו מעיני.

שלחתי בתחילת השבוע פרק אחרון ל“עורי תימן” ועוד לא קבלתי הגהה.

באמצע השבוע הבא יש בדעתי לבוא לת"א לימים אחדים. אם העבודה תהיה אינטנסיבית נוכל לברך על המוגמר.

ברוב ברכה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ד בכסלו, תש"י

ידידי!

ביום החמישי העבר נסעתי – בפעם השלישית – לת"א בעיקר בשביל עבודת ההגהה ושהיתי בבית הדפוס עד יום הששי בצהרים.

אתמול יום א' בבוקר בהשכמה שלחתי לבית הדפוס את הדפים האחרונים מוגהים.

כל הספר מעומד. כל ההכנות נגמרו. אין ספק כי הוא יכול להופיע לפני הועידה. הן הועידה לא תתחיל לפני כ"ז בכסלו. (מתי תתקיים?) עתה תלוי הדבר בכם להחיש את ההדפסה. בבית הדפוס אמרו לי, שהם מדפיסים 6 גליונות בבת־אחת. הבטיחוני לשלוח אלי את הגליונות סמוך להדפסתם, כי יש בדעתי לתת עוד הערה כרונולוגית בעמוד אחרון. – אגב: הוספתי עוד גליון חדש על עלית התימנים.

בברכה

שלך

ר' ב.

נ.ב. נפגשתי לפני זמן מה עם אחיו של פרנהוף והפניתיו אליך. הפנה אליך?

ב“ה, ירושלים, כ”ז בטבת, תש"י

כהן היקר!

למען השם אל תכתוב את התאריך הזה!

להד"ם. בסוף הקדמה בספרי כתוב, כי נכנסתי לברית בפרשת “שלח”. אני זוכר זאת היטב. אינני יכול להזיז את הפרשה ממקומה.

כמה עצלים הבריות. הרי יש לקסיקונים בעולם. ושם כתוב הדר אימתי נולדתי. (כמדומני שנולדתי בשנה אחת וביום אחד עם הרב עוזיאל).

אשר לברכתך הרי היא יפה מאד, אך היא מוגזמת כמו זו של זכאי. מה צדקתי ומה פשעתי – אם מותר לחדש מלה זו.

אשר לא. ציוני כתבתי עליו לפני עשר שנים ב“דבר” במוסף. האוכל לכתוב מחדש? כרגע איני יכול להגיד דבר.

ואשר לספרי: ביום כ"ב בכסלו נגמרה ההדפסה. עשיתי את המכסימום כדי להחיש. אתה האצת בי היטב. ועד היום לא ראיתי את הספר. שמא אפשר לי לקבל ספר אחד, מכורך או בלתי מכורך, עוד בימים אלו?

ושוב אני מודה על ברכתך הלבבית.

שלך

ר' ב.

מר כהן היקר!

ברגע זה נתקבל מכתבך החביב. שא ברכה על דבריך היפים מאד!

דבורה.

ב“ה, ירושלים, א”י אדר ש"י

כהן היקר!

על ט. (ד"ר יהושע טון) ז“ל כתבתי ב”דבר" וגם בשביל “נר” שלי. כרגע אין אתי מה להוסיף, וקשה לי לחזור על דברים שכבר אמרתי בשני אופנים.

אני מניח כי א. ציוני יכתוב דברים של חן וטעם, והיה אם יבואו דבריו הרי יש לך, ולא – כדאי להסתפק לפי שעה בציון קצר ולהתכונן ליום השלושים, היינו לגליון של פסח או שלאחריו.

ועד אז אפשר שאוכל גם אני להשתתף אם כי דחיקא לי שעתא עד מאד. “כי נמכרנו אני ועמי” כתיב, ו“עטי” קרי, ע"י עריכת שנתון התלויה ממעל לראש כחרב של דמוקלס⁴.

האם הגיעוך הדים על “זבורוב” או כבר נשכח כעת מלב?

שלך בברכת כל טוב

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, ד' באלול ש”י

כהן היקר!

קבלתי היום את “אכספרסך” מאתמול.

קולות וברקים וכל תמונה, תמונת אות, תמונת עלי־הגהה, איני רואה.

שלחתי לך באחריות ועפ"י ת.ד. 36 את ההקדמה ואינך מזכיר שקבלת וגם הגהה אין.

הספר מוכן. בכל אופן אני מפסיק עתה כתיבת פרקים חדשים. ההמשך הקרוב הוא המסיים פרשה חדשה זו, פרשת ר' מאיר’ל. את הפרשה החדשה הבאה, פרשת בית המדרש הגדול, איני מתחיל עד אשר ירווח לי אי"ה.

“שנתיים” אשלח לך. פרקי “הצופה” אשלח לך מוגהים ומתוקנים. במה דברים אמורים? כשאקבל הגהה ועיני תראה ולבבי יבין שאמנם בית הדפוס עובד.

ועתה עוד פרטים אחדים:

א. אם יתברר כי החומר שקבענו אינו ממלא את מספר העמודים
אוכל לצרף חומר הקרוב אל הנושאים האלה. לפי שעה קבענו 1. “לספר זה” (הקדמה); 2. זבורוב, עיר מולדתי; 3. בריפובליקה הקטנה זבורוב; 4. שנתים; 5. עורי תימן; 6. כנרת.

כאשר יסודרו שלושת הענינים הראשונים נוכל לדעת אם החומר הזה מספיק או יש צורך להוסיף עליו ואז תבוא הוספה אחרי 3 וכאן אחרי 6.

ב. שאלת התמונות. כל מו“ל, שיש לו מוח בקדקדו, רוצה להשביח את ספרו וכיום יש בתמונה מכוח המשיכה. ג.ה. ולס באוטוביוגראפיה הארוכה שלו הכניס גם שרטוטים. אני מסתפק במועט שיש בו בנותן טעם. אני רוצה לתת: 1. סקיצה טופוגראפית של זבורוב: יש בזה מצד אחד מן החידוש. כל אלה שכתבו על ערים שנחרבו לא עשו זאת. ומצד שני זה ממחיש לעיני הקורא את המקומות המדובר עליהם. 2. תמונת אבי ז”ל, שהרבה מדובר עליו בספר. 3. תמונת המצבה של סבי ז“ל, שגם הוא תופס מקום בספר. 4. צילום מעסקני הציונות בזבורוב. כשלושים איש. תמונה יפה. ואילו היה המו”ל ילד טוב הייתי נותן עוד גלופה אחת.

ועתה מה הדיבור על קלקולציה? חשוב שהספר הראשון ימשוך את קהל הקוראים. וההוצאות אינן רבות. ואם תקניטוני אפשר שגם אני אשתתף בהן.

ג. כמה טופסים אקבל אני? וכמה במחיר מוזל?

“נענשתי”. עוד לא סיימתי את המכתב והנה מופיעה ההגהה. הידד! אלף פעמים הידד! בחודש, ועוד אחרי מחלה אשר אמרתי נגזרתי. סימן שהספר יופיע בעגלא ובזמן קריב!

אויסגעגעבען די מיזינקה (נישאה בת־הזקונים).

ועתה בקשה קטנה: נא להודיעני מספר השורות של העמוד למען אוכל לערוך חשבון־צדק.

שנה טובה! כתיבה וחתימה טובה!

שלך ר' ב.

את ההגהה והשאר אשלח בהקדם.

ב“ה, ירושלים, י' בניסן, שי”א

כהן יקירי!

בדעתי לבוא מחרתיים בבוקר לת"א ונדבר בענין זה. איפה עתה מערכת “הפועל הצעיר”?

נא להודיע טלפונית אל ד“ר ויני, ת”א רחוב בן־יהודה 10.

פעם חפצתי להתקשר אתך ולא עלה בידי, כי לא ידעתי היטב לא את מספר הטילפון ולא את המקום החדש של המערכת.

נא להכין בשבילי את כתב־היד של נאומי בכינוס הסופרים בפסח שעבר בירושלים!!

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ט בניסן, שי"א

כהן יקר!

קבלתי הודעתך על יום 15.5. היום מתאים. אך מסופקני בעצם הענין. מאז דברנו כאילו נקבע במוחי שעלי לדבר סביב 3 השאלות האלה, שהעסיקוני זמן רב בנוגע לעבודתי הספרותית:

1. האם אני בכלל סופר?

2. ואם כן, האם הנני סופר בעל מדרגה?

3. ואם כן, מדוע לא הגעתי למדרגה גבוהה יותר?

מטבע הדברים, שבמסגרת של רבע שעה אוכל לדבר רק על השאלה הראשונה, ואולי זה נושא מענין בחוג אינטימי, אבל לא בדוכן הסופר?⁵

נושא אחר לא עלה על דעתי.

ובכן צריך עוד לעיין בדבר.

ואני מצטער שעדיין לא קבלתי את דברי בכינוס הסופרים דאשתקד. אנא, שלחם לי באחריות!

בברכה ובתודה מראש

ר' ב.

רוצה אני לדעת מצב המכירה של “זבורוב”. אם אפשר – במיספרים. ודאי תענני על הכל.

ב“ה, ירושלים, כ”ט באייר, שי"א

לישראל כהן שלום וברכה!

1. האפשר לקבל רשימת מדברים שדברתי ב“דוכן”? היש?

2. ומה בנוגע למכירת הספר? האם כבר קבלת מיספרים מ“דביר”?

בברכת מועדים לשמחה

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, ה' בתמוז שי”א

למר ישראל כהן שלום וברכה!

1. הצטערתי שנעדרתי בשעה שבאת. בינתים כותב לי מר יוסף גרשון לבינר (בנו של הסופר יהודה לבינר ז"ל מזבורוב) מניוורקא: “את ספרך אין להשיג פה. בחנות־ספרים מפורסמת הגיע טופס אחד ובא גרשון באדר וחטף אותו. הבטיחו שיביאו עוד ולא קיימו. אני השגתי ספר ע”י דן – אחותי מרעננה. עכ"ל.

2. האפשר לקבל מספרים מ“דביר” כמה נמכרו מכל ספר וספר?

3. האם נכתבו הדברים שלי ב“דוכן הסופר” והאם יש להשיגם?

בברכה רבה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ב בתמוז שי"א

לישראל כהן שלום וברכה!

קבלתי את שורותיך.

1. הודעת מר ברנשטיין ששלח לאמריקה עשרות אכס. מספרי מראה על הזנחה מדהימה. עוד לפני שיצא ספרי כתב לי אחד משם, הידוע במסירותו להפצת ספרות, שהוא מתחייב להפיץ 100 טפסים. העברתי את המכתב ל“דביר”. ואח“כ שלחו בס”ה עשרות ספרים. עובדא היא, שאחד שחיפש את הספר היה מוכרח להזמין ע“י קרוב בארץ. עובדא היא כי אני פופולארי שם (ע“י “הדואר”, וע”י “ההד”) ואולי יותר מאשר פה. ובכלל איזו רשלנות. ללא פרוספקט עם קטעי בקורת. אני לגמרי לא להוט אחרי פרסום, אך אם אני מוציא ספר פעם ביובל והוא גם נתקבל בחיבה מן הראוי להתנהג אחרת. וד”ל.

2. אשר לדברים שלי ב“דוכן” כיון שאתם עומדים לפרסם אותם מן הראוי להציעם מקודם לי כדי למנוע טעויות וכדומה!

וסלח נא על ההטרדה.

בברכה רבה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ב בטבת שי"ב

לישראל כהן שלום וברכה!

“מזבורוב ועד כנרת”. ט' בתמוז תשי“א כתבת לי: “עד ינואר נמכרו וחולקו כ־800 אכס. מספרך. בראשית החודש הבא אקבל חשבון המכירה במשך חצי שנה זה ואודיעך”. לא קבלתי. בינתים הגיע ינואר חדש. האין זה מחובת המו”ל להודיע מעצמו בכל חצי שנה מצב המכירה? לפני 10 ימים הייתי ב“דביר” ומר ברנשטיין הבטיחני לשלוח לי חשבון בעוד ימים אחדים ולא שלח. אני רוצה לדעת: 1. כמה נמכרו? 2. כמה נשארו? 3. מה עתה מחיר הספר? המגיע לי משהו? האם אין זו בושה, שעד עתה לא מכרו אפילו את המהדורה הראשונה? משונה מאד!

בצפיה לתשובה

שלך

ר' ב.

ב“ה ירושלים כ”ד באייר, שי"ב

כהן היקר!

תודה לך על הפתקא שהמצאת לי. כבר הגיעה לידי עוד קודם, אך לא הייתי פנוי לכתוב לך. עתה, כשיש לי רגעי מנוחה אני כותב.

אכן, בשעתו הגיד אותו נציג, כשנשאל לבירור הדבר, כי הכוונה לא היתה, שמדינות ערב יילחמו בישראל, אלא שמדינה זו עלולה לנפול בידי עצמה, בחינת שבקיה לרויא בממילא נפיל⁶. זאת קראתי אז אם ב“הארץ” ואם ב“דבר”. לא שמרתי על הקטע, אך יכולתי למצוא אותו, אני מקוה, שלא תטיל ספק בדברי.

ובכלל לולא דמסתפינא שלא אהיה כרומנטיקאן בעיניך הייתי מציע לך הצעה משונה: בוא ירושלימה ונשב ונשוחח לא שיחה חטופה, ודאי שכל אחד יישאר בשלו ובכ“ז אפשר שנלמד איש מאחיו. לפני שנים רבות היה כדבר הזה ביני ובין לופבן ז”ל. הוא בא מהתעוררות עצמית. במקרה באנו באותו ענין לעמק השווה. בין כך ובין כך יש לי שתי בקשות: 1. הספר “אנשי סגולה” ללופבן. 2. הגליון הקודם של “הפועל הצעיר” עם מאמר יבנאלי נגד ליבנה. הוא אבד לי ואחדים ממכירי (ויסלבסקי ועוד) לא קבלוהו. והוא דרוש לי.

שלך בברכה

ר' ב.

נ.ב. שמעתי כי “קול העם” מטפל בי. איני רואה אותו.

ב“ה, כ”ו בניסן שי"א

לישראל כהן רוב שלום וברכה!

אני מסכים לדבר בגוון אחר ממה שכתבתי לך: “ממה שהיה” בקשר עם ספרי ומה שקדם לזה.

אני מבקש לחדש את חומר הכינוס. ואת הרצאתי. זהו ענין משונה מאד. בשעה שסתמתם את הגולל על פרסום הספר מחויבים הייתם להחזיר לכל אחד ששלח לכם.

פשוט לא יאמן כי יסופר! שלום רב

ר' ב.

להלן שלושה מכתבים קצרים, שאין להם שייכות להוצאת הספר, אבל הראשון מביא גילוי קו־אופי בפעילותו הציבורית של ר' בנימין, ושני המכתבים האחרונים, שנכתבו שנתיים ושנה לפני מותו, מבטאים, כביכול, קוצר־נשימתו. המלה “דרי־מיטה” היא שינוי על דרך ההומור של דרי־מטה, כלומר, של שוכני עפר.

ב“ה, ירושלים, ד' ניסן ש”ג, ערב שבת.

מר כהן היקר!

מניח אתה כי לא יקשה עלי לכתוב על פיכמן בתוך טרדות אחרות. אתה שחכם הנך איך באת לידי טעות כזו? אפילו לענותך שורות אחדות לא יכולתי כל השבוע ורק עכשיו, זמן מיצער לפני הדלקת הנרות, אני עושה זאת. ושמעתתא של פיכמן בּעֵי צלילות הדעת. ואני איני חי עתה באויר השוקט של ספרות. וזה האיש, יעקב פיכמן, ממטיר עלי המון מכתבים וכרטיסים בתביעה לכתוב משהו בשביל הקובץ של המאמץ המלחמתי. וגם זה אוכל רק בצאתי מירושלים בערך בסוף השבוע הבא. אם אוכל. נשאיר גם את המאמר עליו לאחר־כך.

ועתה – הנה כתבתי מאמר לדרישת “מאזנים” על נאום בן־גוריון. כנראה, שאחרתי את השעה. עכ"פ כך אומרים לי, אבל יתכן שהם גם חוששים לפרסמו. אני שולחו אליך. ודאי שהוא מחוץ לקו. אבל הוא לא כתוב כשל יריב, אלא הערות לעצם הענין. וייתכן שדוקא מן הראוי שיפורסם אצלכם. על שינוי שורה או שורותים אפשר לדון. כמו כן יכולים אתם להוסיף הערה ארוכה או גם מאמר המבטל את תוקף ההערות. המלים “נדפס על יסוד חופש הוויכוח” איני גורסם, שזה דבר מובן מאליו. אם תפרסמו יהא זה מעין גירא בעיני “השומר הצעיר”. אך אם כבלים לכם, החזירו לי בהקדם.

ד"ש ללופבן

שלום וברכה

ר' ב.

11.12.55 תשט"ו

לישראל כהן, שלום וברכה!

זה כארבעה חדשים שאני, רוב הזמן, מדרי־מיטה.

חדל להיות לי אורח כסופר.

בכ"ז אם ינוח הרוח אכתוב משהו.

גלויה זו אני כותב בשכיבה.

בברכה ר' ב.

ירושלים, 12.1.65 תשט"ז

למר ישראל כהן, שלום וברכה!

עדיין מלאכת הכתיבה ממני והלאה.

בברכה ר.ב.

ד

הופעת הספר “מזבורוב ועד כנרת” נתקבלה בסבר פנים יפות. הכל הרגישו, שספר מימואריסטי משובח יצא לאור, שערכו רב גם מבחינת המקום והזמן, ההווי והמאורעות, המשמשים נושא לו, וגם מבחינה ספרותית אמנותית. באותם ימים היה קיים “דוכן הסופר”, שנוסד ביזמת אגודת הסופרים, והיה מעין עיתון ספרותי בעל־פה, שעסק בעניני ספרות ובעניני ציבור. כשהופיעו ששת הספרים הראשונים בספריה המקורית של האגודה, ובתוכם ספרו של ר' בנימין, נערך במוזיאון תל־אביב ביום 15.5.51 “דוכן הסופר”, שהוקדש להערכת אותם ספרים במעמד מחבריהם ובהשתתפותם. כאחד העורכים של הספריה הזאת הצגתי את הספרים לפני הקהל. על ספרו של ר' בנימין “מזבורוב עד כנרת” אמרתי את הדברים הבאים (שנתפרסמו ב“דף” כ' בכסלו תשי"א):

"לר' בנימין מלאו עתה שבעים שנה (מחיאות כפיים). הריני משתמש בפתח דברי בהזדמנות זו להודות לו על כל הטוב שהעניק לנו ולברך אותו בשיבה טובה ובהמשך של יצירה פוריה.

ר' בנימין הוא מבעלי החן בספרות העברית, אבל לא חן במשמעות של המקובלים, חכמה נסתרה, אלא חן כפשוטו. שכן, אף על פי שהוא דתי, איננו מבעלי המסתורין והערפל בספרות העברית. הוא מבעלי הבהירות. איש הצחצחות. הוא אינו עוסק בסודיות. סודו – פשטותו. אבל חן רב, פשוטו כמשמעו, יצוק בדיבורו ובכתיבתו. ר' בנימין הוא בעל טכסיסים כלפי הקורא. אתם יודעים שיש לפעמים סופר שהוא כותב דברים יפים, אבל אם חמשת משפטיו הראשונים משעממים, הרי הקורא עוזב אותו, מפני שאין לו סבלנות ואין לו כוח להגיע למשפט הששי. ר' בנימין מפתה את הקורא מהמשפט הראשון ומכריח אותו לקרוא, וכשאתם מתחילים לקרוא מסה של ר' בנימין, מאמר או דבר פולמוס, אתם ניצודים ברשתו מהשורה הראשונה. ובין אתם מסכימים לדבריו ובין אתם חולקים עליהם – הלוך תלכו אחריו.

ר' בנימין נראה שקט מאד בכתיבתו. אבל כבר אמרו הממשלים: מים שקטים מעמיקים חתור. אנחנו מרגישים בשקט שלו מין סערה שקמה לדממה. אין כמעט נושא שר' בנימין לא טיפל בו. אפשר להכתיר אותו בתואר הקדמוני ולומר, שהוא חכם הכולל; שכן הוא כולל נושאים רבים וכמעט שהיינו־הך לו והיינו־הך לנו על איזה נושא אנחנו קוראים מפרי עטו. בין אם זה על גיתה או על הרצל, על תורו או על גאנדי, על הערבים, על הציונות, או על ביאליק – בכל הנושאים האלה הוא מושכנו אחריו, כתיבתו נובעת ממקור אחד, ממקור טהור, ממקור ההומאניזם שלו, מצמאון ליופי, מצמאון להרוות יופי לאחרים. והוא נוטל את היופי מכל מקום. אפשר לקרוא את יצירתו בשם הסיפור של מנדלי: “שם ויפת בעגלה אחת”. אצל ר' בנימין חכמת שם וחכמת יפת, יופיו של שם ויופיו של יפת – בעגלה אחת.

ב’מזבורוב ועד כנרת' הוא חושף לפנינו במקצת את שורשו הרוחני, את שורש נשמתו, את מחצבתו, את מכורתו, את מקור יניקתו, הוא מפליג אתנו מן העיירה שבגליציה ומוליכנו עד כנרת. אולם בינתיים, תוך כדי קריאה, תוך כדי הולכה והבאה, הוא מעביר לפנינו שלל של טיפוסים ודמויות, ואומר מה יפה איש זה, מה יפה אשה זאת, כמה טוב לשהות במחיצתו של ר' בנימין. בספר הזה הוא העלה כמה דמויות למדרגת סמל. האם, אמו של ר' בנימין, המתוארת בספר, איננה רק אמו; לכולנו חלק בה. אנחנו מרגישים, שהיא אחת האמהות במובן הקדמוני של המלה הזאת. היא אמא של כולנו. ואנחנו מודים לו על כל הטוב והיפה, שנתן לנו ולספרותנו ומקווים שעוד יניב תנובה רבה ויוסיף לענגנו מפרי רוחו".

אז קם ר' בנימין והשמיע דברים הראויים להישמע ולהיחרת בזכרוננו, וכך אמר בין השאר:

"חשבתי: ‘דוכן הסופר’ פירושו שהסופר יכול, ואולי גם צריך, לספר משהו על עצמו, על מה שעשה, על אופן עבודתו ועל מה שהוא עוסק בו. אספר, איפוא, משהו.

לפני זמן־מה, בליל הסדר, קראנו כולנו, פסוק יפה אחד, בהלל: “מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון”, מעין זה קרה לעבדכם, בראשית עבודתי הספרותית. מאז עברו 49 שנים. זה היה בחודש מאי. אבל אני זוכר את הדבר כאילו היה זה אתמול. אני זוכר, שנמצאתי בברלין וגרתי בוינר שטראסה, הייתי בן 22 בערך, והלכתי לישון בלי כל מחשבות, בלי כל אמביציות, בלי כל פרטנסיות לספרות. והנה קרה דבר משונה. בבוקר, בשעה חמש, בעודני שקוע בשינה, נדמה היה לי שדופקים על החלון ואומרים: יהושע, קום וכתוב! הייתי עוד תפוס שינה. אבל פקודה היא פקודה. קמתי, מיהרתי להתלבש, וישבתי וכתבתי בלי כל הכנה. כתבתי יום, שבוע, שבועיים, מן הבוקר עד הערב. יש פה בתל־אביב איש אחד, חבר־נעורים, שהיה אז עד־ראייה, ד"ר אברהם גרפונקל. זאת היתה כתיבה משונה. לא ידעתי מה אני רוצה ומי דורש ממני זאת. אבל החבר גרפונקל אמר לי אחר כך, שהייתי כמו במצב של שכרון.

בערך אחרי שבועיים גמרתי. כתבתי כמה גליונות. ואחרי שגמרתי אספתי את הניירות האלה ושלחתי אותם לראובן בריינין, שהוא היה אז מגדולי הסופרים העברים. והנה, לי בעצמי, לא היה כל משפט על מה שכתבתי. לא ידעתי אם זה טוב או רע. אחרי איזה ימים קיבלתי מכתב דחוף מבריינין, ובו הוא מברך אותי. היו במכתב גם דברי ביקורת. אבל הוא הודיע לי, שידפיס את רוב הדברים. הוא בחר כמה דברים והדפיסם בלוח אחיאסף תרס"ג. הוא קרא לזה בשם ‘רשימות קטועות’. עוד פרק מן הרשימות האלה, שנכתבו באותם השבועיים, נכנס אחר כך במקום אחר, בירחון ‘הקשת’, שיצא אז בברלין.

מה היה עניינן של ‘רשימות קטועות’? בימים ההם עוד חי הרצל, עוד חי אחד־העם, ולהם היו השקפות שונות ומנוגדות לשלי. וכאשר באתי לברלין מזבורוב היו אלה לצדו של הרצל, ואלה לצדו של אחד־העם. אני, כצעיר שבא מן העיירה, נתבטלתי מפני אלה ומפני אלה ועמדתי מן הצד. אבל במה שכתבתי, היתה לי עמדה בנושא אחד. אמנם, היו עוד נושאים, אותם הנושאים שעסקנו בהם בכל חמישים השנים: תחיית העם, חסידות, ישראל, היהודי החדש, שמירת הישן. אך זאת היתה הפסיעה הראשונה, כמו שאמרתי ‘מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון’ – – –" (דף, שם).

כאמור, זהו קטע מן הנאום המעניין, שגילה לנו טפח מאישיותו רבת־החן ורבת־הסתירות של ר' בנימין.

אין בדברים האלה כדי מיצוי יחסי־גומלין בינינו, קל וחומר שאין בהם כדי מיצוי גודל אישיותו הספרותית או הציבורית. שמורים עמי עוד מכתבים משנים קודמות ומאוחרות יותר. והיו שיחות וקשרים, שלא נתבטאו במכתבים. גדול היה כוחו של ר' בנימין לעוררני הן לצד ההסכמה והן לצד ההתנגדות לדבריו או למעשיו. מימי לא הייתי אדיש כלפיו. תמיד חיכיתי לאיזו בשורה ממנו, לבשורה משמחת או מצערת. חיץ של דור הבדיל בינינו. הוא היה תלמיד חכם, שחכמתו מרובה מבקיאותו. איני יכול לומר, שנושא ספרותי או ציבורי, שר' בנימין עסק בו, ריווה את רוב צמאוני לדעת או חידש לי חידושים מרהיבים. ואף על פי כן נמשכתי לקרוא ולשמוע דבריו, הם היו תמיד יפים, ולפעמים מתייפיפים, מלאי חן, מגרים. היתה לו דרך מיוחדת לפתיחה, נעימה מיוחדת להצגת השאלה ואף התחמקותו מתשובה היתה חיננית. שכן לא תשובתו ופתרונו היו עיקר, אלא אורח־טיפולו בנושא ואופן הגשתו. העקרון של “תנא ושייר” היה מובלע בדמו כסופר. וכי מי מחוייב למצות מיד את הענין? אכתוב היום קצת, למחר עוד קצת, וסוף השלמות לבוא. ואם זו מתמהמהת – אין דבר. השלמות היא מידתו של אלוהים. מטעם זה לא היתה גם העקביות בת־לוייה תמידית לכתיבתו. והסתירות הצבעוניות היו משתזרות, ביחוד בשנותיו האחרונות.

וראוי לשים לב: הוא היה אמן הדיוקנאות. כל סופר, או מנהיג, או עסקן, שר' בנימין כתב עליו, יצא מתחת ידו חטיבה שלמה. דווקא בתחום זה היה יודע למזג ניגודים ולצקת אישיות אחת. ולכן יש ענין רב בפרצופים ובדמויות של סופרים וחכמים שעיצב בעט־אמונים. מה שנבצר ממנו לעשות לעצמו, השכיל לעשות לסופרים אחרים. נראה, שהספקות, שהטרידוהו ביחס לערכו שלו, קיפחו את יכלתו לראות עצמו באור הנכון. הוא היה אחד מאלה, שכל ימי חייהם ביקשו לעמוד על סוד נפשם, ולא הגיעו לידי הכרה עצמית. ר' בנימין, איש הבהירות והצחצחות, היה שרוי באפלה בשעה שנושא עיסוקו היה אישיותו שלו. כבר הזכרתי, כי באחד המכתבים אלי, כתשובה על ההזמנה לבוא ל“דוכן הסופר” ולומר משהו על ספרו “מזבורוב ועד כנרת”, כתב:

“מאז דיברנו, כאילו נקבע במוחי שעלי לדבר סביב שלוש השאלות האלה, שהעסיקוני זמן רב בנוגע לעבודתי הספרותית: א) האם אני בכלל סופר? ב) ואם כן, האם אני סופר בעל מדרגה? ג) ואם כן, מדוע לא הגעתי למדרגה גבוהה יותר”.

אלה היו שלוש השאלות, שהשמיע באָזני פעמים אחדות, וניכר, שהציקו לו מאד, ולפיכך נהפכו למין חרוז־חוזר.

ודעת לנבון נקל, שאלה אינם אלא ביטויים תמציתיים לזירה נפשית גועשת. עד ימיו האחרונים, לאחר שכבר קיבל “סמיכה” להיות סופר מובהק, עדיין היה מחזר אחרי גילויי־דעת עליו, המאשרים את הדבר. ובעצמו ביקש להזריח אור על מהותו. כמדומני, שלא אטעה אם אראה במילים “אור” ו“נר” מלות־מפתח לשאיפה זו. בדקתי ומצאתי שמילות אלו שימושן מרובה בדברי ר' בנימין. שכן בכוחן ביקש לא רק להאיר את בית ישראל, אלא לגרש את הערפל החותל את בית־נפשו ועולמו ולחשוף את רזיהם. לפיכך אין לתמוה, שכעבור שנים, כשנכנס ראשו ורובו לפעילות פוליטית, הקים את כתב־העת “נר”, שהיה מוקדש לטיפוח היחסים בין הישוב העברי והערבים ועשיית שלום ביניהם. אמנם כיוונו של “נר” היה שרוי במחלוקת, אבל רצונו של ר' בנימין להדליק נר ולהפיץ אור על בעיות אלו, רצון כשר היה. בסיום הספר “משפחות סופרים” קורא ר' בנימין מנהמת לבו: הדליקו את הנר! הדליקו נרה של שבת, הדליקו נרו של חג־האורים, הדליקו נר של תרבות עברית בכל בית בישראל, “בכל נשמה בישראל!” (עמ' 384). ואמנם כך היה בעיני: סופר המדליק נר בפינות שונות של מחשבתנו וספרותנו ואוצל עליהן אור וחום.

א

חיבבתי את ברש “ממבט ראשון”. ליבבוני פקחותו, מעשיותו, הבנתו המהירה את העיקר שבכל בעיה או שיחה, וביותר כיבדתי בו את כיבוש־עצמו, את יישוב־הדעת שלו בין המאורע ובין התגובה עליו, ואחת היא אם היה זה מאורע לא־נעים הנוגע לו או לכלל. לפעמים היה מגיע לידי התרגשות פנימית לרגל מעשה או מקרה, אך מעולם לא ראיתי אותו בכעסו ולא שמעתי מפיו דברים יוצאי־דופן. איש המידה השקולה היה, כשם שהיה בעל מידות. ואינני צריך לומר, שהערכתי קודם־כל את ברש הסופר, המספר, המשורר והמתרגם. סיפוריו הם מלאכת־מחשבת. הם לא רק גרעיניים ומצויינים בתוכנם, אלא מיוחדים הם בלשונם, בסגנונם, באיזון האידילי והטראגי, במבנה שלהם וביופיים. כי ברש היה אסתטיקן ונזהר שלא יהיה רבב על בגדו או על נפשו. וכן היו תרגומיו. מאמרי הבקורת שלו היו מעוררים בתוכנם, מצוחצחים בלשונם ונקיים בנימוסיהם.

כבסיפוריו היה גם בחיי המעשה איש־המציאות, לפעמים המציאות המזעזעת, שאינו מחבב אידיאליזאציה. סיפוריו הם פרוסות רוטטות של הממשות היהודית מתוך ראיית היש כמות שהוא. היש המפואר והמכוער. כלפי אנשים, ביחוד כלפי סופרים מתחילים, היה נוקט קנה־מידה מעשי, בינוני. היה דולה התרשמות מתוכם, מתוך דיבורם ושתיקתם, מתוך שאלתם ותשובתם, מתוך חירות־תנועתם ומבוכתם, וגם מתוך הניצוצות שהיה מתיז עליהם במבטו ושהם התיזו עליו במבטם.

בחוותו את דעתו על אדם חדש לא מחק את המידה ולא גדש אותה, אלא צייר אותה בזהירות, מתון מתון, עד שאמר מה שביקש לומר. בפעמים הראשונות לא היה לי נוח במקצת עמו. חשתי בתהייתו עלי, אף על פי שלא גילה זאת באורח מוחשי. אולם עם תכיפות הפגישות היה נראה לי, ש“עמדתי בבחינה”, והשיחות היו קולחות להן דרך חירות, בלא גינונים יתרים. המתיחות, ולפעמים החגיגיות שבהן, נתפוגגה ונעשו טבעיות. ההומור שלו עשה הרבה, ואף אותו קורט של לגלוג נסתר, שהיה לפעמים מוצנע בשפמו של ברש ובדבריו, נגע באיש־שיחתו אבל לא פגע.

וככל שהיכרתי אותו כן נתגלתה לי בו שלמות מופלאה בין הסופר והאדם, בין האמן ואיש־המעשה, בין יסוד־הפכחון ויסוד־המיסתורין שבו. מבחינה זו טעו בו רבים, שראוהו כנוהה אחרי הממשות הפשוטה, כנשבע לריאליזם תמים. הוא היה מעשי עד גבול מסויים. היכרות פולשת יותר גילתה את נטייתו לשכרון הן בסיפוריו והן בחייו. כוחות טמירים קובעים את חיי גיבוריו וכוחות טמירים קבעו גם את חייו. על כך כתבתי עליו לפני כארבעים שנה.

ב

עד בואי ארצה בשנת תרפ“ה, לא קראתי אלא דברים מעטים מאשר ברש, בעיקר מה שפירסם ב”רשפים" וב“השילוח”. על סף עלייתי, בהיותי בווינה, קראתי כמה חוברות “הדים”, שהרהיבוני מאד. הרשימו אותי התבנית הקטנה, צורת ההדפסה הפשוטה והערטול מכל כריכה, וכן נראה לי התוכן המגוון, העברי והכללי, הנתון בצמצום מקום ובריבוי משתתפים. בחוברות אלו נצמדתי לשניהם, לאשר ברש וליעקב רבינוביץ.

בבואי ארצה קראתי “משא בהרים” ו“פרקים מחיי רודורפר” ונכבשתי כולי אליו. ומאותה שעה ואילך ציפיתי לכל סיפור משלו ובלעתי אותו. ביחוד התרשמתי מן הסיפור “תמונות מבית מבשל השכר”, מדרך התיאור והציוניות שבו. והיה לי רצון רב להזדמן עמו.

בשנת תרפ“ח (1928) תרגמתי את ספרו הקטן של סטיפאן צוייג Sternstunden der Menscheit (שעות הרות־גורל לאנושות) ולא ידעתי כיצד להוציאו לאור. הייתי שרוי אז בתקופת־מעבר בין קבוצה לקבוצה, תוך תהייה על דרכי, לאחר שעזבתי את פתח־תקוה. שמועה שמעתי, שאשר ברש שם עינו לטובה על צעירים מתחילים, והחלטתי לפנות אליו. סרתי לביתו ברחוב שפ”ר. בדפיקת־לב ובדפיקת־דלת עמדתי שעה קלה עד שברש בכבודו ובעצמו הכניסני בבת־שחוק ושאל כמה שאלות של סתם. סיפרתי לו קצת על עצמי ולאחר שהראיתי לו את תרגומי, ראיתי אותות של תמיהה בעיניו. ודאי, משום שרגיל הוא לצעירים שמביאים לו דברי מקור לעיון ולא תרגום. ואף אני היו לי דברי מקור, אלא שחשבתי שנוח יותר ובטוח יותר להתחיל בתרגום. כשסיים לדפדף ביקשני להניח אצלו את כתב־היד לשבוע ימים. לאחר שבוע החזיר לי את כתב־היד בדברי שבח על התרגום, ואמר: ביקשתי את כתב־היד לא משום שיש לי דרך להוציאו לאור, אלא כדי לבדוק את המתרגם, כי לפעמים התרגום מעיד על בעליו יותר מן המקור. לצערי, איני בטוח אם אוכל לעזור לך, אבל אני שמח שמלאכה יפה עשית. מרוצה ממשפטו חזרתי לראשון־לציון ולא הוספתי לטפל בכתב־יד כלל. לאחר זמן־מה, כשעברתי לרחובות, שלחתי אחד הסיפורים שבספר זה, “גילוי אלדוראדו”, למערכת “הפועל הצעיר” ונתפרסם בו בגליון 26/25 בי“ד בניסן תרפ”ט (1929). שאר הסיפורים המתורגמים נשתקעו עד היום הזה.

הוא היה אדם עסוק בהוראה, בכתיבה ובעניני ציבור, ואף על פי כן, נענה לדורשיו, ביחוד לסופרים צעירים, שהיו צמאים לאוזן שומעת ולדיבור של עידוד. ואני הייתי כולי פליאה על אורך רוחו ואורך־זמנו. הוא היה מדבר עם אורחו מתון מתון, כמי שעיתותיו בידו, והלה היה מתאושש תוך כדי שיחה. מבחינה זו לא נפגשתי עם סופר מחנך, הדומה לו כאמן היחסים שבין אדם לחברו. מובן, שבאו אליו גם טרדנים סריסים, אך גם להם לא סירב, אם כי סבל ממשאם.

בינתיים נסעתי בשליחות ההסתדרות אל “החלוץ” בגליציה, ומשם שיגרתי כמה רשימות ומכתבים, שנדפסו ב“הפועל הצעיר”. שנה ומחצית השנה, בערך, הייתי בשליחות זו, ובחזרי נכנסתי לקבוצת חולדה והייתי חבר בה. באותה שנה (תרצ"ב) שלחתי מאמר ל“מאזנים” השבועון בשם “על הנוער המולדת” ובו ציינתי את אופיו של נוער זה, מעלותיו וחסרונותיו. הדבר היה אחרי שצברתי נסיון בטיפול בנוער החלוצי בחוץ־לארץ וכן בארגוני נוער שונים בארץ. נראה, שמאמר זה עורר בברש רצון לחדש את ההיכרות והזמינני לשיחה. באחד הימים של חודש דצמבר 1932 נפגשנו. בפגישה זו נוצר המגע האישי החי, המפורש, שלא נפסק עוד, אלא הלך ונתחזק, תוך רווחי־זמן קטנים, עד לימיו האחרונים.

בשנת תרצ"ח (1938) יצא לאור ספרי הראשון “הערכות ובבואות” ושלחתיו, כמובן, לברש, והוא זיכני במכתב דלהלן:

תל־אביב, ב' בתמוז, תרצ"ח

לישראל כהן שלום,

לא הודיתי לך סמוך לקבלת מכתבך, הוא ספרך “הערכות ובבואות”, מפני שרציתי לקראו תחילה, כדי שאדע על מה אני מודה. עכשיו שגמרתי קריאתו, יכול אני לומר לך יישר כוח. נהניתי מרוב המאמרים שבספר: מהרצאתם הסדורה, מסגנונם המשופר ומניתוחם החריף. מוצא אני שכוחך יפה בניתוח התורפות יותר מאשר בסימון התרופות. תכונה המצויה אצל רוב חכמי הניתוח. מי שירצה לזכות בתוספת בירור בשאלת תרבותנו וחיינו בארץ, ימצא תוספת זו בספרך בצורה מגרה את התאבון.

רוב תודה והוקרה אשר ברש

לאחר מכן נפגשנו לעתים מזומנות, אם בידיעה מראש או באקראי, ותמיד נהניתי ממאור פנים ומרצון טוב לומר משהו ולשמוע משהו. והרי רצון הדדי כזה הוא שעושה זימוני ידידים ראויים לשמם.

בסוף 1940 פרסמתי ב“מאזנים” מאמר “זלקינסון כאמן התרגום”, שהיה חלק מן המונוגראפיה, שפרסמתי אחר כך בשם “יצחק אדוארד זלקינסון, חייו ומפעלו הספרותי”. בספר זה, שהיה חידוש בשדה ספרותנו, שקדתי לצרף קו לקו ולשכלל את דמותו של המתרגם העברי למופת, שחייו ופעלו חרגו מכל המקובל, בהיותו לא רק מומר, אלא גם מיסיונר ומתרגם הברית־החדשה. אולם השפעת תרגומיו על ביאליק ועל פרישמן, ודעותיהם עליו, וכן רישומיו בתחום התרגום עד היום הזה – עושים אותו חטיבה מיוחדת. ואני, שקראתיו עוד בימי בחרותי, היתה לי כמין התחייבות כלפיו. לא מצאתי לפני אלא חומר מועט ודל. אך תודות לקשרים עם הכנסיה הפרזביטריאנית בירושלים, זכיתי בחומר תיעודי מסויים וגם בתמונתו של זלקינסון, שאיש לא הכירו עד אז. גם פאקסימילה של תרגומו לברית־החדשה נתתי בספרי. כשנתפרסם המאמר, כתב לי ברש מכתב זה:

תל־אביב, 31.12.40

כהן יקירי,

במאמרך “זלקינסון כאמן התרגום” אתה תוהה על שהמיר את “דסדמונה האומללה ב’אסנת' המצליחה”. אני משער שהוא גזר אסנת מ“אסון” על דרך הגרמנית –

אגב, על פי ראשי התיבות י.ע.ס. נראה שהוא עצמו גרס סלקינסון. כך כותב, כמדומה, גם טביוב.

ושוב: יישר כוחך!

אשר ברש.

הספר הופיע כשנתיים לאחר מכן, כלומר, בשנת 1942. מלחמת העולם השניה היתה אז בעיצומה ואי אפשר היה להשיג נייר לספר. אך נתמזל לי מזלי: פנחס לבון כתב ספר בשם “יסודות”, שעניינו תנועת־הנוער בכלל ותנועת “גורדוניה” ומקורות יניקתה ודרכה בפרט. הוא השיג כמות מסויימת של נייר מחוץ־לארץ בשביל ספרו, והעניק לי נייר בשביל ספרי על זלקינסון. הענקה זו באה כאות־תודה, שכן ערכתי את ספרו “יסודות” והבאתיו לבית הדפוס.

אגב, תוך חיפושי אחרי חומר ביוגראפי על זלקינסון נתגלה לי ספר נוצרי, שתורגם על ידיו מאנגלית לעברית. שם הספר “סוד הישועה”. במקור שם הספר הוא Philosophy of plan of Salvation, שנתחבר בידי תיאולוג אמריקני. התרגום כתוב בשפת פרוזה מצויינת, המפליאה אפילו בימינו. הספר לא היה ידוע, כי לא נרשם בשום מקום, הואיל ותוכנו היה נוצרי מובהק, וכל הסופרים העברים התעלמו ממנו. ראיתיו בפעם הראשונה בספריה בווינה, ובשעה שכתבתי עליו לא היה בספריה הלאומית בירושלים. הספר יצא לאור בשנת תרי"ח (1858) ותורגם עוד קודם לכן.

כדאי לרשום מקרה מעניין: הספר של זלקינסון סוּדר ונדפס בדפוס “הפועל הצעיר”. אחד הסדרים, שהיה יהודי חרד, סירב לסדר את הקטעים המנוקדים שתורגמו מ“הברית־החדשה”, המשולבים בספר תוך השוואתם לתרגומו של דליטש, הנחוּת ממנו במידה רבה. ונימוקו: אסור ליהודי לנגוע בספר פסול זה. כיבדתי את דעתו ואת הרגשתו וביקשתי למסור את הסידור לפועל אחר.

תקרית קטנה, הראויה לציון, אירעה ביני ובין יוסף קלוזנר. הוא כתב בספרו “תולדות הספרות החדשה”, שהמשורר העברי שלמה זלמן זאלקינד היה אביו של זלקינסון המתרגם. אולם אני מצאתי ב“המגיד” משנת 1886, שהמשורר יל“ג העיד בין השאר, “אנוכי ידעתי את ר”ש זאלקינד ואת כל בניו ויודע אני, כי לא אחד מהם המיר את דתו”. גם שמואל ליב ציטראן התריע על הטעות הזאת. כשיצא חלק ג' של ספרי קלוזנר בדקתי את הנוסח על אבהותו של זאלקינד ומצאתי בו תוספת של מאמר מוסגר: “ויש ספק בדבר”. זה הכל. קלוזנר איש־המדע חשב, כנראה, לפחיתות־כבוד להודות שטעה ולתקן את טעותו. לימים, כשנפגשתי עם קלוזנר בבית־ביאליק בשעת חלוקת פרס ביאליק, שאלתיו: למה הסתפק אדוני בהערה לאקונית “ויש ספק בדבר” (אם זאלקינד אביו), הלא הענין ודאי, שלא היה בנו של זאלקינד לאחר עדותו המפורשת של יל"ג? ענני: אף על פי כן, עדיין לא ברור הדבר. עמדתי על דעתי והוספתי לשאול: איזה סוג של הוכחה נחוץ כדי לאשר עובדה זו? הרעים פניו והלך לו.

כשסיפרתי לברש מה שכתב קלוזנר, חייך ואמר: “אינך יודע? המדע הוא עקשן”. תשובה זו ניעורה בי בשיחתי עם קלוזנר לאחר פטירתו של ברש.

בשנת 1939 הייתי עד למחלוקת מכאיבה, שאירעה בין ברש ובין יצחק לופבן ואחרים, שלא היתה נעימה כלל וכלל לכל הצדדים המעורבים ואף היה בה משום הפתעה לכל אלה, שהכירו את ברש הכובש את יצרו. וכך היה המעשה.

אנגלי אחד וכמה ערבים נהרגו על ידי פורשים כנקמה על רצח יהודים בידי פורעים. הישוב המאורגן, שהתגונן בכל כוחו כנגד הפורעים, שלל רצח ערבים או אנגלים, והתנגד לטירור נגדי בכלל מצד יהודים. בהשפעת מנהיגי מפא"י הוצא כרוז “לא תרצח” ובו גינוי מעשי הטירור של הפורשים. בין ראשי החותמים היו הנרייטה סולד, אברהם הלוי פרנקל, ברל כצנלסון וש.י. עגנון. אחריהם באו רשימות גדולות של חותמים מכל חוגי הישוב.

בשיחה שהיתה במעמד יעקב שטיינברג, דוד שמעונוביץ, ג. חנוך וי. לופבן, הטיח ברש דברים קשים ביותר נגד ב. כצנלסון ושלל ממנו את הזכות המוסרית לחתום על כרוז כזה.

ב־6 ביולי 1939 הריץ לופבן לברש מכתב בזו הלשון:

לכבוד מר אשר ברש

כאן

א.נ.

ביום הששי שעבר (י"ג בתמוז) השמעת בנוכחותי ובנוכחות יעקב שטיינברג, דוד שמעונוביץ וג. חנוך, דברי שימצה על ב. כצנלסון. אתה אמרת שב. כצנלסון “מכסה על תועבות גדולות”, וכשאני ודוד שמעונוביץ דרשנו ממך לבאר את דבריך או להסתלק מהם – לא ביארת ולא הסתלקת, אלא הוספת שימצה על שימצה ואמרת שהוא מכסה על “גנבות והשחתות במפלגת פועלי ארץ־ישראל ובהסתדרות” והדגשת, שאתה “אחראי לכל מלה שאמרת”. בזה פגעת לא רק בכבודו של ב. כצנלסון אלא בכבוד התנועה כולה, שהוא אחד ממנהיגיה ושאני חבר לה ולמוסדותיה המנהלים.

אני רואה חובה לעצמי לדרוש ממך שוב פעם ביאורים בכתב לדברים שאמרת, או התנצלות בכתב לכל הנוכחים באותה שיחה על שנכשלת באמרי פיך. אם לא תעשה זאת במשך שלושה ימים, אמסור את הדברים האלה למוסדות התנועה ולב. כצנלסון ואתה תיתבע לדין כמוציא דיבה.

בכבוד רב, י. לופבן.

בהעתק, ששלח לופבן לב. כצנלסון, לחוות־דעתו, מצויה בשוליו הערה אופיינית זו, בכתב־ידו:

“אין לי כלום נגד הנוסח הזה, חוץ, אולי, מן המלים, “שהוא אחד ממנהיגיה” – למה לנו להנהיג תוארים מסוג זה?”

ב.כ.

ברש נכווה קשה ממכתבו של לופבן, אבל הרגיש במשגה ששגה, השיב ללופבן תשובה ביום 7.7.1939, וזה נוסח המכתב:

לכבוד מר י. לופבן, כאן

א.נ.

בתשובה על מכתבך מאתמול:

א. אמרתי מה שאמרתי בחבורת סופרים עברים חפשים, וכך ראיתי גם אותך. אילו ידעתי שיש בינינו בן־מפלגה משועבד, המסוגל לדילטוריה פשוטה, הייתי זהיר יותר בלשוני.

ב. כאשר חם לבי בקרבי בגלל כרוז־המוסר, “לא תרצח”, שאני רואה אותו כאקט של צביעות אנושית ולאומית, הבעתי את דעתי בהתמרמרות, כי אדם כב. כצנלסון, בתור פוליטישן ומנהיג מפלגה, המכסה בעצמו על חטאים מוסריים, אין לו רשות לחתום על תביעת־מוסר אחראית כזו מאחרים.

ג. מתוך כעס, שלא שלטתי בו באותו רגע, השתמשתי בביטוי קשה ביותר “תועבות גדולות” (את המלים “גנבות והשחתות”, איני זוכר, אבל יתכן שהשתמשתי גם באלה ואני מצרפן לביטוי הנ"ל), ואני נכון לבטלו ולהסתפק בביטוי אחר, שהשתמש בו ג. חנוך, אחרי לכתך כתיקון לדברי: “עיוותי דין”.

ד. לאחר שהלכת הסברתי לחברי הסופרים, שלא נתכוונתי להטיל דופי באישיותו של ב. כצנלסון וגם אמרתי להם, שאני מכבדו בגלל אורח חייו וכמה סגולות אחרות, והם קיבלו את הסברתי כדבר המובן מאליו.

ה. איני מאמין, שחברי הסופרים, שהיו באותו מעמד והיודעים אתיקה ספרותית מהי, יסכימו להיות עדי דילטוריה בענין של ויכוח פנימי – ויהיה גם החריף ביותר.

ו. אני מבקש ממך להראות את מכתבך וכן גם את תשובתי זו ליעקב שטיינברג, דוד שמעונוביץ וג. חנוך.

בכל הכבוד, אשר ברש

לופבן ראה במכתבו מעין חרטה, אבל לא השלים עם הדברים הקשים שאמר עליו ושיגר לו מענה ב־11 ביולי 1939, שלא היה מענה רך כל עיקר:

לכבוד מר אשר ברש, כאן

הנני מוכן לראות במכתבך מיום 7.7 צורה של התנצלות והסתלקות מהדברים שהשמעת בשיחה ביום י"ג תמוז. אין לך, כמובן, אומץ לב להגיד את הדברים בפשטות גלויה הנותנת כבוד לאדם המודה ועוזב, ואתה עושה זאת בדרך של התפתלות והסתתרות מאחורי נוסחאות ומאחורי עקיצות מעליבות נגדי. יהא כך. אך אני רואה צורך לומר לך את דעתי על כמה משפטים שבמכתבך זה.

אם “סופרים חפשיים” פירושו חפשיים מאחריות, חפשיים להוציא דיבה ולנבל אישים ותנועות ציבוריות, אשר מאחוריהם עשרות שנים של עבודת יצירה בארץ הזאת – הנני מודה לפניך שאין חלקי בין הסופרים החפשיים האלה ובסודם אל תבוא נפשי. ואם “משועבד למפלגה” ו“דלטוריה” פירושם לעמוד על כבודו של חבר ועל כבודו של הציבור שאדם שייך לו ולמחות במקום שאנשים המצווים על אחריות מדברים כאחד מפושקי השפתים שבשוק – הריני רואה את התוארים האלה כתוארי כבוד בשבילי.

אינני מוכן להתוכח אתך על “הצביעות המוסרית והלאומית” שבכרוז “לא תרצח”, שעליו חתמו אנשים, אשר גם מבחינת מקומם בספרות וגם מבחינת יושרם האישי והציבורי ונאמנותם הציונית, קטנם עבה “ממתנך” וכמובן גם ממתני אני. אבל אני רוצה לומר לך בגלוי שב“חום לבך” אינני מאמין. לא ראינו אותך מתמרמר ומתפלץ בחום לב על תועבות אמתיות גדולות וקטנות שנעשו ונעשות לעינינו. חום־הלב לא עמד בך להתמרמר לא בתור סופר ולא בתור אדם על רצח יהודים בידי יהודים, על רצח אדם ישר־דרך כמו הסופר פולונסקי בירושלים שרוצחיו התפארו על מעשיהם בגלוי, על רצח נער יהודי עובר לתומו – ורק על “תועבה” זו של הכרוז “לא תרצח” מצאת מקום להפגין את חום־לבך במידה כזאת! לא, בזה אין איש יכול להאמין ודומני שגם חברי וחבריך הסופרים שהיו באותו מעמד לא יאמינו לך, ולא יעידו על כך.

לחמומי־לב אמיתיים סולחים הרבה דברים, אך אלה המקשים את אגרופם לדעת ומכים על לבם: הנה אש עצורה בעצמותי! בודדים יהיו.

בכל הכבוד, י. לופבן

איני שם עצמי עכשיו שופט בין הצדדים, אך זכורני, שאמרתי בשעתו לברש, שעל ברל כצנלסון אי־אפשר לדבר כך. ואף אין להאשים את לופבן שרב את ריבו.

מחלוקת זו עכרה, כמובן, את היחסים לא רק בין ברש ובין לופבן, אלא סחפה עמה גם אחרים, שלא בטובתו של ברש. כשסיפר לי לופבן את הענין, ניסיתי להפיס דעתו ולהביא שלום ביניהם. בתחילה ביטל נסיוני זה בעקשנות, אך כעבור זמן־מה כשחזר אירוע זה ועלה על הפרק, ניסיתי שוב את מזלי, חשתי בו נכונות־מה לפיוס. הלכתי אצל ברש ודיברתי על לבו, וברש היה מוכן מיד לכך. לעשיית־שלום שלמה לא הגיע הדבר, אבל מעט מעט נתפוגגה המתיחות, ולימים, אף חידש ברש את השתתפותו ב“הפועל הצעיר” בעריכתו של לופבן. אחרי מות לופבן כתב עליו ברש נאום הערכה יפה, שנכלל בכרך ג' של כתביו.

לא כן אירע ליחסים בין ב. כצנלסון וברש.

נראה, שהתבטאותו הקשה של ברש נגדו באותה מסיבה, לא היתה פטר־המחלוקת, אלא ספיחיה. איני יודע אימתי קרה הדבר, אבל ברור לי, שיחסיהם נשתבשו זמן רב קודם לכן, ורוח רעה היתה מחלחלת ביניהם עוד לפני אותה תקרית אומללה. עדות עקיפה לכך תשמש לנו פיסקה מתוך “מחברתו של סופר עברי”, שנתפרסמה בשנת 1931 ונכללה בכרך ג' עמ' 87. הדברים מוסבים על הסופר העברי והעובד בארץ, אך מתוך כתלי דבריו ניכר, שכוונתו בפיסקה זו לב. כצנלסון. תא שמע:

"ואף על פי כן, יש ואראה בעיני האָח, אשר ניתנה לו זכות האפיטרופסות על קהל העמלים, כעין ברק רע, מתנכר ודוחה: ‘לא לנו אתה’. לא שאני נכסף, כי הוא, יותר מאחרים, מקרבני כמו אח. לא. איני רוצה בזאת יותר משאני רוצה במנת־האחווה מכל אדם – אבל הרע המפגין הזה בעיניו מתמיהני ומדכאני, ועלי להודות, כי איש־העמל עצמו, זה שהעבודה היא לו חלק מעצמותו ותכלית לעצמה, כמוני אני, ולא כלי־שרת לדבר אחר, שהוא יכול להיות ההיפך הגמור מטהרת־העמל, ־ עם מגע ראשון, במבט או בדיבור, נמתח בינינו מיד נים של הבנה אחוותית זו, שהיא היסוד לכל חברה אנושית יוצרת.

הסופר העברי, יותר מסופר של כל אומה אחרת, הוא איש־המעמד העמל, ולא פחות מכל אנשי־העמל הוא מגשם בגופו את קללת־העבודה ללא סימן ברכה ורווחה. ־ ־ ־ והמסייעים להתרחקות זו בשני המחנות עתידים ליתן את הדין".

כאמור, הפתיע אותי מאורע זה, שלא הורגלתי לראות את ברש מגיב בצורה כזאת. ולא את עטו פולט ביטויים כאלה, שלא נחצבו ממקור האור. נראה, שהיטב חרה לו יחסו של כצנלסון אליו, ומורת־רוחו מצאה לו ביטוי באותו אירוע.

ג

כשהתחלתי לערוך את “הפועל הצעיר” בשנת תש"ז (1947), הזמנתי את ברש וביקשתיו לא רק להמשיך את השתתפותו בו, אלא הצעתי לו לעשות את פירסומיו קבע, אם אחת לשבועיים, או, לפחות, אחת לחודש. הוא נענה לי, להנאתי ולהנאת קהל הקוראים.

והרי מכתב שכתב לי ברש, כתשובה על אחת הפניות שפניתי אליו:

תל־אביב, 19.1.50

כהן יקירי,

אשתדל ואעשה כמיטב יכולתי לכהן איתך ואת הפועל הצעיר ואת הכהן הגדול.

ואתה ברכני נא שלא יעכבו מן השמים.

שלך, אשר ברש.

פעם נתן לי מאמר ובו משפט קשה מאד כנגד סופר ידוע ומקובל ומקורב ל“הפועל הצעיר”. עיכבתי את עימוד העיתון, הלכתי אצלו ואמרתי לו: מוכן אני לפרסם כל מאמר שלך, המותח ביקורת על אותו סופר, ובלבד שיהיה מאמר שלם, הטורח להסביר את דעתך השלילית. אך לקטול סופר כזה במשפט אחד, אין זה לפי כבודך ואף לא לפי כבוד העיתון. הוא קיבל את דעתי ומחק אותה פיסקה בלי שהיות יתרות. שתי הרגשות הרגשתי אותה שעה: הרגשת תמיהה חילחלה בי על ברש הסופר, השקול בדעתו, מה ראה על כך לנהוג באופן פזיז כזה, שאינו עולה בקנה אחד עם אופיו ומנהגו המתונים. ואילו ההרגשה השניה שמילאתני היתה, שברש אדם בר־לבב ובעל כוח פנימי גדול להודות בטעותו בלי כל נסיון להצדיק או להסוות את המעשה. אמנם, הלכתי אליו כשלבי הלם בי, שמא לא יעלה בידי להניאו מהדפסת המשפט ועלולה להיגרם תקלה ביחסינו הטובים, אבל יצאתי מביתו מרוצה ביותר. רושם הוא בי, שהמחנך שבו, שזה היה שורש אופיו, הביא אותו לידי הכרה בטעותו. ואין זה המקרה היחיד. גם ביחסיו עם קרובים ורחוקים היה נשמר מפני פליטות־פה, שיש בהן אבק של עלבון, ומשנכשל – נזדרז לכפר עליהן בדיבור או בשתיקה, המסתברת כדיבור של הודאה.

עננה קלה אך בת־חלוף עלתה בשמי היחסים שלנו בישיבה אחת בועד אגודת הסופרים. בין מוסד ביאליק ובין האגודה לא תמיד היו היחסים חלקים. ואירע, שהמשא־ומתן שניהל ברש בשם האגודה עם המוסד לא היה נראה לכמה מחברי הועד שהם לטובתה של האגודה. ואף אני הבעתי תרעומת על כך. ולפי שהדבר היה סמוך לועידת הסופרים, לא נבחר ברש לחבר הועד החדש. ברש לא גילה כל סימני טינא, ועימום זה על היחסים והמגעים חלף עם התחדשות הרוח הטובה, שלא איחרה לבוא.

ד

בימי מלחמת־השחרור היינו נפגשים לעתים קרובות. משוחחים היינו על המתרחש ואף מתכננים תכנית להאדרת חלקם של הסופרים בעיצובה הרוחני של המדינה. פעם סיפרתי לו, שהלכתי לעבוד ב“ביצורים” – כך נקראה, כידוע, עבודת החפירות מסביב לישובים, שהוטלה על אלה, שלא היו בגיל הגיוס – והוא הגיב על כך: לעבוד בביצורים חומריים איני יכול, לצערי, אבל אעשה הכל כדי לעסוק בביצור הרוחני. ואמנם היה בין הבאים לדוד בן־גוריון לישיבת התיעצות של סופרים ואמנים, שדוד בן־גוריון כינס כדי לדון בתפקידם של אלה באותה שעה גדולה. התייעצות זו, כאחרות, לא נשאה פרי רב, אבל הוא שח לי מה שיש, לדעתו, לעשות, בהתעוררות גדולה.

צה"ל קיבל בירושה מן “ההגנה” לא רק נשק שאינו מספיק, אלא גם טרמינולוגיה שהיתה אולי דיה לשעתה, אבל אינה דיה לצבא מודרני, שחימושו משתכלל והולך ומשטרו וטקסיו ואימוניו נעשים לאור היום, ומחייבים מונחים מדוקדקים ומפורטים לכל עצם ולכל פעולה ולכל טקטיקה. ועד הלשון ודאי היה שותף בכך, אך כשנכנסתי פעם לביתו של ברש, קיבלני ברש ואמר: הנה עוד יהודי אחד הבקיא באותיות זעירות, נשאל גם לדעתו. אותה שעה ישבו שלושה קצינים יודעי־עברית, שביקשו לברר כמה מונחים צבאיים דחופים והיו משתעים עם ברש ובודקים הצעות למונחי צבא ושמות לכלים, למכונות ולאביזרים שונים. ואף על פי שלא שמעתי קודם לכן במה חלקוּ ביניהם, משנשאלתי, היתה תשובתי כדעת ברש. התרשמתי מן המסיבה הקטנה, מן העיסוק השקוד ומיחסי הכבוד ההדדיים. גם לאחר מכן ישבתי עמו בועדה למונחי העיתונות מטעם האקדמיה ונוכחתי לדעת מה מחודדים חושיו הלשוניים ומה חריף כוח־המצאתו.

בשנת תש"ט (1949), כשאגודת הסופרים ייסדה הוצאת־ספרים משלה ליד “דביר”, נבחרתי (יחד עם א. קריב וש. שלום) למערכת הספריה. בין ששת הספרים הראשונים שהוצעו לנו היה גם ספרו של ברש “מגילת מלכי צדק”, שלא נמסר לנו ולא יצא לאור. בעזבונו נמצאו פרקי־התחלה, ואיננו יודעים את היקפו של הספר, שברש חזה מראש ולא את מגמתו השלמה. אבל בפרוספקט שבידי נשתמרה תמצית תוכנו של הספר וראוי להציבה כאן. וזו לשונו:

“אשר ברש מספר ב’מגילת מלכי צדק' קורותיו של אדם בודד, שעלה לארץ־ישראל בשלהי העליה השניה, את דרכי ראייתו והתרשמותו, את אושרו וסבלו, ונוספו על המגילה כמה סיפורים קצרים מפרי עטו של המספר המובהק. כולם נושמים את טבע הארץ ורוח אנשיה בעיר ובכפר”.

נראה, שבשעה שברש הציע “מגילת מלכי צדק” לספריה, היה עדיין הסיפור בחזונו ולא בעליל, שכן כמה מפרקי המגילה, שנכללו בכרך השלישי של כתביו במדור “שכחה ונוספות” וביחוד הפרק האחרון שנפסק באמצע – מעידים, שברש לא הספיק להביא גם אחר כך את הסיפור לידי גמר. רמזים לתוכן השלם של הספר נשתיירו, כאמור, בפרוספקט דלעיל בלבד.

ברש היה לי בתחילה סופר מורה־דרך, אחי־סמך, המקבל בשמחה ובתגובת־אישוש כל פרסום שלי; אחר כך נעשינו ידידים, שותפים למחשבות ולתכניות. הוא נענה לבקשתי לתרום מיצירתו לעיתון שערכתי והיינו פועלים בעניני ציבור בעצה אחת. התכוננתי עוד שנים הרבה להתהלך עמו כריע וליהנות מעושרו הרוחני, מיושר־לבבו ומחכמתו. אך הסתלקותו הפתאומית התאכזרה בי. זה היה בי“א בניסן תשי”ב (4.6.1952).

ברש, כאיש־מעש, ביקש לעטר את ציבור הסופרים בארץ ואת אגודת הסופרים במפעלים. כנהוג, יש שיזמותיו הצליחו ויש שלא יצאו כלל מן הכוח אל הפועל. אולם אני הערכתי מאד את הצעתו להקים מכון ביו־ביבליוגראפי מיוחד בשם “גנזים”, שבו יירשמו באורח שיטתי כל מה שכתבו סופרים עברים וכל מה שנכתב עליהם, ונתפרסם ביומנים, בשבועונים, בירחונים, ובמאספים – במשך כמאתים השנים האחרונות. וכן ייאספו בו איגרות־סופרים, אוטוביוגראפיות, זכרונות, תצלומים, עזבונות, כתבי־יד, גזירי בקורת וכיוצא בזה. בשלהי מאי 1950 הירצה ברש לפני סופרים וחוקרי ספרות על התכנית הזאת. זכורני, באיזו התלהבות כבושה דיבר ברש על הרעיון הזה. מתוך הרגשת שליחות דיבר. במבטו הצלול צייר את תמונת המכון. ואמנם הקהל הקטן והמגוון, שהיה נוכח באותו מעמד, נכבש לו, שכן זה היה צורך, ששום מוסד מדעי קיים לא נתעורר לספקו. הוא נחלץ למימושו של הרעיון, ומאותה שעה ואילך התחיל המכון ללבוש צורה ממשית של מכון מדעי, מתפתח והולך, שנעשה חיוני והכרחי לכל מחקר ספרותי. שיתפתי עם ברש פעולה חברית בתחילתו של מוסד זה, ואני ממשיך בפיתוחו עד היום הזה, כששמו של ברש נקרא עליו. כל מה שאני עושה בכיוון זה מפגישני עם שמו היקר של ברש. ואמנם “גנזים” יקפל בו בלי ספק את זכרו תמיד כסופר וכאיש־פעלים.

א

רבי־חליפות היו היחסים בינינו. כשבאתי ארצה בשנת 1925, כבר התנוססה על ראש שלונסקי עטרת המשורר המודרני, החדשני, המבוקש. היה חבר מערכת “דבר”. ערך, תירגם ואף פירסם שירים ורשימות משלו. עורר תשומת לב בסגנונו, בחריפותו ובחידושיו הלשוניים. הסופרים הוותיקים התחילו תוהים עליו ומנחשים את דרכו ועתידו. שלונסקי נכנס ל“דבר” לפי הזמנה מפוארת של ב. כצנלסון, שהיו בה שבחים מופלגים. את המכתב הזה ציטט לי פעם בעל־פה בגאווה רבה. ברם, לאחר שנתגלו חילוקי מזג וגישה ביניהם ולאחר שלא הסכים למגמתו של ב. כצנלסון במוסף הספרותי של “דבר” ולא נראה לו טעמו בקביעת מהותה של “ספרות העבודה” – נטש עבודה זו ונתקרב לאליעזר שטיינמן בעריכת “כתובים”, כלי־מבטאה של אגודת הסופרים. כתום שנה נעשה מעשה שלא הפיק רצון מקהל־הסופרים: העתון “כתובים” יצא, או הוצא, מכלל רשותה של האגודה ונהפך לבמתם הנפרדת של סופרים צעירים, שהתנגדו לקו הביאליקאי ולנוהים אחריו. הם נתכוננו כ“חבורה”, או כפי שכונו כ“כת”, וחידדו ניגודים והשחיזו עטים כנגד “אבות הספרות” החיים. נוצרו בתכלית הפשטות: מחניים. שלונסקי עצמו היה מכנה את אנשי־חבורתו בשם “בני־ממר”, ובדמיוני נצטיירו כנונקונפורמיסטים, שאפילו מרחיקים את קודמיהם, אין הם מסכימים להמשיך במסלולם, ולפי שעדת־ביאליק היתה מושלת בכיפה, עמדו ומרדו. שלונסקי באמת הוכיח, כי דרך חדשה בשיחה עמו. הנושאים, הצורה וההברה הספרדית העקבית כבשו את הדור הצעיר ואף הלהיבו אותו. אלא שלפעמים ההתגרות היתה חורגת משורת הנימוס והצורך.

קודם בואי ארצה לא קראתי אלא מעט בשירי שלונסקי, אך שמו ותהילתו הגיעו אלי. וכשנתוודעתי אליו, כל מה שכתב וכל מה שעשה היה בו קסם בשבילי. ישבתי בקבוצת “המשולש” בפתח־תקוה ככובש העבודה וכחולם על התישבות. קבוצה זו ייסדתי בחוץ־לארץ, עמה באתי ועמה אמרתי לבנות משק קיבוצי, אם כיחידה חדשה או כמצטרפת לוותיקה. בתקופה זו, שבה צריך הייתי להסתגל לעבודה בפרדסים ובבנין, לבנות חיי חברה ואף למלא תפקיד מסויים בחיים התרבותיים של ציבור הפועלים במקום, שוקד הייתי על קריאת הספרות שנוצרה בארץ – ובתוכה את למדן ושלונסקי – ועל ביקורים בכינוסי תרבות מקומיים וארציים. על דרך זו נפגשתי פעם אחת עם שלונסקי בתל־אביב. רעמה שחורה היתה לו וכולו מפרכס ומטיל ניצוצות. ואף־על־פי שלא אהבתי סימנים חיצוניים מעושים של משורר או צייר, כגון בלורית או צוארון או מקטורן מיוחדים, נתרשמתי ממנו ולא מצאתי בו פגם. השיחה בינינו היתה קצרה ביותר. הוא שאלני אם אני כותב, והשבתי לו, שאני חבר־קבוצה בפתח־תקוה ושאני כותב לפעמים ב“הפועל הצעיר”. ואמנם נזכר, שקרא בו מאמרי על “השומר הצעיר”. זה היה בשנת תרפ"ו. מאותה שעה עבר זמן לא־מועט עד שהתראינו שנית. במשך תקופה זו גברה פעולתו הספרותית של שלונסקי ונתחזק מעמדו בציבור. לפופולאריותו הוסיף בשעתו שירו “הרכבת”, שנקרא על ידיו ועל ידי אחרים בציבור ושיריו החלוציים שהיו מושרים בכבישים, באהלים ובמסיבות־פועלים בכל הארץ. מן הדין לציין את הרושם שעשה תרגומו העברי לשיר “האינטרנציונאל”.

כגודל שמו כן גדלה גם הביקורת עליו ועל “כתובים”, ולאחר שנפרד משטיינמן – על “טורים”. פולמוסו עם ביאליק, לאחר שהופיע שירו “ראיתיכם בקוצר־ידכם”, היה קשה וארסי. הוא ביקש בפשטות להוריד את הכתר מעל ראשו של ביאליק. קמה סערה גדולה, שהרעישה גם אותי עד מאד. ההעזה היתה רבה, ועשתה עלי רושם־מה, אך כשקראתי מאמרו ישר והפוך, לא מצאתי כל אחיזה להתקפתו על ביאליק. התחלתי בודק את יחסי אל שלונסקי, שהרי לא ייתכן שמחיצה חדה כזאת תהא חוצצת ביני לבין משורר כביאליק, שאני מעריכו: אני מוקיר את ביאליק בכל נפשי, והוא בועט בו ברשות הרבים! איזו קירבה נפשית יש כאן?

הרגיזני מאד משפט־הסיום במאמרו המתקיף של שלונסקי וזו לשונו:

“איני מכחיש: אדם יקר הוא היהודי הזה. אבל בדברי־שיר הבשורה הפיוטית היא העיקר, ולא הלשון־קודש” (ט“ז כסלו תרצ”ב).

אז שאלתי את עצמי: אם לביאליק אין בשורה פיוטית, מהי איפוא הבשורה הפיוטית של שלונסקי? חשתי מצוקה גדולה.

כשיצאתי מקבוצת חולדה בראשית תרצ"ג וקיבלתי עלי לרכז את פעולות־התרבות במועצת פועלי רחובות, הייתי מזמין מרצים שונים. אך את שלונסקי הזמנתי בכוונה מיוחדת. הוא היה אחד מראשי “כתובים” וביקשתי אותו שירצה את דעותיו על הספרות, שעוררו לא־אחת מחלוקת גדולה. לאחר בירור עם כמה מבני קבוצתו, נענה באדיבות ואף עשה רושם בדבריו. עיניו הבריקו, דיבורו היה נלהב ומשכנע, עמידתו כחזן בשעת תפילה, כופף גופו, מניף ידיו כלפי מעל ומניח אחת תלויה באוויר, ומתיז אותיות ומלים כדי להדגיש את העיקר. בשיחתו עמי נגעתי־ולא־נגעתי בפולמוס ביאליק, שרתח בי, וחשתי רחש עמום של חרטה. ניחמתי עצמי בכך, אף־על־פי שבפומבי לא חזר בו אלא במקצת ובשפת־מליצה לאחר מותו, ורק ברבות הימים מנה את המעשה הזה בין “חטאות נעוריו”, ואף קיבל בשנת 1959 פרס־ביאליק.

ואת “חטאי” אני מזכיר: חשבתי, שראוי שלונסקי לכל פרס ספרותי שבעולם, רק לא לפרס־ביאליק, שכן לא בביאליק בלבד פגעו, אלא מתחו על העמוד גם את הפרס. באותה מידה לא יכולתי לדמות בנפשי, שאברהם קריב יהא מקבל פרס־ברנר… אכן, גם שלונסקי עצמו לא חש בנוח, ובדבריו בטקס החלוקה אמר בין השאר: “רצה הגורל – או רצו השופטים – ובמלאת 25 שנה לפטירתו של ח.נ. ביאליק, מקבלים את הפרס, הדוגל בשמו, שני אנשים, שבמשך שבע שנים הלכו שמותיהם צמודים והיו זיווג, שייצג מרי שהזמן־גרמו בתרבות העברית. הרבה פירושים נתפרש המרי הזה בדיסטאנץ הטוב והרע של הזמן. לא ארחיב את הדיבור על המרי, שאני מחסידיו ככוח בונה בתרבות; לא אדבר על הסיכום. ימים יגידו. ולהם המשפט”. דברים סתומים קצת, אבל ברורים.

כיום, בסקירה־לאחור, מרוצה אני מכך, ששלונסקי ושטיינמן קיבלו פרס־ביאליק, משום שזה ציין חתימת־מחלוקת, והודאה, שהם חוליה בשלשלת־זהב אחת של הספרות העברית החדשה. ומעיד אני עדות ראייה, שמיעה ותחושה, שרוחה של אותה מחלוקת וריחה לא התנדפו עד ששני הצדדים נעשו נוחי־עדן, וכל הפרשה הולכת ונהפכת להיסטוריה צרופה. יש להניח, שחוקרי ספרות ותרבות עתידים ליתן דעתם על פולמוס חשוב זה בין אישים ואסכולות ולהיות בוררים ניייטראליים יותר מבני־דורם, שהיו שותפים פעילים או סבילים בזירה זו.

ב

בראשית הארבעים נתקיימה ועידת הסופרים, שקדמה לה התארגנות מסויימת של צעירים, שלא היו מרוצים מפעולת הועד המרכזי. נבחרתי לחבר הועד של אגודת הסופרים והתכוונתי לחולל שינוי במערכת הפעולות. בתחילה נתקלתי ביחס דוחה, אף־על־פי שקשרי עם ותיקי הסופרים היו קשרי כבוד הדדי, אלא שהשיגרה וההרגל להסתפק בפעילות קטנה קוממו אותם עלי, הטירון, המנסה להציע תכניות ממשיות ולבצען. אולם מעט מעט, ולא בסערה, כבשתי לי קשב ואף התחילו להענות להצעותי. הקאדנציה הראשונה היתה כעין מכינה, שלאחריה באה סידרה של פעולות ראויות לשמן. נוסדה הספריה המקורית, שבה יצאו לאור “שירים אחרונים” של יעקב שטיינברג בעריכתו של אשר ברש (תש"ח), ו“רשימות אחרונות” שלו בעריכתי. נבחרתי למערכת הספריה המקורית ושיניתי במקצת את התדמית הרגילה, כי הצלחתי להכליל בספריה לא רק סופרים מוסכמים, אלא גם את ספרו של יעקב הורוביץ, “עולם שלא נחרב עדיין”, שלא היה מקובל בחוג זה. וכן נוסד באגודה מדור נוסף “ספרי נפש”, כלומר, להוצאת ספרי סופרים שנפטרו. ערכתי והוצאתי את ספרו של יצחק פרנהוף “ספר־המתנגדים” – סופר עברי בבוצ’אץ', שהיה מפורסם בסוף המאה הקודמת בפרסום “ספרי שעשועים”, שבו השתתפו מבחר הסופרים של הדור (קלוזנר, ברדיצ’בסקי, טשרניחובסקי). אולם “ספר המתנגדים” נמסר לי בכתובים על ידי בנו באמריקה ואני עמלתי בהתקנתו לדפוס. הספר מתאר את המתנגדים בעירו ובסביבתו תיאור חי ויפה. וכן ערכתי עוד ספרים בהוצאות אלה (הייגר, ר' בנימין ועוד).

כשנתבצר מעמדי, התחלתי מכשיר את הקרקע לאחות את הקרע בין חבורת שלונסקי ואגודת הסופרים. זה היה נראה לי כהור־ההר, שאין כלל לטפס עליו. דיברתי עם שלונסקי ביחידות והשתדלתי להקנות לו את חשיבותו של הענין. תחילה אמר לי, שעבודתי לבטלה, שאיני מכיר עדיין את הוותיקים האלה, ועתיד אני להתאכזב. לאחר גישושים גם בצד השני, נאמר לי: אדרבא, נסה נא ותראה. ניסיתי ובועידת הסופרים בשנת 1945 אמנם נבחר שלונסקי לחבר הועד המרכזי. אך הצלחתי היתה בת־חלוף. הוא בא לכמה ישיבות, ובכל ישיבה היה דין ודברים קולני על ענינים שונים, חשובים ושוליים, ולבסוף עזב שלונסקי את הועד מתוך אמירה בנוסח הידוע: “לא אמרתי לך, שכך יהיה? הם אינם רוצים בי”. בהיותי עד־ראייה־ושמיעה ידעתי, שהקולר תלוי גם בצוארו שלו. אך רעיון־התשובה לא עלה יפה.

כמה שנים לפני כן עשיתי בתום־לב מעשה ספרותי לשמו, שהיו לו תוצאות חשובות ביחסי עם שלונסקי ושטיינמן. בשנת תרצ“ח (1938) פירסמתי ב”מאזנים“, בעריכת יעקב פיכמן, שתי מסות־ביקורת עליהם, שעשו רושם כפול בשעתם; ראשית, המסות כשלעצמן, ושנית, על שנדפסו ב”מאזנים“. זאת היתה העזה מצד פיכמן, שכן דעת חבריו שמינוהו כעורך לא היתה נוחה כלל וכלל ממעשה זה. הן “מאזנים” נולדו כתוצאה של פירוד והיבדלות מ”כתובים", שהיו תחילה כלי־מבטאה של האגודה כולה. אווירה של נזיפה הורגשה בישיבת הוועד המרכזי בהתקבל שתי החוברות עם שתי המסות. אבל אני כתבתי עליהם מתוך הערכה ובלא כל כוונות צדדיות, והם החזיקו לי טובה. שטיינמן בלחש, באין אומר ודברים, כדרכו, ושלונסקי, בניב־שפתיים, כדרכו. לפיכך ראה חובה לעצמו שלא לדחות אותי בקש בשעה שהצעתי לו להצטרף שוב לועד האגודה. ושמא כדאי להבליט גם זאת, ששנה לפני מותו, כשיצאו כתביו לאור, רשם לי על שערו של הכרך הראשון הקדשה, וזו לשונה: “לישראל כהן, שהיה מן הראשונים לריעות עם השיר והשר. בידידות – א. שלונסקי”. אכן, לא שכח.

ולפי שאני עומד בפרשת תגובה, מן הענין לספר על עוד תגובה, שאני לא שכחתי אותה. בתשרי תרצ“ו פרסמתי ב”מאזנים" מאמר בשם “לחשבון נפשה של הספרות העברית”. הכותרת מעידה על תוכנו. ניתחתי את מצב הספרות, הערכתי את טיב הבמות הספרותיות. ותוך כך עמדתי על ארבעה סופרים ותיארתי בתמציתיות את ייחודו של כל אחד מהם. הארבעה הם: אליעזר שטיינמן, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמן ואברהם שלונסקי. לא התלהבתי מחידושי “גליונות” ולא מעורכו. ליצחק למדן לא נעם, כמובן, הדבר וב“גליונות”, חוברת ו' של כסלו־טבת תרצ"ו, פירסם תגובה פרועה ביותר עלי ועל פיכמן, עד שאפילו סופרים בעלי יחס חיובי ללמדן ולירחונו נדהמו מסגנונו מחוספס־הנימוס והעירו לו על כך. אולם בעוד שהללו הסתפקו בתוכחה בחדרי־חדרים, לא כן עשה שלונסקי. בהיותו אז עורך המוסף הספרותי של “הארץ”, פירסם בגליון מיום 17.1.1936 רשימה בשם “צנינים” בחתימת א. סורד (זה היה שמו כמגיב) ויצא בדברי־הגנה מפורשים על סופר צעיר, הנתקף בגלל דעותיו ששונות הן מדעותיו של עורך ותיק. ולפי שמאמרי שהרגיז לא נכלל בתוך כתבי, רואה אני צורך להביא פיסקאות אחדות ממנו על שלונסקי, כפי שחשבתי עליו כבר בימים ההם:

“תמיהני, אם יש משורר פופולארי כמותו. מי לא שר משיריו ומי לא שמע אותם מעל במה בנשף או בחגיגה? ברם, מעטים הם אשר טרחו להבהיר לעצמם על ידי מקרא שקוד ומדוקדק על שיריו ותרגומיו, מה ערך התופעה הזאת בספרות העברית החדשה. כמה חיים, דם, רעננות ומרחב חדרו בזכותה לתוך כל החרכים של השירה העברית! ודאי, מן “הקונצים” הלשוניים שלו נהנים רבים ומייחדים עליהם את שמו ויש גם שהעניקו לו תואר “מוקיון” בגללם. אולם מה מנין אלה, שחשים ומבחינים במהותה המחדשת של שירת שלונסקי? הרבים־המרובים אטומים וסומים מלראות, שעל ידיו נפתחו בשבילנו שערים נעולים, המוליכים אותנו להרגשת־עולם ולהנאת־עולם חדשה. הרי אין ערוך לציורים, להשאלות, למיבטאים הסמליים ולדימויי־ההסתכלות, שבהם העשיר שלונסקי את בן־דורנו העברי (ואולי לא רק העברי). הלא לפרקים נעמוד אחוזי השתוממות למראה עושה הצבעים, ההבעה וכוח־החיים שבשירתו. ־ ־ ־ השירה העברית שלאחר שלונסקי תהא אחרת מזו שלפניו. הבטחון העצמי גדל, המסגרת נשתנתה, הדפוסים רחבים יותר וכלי־האומנות נתחדשו”.

ג

חיבתי והערכתי אליו התמידו, אלא שבתקופה אחת גבה הר בינינו. הוא נעשה חבר אדוק למפ“ם, וזו היתה, כידוע, דבקה במשך שנים לברית־המועצות, עד לעלית חרושצ’וב לשלטון. דבריו וגם כמה ממנהגיו של שלונסקי נראה לי כהפרת אמונים לעצמו ולאני־מאמין שלו. ייחודו נבלע בתוך גוף מפלגתו. לא הבינותי כיצד יכול אדם כמוהו לפתוח ב”לא תרצח" – זה שם החוברת שהוציא לפני שנים – ולסיים בהזדהות עם משטר־הרצח של סטאלין. חידה היתה בעיני הסכמתו – ולוּא בשתיקה – לקיומה של “מולדת שניה” – הוא, משורר החלוצים, שהמולדת היתה יקרה לו כל כך ונתן את נפשו עליה. תהיתי: להיכן נעלמו עצמאותו כמשורר־מחוקק והבחנתו הדקה בין מה שאנו עושים כאן ובין יחסה של ברית המועצות לציונות המתגשמת? ולא האמנתי, שזה היה צו פנימי.

ודוק: מעורבותו בחיי הציבור היתה יתרון בעיני, ולא היותו חבר מפ“ם הפריע לי אלא הסתגלותו לגלישתה של מפ”ם להשקפה הסוטה מן הדרך הציונית הישרה. הלא המושגים “הזמנה סוציאלית”, “ריאליזם סוציאליסטי” ו“מולדת שניה”, היו רווחים אז בתוך מחנה זה, והוא, שלונסקי, היה אזרח נאמן בתוכו! צער ואכזבה נגרמו לי מזה, והשתדלתי ככל־יכולתי לא לראותו ולא להגיב על מעשיו. ביחסי אליו נטלתי עלי לידום.

אחר כך ראיתי את לבטי התוודותו והבינותי את לבו. בישיבת מרכז מפ"ם, שנתקיימה במלאת לשלונסקי שבעים שנה, נאם שלונסקי נאום מעניין, שהיו בו הצטדקות ווידוי. וראוי להקשיב:

“אני זוכר תקופה של מתיחות רבה בין מפא”י למפ"ם – תקופת הזדהותנו – הנראית לנו היום כנאיבית – עם “עולם המחר”, שהמחשתו היא מוסקבה, פשוטו כמשמעו.

היותי חבר מפ“ם לא נתנה שירתי בסד. מעולם לא הטילה עלי גזירות, ברוח של “שמש בגבעון דום!” ־ ־ ־ ואף לא פעם אחת – “הזמנה”, היינו הזמנה מבחוץ”.

ברור, הביטוי “הנראית לנו היום כנאיבית”, נראה לנו כחיוור למדי בפי משורר כשלונסקי, שכוחו להביע כבר הצטיין ביתר הצלחה. אף־על־פי־כן, גרמה לי ההתפכחות בשעתה שמחה כפולה: שמחה על תשובתו לדרך הישרה ולשכל הישר, ושמחה פרטית, שהמחיצה הוסרה ושוב נוכל להסתכל זה בעינו של זה בלב צח.

ואמנם הפיוס היה כמעט שלם. אני ביקשתי לקרב אותו לאגודת הסופרים ולהשתתף ב“מאזנים”. הדבר הזה עלה בידי רק מקצתו. הוא השתתף פעמים אחדות ב“מאזנים”, אך לכלל שיתוף עצמו בחיי האגודה לא הגיע. דבר זה אירע באפריל 1970, כשביקשתי אותו, אגב ביקור בביתו, להרצות בועידת הסופרים והוא נענה והרצה על “סופר וזמן”. היתה בכך לא השלמה פאסיווית, אלא תמורה פעילה, מעין שיבה מאוחרת במחשבה תחילה.

ד

יצחק לופבן, שהיה עורך “הפועל הצעיר” עד שנת תש“ח, לא היתה לו אהדה מיוחדת לקבוצת שלונסקי ושטיינמן בכל גלגוליה, אף־על־פי שלא כפר בערכם כסופרים. אני הייתי “פוקד” את שלונסקי בדברי־הערכה ב”הפועל הצעיר" בכל שעת־כושר. במדורי שלי, “הערות ורשימות”, הייתי חופשי לכתוב על נושאים לפי בחירתי וכך עשיתי, הגם שלא תמיד היה הדבר לרצונו של העורך. כשלופבן נסע לקונגרס או יצא לפגרה הייתי משתף את אליעזר שטיינמן בעיתון, ועל ידי זה יצרתי עובדה שאין לבטלה. כשנתחזק מעמדי בעיתון, עשיתי נסיונות לשנות את יחסו של לופבן לכמה סופרים, ובתוכם שלונסקי, אך לא עלתה בידי. היתה לו טינה עליו בשל פגיעתו בביאליק, שלא הוסרה לעולם. פעם אחת נתקבלה רשימה על ספרו של שלונסקי, אז פנה אלי לופבן: “נו הא לך, ערוך אתה את הרשימה על שלונסקי שלך”. יחס זה אליו מצאתי גם בבני־דורו האחרים. פעם, בעידנא דריתחא, אמר לי: ביאליק הוא אבי השירה החדשה. ומי שאין לו אב, איננו בן, אלא ממזר. אחר כך המתיק קצת את הדימוי. כשחזר פעם מהצגה, שאת המחזה תירגם שלונסקי, אמר לופבן בהתפעלות: “בתרגום הוא באמת מצויין”. אני לא התפעלתי מזה, שכן רוב שוללי שירתו הזדרזו לשבח את תרגומיו. כך עשה גם יעקב שטיינברג. הכל הסכימו, שהוא בקיא גדול בלשון העברית, וכידוע, אף טבע המשורר ז. שניאור מטבע מיוחד וכינה את שלונסקי בשם: לשונסקי. זה היה עוול משווע, שסופרים חשובים עושים לא־פעם לסופר אחר. אני ידעתי יפה, כמה הכאיב הדבר לשלונסקי. אפשר שנהגו בו כאן מידה־כנגד־מידה, הואיל וגם הוא היה מהיר לפגוע בציפור־הנפש של אדם על ידי עיקום מתוחכם של מילה, או שינוי סדר אותיותיה, או על־ידי נוטריקון. והדוגמאות מרובות.

שלונסקי היה משתוקק להערכה. הוא ידע את ערכו ורצה שגם אחרים יודו בו. ואמנם היו לו מעריצים ומעריצות, שציפו למוצא־פיו ולפרי עטו, אם בשיר או בפזמון, או בחידוש לשוני מפתיע. היתה לשלונסקי נטייה ברורה “לרביות”. כל בית־קפה, שקבע בו מושבו נהפך ל“חצר”, שחסידים התגוררו בה וחטפו שיירים מעל שולחנו. סופרים צעירים, שכבר “ניסו הנוצה”, וסופרים שחתימת זקנם אך החלה לצמוח, סבבוהו וקיבלו ממנו “סמיכה”. הוא הקדיש להם מזמנו ומכוחו וגם מרוחו, והיה קורא את שיריהם קודם שנדפסו ולאחר שנדפסו, מחווה דעתו עליהם, ונותן להם “הסכמה”. הוא היה שר־המסכים לחסידיו. גם בהיותו עורך “טורים” סדרה א' וסדרה ב', נהג מלכות ברמה, פוסל ומכשיר כרצונו. וכמה שנים היו חבר משתתפיו מקבלים עולו ומצדיקים דינו. דרכו בעריכה היתה ביד קשה. היה עושה בכתב־היד כתוך שלו. בענין זה היה דומה לש. בן־ציון ולדרויאנוב בדור קודם. כשקרא שיר או מאמר והרגיש, שהוא יכול לבטא את הרעיון ביתר שכלול, ראה היתר לעצמו לתקן ולשפר ולא היה איכפת לו שבדרך זו הוא מטשטש את צלמו העצמי של הכותב. ונמצא, שרוב הדברים של סופרים לא־נודעים היו משופרים בסגנונם, אך ארוגים באריגה אחת, או נצמחים מערוגה אחת. מטעם זה היינו עדים לחזיון מתמיה אך רגיל, שמשתתף ב“טורים”, שדבריו נתפרסמו והפיקו רצון מאת הקורא, לא נתקבל על ידי עורך אחר, משום שדבריו היו פגומים ובלתי ראויים לדפוס מצד סגנונם וחיבורם, והעורך לא היה מוכן מבחינה מוסרית ומעשית לשכתב את דברי הכותב הלקויים בחסר וביתר. גם בקביעת סדר הדברים בעתון, מי קודם ומי אחריו, היה דן יחיד, והרגיז את הנוגעים בדבר.

אולם לא כל העיתים שוות. מקצת מן המשתתפים הקבועים הגיעו מעט מעט לידי הכרת ערך עצמם ומקצת ממשתתפים אחרים התבגרו, והתחילו נשמעות טרוניות ומורת־רוח. ישראל זמורה, שהיה עם שלונסקי כל הזמן ב“כתובים” וב“טורים”, מספר ב“קטעים מיומן”, שנתפרסמו ב“ידיעות אחרונות” (10 במאי 1974) דברים מאפיינים על ענין זה. ונביא פיסקה אחת בלבד:

“שוחחתי באופן מיוחד עם לאה גולדברג על המצב ב’יחדיו' וב’טורים', על סכנת ההתפוררות בגלל עריכתו של שלונסקי, שכל מעייניו הם רק לדעותיו, ובגלל יחסו המזלזל בחברים”.

התוצאה של מצב זה לא איחרה לבוא. גם “טורים” סדרה ב' בטלה הופעתם. ודאי היו גם סיבות אחרות, אך הסיבה הנ"ל היא ראשונה במעלה.

אני עקבתי אחרי המתרחש במחנה זה, שהייתי מאוהדיו עוד לפני שנים, ונמנעתי מלהצטרף אליו. כי לא במה ספרותית היתה חסרה לי, אלא חברה, וזו היתה מלאה מתיחויות וניגודים, וחזיונות בלתי רצויים רב־יתר מן הוותיקה, שהיתה מרוכזת סביב אגודת הסופרים. כי בינתיים נצטרפו לאגודת הסופרים סופרים צעירים, שלא ידעו את המחיצות הקודמות, והאגודה התחילה לתת דעתה על התמורה הזאת. אחד הסימנים היה הוצאת קובץ “פמליה”, בעריכתי, שבו נתפרסמו דבריהם של 26 סופרים צעירים, שעדיין שמם לא נודע ברבים. נסיון זה נטל את המונופולין על סופרים צעירים מידי אחרים, וחולל שינוי יחס לאגודה.

שלונסקי היה תמיד הומה ומהמה אחרי דברים חדשים. כשלא היה במזל יצירה היה במזל עשייה. גילו המתקדם מיתן אותו במקצת, אך לא האט את עבודתו. חיבר שירים, תרגם שירים, ערך כתבי־עת, התקין מחזות להצגה, הוציא אנתולוגיות, פזם פזמונים, חידש מלים וניבים, קבע ראיונות עם מתחילים־בכתיבה ועם ממשיכים, התפלמס עם יריבים והיה מפזר הברקות והרעמות על ימין ועל שמאל. בעשור האחרון לחייו נצטמצמה “חצרו” והייתי מבקרו בביתו. גם בריאותו לא תמיד היתה כתיקונה. אבל תסיסתו נמשכה. באותם ימים שעסקתי בחיבור ספר הפתגמים המקבילים בשלוש לשונות – אנגלית, גרמנית ועברית – הייתי משוקע לעתים קרובות במציאת מקבילה עברית במקורות עתיקים וחדשים, או בחיבור תרגום משלי, ולעתים קרובות היה מוחי מוטרד מכך. פעם אחת קמתי והלכתי לשלונסקי, כדי להשיח לפניו כמה ספיקות. פתאום הפסיקני שלונסקי, ואומר: “לפני זמן־מה עלה בדעתי תרגום עברי לפתגם אחד ידוע: ‘לא כל שנוצץ, זהב הוא’. האם אין ריח של תרגום מגושם עולה מנוסח זה, והרי נוסחי החדש: ‘לא כל כתם פז’”. הודיתי לו על מקוריותו של הנוסח, והוא ביקשני שלא לפרסמו עד שישתמש בו בכתב בעצמו. אמרתי לו, שעד שיצא הספר יעברו עוד כמה חדשים. נוסח הפתגם הזה נכנס לספרי בציון שם מחברו, אך נדמה לי, ששלונסקי לא השתמש בו והוא אינו מצוי בשום מקום אחר. בתחום זה של הלבשת צורה עברית למימרות לועזיות היה רב־אמן ממש.

ה

בשנת תשל"ג (1967) נתמניתי על ידי שר־החינוך־והתרבות זלמן ארן לחבר בועדת־השופטים למתן פרס ישראל לספרות, יחד עם שלמה צמח ופרופ' שמואל ורסס. היה לי ברור, שהגיעה השעה להעניק פרס זה לשלונסקי. צמח נטה תחילה להעניקו לאלתרמן, אך לבסוף נתקבלו דברי, שאין להקדים את התלמיד לפני רבו, כי יהיה בכך טעם לפגם, ־ ושלונסקי זכה בפרס זה. הוא קיבל את הידיעה בסיפוק־נפש רב וקידם את פני באמירה עליזה: “זה משהו!” טקס הענקת הפרס בירושלים היה שרוי במה שרגילים לכנות מעמד, ושלונסקי היה נרגש מאד, כפי שיוכיחו כמה משפטים מנאום־התודה שלו:

“־ ־ ־ יש משהו נוּגה בשמחה זו של קבלת פרס, כיגון המראות של עת־האסיף. רמז לסך־הכל, לעד־כאן. ־ ־ ־ ואתה מעז להרהר בנפשך: אולי באמת היית לפה לדורך, לעמך – אם מעט ועם הרבה. כי מהו היוצר? – בחינת ‘לבדד ישכון’, או שליח־ציבור? יש פנים לכאן ולכאן. והאמת היא כי שניהם גם יחד, כי רק ב’יחד' הדיאלקטי הזה מתחולל השיר. ועל כן גדולה קורת־הרוח, ולא קטנה ממנה המבוכה”.

הוא לא זכה לראות את הפרס האחרון בחייו, אם כי הידיעה עליו ודאי השיגה אותו. אני כתבתי את ההמלצה של ועדת השופטים למתן פרס פיכמן לשלונסקי, אבל שבעה ימים לפני טקס ההענקה נפטר, ובשעת החלוקה הקדמתי לקריאת נימוקי־הועדה מבוא קטן, שהישרה עצבות גדולה בקהל:

“כשכתבנו את נימוקי ועדת השופטים ראינו את שלונסקי החי והתוסס, שעם כל הישגיו הנפלאים עדיין הוא שוקק תכניות יצירה ותרגום לרוב. ואת הפרס ראינו כביטוי לתודתנו, על מה שהעניק לנו ועל מה שעתיד היה עוד להעניק לנו. ואולם לאסוננו הגדול, אני קורא את נימוקי הפרס לאחר מותו, במעמד רוחו ולא במעמד גופו, ודברי תשובתו החכמים והחריפים לא יישמעו עוד באזנינו. הושבתה שמחתנו. אולם אנו נעשה כמנהג אבותינו: נעסוק בתורתו, בשירתו, בתרגומיו, נעמיק חקר ביצירתו, נבליט את חלקו הגדול בספרות העברית, וננחיל לדורנו ולדורות הבאים את ערכי היופי והאמנות שיצרה רוחו הגדולה. אנו נחיה את נוכחותו תמיד, נהגה בו ונדובב את שפתותיו בקבר – והלא זוהי משמעותה של השארת הנפש, שהיא תכלית כל יוצר אמיתי”.

ו

בן־פורת אברהם, שהיה עם זה בן־ממר, בועט באבות – נעשה אָב. ראיתיו בעונת “התאבהוּתוֹ”. גם קצת מאלה, שהיו משכימים ומעריבים לשולחנו בבית־קפה או לפתחו בבית, כדי ליהנות ממנו עצה, תימוכין והסכמה, ואף למדו ממנו פרק ביצירה, התחילו מתישים זיקתם החיה אליו. איש איש כפי שתדבנו ערמתו. שלונסקי לא שינה ויסתו בגלוי, אבל עולמו הפנימי הצטלל. נראה, שבתקופה זו נתרקמו השירים של “ספר הסולמות”, שבלי לקפח כחוט־השערה את שיריו הקודמים, הריהם סולם לעליתו ואף להמראתו. הספר הוא כעין משנה־שירה, על משקל משנה־תורה, אלא בדרגה עילאית של מבע, קול, צבע ואור. אני מוצא בו תמצית התהיות של חייו, בלי הצעצועים, שלא תמיד היו לשבח. בהיותו שרוי בצלו של בית־דינו האחרון ביקש גם לעמוד על סוד נפשו.

עוד לפני ארבעים שנה כתבתי עליו מסה, שבה חיוויתי את דעתי, “ששירתו של שלונסקי פרט לחטיבות בודדות, שירה דיוניסית היא”. שלונסקי עצמו היה מרוצה מהגדרה זו, אך בנפשו הציקה לו חידת־מהותו זו. והנה ב“ספר הסולמות” (עמ' 162) הוא אומר על דרכו אמירה מופלאה, שמעמידה אותנו על דעת־נפשו, על המזיגה הנפשית שלו:

שֶׁלִי שְׁפִיוּת מְקֻטָרָה בְּכָל רָאשֵׁי קְסָמִים

שֶׁלִי הוּא חֹלִי שֶׁכֻּלוֹ

בָּרִי

וְשֶׁמָא

וְנִגוּן

שֶׁלִי גַלְגַל־חוֹזֵר־וְלֹא־מֵאַיִן

וכן ביקש לעמוד על סוד עתידו, על השארת הנפש שלו – על דעתם של הדורות הבאים. דבר זה עינה אותו תמיד, כי חשש מפני עיוות־דינו ושיבוש סיכום המכלול שלו לאחר שיהיה כחומר בידי המעריך. הלזה יסתמך על בני־דורו של שלונסקי, שטעו בסיכום ערכו ועלולים גם להטעות. בשירו “העץ הוא כל גיליו” (עמ' 70) הוא שר מנהמת לבו:

אֵינִי יוֹדֵעַ מַה יֹאמְרוּ עָלַי הַהֵם שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ.

חוֹשֵׁשְנִי: הֵם יִטְעוּ בִּי לֹא פָּחוֹת מִבְּנֵי דוֹרִי.

הֵם יְנַגְחוּנִי בִּפְסוּקַי

מִן הַמִלֵאת

וּמִן הַבֹּהוּ –

יִרְאוּ אוֹתִי בִּכְתִיב וְלֹא יִרְאוּ בִּקְרִי.

אֲבָל הָעֵץ הוּא כָּל גִילָיו

כָּל גִלוּיָיו גַם יַחַד

כְּגוֹן אֲנִי שֶׁהִנְנִי כָּל עֲקֻבַּי וּמִישׁוֹרַי.

אַל נָא תָּשִׂימוּ פְּדוּת בֵּין שֶׁלֶף לְתִפְרַחַת

כּשֵׁם שֶׁאֵין בִּי פְּדוּת בֵּין אוֹי־לִי לְאַשְׁרַי.

אַתֶּם שֶׁבָּאתֶם כְּבָר!

אַתֶּם שֶׁעוֹד תָּבוֹאוּ!

רְאוּ נְתִיבוֹתַי שֶׁכָּל אַחַת נִפְלֵאת

שֶׁכָּל אַחַת מִלֵאת וְכָל אַחַת הִיא בֹּהוּ

וְכָל אַחַת – מִבֹּהוּ אֶל מִלֵאת.

מובטחני, שחששו היה לשוא. מקומו של שלונסקי כמשורר וכמתרגם שמור לו בפנתיאון. על אף חילוקי הערכה שהיו כלפיו. הפגנת־כוחו של שלונסקי ותנופת־חרבו־ולשונו בימי חייו, העכירו לא פעם את משפטו של הדור. ודאות היא בי, שהשיפוט המאוזן יחזור לזיוו, לאחר שייעלם הסרח־העודף של היצר־הטוב ושל היצר־הרע כאחד. ואני אזכרנו, את ידידי שלונסקי, כמי שהלהיב את דמיוני בנעורי, שימח לבי בשיריו, בידח את דעתי בפזמוניו ובאימרותיו ונצטרף כריע בשלושים השנים האחרונות. חיבבתי אותו תמיד, את דגלו ואת דילוגיו.

א

שמו נודע לי לראשונה מסיפורו הראשון, “סולייקה”, שנתפרסם בשנת תרפ“ד (1924) בקובץ “פרט”, בעריכת שופמן בווינה. אחר כך קראתי את סיפוריו ב”הפועל הצעיר" (“שלושת עילופי איציק”, “המזיק הצולע” ועוד) ובבמות אחרות ונתרשמתי מחדשנותו, כדרך ששמו נזדקר לי מפעם לפעם מעל מודעות על הצגות בתיאטרון, כמתרגם מחזות, כמשתתף ב“כתובים”, כחבר הקבוצה הספרותית “אמודאים” ואחר כך – “יחדיו”. היכרתי אותו פנים אל פנים כמה שנים לפני שנתיידדתי עמו, אבל היתה לי איזו רתיעה ממנו, ורק בשנת תרצ"ג (1933), כשעזבתי את קבוצת חולדה והתגוררתי ברחובות התוודעתי אליו.

הייתי אז אחראי לפעולה התרבותית של מועצת פועלי רחובות, והזמנתי אותו להרצאה. זה היה לאחר שחבורת “כתובים” נתפרדה ונוסד שבועון חדש בשם “טורים”, שיעקב הורוביץ היה חבר במערכתו, כשם שהיה חבר במערכת “כתובים” ואחר כך במערכת “מחברות לספרות”. בדעתי היה לזמן את כל ראשי “כתובים”, שחוללו סערה בחיים הספרותיים, כדי לברר לציבור הטוב ברחובות סוגיות ספרותיות שונות. התרשמתי ממראה פניו של הורוביץ הנוטים לצנימות, מעיניו המקרינות עצבות ומבת־שחוקו שלאחר יאוש. אך תשובתו היתה משום־מה יוהרנית ולא לפי טעמי, ולכן נמנעתי מלהמשיך במשא ומתן ולא פניתי אליו עוד. כנגד זה, הזמנתי את אליעזר שטיינמן והוא עורר בדבריו ענין רב ואף קשרתי עמו קשרים אישיים, שנתפתחו והלכו כדי ידידות גדולה, כפי שיסופר במקום אחר. אחר־כך הזמנתי גם את שלונסקי, שהירצה על דרכו בשירה. תקרית קטנה ובלתי־נחשבת זו הרתיעה אותי, כאמור, מפני נסיון חדש לפגישה עם הורוביץ, גם לאחר שעברתי לתל־אביב לעבוד במערכת “הפועל הצעיר” והייתי מזדמן עמו באקראי ברחוב או במסיבה. אבל את סיפוריו קראתי בהתמדה ולפי סדר הופעתם, מתוך הערכת כשרונו ודרכו ביצירה.

בשנת תרצ“ז ביקר הורוביץ במערכת “הפועל הצעיר” ושוחח עם יצחק לופבן, שהיה עורך השבועון; לאחר שסיים שיחתו פנה אלי וביקשני להיפגש עמו. הסכמתי. נפגשנו על שפת הים ביום יפה אחר הצהריים. הוא פתח בשיחה ותיאר לי בה את מהלכיו עם סגירת “טורים”, וסיים ששוב אינו יכול ללכת בדרך זו ועם חבורה זו ומציע לי ליצור חבורה חדשה עמו ועם עוד סופרים שייראו לנו. לשאלתי מה מטרתו של מעשה זה, השיב: הכנת עיתון ספרותי חדש, הקמת במה לוויכוחים ולדיונים בעניני ספרות והגברת השפעתם של סופרים צעירים על חיי התרבות והספרות בארץ. כשבדקתי את מספר האנשים המוכנים לכך, נוכחתי לדעת, שלמעשה הוא מהלך יחידי. והענין כולו נראה לי מוקשה גם מבחינה ציבורית וגם מבחינה פרטית. מבחינה ציבורית עדיין לא התנדף העשן של “כתובים” ו”טורים“, ודעת־הקהל, גם זו של סופרים, היתה חלוקה ביחס להישגיה הספרותיים של חבורה זו, שנתבדלה ברעש גדול. הללו גינוה והללו שיבחוה, ואילו אחרים ביטלו את ערכה, ואף אני, שהיתה לי אהדה אליה, לא יכולתי לסלוח לה יחסה הגס לביאליק, שנתבטא במאמרים תוקפניים ב”כתובים“. ומבחינה פרטית, המו בי תכניות אחרות, ביחוד התכנית להקים אגודת־נוער בשם “יד־רעים”, שהגיתי יחד עם אליעזר שטיינמן. אגב, כשסיפרתי לשטיינמן על השיחה עם הורוביץ, הניא אותי בכל כוחו מלעשות משהו משותף עמו. ולפי שהשפעת שטיינמן עלי היתה אותה שעה גדולה, והוא ליווה את עצתו בהוכחות ברורות – נעניתי לו ולא יזמתי המשך לבירור עם הורוביץ. אולם, שלא כבפעם הקודמת, לא היתה דעתי נוחה מהפסקת־יחסים זו עם הורוביץ. הרגשתי, שאינני נוהג מידה נכונה כלפיו. חיפשתי דרך להתקשר עמו, ולהפיס את דעתו על ניתוק זה של מגע, שלא היה לו כל צידוק. הפגישות העראיות לא פישרו ולא חיממו, וכך עבר זמן מרובה עד שבאה שעת־הכושר הנכונה. בשנת 1943 נעשה יעקב הורוביץ עורך המדור לספרות של “הארץ”. בתחילה התעלם ממני, ואני אפילו לא חשתי בדבר, משום שלא עלה על דעתי להשתתף ב”הארץ“. אבל כעבור כמה שנים התחיל להזמינני לכתוב במדורו, ואני לא נעניתי לו כלל, ראשית, משום שהשתתפתי ב”דבר" וב“מאזנים” ולא היה לי כל צורך בבמה חדשה. שנית, משום שלא פעם התקיף “הפועל הצעיר” את “הארץ” מחמת כיוונו החברתי המנוגד, ואין זה מן המידה להשתתף בו. אולם במרוצת השנים שיכנע אותי הורוביץ, שהמוסף לספרות הוא כולו על אחריותו, ולפי שאין כל ניגוד בינינו, מן הראוי שאשתתף בו, ואמנם פירסמתי בו מזמן לזמן דברים שונים. אבל מדין־ודברים זה יצא דבר טוב: היחסים בינינו נתהדקו ופגישותינו נעשו תכופות יותר ורציניות יותר.

ב

בשנת תש“ט ייסדה אגודת הסופרים הוצאת ספרים משלה ליד “דביר”. נתמניתי כחבר המערכת של הספרייה המקורית (יחד עם ש. שלום וא. קריב). מיד פניתי להורוביץ בהצעה לתת לנו ספר להוצאה זו. האמת היא, שבמערכת לא היתה התלהבות גדולה להצעה זו, אבל הסכימו לה. ואילו בוועד אגודת־הסופרים, שלפניו הבאנו את ששת הספרים לאישור רשמי, הורגש אי־רצון ברור מצד חלק ניכר של חבריו. הסיבה היתה נעוצה בעובדה, שיעקב הורוביץ היה אחד מחבורת “כתובים” ו”טורים", שהציקה לסופרים הוותיקים, ובראשם ביאליק, ואף על פי שכתבי־עת אלה כבר עברו מן העולם, עדיין היה הרוגז עליהם חריף. ההתבטאות היתה כבושה אבל ברורה. אני עמדתי על דעתי, שאגודת־הסופרים צריכה להיות כללית ומנוערת מכל משפטים קדומים. ספרו של הורוביץ ספר טוב הוא וראוי להוצאה, וזה העיקר, ולא שיירי טינא שעבר שעתם. מובן, שהטיפול בספר “עולם שלא נחרב עדיין” נמסר כולו לידי. קראתי את הספר חזור וקרוא, והצעתי למחבר תיקוני־סגנון שונים, מתוך ידיעה, שכל פגם קל יבוקר שבעתיים. הורוביץ הבין את הדבר והיה נוח לקבל את עצותי. וכך היה ספרו בין ראשוני הספרים של הוצאה חדשה זו. בפרוספקט שנתפרסם אותה שעה מצוי תוכן תמציתי של ספר זה, שראוי להביאו בזה:

בספר “עולם שלא נחרב עדיין” מעביר המספר לפנינו הקבּלה בין מערכת החיים בתחומנו ובין זו שמחוצה לו. על רקע נרחב נבלטים נפתולי הנוער שלנו בתקופה סוערת זו, אכזבותיו ותקוותיו. דרך תיאורו של הסופר מוסיף משנה־ענין לתוכן הסיפור.

הספר נתקבל על־ידי הביקורת בהערכה, והודגש החידוש, שהוצאה של אגודת הסופרים, שהיתה שרויה במחלוקת קשה עם חוג זה של סופרים, פירסמה ספרו של אחד מחבריו הפעילים. אבל למעשה, יותר משנעשה הדבר על־ידי כוונה של פיוס או של מחווה נאה, הוא נעשה בכוח יזמתי העקשנית, שביקשתי למנוע את האופי הכיתתי של הוצאת־ספרים זו. אותה שעה לא נתרשמתי, שאף שאר חברי במערכת היו עמי בכוונה אחת, אלא שאין ספק, כי בלי הסכמתם הדוממת לא היה הספר רואה אור.

ולפי שאני עומד בפרשת פרסום ספריו של הורוביץ, אזכיר, שנעשיתי אחר כך שושבין להוצאת ספריו. וכך היה המעשה: מפא“י ייסדה הוצאת־ספרים משלה בשם “עיינות”. עורכו היה משה כצנלסון. תפקידה היה להוציא את כתבי מנהיגיה של תנועת העבודה וכן ספרי מקור או תרגום במדעי החברה. הצעתי להורוביץ להגיש את ספרו “כי האדם אינו כוזב” ובהשתדלותי הוא נתקבל במערכת ויצא לאור בשנת תשט”ז (1956). שמחתו של הורוביץ היתה גדולה. על דש העטיפה כתובים הדברים דלקמן:

“מבחר זה של סיפורים ומחזות, יצירת רוחו של סופר המהלך בשבילים משלו בסיפור העברי, ‘שלושים שנות כתיבה טמונות בהם’, כדברי המחבר בהקדמתו. ובדפדפי בהם, הוא מוסיף ואומר, 'דומה כאילו זה אך תמול־שלשום נתרקם נגד עיני אותו עולם רצוף סוד שלנו, ואחר תהיות לא מעטות, שעיות ממושכות לפרקים, ואף סטיות שלכאורה אין בהן מן ההגיון, ואכזבות שיש עמהן טעם של יאוש מר – מתברר בסופו של דבר, שעל האדם החי בו רשאי אתה לומר: כי האדם אינו כוזב…”

גם ספר זה זכה לביקורת אוהדת. תכנו המגוון בסיפורים ובמחזות עורר ענין רב, בתארו בין השאר, “כבשוני במה”, היינו, את ההווי של שחקנים נודדים בראשית התיאטרון בארץ מלפני חצי יובל (לפי החשבון בעת כתיבת הספר), בימי קיומו של בית־הקפה “שלג לבנון”. והדמויות חיות ורוטטות ועלילתן מלופפת הומור. מלבד ערכו הספרותי של סיפור זה, הריהו גם תעודה היסטורית על חיי האמנות הראשונים בארץ על כל המשובה, הבוסר והתעוזה החלוצית שבהם.

בשנת תשכ“ג הקמתי יחד עם יונה כסה קרן להוצאת כתבי יעקב הורוביץ, ובשנת תשכ”ד (1964) הופיעו כתביו בארבעה כרכים בהוצאת “מחברות לספרות”. על דש העטיפה נאמר בין השאר:

בסיפוריו של יעקב הורוביץ יש הרבה לב, שפע של חשיבה, הרבה ביקוש של אמת, כוונה רבה להיטיב גורל אדם באשר הוא אדם. י. הורוביץ הוא בעל כשרון לראות יופי ומחונן בבינה בדברים, דברים שבטבע בכלל וטבע אנוש בפרט. בסיפורים אלה מתגלה כשרון אמנותי עצמי, יכולת לשונית מקורית, אוצר מלים אישי. לי. הורוביץ מקום מיוחד ומעמד נבדל בתחומי הספרות העברית.

אני מביא דברים אלה, שנתלוו לספרים אשר הופיעו בחיי המחבר, משום שהם, לפי טבע הדברים, מאופקים וכבושים, אך משתדלים לומר מה שמותר מבחינת הטאקט, לומר בלי לחטוא בהדגשת־שבח מופרזת או בהבלעה מקפחת.

יעקב הורוביץ שמח, כמובן, למראה ספריו, אבל שמחתו לא היתה שלמה ולא ממושכת. ועד היום לא ירדתי לסוף הרגשתו, אף־על־פי שרבות שוחחתי עמו על כך. הדבר האחד, שאמר לי ושהיה בו מידה מסוימת של אמת, הוא, שהם לא יצאו בהידור שנתאווה לו. אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה. לדעתי, ניקר בו ספק, אם באמת יש בכתבים אלה משום סיכום־יצירה ראוי לשמו. נדמה היה לי, שהוא מאוכזב מן החשבון הכולל והירהר אחרי עצם הסיכום: שמא מוטב היה לו להניח את דבריו בלא כינוס כלל. אני הערכתי מאוד את ד' ספריו ואת יצירתו הסיפורית בכלל. ראיתי בהם חוליה חשובה בסיפורת העברית. אך דברי ההערכה שהשמעתי בפומבי ובצינעה לא תמיד הצליחו לשנות את תחושת אכזבתו מעצמו. כי הורוביץ היה בעל ביקורת עצמית אכזרית מאין כמוה עד שעתו האחרונה, ולא היה מתנחם בטיפות־עידוד משלו או משל אחרים. יסוד השיכרון שבו לא פעל. מעולם לא השתכר מעצמו. בתחום זה היה ספקן גדול.

אגב, ארבעה כרכים אלה הוצאו בכריכה חדשה ונאה אחרי מות הורוביץ בהוצאת “עקד” בשנת 1975. ואילו היה הורוביץ זוכה לראותם, נדמה לי, שהיה נהנה מהם.

ג

הבה נחזור לאירועים וליחסים קודמים.

הורוביץ היה אינטרוברטי, שחוויותיו מעסיקות אותו תמיד, ואילו המגע עם העולם החיצוני אינו בשבילו אלא כורח לא־יגונה. תמיד היה משוקע בניתוח עצמי אכזרי, בדיאלוג פנימי, שלא הניח אלא מקום מועט לזיקה פעילה לעניינים חברתיים. יתר על כן: היה לו יחס של חשד בפרהסיה הציבורית והתרחק ממנה. המוסף לספרות של “הארץ”, שערך, תרם ליקיצתו מדמדומי ההתכנסות בתוכו. הצורך לבטא את עולמו הפנימי וערכיו בא על סיפוקו בכתיבת הסיפורים, שעלילותיהם רצות רצוא ושוב. “זרם התודעה” היה טבוע במקצתם.

אני סייעתי לו בטיפוח תשוקתו החבויה לעניני ציבור ולהבעת עצמו גם בדרך הפעילות הציבורית. הביטוי הממשי לכך היה כפול: ייסוד מועדון לסופרים ולאמנים “מילוא”, והפעילות באגודת הסופרים. חשתי ברצונו החריף לצאת מן המעגל הצר והנעול.

אתחיל איפוא במועדון “מילוא”.

בשנת 1952 (ביום 18/12) נפתח מועדון לסופרים ולאמנים “מילוא”. בין הפותחים היו: ד“ר יעקב הורוביץ, שר החינוך והתרבות, פרופ' בנציון דינור, ואליעזר שטיינמן. קדמו לפתיחה זו כמה בירורים במסיבות סופרים ואמנים. מפא”י תמכה ביזמת הקמת המועדון ואף מימנה את רוב ההוצאות, אבל לא התערבה כלל בפעולותיו ובכיוונו. באסיפת־יסוד נבחר ועד של סופרים ואמנים, ויעקב הורוביץ נעשה יושב־ראש ואני – סגנו. בערב הפתיחה של המועדון שוחחו על הנושא: “היצירה הרוחנית והמדינה”.

יעקב הורוביץ, שהיה, בדרך כלל, רחוק מכל פעילות ציבורית, נכנס ראשו ורובו לעניני המועדון והקדיש לו הרבה מרץ והתלהבות. כאן היתה עבודתנו המשותפת גדולה והדוקה ביותר. חיי המועדון היו ערים ומשכו כמעט את כל הסופרים והאמנים. בהשפעתי התקרב הורוביץ למפא“י, אף־על־פי שלא נעשה חבר בה אלא לאחר שנים. פעמים אחדות הוכלל ברשימת המועמדים לכנסת, בין אותם השמות, הבאים לפאר את הרשימה ולהעיד על היקף התמיכה שהיא זוכה לה, מבין האינטליגנציה היוצרת. זה היה חידוש גמור בחייו. הוא פתח רוב המסיבות הקבועות בלילי־שבת במועדון, ואף נתן להן פרסום ב”הארץ", שאת מוספו לספרות ערך. עיצוב צורת המועדון ותוכנו העסיקו אותנו מאוד, והיינו מביאים לוועד תכנית והצעות לדיון ולהחלטה. הורוביץ היה הזיין במקצת, ומרוב שקיקה לפעילות לא תמיד הבחין בין האפשרי המועט ובין הנמנע היפה והמרובה. מבחינה זו הייתי צריך לאזן לא פעם, מאחורי הפרגוד, את הצעותיו. “איזון” זה היה מעורר לעתים דין ודברים, אך בהמשך הזמן קניתי את אמונו והיה מתחשב בדעתי במידה הראויה לציון. אינני זוכר אפילו מריבה אחת נזעמת וממושכת, שהיה בה כדי לסכן את השיתוף וההבנה בינינו, אף־על־פי שהיו עילות לכך. ידעתי את נפשו ומצאתי מפתח אליה בעיקרי דברים. כשנתבלטו קשיים כספיים, לא היה לו אורך־רוח והיה מוכן לצמצם מעשים במועדון ואף לחסלו; אולם הייתי נכנס עמו בבירור הענין ומחזק את עמדתו לצד החיוב. וכך היינו מגיעים לעמק השווה ולאופטימיות מחודשת.

היתה לו יד בכל הישגי המועדון. בהיותו עורך המוסף לספרות של “הארץ” היו לו קשרים עם סופרים ואמנים חשובים, שהיה מפעילם בתחום “מילוא” כמרצים, כבמאים, כשחקנים וכמוזיקאים. הללו תרמו חלק נכבד לדמותו התרבותית המגוונת של המועדון. בחמש השנים הראשונות לקיום “מילוא” היתה פעילותו נלהבת ביותר וגם תאבונו לעלייה מבחינה ציבורית גדל. לפיכך ביקש למלא תפקיד נרחב יותר ונעשה נספח לעניני תרבות בשגרירות ישראל בשטוקהולם. כשסיפר לי על כך נתתי לו ברכתי. אף־על־פי שהיו לי חששות כבדים שמא לא יצליח בתפקיד זה, המחייב אדם מכופתר ומגוהץ. גם הצטערתי על שמיטת חלקו בהנהלת “מילוא”. כשנה וחצי נעדר מן הארץ. התלהבותו לקראת תפקידו כנספח לעניני תרבות דעכה עד מהרה, כשהגיע למקום כהונתו ונתגלו הקשיים המרובים הן בעצם התפקידים והן באווירה של חוסר הדרכה ועזרה שהיתה שוררת שם.

ד

המכתבים ששלח אלי משטוקהולם מלאים ענין. ראשית, באו בהם לידי ביטוי בכתב יחסו אלי ויחסי אליו. כשיושבים במקום אחד ומתראים כל יום, אין זה מדרכם של אנשים מבוגרים להביע הערכה הדדית במלים. אולם המרחק מקרב ואף פותח כבלי הלשון, והלבבות משיחים זה עם זה. מלבד זה משקפים המכתבים מצבי־ענינים, הנוגעים לפעילות המדינית של שגרירים ומשרד החוץ. חוץ ממכתב אחד שראוי להביאו בשלמותו, אצטט קטעי אגרות, שכל אחד מהם מורה על משהו מיוחד.

ביום 1.4.58 כתוב במכתבו משטוקהולם בין השאר:

־ ־ ־ זה אך כמה ימים חלפו מאז עליתי על “כנפי נשרים”, והנה נדמה כי עברו שנים. ־ ־ ־ עתה אנו כבר בשטוקהולם, עיר יפה להפליא, ממש אגדה נוסח אנדרסן. אבל קר פה – תרתי משמע. כלומר, אין מכרים, אין כאן בכלל איזו מלה חמה בנמצא. אך אולי זה רק הרושם הראשון – טוב, נחכה והימים יגידו. ־ ־ ־ אשתי ממש מיסכנה. יושבת כל היום בבית, אינה יודעת כיצד יוצאין, כיצד מדברין, ובכלל כיצד נוהגין. ובקיצור: להתראות, אני מקווה בקרוב.

ביום 14.4.58 קיבלתי גלויה ובה נעימה קצת שונה, היינו, של אדם, שכבר בתוך הענינים:

־ ־ ־ שטוקהולם כולה עומדת בימים אלה ממש על הראש. ובגלל מה? קשה להאמין – בגלל “ענבל”. העיתונים עשו כאן טרררם גדול “לקראת”. תהיה אך הצגה אחת ויחידה. וכל הכרטיסים נמכרו תוך שעה עם פתיחת הקופה שלשום. בגמר ההצגה עורכים ללהקה קבלת פנים – גאלה, בפרוזדור האופירה, ועלי להופיע בסמוקינג, נו, מה תגיד? תימנים שלנו, סמוקינג, שמפניה, יקירי־קרתא של שטוקהולם הגויית וכדומה. נוסף לכל זה עלי לנסוע לפתיחת הציירים שלנו ולהסביר (בגהרוק* ובצילינדר) למלך נורווגיה את מהות הציור שלנו.

וכראָיה על כך צירף במכתב קטע של העתון NATIONEN ובו צילום עם המלך בשעת הנאומים בתערוכה.

ובמכתב מיום 4.5.1958:

־ ־ ־ עלי קשה קצת לספר, אף־על־פי שהיו כל מיני ענינים שלכאורה מאפשרים תיאור מאלף לילה ולילה. ויש כאן צד של כלפי חוץ, והוא מושך טיפוסים ממין אחר לגמרי, שאינו דווקא לפי רוחי. למשל: הסברת התערוכה באוסלו למלך הנורווגי ובכך קשורים שיחות מוקדמות עם עיתונאים (לפי טיפול אינדיבידואלי) וקשרים עם אנשי המוזיאון, והצטלמויות, והדים בציבוריות, וקבלות פנים של יקירי קרתא (מיניסטרים ודיפלומאטים), ואחר כך נאומים חגיגיים בכמה ערי־השדה, ושוב עתונות וכו' אבל לעיקר, כלומר לקשרים עם אנשי ספרות ואמנות, עדיין לא הגעתי. ואף עזרה מתאימה לכך – אין. צריך יהיה להתחיל מא'. וגם הסידורים הביורוקראטיים הללו – פשוט מחנק. יש שנדמה לי, עם כל ההסתייגות של ירוק במקצוע, כי אזהיר כל אדם: בל תגע! למשל: המשרד הזמין בשבילי כרטיסי ביקור רשמיים. זה בסדר, אבל אחר כך חייב בהוצאה זו את חשבוני הפרטי. ממש להתפקע. ועוד כהנה וכהנה. ־ ־ ־

במכתב מיום 28.5.58 נאמר לי:

ישראל יקירי, זה זמן רב לא קיבלתי ממך אות־חיים, וכאן זה דבר חשוב מאוד, כלומר, למעשה אתה חי מכוח הידידות שנשארה בארץ. אני מבין, שאולי היו לך קצת צרות בקשר לקלחת המפלגתית האחרונה – אך גם על זה למי תספר אם לא לי? שכן, דומה ששנינו היינו נוהגים לחלק בינינו לא רק את הצדדים הנעימים של ההווי. ־ ־ ־ אמנם דומה, שהשגתי כאן רבות גם בלי עזרה, כלומר, באתי בקשרים עם כל מיני סופרים ואמנים ועיתונאים וסתם אנשים, שיש להם מהלכים, ואני מקווה שאצליח לבסס קשרים של ענין בינינו ובין אנשי הרוח כאן. בינתיים הצלחתי להשפיע על פירמה מסחרית, שתזמין בטבין ותקילין אלבומים של ציירים מישראל. כן השגתי, או אולי נכון יותר לומר, שאשתי השיגה, תרומה לבית־ילדים של האמהות העובדות. ועוד כהנה וכהנה ־ ־ ־ אך פשוט אין להבין: מצד אחד כאילו אי־התענינות ואדישות מוזרה אלי (מצד השגרירות הישראלית – י.כ.) ויחד עם זה קורקטיות חיצונית. ־ ־ ־

להלן מכתב שלם, שנותן תמונה ברורה מפעילותו כנספח לתרבות.

שגרירות ישראל בשטוקהולם

25.6.58

ישראל יקירי,

קיבלתי את מכתבך – וכולי אני פליאה רבה. היכן הן הדברים שרצית לכתוב לי? האמנם זהו הרמז הרמוז: “אם אינך חש הצלחה ממש?” בתמיה. אכן, האמת היא, שיש לי הצלחה כבר עכשיו. על אף הקשיים, שכתבתי לך עליהם, ועל אף הצמצום האיום בתקציב (ועל כך יכול לספר לך דורון, שפשוט העלים ממני את המצב הכספי הדחוק) – קשרתי קשרים אישיים טובים ועוד ידי נטויה – וזאת אך אחר שהות של כלום באווירה השוודית, שכידוע היא סוגרנית וסייגנית מאוד. רבים אינם מאמינים למראה עיניהם, שנעשינו (אשתי ואני) אורחים רצויים בבתים הפרטיים. לכן כ"כ קשה לי להבין את דבריך. היש איזו תעמולת לחש כנגדי?

אגב, בין השאר כתבתי לזיאמה¹ מכתב מפורט על תכנית של אחת הסופרות השוודיות (גויה) לחבר ספר על ישראל – האם דיבר איתך על כך? דומני שגם לך הודעתי משהו על תכנית זו, ואם כך למה לא ענית לי?

בקשר לתערוכת הציור היתה לי הצלחה רבה באוסלו. נדפסו שם בעתונות עשרות שיחות אתי על אמנות בישראל, תוך הבלט רב, בצירוף צילומים בחברת המלך. הנני מצרף לך תגזיר אחד ואולי כדאי להשתמש בו ולהדפיסו ב“הפועל הצעיר” – אך אם לאו, אנא החזירו לי, גם מצרף אני צילום למזכרת ב“תלבושת פורימית” שלי לפני פגישתי עם מלך נורווגיה. גם בשטוקהולם היה הד לתערוכה וגם צילומים בעתונות ודברי ביקורת, אך לא בקנה מידה גדול, הן משום שעכשיו עונה מתה כאן (“כל שטוקהולם” יצאה לנופש) והן משום שבאוסלו היה הענין קשור בחגיגות יום העצמאות.

התידדתי כאן עם המשוררת נלי זק“ש. היא כותבת, כידוע, גרמנית, ושיריה הם הוקעת החלאה הגרמנית. וראה זה פלא – יש לה מעריצים רבים בגרמניה. מוציאים את ספריה, מפרסמים אותה ואת יצירותיה ברדיו ובטלוויזיה, כותבים עליה כעל “הגדולה במשוררים הכותבים היום בלשון הגרמנית”. הנספח לתרבות הגרמנית מלקק אותה בכל מיני דרכים ואף תחבולות (שכן אין היא נענית לו במיוחד). דוד רוקח תרגם בשעתו כמה משיריה בשביל “הארץ”. עתה עלה רעיון בלבי, שמא אנסה גם אני את כוחי (אם תשרה עלי הרוח ואם יהיה לי אך זמן לזה) לתרגם משהו מדבריה ולפרסם אף מאמר עליה – אך אינני יודע עדיין את האכסניה. מה דעתך על כך? הרי חלילה לנו להפקירה, בפרט שרוח השירים, ואף התחביר הם כ”כ עבריים. היא באמת משלנו ומשוררת בשיעור קומתה של לאסקר־שילר (אגב, הגרמנים כותבים זאת בפירוש).

כן רוצה כאן המכון השוודי להוציא (או לסייע) חוברת מיוחדת מוקדשת לחיי תרבות בישראל. בין השאר רצוי מאמר על התפתחותה של הלשון העברית, על הספרות העברית – בעיותיה, זרמיה וההשפעות המורגשות בה (ולא בצורה קטלוגית משעממת), וגם מאמר על התיאטרון, וגם על שאר הענינים. והנה המוכן אתה לכתוב מאמר מקיף על הלשון או על בעיות הספרות? כמובן שלא אני אהיה המזמין הרשמי, אלא דורון ממשרד החוץ, והוא גם ישלם. ומי לדעתך יכול לכתוב על שאר הענינים? האם כדאי להזמין גם את זמורה? ואת מלכין על התיאטרון? ואת שפאן? בין השאר חושב אני על קורצווייל – מאמר מיוחד על עגנון. גמזו – על דרכי הציור. ועוד. בקיצור אני מחכה לתשובתך בענין זה (במקרה של חיוב, אכתוב לך במפורט מה הן הדרישות ומה המסגרת הרצויה).

ההיסטוריה של ענין זה היא ארוכה למדי. היא כמעט בת שנתיים. עוד יערי התחיל בה ומסר חומר מסוים למכון השוודי. וגם דורון מסר חומר נוסף למזכיר המכון השוודי, שבזמנו ביקר בארץ. אך התוצאה – החומר אינו לפי רוחם, והאמת, כשקיבלתיו לעיון, נתכסו פני בושה. איך אפשר לשלוח חומר כזה? האמנם אין אצלנו ולוא אך הבנה מינימאלית?

אתה רואה איפוא, גם מהנ"ל שאינני יושב בחיבוק ידים. ואם ירצה השם, אם לא יפריעו, ואם משרד החוץ ייענה לדרישתי לתיקון התנאים החמריים (כי בלי השקעה כספית הנגרמת ע"י הזמנות פרטיות לארוחות וכד', מה שצריך להעשות כאן לפי כל דקדוקי הנימוסין השוודיים, וכרוך בכל מיני כלים שמוכרחים לקנותם ובסדרי נוהג וכיבוד – בקיצור הון תועפות), לא אכזיב, ואפילו החברים הבקרניים ביותר שלנו, יצטרכו – כך אני מקווה – להודות שאמנם יש קריעת חלונות ויש משהו שאין לזלזל בו.

ב־1 ביולי אני עובר לדירה חדשה, סו"ס – בבית ממשלתי הנועד לדיפלומאטים. אם תרצה לענות לי מיד, ענה לפי כתובת השגרירות, ואם תשובתך מכוונת לאחר ה־1 ביולי, ורצונך לשלוח לי אותה לפי כתבתי הפרטית, אנא שלחנה לפי: Karlavagem 111.

כתבתי לך מכתב מפורט ואני מקווה לקבל ממך דומהו. שהרי לא די לי ברמזים, בפרט כשהפענוח אינו עולה יפה.

בברכה חמה לכל ידידינו המשותפים. ובלחיצת יד חמה לצביה ולך

שלך, יעקב

זה היה מכתבו האחרון, שהיה בו עדיין קצת אופטימיזם ורצון לפעולה ולפעמים אף תקווה מסוימת להצלחה. מכאן ואילך באו קטעי מכתבים מינוריים, שנגעו ללבי מאוד.

ביום 5.10.58 כתב אלי בין השאר:

־ ־ ־ בקיצור, משרד החוץ כנראה לא יציע לי הארכה, ואני בודאי שלא אצטער על כך מהבחינה האישית. כך, שיש לך כל הסיכויים לראותנו בקרוב. אך יחד עם זה – קשה היה לתאר, כי כך מתנהלים הענינים. אנא, הסבר לי, כיצד אפשרי הדבר, ששולחים אותי, בלי לתת בידי אפילו תדריך, ולוא השטחי ביותר, לגבי קשרים שקשרו לפני? הכל צריך הייתי להתחיל מא' ממש. שנית, רוצים קשרים להלכה, ולמעשה אין קובעים כמעט שום תקציב לכך. ־ ־ ־

ביום 26.11.58 הודיע לי את מועד חזרתו בזו הלשון:

––– מצב־הענינים הוא כזה: ביום 1.3.59 אני מסיים את שירותי בשטוקהולם. אך יש בדעתנו לנסוע לארצות הברית לכמה שבועות, כדי לתהות גם שם על הקנקנים. ־ ־ ־ ואם יש לך או לאגודת הסופרים משאלות – אך אשמח להעמיד את עצמי לשירות הכלל. ־ ־ ־ אך אנא, כתוב לי מהו הלוחץ כל כך לגבי התאריך המדויק? (של חזרתו לארץ. – כ.) הרי אם אדע, אוכל גם לכוון את מעשי, ואפילו לקצר, אם יהיה צורך בכך, את שהותי באמריקה. ־ ־ ־

“לחצתי” עליו לומר לי את תאריך שיבתו ארצה, הואיל והיינו צריכים לערוך אסיפה שנתית כללית של “מילוא” ורציתי שהוא ישתתף בה וייבחר שוב ליושב־ראש המועדון. ידעתי, שאם אחרי אכזבתו בשטוקהולם יחזור וימצא מקום זה תפוס – יסבול מאוד. ואמנם, כך היה, בשובו נבחר ליו"ר המועדון וחידש את עבודתו המלאה בו.

וקטע ממכתב הסיום ביום 27.12.58:

עכשיו ברור לך, שבמאי נתראה אי“ה, והאמת – לבי יוצא אליכם. אגב, אם תמצא לנחוץ לרשום אותי כחבר מפא”י, כפי שבזמנו רצית בבוא מועד, נתון לך בזה יפוי־כוח גמור לעשות זאת ואף לחתום בשמי. אצלי אין כל חדש. העולם הקטן דפה מתנהל כימים ימימה, ואני נושם לרווחה בחשבי, כי הנה סו"ס אצא מכאן, מאוירה דחוסה זו ששיעורה כשיעור ביצה –––

לא רק בגלל חוסר מקום נמנעתי לפרסם קטעים נוספים, אלא קודם כל מפני שלא הגיעה השעה לפרסם מחמת תוכנם הנוגע לאנשים שונים.

פרשת מועדון “מילוא” היא פרשה גדולה בפני עצמה, שלא תמה, ועוד לא הגיעה השעה לעשות סך־הכל, אבל מבחינת היחסים עם הורוביץ, היתה מכרעת בחייו. היא עוררה בו התלהבות לעשיית ציבורית, שלא הורגל בה, והוציאה אותו מאיצטגנינותו הפסימיסטית על עצמו ועל החברה; הוא שיקע עצמו בתפקיד זה, ערך עמי תכניות להרצאות, לכינוסים ולפגישות עם אנשי ציבור ואישי הממשלה, פתח את המסיבות שרצה לפתוח ומילאתי מקומו כשנמנע ממנו לעשות זאת. ואף־על־פי שגם בתקופה זו היו מעלות ומורדות במערך־רוחו, היתה זאת בשבילו לפי הרגשתי וידיעתי, תקופה של התנערות והזדהרות, שנמשכה עד שפרש מהנהלת “מילוא”, על אף הפצרותי שלא יעשה כך. ואמנם, כפי שניחשתי כן היה: כשנכנס פעם אחת למועדון, לאחר שלא ביקר בו זמן־מה, והאיש שפנה אליו במקרה לא הכיר אותו, טילפן אלי מיד בקובלנה מרה, “שכבר לא מכירים אותי במועדון, שבו השקעתי פעילות של שנים”. כדי להפיס את דעתו, אמרתי לו: “זה מקרה בלבד, לוא נכנסת למועדון אחרי חצי־שעה, היית מוצא בו כל מכריך”. כך היה נקלע ממצב־רוח למשנהו, כשמודעת לו יפה העובדה, שבמו־ידיו הוא הפך מצב טוב, או לפחות נסבל, למצב רע, שאינו נסבל. אותה שעה כבר איחר מן המועד ושוב לא ניתן בידו לשנות דבר.

ה

קורות פעילותו באגודת הסופרים הוא כעין ואריאציה על אותו נושא: סמוך לקום המדינה, לפני שלושים שנה, הביע במעומעם את רצונו לחזור לאגודת הסופרים. כי זאת לדעת: הוא, כחד מחבריא של “כתובים” ו“טורים”, לא היה מזוהה כידידם של ראשי האגודה. אותה חבריא התגרתה בהם כיחידים וכגוף ארגוני בדרכי התגרות שונות, גלויות וסמויות. על כן דעת לנבון נקל, שלא נזדרזו לפנות לו דרך חזרה. ואילו הוא עצמו כבר היה ברוחו מעבר לאותו חוג וביקש להצטרף לאיזה מנין אחר, שפרצופו לא היה ברור לו. עריכת המוסף לספרות ב“הארץ” פתרה את שאלת פרנסתו ואפשר שנתנה לו גם סיפוק כלשהו כחותך עניני ספרות. אבל לא היה בכך כל פיצוי לניתוקו ולניכורו בחברת הסופרים, שנמשכו שנים על שנים. וצריך הייתי לנווט היטב את דרך שיבתו. ואמנם הורוביץ התחיל לבוא לוועידות הסופרים ולכינוסים, ואף היה משתף בבירורים. הופעתו היתה תחילה בחינת חידוש, מפני שזה שנים לא הורגלו לראותו בחוג האגודה, אך לאט לאט הסתגלה עין הסופרים לראותו כאחד מן החבורה. פעמים אחדות נבחר לנשיאות בוועידות ואחר כך אף נבחר לוועד האגודה. תקופה קצרה היה עורך “מאזנים”. הוא קיבל עליו תפקידים שונים ומילא אותם ברצון.

שעתו לפני הצהריים, אפילו לא היתה פנויה, משום שעסק בכתיבה־של־רשות בבית, הרי עמדה לרשותו והיה יכול לכופפה לרצונו. עובדה זו סייעה לו לקיים כל משימה שהושמה עליו באגודה. ביחוד היתה ניכרת פעילותו בהקמת בית־טשרניחובסקי, שהצריכה עזרה כספית גדולה של מוסדות. היינו הולכים לראשי בנקים ולאישים שונים, כדי להשיג תרומות נאותות. זוהי עבודה קשה, שהורוביץ נשא בעולה בהצלחה, יחד עם אנשים אחרים. בחול המועד פסח תשי"ח (1958) היתה ועידת הסופרים, שנתכנסה בחג העשור למדינת ישראל, שרויה בסימן חנוכת בית־הסופר. הורוביץ לחש לי: “השקעתי בבנין בית־הסופר מרץ וזמן כמו בבניית ביתי הפרטי”. ולא בפרט חשוב זה בלבד עשה, אלא אף בישיבות הוועד היה שותף פעיל ומשפיע.

ברם, יעקב הורוביץ לא היה איש־צוות מובהק. שנים רבות, הדיר עצמו מעסקי ציבור, ולא הוכשר להסתגל לגינוני ועד שנבחר באורח דמוקראטי, ושכל אחד שווה בו, אפילו הוא חשוב יותר. בישיבות הוועד היו מתהוות מתיחויות על־לא־דבר. היה מאריך בדיבור, דורש רשות־הדיבור פעם שניה ושלישית, ולעתים קרובות, כשהיושב־ראש היה מונעה ממנו, היה קורא כנגדו: אתה לא תסגור לי את הפה, וכיוצא באלה דברים, שאינם מרבים ידידות ואינם רוכשים אהדה בשעת הבחירה. התוצאה היתה, שאף־על־פי שהעריכו אותו מאוד כסופר, לא נתבקש לתפוס אותו מקום, שהיה סבור, כי הוא ראוי לו. ופעם, לאחר ועידה, כשלא נבחר כלל לוועד, הציק לו הדבר קשה. וכשבאנו למועדון “מילוא”, שתה כמה כוסיות יתר על מידה – השתכר, והייתי אנוס להוליכו הביתה במכונית. אמנם, ידעו על כך רק מעטים, ובכל זאת גרם לו הדבר עינוי־נפש גדול. גם חפצו הנסתר, להיות יושב־ראש אגודת־סופרים, לא התקיים בידו, לצערו הרב, ושוב לא הציג עצמו לבחירה. תקריות אלו ריפו גם את פעילותו במועדון “מילוא” והיה קרוב להתפטרות, אלא שלא הינחתי לו להוציא את מחשבתו אל הפועל. בשיחות הבהרתי לו, שהפסקת פעילותו תנתק את החוט האחרון, המקשר אותו עם ציבור הסופרים והאמנים, לאחר צאתו ממערכת “הארץ”; ולזמן־מה הצלחתי להחזירו לקדמותו. אבל לימים, כשחלה לאחר שחגגו ב“מילוא” את יום־הולדתו השבעים שלו, ראה צורך להתפטר מהנהלת המועדון ושוב לא נבחר.

הארכתי לספר פרטים אלה, משום שלא היו טכניים יבשים, כפי שהם למראית־עין, אלא רישומים נפשיים. בשנים אלו התנודדו אצלו כפות־המאזנים בין הן ולאו: הרגיש מחנק בכלא־האני שלו וביקש לפרצו ולהרחיב את היקף מגעיו עם הזולת, אך נסוג אחור ושקע בתוך עצמו. צמאונו לריעות ולידידות היה עז, אך לא השכיל לרוותו. הוא היה מבטא באזני את הרגשתו בשיחות טלפונית ובפגישות בשתי מלים: “נמאס לי!” שום הומור מלטף או עוקצני לא היה בכוחו לרכך את קשי הרגשתו. וכשדעתו היתה בדוחה עליו היה מוסיף: “נו, כבר הכינות את נאום־ההספד עלי? אני שמח שאתה תספיד אותי!”

ו

יעקב נשא בגאווה את שלשלת־היוחסין שלו. הוא היה, כידוע, חוטר מגזע ר' ישעיהו בן אברהם הלוי הורוביץ, המכונה השל“ה הקדוש (על שם הספר “שני לוחות הברית” שחיבר). פעם שח לי שהוא רואה את השל”ה בחלומו, והוא מופיע אליו באותה דמות, שמצא פעם אחת באחד הספרים או הלוחות העתיקים, ואינו יודע אם אמיתית היא אם לאו. וכבר הראיתי במקום אחר, מה רבה היתה השפעתו על יצירתו הספרותית של יעקב ועל הרגשת־עולמו. הוא נהג כובד־ראש במורשת הרוחנית, והתיבה הראשונה של שלשלת היוחסין נתפסה לו כפשוטה וכסמלה, היינו, כשלשלת על צווארו של בר־יוחסין, הכובלת אותו מזה ומנחילה לו תורשת־זהב – מזה. ואמנם הוא אכל את מגילת סב־סבו וכל יצירתו הסיפורית נתבשמה ממנה. הספר “שני לוחות הברית” ומחברו היו ארכיטיפוסים אמיתיים, שפעלו בו כדגמי־מופת וכמגמות כאחד. הם צצו ועלו בתוכו כל־אימת שנטל קולמוס בידו, או כשנתנסה בחוויות־יום ובחזיונות־לילה.

פעם אחת נדונה בינינו סוגיית הספרות העברית הדתית בימינו. אני כפרתי באפשרות, שאדם דתי לאמיתו וכפשוטו יהא כותב סיפורים ורומאנים אמנותיים, משום שתורת ישראל ומנהג ישראל אוסרים עליו לעסוק בעניני אהבה ולחטט במסתרי הנפש או בעקמומיותה ולכנות כל זיו וכל פרפור בשמם הנכון. אם יתאר, למשל, את האר“י או הבעש”ט לא יעיז לגלמו כבשר־ודם הנכנע לתאוות או להרהורי כפירה או כמציץ במטמוניות באשת־איש יפה. עצם המחשבה לעשות כך – פיגול הוא בעיני האדם שומר דת המסורת. אם כן, לא תהיה כתיבתו אמת ולא אמנות, אלא תיאורים חיצוניים מוגבלים. בתוך דיון זה, שלא היו בינינו חילוקי־דעות ניכרים, אמרתי לו: אני מרגיש רוח דתית דווקא בכמה מסיפוריך. מפני שאני חש בהם ובך אותו יסוד, שפרויד כינה אותו – תוך ציטוט ממכתבו של רומן רולאן – בשם “הרגש האוקיאני”. “זוהי הרגשה סובייקטיבית צרופה, ולא עיקר של אמונה; שום הבטחה לחיי־עולם אינה צמודה לה, אבל היא המקור לאנרגיה הדתית. ־ ־ ־ רק על סמך רגש אוקיאני זה רשאי אדם לקרוא לעצמם איש־דת, גם אם דוחה כל אמונה ואשליה”*. מובן, שבו־במקום אמרתי לו את הרעיון בלבד, ורק לאחר מכן נתתי לו את הנוסח המדויק. הוא נבוך קצת ואמר: “צדקת מאוד, אבל איני רוצה שתכתוב או תאמר זאת עלי בפומבי”.

עכשיו כשאין מוראו עלי, אני אומר זאת בגלוי: חיי נפשו של יעקב הורוביץ, צביון דתי היה להם. בינו לבין עצמו היה לו חשבון־עולם דתי. חלומות וכוחות, שאין להם שם, רשמו את נתיבותיו ביצירתו. היו לו כיסופים לספירות נעלות. תמיד תהה על המסתורין בחיי אדם וברוחו (ראה ספרו “אור זרוע” ו“שלוש מיתות של נעור הרוח”).

ביד רוטטת אני מעתיק פה מה ששמעתי כמה שבועות אחרי פטירתו מפי אטשי אשתו, שרשמתי בו־במקום (אולי בשינוי כמה מלים תוך כדי רישום):

“בפרוץ מלחמת יום־הכיפורים נתכנסו לא הרחק מביתנו בני־נוער, חיילים ואנשי מילואים, כדי לצאת למערכה. נראה, שבאותו מקום היה ריכוז של מגוייסים ונשק. יעקב פרש לחדרו ולאחר שמלמל לעצמו משהו – נרדם. כשראיתי שהוא שוהה בחדר יותר מדי, נתעורר חשש בלבי ונכנסתי לחדרו. כשראיתי שהוא ישן חזק, הערתי אותו. הוא כעס עלי מאוד על שהעזתי להעירו ואמר לי לצאת מן החדר מפני שהוא רוצה להיות לבדו. כעבור כמה דקות נכנס לטראנס והיה לו דין ודברים עם האלוהים על שהוא זונח את עמו ומפקירו לאויבים. הדיאלוג הזה היה בקול רם. זה נמשך כמה שעות. כשחזר למצבו התקין, יצא מן החדר ולא דיבר דבר. לא העזתי לשאול אותו מה קרה באותן שעות. רק לאחר זמן־מה שאלתי למשמעות המאורע, השיחה והשינה, והוא סיפר לי, שהזמין את האלוהים לדין, כדי לשמוע מפני מה הוא נוהג כך בעם ישראל”.

אף על פי שהייתי נרעש מן הסיפור, לא הפתיע אותי כלל. כי ידעתי מרמזים שונים, שיש לו חלומות ודו־שיח וחזיונות־לילה, שהוא מייחס להם פשר מיוחד וחיבור עם הממשות. “דין־תורה” עם אלוהים ערך עוד בספרו “אור זרוע”, והרי כמה משפטים מן הפרק “תפילת עלמה”:

“––– למה, הוי אלי, יצרתני, למה קללתני? האם הגזירות, אשר על עמךָ גזרת ממרום שבתך, ממך יצאו, או אולי שר־פנים הפקדת למלא מקומך, שר עריץ וערל־לב. או אולי נסה תנסה אותנו כל ימינו עלי אדמות, רק שה הנסיון אנחנו? לא! לא אאמינה, כי אתה האב הסלח והרחום תשפוך את גפרית הזעם עלינו בחוץ ובבית, בגוף ובנשמה. ־ ־ ־ על כסאך תשב במרומים ואבני מועקה תיידה אחת אחת להכשיל את ברואיך ובמו עיניך תצחק לקראתם: שורו נא וראו איך פרפר יפרפר יצור דל מלמטה…”

ואין זה מראה־המקום היחיד, שיש בו הטחת־דברים כלפי מעלה, אף אין זה מקרה כל עיקר.

ז

בשנתיים האחרונות נתייסר ביסורים כפולים, של אשתו ושלו. ביקוריו ב“מילוא” ובמקומות אחרים הלכו ונתמעטו. תשה התעניינותו באירועים ציבוריים. אך שיחותיו הטלפוניות אתי תכפו והלכו בלי להבחין בשעות היום. הנימה הפסימית, שהייתי רגיל לשומעה תמיד, קולה נעשה רם יותר, מפורש יותר. הוא הרעישני לא פעם בגילוי־לבו ובגילוי־פיו על הצפוי לו ועל קצו הקרוב וחזר על ההספד שאני עתיד לספדו. כשניסיתי להמניעו מדיבורים כאלה, נזף בי: אל תדרוש ממני נימוסים. כך הם הדברים, ודי. ובחודשים האחרונים היה איזה כוח שיכנוע בתוּמת דבריו, שנטל ממני את רצוני להשיב לו בבדיחות־דעת, כפי שהייתי נוהג לעתים קרובות. הוא השיח לי את תחושת־גורלו העמוקה, את רמזי הדיאלוג שלו. קשה לי לאומרו, אך למען הכרת אישיותו לאמיתה אפשר שמצווה לאומרו: לא היתה בדבריו נבואת־לב בלבד, אלא גם משאלת־לב. בחודשים האחרונים כבר קשר קשר אינטימי עם הקץ. העידו על כך שלוות הדיבור וצידוק הדין.

ימים אחדים לאחר שהובהל לבית־החולים וניתנה לי רשות לראותו, ביקרתי אצלו ומצאתי אותו ישן. פניו היו שקטות ונשימותיו קצובות. המתנתי עד שהתעורר וקיבלני בחיוך טוב. הרגשתו היתה נוחה אותה שעה. ולפני שנפרדתי ממנו איחלתי לו הבראה מהירה, כדי שנוכל לעשות יחד מהירה, כדי שנוכל לעשות יחד מה שיש לעשות. אז אמר לי: צריך לנוח מקשיי החיים, ואני הולך לנוח… התרגשתי ולא יכולתי להקשיב עוד, ומיהרתי לצאת… לא הייתי עמו ברגעיו האחרונים, אבל הייתי עמו בימיו האחרונים, ונדמה לי, שלא אטעה אם אומר, כי הוא בא לעולם בבכייה, אך יצא ממנו בלא בכייה ובלא הודיה.

א

בשנת 1933, לאחר שיצאתי מחולדה, קבלתי עבודה חלקית בוועדת התרבות של מועצת פועלי רחובות. כך באתי שנית למושבה זו, שכבר קניתי לי לפני שנים אזרחות בה כפועל בפרדסים ובבנין. ביום הייתי עובד עבודות שונות, ובערבים הייתי עסוק בשיעורי־ערב לעולים חדשים ובארגון הפעולות התרבותיות בשביל ציבור־הפועלים המקומי. אגב פעילות זו באתי במגע ומשא עם סופרים ואמנים ומרצים שונים, וקניתי לי חוג של מכרים. בין המוזמנים, שנעשו לי להרצות במושבה, היה גם אליעזר שטיינמן. כבר מזמן ביקשתי לראותו פנים אל פנים, אף על פי שכסופר הכרתיו יפה מסיפוריו ומ“כתובים”, שרק לפני שנה נתפרדה חבילת הסופרים, שערכוהו יחדיו. הוא התאכסן במלון, ובליל־שבת הירצה בבית־הפועלים על “חלוצי הספרות העברית החדשה” והפריך את דעת לחובר וקלוזנר על ראשית הספרות העברית. הייתי מרוצה מהרצאתו, וכמדומה לי, שאף הקהל כך. בשבת בבוקר ביקרתי אצלו והפלגנו בשיחה על ספרות, על “כתובים” ועל תפקידי כמספק מזון תרבותי לציבור הפועלים. הוא הסביר לי בנעימות, שהרועים הרוחניים עלולים לסלף את דמות הציבור. אמרתי לו, שאני עושה כמיטב יכולתי כדי להשרות רוח טובה ולהפיץ ערכי תרבות וספרות כנים, אף ביקשתי ממנו לסייע לי בכך על ידי ביקוריו שלו וכן על ידי מתן עצה לאילו אנשים עלי לפנות כדי לשתפם בעבודתי. הוא שאלני מה כתבתי ומה פרסמתי, ואני אמרתי לו שאני כתבתי וכותב מאמרים ב“הפועל הצעיר” וב“דבר”, אבל ספר מקורי עדיין לא הוצאתי לאור. אבל יש בידי “ספר הפסיכואנאליזה לעם”, שתרגמתי מגרמנית לפני כמה שנים, ואני מוכן לתת לו לקריאה במשך השבת, אם רצונו בכך. הוא השיב לי, שכבר קרא כמה מדברי בעיתונים ובחפץ־לב יקרא את התרגום, שלא שמע עליו. חזרתי הביתה והבאתי לו את הספר, ואמנם ביום א' בבוקר, לפני שובו לתל־אביב, החזירו לי בהערות מחמיאות על טיבו של התרגום. זה היה זימון ראשון בזמן ובמעלה, שהרשימני מאד. כך נקשרו הקשרים האישיים ביני לבינו, שנמשכו עשרות שנים. מאותה שעה ואילך, כל־אימת שבאתי לתל־אביב הייתי סר לביתו, שבו היה גר, כשכן, גם הסופר הישיש ישעיהו זילברבוש. ובאותם גליונות מעטים של “כתובים”, שהוציא לבדו, לאחר שנתפוררה החבורה, השתתפתי גם אני, בעיקר בכמה תרגומים.

ב

אין בכוונתי לחזור ולצייר כאן את דמותו הרוחנית והספרותית של שטיינמן; עשיתי זאת פעמים אחדות בחייו וגם לאחר פטירתו. הוא היה בעיני אחד מגדולי ספרותנו במקוריותו, בשפעת־כוחותיו, בעושר־רוחו וביכולת כתיבתו. הוא היה נדחף על ידי יצרי־יצירה כבירים, שלא שככו ביום ובלילה. כל־אימת שהייתי בא לביתו הייתי מוצא אותו כותב במכונה או מעיין. מעולם לא ישב או שכב בטל. ולפי ידיעתי ותיאורי הליכותיו, שהניח אחריו, היה עובד גם בלילות. רק לאחר שחל בו שינוי וחזר להלך־דעות דתי היה שובת ממלאכת הכתיבה בשבתות ומסתפק בקריאת ספרים. לפי מספר הספרים שהוציא ושעוד עתידים לצאת, היה והנהו סופר יחיד־בדורו. כל סוג שעסק בו תובע אדם שלם, המקדיש עצמו רק לזה. צא וראה: הוא היה מספר, מסאי, מתרגם, יורד לבאר־התלמוד, מחבר ספרים על החסידות, בודק תורות ומעשיות, מעניק ספרים לנוער, פובליציסט, עורך לחיבוריהם של אחרים ואף נואם לעת־מצוא – וכל אלה בעוצמה גדולה, שפעים־שפעים, כמעיין הנובע, בחסד הכשרון ובתבונות־כפיים. לשונו היא לבה, אש אוכלת. אפשר שיש בה חסרונות מבחינת הסגנון התחבירי, הטרקליני, המאזן את הנושא והנשוא, את שיעור־ההיגד עם כוח־הקליטה של הקורא הרגיל. אבל מבחינת המאגר הנפשי ואוצרות הביטוי המחלחלים בו, וכן מבחינת זכרי הלשון ויכולת ההבעה, הריהו סופר־סגולה, שלא היה כמותו. הוא היה חד בדרא בלשונו, שכן אין מדובר כאן בידיעת הלשון העברית ובבקיאותו המופשטת באוצרות ניביה, אלא בסגולה אחרת: כושר שימושו במיכמני הלשון היה ללא אח וריע. כל מה שנצבר בו אגב לימוד ועיון היה זה עומד לרשותו בכל עת ובכל שעה שאחז בקולמוס־הסופרים. גנזי הביטוי לדורותיו היו מוכנים לשרתו תמיד כמו שהם, וכושר־ההמצאה שלו היה מסייע בידו לחדש בו צורות ותבניות ולהגמישו ברוחו ובצביונו. וכל זה בלא זיעת־אפיים ולא שהיות, אלא מניה וביה, בכוח היצירה המאולתרת. גנזכו נתבע ונתן. היד תורמת, כביכול, מאליה. הוא מרעיש בעשירותו ובקלות־נתינתו. לשונו וסגנונו של שטיינמן טעונים חקר וסקר, ובחוש דק, כדי לגלות לנו את כל גינוני שימושיו וחינחוניו, חידושיו ובילושיו. שטיינמן הוא סנה, ולא פעם הרהרתי בנס, שאדם זה בוער ואיננו אוּכּל. אי־אפשר לדרוש מסופר כזה שיכתוב בלשון השווה לכל נפש, שכן נפשו אינה שווה לכל נפש, היא אחרת, היא מלאה מעמקים ומהמוּרוֹת, והיא גוררת עמה תמיד שיירי־בערה, סופר כזה הוא מופת לעצמו, ואינו יכול להיות קלאסי, מצוחצח וחלק. עוד לא נאמדה אישיותו היוצרת של שטיינמן מבחינה זו. אולם, כאמור, רצוני להצטמצם בחיבור זה בזיקת־הגומלים שבינינו, בצדדים הביוגראפיים שנגעו בי ובו, והיו שותפים במידת־מה בעיצובי הרוחני בתקופה מסויימת. אלה על כורחם שיהיו אפורים יותר, בעלי מתח אנושי, ולא תמיד אידיאלי.

ג

כשנעניתי להזמנתו של יצחק לופבן לעבוד במערכת “הפועל הצעיר”, הוספתי לגור עוד זמן־מה ברחובות ולנסוע יום יום למערכת. לאחר ששכרתי דירה, עברתי לתל־אביב ברחוב נחמני. מובן, שפגישותי עם שטיינמן רבו והיחסים לבשו צורה של שיח ושיג חי ומתמיד. הזימונים נעשו כעין סעיפים בסדר־היום. הוא היה בשבילי סופר נחשב, בר־סמכא, מעין אָח גדול. כיבדתי אותו וציפיותי ממנו היו גדולות. כשאני בודק היום את הדברים, הריני בא לידי מסקנה, שהשפעתו עלי היתה בתחילה ניכרת, ומשפטיו על סופרים וספרות בישמו את הערכתי. כאשר נרשמתי לשיכון במעונות־עובדים ז' ברחוב ריינס, “גררתי” אחרי גם את משפחת שטיינמן, וכשנכנסנו באוגוסט 1936 לדירת־קבע, ונעשינו שכנים, תכפו הביקורים זה אצל זה. יום יום היינו מתראים, מטיילים אחר הצהרים, או מתרחצים בים, או יושבים ישיבת טן־דו בבית־קפה. לפעמים היו מצטרפים אלינו סופרים אחרים, אך על־פי־הרוב היינו משוחחים לבדנו. ואני זוכר שיחות אלו בברכת־הנהנין. כמדומה לי, שלא היה נושא אקטואלי שלא דיברנו בו, לרבות ענינים פרטיים. שטיינמן היה בדרך כלל אדם סגור, אבל מטבע הדברים, שפגישות תכופות, השרויות במצבי־רוח שונים, מכשירות את לבם של בני־שיחה להרהר בקול ואפילו על דברים שבצינעה. עולות בזכרוני שיחות על ימי ילדותו ועל דברים שבינו ובין פרישמן, או בינו לבין ביאליק, ואף על דברים שבינו לבינה. מכל שכן, שדיברנו על סופרים ועל אישים במפלגות, על מעשים ומאורעות. שטיינמן היה מרהיבני בניצוצות מחשבה והומור, וגם בפאראדוכסים שונים. הרגשתי קירבה רוחנית אליו והבעתי את דעתי עליו במאמר. זה היה מאמרי הראשון על שטיינמן, שנתפרסם ב“דבר” בניסן תרצ“ה, שלא נכלל בספרי. בימים ההם לא היו נוהגים לכתוב מאמרים על שטיינמן, אף על פי שהוא הירבה לכתוב ב”דבר" ובבמות אחרות. אך עם כל הערכתי הגדולה אליו, לא הצנעתי הבדלי־דעות בינינו, וביחוד בלטו הבדלי־מזג, שתחילה היו מכוסים בשכבה של נימוס ויחסי כבוד, אבל מעט מעט באו לידי ביטוי. ביחוד לא יכולתי לסלוח לו על פגיעתו בביאליק בכתב־עת “קולות”, שהוציא בווארשה. אמנם, אחרי מות ביאליק המתיק קצת את דינו כלפיו, אך בעיני לא היה בכך משום מירוק החטא. גם קבלת פרס ביאליק לאחר שנים לא נראתה לי. ותשובתו על תמיהתי לא הניחה את דעתי. שינוי־יחס ושינוי־הערכה יסודיים לביאליק היו צריכים למצוא ביטוי מפורש וחותך זמן רב לפני קבלת פרס ביאליק. ואילו למעשה היה ביטוי זה הססני ומגומגם.

ד

גם על סופרים אחרים היו דעותינו מחולקות, ומכמה מהם הצליח לנתק אותי, חוץ מיעקב שטיינברג, ששום חץ מחיציו כלפיו לא פעל עלי. שטיינמן לא היה יכול לשכוח כל ימי חייו מה שכתב עליו שטיינברג במלחמת־העולם הראשונה ב“מעברות” כשנתפשטה שמועת־שוא על מותו. והמעשה שהיה כך היה: בקיוב היה סופר באידיש בשם בינוש שטיימן (בלי נו"ן), שניספה בימי מלחמת־האזרחים בשנת 1919. ולפי שקשרי־הדואר בין רוסיה והעולם היו משובשים ביותר, נודע מפי פליט יהודי שעבר את הדנייסטר כי הסופר שטיינמן ניספה. שטיימן נתחלף לו בשטיינמן. וכך נתגלגלה הידיעה ל“דער יודע” שבגרמניה ולעיתונות בפולין ובארץ־ישראל. נכתבו דברי הספר ב“דער יודע” שבעריכת מארטין בובר. ב“התקופה”, ספר שביעי, כתב לחובר דברי הערכה, שיש עמה גם ביקורת, כגון: “איש הצורה היה, אבל צורה זו היתה עדיין רופפת, נמשכת אילך ואילך ונוטה לצדדים”. וכן דיבר על נטייתו לכתוב בסיפוריו בארכנות יתרה. משה גליקסון כתב עליו הספר ב“הפועל הצעיר”, ואילו יעקב שטיינברג כתב עליו ב“מעברות” (כרך ב') שבעריכת יעקב פיכמן, וכדי שטינתו של שטיינמן על שטיינברג תהיה מובנת, הרי כמה פיסקאות מדבריו:

“מוזר היה לחשוב, כי סופר צעיר זה, שכל כך הרבינו להטיל בו מרה – גם בכתב וגם בדברי שיחה, בינינו לבין עצמנו – הלך לעולמו, בהשאירו ללא גמר וללא תכלית את גליונות הסיפורים הרחבים, שנראו לנו תמיד כמכוּונים לשם קלקול, לשם שפע של חיקוי. אנחנו חשדנו בסופר המהיר הזה כי יש בו זריזות יותר מאשר אמת. כי הוא מאמן את עטו העסקני יותר בכוח הידוע של חפזון יהודי מאשר בכוח ההכרח של יצירה, על כן חששנו להשפעה הבלתי רצויה, ואולם כמו כן הבדלנו אותו והוא היה לנו לענין” ־ ־ ־

וכך תיאר את אופיו:

“אברך בן עיירה יהודית, המחונן, אולי, מלידה בכשרון ידוע של הסתכלות, הנושא בקרבו את החשק לספר, להרחיב את דיבורו, ־ ואולם יליד־יהודים זה, כיוון שהוא נשאר בחוג של כשרון מוגבל, אינו קונה לעצמו אמת צרופה ומיוחדת רק בשבילו. ־ ־ ־ שטיינמן לא היה משורר, הוא רק נדחף לסַפר, להשכין את שמו בחיים. ואולם למרות זה לא היו סיפוריו תפלים. לפרטי הדברים אשר מסר לנו לא היה חסר כעין ברק חולף. ־ ־ ־ ואולם באמצע דרכו עמדה לו לשטיינמן למכשול – ואולי גם לברכה! – סגולה אחרת של האופי היהודי, הלא היה סגולת־החיקוי, החיקוי בלי גבול”.

גם מפיסקאות אלה של מאמר גדול אפשר להבין מה רבה היתה מורת־רוחו של שטיינמן לאחר שהצליח לצאת מרוסיה ולהגיע לווארשה ומשם לארץ־ישראל. כתגובה על ההספדים כתב ב“הצפירה” פיליטון חריף ועוקצני בשם “תשובה למספידי”, שכלל אותו ב“ספר המאמרים” (ווארשה, תרפ"ד, עמ' 106־103), ומן המידה להביא גם ממנו קצת שורות:

“לחיות, כמובן, טוב ונעים מאד, אבל חיים בצירוף ניקרולוגים, נעימים הם שבעתיים. ––– הוא למד לדעת אל מה שאף בחייו, על מה כאב, אל מה נהה הלב, כה נהה. ––– טעמתי מעט את הטעם המר־מתוק הזה של קריאת הספד־עצמי. למה לכחד? – האדם, הרואה את עצמו במסגרת השחורה, אינו נהנה הנאה יתירה. ––– ומפני זה הנני רואה חובה לעצמי להסיר מעלי את החרפה להיות נספד ולהיות נחשב בין שוכני העפר. וגם להכריז ולהודיע: עדיין חי אני, תודה לאל!”

אין ערוך להשפעתה של פרשה קשה ומוזרה זו. בשנת 1924 עלה שטיינמן לארץ. לאחר לבטי קליטה, התחיל בפעילות ספרותית ענפה. אולם היחסים בינו לבין יעקב שטיינברג לא היו נוחים מלכתחילה. הם נמנעו מפגישה פנים אל פנים. מאמר־ההספד חצץ ביניהם, ודעותיהם זה על זה היו מושפעות עד־מאד ממטען שלילי זה כל ימי חייהם. שטיינמן ידע מה חושב עליו שטיינברג באמת, ושטיינברג הבין את שיעור הפגיעה שפגע בו, והריחוק ההדדי היה המוצא הטבעי. נצטרפו גם הבדלי־אופי אחרים. שטיינמן השתדל להאציל עלי את הערכתו על שטיינברג, עתים בלשון פשוטה ועתים בלשון־ערומים, אך לא הועיל דבר. בראשי היה מקום להניח שני זוגות תפילין, של רבנו שטיינמן ושל רבנו שטיינברג – ולא סברתי ולא קיבלתי את גישתו “המוניסטית”. חשתי, שטינא בלבו עלי בשל כך, ואולי אף קנאה, כדרך שהרגשתי זאת גם מצד שטיינברג. שמעתי כינויים מצד שניהם, זה על זה, ולא התייחסתי אליהם בכובד־ראש. שטיינמן משכני במרדנותו, בחריפותו, בעירנותו הגדולה ובהעזתו, וידידותו היתה לי יקרה. מבחינת העירנות והסקרנות הרוחנית היה לי שטיינמן למופת, אך מבחינת אמנות־הכתיבה ראיתי בשטיינברג סופר, הכותב במסירות־נפש ממש לכל אות ולכל דימוי, בעוד ששטיינמן היה מסביר לי, שמרוב שפע אינו יכול, כמו “קבצני המחשבה”, לשבת שבעה נקיים. זה היה ציון נכון לאופיו, אבל לא שינה הרגשתי, שמכתיבתו של שטיינמן נעדרים הסימנים של קלאסיות, המצויים בזו של שטיינברג. חילוקי דעות אלה חילחלו במיסתרים והיו בחינת זרע, שעתיד היה לצאת ממנו התרופפות ההידוק הידידותי. אולם במשך שנים נדחו חילוקי הדעות בהסכמה חשאית, ולא שימשו עיכוב ליחסי חבירות מתוקנים, ואיני מהסס לומר: ישרים, פוריים ונכספים.

ה

חילופי המחשבות על סוגיות חיוניות עוררו אותנו לא־פעם לנסיונות לשם תיקון־המצב. בשנת תרצ“ו, שהיתה תחילת המאורעות והמצור על הישוב, שנמשכו עד פרוץ מלחמת־העולם השניה, הורגש רפיון־רוח גדול בקרב הנוער, שאינו מאורגן בתנועות החלוציות, וחוסר זיקה לספרות העברית. אותה שעה הגינו רעיון: להקים מסגרת לפעולה בקרב נוער נבחר, שוחר ספרות ואמנות. אמרנו, שאין די בביקורת המצב הקיים, אלא יש צורך לקום ולעשות דבר של תיקון. והנה נזדמנה לנו שעת־כושר. דוד ורדי מ”הבימה" ורעיתו חווה יואלית, חזרו מסיבובם בחוץ־לארץ, והיה בידם קצת אמצעים. הם ביקשו לממש את הרעיון של יצירת חוג־נוער כזה. לאחר בירור משותף, נוסדה ועדה מארגנת ובה שטיינמן, אני, ורדי, יואלית ואליעזר צופרפיין, שהיה פעיל ב“חוג הבימה לנוער”. נתגבשה תכנית ופתחנו אגודת נוער בשם “יד־ריעים”. הפתיחה החגיגית היתה בדירתם של ורדי ויואלית ברחוב ביאליק בית מספר 9. כאן הוקצה אולם גדול לפעולותיה של האגודה. בפתיחה השתתפו גם משה הלוי, מנהל “אהל”, עבר הדני והכנר יריב אזרחי. מעמד הפתיחה היה מרהיב. סופרים, שחקנים ואישי ציבור היו נוכחים בו ונעשו שותפים למפעל. היו פגישות של נוער, תלמידי בתי הספר, ובכל מוצאי שבת היתה מסיבה אמנותית מרשימה, שמשכה סופרים ואמנים (ביניהם טשרניחובסקי). על ורדי הוטל תפקיד מיוחד, והוא מילא אותו, כדרכו, בכשרון רב. מנעים היה את המסיבות, שהיו גדושות קהל צעיר, בזכרונותיו המבושמים בהומור, בחיקויי סופרים ונואמים ובמיני תרגימא אחרים. האגודה נתקיימה חודשים מספר שכן מחמת ההוצאות הגדולות, שהיו כרוכות בדבר, לא יכלה זו להחזיק מעמד. זה היה נסיון מעניין, ליצור חוג של נוער ער, אוהב ספרות ואמנות, שאינו קניינה של מפלגה ולא של תיאטרון מסויים. אך לא היה ליוזמה זו תימוכין מספיקים ושבקה חייה.

פעילות זו, אף על פי שלא נמשכה אלא חודשים מעטים, היתה בחינת דבק טוב לחברותנו, שכן היא העלתה בעיות רוטטות, עיוניות ומעשיות, שתבעו פתרון תוך מאמץ משותף. בחודש אייר תרצ“ח פרסמתי מאמר על שטיינמן ב”מאזנים“, שהיתה בו הערכת־שתייה לדרכו ביצירה הסיפורית והמסאית. לאחר פירסומו ראיתי סימני מורת־רוח בפני כמה מראשי ועד אגודת הסופרים, ביחוד כלפי העורך פיכמן, שכן הפולמוס בין שטיינמן ושלונסקי וביניהם עוד היה “טרי” ולא היו סבורים ש”מאזנים" הוא הבמה להעלאת קרנו של שטיינמן. בעיני היתה זאת נטירה קטנונית, שעוררתני להתנגדות. שטיינמן היה, כמובן, מרוצה מכך.

ו

שטיינמן הטביע בתקופה זו חותמו עלי. דווקא מפני זה ראוי להטעים אחד האירועים, שהעידו לא רק על השפעתו של שטיינמן עלי, אלא גם על מקצת השפעה, שהיתה לי לפעמים עליו. וכך היה הדבר. הסופר א.א. קבק לא זכה עד תקופה מסויימת למקום־כבוד בספרות העברית. לא שטיינמן בלבד המעיט את דמותו, אלא אף אחרים עשו כך. אבק הדעות הקדומות נדבק גם בי. ואני בטוח כיום, שעוול גדול נעשה לו. והנה בשנת תרצ“ז (1937) הופיע ספרו “במשעול הצר” בשני כרכים, שחיי ישו הנוצרי, תלמידיו ומפעלותיהם, וכן רעיון הגאולה, שכבר העסיקו בספרים קודמים, היו במרכזו של סיפור זה. נטלתי את הספר ושקעתי בקריאתו עד תומו ונתרשמתי ממנו מאד. בלב דופק בישרתי לשטיינמן בטיולנו על שפת הים, כי הנה חדשה נפלה בספרותנו, וכי ספר זה מיוחד הוא וראוי שיקראנו. ידעתי יפה, שאי־אמונו בקבק יתעורר למשמע דברי, אבל הרגשתי כעין שליחות לשנות את דעתו. דיברתי בזהירות אבל בכוח שכנוע והבאתי דוגמאות לרוב. אמרתי, שאביא לו את הספרים לקריאה. לאחר כמה שיחות, הסכים. כעבור שבוע שח לי, כי אמנם אין זה אותו קבק קל־הדעת, אלא “אחר”, שעשה נסיון לכתוב בכובד־ראש, ואף סגנונו השביח מאד. לשמחתי לא היה גבול. אני כתבתי ב”הפועל הצעיר" מאמר־הערכה נלהב בשם “א.א. קבק בגבורתו” וקיבלתי תשואות־חן מקבק. שטיינמן לא עירער הפעם על הערכתי. ואני ראיתי בשינוי דעתו של שטיינמן גודל־נפש ויכולת לשרוף משפט קודם, אם לא קדום, ולהודות על אמת חדשה שנתגלתה לו בכוח יזמתו של ידיד.

באוגוסט 1939 נתקיים הקונגרס הציוני בג’נבה. הוא היה שרוי בצל מלחמת־העולם השניה. שטיינמן השתתף בו, ורוחו היתה עכורה הן מתוכנו של הקונגרס והן מן המצב הכללי, שהיה כבר רווי סכנות איומות. מן הקונגרס שיגר אלי את המכתב דלהלן:

ישראל כהן היקר!

תודה בעד השורות שכתבת לי ובעד גליון “הפועל הצעיר”. רשימתך על ר' בנימין היא מצוינה. מצאה חן בעיני רבים. מה אומר לך על הקונגרס? דלות מוחין שכזו, שאין מלים בפי. ובכלל האנשים, שהנני רואה אותם בפעם הראשונה מקרוב. זכורני את שיחותינו. וכאן חוסר־התקוה מתבלט ביותר. אולם האקלים, הנוף משובבים את הנפש.

כבר הודעתי גם לבני ביתי שאשוב באניה תל־אביב המפליגה ב־13 לספטמבר. נשוחח על מה שאין לכתוב. וגם העייפות רבה. אושר הוא לכתוב על ענינים המעסיקים את הסופר. ורב הצער כשעליו לטפל בדברים שלבו רחוק מהם.

הנני לוחץ את ידך באהבה ובגעגועים א. שטיינמן

ועוד מעשה היה, שהיתה בו דבקות חברית גדולה. בעיצומה של מלחמת־העולם השניה, כשצבאות הפלדמארשאל הנאצי רומל התקדמו למצרים, תקפה חרדה גדולה את הישוב ואת כל אחד ממנו, שכן אימת הפלישה הנאצית היתה מוחשית ביותר. שוחחנו על הסכנה הנוראה והבטחנו זה לזה בתקיעת־כף, שאם יאונה חלילה רע לאחד משנינו, יהא הבלתי־נפגע חייב לטפל במשפחה העזובה כמו במשפחתו שלו. שטיינמן הוסיף אגב כך, שברית כזאת בין שני אנשים, עשויה, לפי אמונת העם, למנוע את עצם הצורך בקיומה, היינו, שהרע לא יאונה בכלל. לא שאלתי אותו מה מקורה של אמונה זו, כי הייתי מרוצה מעצם היותה, אבל חשתי, ששטיינמן לא מספר סתם אמונת־עם, אלא שמץ־אמונה משלו. מי יודע בשעה כזאת נפש האדם?

בימים אלה, עשיתי כל מה שהיה עשוי לחזק שותפות שבינינו ללא כל חשבונות. כשעורך “הפועל הצעיר”, יצחק לופבן, היה נעדר מן המערכת, כגון שיצא לפגרא, או חלה, או נסע לקונגרס הציוני, הייתי מזמין את שטיינמן להשתתף בעיתון, שעריכתו היתה בידי. תחילה לא היתה דעתו של לופבן נוחה מזה, משום שיחסיהם לא היו כשורה מחמת התנגשות שהיתה ביניהם ומחמת שלא גרס את התנהגותו כלפי ביאליק, אבל לבסוף השלים בשתיקה. שכן הסברתי לו, שבהעדרו אני נאלץ לפנות לאותם סופרים שנענים לי, ושטיינמן אחד מהם. מלבד זה – הוספתי – עשויה תרומתו להעלות את רמתו של המדור הספרותי.

נשתיירה בידי פיתקה, שצירף למאמר (בסוף ת"ש), ששלח אלי למערכת “הפועל הצעיר”, וזה נוסחה:

לישראל כהן היקר!

הרי לך חלק ב‘, שאיני רוצה להשהותו בביתי משום "אל תשכן באהלך וכו’" – ככתוב. וגם יצר דוחף בי שתקראהו מיד. נא לשמור עליו כי כמעט אין לי העתקה ממנו.

רשימתך תבוא ב“מאזנים” חוברת זו. ממקור נאמן – המגיה.

שני הבחורים מביאים לך כתב־יד זה מתוך תקוה, כמדומה, שיקבלו ממך בולים שכר הליכה. לולא זאת בטח לא היו מסכימים לשליחות.

שלח את לוח “המעורר” אם אפשר.

שלך, א. שטיינמן

הכוונה לחלק ב' של סיפורו “זוגות”, שביקשתי ממנו להשאילו לי לקריאה, משום שלא יכולתי להשיגו. – “שני הבחורים” הם, כמובן, בניו, דוד ונתן שחם, שהיו לקוחותי הקבועים בלקיחת בולים במערכת.

אולם שטיינמן, שלא יכול היה לשבת בשלווה בשום מקום, עשה שני דברים, שערערו את מעמדו בעיתון: הוא לא נענה לכתוב על עניני ספרות אקטואליים, כגון על סופר שהגיע ליובלו, או נפטר, או על בעיה ספרותית, שניסרה בחלל עולמנו. על־הרוב היה שולף מאמר מן המגירה ומוסרו לי. לופבן היה שואלני: מה טעם בהשתתפות כזאת? גם ברנר, אמר, היה עקשן וכתב מה שרצה, ואף על פי כן היה תורם גם לצורכי העיתון. אני דחיתי את שעת־ההכרעה ככל שיכולתי. בינתיים נפטר לופבן. שטיינמן הוסיף להשתתף, אולם ראיתי שוב צורך לבקש ממנו לכתוב מאמרים לעיתון ולא לתת מאמרים המוכנים במגירתו לעת־מצוא. הוא השיב לי, שבשביל זה הוא רוצה שכר כפול. הדבר הרגיזני, ועניתי לו, שלא ידעתי עד כה, שיש לו שני סוגי מאמרים, בעד שכר רגיל ובעד שכר כפול, ובלי לומר לו חדלתי לפנות אליו. כך נפסקה השתתפותו ב“הפועל הצעיר”. אוסיף, שגם ב“ניב הקבוצה” של איחוד הקבוצות והקיבוצים, שערכתיו כשנתיים, שיתפתי אותו, והייתי מביא לו תמיד את שכר־הסופרים הביתה משני העיתונים. עד כמה שאני יודע, היו קוראי “ניב הקבוצה” מרוצים ממאמריו, ואמנם הוא היה היחיד שקיבל שכר־סופרים, שלא היה נהוג לשלם כלל למשתתפים ב“ניב”.

ודאי נפגע שטיינמן מתגובתי על דרישתו לשכר כפול, אבל לא דיברנו על כך. כמה שנים קודם לכן הוא נפגע – בלי ששיערתי כלל – מתשובתי החריפה ב“דבר” (בשנת תש"א) על מאמרו “סיטרא אחרא של פסיכואנאליזה”. אני הוכחתי לתומי, שגם המתנגדים לפסיכואנאליזה מדברים וחושבים ברוחה ובמונחיה. ואמנם אפשר לבקרה, אך אין לשללה שלילה קיצונית כמוהו או לבטל את ערכה. הוא ראה בכך, כנראה, התגרות בו, ואני ראיתי בזה רצון לשעבדני לשיטת־מחשבתו, שלא נסתברה לי, מפני שהייתי אותה שעה חסיד גדול של פרויד. אף־על־פי־כן, לא נתערערה הרגשת־החבירות היסודית, והיתה אפילו השתדלות מצד שנינו להכניס את חילוקי הדעות בתוך המהלך הטבעי. ראַיה לכך תשמש ההקדשה המחורזת, שכתב שטיינמן על ספרו “שחור על גבי תכלת”, שיצא אז לאור. וזו לשונה:

עם הספר

לי. כהן

לְזֵכֶר וִכּוּחִים וּפוֹלְמוּסִים,

לִידִידוּת שֵׁרוּתִים,

אֲשֶׁר כְּשַָׁחוֹר עַל גַבֵּי תְּכֵלֶת

וְכִבְיַם־הֲבָנָה נִטְפֵי אִוֶלֶת

הֵם בָּהּ נְמַסִים.

כ“ג שבט תש”א

א. שטיינמן

אך דבר קשה יותר אירע בינינו לאחר שנה: כשהופיעה המונוגראפיה שלי על יצחק אדוארד זלקינסון, מתרגם הברית החדשה ומחזות שקספיר ומילטון, הבאתי לו ספר־ביכורים בהתעוררות גדולה. אולם תחת לקבלו בחמימות ובברכה, מלמל כמה מלים, שמתוכן הובררה לי דעתו, שלא הייתי צריך לטפל במשומד. וזאת לדעת: שטיינמן היה חופשי בדעות כל ימי חייו, ואף השתתפנו יחד באחת השבתות במסיבה בירושלים בבית הוגו ברגמן, שבה דיבר על הדת כהוגה־דעות חופשי. אולם בתקופה המדוברת (בשנת תש"ב) חל בו שינוי והתחיל לנהות אחרי דתיות. גם גישה זו לא הניחה את דעתי. שכן מעודי לא גרסתי קפיצות־דרך באמונות ובדעות, אלא התפתחות איטית, אורגנית, מצנעת לכת, שאינה מכריזה על עצמה כאמת מוחלטת. כשעמדתי על כוונתו בקבלת־פנים קרירה זו לספרי, אמרתי לו בסערת־נפש, זלקינסון חשוב בשביל הספרות יותר מכמה סופרים כשרים או בעלי־תשובה. המלה “בעלי־תשובה” פגעה בו, ואני בפירוש לא הצטערתי על כך, לא בשעת־כעסי ולא בשיקול־דעת שלאחר כך, מפני שראיתי התערבות זו לא רק כחסרת טאקט, אלא גם כמנוגדת לכל מגמתי. אילו היה אומר לי, שהספר אינו נראה לו מחמת איכותו הגרועה, הייתי מצטער, אבל הייתי מכבד את דעתו, כתמיד, עכשיו שביקש לכפות עלי את דתיותו החדשה – נרתעתי מפניו. בפעם הראשונה נכנס חשש בלבי שמא מתגלית סתירה חריפה בינינו, העלולה לערער את היחסים. המשען שהיה לי נעשה רופף וממילא מיותר, ואולי מזיק. אף־על־פי־כן, לא נתגלם החשש בשום מעשה, והוא הודחק, אם כי לא נתבטל.

דווקא באותו זמן היינו נפגשים כמעט כל יום ששי אחר הצהרים בקפה “צינס” או בקפה סמוך לו. בין הבאים היו גם י.ד. ברקוביץ, י.א. אנוכי, ולפעמים קרובות היה מצטרף גם א.ל. סמיאטיצקי, המתרגם המצויין של ספרי הוצאת “אמנות”. למסיבה מגוונת זו כבר היה אופי אחר. ברקוביץ, בקולו הצרדרד והרציני, היה מטיל כובד־ראש על כל נושא, בדברו תמיד יחידי בלי שהפריעו לו. אנוכי היה מסנן בעצלתיים איזה משפט מקוטע, שיותר משהיה גלוי וברור היו בו רמזים וסתרים: וסמיאטיצקי, היה מצהיל את רוח המסובים במילתא דבדיחותא, ולא פעם אף במילתא דגסותא, ולא היה חושש מפני תגובה. בחינת “לי מותר”. תמיד היתה לו מימרה אידית, שהיה שואל דרך־משובה כיצד יש לתרגם אותה, ולאחר מכן היה מציע לנו את תרגומה העברי החריף והמתובל. כגון: איך נאמר בעברית אמיתית “איך דארף דאס ווי א לאך אין קאפ”. כל אחד ניסה לתרגמו על פי דרכו ולא הצליח. אולם אנחנו ידענו, כי באמתחתו כבר מוכן תרגום מפתיע; כשראה שעמלנו לריק פתח ואמר את גירסתו: “זה דרוש לי כבקע לגולגולת”… הכל פרצו בצחוק של הסכמה. ולבסוף העיר, שחידוד לשוני זה כבר נמצא במאקאמה העברית של המאה השלוש־עשרה. כמעט בכל פגישה היה חוזר על איזה תמרון לשוני מעניין. ואף על פי שברקוביץ עצמו עסק הרבה בתרגום אידיומאטיקה אידית לעברית, ניכר היה שדעתו אינה נוחה מאינטרמצו זה. שטיינמן היה דווקא פעיל. הניצוץ השובבי, שהיה מוצנע בו תמיד, היה בא לידי גילוי בכך.

לא עברו אלא ימים מועטים ושוב נצנצו אי־הבנות בינינו, שלא ניתנו לסילוק והכבידו עלינו. התחלתי לבקר אצלו לעתים רחוקות יותר ולאט לאט נתרחקנו, אף על פי שמעולם לא היסחנו דעתנו זה מזה, ואף היינו הוגים חיבה אמיתית זה לזה. וכשנפתח בשנת 1952 מועדון “מילוא”, הזמנתי אותו להיות בין הפותחים החגיגיים, ואף נתכוונתי לשתפו בפעילות זו, אלא שלא נסתייעא מילתא. אבל גם מרחוק שמרנו איש על כבוד רעהו ואף הזמנתיו להשתתף בכתבי־עת שערכתי. וכשנפגשנו, נפגשנו במאור־פנים ובשמחה גלויה.

התרחקות זו היתה לשיחה בפי סופרים, שידעו כי עשרות שנות־קירבה היו בינינו, עד שהיו מורגלים לומר לי: “שטיינמן שלך” אומר או עושה כך וכך. שטיינמן היה נחשב לאדם שאינו נוח לחברותא, וראו בפירוד זה אות שדעתם נכונה. אולם ביחס אלינו – טעו. לא “קשיותו” גרמה, על כל פנים, לא היא בלבד. מעולם לא דיברתי בפומבי על מה שנתרחש בינינו, ותמיד נשאתי בקרבי את שנות הידידות הנאמנה והיפה, שרישומיה, ביחוד הראשונים, נחתמו עמוק בנפשי.

בשלוש השנים האחרונות לפני פטירתו, נעשו זימונינו קצת תדירים יותר, ועל־פי־רוב ברחוב או בכינוס. בשיחות אלו היו נדלקים לפעמים ניצוצות של העבר, וצער היה מפעפע בהן – שעליו שמעתי גם מפי רעיתו – צער על התרופפותה של ידידות נאמנה ורבת־שנים.

אני מסיים זכרונות אלה מתוך הרגשה, שלא השכלתי להעלותם בכל חיוּתם, חילופיותם ומתחיוּתם. מכל הזימונים שזימן לי הגורל עם סופרים בדרך הילוכי היה זה הזימון הדראמאטי ביותר. המגעים בינינו היו חמים גם כשנעשו צוננים, וההרהורים זה בזה היו ערים גם כשנרקמו במפורד ומריחוק־מקום. כמה וכמה סממנים וטעמים נתערבו בהם. אני הייתי תלמידו, ידידו, חברו, מושפעו ועם זה שומר על עצמיותי, והוא היה סופר חשוב, בר־סמכא, משפיע, חבר, ועם זה נוטה להסגת הגבול של רשותי הפרטית. התנגדותי לכך הקניטה אותו במרוצת הימים. יסודות אלה, שמקצתם התמזגו ומקצתם התנגשו, הולידו מתיחות, ולא תמיד היו יכולים לדור בכפיפה אחת. ולבסוף היו המשיכה והדחייה בינינו פועלות בבת־אחת ובהיעלם אחד, וגזרו פרישה הדדית מרצון.

א

השמועה הראשונה שהגיעה לאזני על קריבורוטשקה, הוא קריב, היתה מיסתורית במקצת, וכעין הילה של גבורה היתה חופפת עליה. מבעד למחיצה העבה, שחצצה בינינו לבין ברית־המועצות, נתבשרנו על שני קבצים עבריים, שהופיעו בה: “צלצלי שמע” בחרקוב בשנת 1922, ו“בראשית” – במוסקבה בשנת 1926. בשני אלה השתתף קריבורוטשקה. אני קראתי גם את הקובץ הראשון רק לאחר עלותי ארצה (בשנת 1925) והרגשתי, כרבים אחרים, על אף החיספוס שבו, בנס שהתרחש: בברית ֿהמועצות כותבים סופרים עברים בעברית! קריב עצמו הגדיר באחד המכתבים אלי את הקובץ “בראשית” כך: “מעשה נערות שלנו בצל הקרמלין”… אחר כך קראתי מזמן לזמן שיר משלו ב“הפועל הצעיר” וב“התקופה”, ואיני יודע באיזו דרך העביר את כתב־ידו למערכות מחוץ לגבולות רוסיה. על כל פנים, שמו נחרת יפה בזכרוני.

לפיכך, כשבא קריב ארצה בשנת 1934, נזכרתי בו ביחס מיוחד, ולא עברו ימים מרובים ונתוודענו זה לזה, תחילה דרך־עראי, שכן משוטט היה בארץ ועסק בהוראה, ואחר־כך דרך קבע, לאחר שנעשה עורך המוסף הספרותי של “דבר”.

הוא היה מתחמק מהיכרות של ממש. הרגשה זו היתה לא רק לי. מיוּדעיו היו מסבירים את הדבר בהרגל שנדבק בו בברית־מועצות, כבל יהודי ציוני, לרחוש חשדנות, ואף היו מורים עליו באצבע, שבלכתו ברחוב היה מביט לאחוריו שמא מישהו מהלך ועוקב אחריו, זכר לבילושים המתמידים ברוסיה. במרוצת הימים פגה חשדנות זו וחזר לזיוו כאדם מאמין, ישר־לב ונעים־שיח. אמנם, תווי המכאוב והצער היו חרותים בפניו תמיד, משום שהללו היו בני־לווייתו, אם כצער־היחיד ואם כצער־העולם. ודאי היתה גם שמחה פוקדת אותו, ואף היה משיח אותה, אבל רק הצער היה שלם בלבו. אל הצער נצטרף הספק. הוא הטיל ספק בכוח עצמו, בכתיבתו, באמיתו ואף בצידקתו. היה איש־פולמוס חריף, שהשמיע את דבריו בהתלהבות, בשלהבתיות, ובקול רם, ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, היה מטיל באזני לאחר הדיבור המשולהב: “כמדומני, שלא אמרתי מה שרציתי, ומה שאמרתי נוח היה אילו לא נאמר”. ולא היתה זאת פוזה של מי שמבקש תשובה מחמיאה, אלא הרגשת ֿאמת שהציקה לו. אי־בטחון.

עד שעמדתי על טיבו המיוחד לא שבעתי נחת. הייתי הולך מפגישה עמו וערפל במוחי. פשוט, לא ירדתי לסוף נפשו. לכאורה, אחדות־דעות בינינו, ואף מחמאתו על מאמרי האחרון ביד, ואף־על־פי כן, משהו היה סותם על היכרותי השלמה. וחששתי שמא לא נוכל להתאחוות, שמא – אם לדבר בלשון־הזהב של קריב – שמיים ביני לבינו. אבל כגודל הקושי ההתחלי שבהכרה הדדית כן גודל ההישג אחר כך. טפח אחר טפח נתגלתה לי אישיותו של קריב, שהיתה מגוונת בתלוליותיה ובמעמקיה. נחשפה השותפות הרוחנית היסודית וניבעו גם קצות ניגודים בהערכות ספרותיות ובתפיסת מהותה של ספרות כללית ועברית וייעודה. משנתברר היסוד המאחד והנבדל, יכולנו לדבר ולכתוב זה לזה בלבב שלם, במכתבים פרטיים ואף בפומבי, באופן שלא נשתיירו אחר כך שיורים של טינה חוצצת ומרעימה.

ומעניין, דווקא באותה תקופה, שבה היה הולך במסילה הרגילה והיה כותב דבריביקורת על סופרים מקובלים בצורה מקובלת, היו יחסינו שרויים במזל של תהייה הדדית. אמנם, כיווּן כתיבתו היה לפי רוחי, ובשעה שנוצר באגודת הסופרים המפעל העצמי של הוצאת ספרים, ואני נבחרתי כאחד העורכים, הכללתי בתכנית את ספרו “עיונים”, שהיה לוֹ כינוס ראשון של מסות והערכות על סופרים עברים ויצירותיהם בדורנו. היה, כמובן, ייחוד בספרו זה. הוא הצטיין בסגנונו הססגוני, בדרך ניתוחו ובנעימתו הלירית. אבל לא היה ניכר בו כל שינוי ביסודה של תפיסתו הספרותית. הוא לא יצא מן השורה. ובכל זאת, עדיין לא היתה הידידות שלמה. כנגד זה, שנים אחדות לאחר מכן, כשיצא ספרו הקטן “אדברה וירווח לי”, שבו הפך את קערת ההערכה הספרותית על פיה, נתגלו לי יותר רזי־נפשו, והבהרת נקודת־השיתוף־והבידול הביאה גם לידי הבנת־גומלים גדולה יותר. אמנם, ספר קטן זה מכונסים היו בו מאמרים, שכתב ופרסם כמה שנים קודם לכן; אף־על־פי־כן, לא היתה התמורה שנתחוללה בו בולטת עד הופעת הכינוס. נראה, שהסתייגותו מן הביקורת של חבריו – ושלי – שלא נתן לה ביטוי בשיחות, הציקה לו. ועכשיו, כשנתגלה רז זה, גם הוא וגם סופרים וקוראים אחרים, נתרווחו היחסים ביניהם. הניחושים נעשו ודאויות. והסתומות נעשו פתוחות. ותדע, ההרגשה שנשתררה היתה, שהופיע סופר מאמין הכופר־בעיקר. מנדלי איננו מנדלי, וברנר אינו ברנר, ופרישמן אינו פרישמן. שוב אינם סופרי־מופת. לא לחסד הם ראויים, אלא לשבט. ולא עוד אלא שקנה־המידה האסתטי והאמנותי, ששני דורות של סופרים עמלו ואף הצליחו לגבש בחיי האומה והספרות העברית, הוּרד מגדולתו. לא על פיו ייקבע ערך היצירה. הוא התקין מד־ערך אחר. אהבת־ישראל – היא קנה־המידה. סופר, המקטרג על האומה, כשרותו טעונה בדיקה. היחס החיובי אל גולת־ישראל בשעתה, יראת־הכבוד מפני הוויית־העם, והתרפקות על מאורי הגולה, אלה הם הדברים הנותנים גושפנקה לסופר עברי וליצירתו. ואילו בסופרים הנדונים יש הרבה קאריקאטורה וסאטירה, הממעטים את דמות העם. נמצא, שרובה הגדול של היצירה הספרותית העברית החדשה נכשלה תחת ידו הבוחנת של קריב ואף לא מצא לה צד־זכות בהיותה חלוץ התחייה והעלייה והבנייה.

לא ארחיב כאן את הדיבור על שיטת־ביקורתו החדשה של קריב; כבר עשיתי זאת לא אחת ולא שתים. רצוני להטעים, שאף־על־פי שצער רב הצטערתי על שקריב המיר את קנה־המידה שלו, ושוב לא דיברנו בענייני ספרות בלשון אחת, לא השפיע הדבר על דיבוק־חברים שלנו ולא על יחס ההערכה שלי אליו. ראשית, משום שקריב עשה כל דבר כסופר מובהק, וגם את דברי הערעור שלו על סופרי־המופת כתב בקולמוס־סופרים, בחום־לב ובתום־נפש. ושנית, רושם הוא בי, והוא נתחזק במרוצת הוויכוח עמו, שקריב עשה גם צדקה לספרות העברית, שערער על הערכות קיימות בה. על ידי כך נתלהטו הרוחות, ונשתחזו הקולמוסים, וצוחצחו תפיסות מקובלות. קריב נגע בכוהני הספרות, משוחי הקורא העברי במשך שנים או שלושה דורות, ונתקל בחומת־מגן־והתקפה. מצדדים שונים נורתה עליו האש, אך קריב לא נתבהל. הוא לא נהג מנהג “פגע וברח”, אלא השיב תשובות מפורטות והעמיק את המחלוקת, שהיתה בלי ספק לשם שמים. קריב נפגע מכמה פגיעות ששוּלחוּ בו. במכתבו בה' באלול תשי"ז (1957) הוא כותב אלי:

“בינתים כבר רחק מלבי כל אותו ויכוח. אתן לבר־פלוגתא שלי להיות בעל סוף־פסוק, ואף שהוא מתעתע לעין השמש, ידי לא תהיה בו עוד. ואולי תפרסם פעם בדפוס במה אתה חולק עלי? הרי יש מקום גם לויכוח מסוג אחר מזה שפתח בו א.ש. – קח את עטך ויאירו דבריך! ואם אתה תפרסם דבריך ב'”מאזנים" ואני ארצה להשיב, אבוא ל“הפועל הצעיר”.

ג

עם קריב ובן־גוריון במועדון “מילוא” ביוני 1961

כשמלאו לקריב ששים שנה, נערכה לכבודו מסיבה באגודת הסופרים, ואני הרציתי בה על דרכו של קריב בביקורת. מלאכתי לא היתה קלה. שכן, לא רציתי לצאת ידי חובת הערכה בדיבורים חגיגיים נוסח יובל,

שהאמת אינה מציצה מתוכם אלא שמינית שבשמינית, ומצד שני לא היה בכך מן המידה לפגוע בו דווקא במסיבה זו, שהייתי בה ראש־המדברים. מפני שגם טענותי כנגד שיטתו החדשה היו קשות. כתבתי איפוא את הרצאתי פעמיים, בפעם הראשונה אמרתי בה כל מה שהיה לי לומר על קריב לחסד ולשבט, ובפעם השניה ערכתי את עצמי עריכה קפדנית וריככתי את הקשה. אבל לא את התוכן ריככתי, אלא את ביטויו המילולי. בדרך זו השכלתי להביע את דעתי הביקורתית בלי לעקם את הכתובים ובלי להסתכן בעילוב בעל־היובל. תגובתו של קורצוייל המנוח, שנלחשה באזני, כי פסעתי על גשר דק ועברתי בשלום, אישרה לי את הרגשתי. דברי נתפרסמו גם במאסף בשנת תש"ך (1960) ונכנסו לכתבי, ולכן לא אביא מהם כאן.

ודאי לא היה סיפוקו של קריב שלם; אבל מעולם לא חשתי טינא כלשהי כלפי. אדרבא, מגעינו ויחסינו נעשו אדוקים. מחלוקת זו שבינינו נתגלתה גם אחר־כך פעמים לא־מעטות, כגון בכינוס הסופרים הארצי, שנתקיים בכסלו תשי"ט (1958). שורות אחדות מדברי יעידו על כך:

“אני רוצה לומר לחברי וידידי קריב, שאני מוקיר את משנתו, את הסופר שבו ואת היושר האינטלקטואלי שלו, אך אינני מסכים להנחותיו ולא למסקנותיו. תמונת הדור בארץ, כפי שצייר קריב, היא תמונה מסולפת. אשרינו שהיא מסולפת. אילו היתה חס וחלילה נכונה – היינו בכל רע. אין דמותו של הדור כזו, לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה מוסרית. היא אחרת לגמרי. אינני אומר שהיא דמות אידיאלית, משובחת, מעולה, אבל היא נאה יותר. וכשם שהגזים בציור הדמות בהוֹוה לריעותא, כך הגזים בתיאור דמותה של יהדות הגולה לטיבותא”.

ביתר חריפות נשמע הויכוח בינינו בדו־שיח עם סופרים עברים וסופרים יהודים־אנגלים, שנתקיים באלול תשכ"ו. וגם מדברי באותו כינוס אביא שורות מעטות המאפיינות את כל הנאום:

“שמענו כאן שתי ביוגראפיות – ביוגראפיה אחת של מר עמנואל ליטבינוב, והיא היתה מרעישה את הלב, ־ ־ ־ ושמענו ביוגראפיה אחרת, מפי מר אברהם קריב. הוא תיאר את הביוגראפיה הספרותית, כביכול, של הדור הציוני, והיא ביוגראפיה שמרעישה בשיבוש האמת. ואף־על־פי שאני שומע אותה כבר פעמים רבות, הריהי מעוררת בי תמיד רגשות־מחאה ותגובה שלילית חריפה, ובעוד שהביוגראפיה הראשונה נאמרה ונכתבה על ידי אדם וסופר על עצמו באופן סובייקטיבי, והוא אינו מתנער מסובייקטיביותה, ולכן היא כולה אמת ואמנות – הרי קריב כותב את הביוגראפיה לא של עצמו, אלא את הביוגראפיה שלי ושלך ושלו ושלנו, בלי שקיבל רשות לכך, ולכן אין חותמה אמת. ולא עוד אלא שאינו מסתפק באמירתה ובכתיבתה, אלא מתאמץ לכפותה עלינו ברעם ובזעם”.

לא הזכרתי כאן אלא הזדמנויות מיוחדות, אך היו גם אחרות, שבהן החלפנו דעות בחום, ולא מכולן נשתיירו רישומים בדפוס. בין הזדמנויות אלו ראוי לרמוז, לפחות, על ישיבות הוועד המרכזי של אגודת הסופרים, מן הצדדים המעשיים של הבעיה הנידונה. דרכו היתה לדבר בהתלהבות, שפעמים נשזרו בה ביטויים עוקצניים כלפי בני־שיחו. על ביטויים אלה היה, כרגיל, מצטדק לאחר הישיבה, אבל הצטדקות זו לא מנעה ממנו לחזור בישיבה הבאה על אותה פגיעה בנימוס. לפי הרגשתי, היה בצורת הבעה זו משום גילוי של מחאה חבויה על קיפוח הרוח והרוחניות בחיינו. ואף על פי שמקורו של קיפוח זה היה במקום אחר ובחברה אחרת, היתה אותה מחאה מפרכסת ויוצאת בכל עת־מצוא, אפילו לא היתה במקומה. זה היה בחינת פיצוי למקום ולשעה אחרים, שלא נמצאו לו. אך לא כל הנוכחים התייחסו אליו בריתוי, והיו שהתרעמו ואף ביטאו את תרעומתם באותו מעמד.

מכל מקום, הבירור בינינו היה מקיף וחריף, אך מעולם לא נמזגה בו טיפה של מרירות אישית ואף לא מורת־רוח. עד כמה שאני זוכר את עצמי בזירת הויכוחים, לא היה לי בר־פלוגתא כמותו, שבמטבע־היחסים היתה בצדו האחד חקוקה יריבות שלמה ובצדו האחר – ידידות שלמה. אני חוזר ומדגיש עובדה זו, שהיא יקרה מאד בעיני.

ד

השקפתו של קריב על הספרות היתה סניף להשקפת־עולמו הכללית, שנשתנתה באותן שנים שינוי חותך. הוא נעשה דתי. הספרות הדתית התחילה תופסת אצלו מקום ראשי. אבל סבורני, שגם ההלכה ומצוות מעשיות מסויימות היו לו לעיניים.

בי' בטבת תשט"ו (1955) הסכים קריב לבקשתי להרצות במועדון “מילוא”, אך הוסיף במכתבו: “אבקש שדברי לא יירשמו באותו מעמד, כי בשבת עסקינן. אני עצמי אמציאם אחר כך בכתב”.

ההרצאות ב“מילוא” היו מושמעות בלילי־שבת.

ברם, תהי התנהגותו בתחום הדת מה שתהיה, במחשבתו חל מיפנה מכריע, כתיבתו בביקורת־הספרות נתמעטה וקריאתו בספרות החדשה – ואין צריך לומר: החדישה – נצטמצמה מאד. רוב עיסוקו היה במקרא ובאגדה, חיבר אנתולוגיה על “שבת ומועד בדרוש ובחסידות”, ליקט דברים על מוסר ומידות, ערך כתבי מהר"ל מפראג וכתב הקדמות נרחבות וחשובות לכל הספרים האלה. גם הרצאותיו ומאמריו על המדינה לבשו דמות תיאולוגית ברורה, שצויירה ביד אמן ובלשון גבוהה. הוא קיפח מאד את ערכם של אטריבוטים ממלכתיים, חילוניים ונורמאליים, וריכז את כל אש־התקפתו דווקא נגד נורמאליות זו. נראה לי, שתפיסתו, שנדונה בהרחבה וברבגוניות, תומחש בשני המשפטים הבאים:

“לא כי יתוסף עוד “עם נורמאלי” בעולם, עם ככל העמים: עייפה נפש העמים עצמם מה”נורמאליות" שלהם, וגם בעבר הלא באו לשתות ממעיינו של עם זה אשר תורתו ציוותה עליו להתרומם מעל ל“נורמה” ו“להיות גוי קדוש” (ההדגשה שלי). ־ ־ ־ כשם שהציונות היתה הדום למדינה, כן שומה על המדינה להיות הדום לשכינה" (“משלשום ועד הנה”, עמ' 304).

על מהותה של מדינה בכלל ושל מדינתנו בפרט שוחחנו הרבה, אך כל הוכחותי, שגוי קדוש וממלכת־כוהנים הם אוטופיה יפה, שבמציאות לא היתה קיימת מעולם – לא הועילו. הוא בשלו. אבל הוא ידע, שתפיסתו התיאולוגית אינה כובשת לבבות, והיא דעת־יחיד בתוכנו.

במכתבו אלי משנת תשכ“ה, שצורף למאמרו בשביל “הפועל הצעיר”, כתב לאמור: “שבתי וראיתי, שיש במאמרי הרבה תיאולוגיה (אני הרי נעשיתי תיאולוג, לא עליך), ולמה לקלקל בזה תאבונם של קוראי הפוה”צ בימי חג? על כן אני שולח לך רק את הפרק האחרון, שהוא מענטשלעכער, והריהו קיים בפני עצמו”.

וככל שדעותיו נתקלו בהתנגדות כן גברה קנאותו להן וכן העמיק בהן, גיוון את הבעתן והשמיען בקול גדול. כיבדתי את דעותיו, אבל הוויכוחים עליהן פחתו, על כל פנים, בשיחות פרטיות, שכן בציבור לא היה אפשר לי להימנע ממתן תשובה על ערעוריו או הצעותיו, שלא נראו לי.

ה

קריב חיפש את עצמו כל הימים. נראה לי, שעד סוף ימיו לא ידע בינו לבין עצמו מה ערכו ומה דרכו. כששמעתי את קולו הרם בהרצותו את דעותיו, לא יכולתי לשער, כי ודאות זו שבהטפתו עתידה בעוד שעה קלה ליהפך בחדר־בידודו לספקנות. דבריו בעל־פה ובמכתבים על תולעת זו שמכרסמת בו היו מרעישים אותי תמיד. כעין צוהר נפתח לפני להציץ פנימה. שום מאמר־הערכה או שבחים לא נתנו “תיקון” לנשמתו. וכמדומה לי, שהוא יצא מן העולם בלי נחת־רוח מעצמו.

כשכתב משהו, לא היה בטוח בחשיבותו, והיה מנמיך את הדבר לפני עורכו. במכתב מיום ו' ניסן תשי"ב (1952) אני מוצא דברים אלה:

“והריני שולח לך בזה דבר, ספק הבלותא ספק בעל חשיבות, ומכל מקום משונה כהוגן. אם לא ייראה לך ואם לא יכירנו מקומו ואם יצר לך המקום – שימהו בלב שקט באחת המגירות עד שישוב לידי”.

למותר להטעים, שעל־פי־הרוב היה זה דבר מוצלח ויפה, ששמחתי לפרסמו ב“הפועל־הצעיר”. שכן מידת הסופר וסגולתו היו ניכרות בכל מה שכתב. תמיד היה סגנונו צחצחות, בנין דבריו איתן, מעשה חושב, מזגו חם ואמיתו הסובייקטיבית משחקת לפני הקורא. דברי קריב היו מפתים את הקורא עוד קודם שנתחוורה לו מגמתם, בעצם היותם כתובים הדר. ואילו לאחר שהקורא היה עומד על כוונתם, יש שהרושם הראשון היה פג והביקורת התחילה לפעול.

אבל הוא עצמו היה, כאמור, זקוק לחיזוק רב. וכפי שאמר לי, מילאה תביעתם של העורכים, שיתן להם מדבריו לבמותיהם. תפקיד נכבד בפעילותו היצירתית. בחול־המועד פסח תשי"ב (1952) כתב אלי:

“אני חוזר ומדגיש, שיש לך חלק גדול בכתיבה זו, כי אתה שמת את העט בידי הפעם ולא ידעתי כלל מה אכתוב, עד שנפל עלי הדבר כפתק מן הרקיע”.

והיו התבטאויות כיוצא בהן בענין זה. היסוסיו כססו בו, ודברי הערכה של ידיד היו לו כטל תחייה. בניסן תש"ל, עם הופעת הגליון האחרון של “הפועל הצעיר”, שלח לי צרור דברים בשביל “הפועל הצעיר”, שמתוכם בחרתי מאמר אחד בשביל העיתון. על כך כתב אלי:

“יישר כוחך! מה שלקחת לקחת. ויבוּשם לקוראים, אם הם קיימים. בצלו של “אם” זה אני עוסק בהכנת כתבי. אתה אומר, שאני עושה לספרות. אך השאלה היא, אם לארכיון של הספרות או לארצות־החיים שלה. גלוי וידוע לי, שהדור לא דורי. אפילו העברית שלי כבר ארכאית היא בשבילו. בתכניתי 8־7 כרכים, והכתוב בתהילים מנחם יצבור ולא ידע מי אוספם”.

הרהורים קודרים כאלה נתלוו לו בדרכו כסופר. אולם הם השפיעו לא רק על חשבון נפשו ויחסו כלפי הערכת עצמו, אלא הם החמירו גם את קנה־המידה הספרותי כלפי סופרים אחרים. הוא לא נזדרז לומר הן לחזיונות ולאישים חדשים וישנים בעולמנו. הוא היה בררן ונוקדן וגם עז־פנים. סופרים, שלא נראו לו, אפילו יושבים ראשונה במלכות הספרות, לא נשא פניהם, אלא חיווה דעתו האמיתית עליהם. הוא הדין לדרכי כתיבה וחשיבה. היה לו סולם־חשיבות בנושאים או בצורת־עיצובם, ולא סטה ממנו כהוא־זה. זכורני: בשנת תשכ“ד (1964) רחש ועד אגודת הסופרים מחשבה לעודד כתיבתן של מונוגראפיות על סופרים חשובים, שכמעט לא היו מצויות אז בספרותנו. לשם כך הוקצבה הקצבה מיוחדת למי שיתחייב לחבר מונוגראפיה. פניתי בשם הוועד לקריב וביקשתי אותו לכתוב מונוגראפיה על יעקב כהן. הוא הסכים ואף קיבל שיעורים אחדים על חשבון ההקצבה. תחילה ביקש הארכת הזמן למסירת כתב־היד. בבירור על טיבה של המונוגראפיה העתידה להיכתב, אמרתי לו, שלפי המקובל והרצוי היא צריכה להכיל גם תולדותיו של הסופר ולא רק הערכת יצירתו. מפני שלא הערכות אנו חסרים, אלא תמונת־חיים כוללת, שיש בה ראשית ואחרית, ושבה משתקפים שלבים ותחנות, עליות וירידות, הקשרים והשפעות וכיוצא בזה. הוא ניסה להביע דעה קצת שונה, אבל לבסוף סבר וקיבל. והנה באלול תשכ”ה קיבלתי ממנו מכתב ובין השאר כתב לי: ה“ייתי אצל הגב' כהן ולא העליתי הרבה. אך בכלל אין לי שום נטיה לחטט בתולדותיהם של בני־אדם, ולא לי מלאכה זו. וחושבני להתרכז ביצירתו בלבד. הוא הניח אחריו ירושה נרחבת, שמרביתה אינה מוּכרת כלל לציבור, ויש מה לעשות בה. חייו הפרטיים אינם נתונים ענין לרוב הציבור, ואני אחד מן הרוב הזה”.

לא היה טעם לחזור ולהתווכח עמו ולהוכיח לו שמונוגראפיה אינה ספר רכילות, אלא ספר־חיים, המגלה את הצינורות הכמוסים המוליכים השפעה ומרץ־יצירה וגם מכשולים ליוצר. והבנה שלמה ביצירתו של סופר מסתייעת גם בפרקי תולדותיו של הסופר, העוסקים במעשים ומאורעות, בתמורות גוף ובסכסוכי נפש, בחולשות־דעת ובמעלות־אופי, בהתנגשות עם הסביבה ועם עצמו, שלכאורה אינם גופי יצירה, אבל הם אמת־המים העוברת תחת היצירה ומשקה אותה. ההצעה לא יצאה אל הפועל. אולם מכתבו מצביע על נאמנותו לעצמו ועל יחסו לכתיבתו, ששום הצעה קוסמת לא היתה יכולה להעבירו על דעתו. מובן, שהפסקתי עמו את הויכוח על כך.

וסירובו לא בא מחמת שנשתנה מצבו החומרי לטובה ושוב לא היה זקוק לשכר המונוגראפיה. גם לפני זה וגם אחרי זה היה מתנה לפני את רוע מעמדו הכלכלי וביקשני לסייע לו בעצה ובהצעה; הוא פשוט לא רצה לעשות את מלאכת־הכתיבה קרדום לחפור בה, בשעה שהנושא חייב אותו לעסוק בתחומי חייו של יעקב כהן, שאינם לפי רוחו ולא לפי שיטתו. כדי להמחיש את דברי על מצבו, אביא אחד מכתביו משנת תש"ך:

"––– שמעתי שאתה מנהל את ענייני האגודה ולכן אני פוקד אותך בשיח אינטימי במקצת. –חודש אני מסיים את עבודתי במוסד הרב קוק. היחס מצדם היה הוגן כאשר לא ידעתי עד כה בשום מוסד. אך העבודה הרחיקה אותי מתחום אזרחותי והוגיעתני עד חרמה. ומודה אני לשמים שנסתיימה פרשה זו. אבל עתה עומד אני לפני פרשת־דרכים חדשה. מצד אחד חל החודש תאריך מסויים בחיי שמחייב אותי לחשוב על תכלית התכלית. ואני שואל את נפשי: עשרים וחמש שנות שבתי בארץ כיליתי כוחותי על עבודות של פרנסה וכתיבתי שלי היתה גנובתי לילה ובין־השמשות, והאם לא הגיעה עתה השעה שאעשה את כתיבתי שלי עיקר, ואידך טפל?

אני כותב לך על כך משום שניסרו אצלנו מחשבות על נתינת אפשרות לסופר להיות סופר. אני מרוחק ממרכז העשייה ואיני יודע מה נתחדש בענינים הללו. אפשר יש באופק סיכוי בדומה לדומה?

אם דבר חלום באספמיה הוא, אינך חייב לי כל תשובה".

למותר כל דיבור של הסברה.

כמעט מראשית היכרותנו היינו שולחים זה לזה תדפיסים וספרים שלנו. על כל משלוח, שהיה באמת משלוח־מנות, הייתי משיב לו לא רק תודה, אלא גם כמה מילות־הערכה. ואף הוא עשה כך. אגוּרוֹת בידי עשרות הקדשות שכתב על ספריו ותדפיסיו וכן עשרות הערכות על מה ששלחתי אליו משלי. הערותיו היו תמיד יקרות לי, כי ידעתי שאינו חונף לי, אף אין בדעתי להביא את כולם, כדי שמאמרי זה לא ייהפך למין חיבור ששמו “שבחי ישראל כהן”, אבל אעתיק בזה שני דברים, שיש בהם גם כדי להאיר את אישיותו של קריב.

בכתב־עת “בחינות”, בעריכתו של שלמה צמח, פרסמתי מאמר “הבקורת בחינת יצירה”. קריב הריץ אלי גלויה ובה נאמר: “יקירי, ישראל כהן, הענקת לי הנאה אסתטית וגאווה חשאית במאמרך המבהיק על הבקורת. לקחת עוזרת־בית זו שבספרות ועשית לה אפיריון כבת־מלכה! מעתה אשרי כל באי חדריה. המבקרים לא ישכחו לך את הדבר הזה כל עוד אוֹנם במתניהם”.

אין ספק, שבמאמר זה עשיתי לו גם כעין “שירות” פרטי, שכן ספקותיו הנסתרים ביחס לערך כתיבתו בכלל ולערך הביקורת במיוחד, הותשו במקצת ונתתי לו חיזוק האמונה בהם.

בשולי מכתב אחר מיום א' דחול המועד פסח תשי"ב, כתב:

“וכיוון שעטי טבול, אלחש לך דבר שאין אנו נוהגים להגידו איש לרעהו: מאמרך בגליון (של “הפועל הצעיר”) “נדובב את יצירתנו” הוא מאמר מפואר שמן הראוי להדפיסו ברבבות טפסים ולפרסמו בין רבבות עם”.

כך עברו עלינו עשרות שנים של יחסים פתוחים, של שקלא וטריא, של השחזה הדדית ושל שיתוף ספרותי וציבורי. בשנים האחרונות לחייו היה חולה מאד והיה יוצא ונכנס בבתי־חולים. במלאת לו שבעים וחמש שנה ערכה מחלקת התרבות של עירית חיפה ערב חגיגי (אוגוסט 1975) לכבוד קריב, ואני הגשתי לו את ברכת אגודת הסופרים ואת ברכתי ליובלו. הואיל והדברים לא נתפרסמו, צורך הוא לי להציב את הדברים, שאמרתי עליו בפעם האחרונה בחייו. הוא היה חלוש אך במצב־רוח טוב ואנו שוחחנו בלבביות רבה. וכך אמרתי:

קריב היקר,

באתי לברכך בשם אגודת הסופרים ובשמי ולומר לך: ברוך תהיה! כבר הרציתי עליך לא פעם וכבר כתבתי עליך, ואין בכוונתי עכשיו לחזור ולהרצות עליך. ברצוני להביע לך את הערכתי השלמה והמלאה למפעלך הספרותי, שהוא מפעל גדול ומחדש, כמשורר, כמבקר, כמעריך תורת היהדות וכמתרגם.

אין זה סוד, שדעותינו חלוקות בענינים שונים, אולם מחלוקת זו היא לשם שמים. אהבתי את משנתך, אהבתי את כתיבתך ואהבתי את הכותב. כי משנתך סדורה וברורה, וכתיבתך יש בה מיסוד הסנה הבוער ואישיותך רוויה מוסר יהודי אמיתי. הביקורת שמתחת על הספרות העברית החדשה, אף על פי שהישגתי עליה את השגותי, היפרתה את הספרות. היא הכריחה גם את המערערים עליה לבדוק כמה אמיתות מיסודן. האמיתות הללו התחדדו אל אבן־המשחזת שלך, וגם לגבי דידי יצאו חדות יותר ובולטות יותר. אשרי מי שקריב הוא בר־פלוגתא שלו! אתה כפרת בתורת־הנוי לשמה, שאין עמה מוסר, ואני מצאתי בספריך נוי של מעלה, נוי בסגנון, נוי בלשון, נוי בסדר המשפטים ונוי במחשבות. רק מעטים מבעלי הנוי לשמו הגיע למדרגתך. אתה שללת את שלילת הגלות של סופרים עברים, ובדבריך חשנו חיוב גדול וכבד־משקל, חיוב, שנתבטא ביטוי קלאסי באמירתך: “כשם שהציונות היתה הדום למדינה, כך צריכה המדינה להיות הדום לשכינה”. כלום יש חיוב גדול מזה? אתה העמקת חקור והגות בערכי ישראל בכל הדורות ואף הגשת לנו פרי הגותך ויגיעתך הרוחנית. ספרך על התנ“ך, הרצאותיך על האגדה, על השבת ועל החסידות, ומבואותיך לגדולי ישראל, הם אוצר בלום. לשונך המסורתית והמודרנית כאחת ריעננה את הרעיונות הפילוסופיים של המהר”ל, שלפעמים עירפלה הבעתו על תוכנם. בשפת־צחצחות אתה כותב ובכוחה אתה מחדש פני דעות והשקפות והריהן עולות לפנינו כאילו זה עתה ניתנו מסיני.

הישגיך בביקורת העברית עצומים. כל סופר עברי שטיפלת בו, בין לשבט ובין לחסד, יזכה לחיי עולם הבא לא רק בזכות עצמו, אלא גם בזכותך. היית נועז והעזתך העניקה לך חירות ההבעה ורחשי כבוד מצד חבריך ומצד הקורא. על כן אהבנו אותך, אברהם, והוקרנוך, אנו שמחים ברכוש הרוחני הגדול שרכשת ומברכים עליו ברכת הנהנים.

ובמלאת לך שבעים וחמש שנה, אנו מודים לך על הסערה שהקימות ועל הקערה שהפכת, כי הסערה היתה מטהרת והקערה היא קערת הרקיע הספרותי, ובשם אגודת הסופרים ובשמי אני מברכך באריכות ימים, בנהורא מעלייא ובשיבה טובה ורבת יצירה.

לא עברה אלא כמחצית השנה ואברהם קריב נפטר. הוא הועבר לתל־אביב ונטמן בבית־העלמין קרית־שאול, ביום ג‘, ז’ באדר ב' תשל"ז (3.9.76), ספדתי לו וכה אמרתי בין השאר:

באתי, קריב היקר, להיפרד ממך בשמי ובשם אגודת־הסופרים, ששנים הרבה היית חבר הוועד המרכזי שלה, ותרמת מרוחך ומתבונתך להכוונת העניינים.

אדם סוער היית וסופר מסעיר, לא כלאחר־יד, בין מינחה למעריב, היית משפיע את דבריך בכתב או בעל־פה, אלא תוך התעוררות והתקדשות, כאחד קדמון. רק נטלת עטך בידך ומיד לבשת רוח גבורה וקנאות לאמת שלך, ודברים יוקדים נתמלטו מפיך. היית בעל השגות גדולות; והמלה “השגות” כוחה יפה כאן בשתי משמעויותיה: היו לך תפיסות גבוהות, מרקיעות, והיו לך השגות ועירעורים על השקפותיהם של סופרים אחרים. כי כבוד האמת שלך דיבר מגרונך. ואף־על־פי שלא גרסתי כמה הנחות במשנתך, אהבתי את הכותב, והוקרתי את הדיאלוג בינינו, שנמשך עשרות שנים.

מורשת רוחנית גדולה אתה מניח אחריך, מיקצתה מכונסת ומיקצתה פזורה עדיין. אתה נעשית עמוד מעמודי ספרותנו. מסותיך ומחשבותיה יאירו לדורות.

בעצבות גדולה אני נפרד ממך, ידיד יקר, ואח גדול למשפחת הסופרים.

ימתקו לך רגבי ישראל!

נראה לי, שהשיר מן העזבון דלהלן, מאחרוני שיריו, שנכתב כשנתיים לפני מותו, ראוי לשימו כאן כמין צליל־סיום, כצידוק דין גורלו. בצאתו מבית־החולים ליפתתו רוח של שלווה והחלמה, ולשעה קלה נראה לו שוב העולם בזיוו; אך גם ברגעי־חסד אלה, כשאושר עראי הראה לו פנים שוחקות, לא נפרד ממנו הדווי, שהוא מנת־חלקו. נאום־השיר היה בעיניו ספק, ואילו נאום־הדמע – ודאי. וכף־הקלע, שטילטל אותו תמיד בין ברי ושמא, בין מדומה לאמיתי, אינו עוזבו. במו ידיו צייר קריב את דיוקן נפשו ועולמו:

עד שוב

בִּנְקֹף יָמִים הֻבְהַק לִי הַוַדַאי

הֵן אַךְ זֻמַנְתִּי פֹּה לִנְוֵה עֲרַאי,

וְהוּא לַסֵבֶל קֵן, בּוֹ לָן הַדְוַי,

אוּלַי גַם אֹשֶׁר בֶּן שָׁעָה, אוּלַי.

אַךְ אַף כִּי וַי, כִּי וַי,

זֶה חִין הַיֵשׁ לֹא אֶרְוֶנוּ דַי.

שׁוּב יוֹם וְיוֹם שַׁפְרִיר שָׁמַיִם מֵעָלַי,

וּמֶרְחַב יָה הִנֵה הִנֵהוּ לְפָנַי

גַם הַר וַגַי נָכוֹנוּ לִי וְזִיז שָׂדַי

(חִבַּת עֵינִי לָכֶם, קְטַנַי אֶחָי!)

עוֹלָם פּוֹעֵם, עוֹלָם מַפְעִים, כֻּלְךָ כְּדַאי!

נְאוּם הַשִׁיר, סָפֵק בַּדַאי,

וּנְאוּם הַדֶמַע, צֵרוּף אֲמִתַּי…

תשל"ד, בצאתי מבית־החולים

א

מאכס ברוד היה אחד הסופרים הנודעים במערב ובישראל. סופר אירופי היה, יהודי וציוני. חייו תוארו בידי עצמו בספרו האבטוגיוראפי “חיי מריבה”, שהוא ספר רב־ענין ורב־למד ושופע וידויים. רבים מספריו תורגמו לעברית, ו“ראובני שר היהודים” הופיע בכמה מהדורות. בעלותו ארצה בשנת 1939 כבר היה בן 55. כל “המריבות” והפולמוסים והפיוסים כבר היו מאחוריו ובדרך נס הגיע לחופה של ארצנו. ספרו האבטוביוגראפי מסתיים בתיאור מרעיש כיצד ברח ברכבת האחרונה, שיצאה מצ’כוסלובקיה לפני פלישת הנאצים. הוא ראה את עצמו כניצול מן התופת ומן הכלייה, כמאמרו: “מאז נצטיירו לי שאר שנות חיי כמתנה ממש”. הוא בא איפוא ארצה כבעל־מוניטין בספרות ובעולם. פרסומו בא לא רק בזכות שיריו, סיפוריו, מסותיו בביקורת ובהגות ויצירתו המוסיקאלית, אלא במידה רבה בזכות ידידות רבת־שנים עם פראנץ קאפקה, שהיה, כמאמרו, “יועץ־המצפון” שלו. הספרות העולמית לא תשכח לו את החסד שעשה עם יצירתו של קאפקה, שלא השמיד אותה לאחר מותו, כבקשתו, אלא עשאה נכס־צאן־ברזל של האנושות התרבותית. ואף־על־פי־כן, הרגיש את עצמו בבואו ארצה כעולה חדש לכל דבר, הצריך להתחיל הכל מבראשית. ידיעתו העברית היתה שטחית. אמנם הוא למד עברית עוד בהיותו בפראג משעה שנעשה ציוני, אך נראה, שלא ראה ברכה רבה בכך. היה מתחיל ומפסיק. הוא עצמו היה מספר לי בבדיחות־דעת, ואחר כך תיאר בכתב, שבסוף שנת הלימוד לא היה מגיע אלא עד ל“בנין הפעיל” ולא התקדם ממנו והלאה. מיד לבואי ארצה – סיפר – התחלתי בבנין הפעיל והגעתי למדרגה, שהשתמשתי בו בלי להיות מודע לכך. בשנתיים הראשונות למד עברית כל יום כעשר שעות, ואמנם זכה להישגים ניכרים.

באובוגיוראפיה שלו הוא מספר: “בויכוח אני יודע להשיב (בעברית). בפרט כשהמדובר הוא בענינים מופשטים או בדברים שבאמנות. בקניית ירקות אני מתמצא בקושי” (עמ' 270).

שירו של ברוד “שיעור עברי”, שתורגם בידי יוסף ליכטנבוים ונתפרסם ב“על המשמר” ב ֿ28 ביוני 1957, משמש מפתח להבנת חוויתו כלומד הלשון העברית:

שְׁלֹשִׁים שָׁנָה מָלְאוּ לִי,

עַד הַחִלוֹתִי שְׂפַת עַמִי לִלְמֹד,

וַאֲדַמֶה כְּמוֹ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה חֵרֵשׁ הָיִיתִי.

עַתָּה הִרְעִידוּ, זְמַן רַב עֲצוּרִים,

הַבְקַע כְּבָרָק אֶת הָאֲוִיר בְּפֶרֶץ,

עַתָּה הִרְעִידוּ אָזְנִי צְלִילֵי הַקֶדֶם,

אֲשֶׁר יָכְלוּ הַנְעֵם רֹן מִסָבִיב לָעֶרֶשׂ,

וּבְצַעַד־יֶלֶד וּבְרֵאשִׁית הָאַהֲבָה

וּבְפֹעַל־אִישׁ רִאשׁוֹן לִהְיוֹת בְּנֵי־לְוָיָה לִי

אָכֵן, אֵחַר בּוֹא שִׁיר־עַרְשִׂי וְנֹעַם אֵין לוֹ,

לֹא, כִּי כְּמוֹ זוֹעֵם עַל הָאִחוּר הַמַר,

פָּרַץ כַּחֲזִיז וּכְרַעַם מְמֻשָׁךְ לְפֶתַע

בְּחִיל וּבִמְבוּכָה הֲלוֹם. אוּלָם כּוֹפַפְתִּי

רֹאשִׁי לוֹ בְּרָצוֹן, כַּאֲשֶׁר לָאֵם יַסְכִּיתוּ,

לַזוֹעֲמָה, וְקוֹל בָּא מִן הָרַעַם,

כְּקוֹל מִדְבָּר חָרֵד, הִתְקַהֲלוּת־הֲמוֹן,

שְׁרִיקַת־סְפֵרוֹת, תְּרוּעַת־יוֹבֵל שְׁכוּחָה

וּקְרִיאַת אֳלֹהֵינוּ הַקָדוּם מֵהַר.

אולם אפילו לאחר שרכש לו בדי עמל ידיעה בקריאה ובדיבור, היה מוסיף לכתוב את הרצאותיו שניטל עליו להשמיע בציבור באותיות לאטיניות. כתב־יד כזה של הרצאתו במועדון “מילוא”. הסופר בעל הלשון הגרמנית העשירה, שהיתה ששה בגווניה בכל מה שכתב, היה אנוס לדחוס את שפע מחשבותיו אף־על־פי והרגשותיו לתוך לשון מלאכותית וענייה. ורב היה סבלו. אף על פי כן, לא נואש. ה“נס שבעולם הזה”, כלשונו, והאופטימיות המוטבעת בו, עודדוהו, והוא השתמש ב“מתנה” שלו, פיתח אותה וטיפחה יפה יפה. עד מהרה השתלב בהווי התרבותי הארץ־ישראלי, נעשה יועץ בועדת הריפרטואר של “הבימה”, קשר קשרים עם סופרים ואנשי ציבור, ביחוד היה מרים על נס את ידידותו עם המשורר ש. שלום ועם המלחין מארק לברי. ש. שלום תירגם את המחזה של ברוד “שאול, מלך ישראל”, ושניהם היו שותפים בחיבור המחזה “דן השומר”. ברוד חיבר ליווי מוסיקאלי לשניים משירי ש. שלום. על ספרו “גליליי הכבול” הוענק לו ‘פרס ביאליק’. צינורות יצירתו של ברוד התחילו שופעים לו גם בארץ. כאן כתב את הרומאן “הרב”, שישו הנוצרי משמש נושא בו (נוסח אחר של ספר זה הופיע בעברית בשם “אחות קטנה”), והמחיז את “הטירה” לפראנץ קאפקה. גם ספרו “חיי מריבה” נכתב בשנות היותו בארץ בגרמנית ותורגם לעברית.

ב

כשראיתיו בפעם הראשונה העלה משום־מה לעיני את דמות דיוקנו של משה מנדלסון, שהיה, כידוע, יהודי קטן־קומה וגיבן. מובן, שמבחינה יהודית־רוחנית היו שונים זה מזה. מנדלסון היה בר־אוריין ובקיא גדול בנבכי חכמת ישראל. תרגם את המקרא לגרמנית אף כתב עברית, וחולל מהפכה בקרב דור המשכילים העברים, ואילו ברוד, שלקה בעקמומיות־הגב עוד בימי ילדותו, היה בן־בית בתרבות־העולם, אך גר בתרבות־ישראל במקורה העברי, ורק לאחר שעלה ארצה ונתקרב לחוגי־סופרים ואמנים, קנה לו, כאמור, ידיעה ניכרת בלשון העברית ובספרות העברית החיה¹. העיתונות וכתבי־העת² נטו לו חסד ואיכסנו את דבריו, אף על פי שהיה צורך לתרגמם תחילה ועל ידי כך נתחייבו בשיעור כפול של שכר־סופרים. אני עצמי תרגמתי מאמריו לא רק בשביל “הפועל הצעיר”, שהייתי עורכו, אלא גם בשביל במות אחרות. הוא היה חבר באגודת הסופרים העברים והיה הסופר היחיד, שזכה לפרס ביאליק על ספרו “גליליי הכבול”, שנכתב בגרמנית ותורגם לעברית בידי דב סדן. פרס זה גרם לו עירוב של קורת־רוח ומורת־רוח. שכן, נשמע קטרוג על מתן פרס־ביאליק לספר מתורגם. בשיחה עמי, סמוך למאורע זה, אמר לי, שרוחש הוא רחשי תודה על המעשה הזה, אולם המתנגדים אינם מבינים מרוב קנאות, שכל אדם וכל חברה נבחנים לא רק לפי מה שהם מקיימים את המנהג המקובל או הדין, אלא לפי מידת לפנים־משורת־הדין. אין זאת רבותא גדולה לקיים כללים וחוקים מקודשים, אבל יש גודל־לבב בעשיית דבר, היוצא־מן הכלל, במידת החסד.

ברוד ניצנץ לפני בימי בחרותי, כשנזדמנה לי חוברת “מעברות”, שהיה ירחונה של מפלגת הפוה"צ שנתפרסם בשנת 1920, ובה מאמרו המתורגם “ציונות וסוציאליות”. אותה שעה כבר קראתי את “הקריאה לסוציאליזם” של גוסטאוו לאנדאואר (שלימים תרגמתיו לעברית), ודברי ברוד היו לי לא רק השלמה לספר זה, אלא אף אישוש למחשבתי שלי. שכן ברוד אומר במסה זו, כי מיום שהצטרף לציונות ראה את היהדות כמקור־אמת לצדק חברתי ולמוסר אנושי. “פרוגרמה זו – אומר ברוד – מצאה לה אישור כמובן ידוע בעובדה, שהמעמדות “הגבוהים”, כביכול, העשירים שלנו, עמדו מרחוק, יותר נכון: התייחסו באיבה גלויה אלינו, ובעובדה זו לא נשתנה עד היום כמעט כלום”. הוא מתח ביקורת על המארכסיזם והמליץ על תורתו של פופר לינקיאוס כדרך של הסוציאליזם ההומאני, שהיתה נודעת אותה שעה, בהצעתו לתקן את החברה על ידי הבטחת “מינימום של קיום” לכל אדם, ביטוח מעוני, הגברת יסוד החקלאות וכו'. דברים אלה לקחו את לבי, וכשנצטרפו אליהם במרוצת הימים קריאת ספרו “ראובני שר־היהודים”, “דרך טיכו בראהיי לאלוהים”, גדלה התענינותי בו.

כשבא ארצה כבר היה יחסי אליו יחס של הערכה שלמה, אלא שלא יכולתי להימנע מתהייה על העובדה, שהמתין עד לראשית המלחמה העולמית השניה וזוועותיה ולא עלה לא"י קודם לכן. כשנעשיתי עורך “הפועל הצעיר”, נפגשתי עמו והזמנתי אותו להשתתף בעיתון. אגב כך נסבה השיחה על מפלגת “הפועל הצעיר” ועל ועידת פראג.

כידוע, התכנסה בשנת 1920 בפראג ועידת “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון”, שבה נוסדה ה“התאחדות” ושבה נפגשו אנשי א“י, ובתוכם א.ד. גורדון, עם מיטב האינטליגנציה הציונית הצעירה באירופה. בוועידה דנו בעניני “החלוץ”, העליה ויצירת חברה חדשה בארץ. בין האישים שבלטו באותה תקופה, כגון בובר, ארלוזורוב, וולטש, הוגו ברגמן, היה גם מאכס ברוד. ברוד הפליג בתיאור המצב באותה תקופה ואמר בחיוך עצוב: “אילו עליתי אז לא”י ייתכן שאני הייתי מזמין אותך להשתתף ב”הפועל הצעיר'". השבתי לו: אין ספק שהייתי נענה לך. “אם כן, הרי זה מחייב גם אותי”. ואמנם מזמן לזמן היה מציע לי מאמר בגרמנית והייתי מתרגמו ומפרסמו. מאותה שעה ואילך היינו נפגשים דרך־ארעי, ולפעמים גם לאחר הזמנה הדדית וקביעת מועד. על־הרוב היתה הפגישה מסתיימת בכך, שהיה מוסר לי מאמר לתרגום ולפרסום.

ג

פעם אחת שאלתי אותו דרך־אגב איך הוא מסתדר עם אנשי “הבימה”, ואיך נתקבלה עצתו, כיועץ לעניני ריפרטואר, להציג מחזות רבים של שקספיר, השיב לי, לאחר ששיבח את אנשי “הבימה”, כהאי לישנא: כשאני מציע מחזה להצגה, הריני יודע בלבי למי להציע את גילום הדמות המרכזית, שכן בלי זה אין להגיש מחזה לביצוע. אולם כשצריך לקבוע את משחקי הדמויות הצדדיות, אין הדברים כשורה, מפני שני טעמים: ראשית, יש ב“הבימה”, ואולי לא רק ב“הבימה”, כוחות־מישחק מצויינים, אך מעטים הם בינוניים־טובים, שבלעדיהם אי אפשר להכין הצגה מוצלחת; שנית, עדיין לא חדרה ההכרה, שגילום דמות צדדית בהצלחה ובטעם יכול להיות הישג אמנותי ומישחקי ממדרגה ראשונה, ולכן יש רתיעה מפני תפקידים “קטנים”. ניכר היה, שהוא מבליע בנעימה דברים שאינם נעימים. אבל לא היה לי ספק, שפעילותו ב“הבימה” נותנת לו סיפוק רב, בפותחה לפניו שער רחב להכרת היצירה התרבותית שלנו ויוצריה ולהשתלבות בתוכם.

בתוך־כך שאלני כמין שאלה־שכנגד: כיצד אני מסתדר, כעורך צעיר, עם כל כך הרבה סופרים ועם הרוצים־להיות־סופרים, שבוודאי פוקדים את חדר־המערכת, כשם שמחזאים רבים דופקים על דלתו כדראמטורגן? אמרתי לו, שאני אמנם עורך צעיר, אבל איש־מערכת ותיק, ולמדתי גם מפי קודמי, יצחק לופבן, וגם מפי נסיוני שלי איך לנהוג, אף הוספתי לו, שכתיבת תשובות לבעלי מאמרים היא באמת אמנות גדולה, שהייתי קורא לה: חכמת התשובה. ראשית, אמרתי, ככל שהתשובה שלילית יותר כן צריך להיות תוכנה אדיב יותר. אדם, שאתה מקבל את מאמרו ובכוונתך להדפיסו, אינו מקפיד עמך, אם אתה מוצא חסרונות בדבריו ומודיע לו, שמאמרו צריך תיקון. הסכמתך לפרסמו מכפרת על הכל. מה שאין כן החזרת המאמר או השיר לבעליו תוך הערה, שאין בדעתך לפרסמו. או־אז מצוּוה אתה על הזהירות ועל הנימוס ועל הניסוח. ואתה חייב לעשות דבר והיפוכו: להישמר מפני פגיעה בכשרונו ובפרי־רוחו, וגם להגיד את ה“לאו” שלך היגד ברור ומפורש. שכן הגראפומאן קורא את מכתבך כרצונו ולפי הרהורי לבו, ואסור לך לתת לו “סדק”, שיוכל להסיק מתוכו, “שיש לך עוד תקוה”. כגון: אם כתבת לו, שלצערך תיק־המערכת מלא ואינך יודע אימתי יבוא תורו של מאמרו או סיפורו, כי אז, ימתין חדשיים ויחזור וישלח אליך אותו כתב־יד עצמו דרך הצטדקות, וילווה אותה בציטוט פיסקה זו ממכתבך, תוך סיום “שבוודאי כבר נתפנה מקום גם בשבילי”.

מאכס ברוד במסיבת אגודת הסופרים ביום 18.5.64

ברוד נכנס לדברי כשפניו מחייכות: ראה, ראה, זהו תיאור שכוחו יפה גם בתחום עיסוקי. כידוע לך, תפקידי לקרוא מחזות, שמחברים שונים בכל הגילים מגישים לי. וכל אחד בא לפני וחבילתו בידו. איני חייב, כמובן, לקבל את כולם. אך בהתייחדי עמהם, כמעט שפורחת נשמתי. רובם המכריע חיבורים קלוקלים, שמתלוות להם המלצות של מומחים, המעידים על עניות־דעתם של המחברים ועל קלות־דעתם של הממליצים. קבעתי לי שעה לכתוב מכתבי תשובה. אולם עד שאני מספיק לנסח מכתב – כבר דופק המחבר על דלתי, ותובע תשובה בעל־פה. לפעמים מסייעת לי אי־ידיעתי בעברית, ואני יכול לגמגם את תשובתי ולומר לו כי בכתב אביע את דעתי טוב יותר, ואני מחזיר לקצת מן המחברים את מחזותיהם באמצעות הדואר. אין לי ספק, שמעולם לא זכיתי לברכות מפי נידחים אלה. אבל גם אלה, ואולי ביחוד אלה, גוזלים את זמני, שכן נוהג אני לקרוא כל כתב־יד שנשלח אלי, אם לא כולו הרי רובו. זה זמן רב אני חולם על מכונה בעלת סגולה מיוחדת במינה, כלומר, מכונה, שמטילים כתב־יד לתוך פיה העילי, ולאחר לחיצת כפתור, מתחולל בה סיבוב־גלגלים, שבכוחו יוצא מלמטה אותו כתב־יד כשהוא קרוּא על־ידי קריין־מכוֹנה, שקבע גם את ערכו…

זוהי אוטופיה, הוסיף ברוד, אבל חשיבותה אינה נופלת מאוטופיה סוציאלית. ועם זה יש להטעים בכל לשון של הטעמה, שברוד היה אחיעזר ואחיסמך גם בארץ לכל סופר ומחזאי, שפנה אליו. אף על פי שהיה אדם עסוק ביותר, היה קובע שעה לפגישות עם מבקשי עצתו או עזרתו.

במאי 1964 נערכה לכבודו מסיבה באגודת הסופרים, שוחחנו על פעולת האגודה, שהיה חבר בה, אם כי לא כתב עברית. הוא העיר לי, שאף על פי שהסופרים הערבים אינם חברי האגודה, יש צורך לקרבם, ביחוד חשוב לטפח שיתוף עם מחזאים ערבים ולהעלות מחזותיהם על הבמה העברית. זוהי דרך בטוחה לקרב אלינו סופרים ערבים בתוכנו ובארצות השכנות. באמצעות הבמה אפשר להשיג מטרה גדולה בלא כל סיכון. זהו מגע־קסמים ממש. ואין ספק, שמצויים מחזות ערביים טובים, משום שעל כמה עמים ערביים עוברים נחשולי־חיים עזים וחריפים, מלאי תמורות, שסופריהם ודאי משקפים אותם במחזותיהם. בתוך כך סיפר לי על הסופר המצרי תופיק אל־חכים, שנזדמן עמו לפני שנים בארץ, והוא תיאר לפניו את היצירה הדראמאטורגית שלו ושל אחרים, ואף ביקש ממנו להעלות על הבמה העברית את מחזהו “שלמה החכם מכל אדם”. מחזה זה – אמר הסופר המצרי – יש בו יסודות של אחווה שמית רוחנית, מפני שהוא יונק ממקורות התנ"ך והקוראן גם יחד. אלא שבאו מאורעות פנימיים ומלחמת השחרור וסיכלו כל מחשבה על שיתוף כזה, וברוד הצטער על כך. אילו ידעתי עברית כהלכה, הייתי מתרגם בעצמי מחזות ערביים, ומצפה לשעת־כושר כדי להעלותם על הבמה, סיים ברוד. ויש ענין רב לציין, שרעיון טוב זה נתגשם לאחר שלושים וכמה שנים – כשמחזהו של אותו תופיק אל־חכים, “המטפס על העץ”, הוצג בתרגום עברי בישראל.

בשנת 1962 או 1963 נזדמנתי עם ברוד ועם פליכס וולטש לבית־המרגוע של הסופרים בזכרון־יעקב. היו אלה ימים נעימים ורבי־השראה בשבילי. על עניינים שונים שוחחנו בצל האילנות. ביחוד עסקנו בבעית הרציפות של התרבות העברית. האם מה שנוצר והולך בארץ זיקת־אמת לו למורשת הרוחנית שלנו? או שמא חל או יחול ניתוק או שיתוק ברציפות הזאת ותיווצר כאן תרבות, שמבחינה לשונית תהיה עברית, אך מבחינת תוכנה ומהותה תהיה ישראלית־לועזית. הובאו טעמים ונימוקים לכאן ולכאן, והדעה נטתה לצד החיוב, מתוך הנחה, שרוח ישראל גברה ותגבר, אם כי לא בלי עמידה על המשמר ולא בלי מאבק.

הם ביקשוני לספר להם סיפורי־עם על חסידים, על רביים ועל נפלאותיהם, “מפני שבפי כל יהודי ממזרח אירופה שגורים סיפורים ואגדות, שלא כונסו לא על ידי הורודצקי ולא על ידי בובר, אף לא על ידי מרדכי בן־יחזקאל”. ביחוד האיץ בי ברוד. ואמנם סיפרתי להם קצת מעשיות־עם, ועל כמה מהן אמר, שהן חדשות בעיניו. למחרת היה אומר לי, שרשם אותן בערב, ולא בשעת שמיעתן, כדי שלא יהיה מושפע יתר־על־המידה מסגנוני ומדרך־סיפורי ויוכל להטביע עליהם אופי אישי. בטוחני, שרישומים אלה שעשה, עדיין מונחים אי־שם בעזבונו של ברוד.

ד

מאכס ברוד היה טיפוס מיוחד של עולה ממערב אירופה: סופר גרמני־יהודי, שחינוכו היהודי היה דל גם בבית וגם בבתי־אולפנה, בעוד שאישיותו היוצרת נתבשמה מגדולי הסופרים באירופה של הימים ההם. הוא היה בעל־השכלה אוניברסאלית. שלשלת־היוחסין שלו, הרחוקה, מגיעה עד למהר"ל, אבל חולייתה האחרונה, משפחתו הקרובה, לא הנחילה לו ערכים לאומיים וקניני רוח יהודיים, רק נטייתו למוסיקה וכישוריו בתחום זה הוא ייחס לחינוך שהעניקו לו הוריו. בהצטרפו לציונות התקרב גם למורשתו הרוחנית של העם היהודי, אך במידה שקנה אותה לעצמו נעשה הדבר בעיקר באמצעות הלשון הגרמנית, מכלי שני, שכן מעולם לא הגיע בפראג עיר מולדתו לידי דרגת־ידיעה בלשון העברית, עד כדי עיון בספרים עבריים מקוריים. נמצא, שתמיד היה איזה מסך רומאנטי מבדיל בינו ובין הבנת תוכנה של היהדות ומהותה. שלא כבובר, שספג תורת ־ישראל בבית סבו, ולא כהוגו ברגמן, שהיה בכיר ממנו בשנה אחת בלבד, והקדים לעלות ארצה בתשע־עשרה שנה, התמזג עם הישוב, היה סופר עברי לכל דבר, השתתף כל ימיו בכתבי־העת העבריים ונעשה מורה־דרך במחשבה הפילוסופית והציבורית כאחת – בא אלינו ברוד כבורח מן הגיהינום, במקלו ובתרמילו. רוב שנות יצירתו כבר היו מאחוריו והוא מצא לפניו ישוב עברי מובהק, שלא קל להיקלט בו. אבל תפס מיד, שתעודת ־חייו עכשיו להשתרש בארץ ולהסיח את דעתו מכמה רעיונות־תיווך שהעסיקוהו בפראג. משום כך הפליא אותנו ברוד בכוחו היצירתי החיוני ובכושר הסתגלותו והתערותו. בלהט גדול השתלב בתוך הווייתנו התרבותית, בלא התפנקות יתרה נענה לתביעות השעה, קיבל עליו תפקידים, עשה היכרות עם הסופרים והאמנים העברים, שוטט בישובי הארץ, לא חסך כל מאמץ כדי להופיע ככל האפשר כמרצה בעברית על התיאטרון ועל אמנות־המשחק ועל “הבימה”. ולפי שהשלים עם העובדה, שלעולם לא יהיה סופר עברי, והמחיצה הדקה החוצצת בינו ובין התרבות העברית לא תוּסר – ניטלה ממנו המרירות, הנלווית לו לאדם במצבי־רגש ובהלכי־רוח כאלה. לפיכך נראה תמיד מאוזן. כשהייתי מתקן לו שגיאה בעברית בשעת־השיחה, היה מודה לי במין עליזות מיוחדת, כאילו התיקון מעיד על עצם הנס שנתרחש לו ברכישת הדיבור העברי. צעדי התקדמותו בלימוד הלשון היו גדולים, אך הכרה היתה בו, שלשלימות לא יזכה. מין צידוק־דין היה מורגש בכל תגובתו. על דרך: כך ייעשה לאיש שאיחר לעלות! והצועק לשעבר תפילתו תפילת־שווא. ודאי, חוט של עצבות מתוח על אדם כזה, אבל גם חוט של חן. ואמנם היה חן רב בכל הופעתו. גאוותו לא נפגעה ממידת־החסד שהעניקו לו. אדרבא, עולה שנתאחר – חסד ייבנה. הדבר בא לידי ביטוי מאופק בספרו “חיי מריבה”, שראוי להביא ממנו כמה פיסקאות. בימים הראשונים לבואו נערכה לו קבלת־פנים נאה בעיתונות ובציבור, שעליה הוא אומר: “לא תיארתי לעצמי מעולם, כי המעשים שפעלתי במשך שנים רבות למען עמי בנאמנות ובתום־לב גמור ותכופות במאמץ גדול, אך בכל זאת בקנה־מידה פרובינציאלי בלבד, יביאו לי תשומת־לב רבה כל כך ואוצר של אהבה. והייתי נרעש” ־ ־ ־ (עמ' 264).

והרי פיסקה מובהקת יותר: “אשתי, שהיתה מחוננת בהומור אירוני־יבש מיוחד במינו, אך לעולם לא קנטרני, ניסחה את המאורעות המוזרים שאפפוני אז במשך שבועות ארוכים, במשפטים המפוכחים הללו: ‘לאמיתו של דבר, הרי יפה מאד כשזוכים פעם לקורטוב של חשיבות’. צירוף המלים המוזר ‘קורטוב של חשיבות’, הוזכר אז תכופות בחוג שלנו, נעשה לפזמון־חוזר הומרי בשביל מקרים קומיים רבים, מלאים סתירות בתוך עצמם” (שם). ודאי, לא כל הימים היו שווים בחייו, והיו לו הרגשות מתחלפות. המציאות בארץ אין דרכה לפנק שום אדם ואף אותו לא פינקה. אולם ברוד קיבל גם יסורי האכזבה באהבה ולפעמים בבדיחות־דעת. באחד המכתבים כתב לש. שלום: "אנא הייה חזק, וחשוב על דיבור אחר של גיתה, שהנני משננו לעצמי יום יום:

על אף המצוק המאיים

ועל חמתו – התקיים!"

ה

מאכס ברוד קבע לו רעיון מרכזי או “אני מאמין”, שראה בו חידוש משלו, והיה חוזר אליו בספריו ובשיחותיו. הלא זה הרעיון, שיש להבדיל בין "יסורים אציליים, או זכים, ובין יסורים שאינם אציליים, או עכורים. וחיי אדם נתונים בשני תחומים אלה, שהם שונים במהותם. "יסורים זכים הם העובדה, שבתור יצור סופי הועמד האדם בתוך רצף יחסים של עולם אין־סופי, כגון, שהוא בן־תמותה, שהוא משתנה ברגשותיו ותלוי בגופו, שהוא נשאר מוגבל בהכרתו. יסורים זכים הם איפוא כל מה שאינו ניתן למניעה, שהוא חלק בלתי־פרד מישותו של האדם ואשר נגדו לא היה ולא יהיה בכוחנו לעשות ולא־כלום. בתחום זה היחס הענוותני, המכיר ומודה בסוד מתוך יראת־כבוד. זה היחס, כפי שיאה ונאה לנוכח נס, זהו איפוא היחיד הנכון.

היסורים העכורים, לעומת זה, ניתנים לסילוק ודורשים התערבותו הפעילה של האדם, הדורשים לתקן דבר. באותה ענווה, שהיא במקומה הנכון לנוכח המתהווה באורח אורגאני, נעמיס עלינו, בתחום שהוא “בגדר העשייה”, רק חטא ועוון, החטא הנורא של העדר עשייתו של מה שבכוחו המוסרי ולפי הבנתו השכלית של האדם לעשות. ־ ־ ־ בתחום זה יש לו לאדם תפקיד של פעילות. רעות שאפשר למונען, כמו, למשל, המלחמה, שנאת־העמים, הדיכוי החברתי של שכבות־עם בודדות, נגד אלה חייב האדם לעמוד לא “בהכנעה”, אלא להתייצב בפניהם מכוחו שלו עצמו, וכשליח של אלוהים אם אפשר לומר כך" (“חיי מריבה”, עמודים 304־303).

רושם הוא בי, שאף על פי שהיו לו למאכס ברוד “רגעי־נפילה” בחייו בארץ, מחמת שנחל גם כשלונות ומפח־נפש, הרי ביסודו של דבר ראה ביסורים אלה יסורים זכים, אציליים, יסורי־גורל, שאין להאשים איש בהם. שכן הזדעזעות עולמו הרוחני, יציאתו המבוהלת מפראג, עלייתו המאוחרת, כניסתו לארץ שלא רבים מכירים אותו בה, מיעוט ידיעתו בלשון העברית, הכורח להוולד, כביכול, מולד רוחני חדש, הצורך להתחיל מבראשית דווקא בשנות המלחמה הנוראות, כדי לחזור ולשקם את משנתו האסתטית ההומאנית – כל אלה וגורמים אחרים הביאו עליו, בצד ההישגים הנפלאים, יסורים זכים, שכל אדם חייב, לפי הרגשתו, להצדיק עליו את דינם. וכך עשה. עדוּת לכך ישמשו דבריו בספרו: “אני עצמי ראיתי מכאן ואילך את חיי הנוספים כמתנה ברורה. אין יכול לקרות לי שום דבר רע. כי בעצם, על פי הדין, אין אני חי עוד. על פי דין זה כבר הוּצאתי להורג. ומה שנתרחש עמי בכל זאת והצליח בידי מאז שנת 1939, חייב אני לראותו כתוספת, כמתנת־חיים, כעודף” (שם, עמ' 261).

הוא היה מאושר מעצם העובדה, שמצא כאן חוף־מבטחים פיסי ורוחני.

המגע עם ברוד היה תמיד מעניין ופורה. כל שיחה אתו הניחה בבן־שיחו שובל של שלפי־הרהור ושיירי־התרשמות, שהעסיקו אותו שעות לאחר מכן. עיניו החמות, בת־שחוקו הטובה, היקף השכלתו, בקיאותו בנושאים שונים, שפע הרעיונות, ההומור, ואף דרכו להתיז את האותיות בכל לשון שדיבר – כבשו את הלב והמוח.

תורשה לי הקדמה כללית לענין חשיבותם של עורכים בשחר יצירתו של סופר.

א

במסכת ההשפעות, שסופר קולט מדעת ושלא מדעת והן מעצבות את אישיותו היוצרת, מצויה אחת, שאין מרבין לדבר בה ואף מסיחים את הדעת ממנה – הלא היא השפעת העורך או העורכים. כל סופר מזדמן בראשיתו עם אדם מבוגר ובר־סמכא, ששם־תואר לו: עורך. זהו זימון ראשון עם חיצוני, הנעשה איש־סודו, בין בטובתו ובין שלא בטובתו. לידיו הוא מוסר ברעד־לב את כתב־הבכורה שלו, שרשם במטמוניות לשם פרסום. אין הוא מכיר היכרות אישית את העורך ואינו יודע מה טיבו ומנהגו, אבל חש, שהוא כורת ברית־גורל עם אדם זר. בפעם הראשונה יוצא כתב־היד מרשותו הפרטית של המחבר לרשות אחרת, כדי לשמוע דעה עליו. מכאן ואילך הוא תלוי במשפטו. אם האיר לו מזלו, עתיד עורכו לא רק לערוך את דבריו־שבכתב, אלא גם להעריך אותו ולכונן צעדיו בחיים; ואם לא זכה – אפילו מצא אחר־כך עורך טוב ומתאים, הריהו נפגע פגיעה שלא תימחה.

שכן העורך הראשון הוא בחינת אליהו, המבשר למחבר־מתחיל את הבשורה הגדולה, כי אמנם ראוי יהיה לשם סופר. העורך משול לפותר־החלומות, האומר לחולם: “חלמא טבא חזית!” אשרי מי שהיו לו עורכים טובים בתחילת דרכו הספרותית! ודע, עורך טוב אין פירושו עורך מפנק או מפליג בערכו של המתחיל. אדרבא, עורך אמיתי הוא פדגוג גדול, ולא יעתיר שבחים יתרים על כתב־יד חדש. אך הוא נותן חיזוק למחברו במבט־עיניים טוב, בסבר פנים יפות, באות חיבה אבהית, ואף בהערה ביקורתית רצינית, המגלה פגימה. יחס כזה מקנה אמון לעורך ויראת־כבוד, בטחון ביושר־משפטו, בשאר־רוחו ובטוב־טעמו, והוא מוליד זיקה רוחנית הדדית, שאינה בת־חלוף.

לעולם אין סופר טוב כותב אלא בשביל מעטים: ואילו בעונת־הביכורים, אין המתחיל רואה בשעת־כתיבה קהל רב, אלא את עורכו הנכבד, ואולי את ידידיו המעטים, שחוות־דעתם חשובה בעיניו. לא נעים לשמוע הערכה שלילית, על אחת כמה וכמה שלא נעים לקבל כתב־יד בחזרה מידי העורך, כדי לתקנו או להניחו בגנזיו; אבל מי שלא נתנסה בכך, ומי שלא הרגיש פעימת־לב בשעת הגשת כתב־היד לעורך כמו פיכמן או יעקב שטיינברג, או שלא טעם טעם צפייה מתוחה לפסק־דין לשבט או לחסד בין משלוח כתב־היד ועד הדפסתו – חסר לו אב־מזון לחיסון חיוּתו כסופר. דווקא אותם משברים, הכרוכים בחוויות אלו, דרושים לסופר למען יחזק עצמותו, ישחיז כלי־ביקורתו ויסלק את שארית קלות־הדעת והיהירות, שכל סופר מתחיל משבש בהם את גישתו וחישתו.

וייאמר דרך אגב: אחד ממקורות הכשלון לכמה סופרים צעירים בדורנו הוא בכך, שהיו בישי־מזל ולא זכו בראשית־דרכם לעורכים מתאימים. לא היתה עליהם אימת־עורכים ולא למדו מתיקוני־עורכים, משום שעורכיהם היו שווים להם בגיל, בדרגה ובסמכות רוחנית, ויש שהיו אפילו פחותים מהם. איש לא העיר להם דבר, ואיש לא החזיר להם דבר, וכל מה שהגישו למערכת נדפס מיד בלי שהיות. חיים קלים אלה היו בעוכריהם. הכרתם העצמית התנפחה ונתגלתה אחר־כך כניגודה הגמור של הכרת מבינים ומעריכים. עריכה עצמית היא תנאי חיוני והכרחי לכל סופר, וזו אינה רק פרי השכלה ותרבות פנימית, אלא גם פרי לימוד וחינוך והתנסות בימי־טירונותו. באמת אמרו: כל סופר זקוק בתחילתו לכור־מבחן, לגושפנקה של בקיאים ובני־סמך. העורך הוא בעל־הגושפנקה, והמתחיל – ולא הוא בלבד – צריך לחתימתו הראשונה. לכשירחיב – יכונן לו אסכולה משלו.

יודע אני, שהדברים אינם פשוטים, והבחירה אינה בידי המתחיל, והרבה המקרה עושה; אף־על־פי־כן, נודעת חשיבות לרצונו של אדם, ללמוד מפי ותיקים ומנוסים, לחוש־המידה שלו ולהימנעות מהישגים קלים.

בתולדות הספרות מצויות בוודאי דוגמאות רבות לפגישה מבורכת של מתחיל עם עורך מוסמך, ואני רואה צורך להביא לפחות מקרה אחד ומיוחד, שהיה בספרות האנגלית, שיש בו כל הסממנים הטובים כדי להמחיש שאיפה נכספת זו.

ט.ס. אליוט, שעזרא פאונד קירבו וסייע להתגלותו, מסר לו לראשונה את כתב־היד של “ארץ שממה”. יצירה פיוטית זו עשתה בשעתה רושם גדול ורבים ראו בה מיפנה בשירה המודרנית. אולם פאונד, שהיה עורך מחמיר וקפדן, אמר לאליוט לקצר פואמה זו עד מחציתה, וגם בשאר החרוזים מחק מלים, החליף, הבליע והתיז משפטים ככל שעלה על דעתו. ואילו אליוט, לא זו בלבד שהסכים לשינויים אלה בשעה שהפואימה נתפרסמה בפעם הראשונה בכתב־העת “קריטריון”, אלא גם לאחר שכונסה בספר מיוחד והיה יכול להחזיר אליה כל מה שהושמט – הניח את הנוסח המתוקן. אליוט הוסיף הקדשה בת שלוש מלים באיטלקית, הלקוחות מ“טור הטוהר” של דאנטי:ill miglior fabbro, כלומר “לאומן הטוב יותר”, או “לנפח הטוב יותר”. בשנת 1969 נתפרסם כתב־היד המקורי של אליוט, והוא צוּלם והוצא לאור, ועורר סנסאציה גדולה, הואיל והיה משופע בהערותיו של פאונד וזרוע רוב תיקונים ומחיקות. כדי להבין את יחסו של אליוט לעורכו, שכמעט שיכתב כמה מקומות ביצירתו, ראוי להביא כאן את כל הקטע, מספרו של דאנטי בתרגומו העברי של עמנואל אולסברגר, אף־על־פי שתרגומו אינו מדקדק למסור את המקור:

––– זֶה הַגֶבֶר

(וּבְאֶצְבָּעוֹ הוֹרָה) הִגְדִיל מִמֶנִי

חֲצֹב בִּשְׂפַת ־ הָאֵם לוּחוֹת תִּפְאֶרֶת.

(“טור הטוהר”, שיר כ"ו, טורים 117־115)

יחסי־הגומלים בין שני אלה ידועים, ואף הערכתם ההדדית כל ימי חייהם היתה למופת.

ב

יצחק לופבן, עורך “הפועל הצעיר”, היה עורכי הראשון בארץ. בשנת תרפ“ה (1925), באתי עם קיבוץ “המשולש” לפתח־תקוה ועבדתי בפרדסיה. בשנת 1926 שלחתי מאמר פובליציסטי ראשון ל”הפועל הצעיר". לופבן קיבל אותו ואותי בסבר פנים יפות, ומאותה שעה ואילך הייתי משגר אליו מזמן לזמן ממקומות עבודתי מאמרים ורשימות שונים. הוא ערך אותם, ועריכתם נראה לי מאד. פעם אחת נתקשה לערוך שני מקומות במאמרי והחזיר אותו לידי לשם תיקון. תיקנתי אותו והוא נתפרסם בעיתון. כך נעשיתי “סופר ותיק” של “הפועל הצעיר”. ביום 15 בנובמבר 1933 – ואני שהיתי אז ברחובות כעובד ועדת התרבות – קבלתי מלופבן מכתב, שהיתה בו נעימה מיסתורית, בזו הלשון:

ישראל כהן יקירי

יש לי ענין חשוב אליך. תואיל נא לסור אלי למערכת ביום הראשון הזה.

בברכה שלך,

י. לופבן

בשיחה עמו הזמינני לעבוד כעוזר במערכת “הפועל הצעיר”. אף על פי שהיו לי אז גם תכניות אחרות, הסכמתי להצעתו. זמן־מה הייתי נוסע יום יום מרחובות ואחר כך עברתי לתל־אביב לישיבת־קבע. גם עבודתי במערכת נעשתה קבועה. כתבתי מאמרים ותגובות, תרגמתי וערכתי דברים שונים. או־אז הכרתי את לופבן כעורך. הוא היה מורי ומדריכי, בעיקר בפובליציסטיקה, ולא בדיבורים ובהטפות, אלא במעשים ובדוגמאות.

מימין: יצחק לופבן ובאמצע: דוד הכהן ומשמאל: ישראל כהן (1942)

לא פעם בשעה שהעברתי כתבי־יד לבית־הדפוס הייתי מעיין באופן עריכתו. הייתי קורא את הטקסט של המחבר ואת תיקוניו או מחיקותיו של לופבן, והרבה למדתי. בקלות חיברתי לי את עקרונות העריכה שלו, שנקלטו בי יפה. ולא עקרונותיו בלבד נתקבלו עלי, אלא גם אורח־עריכתו. היה שוקע בתוך כתב־היד ואינו זז ממנו עד שעשאו כלי. הוא היה מעניק לאחרים מענק באמצעות העריכה. גמגמנים נעשו דוברים, ועמוס בלשונו דיבר צחות. כי יש לדעת, שהחומר המתקבל בעיתון מפלגתי איננו של סופרים ופובליציסטים מומחים, הבקיאים במלאכת הכתיבה וההבעה. רובו המכריע הוא של חברים רגילים, עסקנים זעירים ובינונים, שאינם יודעים עברית כהלכה, ובכל זאת רוצים הם להביע את דעתם, ואף מתבקשים להביעה. ולא עוד אלא שגם העסקנים המובהקים והמנהגים המוּכרים, לא רבים מהם מצטיינים בכתיבה נאה. והרי עימות מעניין: מצד אחד תיקים של מאמרים, שרק מעטים מהם ראויים לדפוס בלי עריכה יסודית, ומצד שני ניצב העורך המשכיל ובעל־התרבות, אנין־הלשון ואמן־הביטוי, השואף לתוכן אחראי ולצורה מתוקנת, ואינו מוכן לוותר על כך בשום אופן. מצב זה חייב אותו לעבוד קשה ולהיות תמיד ער לטיבם של הדברים ורמתם, הנשלחים לדפוס והעתידים למלא חלק ניכר בגליון הקרוב. שקידה זו היתה דרושה משני טעמים: ראשית, כדי לשמור על עצמיותם של המחברים לבל תזוייף על ידי סגנון שאינו הולמם; ושנית, כדי למנוע את הרושם שכל אותם מאמרים מתוקנים נכתבו בלשון אחת, כאילו מרועה אחד ניתנו. לפיכך לא היה לופבן מתקן אלא בשעה שהיה כורח גמור לעשות כן, ו“הפועל הצעיר” היה ערוך כהלכתו, והיו בו מיני סגנון שונים, מאמר מאמר ולשונו, איש איש ואופן כתיבתו.

שינוי אחד היה בולט בשעת עריכתו שלא כבשעת כתיבתו. כשכתב מאמר היה כותב שורה ואחר כך מהלך בחדר או מסביב לשולחן, שעל ידי סיבוב זה היה מקבל השראה להמשך הכתיבה. ואילו כשערך מאמרו של אחר, היה צמוד לשולחן, וכל הפסקה היתה מפריעה לו.

כאמור, בימים הראשונים לעבודתי היה עורך גם אותי עריכה יסודית, אבל רק לעתים רחוקות הייתי מערער על מה שעשה, וכשהרגשתי בתיקון דחוק, העירותי לו על כך, ושנינו היינו מעמידים אותו על צורתו הרצויה. במשך הזמן היה חלק גדול של העיתון נערך על ידי. לעתים כשנתקבל כתב־יד של חבר חשוב על נושא חשוב, שהעיתון היה חייב להגיב עליו – היה אומר בצער, כאדם העובר על איזה עקרון: מאמר זה תצטרך לשכתב ממש, כי אין בלשונו מתום, ואנחנו זקוקים לו. במשך הזמן התחיל קורא את מאמרי ברהיטות רק לשם קבלת רושם כללי, ואף הוא היה נותן לי את מאמרו לקריאה ולהערה. אני קיבלתי את עיקרי עריכתו, שנראו לי מאד ונהגתי על פיהם. כי הערכתיו כאמן העריכה, הרואה בתפקיד זה שליחות חינוכית. כחמש־עשרה שנה עבדנו יחד שולחן מול שולחן. הוא היה בדרך כלל קשה־דיבור, כשם שהיה יפה־כתיבה ובהיר־ביטוי. אבל אנחנו דיברנו ב־15 שנים אלו על כל מה שצף ועלה על הפרק, על שאלות הזמן, ועל ספרות ועל אישים ואף על פרטים אוטוביוגראפיים. רבות שמעתי מפיו על אורחם ורבעם, משאם ומתנם של ברנר ושל ויתקין ושל שלמה שילר ושל שאר ראשוני “הפועל הצעיר”, שלא זכיתי להיות במחיצתם, ביניהם היו פרטים שאין רגילים לספר עליהם בפרהסיה.

ג

אחד מראשוני העורכים שלי בתחום הספרות, והמובהק שבהם, היה יעקב פיכמן. שמו היה חקוק בלבי ושגור על פי עוד מימי בחרותי. מספרי־הלימוד, משיריו וממבואו לספר “הטוב והרע” של הלל צייטלין. אהבתי את שיריו הליריים ואת מסותיו בביקורת, המשלבת בתוך הערכה ספרותית, נלהבת או מפוכחת, תיאורי־נוף ודימויים פיוטיים וזכרונות ילדות. כל קורא צעיר מדמה בנפשו מרחוק את דמות הסופר האהוב עליו, ואף אני ראיתי בעיני רוחי את פיכמן כאדם יפהפה, נשיי, רך ובעל עינים חולמניות. אך מה נפלאתי לראות, לימים, את פיכמן הארצי, הגבוה, התמיר, בעל השפם הצ’אפליני, כולו גברות עולה, קצת מחוספס בפניו, מבטא את הרי"ש בחרחור־גרון, ולפעמים, בינו לבינך, אף מרשה לעצמו להפליט גידוף כלפי מישהו. גם לא מצאתי התאם בין שפתו היפה והמבושמת שבכתב, ובין לשונו הפשוטה, הנתקלת בעיכובים שבעל־פה. אולם לאחר פגישה שניה ושלישית נתחבבה עלי זו הדמות הממשית, שנשמתה הבריאה שוכנת בגוף בריא, ותהייתי על חזותו החיצונית לא העסיקתני עוד.

כשהתוודעתי לפיכמן, אמר לי, שהוא יודע את שמי מהשתתפותי ב“העתיד”, עיתון החלוץ בווארשה, ומכמה מאמרים ב“הפועל הצעיר”, ואחר כך גם מתרגומי “ספר הפסיכואנאליזה לעם”, שכן הוצאת “השומר הצעיר” ביקשה חוות־דעת מפיו על טיב התרגום, והוא, כפי שמסתבר, השיב בשעתו בחיוב, ואמנם הספר הופיע בשנת תרצ"ב (1932) בהוצאת הקואופרטיב השומרי המרכזי בווארשה. לא הייתי איפוא זר לו. והנה כשהבאתי לו עכשיו כתב־יד בשביל “מאזנים” הירחון (ב“מאזנים” השבועון היה עורך מאמרי י.ד. ברקוביץ), מישמש בו תחילה במבע של חשד, אך כשנזכר שכבר הכיר אותי, הרגשתי במעבר פתאומי, החשד נתפוגג והתחיל משוחח עמי ביתר חירות, והבטיחני תשובה לאחר כמה ימים. ואמנם קיבלתי תשובה מעודדת, כתובה על פיסת־נייר קטנה באותיות שבורות במקצת. זה היה בשנת 1934. מאותו זמן ואילך נתהדקו הקשרים בינינו, ואף־על־פי שהיינו נפגשים לעתים קרובות מאד, מעידות עשרות הפתקאות והמכתבים הרבים שברשותי, על המגע והמשא החיוני והתכוף, שהצריך אמצעי תקשורת שונים. שכן פיכמן היה סופר “הפועל הצעיר”, והדיונים היו בשנים האחרונות בין שני עורכים. אבל ברצוני לעמוד על התקופה הראשונה, שבה למדתי ממנו את תורת־העריכה על בשרי, ולכן לא אביא כאן ממכתביו אלי אלא מה שיש לו שייכות לתחום העריכה בלבד. וחבל שלא נשתיירו רישומים משיחות שבעל־פה, שנסבו על נושא חשוב זה. ולפיכמן היתה תורת־עריכה, שכפי שנראה להלן, ניסח אותה גם בעקרונות.

חברי ועד אגודת הסופרים בשנת 1949. יושבים מימין: אשר ברש, ברוך קרוא, יוסף אריכא, ישראל כהן, יהודה בורלא, יעקב פיכמן, דוד שמעוני. עומדים מימין: פנחס לנדר, אברהם קריב, נתן גרינבלט, אברהם ברוידס.

שני עורכים חשובים כבר מצא פיכמן בספרות העברית, ש. בן־ציון ואלתר דרויאנוב. שניהם היו עושים בכתבי־ידם של סופרים, שנשלחו לבמות שערכו, ־ כבתוך שלהם. מחקו, הוסיפו קטעים, שינו לשונם, הקדימו את המאוחר והאחירו את המוקדם, באופן שמה שנתפרסם, יותר משהיה של הנערכים היה של העורכים. והסופרים שקיבלו את הנדפס בשמם המפורש, נרעשו בראותם שלא נשתייר מכתיבתם המקורית אלא כזית, והרבה התמרמרות וקלקול־יחסים נגרמו בשל כך. ואמנם לא מעטים מבין הנערכים התנכרו אחר כך לילדי־רוחם המתוקנים־המקולקלים ודנו אותם דין־ממזרים ולא התירו להם לבוא בקהל ספריהם המכונסים. כך אירע לשלמה צמח ז“ל, שנתן משהו לש. בן־ציון בשביל “העומר”, והלה שיכתב אותו והוציא ברייה חדשה מתחת ידיו, באופן שצמח לא הכיר מעולם באבהותו והריהו מוטל ב”העומר" כיתום מיותם.

לא פחות ממנו נכווה ביאליק בראשיתו מעורך “הפרדס”, י.ח. רבניצקי. השיר הראשון, שנתפרסם בכתב־עת זה היה, כידוע, “אל הציפור” במכתב משנת תרנ"ג (1893), הנספח לשיר “מנגינה לאהבה”, נאמר בין השאר:

“־ ־ ־ הישמר לך, אדוני הנכבד, פן תשנה את הניקוד בשגגה ונשאתי אנוכי את עוונך. גם בשירי ‘אל הציפור’ שינית את הניקוד, הוספת והחסרת מלות קטנות ועל ידי זה נתקלקל משקל השיר בכמה מקומות – דבר אשר לא ינעם לי ולא לקוראים זולתי. שפת שירי זה וניקודו מדוייקים ומדוקדקים בתכלית הדקדוק והדיוק, ולכן התבונן הרבה בטרם תניף עליהם את ידך”.

לא כן פיכמן. הוא היה עורך בחסד, מחנך. רוב־חייו היה התואר עורך צמוד לו כתואר משורר, כי ראה בעריכת שליחות חינוכית וספרותית. הוא נמשך, בתכלית הפשטות, לעריכה. והריני מרשה לי לומר, שיותר משהיתה לו קנאת־סופרים היתה לו קנאת־עורכים. לפיכך מובנת התקרית הקטנה, אך האופיינית, בינו לבין יעקב שטיינברג, שיסודה היה בכך, שתקופה מסויימת היה שטיינברג עורך “מאזנים”. קנאה זו לא באה, לפי דעתי, מחמת רצונו בשכר־עורכים או בכבוד־עורכים. חלילה. אלא מין אמונה היתה בלבו, שנתרקמה בו במרוצת השנים, שאיש לא יערוך כמוהו, וספירת הספרות תיפגם אם העריכה תיעשה על ידי זולתו. ואמנם היתה כל במה, הערוכה על ידיו, בנויה בצלמו. הוא היה אז בן־משק־הבית, שידו של העורך ניכרת בכל: באורח העריכה, בהערותיו בשולי הדברים, בצירוף החומר, בבחירת המשתתפים ובעיצוב צורת הבמה. על כך יעידו “מולדת”, “מעברות”, שני כרכי “השילוח”, מוסף “העתיד”, ועל הכל – “מאזנים”.

ביום 17.3.1937 שלח אלי גלויה בתשובה לרשימה “על חסרון המזג” שמסרתי לו בשביל “מאזנים”. הרשימה נראתה לו, אך מצא, שיש לתקן אותה. ולפי שידע, שאני רגיש לכך, כתב בזו הלשון:

“את רשימתך ‘על חסרון המזג’ קראתי פעמיים – סימן שלא הכל 'חלק’בה ־ ־ ־ משום כך יש צורך באילו שינויים, שיהיו נעשים בידי עצמך”.

עקרון זה של ייעוץ לסופר שיתקן בעצמו היה נקוט בידו כלפי כל מי שהעריך את עצמיותו.

עקרון אחר, שהיה חוזר עליו בעל־פה ובכתב, הוא, שהמבקר חייב לאמת את דבריו על ידי מובאות מן המבוקר ולא לסמוך על התיזות המופשטות בלבד. לאחר ששלחתי לו מאמר־הערכה על אברהם שלונסקי, השיב לי ביום 24.5.37:

“רק עתה מצאתי לי זמן לקרוא קריאה מתונה ו”טובה" את מאמרך על שלונסקי. במאמר זה יש בלי ספק תוספת חדירה, השקפה מקפת את התופעה וקובעת אותה במסגרת חזקה. מאמר זה יבוא ב’מאזנים‘, אבל עליך לחזק את הנחותיך בדוגמאות יותר. עלינו להכריח את עצמנו ולחייב את עצמנו לביסוס זה. ואם חפצך לבסס את מעמדו של שלונסקי, עליך לבססו גם במיטב חרוזיו. בחוברת ה’ מוקדשים מדורי הבקורת לשניאור, ויהיה לך פנאי לחזק את מאמרך".

כשחיברתי את המונוגראפיה על יצחק אדוארד זלקינסון, שלחתי לו פרק מתוכו, בלי לציין שהוא חלק מספר. הוא קיבל אותו ברצון וכתב לי שוב על ההדגמות:"כהן יקירי, עברתי עוד פעם על מאמרך, והוא טוב מאד בעיני, אלא שאיני יכול בשום פנים לפטור אותך מהבאת ציטאטות: זהו עקרון שלא אזוז ממנו. מוכרחים בכל מלאכת בקורת מסוג כזה להדגים – להדגים עד כמה שהיד מגעת. תוכל להביא קטעים גם ממילטון, מטידגה (“בן־קוהלת”).

לאמיתו של דבר, היו כל ההדגמות בתוך הפרק, אלא שחששתי מפני שיעור־גודלו והוצאתי אותן. עכשיו החזרתי אותן למקומן והבאתי לו את המאמר, שנדפס בצורתו החדשה והמוגדלת, ושמו: “זלקינסון כאמן התרגום”.

בתוך מכתביו אלי מצויים קטעים רבים כאלה ולא אביא את כולם, אבל ראוי להטעים עוד מידה טובה, שלא כל העורכים נחונים בה. הלא היא המידה להגיד דעתו לנערך המיסכן, המצפה לשמוע דעת העורך על ה“חומר” שהוא מלעיט בו את פי המערכת. על מאמר אחד כתב לי:

“עברתי על מאמרך בין הגהה להגהה של חוברת א' והוא טוב מאד בעיני. כיוונת לדעתי, ואני שמח על התאמה כזו בין דעותינו”.

בפעם אחרת, כשכתבתי על ר' בנימין – וזה היה לאחר פולמוס קשה בינינו, המתואר במקום אחר – הזדרז פיכמן לבשר לי:

“יקירי, זה עתה מסרתי את מסתך על ר' בנימין. ומאד שמחתי, שהצליחה. אמנם ראוי היה להוסיף, והיטבת עשות במסתך, בסוף דבריך, שהתמונה לא נשלמה. אבל ישנם כמה שרטוטים, תפיסה דקה ועמוקה. מחקתי את ההוספה ‘דור לדור יביע אומר’ – איני אוהב פסוקים, ולא זהו השם ההולם. כתבתי לפי שעה במקומם ‘שרטוטי דמות’. אבל אם תוכל בהגהה למצוא שם טוב למחזור זה – ודאי טוב”.

במחזור זה כתבתי גם רשימה על יצחק וילקנסקי. ופיכמן כותב אלי:

“הרשימה הצליחה – אולי יותר מזו שעל ר' בנימין. ניכרת קירבה יותר, אהבה יותר…”

פיכמן לא עסק בעריכה כלאחר יד, בין מנחה למעריב, אף־על־פי שקצת סופרים היו סבורים כך. הוא ייחד את עצמו לעריכה ושקד עליה מאהבה ובאחריות רבה, כי בעל טעם מעודן היה. בהכשרת שיר, סיפור או מסה לדפוס ראה המעצב לא רק את נפש הסופר, אלא גם את נפש הספרות. מכאן יחסו ההססני הידוע והמפורסם לסופרים חדשים. הוא חשש שמא תבוא תקלה על ידיו ויכניס לטרקלין הספרות – ו“מאזנים” היו הטרקלין בשבילו – פנים חדשות שאינן מהוגנות ונמצא חוטא לעיקר חייו. בלבו התפלל שכל סופר חדש ידפיס את פרי־ביכוריו בבמה אחרת, שראה אותה כעין “מכינה” או פרוזדור לטרקלין. ולא מפני שלא סמך על טעמו ולא היה מוסמך בעיני עצמו להכרעה לחיוב או שלילה. להיפך, פיכמן בא לא פעם בריב אפילו עם בעלי תריסין, אלא כבעל־נסיון לא בטח בכתיבה ראשונה שמא תאכזב, ולא האמין בפריחה ראשונה שמא תהא זו פריחת־שווא, שאין אחריה פירות. ודאי, אפשר להתווכח עם גישה זו, ופיכמן שמע הרבה ערעורים בחייו, אבל אי־אפשר לבטלה בשה“י פה”י.

אף־על־פי־כן, לא מעטים הם הסופרים שפירסמו את יצירת־הבכורה שלהם בעריכתו, או שהתפתחו תחת עינו הפקוחה עליהם. סופר צעיר שעמד אצלו במבחן פעם או פעמיים, היה הוא מחזר אחריו ומכניסו תחת כנפי השפעתו. ועל כן היה מחנך־הדור במלוא מובן המלה. שהרי מי מבני־דורו לא השתתף באחד מכתבי־העת שנערך על־ידיו.

על כל פנים, אני ראיתי אותו כעורך בעל שאר־רוח, שנולד, כביכול, להיות עורך, המקרב סופרים ומדריכים. שנים לא־מעטות השתתפתי ב“מאזנים” בעריכתו. באותן שנים נעשה “מאזנים” הביוגראפיה הספרותית שלי. הוא נטה אלי חסד. לא הרכיב עלי תיקונים אלא היה דן עמי על תיקונים חשובים. במשך הזמן נעשיתי בעצמי עורך, ובתחום העריכה הספרותית ליווני תמיד תדריכו. הוא היה תורם מן השבח והעליה של יצירתו למדור הספרותי של “הפועל הצעיר” עד ימיו האחרונים. ובימי זיקנתו, כשכהו עיניו מראות, וטורי כתיבתו היו משתבשים, היה מצרף לי פיתקה למאמרו בזו הלשון: “ואתה תיישר בטובך את ההדורים”, ואני מדדתי לו במידתו: כשהייתי צריך להוסיף מדעתי תיבה שנשמטה מכתב־ידו, או שהיתה קשה לפיענוח, הייתי עושה לפעמים מאמץ גדול להגיע אליו ולשאול את פיו, כדי שלא לצערו בתיקון שלא נתכוון לו, או בתוספת שאינה לרוחו.

ד

ייחדתי ספר מקיף לתיאור רוחו היוצרת של יעקב שטיינברג ודמותו. כאן ברצוני להצטמצם בשטיינברג העורך, כפי שנתנסיתי בגופי וברוחי. אני סבור, ששטיינברג עצמו לא הכיר את עצמו כעורך, מפני שמעולם לא עסק במקצוע זה ולא ידע, כאותו יהודי בהלצה העממית, אם הוא מיטיב לנגן. ברור לי, שטעמים חומריים בעיקר הביאו אותו לידי שינוי מנהג זה. והוא הסכים לכך מתוך נפתולי נפש. אבל משקיבל עליו את עריכת “מאזנים”, דקדק למלא את תפקידו לכל פרטיו. הוציא את הירחון חודש חודש, הזמין סופרים בכתב ובעל־פה, ערך, הגיה, השיב תשובות בזמנן, הביא כל דבר בשעתו לדפוס ונהג כעורך טוב לכל דבר. חמש שנים ערכו יעקב שטיינברג וצבי וויסלבסקי את “מאזנים”. שטיינברג היה מופקד על מדור השירה, הסיפור והביקורת, ואילו וויסלבסקי – על מדור הפובליציסטיקה, הגות ומחקר. זאת היתה תקופה קשה ביותר לישוב העברי. מלחמת־העולם השניה השתוללה, בשורות־איוב על השמדת יהודי אירופה הגיעו וזיעזעו, המצוקה הכלכלית היתה קשה, התחזית המדינית נתקדרה והמיבחנים היו בחזקת סכנה. צבי וויסלבסקי, שהיה מקובל כסופר והוגה דעות ואיש־ריעים, נהפך למישנה־עורך. הרבה ישיבתו בירושלים ומיחושיו גרמו, אך לא הם בלבד. הוא, שצירפו אותו לבן־זוגו כאיש־מעשה־וביצוע, לא קיים את התקווה שתלו בו. אדרבא, היה מאחר במתן חלקו בעריכה ובהזמנת משתתפים, והיה גורם לאיחור בהמצאת החומר לדפוס, באופן ששטיינברג נתגלה כעורך הנמרץ והמקיים את ההסכם הפנימי ביניהם, בעוד שוויסלבסקי מפגר אחריו ומעורר את רוגזו. לשם כך אביא כאן את העתק מכתבו של שטיינברג לוויסלבסקי, שכבר פּירסמוֹ אברהם ברוידס בספרו “פגישות ודברים”:

"ויסלבסקי, בימים האחרונים נתקלתי במעשים שלך שהרגיזוני לא מעט.

א. שיסית בי את חרמוני. אמרת לו: ‘שטיינברג אינו מניח לי מקום ב“מאזנים” ולא יכולתי להדפיס את רשימתך’.

ב. שלחת לסידור מאמר של קופלביץ, שהיה אצלי ולא נתקבל על ידי. שמא אתה אומר לשמש דלת אחורית בשביל מאמרים שאני פוסל? אגב, מאמר זה, לפי נושאו וצורתו, אינו שייך כלל לתחום העריכה שלך. (את כתב־היד הוצאתי, כמובן, מידי חופי").

ולבסוף: אם לא תשנה עמדתך זו כלפי אהיה מוכרח להודיע לוועד, כי אני מסרב לשתף עמך עריכה ב“מאזנים”.

ג. את המכתב אני נותן לקריאה לברוידס".

הואיל ו“מאזנים” נדפס באותו דפוס שבו נדפס גם עיתון “הפועל הצעיר”, ואני הייתי בא להגיהו ולעמדו, נתאפשר לי הדבר לעקוב אחרי יחסי שניהם ב“שדה”, בשעת קביעת החומר הנכנס והעימוד של “מאזנים”. נתרשמתי, שבירורים קטנים ואי־נעימים אלה לא פגעו בנימוסיהם, והם המשיכו ברוח טובה עד הסוף. אבל בינתים נתגלה פן חדש בשטיינברג, פן־העורך, וכן אחריותו הרבה לכל מה שהוא נוטל עליו לעשות.

ה

שלא כחששותי, היתה תקופת עריכתו יפה ביותר בשבילי. ולא כעורך “מאזנים” בלבד, אלא גם כשעת־כושר לחילופי דברים. קשרינו היו הדוקים מאד, יחס־ההוקרה שלי אליו ויחס־החיבה, ואני סבור גם ההערכה שלו אלי, היו עמוקים. והנה ניתנה לי צורה נוספת, חדשה, של זימון, שלא שיערנוה. אך בעוד שבעניינים אחרים כבר ידעתי את טעמו וגישתו, הרי בתחום העריכה לא היה לי מושג, כשם שלא היה לו עצמו מושג, מה תהא דרכו וכיצד הוא מתייחס לכתב־יד של סופר, המוגש לו. באחד הימים נכנס שטיינברג למערכת “הפועל הצעיר” כדי להזמינני להשתתף ב“מאזנים”, ולפי שלא מצאני אותה שעה הניח פתק בשבילי, ובו כתוב לאמור:

“רציתי, כהן חביבי, לקיים מצוות ‘הזמנה’ (הן שמעת בוודאי שנעשיתי מין פלג־עורך ל’מאזנים'), ולא היית, לצערי, במערכת. ובכן, קבל את ההזמנה בכתב. וחבל שלא ראיתיך ולא יכולתי לדבר אתך פנים אל פנים, שמא תכתוב לחוברת זו על איזה ספר חדש. שלך, י. שטיינברג”.

באמת, חבל שלא מצאני; כל שעת־כושר לשיחה עמו על ענין כגון זה היתה יכולה להיות בת־השראה בשבילי, והפסדה היא הפסד־עולם. שמחתי, כמובן, להזמנה זו, ובהרהורים עמומים וסתומים על היחסים בינינו כעורך וכנערך, שלחתי לו, בין השאר, רשימה על שמשון מלצר. כשפגשתי אותו אמר לי: “טוב עשית. הרשימה טובה ובשעתה. כי הביא לי משהו והחזרתי לו, והוא בוודאי חושבני לאויבו, ואני דווקא רואה כמה משיריו, אם כי אלי לא הביא מאותם השירים”. זאת היתה פתיחה בת־מזל בשבילי. לאחריה נתתי לו מסות ורשימות, והוא בחן אותן בכובד־ראש והיה זוכר כל תיקון קל ומספר לי עליו. ואני הייתי מביט בו ומשתומם.

שיטתו בעריכה היתה כמעט בלתי נראית. תיקוניו היו קלים. פה ושם החליף מלה בחברתה או מחק אותה. טיפולו היה ביד ענוגה. תוספת־של־כלום כאן וגריעה שאינה ניכרת – כאן, וכל הרשימה לבשה פנים חדשות. הוא ערך ברוב זהירות. מעולם לא העניק לנערך ביטוי שאינו הולמו. סבורני, שלא אחד הרגיש לאחר שקרא את התיקון, שבאמת צריך היה בעצמו לכתוב כך. ולפי שזאת היתה שיטת־עריכתו, היה מחזיר הרבה חומר, שהיה טעון תיקון מרובה או שיכתוב. פעם סיפר לי על סופר ידוע, שהחזיר לו כתב־יד. והוסיף: “שימסור זאת תחילה לפייסי מלמד”. נראה, שבעירו היה מלמד כזה, או שנטל את השם מן הספר. כלל היה בידו: מי שטעון עריכה גדולה ומקיפה, אינו ראוי לשום סופר, ועל־כל־פנים הוא לא יפרסמו ב“מאזנים”. אינני יודע אם היה עקבי בדעתו זו. ייתכן שהצורך להוציא חוברת כל חודש הכריח אותו לעשות פשרות; אבל כך חשב ואף השתדל להגשים מחשבתו זו.

לדוגמה יכול לשמש שלום שטרייט, שאמר עליו, שאינו טעון עריכה, כי הוא יודע לכתוב, אבל הוא מאריך ולכן יש לקצר את דבריו. והרי אחד ממכתביו של שטיינברג אליו מיום 24.4.44:

"שטרייט היקר. ראשית: הרשימה טובה. שנית, קיצרתיה קצת, כי דבריך משתפרים תמיד על ידי צמצום. שלישית, בציטטה האחרונה מקופלביץ מחקתי את הסוף, כי הדברים הם פלאגיאט גמור מספרו של תומאס מאן, שאני זוכר אותם בעל־פה. ובסך־הכל – רשימה טובה.

שלך, י. שטיינברג".

ושוב: בדרך כלל, היה מרחיק ממנו דברים, המחייבים עריכה חותכת והיה מכשיר דברים, שעריכתם אינה משנה אותם שינוי צורה או תוכן.

לפעמים, נוכח במשקל שני לדעת, שקריאתו הראשונה בכתב־יד לא היתה כראוי, וחזר וקרא בו. ברוידס מספר מקרה כזה: בהיותו מזכיר, מסר לו שטיינברג כתב־יד להחזירו לבעליו בדרך־הדואר. כתב־היד נשאר בידו כמה ימים. וכשנודע לשטיינברג, שמח למקרה זה של רישול ואמר: “נהגתי בחפזה, ומצפוני הציק לי. עתים קריאה שניה ושלישית, בהפסקות של זמן, עשויה לקרב אותי אל כתב־יד, שהייתי אדיש לו בקריאה ראשונה”. ואמנם כתב־היד שנפסל – הוכשר לדפוס.

מנהג אחר נהג בסופרים צעירים. להם נתן רשות לטעות בחיבורם, בין מסה ובין סיפור, והיה מפשיל את שרווליו ומתקן את סגנונם ואת סדר דבריהם. וכבר הזכרתי במקום אחר סיפור, שקיבל מאת משה שמיר, בשביל “מאזנים”; ולפי שלא הכיר אותו, ביקש ממני פרטים עליו, ולאחר שאמרתי לו שהוא צעיר, התקין את סיפורו לדפוס תוך השקעת עבודה ניכרת. אבל בסופרים ותיקים היה ממצה את הדין.

בי היה נוהג לפנים משורת הדין, במידה כזאת, שלעתים היתה מביאה אותי לידי מבוכה. כשמסרתי לו מאמר על בוקי בן יגלי ופתיחתו לא היתה נראית לו, הביא אותה לי למערכת “הפועל הצעיר” לשם תיקון. אמנם, הוא קיבל באותו מעמד גם שכר־סופרים, אך לופבן לא היה ממתין עד שיבוא ליטול את שכרו, אלא היה מביא לו בעצמו או על ידי שליח. נמצא, שביקורו במערכת היה גם למעני. גם לופבן, שהכיר את כל קשיותו של שטיינברג, העמיד פנים תמוהות לביקורו במערכת. בדרך כלל היה מזמין אותי לבית־הקפה שלו לצורך אותה מטרה. עם זה, דיבר אתי על הפגימה במבוא דברים כדרבנות, וכשראה שהשיחה מתארכת, סיים כדרכו: “קיצור הדבר, (בהברה אשכנזית), זה לא טוב, ואתה צריך לשבת ולכתוב את החלק הזה מחדש”… אילו היה עורך אחר מדבר עמי כך, ודאי לא הייתי כשותק, אבל שטיינברג – שאני. גם עם וויסלבסקי, שותפו לעריכה, היה מדבר בלשון ביתית. פעם אחת, לפני גמר החוברת אמר לו: “מאזנים” כבר מלאים, חסר רק מאמר ראשי (המלה “ראשי” נאמרה בהברה אשכנזית). שב איפוא אין שרייב אן אזא גוטן נודנע מאמר (כתוב מין מאמר כזה משעמם כהלכה)… וויסלבסקי צחק.

ו

בשולי עבודתי כסופר לא נמחתה מלבי התנהגותם השונה של שני עורכים, של פ. לחובר ושל שטיינברג. חווייה חריפה זו השפיעה על הביוגראפיה הספרותית שלי.

שנים רבות חיממתי בלבי מחשבה לכתוב על דמויות שונות בתנ“ך מנקודת השקפה אנושית צרופה, הכוללת בחינה היסטורית, אסתטית ופסיכולוגית, אבל אינה מעוגנת בתפיסה תיאולוגית. האישים, כפי שהמקרא מתארם על מעלותיהם וחסרונותיהם, על צדקתם וחטאתם, עושים ספר נפלא זה לספר־האדם. נסיונות אחדים עשיתי, עד שסיימתי לשביעת רצוני את הפרקים על שלושה אבות וארבע אמהות. עמדתי ושלחתי אותם לידי פ. לחובר, עורך “כנסת”. כעבור 10 ימים קבלתי ממנו את המכתב הבא מיום כ”ה ניסן תרצ"ט:

“סופר נכבד, במסתך על ‘שלושת האבות’ מצאתי כמה רעיונות יפים, אבל אינה מתאימה ל’כנסת', שבה יש מחלקה רק לדברי־מחקר. במעטפה מיוחדת החזרתי לך את המסה”.

המכתב הזה עשה עלי רושם קשה, מפני שהייתי נתון אותה שעה בקדחת של כתיבה על שאר האישים במקרא. השהיתי את המשך כתיבתי עד שאחזור ואתבונן בדבר. אמנם, כבר פרסמתי קודם לכן ב“כנסת” סיפור בשם “סנסינה”, אולם עורך המדור הזה היה יעקב כהן, והוא קיבלני בסבר פנים יפות אף כיבדני בשבח הסיפור.

שלוש שנים לאחר מכן, כשיעקב שטיינברג נעשה עורך “מאזנים”, מסרתי לידו בלב דופק את “שלושת האבות” והוא לא דיבר אתי דבר, אלא פירסם מיד, וכינה אותם בשם “מסות”. הוספתי לפרסם אצלו עוד כמה פרקים, ואחר כך אצל עורכים אחרים. ובדרך זו נצטרפו לכדי הספר “אישים מן המקרא”. אילולא שטיינברג מי יודע אם הייתי מוצא עוז בנפשי לחזור ולהשקיע עצמי בסוגייה זו. קהותו של לחובר פגעה בכמה סופרים. הוא היה תלמיד חכם, מלומד, ואדם ישר, אבל נטול כל נעימה לירית. היתה לו איזו קנאה למדע, כביכול. בשיחה עמו הגעת עד מהרה לקצה הגבול. חוט הדיון תם, בתכלית הפשטות, ולא היה במה להיאחז. החומר תם פתאום ולא היה במה לפרנס את השיחה. הוא פרסם אחר כך כמה מסות משלי ב“מאזנים” על ספריהם של הוגי־דעות, וכל תיקון משלו בכתב־היד היה פוצע אותי. וכשקיבלתי את “מאזנים”, הזדרזתי להחזיר בתדפיס את התיקון לתוהו, כדי שלא לקלקל את ספרי שלעתיד. שמא יש ענין לציין, שלאחר ש“אישים מן המקרא” נדפסו ב“מאזנים” לא הרגיש את עצמו בנוח. אמירת־הן מצד סופר כשטיינברג, שהעריך אותו, למה שהוא אמר: לא – העלתה אדמומית בפניו כל־אימת שנפגשנו. ופעם אחת אף אמר לי: אילו פתחנו מדור למסות, כפי שהיה בכוונתי לעשות, הייתי מאכסן את מסותיך על התנ"ך בחפץ־לב… שתיקתי לא היתה בשבילו כהודייה.

כללו של דבר: בעוד שיעקב שטיינברג שמור בלבי כעורך ידיד, טוב־עין, אחיעזר ואחיסמך בדרכי בספרות, היתה פגישתי הראשונה עם לחובר כעין תאונה, שיצאתי ממנה בשלום, אבל היתה עלולה להיות קשת־תוצאות בשבילי.

ז

היו לי עוד עורכים באותם זמנים, ואף ביניהם היו סופרים חשובים, אבל מגעם עמי היה קצר־ימים, או לסירוגין, או שמעמדם כלפי לא היה של מורה־דעת. ג. שופמן היה עורך המאסף “מעט מהרבה”, שבו השתתפתי, אלא שלא נגע כלל במאמרי על עגנון, ואיני יודע מה עשה בשל אחרים. השתתפתי ב“עתידות”, ירחון לנוער, שאשר ברש היה עורכו, והחלפנו דברים על כמה פיסקאות. אבל הנושא לא היה בעל חשיבות מכרעת, ולכן לא נתנסיתי בשום נסיון אישי, שיש בו כדי להעיד על דרך־עריכתו. אף־על־פי שבדרך כלל היה ברש נקי־דעת וטהור־סגנון ומקפיד, שלא להעמיס בקיאותו על סופר אחר, ולפיכך תיקן רק מה שהיה מחוייב התיקון ולא נגע בצלמו הייחודי של המחבר.

על דרכו של ש. צמח בעריכת “בחינות” יעידו דבריו עצמם, שסופרו על ידי המראיין אייזיק רמבה (נתפרסמו ב“מעריב” ביום 21.2.69): “כאשר ערך את כתב־העת “בחינות”, לא היה מתקן על דעת־עצמו את כתבי־היד של הסופרים, אלא נוהג היה לרשום את הערות־תיקוניו מן הצד ולשלחם למחבר, בטרם הוריד את החיבור לדפוס”.

כך נהג עמי, שהציע לי שני תיקונים במאמרי וביקש אישורם. אחד שללתי ואחד קיבלתי, כפי שמסופר במקום אחר.

אברהם קריב, שהיה זמן־מה עורך המוסף הספרותי של “דבר” וזמן־מה עורך “מאזנים”, הזמין אותי פעמים רבות ולא היה לי אתו אלא דין־ודברים מועט בעניני עריכה. מכתביו אלי הם מבחינה זו הזמנות להשתתף בבמה שערך, או משפטי־הערכה על מה שפירסמתי אצלו או אצל אחרים. אבל לא עלה על דעתו לעשות בכתב־ידי מעשה־עורך, או לנהוג בי גינוני־עורך. כשנתקל במשהו הטעון בירור, היה פונה אלי בעל־פה או בכתב, כדי להעמיד את הדבר על תיקנו. כזה היה גם זלמן שזר כעורך שנתוני “דבר”, אף־על־פי שהיה עורך זקן ורגיל ובר־סמכא. אבל לא היו לי עמו חילוקי־דעות והתנהגותו היתה בנחת.

ענין מיוחד יש מבחינה זו לדב סדן העורך, יאריך ימים ושנים, שתחילתנו המשותפת בהוצאת עיתון עברי בשם “עיתוננו”, שהיה כלי־מבטאו של “החלוץ” בגליציה בשנת תרפ"ד (1924), שנינו נשאנו בעולו, והוא היה העורך. שנה לאחר מכן שיתפני בעיתון “העתיד” בווארשה, וכשנעשה עורך המוסף הספרותי של “דבר” שוב פרסמתי מאמרים שונים מפרי עטי, ־ בעריכתו. ברם, היחסים בינינו בכל התחומים – והם מרובים – בפעולתנו המשותפת, לא היו בעלי גוון רשמי. מעולם לא העלינו על דעתנו, שהוא עורך ואני נערך, הוא מתקן ואני מתוקן, ואפילו היתה יד־העורך שלו בכתב־ידי והיו תיקונים, אין בכך כלום. אלא שדב סדן הוא פרק מיוחד וסגולי בספר־תולדותי ולא אבזבזנו בכתיבה דרך אגב. מיועדת לו שעה מיוחדת וכתיבה מיוחדת.

עם דב סדן בראשון לציון, 1928

א

היכרותי עם השבועון “הפועל הצעיר” היתה נקודת המפנה בחיי. קודם לכן היה יחסי לציונות ולארץ־ישראל יחס מופשט של בחור ספוג־מסורת, החולם בהקיץ להיות חלוץ ולעלות ארצה. שעת היכרותי עם עיתון זה היתה “השעה הפלאסטית” בשבילי. אור גדול נפל עלי, הצעיר הרדום, ורוח אחרת לבשה אותי. החזיונות המרחפים קיבלו פנים של ממשות עליונה.

אולם מוטב שאספר את השלבים כסדרם.

זה היה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1919, כאשר חזרתי עם משפחתי לגליציה מבוהמיה, לשם נתגלגלנו עם גל הפליטים הנס על נפשו מאימת הקוזאקים שכבשו את גליציה בשנת 1915. העיירה שלנו, עיירת־הוּלדתי, לאשקוביץ, נשרפה לעינינו ולא היה לנו להיכן לחזור. ולכן באנו לקורולובקה (היא העיירה, שבא נולד וגדל יעקב פראנק). סבי, ר' יודיל, שימש בה שו"ב. ולפי שעיירה זו לא נפגעה בעת המלחמה, באה כל משפחתנו בת שבע הנפשות להתאכסן בבית סבי.

באותם ימים נמלטו יהודים רבים מאוקראינה, מאימת הפוגרומים ומתוך רצון לעבור את הגבול כדי לעלות לארץ־ישראל. גם לקורולובקה הגיעה קבוצת־פליטים כזאת. ביניהם היה אברך אחד, משכיל, שהביא עמו באורח־פלאים ארגז מלא ספרים מן הספרות העברית החדשה וכן עיתונים וכתבי־עת שונים. דר היה ברחובנו, ולאחר שהתוודענו זה לזה, אני הנער בן הארבע־עשר וחצי, והוא אברך כבן 28, הראה לי את אוצר ספריו ועיתוניו, וביניהם כמה גליונות “הפועל הצעיר”, ואף הוסיף כמה דברי הסבר לעיתון זה הבא מארץ־ישראל ונכתב ונערך על־ידי פועלים עברים.

בתקופה זו הייתי ב“השומר הצעיר” ובה חלה ראשית קריאתי בספרות העברית וראשית דיבורי העברי. מקרא וגמרא כבר ידעתי יפה, שכן גם בכפר הצ’כי, בהמיש־כרוסטאו, לא פסקה גירסא מפי. ולפי שבכפר נידח זה לא היה זכר ליהודים ולא לספר יהודי, נסע אבא ז“ל לבוסקוביץ שבמוראביה, היא עירו של ר' שמואל בן נתן נטע קלן, מחבר “מחצית השקל” (פירוש ל“מגן אברהם” על שולחן ערוך, אורח חיים). היתה בה קהילה יהודית עתיקה שהצטיינה כמרכז לתורה. מעיר זו הביא אבא ש”ס עתיק בהוצאת קושטא, שלא חלו בו ידי הצנזורה הנוצרית ולא נמחקו בו הסיפורים על ישו ועל עונשו של זה בעולם הבא, שבש“סים שלנו באירופה לא היה זכר להם, ולכן קובצו יחד בספר קטן “השמטות הש”ס”.

ידעתי, איפוא, את הלשון העברית, כתבתי מכתבים לסבא בעברית ואף חיברתי בה תפילה לשלומו של הקיסר פראנץ־יוסף ירום הודו, שאהבתיו מאוד בשל יחסו האוהד ליהודים.

אולם לשוני העברית היתה חסרה כמעט כל הריאליה, וכל הצירופים והחידושים בחיי יום יום לא היו ידועים לי. והמילון העברי־רוסי־גרמני של קלויזנר, שהיה מהדורה מקוצרת של מילון אחר, לא היה עשוי להושיע לי הרבה.

התייחדתי עם גליונות “הפועל הצעיר” והיתה לי חולשת־הדעת, מפני שלא הבינותי מה “הולך כאן”, אך ביחוד משכו את תשומת לבי המודעות העבריות, שמלים רבות בהן היו סתומות בשבילי, כגון “בית חרושת “עתיד” מקבל עליו בנין לחנות, תיקונים ושיפוצים למכונות שונות ־ ־ ־”.

מי יאמר לי מה זה “שיפוצים”?

או: “הפונים מבקשים להודיע על פי המען” ־ ־ ־

מה זה “מען”?

או: “המהנדס שכביץ מודד קרקעות, עושה תכניות ותקציבים לבנאים ־ ־ ־”

מה פירוש “תקציבים”, וכיוצא בזה. ומה נפלאתי לראות, שגם האברך מאוקראינה וגם יודעי־עברית אחרים בעיירה לא יכלו להסביר לי פשרן של מלים אלו ואחרות במודעות ובמאמרים, והייתי נאלץ להשלים עם השערות ששמעתי מפיהם. לא עברו ימים רבים ונעשיתי בקי בגליונות “הפועל הצעיר” ו“הצפירה”, ורצתי בהם כקורא ותיק.

ברם, ההשפעה הלשונית לא היתה אלא סימן־היכר אחד באירוע זה; הפגישה עם “הפועל הצעיר” היתה פגישה רעיונית מכרעת, נשיקת־רוחות, התדבקות בהווייה עלומה ונכספת. כל תהליך התבגרותי הרוחנית היה שרוי במזלה של התוודעות זו עם היצירה הארצישראלית המוחשית בשתי פניה, החומריות והתרבותיות: חלוציות, אכרים, פועלים, עבודה, חרושת, שפה עברית חיה, תיאטרון עברי, אסיפות עבריות, קבוצה, מושב וכיוצא בזה. ציונותי המילולית, הרגשית, התישבה על מילאת. היא נסתפגה בערכים של ממש. לאפלולית החלומית נתלוותה מנורת־מאור. האידיאל המופשט הוקף מצוות מעשיות. התכלית ברורה. ניתן בידי קנה־מידה להבחין בין מדומה ואמיתי, בין הזייה ומציאות, בין מליצה ותוכן. בפעם הראשונה הציצו אלי סופרים כיוסף אהרונוביץ, יעקב שטיינברג, יעקב רבינוביץ, ש. צמח, אשר ברש ורבים אחרים, הם וסיפוריהם ושיריהם ומסותיהם השיבו עלי רווחה גדולה וחדשה שלא ידעתי מה יהא.

מפנה זה הושחז והועמק על ידי מאורע אחר, שנגע בשורשי קיומי נגיעה של ברכה. משנתקבל אבי לשו“ב בבוצ’אץ' ועברנו לשם, נפתח לפני אופק רחב. נתחברתי לחברים בני־גילי ולמעלה מגילי. הצטרפתי אליהם בלימוד בבית־המדרש הישן, הקימונו אגודה ורקמנו יחדיו תכניות שונות לעיון ולפעולה, אגב טיולים על ההר פאֶדוֹר ותוך כדי רחיצה ושחייה בנהר סטריפא. שם האגודה היה “עבריה” וכיושב־ראש שלה שימש ישראל פרנהוף, כלומר, אחיו של הסופר איצי פרנהוף בעל “ספרי שעשועים”, שידובר בו במקום אחר, ואשר את “ספר המתנגדים” שלו הוצאתי לאור כעבור שלושים ושתים שנה, היינו, בשנת 1952. יו”ר האגודה קירבני, ובאחד הימים הראני גליון “הפועל הצעיר” ובו סיפורו של עגנון “באֵרה של מרים”. הוא גילה לי את טשאטשקאס־עגנון גילוי של ממש, כבן־לווייה שלו בבוצ’אץ‘, כאיש־ריעים וכסופר בעל צורה, ששמו נישא למרחקים. אותו ישראל פרנהוף היה אידיאליסט, מורה עברי, שנתן את חייו להוראת הלשון העברית ולהפצתה בנוער ובעם, ומצד שני היה רווק לא־צעיר וספקן. אף רמז לי, שטשאטשקאעס שינה את שמו לעגנון, כדי שלא יכירוהו, הוא אוהב להתחפש, אמר, ויודע את סוד התחפושת. עם זה דיבר עליו בהערכה רבה. נטלתי מידו את גליון הפו"הצ המקומט וקראתי את הסיפור “באֵרה של מרים”, שגרם לי הנאה רבה, והוא הסיפור השני שקראתי ממנו, שכן הראשון היה “מעלות ומורדות”, על העיירה לאשקוביץ והיריד הגדול שבה. מאותה שעה ואילך הרגשתי בעגנון לא רק בן־עיר, אלא בן־בית, שמקצתו גלוי ורובו סמוי, וחזרתי על כתבי־עת שונים כדי למצוא סיפורים או רישומים אחרים ממנו, וכן נטיתי אוזן להקשיב לדברים על חייו ופעלו הספרותי, בין בבוצ’אץ’ ובין בארץ ישראל.

בבוצ’אץ' נזדמן לידי “הפועל הצעיר” בסניף “ההתאחדות” או אצל אנשים שונים והייתי מעיין בו להנאתי. אך הנה הוזמנתי על־ידי ידידי כאח לי דב סדן (שטוק היה שמו אותה שעה) לבוא ללבוב. נבחרנו כחברים למרכז “החלוץ” והיינו מקבלים את “הפועל הצעיר” כסדרו, שבוע שבוע, וקוראים בו ומתווכחים על דא ועל הא. באותם ימים כבר היה העיתון כספר פתוח לפני, כי היינו בקיאים בעניני א“י בקיאות מרובה, ואף הוצאנו בעצמנו עיתון עברי של “החלוץ”, שבו השתקפו נאמנה דרכנו הציונית וכן הידיעות שקלטנו מ”הפועל הצעיר" ומ“הקונטרס”.

היכרותי עם “הפועל הצעיר” חלה איפוא בשחר נעורי והוא ליווני כקורא, כמשתתף וכעורך עד אחרית ימיו.

ב

לא את עיתון “הפועל הצעיר” בלבד היכרתי לדעת בחוץ־לארץ, עוד לפני עלותי לא"י, אלא אף כמה מאישיה המרכזיים של מפלגת “הפועל הצעיר”, שאת שמם ומעשיהם למדתי מן העיתון ומפי השמועה. וכך היה הדבר:

בדרך עלייתי הבלתי־ליגאלית לארץ, נתגלגלתי יחד עם קבוצת “המשולש” לווינה שהיתה כעין תחנת־ביניים. בה נערכו בשנת תרפ“ה הקונגרס הציוני הי”ד וכן ועידת “ההתאחדות” העולמית, שבהם השתתפו, כמובן, איש “הפועל הצעיר” מן הארץ. נבחרתי למזכיר הוועידה. ישבתי על הבמה ורשמתי את הפרוטוקול לא רק במחברת שלפני, אלא גם בלבי. זה היה בשבילי קורס מזורז להכרת מנהיגי “הפועל הצעיר”. בעינים חוקרות תהיתי על קנקנם, בדקתי אורח־התנהגותם וניב לשונם, שעד כה רק חזיתי אותם מרחוק, ועתה נראו לי בממשותם כמגשימי חלומי.

ראיתי את יוסף שפרינצק קטן־הקומה ומגודל־השפם, שהיה נע בעירנות ובעינים פקחיות, פותח את הוועידה ונועלה, מתייעץ ומייעץ, לעתים מזעיף גבותיו ולעתים מאיר פניו ופורץ בצחוק, הסוחף את כל הנוכחים עמו. נראה היה לי, כדמות־אב המכניס תחת כנפיו את כל “הפועל הצעיר”, מכוון צעדיו ויודע מה שיחו של כל דבר. הוא היה הרוח החיה בוועידה ועל פיו ישק כל דבר. התפעלתי ממנו ועם זה השתאיתי ביני לביני לקבלת מרותו מרצון ומדעת, ועל כרחי תליתי את העובדה הזאת במיעוט בקיאותי בחזיונות החיים הציבוריים בארץ ישראל. הן עמדתי אז על סף שנת העשרים בחיי.

בחגיגת יובל החמישים של “הפועל הצעיר”, ברחובות ביום ל' בתשרי תשי"ח (25.10.1957)

והתבוננתי באליעזר יפה, השחמחם, המאופק, שדוֹק של נזירוּת בפניו, העולה על הבמה בצעדי חרש, כנעול באנפילאות של לבד, ומדבר עברית תנכ“ית. הוא כבש אותי בדבריו, שמעתיו אומר בשעת הויכוח לחבריו, שלא הסכים עם דעתם: “ואני במשעולי אלך”. התיבה “משעול” בפי נואם בוועידה, ולא בהקשר שירי, אלא בפולמוס רעיוני, הילכה עלי קסמים. הוא לא הוכיח ולא הטיף ולא גינה, אלא אמר את דעתו אמירה רבת־רושם, שהחלישה ממילא את דברי בר־פלוגתא שלו. וכשבאתי לארץ ושמעתיו באחת הישיבות אומר: “לא באנו להחליט, באנו לברר” – והיתה דמותו שלמה בעיני. ואף־על־פי, שלא גרסתי את האנארכיזם שלו, גרסתי את עצמאותו וייחוד הבעתו. החוברת “ייסוד מושבי עובדים”, היא, לדעתי, אחת האוטופיות החברתיות הגדולות, כי אליעזר יפה היה בעל חזון אמיתי, שזכה להגשים אוטופיה זו ולעשותה מציאות חברתית, כלכלית ולאומית לרבבות יהודים בארץ. יחס של יראת־כבוד היה לי אליו תמיד. כשנעניתי לו להשתתף בחוברת “נתיב”, שערך בשנת תרצ”ד, ראיתי, שמגמתו של כתב־עתו אינה לרוחי, היייתי צריך לגייס עוז מרובה כדי לפרוש ממנו, מתוך חשש שמא ייפגע. לעתים נדירות אתה זוכה להיפגש פנים אל פנים עם אדם כאליעזר יפה.

ונפגשתי שוב עם חיים ארלוזורוב, שהיכרתי אותו בוועידת “החלוץ” בלבוב בשנת 1924. שמו הלך לפניו. זה היה כבר לאחר שהוציא את ספרו “פאלקס־סוציאליזמוס” וגם את התכנית למימון בינלאומי של ההתישבות הציונית. הוא היה “עילוי”, שהכל דיברו בו. מבעד למשקפיו ניבטו עינים פקחיות. אפו היה קצת עקום, מצחו רחב, כשל תלמיד־חכם, שיניו בולטות. בערב ישב על הבּמה. מזמן לזמן קיבל פיתקה מאשה צעירה ונאווה, שהשיב עליה במאור־פנים. נאומו היה קצוב, חצוב. משפטיו מסוגננים ומוטעמים יפה, שלא כשאר בני א“י, שדיבורם היה מחוספס, ולא היה איכפת להם ולא לקהל, שאין דבריהם רהוטים. אדרבא, חוט של חשד היה נמתח על מי שנאם נאום חלק, שמא שפת־נאומים מלומדה היא. אבל לארלוזורוב הותר לנאום בצורה אירופית. ארלוזורוב – שׁאני. גם תנועותיו וקולו וּדגשיו נתקבלו ברצון. דבריו נשמעו בקשב רב. כמדומה לי, שהוא דיבר גם גרמנית. הוא ייחד את דבריו על המדיניות הציונית ועל המשק הישראלי, וחיזק את דבריו במספרים, שבפיו היו רבי־ענין, ובדרך זו זירזף משנה סוציאליסטית לתוך לאומיותו האורגנית של “הפועל הצעיר” ו”ההתאחדות“. נמשכתי אחרי תורתו, אחרי נעימת־דבריו, אחרי יציבתו בשעת דיבורו ואחרי – בת שחוקו ובדיחות־דעתו. ארג־יחסים זה, שתחילתו בלבוב, נשתכלל בעלותי ארצה ובעבודתי בפתח־תקוה, כשהיה בא להרצות בסניף “הפועל הצעיר”. וכעבור שנתיים תרגמתי את עבודתו המדעית “לשאלות הארגון המשותף”, שנכתבה גרמנית ונכלל אחר כך בכל כתביו. ימים אלו של עבודה משותפת בביתו היו לי לעונג וללקח רב, ואף ביקשני לתרגם את ספרו של גוסטאוו לאנדואר “הקריאה לסוציאליזם”, שהופיע, לגודל צערי, אחרי הירצחו, ב”עם עובד", לפי הזמנתו של ברל כצנלסון.

וראיתי את יצחק וולקני, שכבר קראתי את “בדרך” שלו ואת מאמריו על התיאולוגיה הלאומית. הוא הלם בדבריו כבפטיש. העברית שבפיו היתה כבדת־סגנון ועם זה רבת־צבעים. הוכחותיו לצידקת דבריו ניתכו על המקשיב צמדים צמדים, כאֶשד. ולפתע באה אתנחתא: הוא פתח דבריו ב“משל למה הדבר דומה?” קריאה ריטורית זו מן המדרש, הסיעה את המאזין לספירה אחרת. מפיו שמעתי הכשר לצדדים מסויימים בשיטת־מארכס ב“הפועל הצעיר”. עד היום פלא הוא בעיני, איך יכלו שני אישים אלה, אליעזר יפה ויצחק וולקני, לדור בכפיפה מפלגתית אחת שנים רבות כל כך. הלא אחד היה היפוכו של חברו. אליעזר יפה היה עוֹיֵן שיטות ודוקטורינות ואוהב הרהורים ורחשי לב ואילתורים וחירות אנארכיסטית. אדוק היה בהגשמה עצמית וקנאי לאמת שלו; ואילו יצחק וולקני היה מהדר בשיטתו הציונית וההתישבותית, מקפיד לבנות בנינים הגיוניים עקיבים, מאמין בתיכנון וסולד מאקספרומטים הן במחשבה והן במעשה. ברם, רק במפלגת “הפועל הצעיר” יכול היה צמד־מופלאים כזה להתקיים דו־קיום מכובד ומפוייס כל כך. אף אני לא הייתי שלם עם כמה מפרקי משנתו, אבל שתיתי בצמא את דבריו והתקשרתי אליו. בערוב ימיו, כשפרש מעבודתו, היה בא אלי למערכת “הפועל הצעיר” ביום ששי בצהרים, והיינו נוסעים במכוניתו לשפת הים ומשתעים בענינים שונים. שלהבת דבריו, שניצתה גם בשיחת־חולין, לא כבתה עד ימיו האחרונים.

ובאותה ועידה בוינה הזדמנתי עם יוסף ברץ, איש דגניה א', המחייך, השופע טוּב וחסד, העולה על הבמה ומדבר מלב ללב ולוכד את השומעים כבר במשפטים הראשונים. כשהוא הולך – הולכת דגניה עמו, וכשהוא מדבר – מדברת דגניה מגרונו. שניהם היו חטיבה אחת. הוא ניחן בכשרון סיפורי רב, והיה מפליא לספר אפיזודות מחיי הראשונים ומביקורו ברוסיה. זוטות של חיי יום יום בארץ ובקבוצה היו נהפכות בידו לשירה, לחזון. בעיני היה ברץ אותה שעה כהתגשמותו של היהודי החדש בצורת־החיים החדשה, בקבוצה. חשתי שאין בו כל חציצה בין האומר והעושה, בין האידיאל והחיים. בשעת ההפסקה אסף כמה מבאי הועידה, צירפם למקהלה וניצח עליה בשירה ארצישראלית עליזה. או־אז הרגשתי טעמה של הארץ ובניה.

ונמשכו עיני אל אליעזר קפלן, הזקוף, בעל הפנים המלאות, שדיבר בשפת פרוזה־לא־עשירה, אך מדוייקת. זה האיש היה כולו כושר ֿמעשה, שמספרים השתלשלו מפיו, וגם את הערותיו האידיאולוגיות התחיל בלשון “אם נעשה את חשבון מאזן הכוחות בעולם, נבוא לידי מסקנה ־ ־ ־”. אני, שהייתי נתון בעולמות אחרים ובחשבון עולם של לאומיות וחלוציות כתמצית היהדות, היה לי דרך־דיבור זה מוזר במקצת, אך מעניין. משום שהוא הראה לי את היסוד הכלכלי והחומרי של ארץ־ישראל החדשה, את חשיבותה של תוצרת הארץ והתנדבות העם. הדימויים שלו הרהיבוני. “אֵמון, אמר, חשוב כממון”. הוא לא בא מן העבודה ולא מן השמירה, אלא מן הפעילות הציבורית, שהתחילה בחו“ל, בצעירי ציון, והמשכה בא”י. הוא היה אינטליגנט מקצועי. עובדה זו גרמה לי קצת תהייה. אבל נוכחתי לדעת, שיש גם חזון משקי, שהוא הצד השני של המטבע. ואמנם, רק לאחר שהכרתי את קפלן בארץ בגודל תפקידיו וברוב כשרונו, ידעתי מה רב ערכו ככוח מניע, כיוזם וכמגשים מפעלים בעירית תל־אביב בהסתדרות, בסוכנות וכשר־האוצר במדינת ישראל. נוכחתי, ש“היובש” שלו, כביכול, הוא תנאי ללחלוחית החיונית של קיומנו.

והתרשמתי במיוחד מצבי יהודה, איש־נהלל, שעיניו הקטנות והשחורות היו נוצצות, וערמומיות של איכר היתה מרצדת בהן. הוא אמר את דבריו בקול מצווה. הוא האמין בתכניות־ביצוע גדולות, בהכנות ממשיות ומקיפות לקראת עלייה והתישבות. ובאמת עשה רבות בתחום זה. בלבו הטיל חשד בכל מי שמרבה לעסוק בתיאוריות, כאומר: אתם תדברו, ואני אעשה. הוא הסתפק בכך, שישנו אחד ושמו יוסף אהרונוביץ, והוא חושב וכותב נגד אחד־העם ובעד הציונות, דגניה ונהלל. מאוחר יותר הסכים, אם כי לא בלב שלם, שגם ארלוזורוב רשאי לחשוב ולכתוב בשם התנועה ובשבילה. וכן הסכים, ששפרינצק יהיה המוציא והמביא את עניני המפלגה וההנהלה הציונית. אך כמדומה לי, שמלבד שלושה אלה, לא נתן רשות לשום חבר אחר לנטוש את העבודה ולהקדיש עצמו למחשבה ולתורה. לבחור צעיר אחד, שחשד בו, שגם הוא מתכונן להיות בין החושבים והתורנים, אמר פעם בפשטות: “אתה, ידידי, תסע אתי לנהלל ותעזור לי לרתום את הפרידות, כבר לא תחדש כלום”.

כמדומה לי, שאותו צעיר נשמע לו בדבר אחד: הוא לא חידש כלום, אך לנהלל לא נסע…

בדבריו בוועידה על ארגון עלית חלוצים מן הגולה היה כולו אש־להבה, ואמנם נטל עליו משימה זו והצליח בה.

אלה אישי “הפועל הצעיר”, שהתוודעתי אליהם עוד לפני עלייתי ארצה, ודמויותיהם ליווני, בצירופם של אישים נוספים, עד סוף חייהם.

לא אדבר על א.ד. גורדון, שלא הכרתי אותו אלא מתוך מאמריו וספריו וכן מתוך הסיפורים שסופרו עליו. תורתו ידעתי עוד לפני עלייתי, והגיתי בה זמן רב, אף כתבתי עליה. כשלעצמי, רואה אני שני יהודים גדולי־רוח, שקמו לנו בארץ בדורות האחרונים, גדולים בתורתם המקורית ובמוסריותם. הלא הם א.ד. גורדון והרב קוק. זה האחרון לא פוֹרשׁ כראוי, מפני שהדתיים, אדוקי המפלגות, לקחוהו תחת חסותם ואיבנוהו, אותו ואת תורתו, ועדיין הוא ממתין למי שיתן לו “תיקון”. כי נועז היה הרב קוק במחשבתו ובמסקנותיו, ו“תלמידיו” הבליעו ואף גנזו את כל הנועז והמעפיל שבו, והכשירו אותו להיות רב־מטעם.

ג

באופן טבעי נעשיתי חבר למפלגת “הפועל הצעיר” מיד לעלייתי. מפני שכך ראיתי את עצמי עוד בחוץ־לארץ. ימים אחדים הייתי עם קבוצתי בבנימינה, ואחר כך עברנו לפתח־תקוה, לכיבוש העבודה. ונתגלגלו הדברים כך, שדווקא את יוסף אהרונוביץ ויצחק לופבן לא היכרתי אלא לאחר זמן־מה. יוסף אהרונוביץ – משום שלאחר שעזב את מערכת “הפועל הצעיר”, נתרחק מפעילות במפלגה ומצא לו בבנק־הפועלים ביקעה להתגדר בה. שמו היה מרחף בכל ישיבה ובכל מועצה, אך הוא עצמו לא היה נוכחַ. ולופבן? משום שהיה בכלל ספוּן בחדר המערכת, רואה ואינו נראה, כותב ונקרא, ומי שלא נכנס לחדרו ממש, לא ראה אותו.

בשנת תרפ“ו (1926), כשבאתי לבנק הפועלים לסדר ענין כספי של הקבוצה, המתנתי בתור. והנה נפתחה הדלת ואהרונוביץ הזמינני אליו. נכנסתי בפנים בוהות. ביקשני לשבת ואמר: “נו, מה אתה אומר לחדש?” נבוכותי מן השאלה ומן המשפט הקצר והמנוגן, שכן היה ניגון בדברי אהרונוביץ. נתחזקתי והשיבותי: “חידוש לאו דווקא. עוד לא הגשמנו את הישן”. “לא, אתה אינך אומר לי הכל. ממאמרך ב”הפועל הצעיר” “לבירור דרכו של השומר הצעיר” נראה היה לי, שאתה אומר לחדש“. כוונתו היתה למאמרי הראשון ב”הפועל הצעיר", שפרסמתי בשבוע שלפני זה. אחר כך דיברנו על הענין שבאתי לסדר, והסביר לי, שהוא מסדרו לפנים משורת הדין. אך שעות רבות הוגעתי את מוחי, כדי לנחש אם היתה בשאלתו שבח או כמין אירוניה. ועד היום הזה לא ברור לי הדבר.

אולם לאחר מכן היו לי כמה שיחות של ממש אתו ואף ראיתיו, שלא במתכוון, בשעת כתיבה. כמדומה לי, שזה היה המאמר “על המורה”, שעמד לסיימו ולמוסרו למערכת. מעילו היה תלוי על משענת הכסא שעליו ישב, כיתפותיו המגוונות מוּסרוֹת מעל כתפיו, וכך היה עושה נענועים כשעטו מרחף מעל גבי הנייר. מפעם לפעם כתב אותיות גדולות, מודגשות, מהוקצעות, מוחקן וחוזר וכותבן, ובפיו מין זמר דק ומקוטע, שלא זיהיתי מקורו ושייכותו. עד מהרה גמר את המאמר, הניחוֹ במעטפה ופנה אלי.

אכן, יהודי מקורי היה, שכל מחשבה ומעשה שלו באו בכובד־ראש ומתוך ודאות שיש להם קשב והד ותוצאות חשובות כרוכות בעקבותיהם, ולפיכך רבה אחריותו של אדם להם. הוא היה מחמיר וקפדן, כאחד מתלמידי בית־שמאי, אבל קודם כל כלפי עצמו, ועם זה לא היה דוקטרינארי. שונא היה פרוגרמות מוגמרות, הנותנות פקודות למחזיקים בהן. ידוע המיברק שלו לסניף הבולגארי, שביקש תשובה מהירה על השאלה, מהי הפרוגרמה של “הפועל הצעיר”, וזו לשונו: “נאשא מפלאגאטא ניי מאטא פרוגראמאטא”. זכוּר לנו מאמרו “לא תצדק הרבה”, שעורר פולמוס ואף דברי גנאי כנגדו, הואיל ואהרונוביץ התנגד להצעה, שדירות החברים בשיכון ההסתדרות יהיו בבעלות חברת־העובדים או הקואופרטיב. הוא סיים את מאמרו כך: “חומרות יתרות אינן מביאות לקיום המצוות, כי אם לביטולן הגמור”. כי היה אהרונוביץ אידיאליסט־ריאליסטן, המשער את כוח־העומס של האדם הרגיל, ואף היה לו עוז מוסרי לומר דברים שאינם מקובלים על הכל, אם רק ביטאו את האמת שבערה בלבו. ולכן היתה השפעתו על המפלגה ועל כל הישוב כבירה.

זכיתי בעיניו והיה מקרבני. לאחר שנתפרסם מאמרו “סיקריקין” ב“מאזנים” נכנסתי אליו, לרגל ענין מסויים, לבנק הפועלים. לאחר שהרציתי לפניו את עניני, שאלני: הקראת את מאמרי? השבתי לו: כן. – נו, ומה דעתך עליו? חשתי מבוכה אבל עניתי: הוא יפה ונכון ונקרא בקלות. מיד לבשו פניו איזו הבעה מיוחדת, שיש בה אחד מששים של הסברה מתוך תרעומת, והוא הדגיש בנעימה קצובה וחגיגית:

־ מאמרי לא כקריאתם כתיבתם, כתיבתם בקושי וקריאתם בקלות…

זכורני, כשכבר עבדתי במערכת “הפועל הצעיר”, ולופבן נסע לנופש ועדיין היסס לסמוך עלי בלבד בעריכת הגליון, ביקש ממני להראות את מאמרי הראשי למשפטו של אהרונוביץ. אהרונוביץ הסכים לכך, ואני הבאתי לו פעמיים את מאמרי. לאחר קריאה אמר לי אהרונוביץ: לא תיקנתי אלא מלה אחת. אולם דע לך, שמרבים לכתוב תיפלות, ועל כן עליך להיזהר שלשונך תהיה נקייה וסגנונך מנופה. עצה זו הידהדה באזני שנים הרבה. –

תוצאות התוודעותי אל יצחק לופבן נרשמו עמוק במהלך חיי. תחילה היכרתיו באמצעות מכתבים כעורך מאמרי ב“הפועל הצעיר”, אחר כך כעורך ראשי וכחבר לעבודה. לפני שנכנסתי כעוזר למערכת בשנת תרצ"ד, הזהירוני, שהוא איש קשה ולא נוח לעבוד עמו. כך היה נראה בעיני הבריות שלא באו עמו במגע אישי. אולם משהיכרתי אותו מקרוב, נוכחתי לדעת עד כמה רואים האנשים לעינים ולא ללב. לופבן היה קשה מבחוץ ורך מבפנים. נראה כממצה הדינים, אבל נוהג לפנים משורת הדין. לכאורה מתנגד צונן, אך לאמיתו של דבר – חסיד חם. כותב היה לאטו ומקשה לילד כל משפט. קולמוס ענק היה בידו, מתנת איזה ידיד מימים משכבר, שהיה מפחיד בו את רואהו. עד היום איני יודע למה בחר בקולמוס כזה, אם כמעשה קונדס או כמוקיר מתנה ונותנה. אולם בשעה שכתב בקולמוס זה נהפך בידו לכינור נפלא, או לחרב משובצת ביהלומים, הכל לפי הרוחות הטובות או הרעות שהיו מנשבות בו. אף הוא היה עושה נענועים בשעת כתיבה, כדרך שנהג לעשות בלומדו בבית המדרש, והיה לוחש בשפתיו כל תיבה שהוציא עטו, משל טועם הוא אותה טעימה ראשונה. וכשהיה מפסיק נענועיו היה מתהלך בחדר, בשולי השולחן, אחת הנה ואחת הנה, וחוזר ויושב כדי לכתוב את שנולד בינתיים. גם אותיות כתב ידו היו גדולות, אלא שהיו מרוסקות קצת, כאילו כתב בהתפקקות כל החוליות שבשידרה. יש שהיה נוטל כרך מן האנציקלופדיה ברוקהאוּז, שהיתה בארון המערכת, במהדורה שמלפני מלחמת־העולם הראשונה, ומעיין באיזו דמות מיתולוגית, שביקשה לשלבה במאמרו, או לחזק את זכרונו ביחס למימרה או מראה־מקום. לופבן היה מין ר' חנינא בן דוסא: לאחרים הגיש פובליציסטיקה מסולתת, שופעת חן וחריפות ועושר־לשון ונוי של תמונות, אך הוא עצמו הסתפק בקב חרובין. מעולם לא ראיתיו שואף לכבוד, לשררה, להתבלטות. הוא שנא דלות רוחנית וגראפומאניה, אך הוקיר (הוי, כמה הוקיר!) את ביאליק, ואת עגנון, ואת טשרניחובסקי ואת כל מי שניחן בכשרון־אמת. הרבה דברים למדתי ממנו כעורך וכסופר.

ד

וכך עוברת לפני גלריה נפלאה זו של אישי “הפועל הצעיר”, אלה שמניתי שמותיהם ומעלותיהם ואלה שלא מניתי, כגון שלמה צמח, ממייסדי הפוה"צ וממציבי דלתותיו; איש העיון והמעש, שהיה מוכתר בכתר הספרות והפובליציסטיקה, האוּמנוּת והאמנוּת, הסיפור והבקורת. זה האיש שנפטר בשיבה טובה ובשם טוב ובמורשת טובה.

והנה עדה מימון, אשת־תבונות, שהיתה נפלאה בעיני כל הימים, בחלוציותה המתמדת, בשאיפתה הלוהטת לשחרור האשה, במאמציה לחנך את הדור הצעיר לחקלאות, בקנאותה לערכי היסוד ובחיוניותה הרבה.

ואחרון אחרון גדול: אליעזר שוחט, סבא דבי נהלל, האיש החכם והצלול בדעתו, העוקב ממיטת חוליו אחרי הנעשה והנשמע, גם לאחר שמלאו לו תשעים שנה. שוחט העמיק את תוכנו של “הפועל הצעיר” ושל כל תנועת העבודה. דבריו היו מועטים, הן בדיבור והן בדפוס. אך הם מחזיקים את המרובה, קב ונקי. כל מלה קולעת אל המטרה ולא תחטיא. קומתו הגופנית היתה בינונית, אבל גבוה היה גבהוּת מוסרית. עם זה היה לו חוש מציאות וכוח־הבחנה בענינים מדיניים וציבוריים, שהיו מעוררים הערצה בלב המזדמנים עמו. תמיד היה נראה לי כאחד מל"ו הנסתרים, כפרוּש מן הציבור, אבל אליבא דאמת, היה ער וקשוּב לכל רחשי החיים ותמורותיהם ומגיב על פי דרכו עליהם. כלפי עצמו היה מחמיר, אך כלפי הזולת היה ממתיק את דינו, שכן ידע, שאין צדק מוחלט ואין אדם עליון, ומידת הרחמים היא המידה הנכונה. ביראת־כבוד הייתי משוחח עמו על דא ועל הא, ואף חליפת מכתבים היתה בינינו, שגם בהם נאמר העיקר בקיצור ובדיוק. קשה לתאר טיבו של איש כזה וקשה מזה להגדיר את מדרגתו. רק מי שחי בצלו ושמע קולו וראה חיוויי פניו וקלט תגובותיו – נתבשם מזיו־האיקונין של אדם כזה.

ה

כשנכנסתי בשנת 1933 לעבוד ב“הפועל הצעיר”, היה עדיין כל סגל־חבורה זו בחיים, וכשקיבלתי עלי בשנת 1948 את עריכת העיתון, אחרי פטירת לופבן, כבר נעדרו רבים מהם. עכשיו כמעט ספו־תמו כולם. אך ביודעים ובלא־יודעים ליווּני אלה בדרכי. מעולם לא הסחתי דעתי מהם. על כל פנים, הרגשתי תמיד רוחם הפוריה של אלה, שניסיתי לעצב את דיוקנאותיהם בספרי “סגל חבורה”.

א

כשהגעתי ארצה מווינה ביום 29.10.1925 – ואני בן עשרים שנה – כבר היו מפלגת “הפועל הצעיר” ועיתונה בשם זה מובלעים בי יפה. דרכי היתה אז ברורה לפני, רב־יתר מאשר כמה שנים אחרי כן. היא היתה כולה פשטות ומישור: אני הולך לחיי קבוצה במושבה כהכשרה להתישבות חקלאית. אף דרכי הציבורית היתה סלולה: אל מפלגת “הפועל הצעיר”. באווירתה הרוחנית כבר הייתי בגולה, עיתונה קראתי, עם רעיונותיה הזדהיתי וכמה מאישיה קסמו לי עם היכרות ראשונה. הפגישה הממשית עם המציאות בפתח־תקוה, שהיתה סוערת ביחוד בציבור הפועלים, עוד חיזקה בי זיקתי למפלגה זו, שאותה שעה עדיין לא היתה דומה למפלגות אחרות, אלא היתה כעין מזיגה של מיסדר ומפלגת־עילית. אמנם הצעיף הסתלק לאט ובקצות המחנה כבר התחילו להופיע בה שואפי־שלטון, המתחרים בשדה זה עם “אחדות העבודה”, אבל ביסודה התביישה בתכונה זו והתנזרה ממנה, ואם היה צורך לעסוק בגינונים מפלגתיים, היא עשתה זאת בצינעא, מתוך הכרח שלא יגונה אבל גם לא ישובח. לפיכך היתה הצלחתה בתחום השלטון מועטת. כנגד זה היתה הצלחתה בתחום הרוחני והחברתי ניכרת, על כן כיבדתיה ותרמתי לה בפתח־תקוה ככל שידי היתה מגעת – הייתי פעיל בחיי התרבות של הפועלים, בעיצוב החברה, כתבתי מזמן לזמן מאמר ב“הפועל הצעיר” וגם ב“דבר”, שבבואי ארצה היה בן ירחים אחדים ונראה בעיני כינוקא לעומת “הפועל הצעיר”, שהוד־בראשית של העליה השניה היה חופף עליו. אולם פטרונותו של ברל כצנלסון זירזה את גידולו ונעשה עד מהרה עיתון חשוב כאילו היה ותיק. מאמרי היפנו אלי תשומת לבו של העורך יצחק לופבן ושל יוסף שפרינצק, ואף של יוסף אהרונוביץ, אף־על־פי שהוא פרש מן העריכה עוד בשנת 1922 וכבר התגדר בעבודתו בפיתוח בנק הפועלים, שהיה בראשית צעדיו. וכשפרץ ויכוח על דרכו של הסניף בפתח־תקוה, ואני החזקתי בעמדתי המסויימת, ביקר אצלי בשם המרכז שמואל דיין, בקבוצת “המשולש” אשר ב“עמק־השבע”, כדי לשכנעני לקבל דעת הסניף. שמואל דיין, איש־נהלל, היה נכבד מאד בעיני, ולאחר בירור־דברים ותיקוני ניסוח, הגענו לידי הסכמה.

שנתיים הייתי בפתח־תקוה בקבוצה ועבדתי בפרדסים ובבנין, אחר כך עבדתי בעמק, וחזרתי ליהודה והשתקעתי במושבה רחובות, שבה עבדתי וגם עסקתי בפעילות ציבורית.

ביום 24.9.1929, קיבלתי מכתב בחתימת דוד בן־גוריון, שהיה המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים, וממנו אני מעתיק רק פיסקאות אחדות:

"שנות המשבר וחוסר־העליה דלדלו את שורות החלוץ בגולה. השארית המובחרת, שידעה להתגבר על המצוקה ועל השערים הנעולים – כמעט עלתה כולה לארץ בשנה האחרונה. התחדשות העליה הצמיחה תנועה חלוצית חדשה, אולם אין בגולה עכשיו כוחות מתאימים ומספיקים, לא מצד איכותם ולא מצד כמותם, אשר יוכלו לחנך ולהכשיר רזרבות חלוציות חדשות בשביל העבודה בארץ. ־ ־ ־

––– סימנו לפנינו שורה שלמה של חברים, וביניהם גם אותך. ואנו פונים בזאת אליך לקחת על עצמך את השליחות הזאת ולצאת בימים הקרובים לגולה לשם פעולה בהחלוץ. –––– אנו מחכים לתשובה תכופה.

בברכת חברים, ד. בן־גוריון".

בינואר 1930, היינו, לאחר שחייתי חמש שנים בארץ, נשלחתי על־ידי הוועד הפועל של ההסתדרות לחוץ־לארץ לעבודה חינוכית ב“החלוץ”. בשובי, נכנסתי לקבוצת “חולדה”, שבה הייתי שנה וחצי, וממנה עברתי שוב לרחובות. עבדתי בה ואף מילאתי תפקיד של מזכיר ועדת־התרבות. על כל אותם הנדודים, המהווים פרקים חשובים ומכריעים בחיי, יסופר במקום אחר. כאן אדגיש, שהן בארץ והן בחוץ־לארץ היו קשרי עם עורך הפוה“צ הדוקים, ומשגר הייתי לו רשימות ומאמרים. ואף ב”מאזנים" ובבמות אחרות הייתי משתתף.

בעוד אני מתבונן כה וכה, כדי לקבוע את דרכי לעתיד, יחד עם רעיתי, והנה קיבלתי את המכתב הבא (מיום 3.11.33) מיצחק לופבן, עורך “הפועל הצעיר”:

ישראל כהן יקירי, יש לי ענין חשוב אליך. הואיל נא לסור אלי למערכת ביום ראשון הזה.

בברכה, שלך, י. לופבן

שתי שורות אלו, שלא ידעתי בבירור את כוונתן, חוללו מיפנה בחיי. מובן, שקמתי ונסעתי לתל־אביב. כשנכנסתי למערכת “הפועל הצעיר”, שהיתה אז ברחוב בן־יהודה, התחיל לבי פועם. אמנם כבר היכרתי את לופבן קודם לכן, אבל הואיל ולא ככתיבתו, שלשונה היתה מזהירה, היה דיבורו, זה נשמע לי מקוטע, ביחוד בתחילתו, ועברו דקות אחדות עד שעמדתי על כוונתו. רק הסוף נשמע לאזני יפה: אני רוצה שתעזור לי במערכת. מובן מאליו, שלא דיברתי עמו על תנאים ולא על טיב העבודה ולא על סמכות. דברים אלה אפילו לא עלו אותה שעה על דעתי. אך סיפרתי לו, שיעקב זנדבנק מציע לי להיות מורה־מחנך במקוה־ישראל. לופבן לגלג על משרה זו, ואמר: “התלמידים שם ידועים כמחוצפים ואתה לא תוכל להשתלט עליהם. ואילו במערכת, כפי שאני מקווה, תמצא את מקומך”. הבטחתי לו להימלך ברעיתי וליתן לו תשובה בעוד כמה ימים. תשובתי היתה חיובית. ולפי שלא יכולתי לנטוש מיד את עבודתי בוועדת־התרבות ברחובות, החלטתי לנסוע בוקר בוקר למערכת, ולחזור אחר הצהרים. שנינו הסכמנו לכך, ואני סבור שמאותו טעם עצמו, שכן רצינו לבדוק את הענין ולהחליט על יסוד הנסיון. לאחר כמה חדשים, מצאתי דירה והשתקעתי בתל־אביב.

כל מי שנמלכתי בדעתו, הזהירני, שלופבן איש קשה הוא ולא אראה נחת בעבודתי עמו. למזלי, לא צדקו. עבדנו יחד יפה ולא היו אי־הבנות רבות בינינו.

לא אשכח את התרשמותי מאופן קבלת מאמרי הראשון כעוזר רשמי במערכת. כאמור, היה לופבן כותב בכבדות והיו לו חבלי כתיבה קשים.

חברי מרכז החלוץ בלבוב בשנת 1931. הראשון מצד ימין: אליעזר פראי העומד מצד שמאל: ישראל כהן

תכונה זו הקנתה לו מין מושכל ראשון, שרק כך אפשר לכתוב כהלכה. כבדי־ראש כותבים בכבדות, ורק קלי־עולם כותבים בקלות. והנה אירע, שביום בואי למערכת אמר לי לכתוב על התאחדות־האכרים, שמאבק גדול היה נטוש אז בינה לבין ההסתדרות ולפי ששהיתי שנים במושבות וידעתי את הבעיות והיחסים ממקור ראשון, אף נפתלתי בשעתו עמהם, ישבתי וכתבתי מאמר במשך שעות אחדות ומסרתי אותו ללופבן לשם עריכה. אך הוא נדהם. “כבר גמרת?” הפטיר. סבור היה, שנושא זה מחייב הכנה של שנים או שלושה ימים. ואילו אני התקנתי את מאמרי בעוד הוא עומד בשני העמודים הראשונים של מאמרו. הוא לטש אלי עינים חשודות. סילק את דפי מאמרו וקרא מתוך ודאות, שמשהו של בוסר הוצאתי מתחת ידי. ואולם המאמר היה טוב גם לפי דעתו, ומסרו לדפוס מיד לאחר קריאה. בהרימו את ראשו אלי, אמר: בכל זאת לא צריך למהר, אסור לכתוב במהירות. מאותו יום ואילך שוב לא נגע בצד זה של כתיבתי, אף־על־פי שכתבתי עשרות ומאות מאמרים, שהוא ערכם, ולא כולם הניחו את דעתו. והאמת היא, שעם השנים נעשתה גם עלי הכתיבה איטית יותר, מחמת חוש הזהירות שניתוסף בי ומחמת האחריות לכל ביטוי שגברה בי. למדתי, שחייב אדם לכתוב שנים הרבה עד שהוא מגיע למדרגה של כתיבה שהוייה, שאינה מרוצה מעצמה, התוהה על כל תיבה והמתאכזרת בבדיקת כל ניב.

על כל פנים, עמדתי בבחינה. ובהדרגה עברו אלי כמה מדורים בעיתונים: מדור הכתבות המקומיות, מדור התרגומים, שכן תרגמתי משלוש לשונות: מגרמנית, מאנגלית ומאידיש. לופבן לא ידע אנגלית. הוא היה מאותם האנשים, שקשה להם לרכוש שפה חדשה לאחר לימודי־הנעורים. גם הטורים של תנועת הפועלים העולמית היו נתונים לעריכתי. אני עצמי כתבתי מאמרים בשאלות הזמן, או הייתי נוסע לכינוסים ומגיב עליהם, וכן היה לי מדור קבוע בשם “הערות ורשימות” בחתימת אלשי"ך. בחתימה זו מקופל שמי, אבל הטעם לבחירת שם־עט זה היה אחר. בבחרותי היה אבי ז“ל קורא עמי פרקי אלשי”ך, שפירש את המקראות על פי פרד"ס. ואני אהבתי פירוש זה והסבריו של אבא. לזכר אהבת־קודש זו ייחדתי את שמו על רשימות־תגובה אלה.

ב

“הפועל הצעיר” נוסד בשנת 1907 על ידי ראשוני העליה השניה. ונפסק בשנת 1970, היינו, נתקיים 63 שנה. 23 שנה היה כלי ֿמבטאה של מפלגת “הפועל הצעיר”. אני הייתי עורכו השלישי (קודמי היו: יוסף אהרונוביץ ויצחק לופבן). לאחר איחוד שתי המפלגות, “הפועל הצעיר” ו“אחדות־העבודה”, נעשה כלי־מבטאה של מפא"י. “הקונטרס” נפסק ובמקומו התחיל להופיע ירחון בשם “אחדות העבודה”, בעריכת חיים ארלוזורוב. מערכת “הפועל הצעיר” היתה מורכבת מחברים של שתי המפלגות שהתאחדו, ובתחילה היתה שמירת הפרופורציה מעולה. במשך הזמן היתה מתכונת זו בחינת הלכה ואין מורין כן. על כל פנים, עורך העיתון היה צריך לקיים איזון בין דעות ומשתתפים משני הצדדים. והדבר לא היה קשה, שכן עם האיחוד נתקהו הניגודים הרעיוניים ונשתיירו רק זכרונות והיכרויות אישיים, שהיה להם משקל מסויים, אבל בלתי מכריע. מזמן לזמן היו מתהבהבים שיירי חשבונות וטכסיסים כיתתיים, אבל האחראים לדבר היו מעמעמים אותם. ראוי לציין, שלא־אחת צצה בעיה ציבורית, ציונית או סוציאליסטית, שבעקבותיה נפלגו הדעות שלא לפי המוצא המפלגתי הקודם. סוגייה כזאת היתה, למשל, ההסכם הידוע בין בן־גוריון וז’בוטינסקי, שהייתי בין שולליו יחד עם חברים מאחדות־העבודה, ולהיפך.

יתר על כן, ברבות הימים, כשחזרו ונתבלטו חילוקי־הדעות בתוך מפא“י, הרי היו אלה בעיקר בין חברי אחדות־העבודה לשעבר. על דרך ההמחשה אומר: שהם היו בין ב. כצנלסון ובן־גוריון ובין טבנקין וציזלינג, שייצג את הקיבוץ המאוחד. אין ברצוני להפליג בפרשה זו, שהיא חשובה לעצמה, ואסתפק בהדגשה, שעד אותו פילוג אומלל, שנתחולל במלחמת־העולם השניה ותוך הזוועות שנפלו בחלקה של יהדות־אירופה, היתה עבודתי ב”הפועל הצעיר" נעימה לי ומעשירה מכל הבחינות. כבשתי לי מעמד איתן וחשוב, והייתי יוזם יזמות פובליציסטיות וספרותיות חדשות ומגשימן.

יושב הייתי ליד שולחן מול לופבן וכותב או עורך, ולא היו בינינו אי־הבנות, אלא לעתים רחוקות. הוא ידע, שאני מעריך אותו ואני רוצה לעבוד עמו, ואני ידעתי שהוא מרוצה ממני. במשך הזמן נסתדרו היחסים כך, שאני הייתי מוסר ללופבן את מאמרי לקריאה ולעריכה, ואף הוא היה מבקשני לקרוא את מאמריו ולהעיר את הערותי. מובן, שעשיתי זאת בטאקט, ואפילו היה לי מה לתקן או להעיר, היצעתי דברי בצורה שאינה פוגעת. נוהג זה נמשך אחר כך עד אחרית עבודתו של לופבן וחייו. לופבן היה בעל בקיאות ובעל זכרון, אבל כשציטט פסוק עברי או אימרה לועזית היה מרוב חריפות משבש אותם על ידי תוספת או מגרעת. ואני הייתי מעמיד אותו על הגירסה הנכונה. אותה שעה היתה פורצת, לעתים, שקלא וטריא, שתוך להט היה לופבן מציע: הבה נתערב! על־פי־רוב היה מפסיד, אבל לא הקפדתי שיהא נותן לי פרס־התערבות המובטח…

לא אגזים אם אומר, שכל מה שעשה “הפועל הצעיר” בתחילתו כעיתון היה בראשיתי. העיתונים שהיו בארץ לא יכלו לשמש לו דוגמה חיובית. ולכן כדאי לתאר את דרכי העריכה של לופבן ויחסי העורך והנערך שנרקמו בעיתון זה. על מינהגו של יוסף אהרונוביץ בעריכה לא אוכל אלא להעיד עדות־קריאה או שמיעה, מפני שבבואי ארצה כבר היה לופבן עורך העיתון; ואילו על אופן עריכתו של לופבן מדובר בפרק אחר ואימנע כאן מכפל־דברים. אסמן כמה קווים לאופיו של העיתון לאחר האיחוד של שתי המפלגות. זה היה כלי־מבטאה של מפלגה גדולה, ותיקה ורבת כוח רוחני ומדיני. את רוחה עיצבו אנשי־רוח, ראשי־מפלגה ואף עסקנים תרומיים, שניחנו בכשרון מחשבה וכתיבה. הם שחידשו את הפובליציסטיקה שלנו בתוכנה, בצורתה, בחזונה ובדרכי ההגשמה הציונית והחברתית. לשם שלמות הענין אמנה קצת מאלה: א.ד. גורדון, יוסף אהרונוביץ, ר' בנימין, שלמה שילר, יוסף ויתקין, אליעזר יפה, אליעזר שוחט, שלמה צמח, שמואל דיין, יעקב רבינוביץ, יצחק וולקני, יצחק לופבן, זאב סמילנסקי, שמואל יבנאלי, דוד בן־גוריון, ברל כצנלסון, יוסף שפרינצק, חיים ארלוזורוב, משה שרת, פנחס לבון, זלמן ארן, יוסף וייץ, קופל שווארץ, וכן אנשים שחיים אתנו היום. ולא הזכרנו את הסופרים המובהקים כברנר ודבורה בארון ויעקב שטיינברג, ברש ופיכמן, ש. בן־ציון ובורלא וקריב, וכן יבל"א: דב סדן וש. שלום, ורגלסון ומיכלו וברוידס ורבים אחרים, שעיצבו את דמותו הספרותית.

וכן היו חברים בקבוצות ובמושבים, בחבורות ובמחנות הכבישים, שתרמו את חלקם לסוג מיוחד של כתיבה, שהיה מכונה בשם “קורספונדנציות”. סוג זה היה חביב מאד על קהל הקוראים, מפני שדווקא בגונו הלוקאלי ביטא את לבטי ארץ־ישראל הצעירה, המתייסרת והמתחדשת – את האוטופיה הלאומית והחברתית בהתגשמותה. הם גם הוסיפו חיוניות למאמרים ולרשימות ולכל עמודי העיתון, שבהם נתגמשה ונתעשרה הלשון העברית בחייה היומיומיים במושגים ובמונחים.

ג

אולם שורת־האמת מחייבת לציין לא רק את הפובליציסטים והסופרים החשובים, המנויים לעיל ושאינם מנויים, שכל אחד מהם נתן לעיתון ועשאו חטיבה שלמה, אלא גם את המון הכותבים האחרים, המקיפים את העורך ואת העיתון, בטובתם ושלא בטובתם. עיתון, שהוא כלי־מבטאה של מפלגה גדולה, כל חבר “מן השורה” רואה עצמו כמי שיש לו “מניה” בו. ולכן חושקים גם עסקנים זוטרים ועושי־דבר־המפלגה במקומות, פעילים בוועדים ובוועדות, מזכירי סניפים ומחוזות – לפרסם דבריהם בבמה “שלהם”. ביחוד כשדבריהם נוגעים לעניני המפלגה והציבור, הציונות והגולה. ידיעת השפה, כללי הדקדוק, חוקי־כתיבה, תחביר נכון, סגנון מתוקן, הכרת הנושא, דיוק של הבעה וכיוצא בזה – אינם מעסיקים אותם. קצתם ודאי סבורים, שאלה הם דברים בדויים, לתפארת המליצה, ואפשר בלעדיהם. ואם יש צורך בהם, הרי זה מתפקידו של העורך. לשם כך הוא נבחר למערכת. ואילו החבר הפשוט, העובד בשדה או בבית החרושת או במשרד, הנאמן למפלגה, נותן את “התוכן” החי, וכל השאר מוטל על המתקנים המקצועיים. רבים מהם אינם רואים חובה לעצמם לתת כותרת למאמרם או לרשימתם, או שמדביקים לדבריהם כותרת שלא לענין. ואם אין הכותרת מוצאת חן בעיני העורך, יחליפנה, במחילה מכבודו, בטובה הימנה. העורך הוא מין שמש או מטליא.

כתבנים אלה, שברובם הם דרדקי־כתיבה, מעמסה גדולה היו ל“הפועל הצעיר”, שעורכיו שקדו על הוצאתו בלשון נאה ונקיה, ברמה תרבותית הוגנת, במדרגת נימוס ניאותה, ובאחריות ציבורית גדולה. הייתי צריך להשיב לכל מציע כתבה, להרגיעו, להסביר לו בנימוס משום־מה איני יכול לפרסמו. חליפת־מכתבים זו היתה טורפת זמן יקר. אני משער, שמאות מכתבים כאלה עדיין מצויים בארץ, ומקצתם בודאי יופיעו באחד הימים. הרצון החזק לכתוב ולפרסם היה בו גם איזה צד טוב, שהעיד על תסיסה ועל מחשבה עצמית. ואין להכחיש, שגם כותבים אלה היו ממלאים תפקיד חיובי כלשהו על ידי שהם מוליכים ומביאים לא־פעם מידע או דעות, או רחשי לב של רבים לידיעת הציבור, שבדרך אחרת לא היו מגיעים אליו. אולם הואיל והללו תובעים בפה את זכותם לפרסם ומרגישים עצמם מקופחים כשזכות זו אינה ניתנת להם, ואף מרעישים את מרכז המפלגה ואישים שונים בהרגשת קיפוח זו – הריהם מהווים בעיה קשה לעיתון. כל עורכי “הפועל הצעיר”, ואני בתוכם, טיכסו עצה מה לעשות לגדוד זה של מגיני הפרסום, שמיעוט היענות להם יפה לעיתון וריבויו – מזיק לו. תחבולות שונות חובלו – ולא רק אצלנו – בתחום זה ואמצעי־עזר אחדים הומצאו להמתקתה של בעיה זו. ראשית, עמדו וקבעו מדור של “חברים כותבים”, או “במת הקורא”, או “מכתבי חברים” או “מכתבים למערכת”. במדור זה אפשר היה להדפיס דבריהם של אנשי־השורה, לאחר שעברו תהליך של “שיפוץ” יסודי. רק לעתים רחוקות נתפרסמו דברי המחברים האלה כנתינתם; על־פי־הרוב היה צורך לשכתבם, לשנות את סדרם ולהלביש להם כותרת מתאימה. דוכני־פורקן אלה, היו כעין שסתום למרץ־הכתיבה, שהיה אַצור בלב החברים במקומות שונים. בעליהם הגיבו, התפלמסו, הכחישו, הסבירו, קיללו ובירכו, וכאמור, קצתם אף הוסיפו נופך מגוון לעיתון ולקוראיו.

ברם, אי־אפשר שלא לציין צד שלילי בחזיון זה. וזה הדבר: עסקנים וסתם אנשים קמים באחד הימים ומכנסים את “יצירותיהם” בספר. הם כוללים בו כל מה שנתפרסם בשמם במדורים אלה. האמת הלא היא, שרק מעט משוקע בו משלהם. הלשון והסגנון, סדר־הדברים וקיצבם, האיכות והכמות, נקבעו במידה מכרעת על ידי העורך. הם יוצאים איפוא בכלים שאולים. והקורא התמים בדורם, ולא כל שכן בדורות הבאים, מוצא לפניו דברים מנוסחים ומסודרים ומדמה בנפשו, שאלה הם פרי רוחם וכשרונם. חותמו של מחבר הספר אינו חותם־אמת. ונמצא, שתקנה־זו־לשעה־קלה, שהעורכים התקינו לרווחתם, קלקלה גדולה בצידה בעתיד הקרוב והרחוק. אכן, בעיני ראיתי “כל כתבי” כאלה, שאינם מעידים על בעלות אמיתית של מחבריהם.

שלושים ושש שנים עבדתי בקביעות ב“הפועל הצעיר” ועשרים ושתים שנה ערכתי אותו, כעורך יחיד, על כל מדוריו. גם בימים שעבדתי במחיצתו של לופבן וגם כשהייתי ברשות עצמי, גיבשתי לי שיטה של עריכה וכללים ברורים ככל האפשר. נזהר הייתי שלא לעשות בכתב־היד כבתוך שלי. השתדלתי להתערב בדברי המחבר רק עד כמה שהיה דרוש לתיקון הלשון או לשמירה על הנימוס ועל הסדר הטוב. השתדלתי שלא להוסיף מלה “מושכלת” מדי, שאינה לפי רמת־הכותב ולא לפי אופיו והיתה יכולה לגלות את מקורה של המלה ואת קלונו של החותם עליה. זכרתי כי מאחורי הרשימה מוצנע אדם בעל אישיות משלו; ואמנם לא פעם שמעתי שבחים מפי הנוגעים בדבר על העריכה, כדרך ששמעתי גם תלונות על “שהוצאתי את הנשמה” מתוך דבריו. אף־על־פי שאליבא דאמת, נפחתי בהם נשמה.

תיאור היחסים בין העורך והנערכים השונים יש בו כדי למלא כרך שלם וחשוב, והיה מכיל תצפיות פסיכולוגיות ומגלה תסביכים מעניינים, ששרשיהם נעוצים בחיי הנפש של הנוגעים בדבר. אולם אין בדעתי לעשות זאת כאן, ואסתפק בקביעת חזיון אחד כולל ומכריע: המערכת משמשת מקום־פגישה לא רק לאנשים שונים, בעלי דרגת תרבות שונה ובעלי מגמה שונה, אלא היא גם בית־זימון לתכונותיהם השוות של בני־אדם, ששינויים קלים בלבד מצויים בהן. כל עורך, ויהיה מי שיהיה, מעמד סמכותי לו וכוח־הכרעה לו. כל מגיש כתב־יד, ויהיה מי שיהיה, זקוק להסכמת העורך, ברצותו יכשירנו לדפוס וברצותו ידחנו. הכשרתו נעימה לו לכותב ומלטפת את האני שלו, פסילתו משפילה אותו. ואפילו “תקיף” הוא הכותב יותר מאחרים ויכול לעמוד על שלו, ואפילו יצליח לבסוף לשנות את דעתו של העורך, מכל מקום כבודו נפגע וגאוותו נחבלה, וחבלה זו לא במהרה תירפא. אין איפוא תימה, שהכותב מצפה בפיק־ברכיים נסתר למוצא פיו של העורך או למכתבו המבשר. לפיכך נהפך לא פעם חדר־המערכת לחדר־וידויים שקט או לתא־עינויים הדדיים. מפני שאין כמעט גשר בין ה“לא” של העורך וה“כן” של הכותב. אתה תמצא במכתביהם של סופרים ותיקים ונכבדים – ואף בספר זה הבאתי דוגמאות – שהם מודים במצב־נפש זה בהתייצבם לפני עורכיהם.

מבשרי חזיתי זאת. אף־על־פי שהשתדלתי להצניע את כוחי וסמכותי, ראיתי עסקנים וסופרים בסבלם ובהתכווצותם בשעה שלא היתה לי ברירה אלא לומר להם את האמת, כי דבריהם לא יפורסמו. לא תמיד אמרתי את הטעם האמיתי במפורש, כדי שלא להעליבם. על כן השתמשתי בנימוק “שאין לי מקום”, או “שכבר כתבו על נושא זה” וכיוצא בזה, אבל דווקא העקשנים שבהם גרמו לא־פעם לכך, שנאלצתי לומר להם את האמת כולה, היינו, שהדברים אינם ראויים לדפוס. היו כאלה, שכעבור שבועות אחדים היו חוזרים ושולחים אלי אותם דברים שפסלתי קודם לכן, מתוך טענה, שכאילו אמרתי להם: “עכשיו אי אפשר, אולי לאחר זמן”.

עם בן־גוריון במילוא ביוני 1961

אספר על תקרית אחת עם ד. בן־גוריון. מובן מאליו, שלא הייתי משנה ממטבע דבריו, אלא לאחר קריאה הייתי מוסרם לדפוס כמות שהם. אולם פעם אחת עברתי על מידה זו. כידוע, הקפיד בן־גוריון שלא להשתמש במלת־היחס “את” והיה מוחקה לצורך ושלא לצורך. אירע, שתוך כדי קריאה במאמרו הוספתי “את” במשפט מסויים, הואיל וחסרונה עלול היה לשבש את הבנתו לגמרי. עשיתי זאת ממש מתוך היסח ־הדעת מ“חולשתו” של בן־גוריון. כשקיבל את “הפועל הצעיר” שוחח עמי בטלפון והעיר לי על כך, אמרתי לו, שבדרך כלל לא עשיתי במאמרו שום עריכה, אבל אם יבדוק ימצא, שכאן היה הכרח גמור להוסיף “אֶת”, כדי שהקורא יבין את הדברים כהלכה. והלא אין הוא מתכוון למחוק כל “את” מן המילון העברי, שגם המשנה והמדרש השתמשו בה. הוא עמד על דעתו, ואז העזתי ואמרתי לו, שיש אימרה לאטינית: “אין הקיסר עליון על הדקדוק”… האימרה מצאה חן בעיניו ושאל אותי היכן מצאתי אותה. השבתי לו, שמצאתי אותה בספרו של ד"ר ג. אלקושי, שהופיע לא־מזמן ושמו “אוצר פתגמים וניבים לאטיניים”. השיחה נטתה קצת הצידה, ובינתיים יצאתי בשלום מן המעשה שעשיתי. אולם דעתו לא נחה. ובישיבת המרכז החלפנו פיתקאות בענין זה ובענינים לשוניים אחרים. פעם, בישיבת הועדה המדינית, שעסקה בענינים העומדים ברומו של עולם, קרא לי לצאת עמו לחדר אחר. כשיצאנו, טען כנגדי, שבמאמרי אני נוקט כתיב לא נכון במלים שנלקחו מיוונית. לדעתו צריך לכתוב מוסיקה, סימפוסיון ולא מוזיקה וסימפוזיון, כמנהגי. אמרתי, שבעברתי עתיקה מצויים שני הכתיבים, והבטחתי לו להמציא אותם לידו, והם יוכיחו לו, שלאו דווקא יודעי גרמנית סיגלו לעצמם ביטוי בז'.

כשחזרנו לחדר־הישיבות, קיבלתי בכתב שאלות על מה דיברנו בחוץ, שכן הכל היו בטוחים, כשם שאני הייתי בטוח ברגע הראשון, שדבר נחוץ לו אלי, הנוגע לבעיות הנידונות בשעה זו. וכשסיפרתי להם את האמת, העמידו פנים תמהות וחששו שמא מסתיר אני סוד…

מנהג אחר נהג עמי שמואל יבנאלי. לדעתי, היה יבנאלי סופר מובהק לפי כתיבתו, שלא הוערך כראוי. היה בעל הבעה עברית מקורית ושמחתי תמיד לכל מאמר שנתן לי לעיתון. היינו שכנים קרובים ויחסי ידידות היו שרויים בינינו. ומפני שהיה מעז יותר מאחרים בבנין משפטים ובצירופי ביטויים, היה לי צורך להעיר לו על דרכי שימוש הלשון או על נטיות של פעלים ושמות־עצם. וכך היה סדרו: אם בצד ההערה שלי נתלוותה גם ראָיה ניצחת בצורת מראה־מקום במקרא או במדרש, או בכתבי אחדהעם וביאליק – היה מיד מקבל את דעתי בתודה. קשה יותר היה מצבי כשהערתי באה מתוך חוש־הלשון שלי, שלא מצאתי לה מיד הוכחה משכנעת באיזה מקור. או־אז היה יבנאלי מסיים בנענועי ראש, כהרגלו: “לפי שעה נניח לזה עד שיתברר לנו”. באין ברירה, הנחתי לזה… ואולם רובם של ראשי המפלגה והעסקנים (כגון שפרינצק, בן־צבי, קפלן, אשכול, עדה פישמן, נמיר, ארגוב, גורי ואחרים) היו סומכים עלי סמיכה גמורה, ורק ביקשו הגהה לפני ההדפסה. על־פי־רוב לא החזירו לי את ההגהה ופירוש הדבר היה: עשה כטוב בעיניך. רק עם מעטים מאד, כגון זלמן ארן, ידיד־נפשי, או פנחס לבון או שלמה לביא, הסכמתי לשבת טן־דו ולערוך את דבריהם במערכת או בבית־קפה. זאת היתה עבודה קשה אבל כדאית. אגב, גם את ספרו הראשון והחשוב של פנחס לבון, “יסודות”, שיצא לאור בשנת תש"א, ערכתי בדרך זו.

לשם הדגמת יחסי־הגומלין בלבד אביא כאן כמה שורות מאחד המכתבים של שפרינצק, שהיה מצורף למאמר ששלח אלי (בשנת 1949) לשם פרסום: “ר' ישראל! אם אתה מוצא גם הפעם את שני הנאומים שלי ל”דרוקפעהיג" (ראויים לדפוס) ולרצויים – הרי ודאי אשמח לפרסמם ב’הפועל הצעיר‘. אם לפרסמם, אפשר לסדרם בפרק א’ וב', או לאחד את שני הנאומים יחד עם תיקונים שאתה רשאי לעשותם. אני שולח את החומר ולא איפגע אם תמצא שאין מקום לפרסום הדברים".

שלך, י. שפרינצק.

לא מן המיותר לציין, שבין הכתבנים שלא זכו לפרסום היו כאלה, שאיימו להפסיק – ואף הפסיקו – לחתום על העיתון, אם דבריהם לא יפורסמו. איום זה היה קרש־הצלה ממש בשבילי, מפני שהייתי מוכן לשלם להם שכר סופרים, בתנאי שלא יפקדוני עוד ב“יצירותיהם”. אבל הם לא עמדו באיומיהם זמן מרובה, ולאחר שראו, שהעורך והמפלגה לא נתרשמו מזה, שיגרו מכתבי התנצלות, שנתקבלו על ידי בצער רב. מנסיוני למדתי מה רב כוחה של גראפומניה. הגראפומן ילך באש ובמים וימחל על כבודו ובלבד שיראה את שמו נדפס במפורש תחת רשימה. על כן יפה מבחינה פסיכולוגית הסיפור, שאינו בדוי כלל: מעשה במערכת “כתובים”, שאחד צמא־פרסום אשר הירבה לעשות למען הפצת העיתון, דרש בכל תוקף “להידפס”, והיא אמנם הדפיסה גליון אחד עם מאמרו, ואחר כך השמיטה אותו והדפיסה את כל השאר בלי מאמרו. הגליון היחיד נשלח לביתו בכבוד גדול. נמצא, ששניהם נהנו, זה מן היש וזה מן החסר…

הדעת נותנת, שעלי לתאר גם כמה התנגשויות וסערות, שנתחוללו בין עורכי “הפועל הצעיר” (לופבן ואני) ובין חלק גדול, ולפעמים אף רובה של המפלגה. זה היה בתקופת המאבק עם בריטניה, שפירסמה את “הספר הלבן” ואף הגשימה סעיפים קטלניים שבו לרעת הישוב העברי. הויכוח היה כפול. מצדו העיקרי התנהל בין “ההגנה” והמפלגה ובין ארגוני הפורשים, אצ“ל ולח”י; הללו מיאנו לקבל מרותם של התנועה הציונית ומוסדות הישוב. הם נקטו שיטת־טירור במלחמתם עם הבריטים, פגעו באנשים חפים מפשע, תלו כמה חיילים וסיכנו בכך את בטחונו של הישוב ומלחמתו השקולה. הם עשו “הסכם” עם ה“הגנה” ולא קיימוהו, והסכסוך היה מר מאד. אולם היה גם ויכוח שקט יותר, פנימי, בתוך מפא“י עצמה, שהרתיח אף הוא את הרוחות. הרוב במפלגה גרס, שיש צורך במאבק חריף יותר להלכה ולמעשה, ביחוד על העליה, ואף היו לכך ביטויים ממשיים, כגון התפוצצות אנית־העולים “פאטריה” בשנת 1940, שבה ניספו 252 איש. המגמה היתה למנוע את שילוחה מן הארץ. אני כתבתי אז רשימה בשם “קבר־האחים החדש” בחתימת אלשי”ך, שהיתה, כמובן, גם על דעת לופבן, ובה נעימה ביקורתית. רשימה זו גרמה מורת־רוח בחלק מחוגי ה“הגנה” בגלל הרמז שהיה כלול בה על מסיבות טביעתה של האניה. באותו שבוע, לאחר הופעת העיתון, נכנס למערכת בחור, שהיה בוודאי שליח לדבר זה, ניגש אל לופבן וסטר לו על פניו – ונמלט. אני הייתי אותה שעה שקוע בכתיבה, ולא שמתי לב למה שאירע, ורק צעקתו של לופבן הנתקף הקימה אותי והתחלתי לרוץ אחרי הסוטר, שמיהר להסתלק. תקרית זו עוררה בירורים פנימיים קשים ביותר במפלגה ומחוצה לה. אותי זיעזע המעשה הזה עד היסוד, כי ראיתי בו גילוי של אלימות פנימית, אף חליתי מרוב צער. בכלל נמתחה אז ביקורת על עמדתו של “הפועל הצעיר” לצורת המאבק עם הבריטים. זאת היתה ביקורת קשה מצד חלק ניכר של מפא“י, וברגע מסויים אמרתי ללופבן שאינני רוצה ואינני צריך לעבוד בעיתון, שכיוונו אינו רצוי לרבים במפלגה. ואמנם שנינו הגשנו מכתבי התפטרות. הבירור והתערבותם של אנשים שונים הביאו לידי ביטול התפטרותנו. אך המתח והויכוח נמשכו עד עזיבת הבריטים עם הקמת מדינת ישראל. כשהתחילה מלחמת־השחרור, גדלה העריבות ההדדית, נתחזקה האחדות ונשתוו הדעות ביסודן. שמחת התקומה האפילה על גוני־השקפה קודמים. לאסוננו נפטר לופבן חדשים אחדים לאחר שקמה המדינה ועוד זכה לברך על תקומתה ולשמוח בה. ו”הפועל הצעיר", בעריכתי, היה לכלי־מבטאה של מפלגת־פועלי־ישראל כמכוונת המדינה.

גם הוויכוח על חלוקת הארץ לשתי מדינות ריבוניות, שהוועדה המלכותית בראשותו של לורד פיל הציעה לראשונה בשנת 1936, וועדת־החקירה המיוחדת לארץ־ישראל קיבלה את ההצעה ברוב בספטמבר 1947 – עורר ויכוח חריף בתנועה הציונית, לאחר שהנהגתה קיבלה את תכנית־החלוקה כבסיס לפתרון הבעיה הארצישראלית. במפלגת־פועלי־א“י היתה מלחמת־דעות קשה בעיקר בקרב חברי אחדות־העבודה לשעבר, ובראשם יצחק טבנקין, בעוד שרוב המפלגה, ובראשם דוד בן־גוריון, היו מצדדים נלהבים בחלוקת־הארץ כברירה היחידה בתנאים הנתונים. פולמוס זה השפיע ממילא גם על “הפועל הצעיר”, על משתתפיו ועל קוראיו. הכרח היה לתת לשני המחנות שיגיעו לידי ביטוי מלא, והענין לא היה קל. התחילו מונים ושוקלים כל מאמר וכל ידיעה שהופיעו, ולא היתה נחת במערכת כל עיקר. ביני ובין לופבן היתה אחדות־דעות גמורה, וזה גרם, אולי, לכך, שהעיתון היה נראה בעיני המתנגדים כנוטה לצד החלוקה. דינים־ודברים היו פורצים כמעט בכל ישיבה וכינוס, שנמשכו עד שסיעת־טבנקין נטשה בשנת 1944 את המפלגה וכינתה את עצמה בשם “התנועה לאחדות־העבודה”. הפילוג הזה הכאיב מאד. אחים ממש נפרדו. “הפועל הצעיר” חדל להיות בטאונם של המתנגדים, שהקימו להם במה משלהם בשם ל”אחדות העבודה".

ועוד פרק־חיים קשה אחד היה לעיתון, שצורך הוא לרשום להשלמת התמונה. הלא היא פרשת־לבון ובן־גוריון או כפי שהיתה ידועה בשם “הפרשה”, שעליה ידובר להלן.

אירוע מדיני אחד חולל מחלוקת ביני לבין לופבן. אני צידדתי בכל לבי ובכל מוחי בהחלטת “בילטמור” הידועה על הקמת מדינה יהודית. חלום ישן התחיל מתלבש בי לבוש ממשי. ראיתי בה פתח לתקופה חדשה, לשינוי שורשי, בעוד שלבם של כמה מראשי “הפועל הצעיר” לשעבר, שעמהם הלכתי תמיד, כגון שפרינצק, קפלן, לופבן ולבון, לא היו שלמים עם החלטה זו ומתחו עליה ביקורת. שלא כמוני ראו בהתנגדותם מסקנה מדינית ורוחנית של דרך “הפועל הצעיר”. ולפי שהייתי מביע את עמדתי זו בצורה בולטת גם בעיתון, ממילא פרץ לא פעם ויכוח, וזמן־מה הרגשתי כאילו אני מחוץ לחבורה זו. זה גרם לי צער רב. בשביל העיתון עצמו היה בחילוקי־דעות אלה משום יתרון, מפני שמאמרי הפיקו רצון מאת מחייבי החלטת בילטמור, ונמצא, שאין העיתון מקפח את ביטויו של הזרם הזה, אבל חששתי, שמבחינת גילוי־הלב וגילוי־הפה, עלול משהו להשתבש. לאָשרי, חוץ מחילופי דברים מנומסים שנתעוררו כמאליהם, לא אירע דבר שהיה בו כדי לפגום ביחסי החבירות ולא במהלך העבודה. התנגדות זו לא יכלה להחזיק מעמד לא לפני קום המדינה ולא בתנאים שקדמו סמוך להקמת המדינה. מהלכיו המדיניים, מלאי־ההשראה והנמרצים של בן־גוריון, הכריעו בהדרגה את הכף, וחבורה יקרה זו נשתלבה בתוך המאורע ההיסטורי, שאין דומה לו – בתקומת המדינה. יוסף שפרינצק נבחר יו"ר הכנסת, אליעזר קפלן נעשר שר־האוצר ופנחס לבון היה לשר־הבטחון. הבדלי ההערכה וחילוקי הדעות נעשו נחלת העבר.

נושא אחר, שהרעיש בשעתו את הישוב, וממילא גם את העיתון, היה פירוק הפלמ“ח – חטיבה מובחרת זו, שהיתה מופת ברוחה ובכוחה, באימוניה ואמינותה, ביכולתה ובמסירותה בהגנת הארץ וגבולותיה. במלחמת־השיחרור נכנס הפלמ”ח לצה“ל והיה לחלק ממנו, באופן שהטאקטיקה הצבאית היתה נקבעת על ידי אנשי ההגנה והפלמ”ח כאחד. אולם בן־גוריון וחבריו ביקשו להקים צבא מודרני אחיד, הסר למשמעתה של הנהגה אחת, ככל הצבאות בעולם – והיו סבורים, שיש לפרק את הפלמ"ח כחטיבה מיוחדת ולפזרה ביחידות הצבא השונות. מאבק קשה ניטש בין הדעות הללו. לופבן היה נגד הפירוק (אולי השפיעה עליו בלי־דעת העובדה, שבנו היה בפלמ"ח), ואני סברתי כבן־גוריון, שחטיבה שלמה, שיש לה דגל מיוחד והימנון מיוחד ומסורת של קרב ומפקדים מצויינים – סכנה בה לשלמות הצבא והצלחתו. ואנחנו הלא נמצאים בראשית צעדינו להכשרת צבא לוחם. הייחוד הזה הוא לוקסוס מזיק. גם בענין זה היבעתי, כמובן, את דעתי, וזה גרם לויכוח בינינו, עד שהענין הוכרע וסולק מסדר יומנו.

תקרית אחרת אירעה ביני לבין יוסף שפרינצק, זה האיש, שראה אותי כחניכו במפלגה ורצה תמיד בטובת העיתון “הפועל הצעיר” ובטובתי. וכך היה המעשה:

הסופר יהושע בר־יוסף פרסם ב“הארץ”, בסוף שנת 1958 נובילה בשם “סיפור הארבעה”, שתיארה את חייהם ורחשי נפשם של ארבעה מאנשי מושב־עולים חדש, ביום שרשת החשמל חוּברה לכפר, והמאורע נחוג כראוי לו. הנפש הפועלת המרכזית היתה אֵם, ששכלה את שני בניה במלחמת העצמאות, והיא מסרה את משקה, שהיה במושב ותיק, לקרן־הקיימת לישראל. היא ובעלה החליטו להתמכר לקליטת עולים במושב החדש. בסיפור מתרחשים גם כמה אירועי־מין חריפים וסכסוכי־אהבים. ולפי שבר־יוסף שהה בסביבת נהורא ונפגש עם רבקה גובר ובא עמה בדברים, מצאו כמה מנחשי ניחושים דמיון בין הדמות המרכזית, שתוארה גם בצד־הצל שבה, ובין רבקה גובר. רבקה גובר, המכוּנה “אם הבנים”, ששכלה שני בניה במלחמת השיחרור, נראתה דומה מאד לגיבורה, וראו בסיפור זה “חילול השם”. ביחוד הצטיין בהתקפתו ב“מעריב” דוד לזר המנוח. בר־יוסף התגונן ואמר, שמעשה־הדיוט הוא לזהות דמויות בסיפור עם אנשים חיים, אפילו יש ביניהם איזה צד של דמיון. ואני פירסמתי ב“הפועל הצעיר” מאמר־הגנה של גרשון זק על בר־יוסף. אז התרעם עלי מאד יוסף שפרינצק, שהיה בעצמו אב שכול, ואמר לי דברים קשים ואף כתב לי מכתב חריף. אני, שידעתי את הרגשת־השכוֹל של שפרינצק האב, כבשתי את צער הפגיעה והשבתי דברים שקולים, שאין “הפועל הצעיר” יכול להיות נעול בפני סופר מותקף, המסביר את עצמו, או שחברו מבקש להגן עליו. הוא לא הסכים עם דעתי, שגם כאן חל חופש־הדיבור, וזמן־מה שכנה עננה על יחסינו, עד שנתפזרה כלא היתה.

ה

במועדון “מילוא”, בשנת 1954. מימין: פנחס לבון, ישראל כהן. הרכון: אהרן אשמן

ואולם המסה והמריבה החמורות ביותר, שנקבו, בלי מליצה, עד תהום חיינו במפלגה ובחברה כולה, ומובן מאליו, שגם “הפועל הצעיר” היה מעורב בה – היתה “הפרשה”, היינו, פרשת־לבון־ובן־גוריון. הדיה ורישומיה של סערה זו נחרתו עמוק בנפשו של הדור, שהיה עד לה, ואולי לא של הדור הזה בלבד, מפני שהיו לפרשה זו כמה צדדים בולטים: צד מוסרי, מדיני, בטחוני, צבאי, חינוכי, מפלגתי ואנושי־כללי.

פשר־הטראגדיה היתה, כידוע, פעולה בטחונית במצרים, אשר נעשתה בקיץ 1954 וכונתה אחר כך בשם “עסק ביש”, שנחלה כשלון, הסבה לנו נזק מדיני ומוסרי וגרמה חילול שמה הטוב של ישראל. פנחס לבון, שהיה אז שר־הבטחון, טען, שהפעולה נעשתה בלא ידיעתו ולא הוא נתן את ההוראה, אלא עדי־שקר הטילו עליו את האחריות לאותו “עסק ביש”. הוא דרש מבן־גוריון בתוקף לטהר את שמו. תחילה נטה לברר את הענין, אחר כך התייצב נגד לבון, שלל את סמכותה של ועדת־החוץ והבטחון לברר את האמת אף כפר ביכולתה לעשות זאת. הענינים הסתבכו, חילוקי הדעות גברו. ועדה של שבעה שרים נתמנתה מטעם הממשלה להבהיר את “הפרשה” וזו זיכתה פה־אחד את לבון מאחריותו לאותו “עסק ביש”. בן־גוריון סירב להודות במסקנות ועדת־השרים ומצא בהן פגמים. קמה תנועת־מחאה רחבה נגד התנהגותו של בן־גוריון, כדרך שקמו לו במפא“י גם מגינים ומצדדים בדעתו, שערכו מסע־התעוררות ודרשו הדחת לבון. משבר נתחולל במפא”י ואף בממשלה. ברוב של 60% נגד 40% הוחלט להדיח את לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. אולם משבר־האמון לא פסק לא במפלגה ולא בציבור. תחילה התפטר בן־גוריון מראשות־הממשלה, אולם הוחזר, וביוני 1963 הודיע, שהתפטרותו מראשות־הממשלה היא סופית, ולוי אשכול קיבל את ראשות הממשלה ומשרד הבטחון.

המשבר הפנימי במפא“י לא נפוג. פרשת־לבון לא שככה. קצתם של חברי־מפא”י, וביניהם מן האינטלקטואלים שבמפלגה, התארגנו והוציאו בטאון “מן היסוד”. הם לא השלימו עם הדחת־לבון ודרשו תיקון העוול. כשלא הצליחו להשיג מבוקשם, נטשו את המפלגה והיו פלג בפני עצמם. בינתיים התחיל בן־גוריון להתערב בעניני מדיניות, אף דרש בחזקה לחדש את החקירה ב“פרשת לבון” בוועידת־חקירה בעלת סמכות משפטית, ופגע בעמדת אשכול ובמעמדו. הפולמוס התלקח בממדים עצומים ובצורות פגומות ומצערות ביותר. יוקרתו של בן־גוריון נפגעה. התחיל מאבק בין אשכול ובין בן־גוריון. אשכול הקים ממשלה חדשה. בן־גוריון הוצא מן המפלגה. חל פילוג במפא“י והוקמה רפ”י (רשימת פועלי ישראל).

נגעתי על דרך הנוטריקון בקצות המאורעות הגדולים והמסעירים שאירעו במדינה באותן השנים, ולא עלי לייחד כאן את הדיבור על כל פרק ופרק. אולם היה צורך בכך, כדי לתת מושג־מה על לבטי “הפועל הצעיר” ועורכו. עד הפילוג חייב אותי כל גליון להיות אמן־הניווט, כל מאמר היה צריך להישקל במאזני־בית־מרקחת, כדי שלא להיכשל במתן יתרון לאיזה צד שהוא. ואילו אחרי הפילוג, כשנפרצו כל הסכרים והכל ראו עצמם חייבים “להרביץ” במתפלגים ובבן־גוריון, הייתי זקוק לכוחות ערים ולסבלנות אין קץ ולשמירת חוש־המידה, כדי שהעיתון לא ייהפך ל“יריד” של מאמרי־התקפה ותגובות. הרגשתי אחריות גם כלפי בן־גוריון וראיתי עצמי חיי־בבכבודו. אמרתי לכל אלה שהייתי צריך לבלום אותם: “בן־גוריון, אף־על־פי שחטא בן־גוריון הוא”, ולא אתן לעבור ב“הפועל הצעיר” את גבול המותר. הרבה רוגז ועלבונות שבעתי. אולם העובדה, שאני הייתי לשעבר חבר “הפועל הצעיר” ולא חבר אחדות־עבודה, סייעה לי לעמוד בכבוד במשימה זו, שהיתה כמעט מן־הנמנעות. אינני יודע אם עלה בידי לעשות כל מה שביקשתי, אבל נדמה לי, שרשאי אני לומר, כי בשים לב לפקעת הסבוכה שהייתי צריך להתיר – לא נכשלתי.

דברי להלן וכן כמה מכתבים שאעתיק כאן יעידו על מסכת היחסים וימחישו את צעדי בתוך חורשה זו של קנים, שהייתי צריך לפלס לי דרך בה. אולם תחילה הקדמה קצרה:

לאחר שבן־גוריון הצטרף לרפ“י, הגיש המוסד לביקורת של מפא”י תביעה להוציא את בן־גוריון מן המפלגה (עם עוד שלושה חברים). פסק־הדין הזה ניתן ביום 2.9.65. בגליונות “הפועל הצעיר” מיום 13.1.67 ומיום 14.2.67 נתפרסם ויכוח ביני לבינו על דרכן של מפא“י ושל רפ”י. בן־גוריון היה מרוצה מן האווירה שבוויכוח זה, אף על פי שקבל קשה על מאמרים אחרים, שמתחו עליו ביקורת. איני יכול, לצערי, לפרסם אותם מכתבי־תלונה של בן־גוריון, הואיל והם פוגעים בחברים שהלכו לעולמם ושחיים אתנו. אבל אעתיק את תשובתי שלי עליהם:

תל־אביב. 9.7.65

לח' בן־גוריון היקר שלום רב.

מכתבך המר לי מאד.

אני מקווה שחשת את יחס ההוקרה שלי, ויסולח לי הביטוי הסנטימנטאלי, יחס החיבה שלי, אליך. חיבה זו שאינה תלויה בדבר, כי אם באישיותך, לא נשתנתה בכל הזמנים והמאורעות. רגזתי לא פעם על דבריך, התנגדתי לא פעם למעשה שלך, אך לא נפגעה ההוקרה ולא נתמעטה החיבה. מעולם לא אמרתי לך זאת, כי חששתי מפני אבק חנופה, אך הואיל ואני עורך עיתון ופעמים שאני גם מופיע על במה ציבורית, ודאי בלט הדבר.

אני נוטל לי רשות לומר לך דברים מועטים אלה, שיש בהם יותר ממה שאמור בהם במפורש, כדי להבינך למה המר לי מכתבך.

ודאי צדקת באמרך, שהדברים במאמרו של נ.ש. קשים הם. אך כלום יכול עורך עיתון המפלגה לנהוג אחרת? הן הוא עשה את הנסיון להוכיח, מה דינו של המיעוט מבחינת חוקת המפלגה והפראכסיס של המפלגה. איך יכולתי למנוע עכשיו, ואיך אוכל למנוע בעתיד, מאמרים מסוג זה? הלא הרשימה הנפרדת (רפ"י) יוצאת למלחמה נגד הרוב במפא"י, ומלחמה מעוררת מלחמה. ויש גם ענין של חופש ההבעה. אני מתאמץ בכל כוחי לשמור על רמה בויכוח ולמנוע גידופים, ואני מוחק ביטויים כאלה. וייתכן שאפשר היה וצריך היה למחוק עוד ביטוי במאמר זה. אולם חומרתו של המאמר לא היתה פוחתת.

כשלעצמי אכתת את עטי לרסיסים לפני שאיפתה ע“י יצרי לכתוב כנגדך תיבה של חוסר נימוס. אני מקווה, שרחשי חיבתי והוקרתי אליך יכוונו אותי תמיד. אך אינני אדיש, ומעולם לא הייתי אדיש, למה שאתה אומר ולמה שאתה עושה. אני גידולה של מפא”י כפי שנשתלשלה. אני חס על כבודה, רוצה בהצלחתה, ואיני מאמין, שבתקופה הנראית לעין, יימצא כוח ציבורי אחר המסוגל להביא יציבות למדינה. ועל כן אתן חלקי לביצורה ואל אניח למוטטה. אף אני אלחם ברשימה הנפרדת, במצעה ובדברי נואמיה. אתווכח אתך בכל יכולתי. אף על פי שלעולם – כך אני מקווה – לעולם לא יתיז קולמוסי מלה של גנאי נגדך. זאת לא. מבחינה ציבורית אתה הולך ונעשה יריב למפלגה, מבחינה אנושית וחברית שוב אין אתה יכולה לכבות את חום יחסי אליך. גם דילוגיך עלי אהבה.

על כן מר לי. אני מעולם לא עשיתי “מי שבירך” ולא הקטרתי קטורת לאישים המכהנים בכהונות גדולות. אבל בין המעטים שהוקרתי באמת בלבי – היית אתה.

כאן אפסיק, כי מי יודע, שמא אין אתה קורא את דברי ככתיבתם וכרוחם. סו"ס כבר פסקת את פסוקך. ואין ספק שבכל גליון חדש של “הפועל הצעיר” אפשר יהיה למצוא דברים קשים נוספים נגד הרשימה הנפרדת. ואני איני יכול להבטיחך שלא יהיו. אין זה עיתוני הפרטי.

אולי ניתנה רשות לקוות, שהזמנים ישתנו והחרון והמרירות ייעלמו, ושוב יוכל כל אחד מאתנו לרחוש כלפי רעהו רחשי כבוד ויקר ולהאמין, כי באמת כך הדבר.

בברכה ובהוקרה,

ישראל כהן

היתה לו תרעומת קשה על “דבר” ופנה אלי כעורך “הפועל הצעיר” פעם בשיחה מקרית בעל־פה ואחר כך באמצעות המכתב הזה, שבו הביע את רצונו לפרסם סדרה של מאמרים, “על תפיסת עולמו כאדם וכיהודי” ועל חילוקי הדעות בינו לבין המפלגה. ותנאי היתנה, לבל אהיה “צנזור” לדבריו.

לצערי, לא הגיעה השעה לפרסם כמה מכתבים אחרים, הקודמים לזה, ואסתפק לפי שעה בפרסום שליש מן המכתב הבא, שנשלח אלי משדה־בוקר ביום 8 לדצמבר 1968:

־ ־ ־ לשם מה אני כותב לך כל זאת?

אני עומד לכתוב שורה של מאמרים על תפיסת עולמי כאדם וכיהודי, המפלגות שהשתתפתי בהן, במה הייתי תמים דעה עם חברי ובמה לא, מדוע עזרתי לאיחודים ולפילוגים ומדוע אני עכשיו בודד ומבודד ומדוע אני רואה בחיזוק בטחון המדינה וטוהר מנהיגיה הצורך העיקרי. כמובן אכתוב גם מדוע אני שולל דרך הצמרת הנוכחית, שבראשה עומד לוי אשכול, ורואה בה סכנה חמורה לעתיד האומה, ואני רוצה לפרסם שורת מאמרים אלה ב’הפועל הצעיר' הנקרא על שם מפלגה שלא הייתי בה אף פעם חבר, אבל חיבבתי אותה באשר בדברים אחדים, חשובים בעיני, היתה יותר טובה מפועלי־ציון, שבה הייתי חבר, אם כי בכמה דברים חשובים לא הסכמתי לדרכה ולדעתה, ומשום כך לא התנגדתי שעיתון מפא"י – אחרי מיזוג אחדות העבודה (המקורית משנת 1919) עם ‘הפועל הצעיר’ – ייקרא בשם “הפועל הצעיר”.

ידעתי כי אתה פועל־צעיר’ניק כלוי אשכול, אבל לדעתי שונה ממנו עכשיו (על כך לא אעמוד פה), ואני באחד המאמרים אומר ואסביר מדוע אני שולל עכשיו (כלומר משנת 1965 ואילך) את זכותו (ובעבר היו לו הרבה זכויות) לשמש כמנהיג המדינה וכראש הממשלה. ואני יודע שמיחסים לי שנאה אישית לאשכול – ולא אתווכח עם ‘חכמים’ אלה, כי לא אתווכח עם שום השמצה שאני קורא בעיתונים שונים זה למעלה משמונה שנים, כמעט מיום היותי לראש ממשלה (וגם קצת לפני כך), ובין המשמיצים היו גם אנשים שאני מוסיף לכבד ולהוקיר אותם, ואחדים מהם אמנם גם שינו דעתם – אבל זה לא חשוב.

אני כותב לך כל זאת כי רוצה אני לפרסם דברי בעיתון ‘הפועל הצעיר’. ואשלח דברי לעיתונך אם אדע שלא תהיה לי לצנזור (תוכל לכתוב כל מה שתרצה – נגדי ונגד דעותי וטענותי).

לא אתרעם עליך אם לא תיתן לי לכתוב כל מה שאני רואה צורך להגיד לציבור לפי הבנתי ומצפוני אני – אבל אכתוב רק מה שמצפוני והבנתי מצווים עלי ולא מי שהוא אחר, ויהא אפילו אדם ישר והגון כמוך.

אולי הארכתי קצת – אבל אני מקווה שתסלח לי על הטרדה זו.

ולתשובתך הברורה אני מצפה.

בב"ח (ממש!),

ד. בן־גוריון

השבתי לו בגילוי־לב, שאשמח מאד אם מאמרו על “תפיסת עולמו כאדם וכיהודי” יתפרסם ב“הפועל הצעיר”, והלא גם מאמרים אחרים שלו פרסמתי בהפוה"צ כלשונם. אולם לא אוכל, לצערי, לאכסן מאמרים המדברים בגנותה של המפלגה או של ראש־הממשלה, לוי אשכול, שהרי העיתון הוא כלי־מבטאה של המפלגה ולא עיתוני הפרטי. בן־גוריון השיב לי, שהוא מבין את עמדתי, וסבורני שהיחסים בינינו לא נפגמו, שכן חליפת־מכתבים לבבית על עניינים שונים נמשכה בינינו עד סמוך לפטירתו.

וזאת תשובתו לתשובתי על מכתבו הגדול משדה־בוקר מיום 6.1.69:

"לישראל כהן היקר,

הבוקר הגיעה אלי תשובתך מיום 31.12.68. הייתי מסכים לפסוק האחרון במכתבך (‘מה מעציבות המסיבות שהולידו בעל כרחן מצב־דברים כזה’), אילו לא היו בו שתי המלים ‘בעל כרחן’. אין עליך כל חובה לפתוח לפני שערי ‘הפועל הצעיר’. איני חבר במפלגה, שלה נאמן העיתון, ואיני מקבל דעת הצמרת השלטת במפלגה זו, ולדעתך, הבקורת שלי “אינה נוגעת לשיטות מחשבה או פעולה”.

כאחד האזרחים, החרד לכבוד המדינה, עתידה ובטחונה, אשמיע דברי באשר אשמיע.

ואם גרמתי לך, בפנייתי אליך, צער – אני מבקש סליחתך. לכך לא נתכוונתי.

מהמאמרים הספרותיים שלך – נהניתי, ואני חייב לך תודה עליהם".

בברכה, ד. בן־גוריון

כאמור, נמשכה חליפת המכתבים ביני לבין בן־גוריון בנושאים שונים, ולא אפרסם כאן את שאר המכתבים, אף על פי שעניין רב בהם. אבל אביא להלן מכתבים קצרים אחדים, הקשורים לפרישתי מעריכת “הפועל הצעיר” בשנת 1970. אולם תחילה אספר על עצם הפרישה.

עם לוי אשכול בועידת הסופרים, פסח תשכ"ד

לפני שיצא אל הפועל איחוד מפא“י עם אחדות־העבודה ורפ”י למפלגת־העבודה, גמרתי אומר לפרוש מעריכת “הפועל הצעיר”. סבור הייתי, שמצב חדש זה מצריך מערכת חדשה ועורך אחר. אני הייתי רגיל להיות עורך יחיד, להכריע בעצמי ולשאת באחריות רק לפני מוסדות המפלגה המרכזיים, ואילו האיחוד של שלוש מפלגות יחייב הרכבת מערכת מגוונת וחבר־עורכים, וחששתי שחידוש זה יגרום קשיים בעבודה ויגביל את חופש פעולתי. לפיכך באתי ללוי אשכול, שהיה ראש הממשלה וראש

המפלגה, וסיפרתי לו על החלטתי לפרוש ועל נימוקי לכך. אשכול הקשיב לי וכשסיימתי את דברי פנה אלי בנאום שכולו על טהר יידיש, כדרכו בשיחות פרטיות, וזו לשונו:

“וואס פאלט דיר איין? מיר וועלען אריינגיין אונטער דער חופה פון איחוד ווי א נאקעטע און א בּאָרוועסע כלה, אָןם דעם 'הפועל הצעיר”?

(מה עולה על דעתך? שניכנס לחופת־האיחוד ככלה עירומה ויחפה, בלי “הפועל הצעיר”?).

וכן הבטיחני, שחששי חשש־שוא, ותנאי החופש בעבודתי לא ישתנו. לאחר בירור נוסף עמו ולאחר שנמלכתי בדעתו של זלמן ארן ביום המחרת – נתתי לו את הסכמתי להמשיך. ואמנם, בישיבת־המרכז הראשונה נבחרתי לעורך, מתוך הנחה, שהמערכת כולה תיבחר במועד מאוחר יותר. ובאמת נבחרו עוד שני עורכים: שלמה דרך, מטעם אחדות־העבודה, ואלקנה גלי מטעם רפ"י. ושמח אני לציין, שעבדנו בצוותא ובהארמוניה גמורה, אף־על־פי שמסיבות שונות, התלויות בהם, לא יכלו אחר כך שני חברי להיות שותפים קבועים במערכת, ושוב הייתי עורך יחיד עד פרישתי.

כאמור לעיל, היה דוד בן־גוריון עוקב אחרי כתיבתי הספרותית גם לאחר הפרישה והיה מגיב עליהם. ביחוד התעניין בעצם פרישתי ובמה שאירע אחר כך – היינו, בייסוּדוֹ של העיתון החדש “אות”.

ו

והפרישה באה בעיתה – כשמלאו לי 65 שנה. הודעתי לפנחס ספיר, שהיה אז מזכיר המפלגה, שאפרוש במאי 1970, וכן הודעתי זאת לגולדה מאיר, שהיתה ראש־הממשלה. ולפי שאריה אליאב נכנס בינתיים לכהן כמזכיר־המפלגה במקום ספיר – הודעתי אף לו. א. אליאב סידר ישיבה חגיגית, שהוקדשה לסיום פעולתי כעורך “הפועל הצעיר” ובה אמרו דברי־הערכה המזכיר אריה אליאב, זלמן ארן, שלמה דרך, ישראל ישעיהו, גד יעקבי ויוסף שפירא. אני חתמתי את המסיבה בסקירת דרכו של “הפועל הצעיר”. הדברים נדפסו בגליון האחרון בשם “עם פרישה”.

ביום 7.4.71 קיבלתי משדה־בוקר מכתב מבן־גוריון:

לישראל כהן היקר,

קיבלתי מכתבך. אם כי נראה לי, שאתה מגזים קצת בערך תיאורי הטבע שלי (בספרו – י.כ.) – בכלל נהניתי ממכתבך הנאה הרבה. ויש לי שאלה אליך: ראיתי בעיתון (או שמעתי מפי חברים) שמפלגת־העבודה עומדת בקרוב להוציא שבועון במקום “הפועל הצעיר” – בשם אחר ובעורך אחר, אם איני טועה.

אני לא הייתי אף פעם חבר “הפועל הצעיר” – אבל הייתי קורא תמיד את “הפועל הצעיר” ואיני מבין מדוע עומדים להוציא שבועון לא בשם “הפועל הצעיר”, שהיה, נדמה לי, השבועון הראשון שהופיע בארצנו? מי החליט על שינוי השם?

בהוקרה, ד. בן־גוריון.

עניתי לו מה שעניתי, ועל דברי קבלתי תשובה זו מיום 7.5.71:

לישראל כהן – שלום וברכה

קיבלתי מכתבך – וקראתי בצער ובתמיהה. לא הייתי מעולם – כפי שידוע לך – חבר “הפועל הצעיר”, אבל היתה לי “חולשה” להפוה"צ – כי הם היו כולם בעד עברית, ורבים מחברי (פועלי ציון) היו אידישיסטים. ואיני מבין מדוע לבטל השם של העיתון, ובמקום “הפועל הצעיר” לקרוא לו בשם “אות”. חבל!

בהוקרה, ד. בן־גוריון

כעבור שבוע קיבלתי ממנו מכתב דלהלן:

שדה־בוקר. 15.5.71

לישראל כהן היקר –

קראתי היום מאמרך ב“על המשמר” על “יעקב פיכמן כעורך”. אני יודע שבעיקר דיברת על טיבו וכושרו של יעקב פיכמן כעורך – אבל הרגשתי צער ביטולו של “הפועל הצעיר” במאמר זה, אם לא צערך – הרי צערי. איני מסוגל להבין מדוע נעשה הדבר הזה.

בהוקרה, ד. בן־גוריון.

בתשובתי תיקנתי קצת את התרשמויותיו המוטעות, הואיל וידיעותיו באו מכלי שני ושלישי ומחמת ריחוקו ממקום־המעשה. ראשית, אמרתי לו שפרשתי מרצון, מפני שהגעתי לגיל־הפרישה וביקשתי להיפנות כולי לעניני ספרות בלבד; שנית, שהעיתון החדש היה צריך באמת להיקרא בשם הישן “הפועל הצעיר”, ולתכלית זאת נבחרה רשמית ועדה מיוחדת “לשם הכנת הבטאון הרעיוני של המפלגה, שתעסוק בריאורגאניזציה של “הפועל הצעיר” ובקביעת דמותו” (כך נרשם בגליון האחרון). אולם עם פטירת זלמן ארן, שהיה הרוח החיה בועדה, נשתבשו קצת הדברים, וצץ השם “אות”; שלישית, שאינני מצטער על שינוי־השם כלל וכלל, משום ששינוי מזל העיתון קדם פה לשינוי־השם. ויפה איפוא עשו אלה, שקראו לעיתון בשם חדש. משנה מזל – משנה שם.

ז

ודאי, פרקים קצרים אלה אינם ממצים כלל וכלל לא את תולדות “הפועל הצעיר” בתקופת עבודתי ועריכתי ולא את ימי ההסכמה, ולא ימי המתיחות, ולא את האירועים הפנימיים, אף לא את שיטת העריכה ולבטי העורך, זהו מועט מן המרובה, מפני שכל סעיף מחייב הרחבת הדיבור בלוויית תיעוד ומיסמכים, מכתבים ופיתקאות וחוות־דעת על סופרים ומנהיגים ועסקנים ואנשי־מעשה שונים, שכל אחד הוא מסכת לעצמה.

“הפועל הצעיר” משנת תר“ץ (1930) היה בטאונה של מפא”י, כלומר, מפלגת־הפועלים הגדולה ביותר, שהיתה הגורם הציבורי הפעיל והמפעיל בהיקף לאומי ומדיני רחב ביותר. שום דבר ציוני, מדיני, ישובי, פועלי, צבאי, כלכלי, לשוני, תרבותי, ספרותי, אמנותי, עולמי ופרטי – לא זו בלבד שלא היה זר לו, אלא נגע לו, והיה מחוייב לדבר בו, להגיב עליו, לבררו ולהכריע לכאן או לכאן. הוא לא היה נייטראלי. הוא היה צד, היתה לו תמיד מגמה ממלכתית וחברתית מתקדמת. הוא נכנס לתוך אש המציאות וחתה את גחליה. הוא הגיב על עובדות מצויות שלא נראו לו ויצר עובדות־בראשית. התערב בויכוחי־הדור והתווה דרך, למד מן המציאות ואף הדריך אותה, חינך את הנוער לערכים ולאחריות לאומית ואנושית. חתר לאחדות העם, אך לא חיפה על הניגודים החברתיים והמעשיים שבו. הוא גיבש ציונות סוציאליסטית בונה ויוצרת, ולא נתבטל לפני איומים חברתיים שונים, שקמו בזמנים ובמקומות שונים. הוא לא טיפח יוהרא לאומית ולא החניף למנהיגים, ולעושי דבר המפלגה, אלא חיזק את ידם, הגן עליהם, ואף התווכח עמהם בשעת הצורך. עם שהשתדל לשמש במה לכל חבר, שיש לו מה לומר, היתה שאיפתו לרכז יודעי־דבר, הבקיאים בבעיות או במקצועות הנדונים, כדי שיהיה משקל לנאמר ולנכתב וכדי לחנך את הקהל ברוח האמת והאחריות. הוא טיפח מדורים לנוער ולאשה, למען הבלט את בעיותיהם המיוחדות ולבל תיבלענה בתוך שפע הסוגיות. “הפועל הצעיר” הקדיש מראשית קיומו, מקום, מאמצים ואמצעים לפיתוח החלק הספרותי. מיטב הסופרים והוגי־הדעות הוזמנו לתרום את תרומתם, איש איש בתחום המיוחד לו, ובששים ושלוש שנות קיומו היה העיתון במה לכל המשמרות, הזרמים, האסכולות והנסיונות בשדה הספרות. בדרך זו משמשים כרכי “הפועל הצעיר” בבואה לתולדות הספרות העברית והכללית ולמחשבה העברית והכללית, הן על ידי מסות ומחקרים והן על ידי תרגומם של עצם החיבורים מיידיש ומלשונות העמים, וכן באמצעות הערכות ודברי־בקורת על ספרים מקוריים ולועזיים, שהופיעו ברחבי־עולם.

כל מי שיסקור בעין־הדעת־והבינה את כל הכרכים של הפוה"צ, יבוא לידי מסקנה, שאין כמעט חזיון מדיני או תרבותי, שהתרחש באותה תקופה, שלא מצא ביטוי מועט או מרובה בהם. ואין ספק שעתידים רושמי רשומות וחוקרי מחקרים לעיין בהם, לגלות גנזיהם, לנפותם וללמוד מהם, כדי להנחיל את כל הטוב והחיוני, הראוי להשתמר ולהתנחל לדורות הבאים.

כשלעצמי, השתתפתי בבמות ספרותיות רבות, אף ערכתי כתבי־עת שונים, ואולם “הפועל הצעיר” הוא במת־חיי. אותו קראתי עוד בימי בחרותי ובו החילותי לכתוב בשנה הראשונה לעליתי לארץ, ובו השתתפתי כעובד קבוע וכעורך 36 שנה, ונתתי לו ממיטב חלבי ודמי. תוך עבודתי בעיתון נתפתחה הכרת־עצמי, הרחבתי את אופק־ראייתי וגיוונתי את ידיעותי. נתעמק בי היחס למסורת־ראשונים וגברה בי השאיפה לחידושי אחרונים. באמצעותו באתי במגע עם אנשים רבים, גדולים ובינוניים, פועלים ועסקנים, בעלי־עיון ואנשי־מעשה, מורים ותלמידים, אניני־דעת ותוקפנים, כבדי־ראש וקלי־עולם. זקנים וצעירים, כל אחד מהם אַצל לי ברכה בלא־יודעין, ומכולם למדתי נסיון־חיים ודעת־אדם, ככל שכוח־קיבולי הרוחני הגיע. העובדה, שדעות ופולמוסאות שונים נפגשו ב“הפועל הצעיר” ואף התנגשו זה בזה, חינכוני לכיבוש־היצר ולכשרון־ניסוח, חידדו את כוח־ההבחנה ואת מידת עירנותי למתהווה בחיי הציבור ובקרית ספר וסופר.

ודאי, ידעתי גם אכזבות, סבל עמל מפרך, טירדות־סרק, וכשלונות – הן היתה זאת במה מרכזית של מפלגה ראשה במדינה, שאנשים בעלי־דעות ומגמות שונות פעלו ונאבקו בה, וכשם שחיי המדינה הורתחו מזמן לזמן, כך היתה תקופה, שכל גליון היה כמין יורה רותחת. אף־על־פי־כן, נשתיירו בי בעיקר זכרונות על עלית־נשמה, סיפוק רוחני ותחושה של מילוי שליחות ציבורית חשובה.