במונוגראפיה שלי על “יעקב שטיינברג האיש ויצירתו”, נמנעתי מלתאר את קשרי הידידות בינינו, שנמשכו שנים לא מעטות עד יומו האחרון, מתוך חשש שמא יתערבו בהערכתי הספרותית יסודות טפלים. אף על פי שלאמיתו של דבר, לא היו כמה דברים חשובים נכתבים בספרי לולא היכרותי האישית עם שטיינברג ולולא סיפוריו על עצמו, שגילו לי קצת צדדים סמויים באישיותו וביצירתו. בזכרונות אלה, שכולם סובייקטיביים, בן־חורין אני בצורת כתיבתי, והנעימה האישית לא זו בלבד שאינה פוגמת, אלא, אדרבה, יש בה בנותן־טעם.

שמו של שטיינברג נודע לי מתוך קריאה ב“שירתנו הצעירה” של ביאליק, אף קראתי כמה משיריו ומרשימותיו ב“הפועל הצעיר” בגולה; אבל רק לאחר שעליתי ארצה, התחלתי שוקד על שיריו ורשימותיו וסיפוריו, והוא כבשני כיבוש־עולם. חביבים היו עלי לשונו הטהורה, צירופיו המרהיבים, דימוייו הנועזים, קיצורו הנפלא, הערפל הדק החופף על דבריו, ועל הכל – חשתי לא רק כושר של ביטוי, אלא גם יושר של ביטוי. הערכתי אותו מאוד. בשנת תרצ"א (1931), כאשר עשיתי בלבוב בשליחות ההסתדרות ופעלתי בתוך החלוץ והנוער, ערכתי כמה חוברות “גורדוניה” בעברית. במאמר “הספרות העברית כגורם חינוכו בתנועתנו”, הבעתי בפעם הראשונה את דעתי בכתב על יחסי לשטיינברג. הואיל והמאמר הזה לא כונס ולא יכונס על־ידי בספר, ברצוני להביא כמה משפטים ממנו:

כרגע רוצה אני לעמוד על סופר אחד, יעקב שטיינברג ועל “ספר הרשימות” שלו, שלפי סברתי וטעמי הוא הספר העברי שיצא לאור בשנים האחרונות. הנושאים, שעליהם מוסב הדיבור ברשימות, רגילים לכאורה: ירושלים, אוקראינה, השירה העברית וכו'. אולם דיך אם קראת פסוק ראשון שתהא נקלע לעולם של תפיסה והשגה חדשה. – – – מעולם לא חששתי לאבידת מלה כאשר עם קריאת הרשימות הללו. הרגשתי, כי זאת היא אבידה שאינה חוזרת. אין אני רואה ספר חינוכי לנוער מעולה מזה.

זמן־מה לאחר מכן, כשחזרתי ארצה נצטרפתי לקבוצה בחולדה, עשיתי נפשות לקריאת רשימות אלה וכמה מהן אף קראתי בחולדה באזני צביה, מי שעתידה היתה להיות רעיתי. רחשי הערכה זו לשטיינברג הלכו והעמיקו במרוצת הזמן. ביחוד לאחר שהכרתי אותו פנים אל פנים והייתי נפגש עמו לעתים קרובות. פגישתנו הראשונה היתה במערכת “הפועל הצעיר”. יצחק לופבן, עורך “הפועל הצעיר”, שהזמינני לעבוד עמו, הציג אותי לפניו. הוא הכיר את שמי ממאמרי וגם מן הרשימה שכתבתי עליו. אמר לי בלשון של סתם, שהוא עוקב אחרי כתיבתי, ואני שתקתי מרוב מבוכה. אולם מאותה שיחה קצרה, מאופקת, ומן האחרות, זרח אור שלא כבה כל הימים שהכרתיו ולא יכבה לעולם. הוא חיבבני עד כדי קפידה וקנאה, בשעה שהייתי מדבר על הערכתי לסופר אחר, או על פגישתי עמו.

כשמלאו לו חמישים שנה נוסד “ועד יובל להוצאת כתבי יעקב שטיינברג” בראשותו של ד“ר מ. קריגר. ועד זה הוציא בשנת תרצ”ז את כתבי שטיינברג בשלושה כרכים נאים אדומי כריכה. הסכמתי להיות המביא לבית הדפוס והמקשר בענינים טכניים שונים. שמחתי בחלקי, כי רציתי לעשות משהו לטובת שטיינברג ומפעלו. אותה שעה נקשרה ידידוּת עמוקה בינינו. גמרתי בלבי: אני אכתוב עליו ספר, והתחלתי צובר, כבר אז, עשרות שנים לפני צאת המונוגראפיה שלי, חומר שונה ומגוּון על יצירתו ועל חייו, ששימש לי אחר כך יסוד לספרי. תחילה מהסס הייתי בדיבורי עמו. אף על פי שלא תמיד הסכמתי לדבריו, כבשתי את חילוקי הדעות מפני כבודו. לא עברו ימים מרובים והרשיתי לעצמי לעמוד על דעתי. ביחוד עשיתי זאת בימי המאבק עם ממשלת המאנדאט, בשעה ששטיינברג היה מגלה לפעמים נטייה לצדד בזכות מחריפי המלחמה בשלטון הבריטי, אף כי מעולם לא הזדהה עם המחתרת של אצ“ל או לח”י. ופעם אחת אף העזתי להטיף לו מוסר, שאינו חש את הסכנה הגדולה שבמלחמתה של המחתרת לישוב העברי, לאחר שהמחתרת עשתה כמה מעשים קשים נגד הצבא הבריטי. והוא הקפיד עלי.

במשך זמן רב הייתי בא אחר הצהריים לבית־קפה “ראַיון” ברחוב בן־יהודה. לפני הצהריים היה מבקר בבית־קפה “שניר” ברחוב אלנבי והיה שוהה שם בחברת יצחק למדן וסופרים אחרים, ממשתתפי הירחון “גליונות”. שכן בית־הקפה היה לו כעין בית שני. שותה קפה או תה, קורא עיתון ומדבר על עניני דיומא. הוא היה מקדים לבוא לקפה “ראיון” אחר הצהריים. פעם אחת נלויתי ליצחק לופכן, עורך “הפועל הצעיר”, מצאתיו מעשן חצאי סיגריות, כמעט באורח טקסי, ומשחק שח עם גרשון חנוך. מאותה שעה ואילך מצטרף הייתי מזמן לזמן ללופבן והייתי כמין “קיביצר” שני במעלה, אלא שלא לופבן ולא אני הרהבנו עוז להתערב במהלך המשחק. אך הייתי עד למעמד דראמאטי ביותר: שטיינברג היה נותן לשותפו גרשון חנוך יתרון התחלתי על ידי הקרבת צריח. מצבו של חנוך לא היה טוב בכל מקרה שהוא; אם ניצח לפעמים, היה שטיינברג טוען כנגדו תוך פליטת עשן הסיגריה: שחקן גדול! כלום רבותא גדולה היא לנצח בלי צריח? ואם הפסיד – ולרוב הפסיד – היה מתגרה בו ומבטלו. אבל חנוך היה בולע בהמהום כל עלבון ולא היה משיב, ולמחרת היה חוזר הדבר בדיוק נמרץ. וכך עברו עליהם שנים במתח של משחק משותף. שלא כיחסו האומביוואלנטי לחנוך היה יחסו ליצחק שנברג, ששינה אחר כך את שמו לשנהר. היה מפנקו ומחבב את תכונת־הקלוּת שבו ואף מעריך את כשרונו הסיפורי, ונראה, שתלה בו תקוות גדולות. בשיחות־חולין אמר כמה פעמים, שצדקה עשה הקדוש־ברוך־הוא עמו שהשמיט אות טית משמו, כדי שלא יתדמה אליו, אך אין זה מקרה, שהרי כתוב “ותחסרהו מעט…” כשפירסם פעם סיפור מסוים, קידם שטיינברג את פניו בבית הקפה בעקיצה: “אתה הולך ונעשה מודרני. היזהר!” שטיינברג שמר עליו מאוד, ושנהר התחשב יפה בדעתו. מעניין לבדוק את סיפורי שנהר לאחר פטירת שטיינברג, והשתחררותו מן ההיפנוזה שלו. רושם הוא בי, שהיתה כאן חזרה בזעיר־אנפין על מה שאירע לביאליק בשעה שהיה שרוי במחיצת השפעתו של אחד־העם.

בלכתנו הביתה היתה מתנהלת שיחה רגועה ולפעמים רגוזה על ענייני היום, שהיתה מסתיימת ליד שער ביתו של שטיינברג.

מטיולים אלה לפנות ערב הוברר לי, שמצב־רוחו מושפע עד להתמיה ממזג־האוויר. בערב מעונן היו גם מצחו ופניו מעוננים. אף בשיחה היתה נעימה של עגמימות. הגשם היה משתקו לחצאין. הוא אהב גשם, אבל דגדוגו המטריד עיכב את דיבורו. והוא לא סבל כל הפרעה שהיא. על אדם מפריע היה זועם, הפרעה מצד הטבע העציבה אותו. משהבחנתי בכך, הייתי נמנע מלנגוע במזג־אוויר כזה בעניינים קשים, או שנויים במחלוקת. אך גם הקלים נהפכו לקשים. ואילו בימים או בערבים נוחי־מזג היו הדינים מתמתקים בלבו ובפיו. היינו הולכים שלשתנו עקב בצד אגודל, הוא מדבר ברכוּת, כשלופבן מטיל מזמן לזמן חצי משפט מעומעם לתוך החד־שיח, ואני ממתין לשעת־כושר לומר את דעתי.

יום אחד חלה לופבן והייתי ה“קיביצר” היחיד. בלווֹתי אותו הביתה לפנות ערב, בקיץ, לרוח קרירה, נפתח לבו וסיפר לי כמה דברים על שחר חייו. שכן בדרך כלל היה שטיינברג סגור ומסוגר. מעולם לא התראיין ולא השיב לשאלות עיתונאים. תחילה נסבה השיחה על אליעזר שטיינמן. בשנת 1919, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נתפשטה בבסאראביה ידיעה, שאליעזר שטיינמן נפטר. הידיעה הגיעה גם לארץ־ישראל, ושטיינברג פירסם בירחון “מעברות” שבעריכת יעקב פיכמן, בשנת 1920, מאמר־הספד על שטיינמן, שאינו חיובי ביותר. גם מ. גליקסון כתב עליו הספד. אחר כך הוברר, שסופר ביידיש בשם בינוש שטיימאן (בלי נו"ן), ניספה בימי מלחמת האזרחים בשנת 1918 או 1919, ולפי שקשרי הדואר בין רוסיה לארצות אחרות היו מנותקים, נשתבשה הידיעה ואירע מה שאירע. לימים כשעלה אליעזר שטיינמן לארץ וקרא מה שכתב עליו שטיינברג, הגה מורת־רוח כלפיו, וכשהמספיד והנספד היו מזדמנים יחד, היה קיר חוצץ ביניהם. קיר זה לא הוסר, כמדומה לי, לעולם. אני, שהייתי מקורב מאוד גם לאליעזר שטיינמן, הייתי סובל מהערות פוגעות של אחד בחברו. שטיינברג היה ממש קנאי, ולא היתה דעתו נוחה מקירבתי לשטיינמן, בעוד ששטיינמן היה מסתפק בעקיצה מזמן לזמן. אך לא נעניתי לרצונו של זה ולא לרצונו של זה והייתי נפגש עם שניהם. אני התבשמתי משניהם וחיבבתי אותם. ראיתי בהם מעין השלמה בשבילי, אף על פי שכל אחד היה עולם בפני עצמו והיו תוהים עלי כיצד אני שרוי בין הניגודים בשלום. האמת היא, שדווקא הניגודים משכו אותי.

באותו טיול של בית־השמשות, כשזיכרה של אותה טעות עלה בדבריו של שטיינברג, אמר לי: ודע, ששטיינמן היה צריך ללמוד מן הנקרולוגים האלה ולהיטיב את דרכיו. אך הוא אינו מוכשר לכך. ופתאום פנה אלי ואמר: “עוד לפני שהתחלתי להניח תפילין שח לי אבי שחלם עלי. ובחלומו ראה שאני עומד על הר־סיני ונותן תורה לבני־ישראל”. מה אתה סבור, קרא בקול מוגבה, ־ שלא הגיתי בחלום זה ולא חייב אותי? כל־אימת שנזכרתי בו התחלתי בעשיית חשבון־נפש. אין מקריוּת, הדברים מזוּוגים ויש טעם להתרחשותם. חלומו של אבא והנקרולוגים התמימים שלי ושל גליקסון באו לרמוז משהו, ורק שוטה שאינו מרגיש מתעלם מהם ותולה את האשמה באחרים!

ודאי, שטיינברג היה רחוק מלראות עצמו כנותן־תורה. הוא לא חיבב תורות ולא מעמדי הר־סיני ולא השמעת דעות בקולות וברקים, אבל חלומו של אביו היה לו מזכרת־שליחוּת ברורה וחשובה.

היה מפליא אותי בידיעת השעה, אף על פי שלא היה לו שעון. הוא היה מנחש את השעה במדוייק. דרכו היתה להרים ראשו מעם לוח־השח ולשאול: נו, כבר שש? ואמנם השעה היתה שש. פעם הזמין אותי ואת אשתי למסיבה משפחתית ומיד הכריז בתשובה: רק אל תקנה לי שעון במתנה! כששאלתי אותו מפני מה הוא שונא שעונים, השיב לי: אינני אוהב אדונים עלי. השעון, המודד את הזמן, את השעות והדקות, משתלט על האדם. כל שעון הוא דיקטאטור. אני חש את הזמן בחוש ואיני זקוק למכשיר מכאני.

שטיינברג היה שונא את הפרהסיה, את רשות הרבים, וראה בהם מהומה. הוא אהב “לשם ייחוד”. בחברה היה יושב מכורבל. היה נזהר מלהציג עצמו לראווה. חשש לעירום. “מאז ניתנה הדעת לאדם, התבושש בעירומו”, היה אומר. כשחש בראשו או בבטנו, לא גילה לאיש. הכאב היה סודו הפנימי. לפיכך היה בורח מן הרופאים. היה אומר בבית, שהוא הולך לקופת־חולים, ולא הלך. התערבותו של רופא פגעה בו. וכשהיה סוף־סוף נאלץ לבקר אצל רופא, לא היה מקיים את מצוותו. מתגנדר היה לפנַ בידיעת חכמת־הרפואה, אף אמר לא פעם, שעשה נסיון של ריפוי על גופו. ודאי היה לי, שכך היה רצונו, אבל לא הייתי בטוח שכך עשה באמת. מטעם זה לא גרס את המפלגות. המפלגות, שח לי פעם אחת, מערטלות זו את זו, או מלבישות על עצמן מסכות. בין כך ובין כך, מרגילות הן את הבריות להסתר־פנים ולהסתר־אמת.

מטעם זה נמלט מפני עיתונאים, שארבו לו וביקשו ראַיון ממנו. אף אני נכשלתי בשוגג ב“ראַיון” ושקלתי למיטרפסי. וכך היה המעשה:

כשיצאו כתביו לאור בשלושה כרכים, ביקש יצחק לופבן לפתות את שטיינברג, שתתפרסם ב“הפועל הצעיר” שיחה שלו, ושלח אותי לדבר עמו על כך. הוא התקצף מאוד ואמר לי, שזה משונה מאוד בעיניו, שגם לופבן כבר רוצה להיות עורך מודרני ומצא אותי כשפן־נסיון. הוא סיים בקריאת־קצף: פוי!

עוד שנים קודם לכן ביקש ממנו הסופר זכריה פישמן, שהגה רעיון להוציא לקסיקון ביוגראפי לספרות העברית, ופנה לשטיינברג שיכתוב בשבילו את תולדותיו. שטיינברג השיב לו במכתב קצרצר (שאין בו תאריך):

למר ז. פישמן, תל־אביב.

א.נ.

הנני שולח לך את תמונתי. לרשום את תולדותי אין לי חשק ברגע זה, ואתך הסליחה. נולדתי בראשון לספטמבר 1886 בשדה־לבן. חודש לפני המלחמה באתי לארץ.

אחר רצח ארלוזורוב, כשהוחלט להוציא את כתביו, הוטל על שטיינברג להיות עורכם. הם הופיעו בשבעה כרכים, והכרך השביעי היה כולו ספרותי. ביניהם היה גם סיפור בשם “אֶלי ואליד”, שאני תירגמתי אותו מגרמנית ביום השנה הראשון לפטירתו בשביל “הפועל הצעיר” (שנים אחדות קודם לכן תירגמתי חוברתו “לשאלת הארגון המשותף”, שהופיעה לקראת ועידת ההסתדרות השלישית בשנת תרפ"ז 1927). תוך עריכה נתקל, כמובן, גם בסיפור המתורגם, ומפי לופבן נודע לו שאני תירגמתיו. לאחר כמה שנים אמר לי, שתרגומי הסב את תשומת לבו בשעתו. כשסיפרתי לו, שתירגמתי גם עבודה פובליציסטית־מדעית שלו אמר: בזה לא הבחנתי כלל. משום שאין ייחוד לשוני ניכר במדע. רושם אחד לכל קורא מדע. מה שאין כן בסיפור או בשיר. בהם טועם כל אחד טעם מיוחד בלשון, ולכן קשה יותר להצליח בתרגומם. אני הוסיף ואמר, תירגמתי כמה וכמה שירים משל ארלוזורוב, ואף ביאליק תירגם שיר אחד בשני נוסחים, משניהם הרכבתי נוסח אחד, בהסכמתו. שכן בשיר או בסיפור הניואנסים הם עיקר. במדע אין ניואנסים לשוניים. כל כוחו בדיוק השווה לכולם. אך השוויון בשירה או בסיפור הופך אותם לתיפלות.

כששמע, ששטיינמן כותב את דבריו במכונת־כתיבה, נתכעס במעמדי ואמר: איך יכול סופר עברי לכתוב במכונה? סופר, צריך לראות כל אות ואות היוצאת מתחת ידו וקולמוסו. אפילו המחיקה צריכה ליעשות ביד. אותיות של כתב־יד מחכימות. הן נולדות במזלות שונים, מתוך ריכוז, מתוך פיזור, מתוך עצבנות, מתוך אהבה ומתוך שנאה. לעולם אין אות יוצאת מתחת ידו של סופר מתוך אדישות. מכונת־כתיבה מוציאה את נשמתן של האותיות והופכת אותן לגלמים. ביחוד שונא אני מכתבים כתובים במכונה. הם עלבון למקבלם. אני מכיר מכותלי האותיות מה היה יחסו של הכותב אלי בשעת כתיבה. אם כתב אמת או שקר. אני אינני מאמין במכתבים פרטיים מודפסים, ולכן אינני קורא אותם, יבואו ממי שיבואו. ואם אני יכול לתאר לעצמי שעידן הטכניקה ירגיל סופרים לכתוב ספריהם במכונה, אינני יכול להעלות על דעתי שאגרות־שלוֹמים ייכתבו במכונת־כתיבה. זהו חילול הקודש. ותוך כדי דיבור ירק בפיו בסלידה.

כל ימי חייו נאבק לקיומו החמרי. מתפרנס היה בקושי. אבל מעולם לא מחל על כבודו. ידועים לי שני מקרים, שהתבטאה בהם שמירה מעוּלה על כבודו. היה מעשה וכמה מידידיו שמעו על מצבו הקשה וביקשו להושיט לו עזרה ולא עלתה בידם. שח לי א. קמיני, שהיה יו"ר הועד הארצי של הקרן־הקיימת, חבר המועצה של עיריית תל־אביב, שהציע לו עזרה מקופה ציבורית מסויֶמת והוא התרעם עליו מאד, באמרו: אני מוכן לעשות כל עבודה ואפילו לפשוט נבלות בשוק ולא ליהנות מממון של חסד. בצר לו, פנה לאגודת הסופרים בבקשת הלוואה. ועדת־הכספים של האגודה ביקשה ממנו, למען הסדר, להחתים שני ערבים. כשהביא לפניו מזכיר האגודה את השטר והראה לו את מקום החתימה של הערבים נתרתח שטיינברג: “מה?” – אמר – “הגזברים הממונים על הקופה חושדים במהימנותי, חוששים לפשיטת רגל!” – ובמבע של בוז קרע את השטר קרעים קרעים. לעומת זאת, היה חוזר ומפרסם רשימה שכבר נדפסה ומקבל בעדה שכר־סופרים שנית, כדי להקל על מצבו וכדי להימנע מכתיבת דבר שלא לשמו, אלא בחינת “כתוֹב וקבל שכר”. קפדן גדול היה ושמר על טוהר עטו, לבל תתערב בכתיבתו כוונה צדדית.

שטיינברג היה גם מתרגם מעוּלה. ספרים לא מעטים תירגם. בשנותיו האחרונות תירגם “סיפורים” לטולסטוי ו“תרבות הרנסאנס באיטליה” ליעקב בורקהארט, שהופיע שנתיים אחרי מותו. ארשום אינטרמצו קטן. חבריו הקרובים השתדלו להקל מעליו את קשי הקיום הכלכלי בדרכים שונות. גיאורג לנדאואר מסר לו לתרגום ספר קטן על הקבוצה מאת הסוציולוג ז. לאנדסהוט שחיברוֹ בגרמנית. שטיינברג הסכים לתרגמו, אבל כשנטל את כתב־היד בידו וקרא בו, התחרט, מפני שהנושא והמושגים והמונחים שבספר היו רחוקים מאוד מלבו, ואולי אף מידיעתו. הוא ביקש להחזיר את כתב־היד. כשנודע לי הדבר, אמרתי שאני אתרגמו במקומו והוא יערוך אותו. וכך עשיתי, והספר יצא לאור בשנת 1944 בנוסח שתירגמתי. שטיינברג הציע לי חלק משכר התרגום ולא הסכמתי לקבל. בספר אין זכר לשם המתרגם, ואף זה בהסכמתי. בשנת תש“ב (1942) כשנסתתמו מקורות פרנסתו, העביר על מידותיו והסכים להיות עורך “מאזנים” (יחד עם צבי ווֹיסלבסקי). שטיינברג נטל על עצמו את מדור הספרות היפה, ווֹיסלבסקי – את הפובליציסטיקה והמחקר. הוא הפתיע לטובה את כל בעלי החששות, שאמרו כי שטיינברג לא נוסה בעריכה ולא במשא ומתן עם סופרים ואף מחמיר ביחסיו עם בני אדם, ומי יודע מה יהיה מצבו של הירחון. ברם, “מאזנים” הופיע חודש חודש. הוא דייק במועד הופעתו יותר מקודמו פיכמן. לא תמיד היו היחסים בין שני העורכים כשורה. אולם דווקא כנותו של שטיינברג ודיבורו בלי עקיפין תרמו לתיקון היחסים כל־אימת שנפל בהם שיבוש. גם נימוסיו כלפי המשתתפים הפתיעו לטובה. שטיינברג ביקש להזמין אותי להשתתף ב”מאזנים“, אך לא מצאני במערכת “הפועל הצעיר” ובמקרה אף לא נזדמנו באותם ימים במקום אחד, לפיכך הזמין אותי ב”כתב", כלומר, הניח פתקה בשבילי, וזו לשונה:

רציתי, כהן חביבי, לקיים מצות “הזמנה” (הן שמעת בודאי שנעשיתי מין פלג־עורך ל“מאזנים”), ולא היית, לצערי במערכת. ובכן קבל את ההזמנה בכתב. וחבל שלא ראיתיך ולא יכולתי לדבר אתך פנים אל פנים. שמא תכתוב לחוברת זו על איזה ספר חדש? שלך י. שטיינברג.

אני כבר הייתי “אזרח” ב“מאזנים”, שכן השתתפתי בו כשהיה עדיין שבועון, ואני הייתי אותה שעה חבר קבוצת חולדה, ואחר כך הרביתי להשתתף ב“מאזנים” בעריכת פיכמן ולחובר. אולם ניתנה האמת להיאמר, שהזמנתו של שטיינברג היתה לי לכבוד רב וכתבתי בשבילו בחשק ואף בזהירות מיוחדת. ידעתי מידת קפדנותו. להזמנתו הראשונה של שטיינברג נעניתי וכתבתי על “לשון המראות” של ח.נ. ביאליק. רשימתי נראתה לו ופירסמה. מאותה שעה ואילך היה מזמין אותי לעתים קרובות ולבסוף הודיע לי, שלא יזמינני עוד במפורש, אלא עלי לראות עצמי כמשתתף קבוע. הוא עודדני בכתיבת מסותי על אישים מן המקרא, שכונסו אחר כך בספר מיוחד, וסיפרו לי, שהיה מסנגר עליהן באזני מי שמתח עליהן דברי ביקורת, והלא בעלי עין רעה מצויים בכל דור, וביחוד כלפי סופר צעיר.

שטיינברג לא עקב במיוחד אחרי הופעתם של סופרים צעירים בספרות, אף־על־פי שהיה פתוח לקראתם כשנזדמן עמהם. וכאשר משה שמיר שלח לו סיפור בשם “שלהי ימים”, התעניין בו, וּשאלני מי הוא. סיפרתי לו כמה פרטים הנוגעים לו, המלצתי עליו והוא התקין את הסיפור ופירסמו ב“מאזנים”. מאז נעשיתי לו כעין יועץ בענייני הדור הצעיר של הסופרים. פעם, לאחר קריאת סיפור של סופר צעיר, אמר בנעימה של טרוניה, שאינו מסכים עם המלצתי. שאלתי אותו מי הוא אותו סופר, וכשנקב בשמו התברר, שלא אני המלצתי עליו ושדעתי כדעתו.

כחמש שנים ערכו יעקב שטיינברג וצבי ווֹיסלבסקי את “מאזנים”, ואף על פי שהיתה זאת אחת התקופות הקשות ביותר לישוב העברי בארץ, והמצב הכלכלי גרם לצמצום העמודים של “מאזנים” ולגריעת טיבו של הנייר, הרי מבחינה ספרותית הצטיינו “מאזנים” באיכות הספרותית ובדיוק ההופעה. גם השתתפותו של שטיינברג עצמו בירחון היתה פורייה. הטענות שנשמעו כלפי עריכתו היו כנגד הצד הפובליציסטי, שאינו עירני די הצורך למאורעות התקופה הסוערים, אך לא הוא היה אחראי למדור זה.

אגב, יעקב פיכמן היה קנאי ל“מאזנים” ולא סלח למי שנעשה עורכו. הוא ראה עצמו כעין עורך נצחי לו; כל פרישה רשמית מן העריכה לא היתה לו פרישה נפשית. הוא הוסיף להיות “אחראי” לבמה זו גם מבחוץ, אף־על־פי שאיש לא מינה אותו לכך. על דרך זו היתה בלבו איזו טינה לשטיינברג, יורש מקומו. הוא אף התבטא פה ושם נגד אופן־עריכתו של שטיינברג. פעם נזדמנו יחד ואמר לי שטיינברג: “נו, נניח שאתה עורך טוב יותר – מה בכך? אתה צריך להיות משורר טוב יותר”. שטיינברג לא נסתפק בכך וכתב מסה בשם “הליטראט”. המסה חשובה לעצמה, אבל חודה היה מופנה כנגד פיכמן “הדמיון יתאר לך – אומר שטיינברג – את האיש הליטראט כעקר־הבית של הספרות, צרור מפתחות בחגורתו – לשערי חן, למקצועות ספרות, לעניינים חדשים לבקרים – אבל מפתח אחד אינו מצוי בצרורו: הלא הוא מפתח עצמו”. רמז זה ורמזים אחרים היו ברורים, והפרהסיה הספרותית באותם ימים רגשה. אך דווקא פיכמן החשה. אפשר שהרגיש, שחטא כנגד שטיינברג ואפשר שהיתה סיבה אחרת. שתיקתו גרמה לשביתת הריב, והמסה נתקבלה כחטיבה של יצירה, כפי שהיא לאמיתה.

עוד כשהתהלכתי עם שטיינברג נתעורר בלבי לא פעם הכוסף לכתוב עליו מונוגראפיה, שתתאר את דמותו השלמה. אולם זמן רב יראתי לגשת אליו בתכנית רחבה כזאת והסתפקתי גם בחייו וגם לאחר פטירתו בכתיבת מאמרים קצרים עליו. אלא שדחף פנימי המריצני סוף סוף לפתוח בהכנות גדולות ומקיפות, באיסוף חומר לתולדותיו, בבירור הניצוצות שניתזו אלי מפיו במגעו ומשאו עמי, בהעלאת שיחות עם רעיתו ובתו, בקריאת מכתביו למשפחתו בתקופות שונות, ברכישת ספריו ומאמריו ביידיש, שנעשו יקרי־מציאות, והעיקר – הקדשתי ירחים רבים, ירחי־יגיעה־וחדווה, להתבוננות באישיותו של שטיינברג ולעיון ביצירתו וחלוקתה לפרקים לפי שעת התהוותם, תוכנם וייחודם. כחמש־עשרה שנה עסקתי בשטיינברג האדם והיוצר עד שהגעתי לגמר המונוגראפיה שלי עליו, שנתפרסמה ב“דביר” (1971). מובן, שבמשך הזמן הזה הייתי מפרסם פרקים שונים מן הספר בעתונות ובכתבי־עת. בזכות המונוגראפיה הוענק לי פרס־ביאליק. עמל רב השקעתי בה, משום שלא היתה בנמצא כל ביבליוגראפיה על שטיינברג לא בעברית ולא ביידיש. עבודה זו חייבה אותי לחפש אחרי כל רישום ספרותי משלו שהוא בהישג־יד, ובדרך זו כינסתי כל מה שבגדר האפשר, בדקתי את זהותו ומקורו וערכתי אותו בעברית וביידיש. כך עלה בידי להכין לדפוס מבחר שיריו, סיפוריו ומחזותיו, שהיו מוטלים בפיזורם, אף תירגמתי כמה מהם שנכתבו יידיש, והם יצאו לאור בספר “שירים וסיפורים ומחזות” – בהוצאת אגודת־הסופרים ו“דביר” (1976). ונמצא בידי ספר־רשימות, שאף הוא עומד לצאת לאור. מסות אלו, שהיה מכנה אותן בשם “רשימות”, הן ממיטב יצירתו וכולן נכתבו בארץ, אלא שלא היה יכול להכלילן בשלושת הספרים שהופיעו בשעתם מחמת חסרון כיס או מחמת שיקולים שונים.

נתרשמתי לא רק מיצירתו של שטיינברג, אלא גם מן האיש ומשיחו. שיחותיו עם אחרים, שהייתי עד־שמיעה להן, וביחוד שיחותיו עמי, היו לי לא רק לעונג, כי אם גם ללקח רב. במושב טן־דו היה אמן השיחה, אף־על־פי שבפומבי היה כבד־פה, חוסך אמריו ושותק. הסברתו היתה מלאה ציורים ודימויים, ששבו את הלב. לא פעם כששוחחתי אתו פה אל פה והקשבתי לדבריו תוך הליכה זה בצד זה, הייתי משתאה: לכאורה, שטיינברג חי והוֹוה לעיני ממש, מחלק את הסיגריה לשתיים, גונז חלק אחד מנה בכיסו ושם בפיו את החלק האחר, זועם ומתפייס, ואני חש את הווייתו בעליל – אף־על־פי־כן, תפסתי את עצמי שאני הוגה בו כאחד האבות, כראשון, כמוריש, כאילו ישותו היא חלומית. בדרך כלל בני־שיח המכירים זה את זה יודעים בערך מה הדברים שייאמרו. לעתים רחוקות מפתיע איש את רעהו בחידוש. אולם בשיחה עם שטיינברג לא היה אפשר כלל וכלל לנחש מה יעלה על דעתו לומר. תמיד נתמלטה מפיו הברקה מפתיעה או השוואה נועזת או משל, שהרהיב את לב השומע. בין הסכים ובין לא הסכים לדבריו, הוא יצא נשכר הן מן המפורש והן מן המרומז, שהיה שטיינברג מניח דברים שלא הגיעו לגמר ביטוים. ומה נאה היה שטיינברג בשיחה! זה האיש, שהיה נוח לרגוז, נעשה רגוע ומפויס. השיחה היתה לו צורך. כל שיירי־היום פירכסו בתוכה ולבשו צורה. רושם היה בי, ששיחתו עם ידיד היתה מעין חומר גולמי ליצירתו שלו. המעומעם נצטלל והגיע, בסוד הגלגול, לאחת ה“רשימות” שהיה כותב. אני עצמי הייתי עד להתרחשות כזאת, כשבת־קול של שיחתנו הידהדה במסתו.

רבים ומגוּונים היו נושאי השיחה. סופרים שהיו וסופרים חיים; שיר או מאמר שהופיעו; מפלגות בישראל; המחתרת; ממשלת המאנדאט; המצב המדיני; נאומו של מנהיג או עסקן; חשיבותו של עישון בשביל סופר; חריפותו של משחק־השח; עורכים בישראל; גראפומאניה; ספר חדש; הניצוץ האלוהי באהבה; על ערך המשל; חמדתם של ילדים; האופי היהודי ועוד ועוד. הוא היה מחמיר עם עמו, מתח ביקורת על חזיונות חייו השונים ותבע ממנו תביעות גדולות. אולם, משנתרגשו הפורענויות הנוראות על יהדות אירופה, המתיק את הדינים ואהבתו לאומה כמות שהיא גברה בו. שכן ליקוייה נראו כאין וכאפס לעומת שפלותה של החיה הצהובה, שהשתוללה בעולם, ולעומת הצביעות הנוראה שהשתלטה על עמי־התרבות.

מותו הממני. הרגשתי שכוֹל בנפשי ומסביבי. בלווייתו הייתי בין נושאי־המיטה לאורך רחוב בן־יהודה. הייתי מוכן לשאת מיטה זו בדרך שאין לה סוף, ובלבד שלא תיעלם. בבואי הביתה התחלתי להגות בראשית כתיבת הספר עליו. ואכן, כתבתיו תוך דבקוּת באישיותו וביצירתו. נתגלגלתי בו. ראיתיו בחזיון לילה, הספר הופיע 25 שנה אחרי מותו. בעת ובעונה אחת שקדתי, כאמור, על איסוף כתביו שלא כונסו בספרים.

שנים לא מעטות אחרי מותו, בהיותי חבר בוועדת־השמות־וההנצחה של עיריית תל־אביב, הועלתה הצעה לקרוא רחוב על שמו. אולם השם “יעקב” כבר התנוסס על כמה רחובות, ולא היה זה מן המידה להוסיף עוד אחד. נמנו וגמרו לייחד את שמו על סימטה קטנה, נטולת־מוניטין, במחיצת “גן מאיר”, לא הרחק מרחוב טשרניחובסקי, ושם צנוע לה: משעול יעקב. אכן, יש סמל בדבר. מעולם לא הלך בדרך המלך, אלא צעד לבדו במשעולו. יצירתו סללה מסילה רחבה בספרות העברית, אך הוא עצמו הצטדד והתרחק מרשות־הרבים ההומייה והיה מתכנף בפינתו, ב“בית הצורף”, שבו יצק מטבעות הזהב של שיריו ומסותיו וסיפוריו.