א    🔗

הסיפור הראשון שקראתי משל עגנון היה “מעלות ומורדות”. נער הייתי, שחזר עם משפחתו מגולת בוהמיה, שאליה נמלטה בתחילת מלחמת העולם הראשונה מן העיירה לאשקוביץ שבגליציה המזרחית, לאחר שזו נשרפה לעינינו בידי הקוזאקים שכבשוה. לאשקוביץ היתה ידועה ביריד הגדול, שהיה מתקיים בה שנה שנה, ונמשך שבועיים. ליריד זה נהרו מכל שמונה־עשרה הארצות, שהיו כלולות במלכות ההאבסבורגית תחת שלטונו של הקיסר פראנץ יוסף, ועסקים שונים, גדולים וקטנים, היו נעשים בו. באי־היריד היהודים היו מתאכסנים בבתי התושבים ומשלמים להם שכר נחשב. בביתנו היה מתאכסן המו“ל וסוכן הספרים הידוע בשם אמקרויט אֶט פרוינד מן העיר פשמישל. אבא ז”ל היה בוחר ממיטב הספרים של פירמה זו, ולכן היתה לנו ספרייה גדולה, שרובה ככולה ספרי קודש למיניהם, המכוּנים בקיצור “ספרי רומ”ל“. ולפי שנולדתי בעיירה זו, ואבא היה משמש בה כשו”ב, ואני חייתי את חיי היריד במלואם עד שמלאו לי תשע שנים, ונהניתי מן הצעצועים הנפלאים, המשחקים וההצגות, ומן המתנות של דודים ודודות, ומן הטיפוסים המצחיקים, עוררה בי, בן הארבע־עשרה וחצי, השמועה על סיפור זה סקרנות מרובה. לא בקלוּת השגתי את כתב־העת “גבולות”, שהוציא ג. שופמן עם דיזנדרוק בווינה (טבת תרע"ט, דצמבר 1918) ושבו נתפרסם אותו סיפור “מעלות ומורדות”. הדרכים היו עדיין משובשות בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומשכיל ותיק אחד המציא לי את החוברת, שהגיעה אליו בדרך עקלתון. אין לתאר עומק הרושם שעשה עלי הסיפור על עיירת־מולדתי. מאז שמרתי בלבי שמו של הסופר עגנון, אם כי לא קראתי עוד שום סיפור נוסף ממנו עד לאחר שמשפחתי נשתקעה בבוצ’אץ‘¹ ואבי ז“ל שימש בה, כאמור, שו”ב. רק בבוצ’אץ’ עצמה, עירו של עגנון שנעשתה גם עירי, נתגלה לי עגנון.

שנים רבות היה עגנון אגדה חיה בשבילי. עד בואי ארצה בשנת תרס“ה (1925) לא ראיתי את פניו, אף לא בתמונה. רק בעיני רוחי. פלא הוא, אך עובדה: בבוצ’אץ' לא מצאתי תמונתו. הוא יצא את העיר באביב של שנת 1907, ואותה שנה בל”ג בעומר עלה לארץ; וכאשר נסע שנה לפני מלחמת העולם הראשונה לגרמניה ושהה בה עד 1924, ומשם יצא לבוצ’אץ' לבקר אצל אביו החולה – כבר הייתי אני בדרך לארץ־ישראל. רק כשחזר ארצה בשנת 1925, זו השנה, שבה גם אני עליתי, ראיתי אותו ממרחק־מה בטיילו בירושלים. לאחר מכן, חזרתי לקיבוץ “המשולש” בפתח־תקוה וכתבתי לו מכתב, שבו סיפרתי לו על הקיבוץ, שרובו בני עירו בוטשאטש. גם הסופר שלום שטרייט, יליד גליציה ותושב פתח־תקוה, ביקר אצלנו והודיע את טיבנו לעגנון. הוא חיכה, כנראה, להזמנתנו, ולפי שזו לא באה, מחמת שהיינו עסוקים בכיבוש העבודה ובעניינים כיוצא בהם, שבלעו את כוחנו וזמננו – אף הוא לא בא. רק לאחר שהקבוצה נתפזרה, נזדמנתי לירושלים והודעתי לו על בואי. עגנון יצא לקראתי עד לאוטובוס והכניסני לביתו. דירה זו, שאף היא היתה בתלפיות, קדמה לביתו החדש שבנה בראשית שנות השלושים, לאחר שהראשונה נהרסה בפרעות בשנת תרפ“ט. הייתי צעיר, בתחילת העשרים ושלוש, ועד שהתעודדתי מעצם הפגישה, הספיק עגנון להקיפני בשאלות רבות על קבוצת “המשולש”, מוצאה ודרכה וסיבת פיזורה ותכניותי להבא. השבתי לו על רוב השאלות, והוא נהנה לשמוע שוב, שרובה של הקבוצה מבני בוצ’אץ' היו. ביקש מאד לדעת כיצד היה נראה בעיני בני־עירו, דור לאחר שהוא יצא ממנה לוינה ולא”י. אך לא העזתי להפסיק את המונולוג שלו, ולא סיפקתי ביקושו כהלכה. תשובות אלו היו עתידות להינתן לו לשביעת רצונו בשיחות הבאות, כעבור שנים, כשנתחזקו הקשרים בינינו ונעשיתי בן־חורין יותר בשיחה. ביקורו החטוף בבוצ’אץ' בשנת 1930, הביא עמו יצירת־פאר “אורח נטה ללון”, אך נראה, שהניח אחריו כמה ספקות ושאלות בנוגע למעמדו בעיר בפרט ובגליציה בכלל. מכאן שקידתו להציל מפי – ובוודאי לא מפי בלבד – על יחסם של בני־עירו אליו ועל רישומי הווייתו בחייה הרוחניים של העיר, בדיבור אחר:

על אגדת עגנון בבוטשאטש

כשנכנסתי בשנת 1934 לעבוד בקביעות ב“הפועל הצעיר” הייתי מזדמן לירושלים לעתים קרובות, לרגל עבודתי, ממילא נתאפשרה לי מפעם לפעם פגישה עם עגנון. לעתים היה מתאונן – ולא באזני בלבד – על אורחים קרואים ובלתי־קרואים, שמפריעים אותו ממלאכתו, מתוך רמז, שלא לאנשי בוטשאטש הוא מתכוון. כבר אז היה ברור לי, שאילו כּלתה רגל אורח מביתו, היה מצטער הרבה על כך, שהיה מחבב אורחים. מפני שלא רק האורחים הסתופפו בצל קורתו, אלא אף הוא הסתופף בצל האורחים. הצורך בשיחה עם הבריות צורך חיוני היה לעגנון; הן היו לו כעין אתנחתא, כעין בטלה־של־יצירה. הכלים שלו נתמלאו, כביכול, בכוח שביתת־עראי זו. הן העשירו אותו יותר מכפי ששיער האורח. הוא ידע לקבל שפע גם ממי שאין לו אלא מעט. סימוכין להתרשמות זו אני מוצא בדברי עגנון למראיינת גליה ירדני: “נדמה לי, שלא תמיד משופעים מן הגדולים – – – יש שמושפעים דווקא מקטנים, מכלי שני ושלישי. – – – כלום יכול אדם לדעת מה הדברים הנחרתים בלבבו” (ט"ז שיחות עם סופרים, עמ' 50). לאמיתו של דבר היה “עובד” גם בפגרא זו בעת קבלת אורחים, ולכן היו דבריו, על־פי־הרוב מענינים ומעוררים. ענין זה העסיק אותו, כנראה, מאד. וחזר אליו גם במקום אחר: “אבל יותר מהם (מגדולי ישראל) מכיר אני טובה לכמה עלוּמי־שם, שיותר ממה שקיבלתי מגדולי ישראל קיבלתי מפשוטי עם, שאין להם שם בארץ, וצריך אני להודות לשם שפקח את עיני ונתן לי לראות אותם ואת מעשיהם. ברוך המקום ברוך הוא שקישט את עולמו ביהודים נאים שכאלה” (מעצמי אל עצמי, עמ' 30).

סבורני, שיחס אמביוואלנטי זה היה לו גם למכתבים הרבים, שהיה מקבל מכל פינות הארץ והעולם היהודי. “צעדי נושאי־המכתבים ואחר כך מראה תיבת־המכתבים שבכניסה לביתי, גורמים לי דפיקות־לב”, אמר לי לא־פעם. “הם גוזלים את זמני ומטריחים עלי תשובות, ולבסוף אני מעורר תרעומת עלי, מפני שאיני יכול להשיב לכולם”. ובלי ספק היה כך. אבל לפי הרגשתי, היו המכתבים המרובים מכניסים בו גם התעוררות. כי סקרן גדול היה עגנון, והיה מצפה תמיד לאיזה חידוש יפה או תמהוני, שמכתב מן המכתבים עשוי להביא לו. ואמנם, מכתבים רבים כתב בתורת תשובות או שאלות שגררו אחריהן תשובות. במשך הזמן חדלתי לקבל את תלונותיו כפשוטן והייתי מבארן לי על פי פרד"ס.

 

ב    🔗

הגישה לביתו היתה חלק מרשמי הפגישה. כדי להגיע אליו היה אדם צריך להתקין עצמו יפה. היה דר בשכונת תלפיות, המרוחקת קצת. בדרך, בשעת נסיעה באוטובוס, היה המבקר מהרהר במה שצפוי לו ומקדים חד־שיח עם עצמו לדו־שיח עם עגנון. גם פיסת־דרך זו מן האוטו לבית עגנון העסיקה את המבקר. והנה ביתו. שרוי הוא בתוך חצר אפלולית מוקפת ברושים. כבּדל לעצמו. הוא בחינת דו־מעמדי: אזרח בסביבה זו וגם יוצא־דופן, שכן אינו מתחבר לא לפנסיון לקייטנים של הגב' קורנברג ולא לבתים ההדורים בשכונה. הכניסה בשער הגינה. מדרגות צרות מוליכות לחדר־המגורים, שרהיטיו פשוטים וצנועים ותשמישי־קודש שונים על הכוננית.

אך מוטב לתת רשות הדיבור לתיאור יחיד במינו של ביתו ונופו, מעשה ידי המספר יצחק שנהר, בסיפורו “בטרם הקיץ”. ש"י עגנון מלובש בסיפור בדמות ר' משה אהרן יאיר, וזאת תכנית הבית:

“אותה שעה ניצב על גג ביתו הסופר ר' משה אהרן יאיר, הכותב סיפורים וכבר פירסם כרכים הרבה. ביתו עומד מול סוכת דויד, ואף הוא גינה לו מסביב ובה שיח ואילנות. חדר עבודתו עשוי כמין דיוטה עליונה שמוצאה לגג, ויום יום בין הערביים נמלט מר יאיר מדפי ספריו ומרחף שעה יתרה בין שמים וארץ. אמנם אותו גג אינו עשוי לעדן את החושים ולהרבות תפארת בנפשך; דוּד של חום מתנוסס עליו בעטרת כתמי חלודה, ראשי צינורות מזדקרים בו כלפי מעלה ורצפתו עשויה עיקומי־טלאים של סיד וזפת. אף על פי כן, יפה הוא הגג מכמה וכמה טעמים. יכול אדם להתהלך בו ולשאוף רוח בלי שיטלטל במעלות ומורדות של רחובות השכונה, ובלי לפגוש סיעות בני אדם המברכים אותו לשלום ומטרידים אותו מהרהוריו. ואם יזדמן בשעה זו אורח לא־קרוא, בין אם בא להציע כתב־יד שאין לו שחר ואין לו תקנה, ובין לבקש המלצה בענינים חילוניים, שאין לו למר יאיר נגיעה בהם, הרי שנחמה אשתו יכולה לומר לו בפה מלא כי בעלה איננו בבית. ולא יהא בכך משום שקר. יכול אדם להתהלך ולהשקיף ממרומי הגג על רחבי ירושלים עיר הקודש, על ריבוי־האנפין של קריה נשגבה. הנה החורשה הקטנה העומדת בקרבת־מקום ומרשרשת בצניעות. הנה הגיא הארוך, שצלעותיו תלולות ומסולעות וגדר של חוטים דוקרנים עוברת בו לסמן את הגבול שבין ירושלים של ישראל ובין ירושלים של ערב. הנה העיר העתיקה ביקר, אשר שומרים זרים הופקדו על חומותיה, בעוונותינו הרבים, והיא מלבינה כתוכחת־אלם לעומתך. והנה הרי מואב הנטועים באופק ומנצנצים במעולף במשאת־נפש כחולה. והמראה מהלך עליך עגמומית ומתמזג עם עצבת־אין־פשר אשר לשעת דמדומים זו, והיו למסכת אחת של אגדה חיה ומרטיטה, בה הבלוּת יום חולף מכאיבה כפליים, וּבוֹקרו של יום המחרת מפוקפק שבעתיים. ונדמה לך, כי הדורות מלשעבר אינם רחוקים כלל, אלא מצופפים בסמוך, מעבר לגבעות השוממות הללו. ונדמה לך כי ארכה לא ניתנה לך לגמר מעשה ועלילה, אלא כבר אתה נתבע ליתן דין וחשבון, כבר אתה נתון בכפות המאזניים העולות ויורדות. ודוקא אותה שעה נשמע ברמה קול הגוֹנג האווילי של מרת זליגמן”. (סיפורי יצחק שנהר, כרך ג‘, עמ’ 388, 389).

זה נופו וזה ביתו של ש"י עגנון, שאליו נכנסתי מוּלָך על־ידי בעלת־הבית וכולי תהייה מרטיטה. תהייה זו לא נתמצתה עד היום הזה.

 

ג    🔗

מסופקני, אם היה סופר עברי, שהיה בקיא בחדרי חדריה של עירו – כעגנון. כל ימי חייו הפך בה והפך בה. לא הניח אדם, שהיה לו מגע כלשהו עם בוצ’אץ', שלא הוציא ממנו, ניתנה רשות לומר, שלא סחט ממנו, כל מה שהלה ידע עליה. כל פיסת־עתון, כל הקדמה לספר ישן או חדש, כל סיפור וכל רכילות וכל אנקדוטה, שהיה בהם רמז־רמיזא לעירו ולאנשיה, קלט בלהיטות ושם בכליו. וזה מנהגו עמי: בהזדמני לביתו היה מכריז ואומר: “אסתרליין, אורח חשוב בא אלינו. הגישי נא ‘שליבוביץ’” (יין־שזיפים) ועד שהספיקה רעיתו לבוא, היה מושיבני על ידו ומביא בעצמו את המשקה הזה. לאחר שתייה לחיים, אמר לי בהאי לישנא או בשינוי גירסא: ספר לי על בוטשאטש שלי. מה היה אחרי שיצאתי את העיר? מה אמרו עלי? האם התלוצצו עלי? הדיברו בשבחי?

בתחילה הייתי נבוך, אולם כשהרהרתי בדבר ראיתי, שיש טעם לשאלותיו. כי אמנם יש לי מה לספר לו. ואביא בזה כמה מן הדברים ששחתי לו בהזדמנויות שונות, והוא הודה, שהוסחו מדעתו, חוץ מענין אחד שנחרת יפה יפה בזכרונו.

סיפרתי לו כי בבית־המדרש הישן, שבו בילה עגנון את שנות־עלומיו, מצאתי על אחד העמודים הקדמיים של “מקראות גדולות” את תולדות המלב"ים כתובות בידי עגנון, בצירוף תשבחות לפרשן הזה, שמיזג, לדעתו, ישן וחדש, מסורת ומודרניזם.

סיפרתי לו, כי במסכת־ברכות דף נ"ז, שבו מדובר בחלומות ובפתרוניהם, כגון: “הרואה קדירה בחלום יצפה לשלום” – מצאתי הערת־שוליים של עגנון, המבארת טעמו של פתרון זה, והוא: מפני ששני כוחות, אש ומים, מנוגדים בטבעם זה לזה בתכלית, ורק הקדירה עושה שלום ביניהם.

וכן סיפרתי לו מה ששמעתי מפי זקני בית־המדרש על העונש שנענש עגנון. וכך היה המעשה: באותה מסכת ברכות דף ו' כתוב: “מי שרוצה להכיר את השדים, יביא אפר מנופה ויפזר אצל מיטתו, ובבוקר יראה כעין כרעי התרנגול”. בא עגנון והוסיף: “הגהה, צריך לקשור גם תרנגול…” הערה מלעיגה זו עוררה עליו זעמם של שליטי בית־המדרש וגזרו עליו גירוש לזמן־מה.

מעשה זה זכר עגנון היטב, מפני שעשה בשעתו רושם קשה עליו. ופנה אלי ואמר בבת־שחוק: אל תספר שעשיתי תעלול זה, כדי שלא ינדו אותי בשל כך.

ביחוד עשה אזנו כאפרכסת לשמוע מה שאמר עליו פרץ הלד, חסיד לוהט של הרבי מצ’ורטקוב, שהיתה לו חנות לממכר בדים. בימי נעוריו היה חבירו של שמואל יוסף טשאטשקעס ללימודים בבית־המדרש. כשנשאל מה היה טיבו של עגנון, לא ידע כלל מי זה עגנון, ורק לאחר הסברי דברים עמד על

שיכחתו ואמר: “הא, טשאטשקעס, ער האט שטענדיג ליב געהאט לאקעטקעס”, כלומר, “אהב תמיד דברי־מתיקה”, היינו, לא הלכה ופוסקים, שהם בחינת לחם ובשר, אלא דברי אגדה ומדרשים, שהם מיני תרגימא ופרפראות.

סיפור זה בידח את דעתו ואמר ביידיש: ער איז געווען שטענדיג א כניאָק (הוא היה תמיד בטלן צר־מוח). אני עליתי עליו בקלויז גם בדרוש של פלפול.

כשלעצמי, לא קיבלתי את הערכתו, שכן אותו פרץ הלד היה בעיני בר־אוריין חכם וחריף על פי דרכו. אבל תגובתו של עגנון היתה אופיינית למי שפגע בכבודו.

נראה, שהערכה זו כחובב־אגדה־ומדרשים ולא כבעל הלכה ופוסקים, הגיעה אליו גם מפי אנשים אחרים, והיא גרמה לו צער. ונדמה לי, שאחת מכוונותיו בחיבור הספר “ימים נוראים” היתה להזים אותה עדות עליו. לתכלית זו השתמש “באלף ספרים ויותר”. בהקדמתו לספר זה הוא אומר בין השאר: “אחר תתי שבח והודייה לאל חסדי, ששם חלקי בין לומדי תורתו וזיכני לחבר חיבור זה וכו'”. כשבאתי אליו לאחר צאת “ימים נוראים”, שאלני בנעימה של שמחה: נו, הקראת את ספרי “ימים נוראים”? הוא ראה בו נצחון של ההלכה על האגדה. לענין חשיבות ההלכה חזר בשיחות שונות עמי ועם אחרים, ובספרו “האש והעצים” (עמ' מ"א) אומר “זקננו ר' שמואל”: “הוא שאני אומר לאותם שמניחים את הגמרא מפני ספר מוסר, מוטב שתלמדו דף גמרא, שאם למוּסר אין ספר־מוסר יפה מספר התלמוד”.

וכך היינו מפליגים והולכים ומעבירים כבני־מרון משפחות רבות ועומדים ביחוד על התמהוניים שבהן.

 

ד    🔗

פגישותינו ושיחותינו נתרבו ותוכנן נתגוון לאחר שנעשיתי בשנת תש"ח (1948) עורך “הפועל הצעיר”. הוא היה מייחד את הדיבור על ראשי מפלגת “הפועל הצעיר”, כפי שהכירם מראשיתם, ודעותיו לא היו שוות לדעותי ביחס לכמה מהן. יוסף שפרינצק, יוסף אהרונוביץ, אליעזר יפה, שלמה שילר, אליעזר שוחט, יוסף ברץ, יוסף בוסל, עדה מימון ועוד תוארו במונולוגים שלו בתאבון רב, כמי שרוצה בכל כוחו לתקן הערכות מקובלות. גם בכמה מכתבים חזר על כך, אלא שעוד לא הגיעה השעה לפרסם את הדברים.

חליפת־המכתבים נעשתה תכופה, תובע הייתי ממנו להשתתף בכל גליון של חג או לרגל מאורע מסויים, והוא היה מתפנק בתשובותיו, עתים נענה ועתים אינו נענה. לדוגמה:

למר כהן הנכבד שלום עליך וברכה טובה.

מתוך מכתבי שאני שולח לך על ידך ללופבן תראה מפני מה נתעכבו דברי עד עכשיו. ועכשיו לענין. יפה עושים אנשי עירנו שרוצים לעשות יד ושם לבוצ’ץ' על ידי ספר. חבל שאין בינינו לא היסטוריונים ולא פולקלוריסטים. מכל מקום צריכים לאסוף את החומר. ואף אני אספתי לי קצת ספרים שנתחברו על ידי גדולי עירנו וכן רשמתי לי דברים שמצאתי מהם בספרי שו"ת. אבל החומר אינו מסודר, ואיני יודע אימתי אסדר אותו. גם אינו שלם. ואני לצערי מאוהבי השלימות אני.

בשעה זו לא אוכל לבוא לישיבה. אבל אי“ה בתחילת החורף כשירווח לי אבוא בחפץ לב לתל־אביב ואשמח לדון עמכם בענין הספר. אגב, פניתם לד”ר א. ברור, ולשאר חכמים כיוצא בו? מי הם איני יודע.

שמח אני על המסה שכתבת עלי. הן מחמת הדבר עצמו והן מחמת מחבר המסה. ספרך על יע“ס יש בידי, אבל אינו נמצא עכשיו לנגד עיני ואיני יודע אם הזכרת בספרך את מכתבו של יע”ס אל ד“ר י”ש בלאך שנתפרסם במחברת “כבוד חכמים” שהוציאה קהלת פלאריסדארף.

דורש שלומך ומוקירך ש"י עגנון

למכתב זה אין תאריך, אבל לפי השערתי נכתב בשנת תש“ז, שכן לופבן נפטר בסוף תש”ח. בינתיים באה מלחמת הקוממיות ודחתה את ביצוע תכנית הספר. וכך היתה תחילת המעשה:

לאחר מלחמת־העולם השניה, כשנודע עוצם השואה שנתרגשה על יהדות אירופה, ובתוכה גם על בוצ’אץ' עירנו, רחשו כמה מיוצאי עיר זו מחשבה, להקים יד לה בדמות ספר, שיתאר לדורות הבאים את ייחוד קהילתה וערכה. המחשבה התחילה ללבוש ממשות עם קום המדינה. ועד יוצא בוצ’אץ' הטיל עלי את כינוס החומר ועריכתו בספר. לאחר שנטלתי עלי משימה זו, היתה ראשית מעשי לבקר אצל עגנון ולהימלך בדעתו. שהרי להתקין ספר על עירו של עגנון – לאו מילתא זוטרתא היא. הוא התלהב לרעיון זה ועוררני לגשת למלאכה, תוך הבטחה שיסייע בידי במתן חומר ובעצה. כפי שיתברר מן המכתב הבא:

ירושלים תלפיות ח"י אלול שנת שמואל יוסף עגנון (תשי"ב)

כתיבה וחתימה טובה לך יקירי, יפה עשית שכתבת לי, שנתת לי פתחון פה לענות לך על מכתבך שבא עלי בזמן שתקפה אותי מחלתי לא עליך. עתה לענין מאמרו של ק. כמה גרועה מלאכה זו. ממש בושה לקרות דברים קלושים שכאלו. אומר לך דבר, בוטשאטש גדלה והולכת בלבי יותר ויותר ומחמת גדולתה ומחמת חולשתי אי אפשר לי להזדקק לשום דבר על בוטשאטש. מכל מקום מקבל אני עלי בלי נדר לכתוב ביבליוגרפיה של ספרי חכמי בוטשאטש, רק אל תדחק את השעה. לכשיגיע הזמן ייעשה הדבר. רוב הספרים אינם מצויים כאן. אפשר אתה מוצא אצל אנשי עירנו שבתל־אביב את החומשים של ר' זאב פוהורילע? שאל וחקור ודרוש. בינתים קבלתי את ספרו של פרנהוף, חבל, דברים ששלחתי לו לפני שמונה וארבעים (שנה) לא ירד לסוף כוונתם ושיבש אותם. כשתהיה אצלי אראה לך מה הם. בתולדותיו שכתב בנו החליף פרנהוף בפרנהוף.

בקשה לי אליך, שני גליונות של הפועל הצעיר 38־39 לקח ממני הרב ר' מיכל טיקוטשינסקי ולא החזירם לי. שמא אתה יכול למלאות לי את החסר?

אני מחזיר לך את מאמרו של ק'.

אני שמח שבא ספרי לידך.

אם יש בידך ספרו של פרנהוף “ציון לאיש מצוין” ואתה מוכן לוותר עליו – תן אותו לי.

שמא אתה צריך למכתביו של לופבן עליו השלום?

שלום וכל טוב ש"י עגנון

ראוי לשים לב לתאריך שנת “שמואל יוסף עגנון”, שהיא בגימטריה תשי"ב.

ואמנם, קיים עגנון הבטחתו במידה שלא פיללתי כלל. מובן שסיועו לא היה בצד הטכני, באיסוף החומר ובעריכתו, אלא קודם כל בתרומתו שלו, שהיתה באמת סגולית. הוא מסר לי בשביל הספר כמה סיפורים חדשים על בוטשאטש, שלא ראו עדיין אור, וכן חיבר ביבליוגראפיה בשם “ספריהם של אנשי בוטשאטש, עליהם השלום”. זוהי חטיבה המייחדת עיר זו, שהיתה מוכתרת ברבנים ובתלמידי חכמים, בתורה ובהשכלה, בסופרים ובמחברי ספרים, במנהיגי תנועות ובאנשים בעלי מוניטין. כשמונים ספרים נמנו באותה רשימה, שרובם ספרי הלכה, פירושים וספרי יראים ומיעוטם ספרות עברית מודרנית. גאוותו של עגנון היתה על חיבור זה, שבמכתבו אלי מיום כ' טבת תש“ז הוא אומר: “בכוח שבזבזתי על הביבליוגראפיה יכול הייתי לכתוב שני אורח נטה ללון”. בגוזמה זו ביקש לומר שלושה דברים, א) כמה חשוב חיבור זה בעיניו; ב) כמה עמל הוא עד שרואה ספרו נשלם; ג) כמה חשובים “ספר בוצ’אץ'” ועורכו, שטורח למענם טירחה מרובה כל כך. אבל אין ספק, שאיסוף החומר לרשימה זו היה קשה מאד; הוא החמיר עם עצמו וביקש לציין את פרטי הספרים, שמות מחבריהם המדוייקים, מקום פרסומם ושנת פרסומם, וחזר על אכסניות וספריות שונות כדי להשיגם, ולא את כולם מצא בנקל. וזאת לדעת: הוא ראה ב”ספר בוטשאטש" – ובדין – רקע מובהק לביוגראפיה הרוחנית והמשפחתית שלו, שבאמצעותו יתחוור למבקרים סביבת גידולו ויצירתו. ולא עוד אלא שקיווה, שיתגלו לו גם דברים שלא ידע. ואמנם מצאתי בסיפורים, שכתב אחרי הופעת הספר, עקבותיהם של רישומים ועובדות, שנכללו בספר. הם שימשו בשבילו חומר היולי לעיצוב אמנותי, עגנוני.

דעת לנבון נקל, שלא כאמירה עשייה. אף על פי שגילה יחס חם לספר ורצון רב להיות לי לעזר, היה מתרשל בהמצאת דבריו והייתי צריך לזרזו זירוז אחר זירוז. ולמעשה, לא ידעתי, לאמיתו של דבר, מה הוא עומד להעניק לי בשביל ספר־בוטשאטש. על מקצת מן הלבטים האלה יעידו כמה מכתבים, ששיגר אלי עגנון באותו זמן.

כשניגשתי אל המלאכה, ביקשתי את עגנון להיות עורך הספר, או לפחות שותף לעריכה, ששמו יתנוסס על הטופס הרשמי, המזמין את המשתתפים, ואחר כך על שער הספר. על כך השיב לי:

ירושלים, תלפיות, עש“ק שמות תש”ז

מר ישראל כהן יקירי

הפרוספקט עלה יפה ואינו צריך לתיקונים. אבל מאחר שהצעת לפני “להעיר ולתקן ולשנות ולעשות בו כבתוך שלי”, הרשיתי לעצמי להעתיקו בקצת שינויים קלים – והבוחר יבחר.

מטעמים כמוסים עמדי, איני יכול לחתום על הכרוז. ואחד הטעמים שקיבלתי עלי, שכל מקום שיש בו משום בקשת ממון, אל תהי חתימתי עליו. אבל כל כמה שידי מגעת אסייע בידיך הן בסידורו של הספר והן ברשימות ביבליוגרפיות של רבני בוטשאטש וחכמיה וסופריה והן בכמה זכרונות והן בתמונות של כמה מאנשי בוטשאטש, כגון תמונת ר' אברהם מילר, אביו של ד“ר מילר, כמו בית הדפוס הראשון בבוטשאטש ותמונת יצחק פרנהוף, וכן כמה תמונות מאנשי בוטשאטש, ואולי אוסיף רשימה על כמה מתלמידי חכמים שבבוטשאטש, הנזכרים בשו”ת (בשאלות ותשובות).

בכבוד ובברכה טובה, מוקירך ש"י עגנון.

עגנון נהג בענין הפרוספקט כפדגוג. הוא חשש שמא איפגע מן התיקונים המרובים שעשה בטיוטה שלי, לפיכך מיעט את חלקו בו, אבל אליבא דאמת שינה את הנוסח לצד ההשבחה והעילוי. ואני שמחתי מאד על כך. הנוסח כולו של עגנון נמצא ברשותי בכתב־ידו, וראוי לפרסמו. אני “שיפצתי” את הצדדים המעשיים ושרטטתי את תוכנו של הספר.

וזה תוכנו של הפרוספקט המנוקד:

"לאחינו ולאחיותינו יוצאי בוצ’אץ' באשר הם שם!

על בוצ’אץ' עירנו שנחרבה בידי טמאים ארורים, בידי קלגסי היטלר ימ"ש, ועל עם ה' אשר נהרגו שם במיתות משונות ואכזריות, אנו כולנו אבלים. לעולם לא נשכח את עיר מוצאנו, יפת־נוף, משוש ימי ילדותנו, בה גדלנו ובה הכרנו לאהוב את עמנו ואת ארצנו. מפי זקניה ורבניה וחכמיה למדנו ארחות־חיים, ובבתי־מדרשות שבה ובבתי־ספריה קנינו תורה עם השכלה. מה יקרה כנסת־ישראל זו בזעיר־אנפין, שמצאה קן לה בבוצ’אץ'. ימים יעברו וימים יבואו וימי אבלנו על חורבנה לא יתמו. עד עולם נזכור את נפשות אחינו ואחיותינו אשר מצאו את קברם באדמתה.

אולם אל נסתפק בקינים והגה והי, אלא נעשה־נא זכר לקהילתנו הקדושה ונספר על חייה ועל אוצרות תרבותה, שהושמדו בידי זרים ארורים. ואם בטלו החיים מעירנו, הלוא זכר כל הקדושים אשר נהרגו – חי בקרב לבנו. על־כן נשמור את זכרם לדורנו ולדורות הבאים אחרינו, למען ידעו כמה תורה וכמה חיים היו בעירנו, תורה וחיים שהיו שופעים ומשפיעים ומשתזרים במסכת של תולדות ישראל בגליציה.

על כן נתעוררו כמה מאנשי עירנו, היושבים בארץ־ישראל, להקים מצבה, מצבת־קודש לבוצ’אץ‘, בדמות ספר גדול. אמנם מלאכה זו אינה קלה. הרבה חומר הושמד עם חורבן העיר וזכרונות קדומים אבדו עם הנפשות הטהורות שירדו לקבר. ואולם עוד יש חומר מפוזר בכל תפוצות ישראל, בכל מקום ומקום שבני בוצ’אץ’ שרויים, וחובה היא להציל כל זכרון מן השכחה ולהעריכו ולסדרו, כדי להשאיר ניר ולתת שם לקהילתנו.

לכל אחד ואחד מאנשי בוצ’אץ' יש איזו מזכרת ממנה או ציור או תמונה שלקח עמו בצאתו מן העיר. כל אשר אלה לו מתבקש לשלחם לנו לזמן קצר על־פי הכתובת שלהלן, כדי שנעשה העתקות או גלופות. והבטחתנו נאמנה להחזיר אותם לבעליהם.

ספר זה שאנו מבקשים לעשות יהיה נאה לעירנו ונאה לכל זוכרי שמה. גדול יהיה הספר גם בכמות והוצאותיו מרובות. על־כך אנו פונים לכל איש ואשה שמוצאם מבוצ’אץ‘, וגם לאלה שמכירים בערך מפעלנו, שירימו את תרומתם להצבת יד לבוצ’אץ’, ויהיו עמנו לסייע אותנו בחומר וברוח ולעמוד לימין חבר אנשי עירנו מחברי הספר, כדי שנעשה עבודה תמה, לשם ולכבוד ולתפארת לעירנו ומצבת קודש לקדושיה הי“ד”.

מעודד מהשתתפותו של עגנון בחיבורו של הפרוספקט, פניתי אליו שנית, שיסכים לתת את שמו כעורך־שותף לספר, ועל כך השיב לי במכתב כדלהלן:

ירושלים, תלפיות, פ' יתרו, תש"ז.

מר ישראל כהן חביבי,

בתשובה על מכתבך מיום 29 לחודש העבר. דע לך, יקירי, שאני מקושר בהוצאה ואין לי רשות לערוך ספרים או חוברות, ואין צורך לומר, לחתום כעורך על ספר או חוברת שאינם באים מכוח ההוצאה שאני מקושר בה. ובכן, יקירי, אף על פי שאני רוצה בהוצאת ספר־בוצ’אץ' איני רשאי לפרסם את שמי כעורך או כמסייע לעורך. אבל מה שהבטחתי אקיים אי"ה, לעזור על ידך בעריכת הספר בלא הזכרת שמי כמסייע ולתת בספר בוצ’אץ':

1) רשימת חכמי בוצ’אץ';

2) רשימת ספרים שנתחברו על ידי אנשי בוצ’אץ';

3) ספרים שאנשים בבוצ’אץ' הוציאו;

4) רשימת אנשים שנזכרים בספרים, ואולי גם אותם שנזכרים כפרנומרנטים או שחתומים על כרוזים;

5) תמונות של אברהם מילר, אביו של ד"ר מילר, ושל יצחק פרנהוף וכן על כמה בעלי כתרים.

6) אגרות.

ושלום לך וכל טוב

מוקירך, ש"י עגנון.

נ.ב. אגודת הסופרים שלחה לי הדפים של מאמריך. קראתי ושמחתי שזכיתי בעיניך כל כך. ואף אתה זכית בעיני, שכתבת מאמר טוב.

אם אתה עולה לירושלים, כתוב לי תחילה.

את המכתב הזה רציתי לשלוח באחריות, אבל כדי שלא להשהותו, שקשה לי לילך לעיר, שלחתי אותו כמעט פשוט.

מתי יצא ספר ארבעים שנה?²

עגנון היה מספר לי בעל־פה ובמכתבים (ולא את כולם אני מעתיק פה) על מהלך כתיבתו בשביל “ספר בוטשאטש”, עתים בתרעומת שאני “מעביד” אותו ועתים בניחותא, על הצלחתו. אך הנה הגיע לגמר כתיבת הביבליוגראפיה על מחברי עירנו ומיד מיהר לבשרני על כך:

ירושלים, תלפיות, ערב שבת חזון תשט"ו.

יקירי מר כהן,

סיימתי את הביבליוגרפיה. אם אתה רוצה אשלח אותה לך ואם אתה רוצה לבוא לירושלים אתן אותה לך וכאן נתייעץ על סידורה וכן כל כיוצא. מר שוּנמי שכבר מנוסה בכגון זה בהדפסת ספרי ביבליוגרפיה הבטיחני לסייע לנו.

כאן נוכל לברר שאר עניינים שצריכים בירור כגון תמונות וצילומי כתבי יד. ומוכן אני לעשות עמך יום שלם ובלבד שנסיים ענין הספר. אל תשכח להביא עמך את מלאכת מחשבת. עשיתי רשימה שלימה של שמות הספרים שנתחברו ע“י אנשי בוצ’אץ' אחר השואה. מלבד ספרך החדש כבר רשומים כולם. אי”ה אחר שיצא “ספר בוצ’אץ'” אפרסם את הרשימה בעיתון ביבליוגראפי.

צלצל אלי יום קודם לבואך, כדי שאתפנה כולי לכבודך.

שמא כדאי לך להביא עמך את החומר שאתה מפקפק בו, הרי מזקני עירנו אני עכשיו, ואולי אוכל לתת לך עצה מה לקרב ומה לרחק.

ושבת שלום ומבורך ש"י עגנון

לאחר עמל של חמש שנים הוכן “ספר בוטשאטש” ויצא לאור. הוא נתקבל יפה ולא רק על ידי אנשי בוטשאטש בארץ ובעולם, אלא גם על ידי הקהל הרחב, וביחוד על ידי חסידי עגנון, קוראים ומבקרים. שכן החומר הצבור בספר זה בא ללמד על העיר בוטשאטש ועל עגנון, שהוא גידולה של עיר זו. הספר מגלה את סביבת חינוכו וגידולו של עגנון, מוליכנו למחבואי יניקתו ופורס לפני הרבים את הנוף הרוחני והחברתי שנסתפג ביצירתו. מכאן ואילך לא ייתכן כל מחקר עגנון, ואין צורך לומר, כל מונוגראפיה על עגנון, בלי “ספר בוטשאטש”.

תיכף להופעת הספר, המצאתי טופס אחד לעגנון והוא השיב לי על כך במכתב הבא:

ירושלים, תלפיות, ל“ד בעומר תשט”ז.

מר כהן יקירי,

הנני מברך אותך בברכת מזל טוב על הספר, ספר בוצ’אץ' שנולד לך. יהי רצון שיהא לך קורת רוח ממנו. עדיין לא הספקתי לעיין בו כי שלחת לי את הספר כחבילה, ועד שמצאתי לי שליח ללכת לעיר ולהביאו לי מן הדואר יצאו ימים. אבל רואה אני שעמלת בו יפה ולפום צערא אגרא.

רוצה אני לקנות לי חמישה ששה טפסים לשם קרובי. ועתה אני שואל ממך, דבר עם המו"ל ואמור להם, שיתנו לי הנחה גדולה, כל כמה שאפשר ופקוד עליהם שישלחו לי את החבילה לביתי ממש, ולא כחבילת דואר שמרבה עלי את הטורח.

לשם תיקון הספר מוכן אני לתקן כל שגיאה. ואם ירצה השם לכשתזכה להוציא מהדורה חדשה תמצא אכזמפלר מתוקן. כי יש בו מה לתקן כאשר ראיתי בהשקפה אחת.

ושלום לך ולביתך ש"י עגנון

 

ה    🔗

בעקבי “ספר המתנגדים” ליצחק פרנהוף

ענין אחר, שקירבני לעגנון והביאני לידי שיתוף־פעולה עמו היה הוצאת ספרו של איצי (יצחק) פרנהוף “ספר המתנגדים”. פרנהוף, שראשית פעילותו הספרותית חלה בסוף המאה הקודמת, היה מורה ונתן שיעורים פרטיים לעברית בבוטשאטש. הוא היה סופר עברי, שהשתתף בכתבי־העת שיצאו בגליציה בימים ההם. הקים במה בבוטשאטש בשם “ספרי שעשועים”, שצורתם היתה דומה במקצת ל“ספרי אגורה” של בן־אביגדור. במה עברית קטנה ופרובינציאלית זו זכתה לרכז בחוברותיה המעטות סופרים, שהיו עתידים להיות אנשי־שם, כגון טשרניחובסקי, ברדיצ’בסקי וקלוזנר. וכשפסקו חוברות אלו לצאת ניסה להקים במות חדשות כגון “הירדן”, “העברי הצעיר”. ספרו הראשון היה “מאגדות החיים”, שהביקורת לא קיבלה אותו בסבר־פנים יפות. הואיל ובוצ’אץ' היתה ידועה כעיר של משכילים ומתנגדים, כתב פרנהוף סיפורים על המתנגדים, שנשארו בכתב־יד בידי בנו ויליאם פרנהוף בניו־יורק. מפי קופל שווארץ, שהיה מקורב קירבת־משפחה לפרנהוף, נודע לי על אותו כתב־יד ובעזרתו הישגתי אותו, ואף ביקשתי את הבן לכתוב זכרונות על אביו, שנתפרסמו ב“ספר המתנגדים”.

ש"י עגנון העריץ בנערותו את הסופר פרנהוף, וכשהיה בן עשר כתב אליו ברכה מחורזת לראשו השנה בזו הלשון:

כַּרְטִיסִים

נִדְפָּסִים

אֵין עִמָדִי,

לָכֵן אֶשְׁלְחָה

רִגְשֵׁי בְּרָכָה

בִּכְתַב יָדִי

־־־

וְהָרְגָשׁוֹת

מֻגָשׁוֹת

בְּרוּחַ וְכַוָנָה

לֹא כְּמַעֲשֵׂה־הַקוֹף

תַּגְבִּיהַּ עוּף

בְרֵאשִׁית הַשָׁנָה.

־־

אֹשֶׁר וְהַצְלָחָה

מִמְקוֹר הַבְּרָכָה

בַּקֹדֶשׁ אֶשְׁאֲבָה

נַחֲלֵי שָׁמַים,

עֵדֶן הַחַיִים

אַגִישׁ בְּאַהֲבָה.

פרנהוף הטיל ספק בבעלותו של הנער טשאטשקעס על מחרוזת־הברכה והשיב לו באגרת, בהאי לישנא:

אֶל הַנַעַר שְׁמוּאֵל נֵרוֹ יָהֵל,

בְּשִׂמְחָה מְיֻחָדָה וּטְהוֹרָה

קִבַּלְתִּי בִּרְכָתְךָ הַשִׁיר.

כ’הוֹבּ אוֹבֶּר זֶר מוֹרָא

טוֹמֶר אִיז אֶס נִישְׁט פוּן דִיר.

־־

דִילְמָא לָאו אָבִיהוּ אַתָּה

אַף כִּי שִׁמְךָ בְּסוֹפוֹ נָעוּץ,

גֶמַכְטְ האָט אֶס דַן טַטֶה,

אָבְּגֶשְׁרִיבֶּן הָסְטוּ – שְׁקוּץ.

־־

אֲבָל, יְהִי כֵן אוֹ כֵן,

בְּאַהֲבָה אֲקַבֵּל מִנְחַת־שַׁ"י,

אוֹיבּ סְאִיז דֵיין גֶדִיכְט אוֹדֶר נֵיין,

זֵיי גֶזוּנְד סַי וִוי סַיי.

עגנון זכר את פרנהוף לטובה ולאהבה, ואף אני נתבשמתי בשעתו מ“ספרי שעשועים”. וכשאגודת הסופרים ייסדה הוצאת “ספרי נפש” ומסרה את עריכתם בידי, מיד עלה על דעתי ספרו של פרנהוף, שכיניתיו אחר כך בשם “ספר המתנגדים”, ושיקעתי בעריכת כתב־היד עמל רב. עגנון ידע על קיומו של כתב־יד כזה, וכשבישרתי לו שהוא בידי ואני מכין את הוצאתו לאור, נתמלא שמחה, וכתב לי את המכתב הבא:

ירושלים תלפיות ג' נח תש"י

מר כהן היקר

– – – דבר טוב אתה עושה שהתחלת מטפל בהוצאת מבחר כתבי פרנהוף. תמונתו מצויה אצלי בתוך אחד הארכיונים שמונחים במרתף בטלביה. לכשתבוא אצלי אפשר שיעלה בידי לספר לך דברים עליו, הרי הכרתיו בילדותי ובאתי אתו בכתובים. לפני עשרים ושבע שנים פנה אלי משה בנו שמצא מו“ל לכתבי אביו על מנת שאני אכשירם לדפוס, אבל טרוד הייתי ולא נפניתי להם. לימים סיפרתי את הדבר לש. בן־ציון ע”ה ואמר לי, שהוא היה מקבל עליו ברצון לעשות נפש לפרנהוף על ידי כתביו.

אותי תמצא בביתי בכל יום ובכל עת, חוץ מיום רביעי אחר הצהרים. מכל מקום טוב שתודיעני תחילה, שהרי הרבה טרדות שאינן צפויות מראש מוכנות לאדם. כתובתי: ש"י עגנון ירושלים תלפיות, מכאן אתה למד שחזרתי לביתי לתלפיות.

ושלום וכל טוב ש"י עגנון

הוא סיפר לי בשמו של פרנהוף מימרא הלצית נאה, שיש בה משחק של ניגודים. בשעה שהיו באים אורחים לבקר אצלו והיה עסוק בשיעור פרטי, היה מתנצל לפני אורחו ואומר: “ווארט מיר צו א מינוט, כ’האב צו געבן א שטונדע… (המתן נא רגע, עלי לתת שיעור של שעה). וכן קיבלתי מעגנון כמה פרטים חשובים על חיי פרנהוף, ששיבצתי אותם בהקדמתי לספר זה. כשהופיע הספר, לא כל חברי הועד היו מרוצים מן הבחירה, והיו שחשדו בי במשוא־פנים כלפי סופרי גליציה, וברקוביץ בקולו הצרוד והנחמד העיר: כלום אינכם יודעים, שיש “אינטרנציונאל של יוצאי גליציה?” שכר הלצה – הלצה, אבל אני הייתי סבור, ועדיין אני סבור כך, ש”ספר־המתנגדים" הוא מעין מקבילה לספרי־החסידים השונים. ואמנם ספר זה הוא יחיד בסוגו בספרות העברית. החסידים משמשים בסיפורים אלה רק רקע ותפאוּרה למתנגדים. פרנהוף העמיק בנפשם של המתנגדים בבוצ’אץ' וארחות־הנהגתם והעלה, כי ביסודו של דבר, דומים המתנגדים במהותם ובשורש נשמתם לחסידים. שכן החסידים מתנגדים בהתלהבות למתנגדים ומעריצים את החסידות, ואילו המתנגדים מתנגדים בהתלהבות לחסידות ומעריצים את שיטתם. אותה מידת קנאות דבקה בשתי הכתות כאחת, ואין בין זו לזו אלא הבדל של נושא. בשולי כתב־היד של פרנהוף רשומים שמות של אנשים, תושבי בוצ’אץ‘, ששימשו פרוטו־טיפוסים לגיבוריו בסיפורים. ואגב כך נמצאנו למדים, שלא “בדה” הנפשות הפועלות מן הלב, אלא הן אבר מן החי בקהילת בוצ’אץ’.

עגנון שמח איפוא מאד למראה הספר של פרנהוף, ואמר, שצריך להוציא גם את כל מה שכתב. כאשר העירותי לו, כי בתרגומו לאגדות אוסקר ויילד מכנה אותו פרנהוף “וילדה”, משום שלא קרא את השם האנגלי Wilde כהלכתו, אלא לפי כתיב גרמני – אמר: “כן, אין צורך אפילו לתקן את הכתיב הזה, משום שתמיד היינו משנים את שמות הגויים. לפלאטו הוספנו א' ונ' וייקרא אפלטון, את אריסטוטלס קיצרנו וייקרא אריסטו, וכיוצא בזה…”

באחת הפגישות סיפרתי לעגנון, כי בחוברת ב' של “ספרי שעשועים”, שיצאה לאור בשנת 1896, נדפסה רשימה בשם “שני דמיונות”. ברשימה זו מתאר פרנהוף את התרשמותו העמוקה מן ה־Judenstaat של הרצל ואת חלומותיו שנתעוררו בו תוך כדי מקרא בספר זה. אגב כך הוא מתרגם את המלה Judenstaat “מדינת ישראל”. ובין השאר יאמר:

“ועיני תראינה, והנה הבנים נבחרים לבתי־ועד, שרי־פנים ושרי־חוץ ושרי־אוצרות”. המדינה היא מדינת ישראל, והמיניסטרים מכונים בפיו: שרים, שכן בתמימותו חשב, שלא די בשר־חוץ אחד ולא בשר־פנים ובשר־אוצר אחד, אלא יש צורך לפחות בשניים… הוא היה איפוא הראשון, שכינה את מדינתנו ושריה בשם הנכון מתוך אינטואיציה לשונית מופלאה. עגנון, שהכיר יפה את “ספרי־שעשועים”, אמר, שאינו יודע היכן נשתקעו ספרים אלה, וביקש ממני להשיגם בשבילו, והביע התפעלות מן הגילוי: “הכל מגליציה; גם מדינת־ישראל הומצאה על ידי סופר מגליציה”. הואיל והיו לי שתי סדרות של “ספרי שעשועים” שלחתי לו סדרה אחת והודה לי מאד על כך.

 

ו    🔗

עגנון על כתבי

בשנת תשכ"ב (1962) כינסתי חלק מדברי־הספרות שלי בארבעה כרכים. מחמת יכולת כספית מצומצמת לא כללתי בכינוס זה מסות ומאמרים, שמצאתים ראויים להיכלל בו, ודחיתי את הדבר לעת־מצוא, לכשירחיב. מובן מאליו, שקביעת מה שנכנס ומה שיידחה נשקלה ביני לבין עצמי, ולא עירבתי בכך איש זולתי. כשיצאו הספרים לאור, היה עגנון בין הראשונים ששלחתי אותם אליו. לאחר שקיבלם, שיגר אלי את המכתב הבא:

מר ישראל כהן היקר, ארבעת הכרכים הגיעוני אחר שמצאתי איש ללכת לחברת קשר ואחר שיצא האיש להביא את הספרים לסניף “הארץ” ומסניף “הארץ” לביתי. דברים כהווייתם!

ובכן לאחר שהגיעו ארבעה הכרכים לידי שמחתי עליהם והנחתי אותם לפני לקרות בהם, ומקצתם כבר קראתי. ובלי שפת יתר אומר לך שבחם. עריכת הדברים בסגנון טוב, ואין צריך לומר הדברים עצמם, טובים ונעימים ומושכים את הלב.

משער אני שיש בידך עוד דברים לכתוב, ואני מברך אותך שיעלה בידך לכתבם כבארבעת הכרכים. אם תהיה בירושלים ואם תחפוץ לראות אותי נדבר בעל פה מה שלא כתבתי בכתב. הלוא יודע אתה שאין כוחי בכתיבה על ספרים ודברי סופרים.

ותודה רבה לך על מכתבך

וברכה טובה לך

א' בהר תשכ"ב ש"י עגנון

נעניתי להזמנתו ובאתי אצלו, לאחר שהודעתי לו על כך. הוא קיבלני בהתעוררות, והרגשתי שעיין בספרים ויש לו מה להעיר. ברור, שהייתי דרוך לשמוע מפיו הערכה או הערה. ופתאום שאלני, למה לא הכללתי בספרי שני דברים, שאף אני התלבטתי אם לדחות הכללתם מפני אחרים או לדחות אחרים מפניהם. והפליאני הדבר, שהוא זכר את תוכנם ואת מקום פרסומם. אותה שעה נתחזקה בי המסקנה, שהוא קורא בדבריהם של סופרים אחרים יותר משהוא מוכן להודות. ביחוד קרא דברי ספרות ב“הפועל הצעיר”. ופעם, כשנתפרסמו דבר אליעזר שטיינמן, שכפי הנראה לא הפיקו רצון ממנו, אמר לי:

“לדעתי, צריכים לכתוב ב”הפועל הצעיר" סופרים ותיקים, שהתחילו לפרסם בו מראשיתם, או סופרים צעירים, שמתחילים לפרסם עכשיו; אך לא סופרים ותיקים שכתבו כל ימיהם בבמות אחרות…"

*

בשעה שעסקתי בחיבור “אוצר פתגמים מקבילים”, שעניינו עימות הפתגמים האנגליים והגרמניים עם הפתגמים העבריים, חקרתי לצורך זה ונברתי בספרים עתיקים וחדשים, מן המקרא, ספרי ימי הביניים והספרות העברית החדשה, כדי להוציא מתוכם רבבות פתגמים, שמקצתם היו חבושים שם דורות, ללא שימוש, ולהכניסם למחזור החיים. ערכתי חפש מחופש אחרי ספרים מסוג זה, וכשניגשתי להוציא חלק שני, פניתי גם לעגנון בבקשה, שישאילני מאוצרו הטוב ספרים או קונטרסים ישנים, שמצויים בהם פתגמים עבריים. והוא נענה לי ברצון תוך הערה שחזר עליה פעמים אחדות: “אתה רואה, ספרים אלה לא שזפתם עין ומעולם לא הוצאתי אותם מחדרי, ולך אני משאיל אותם, להודיעך יחסי לבני בוטשאטש ואליך”. בין ארבעת הספרים שהשאילני היה גם הספר “מלאכת מחשבת” לר' משה ב“ר מנשה חפץ, דרשות וביאורים על התורה, שיצא לאור בויניציאה בשנת ת”ע (1710), שעל שערו תמונה גדולה ויפה של המחבר. עגנון היה חרד מאד לספר זה, שלדעתו הוא יקר־המציאות, ובכמה מכתבים שילב שורה מודגשת: “אל תשכח להביא עמך את מלאכת מחשבת”. הואיל ולענין מלאכתי לא היה לי חפץ רב בספר “מלאכת מחשבת” של ר' משה חפץ, מיהרתי להחזיר לו את מבוקשו ולשכך את דאגתו. שכן עגנון היה קשור אינטימית לכל ספר בספרייתו, שרכישתו היתה מעונבת להרפתקה מיוחדת ולגורל מיוחד. ועגנון היה מפליג לפעמים בתיאור אותה הרפתקה. גורל כזה היה לספר “מלאכת מחשבת”, שפעמים אחדות נשתקע בספרייה ולא היה יכול למצוא אותו, אף על פי שהיה ברור לו, שלא הזיזו ממקומו, לפיכך חרד לו כל כך, הסביר לי, ושאל לשלומו. בכלל – אמר – המשאיל ספר מביתו, מעליב בו, שכאילו גוזר עליו טירודין. אמנם מצינו, שגדולה השאלת ספרים שבכוחה אתה מרביץ תורה ברבים; אף על פי כן, השאלת ספר מחייבת סליחה ממנו. ולפי שאינני אוהב לבקש סליחה, אינני נוטה להשאיל.

מובן, שלא העזתי עוד לבקש ממנו להשאילני ספר, והייתי מסתפק בבקשת מראי־מקומות לפתגמים בספרים עתיקים. באחת השיחות אמר לי: “גם בספרי יש פתגמים עתיקים, אפילו פתגמין חדתין שלי הם עתיקים”. השיבותי לו שאת ספריו אני “סורק” סריקה אחרי סריקה – ונחה דעתו. ספר ראשון “זה לעומת זה” אוצר פתגמים מקבילים, הופיע בהוצאת “דביר” בשנת תשי“ד (1954), והספר השני “ספר פתגמים מקבילים” יצא ב”מחברות לספרות" בשנת תשכ"א (1961).

 

ז    🔗

כתיבה ומחיקה טובה

עגנון היה תמיד חידה, ביתר דיוק: פלא, בעיני, וכך הוא לי עד היום הזה. קראתי כל מה שכתב, שמעתי או קראתי כמעט כל מה שאמר בעל־פה, הרביתי לקרוא גם מה שכתבו עליו ועל יצירתו, שוחחתי עמו לא מעט אף כתבתי עליו – ואף־על־פי־כן, עלום הוא וסתום. הוא היה כולו ייחוד שבייחוד. שום צד לא היה שיגרתי. דיבורו, נעימת דבריו, הקשבתו, דרך כתיבתו, סגנונו, קולו, השקפתו, קפידתו, היתולו, שנינותו, פוריותו, חידושיו, הסכמתו וסירובו – הכל היה מקורי. אפילו כתב־ידו. לולא דמיסתפינא הייתי אומר, שאף כתב־ידו ניתן להידרש לכמה פנים. מי לא נכווה בו? מי לא עשה שעות בפיענוחו? כשקיבלתי מכתב ממנו הייתי בחינת “וַיחַד”: שמחתי למראה מכתבו ונתמלאתי צער על עצמי, שאני צפוי לעינויי קריאה. כי אותיותיו היו זעירות ורסוקות וכתובות לחצאין, לשליש ולרביע. עיצוב צורתן היה שרירותי. אמנם, היה מניח רווח ניכר בין המלים וריחוק כפול בין שורה לשורה; אך להבחין באותיות – מי יוכל? הא' והח' לא נבדלו זו מזו במאומה, יו“ד, מ’ם, וא’ו ולמ”ד תאומים היו, קו’ף, סמ’ך ונו’ן סופית זהות לחלוטין. הרואה כתב־ידו שלו בפעם הראשונה, סבור, שסימני סטינוגראפיה רשומים בו. מעולם לא הצלחתי לפענח מכתבו בבת־אחת, אלא קמעא קמעא. תחילה שקדתי לעמוד על תוכנו הכללי, ורק לאחר אתנחתא של שעות או של יום, חזרתי וקראתיו עד תומו. ותיבות מסויימות עדיין בסתימותן הן מוטלות. פעם אחת, לאחר שהוגעתי את עיני בחשיפת תוכן מכתבו, העזתי לבקש ממנו שיכתוב אלי בכתב־מכונה, מפני שחליפת־המכתבים נסבה על הוצאת “ספר־בוצ’אץ'”, והייתי צריך לדעת כל דבר על בוריו, להפתעתי, נענה לי, וזו לשון מכתבו:

ירושלים, תלפיות, ערב סוכות, תשט"ו

יקירי, אני עושה את רצונך והמכתב נכתב על ידי מכונת־כתיבה, שבין כך ובין כך אי אפשר לי לכתוב ביד מפני שפרק ימיני תפוח, לא עליך. כתוב לי את האמת לאיזה תאריך בדיוק, לא כדרך הנוגשים, אתה צריך את הביבליוגראפיה. אפשר שיעלה בידי לעשות את רצונך. מכל מקום צריך אתה שתדע שרוב הספרים, וביחוד של ר' זאב פוהורילה, אינם מצויים ואינם נזכרים אפילו ברשימות ספרים. חזור על אנשי קהילתנו ושאל מהם אם יש בידם חומשיו של ר' י. פוהורילה. על שאר הדברים אכתוב לך בהזדמנות ראשונה. ועתה ברכה ושלום והצלחה לספרך ששמעתי שיצא בקרוב.

מועדים לשמחה ש"י עגנון

בין עשרות מכתבים מצויים שלושה מכתבים, ששניים מהם כתובים במכונה ואחד מצוייר באותיות־דפוס, שבהן היה כותב את ה“אדריסה”. וכשביקשתיו פעם בעל־פה לכתוב אלי את המכתבים בכתב־דפוס, אמר: כתב־אדריסה לחוד וכתב־מכתב לחוד, ולא יסַף. ולפי שלא הייתי יחיד בתביעתי זו, סימן שכתב־ידו לא היה מקרה – כדרך שכמה ליצנים היו אומרים – אלא עצם, טבע של טביעת־ידו. לפיכך, מובטחני, שגראפולוגים יגלו בכתב־ידו אוצר בלום של עדויות אופי, יופי ודופי. הוא עצמו ייחס את תבניתו המשונה של כתב־ידו לתוצאה של מחלה שחלה בה. אבל כתבי־יד שלו משנים ראשונות מוכיחים, שלא בבת־אחת חל השינוי בו, אלא הוא “התפתח” בהדרגה.

וכאן ראוי לציין, שרעייתו של עגנון אסתר, או כפי שהיה מכנה אותה אסתרליין, היא ששקדה בהתמכרות גדולה לתפקידה, להעתיק את כתב־ידו של בעלה, כדי שהסַדר והמדפיס יוכלו להתקין את ספריו ולהוציאם לאור. כפי שהוא עצמו מעיד לא־אחת: “הרבה אותיות יש בספרי ואין לכם כל אות ואות שאין לה אדם כנגדה שהיה לי לעוזר ותומך וסועד ומסעיד. וכל אותן האותיות שבספרי, העתיקה אשתי תחיה בכתב־ידה הנאה, שאני שפל־ידים והכתב שלי אינו ברור ואינו נוח לקריאה. ואם פרסמתי שנים־עשר ספרים – זכות אשתי היא, שעמלה וטרחה ויגעה והעתיקה את כולם והצילה אותי מן השגיאות” (מעצמי אל עצמי, עמ' 37).

לאחר מכן, ואולי בעת ובעונה אחת עם אמה שלה, נטלה עליה תפקיד זה בתו אמונה תל“א, והיא שממשיכה במלאכת־אמונים זו ומוציאה את עזבון אביה לאור. ב”דבר הפועלת" (אדר ב' תש"ל) מספרת אמונה, בתו של עגנון:

“בשנים האחרונות קיבלתי מידי אמי את תפקידה – להעתיק בכתב־יד ברור את כתביו של אבי. מאז ומתמיד היה כתב־ידו מיוחד וקשה לפיענוח, אך ככל שנקפו השנים נעשו האותיות זעירות יותר ויותר, ולאחרונה נהפכו ממש לנקודות. לא־אחת היה אבי עצמו מתפלא כיצד אני מפענחת ‘כתב־חרטומים’ זה של יצירותיו”.

בכסלו תש“ח (1947) פרסמתי ב”מאזנים" מסה על “חכמת המחיקה”. בשיחה עם עגנון דיבר בשבחה, והסמיך לכך דברים על מנהגו במחיקה: אילמלא המחיקה היה העולם נחרב. לא כל מה שמעלה קולמוס ראשון ראוי לפרסום. הוא מעלה גם דברים מזיקים ומסוכנים, הטעונים מחיקה או החלפה. סופרים צריכים לברך זה את זה ב“כתיבה ומחיקה טובה”. השלמות היא פרי יגיעת רוח ובשר. אני עמל הרבה כדי להוציא פסוק כהלכה. וככל שאני מזדקן מתרבוֹת המחיקות. אבל גם בנעורי כתבתי כל דבר פעמים אחדות. עם קבלת נוסח אחרון, אני מבער את הטיוטות, מפני שהם מזכירים לי רפיון וכשלון. כמין חמץ הם בעיני. אבל אין נוסח אחרון.

במכתבו אלי מיום י' מנחם אב תשכ"ז הוא כותב בין השאר: “כמה קשה לי ההגהה וכמה קשה לי להוציא מתחת ידי כתב־יד קודם שנגמר בישולו – דבר זה יכול אתה לראות מן הפתיחה ששלחתי לך לכבודך ולכבוד ‘הפועל הצעיר’”.

על רעיון זה חזר גם בשיחותיו עם אחרים.

פרופ' ג. שלום מספר עליו בשלושים למותו, כי בשנות חייו בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה בא עגנון במגע הדוק עם הספרות האירופית ו“נטייתו החזקה לשלמות נעשתה בולטת למדי כבר באותה תקופה. הוא היה כותב וחוזר וכותב את סיפוריו שש או שבע פעמים, תכונה, שנהפכה במשך הזמן לצרתו הצרורה של המו”ל שלו, מפני שנוהג היה להכניס שינויים בכתביו, אפילו תוך כדי הגהתם" (“משא” 13.3.1970).

ולא בחיבור הראשון בלבד של הסופר נהג כך, אלא אף במהדורות חדשות לא חדל מלתקן. בשיחתו עם גליה ירדני על שבעת הכרכים של המהדורה החדשה, היא שאלה אותו: “כלום שינית משהו בתוכן או בצורה?” והוא השיב: “לא. השינויים הם בעיקר סגנוניים, לשוניים, כולם לצד הפשטות. במקום שמצאתי שאפשר לקצר, קיצרתי. העברית אינה סובלת את האריכות. אפשר לומר, כי היתה זו בעיקר עבודת ליטוש. מאד הייתי חפץ, שמי שקורא את ספרי, יקרא תמיד את המהדורות החדשות” (“ט”ז שיחות עם סופרים" עמ' 50).

בתו של עגנון, הגב' אמונה ירון, סיפרה על אופן סידור הספר “בחנותו של מר לובלין”, בין השאר: “חשיבות מיוחדת היתה למציאת הגהות הדפוס של הפרק הראשון שנדפס ב’הארץ'. כאן מצאתי שאבי הכניס שינויים רבים, תיקונים והוספות, אולם אלה נעשו לאחר שהפרק נדפס. אבי השתמש ביריעות ההגהה לשם הרחבת הסיפור ותיקונו. את תיקוניו כתב בשוליים הרחבים של יריעות ההגהה” (“הארץ”, 21.2.75).

והיא הולכת ומתארת עלילה דראמאטית של כתיבה, שתיקונים בצידה, ותיקונים, שתיקונים נוספים בצידם.

 

ח.    🔗

עגנון וגורדון

בשנת תש“ב (1942) יצא לאור קובץ “ערכין”, בעריכת יצחק לופבן, במלאת עשרים שנה למות א.ד. גורדון. אף אני השתתפתי בו במאמר “החטא הקדמון ותיקונו”. בהזדמני לירושלים הבאתי לעגנון קובץ במתנה, במלאי בזה את בקשתו להמציא לו כל מה שמופיע בתנועת העבודה, שיכול להיות לו ענין בו. עגנון נטל את הקובץ בידו, דיפדף בו דיפדוף קל והניח על השולחן, באמרו: תודה, אקרא בו, לכשירחיב. כשהבחין בתמהוני, שהרי הייתי סבור, שישמח במתנה זו ויגיד אגב כך משהו על גורדון – הוסיף, “אפשר שלא תסכים עמי, אבל אני איני מסכים עמכם בענין אהרן דוד גורדון”. סתם ולא פירש. ואני נפגעתי, אך החרשתי ונשאתי בלבי צער על יחס זה, שלא ידעתי פישרו. עד כה לא נתקלתי באיש מן העליה השנייה, שהביע יחס פושר כזה לגורדון. כעבור שנתיים יצאה בהוצאת שוקן חוברת נלהבת של עגנון “על ברל כצנלסון”. וקראתי בה פיסקה כזאת: “ארבעה אלו שנתן המקום בידם לתת דמותו של היישוב הם, לפי דעתי, ברנר ורופין ורבינו הגדול ר' אברהם יצחק קוק זצ”ל וברל כצנלסון. ואין אני מונה עמהם את אהרן דוד גורדון ז”ל, שתורותיו ומידותיו חשיבותן מרובה על דרך השאַלה. ואם אני טועה הריני מבקש סליחה מחברי, שאין דעתי כדעתם" (עמ' 12). אחר כך הוא הולך ומפרש מה שכל אחד מארבעה אלו לימד אותנו ועובר בשתיקה על גורדון.

עמדה זו מפליאה גם נוכח הערכתו הגבוהה והנלהבת של ברנר לגורדון, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפורו “מכאן ומכאן” על אריה לפידות, הוא גורדון. והלא עגנון הוקיר את ברנר ואת משפטו על סופרים. בשיחתו של אובד־עצות (ברנר) עם דיאספורין, בן־אחותו של לפידות הזקן, נאמר: “אני מוקיר את תפילתו. לפני תפילה כזו גם אני יכול לכרוע ברך ולהתפלל. – – – הוא מתפלל רק כשיש לו צורך נפשי בזה. – – – ואת ידיו ראית, דוד? התבוננת לידיו הכחושות השבורות – הדלות והפועלות? הלא אלו הן ידי מיכאל אנג’לו, דיאספורין, בחייך, ידי אנג’לו” (כל כתבי ברנר, כרך א' עמ' 350, הוצאת הקיבוץ המאוחד). האם לא נגעו דברי ברנר אלה ואחרים בלבו של עגנון כלל וכלל? איך היה אפשר לו להתעלם מחלקו של גורדון בעיצוב פני העליה השנייה וכל מה שזו בנתה ויצרה?

נוכחתי לדעת, שאין זה דבר־שבאקראי, שהשתמש בשיחתו אתי כמעט באותו מטבע לשון. סימן שחשב בדבר ודקדק הרבה בהבעת יחסו. הענין הזה הציק לי מאד והתחלתי חוקר ודורש. אחרי מותו נתפרסמו “פרקי עגנון” מאת יעקב לוינגר ב“ידיעות אחרונות” ומצאתי בהם הסבר־מה לאותה פיסקה: “שאלתי את עגנון על אותו משפט סתום, ועל כך השיב לי: הצעירים הללו מהעליה השנייה, שבאו לארץ בלי אבותם, היו זקוקים לדמות־אַב, ואהרן דוד גורדון מילא להם דמות־אב זו. וזו היתה כל חשיבותו של גורדון” (גליון ערב־פסח, תשל"ג). ועדיין אין אנו יודעים בשל מה ולמה נקבע בלבו של עגנון יחס משונה כזה. והנה בא שלמה שבא ב“דבר השבוע” (מיום 8.9.1972) והביא לנו פשר הדבר:

“שמעתי כי גורדון פגע בעגנון, וזה שמר לו טינא. לפי המסופר, בא עגנון פעם לעין־גנים וגורדון פגש בו, צבט את לחיו ושאל אותו בנוסח הרגיל: ‘פריצ’ל, מדוע אינך עובד?’ מאז היתה טינא בלב עגנון על גורדון. אנו יודעים, שגורדון היה פונה בדרך אבהית זו לרבים, וכן אנו יודעים, את אנינות־הרגשתו של עגנון, שלא מחל למי שפגע בו אפילו הלא לא נתכוון לכך”.

בסיפוריו היה עגנון נוהג להעתיק צורות־דיבור, שקלט מן המציאות שנתקל בה, ואף בספרו “תמול שלשום” אנו מוצאים את התיאור הבא: “החליק גורדון את זקנו ושאל את חמדת, פריצ’ל, מה אתה אומר על זה? ניענע חמדת ראשו ואמר, יאה יאה. אבל עיניו הצוננות גילו מה שבלבו” (עמ' 403).

ניכר, שעגנון נכווה מפנייה זו כווייה שאין לה מחייה.

 

ט.    🔗

קפידתו של עגנון

כל־אימת שהייתי עושה הכנות להוצאת גליון־חג מיוחד של “הפועל הצעיר”, הייתי פונה אליו בבקשה לשלוח לי סיפור או פרק מסיפור. והואיל והפעם היה מדובר בגליון־היובל ממש, לא יכולתי להשלים עם העדרו של עגנון וכתבתי אליו שני מכתבי בקשה ולא אחד, והדבר לא הפיק רצון ממנו. ושמא גרמו סיבות אחרות לתרעומת שלו. על כל פנים, קיבלתי ממנו מכתב דלהלן:

ש"י עגנון, ירושלים תלפיות

ב' אחרי, תשי"ז

יקירי, אני הרגלתי את כל חברי ואת כל מי שיש לו עסק עמי, שידעו שהן שלי הן ולאו שלי לאו. ואם כתבתי לך שאין בידי כלום לתת לך אתה חוזר ותובע. פאבריקאנט עלוב אני ואינני יכול לפברק סיפורים בכל עת ואפילו לשם עורך חשוב שכמותך. אף רחוק אני עכשיו מכתיבת סיפורים. אף ל“מולד” חוברת מאה לא נתתי כלום. אף על פי שרציתי לא עלתה בידי. יש זמנים שכותב סיפורים נח ממלאכתו, ובוודאי לא יחיד אני בזה. עתה אתה הוצא את גליון היובל ושמח בו. ואם אמצא אף אני בו מעט נחת, מה טוב.

ושלום לך,

האם קראת את מכתבי הראשון עד לסופו? הזכרתי שם “פרקי גליציה”

מועדים לשמחה ש"י עגנון

מובן שלא השבתי לו על מכתב זה, שנכתב, אגב, במכונת כתיבה, והנחתי לו שהות להרהורי־תשובה. וכך היה. לא עברו ימים מרובים ולבו נקפוֹ והזמינני לביתו באמתלא, שעליו להימלך בדעתי בענין הביבליוגראפיה של אנשי־בוטשאטש. באתי וקידמני בסבר פנים יפות, ובין השאר אמר לי: זו הפעם הראשונה, שכעסתי וכתבתי, כי בדרך כלל כשאני כועס איני כותב, ואף איני מספר לאותו איש שכעסתי. להודיעך, כמה חשוב אתה בעיני וכמה חביב אתה, שכתבתי לך מכתב כועס ואף מספר לך על כעסי… מכאן ואילך חזרו היחסים לזיוום הראשון. אני לא יכולתי, כמובן, להימנע מלחזור על בקשותי, שישתתף, אם בהפו"הצ או במאספים שערכתי, והוא, תשובותיו כבר היו בנעימה אחרת. עדות לכך ישמשו שני המכתבים הבאים:

יקירי מר כהן, מכתבך הגיעני ואם לא עניתי לך הרי זה משום שאנשים שכמותנו צריכים להאמין איש לרעהו שהן הוא הן ולאו הוא לאו, שאם לא כן אין סוף להכפלת הדברים.

מכל מקום רוצה אני לבאר לך את מצבי. זקן וחולה אני, וימי יוצאים עלי בטרדות שאין כוח אפילו לאדם בריא לעמוד בהן. מקרוב ומרחוק פונים אלי בדברים שאין בידי לעשותם ואף לא לענות על מקצתם. מזכירים וכתבניות אין לי. הכל עושה אני בכוחי שתושש והולך מיום ליום. יותר משניים שלושה מכתבים ליום איני מספיק לכתוב, ופעמים יוצאים הימים מתוך מחשבות (לענין המכתבים) שאינן מביאות לידי מעשה, רק שמערבות את עבודתי. זה יותר מעשרה ימים אני יושב וכותב מכתבי תשובה לרבנים לסופרים למורים לתלמידים לקרובי וקרובי קרובים, למחברים ולמולים ולעורכים, ולנשים כבודות שמבקשות שאכתוב מאמרי הערכה על בעליהן הדגולים שנפטרו. אין קץ לדברים.

ועתה עוד ענין. אין בידי דבר מן המוכן. זה למעלה משתי שנים שהבטחתי לאחד העורכים לתת לו סיפור ועדיין לא קיימתי את הבטחתי. אם יעזרני ה' ואעשה זאת או אפנה את עצמי גם לתת לך דבר – אם תרצה.

ושבת שלום ומבורך ש"י עגנון

היום נוסף לי צער על צער, ראיתי ברשימת הרדיו ב“הארץ” שאדם אחד שמואל צצ’קס עגנון מנגן באקורדיון, כלום לא יימצא בין כל הסופרים (או אגודת הסופרים) מי שיתבע את עלבוני. כבר יש שלושה בריות בני אדם שנושאים את שמי לשווא.

ירושלים תלפיות ו' עש“ק שלח תשי”ט

ושוב קפידה:

ירושלים תלפיות אסרו חג תשכ"א

מר כהן היקר, כוחי וזמני נתונים לסיפורי המבקשים להם רב ואיני יכול להסיח דעתי ממנו ולפנות לסיפור אחר. אם עשיתי זאת לשמך לשם המאסף הראשון, עשיתי זאת בנפש “הדום וכסא”, ועדיין אני מתאבל על זה. עתה לא אשמע לשום אדם שבעולם להפסיק סיפור באמצע בשביל סיפור אחר. ואתה אל תפצר בי ואל תכתוב לי בזה.

המכתב הזה שאני כותב לך הוא אחד מחמשה מכתבים שעניתי על מאתים מכתבים שרובם אין לי פנאי כדי לקרותם.

ושלום וכל טוב

ש"י עגנון

 

י.    🔗

זכייתו בפרס נובל

בעשרה בדצמבר 1966 קיבל עגנון פרס־נובל יחד עם המשוררת נלי זק“ש באקדמיה המלכותית אשר בשטוקהולם. היתה התרגשות גדולה בארץ ובעולם היהודי. שמועה על הענקה זו היתה מנסרת גם קודם לכן ואף נתפרסמה ידיעה על הכוונה לתת פרס־נובל לבובר, לפיכך לא נראתה תחילה שמועה זו כמהימנה. ואפילו בשעה שבאו והודיעו לעגנון שהעניקו לו פרס זה, עדיין היה בין המהססים וביקש שלא להפיץ ידיעה זו, עד שתתברר ודאותה לגמרי. “אולם, אם הידיעה נכונה – אמר – אקבל את הפרס כתעודת־כבוד לכלל ישראל”. אחר כך הרגיש שלא בנוח, שקיבל רק את מחצית הפרס, שכן המחצית השניה ניתנה למשוררת נלי זק”ש. אולם לבסוף הצדיק את הדין ואמר: “אין דבר. כמו שאיינשטיין קיבל בפעם הראשונה רק את מחצית הפרס ואחר־כך קיבל את הפרס השלם – גם לי יש תקוות”.

טקס הענקת הפרס היה מפואר והיה לו פרסום עולמי. אולם עגנון עשה שלושה דברים בשטוקהולם ומחוצה לה, שעוררו חילוקי־הערכה. א) בנאום־התודה עם קבלת הפרס עמד על מקורות היניקה וההשראה, אך לא הזכיר את הספרות העברית כל עיקר; ב) בהיותו בלונדון נועד עם אהרן ורגליס, עורך “סאוועטיש היימלאנד” – הבטאון הספרותי היידי היוצא לאור בברית־המועצות – ששהה גם הוא אותה שעה בלונדון. קדמה לפגישה זו התיעצות של שגרירות ישראל עם עגנון, שתיארו אותה כלחץ כבד עליו כדי שיבטל את הפגישה. גם המוסדות היהודיים בבריטניה שללו זימון זה, אולם עגנון לא שעה לכל הלחצים האלה, ופסק, שייפגש עם ורגליס. וכך היה; ג) עגנון הסכים, לפי הצעת משרד החוץ, ש“קול ישראל” בירושלים יכין מישדר של סיפורי עגנון בשביל ראדיו האמבורג. והיו שלא ראו זאת בעין יפה, אף על פי ששידור זה נעשה על דעת משרד־החוץ הישראלי, ועגנון הסתמך על הסכמה זו: “אני סומך על המוסדות הלאומיים שלנו, שאין כוונתם להכשיל אותי בדברים, שאין אני בקי בהם ושאין לי דעה קבועה לא לאיסור ולא להיתר”.

ואשר למשא שנשא עם קבלת הפרס סבורני, כי בראש וראשונה ביקש להטעים בלשון ברורה, שיצירתו היא חולייה בשלשלת מסורת־ישראל ותרבות־ישראל, ואין להשפעות חיצוניות חלק בה. אולם, לפי דעתי, היה לו גם טעם אישי לכך, ואנסה לפרשו: ענין ההשפעות שייחסו לו, הטריד אותו מאד. הוא נשאל פעמים רבות מהיכן ינק וממי הושפע ביותר בספרות העברית או העולמית. ביחוד רגז על אלה, שתלו בו השפעת קאפקה. הוא הכחיש נמרצות השפעה זו. ואלה דבריו: “קאפקה איננו משורש נשמתי, וכל שאיננו משורש נשמתי, אני איני קולט אותו, ואפילו גדול הוא כעשרה זקנים שעשו את ספר תהילים. – – – יודע אני שמשורר גדול הוא קאפקה, אבל נפשי זרה לו. כיוצא בו פרוסט, כיוצא בו דשזוֹיס, כיוצא בו הופמן, כיוצא בהם שאר כמה גדולי עולם” (שם, עמ' 245).

ופעם שאלני במפתיע; ספק בקלות־ראש ספק בכובד־ראש: “הגם אתה חושדני בקאפקאיות? האמן לי, שמעולם לא קראתי ספר משלו. ולאחר שקראתי סיפור אחד, שוב לא הוספתי לעשות זאת”. נבוכותי והשבתי לו: עדותך חשובה בעיני מעדותם של אחרים.

והנה נזדמנה לידו שעת־כושר סגולית להודיע בפרהסיה גדולה כזאת על מקורות־ההשפעה, שמהם ינק והם שעשאוהו למה שהוא, והחליט לומר דברים פסוקים וחתוכים. התעלם לחלוטין מן הספרות העברית והגרמנית החדשה, ולא הזכיר את ביאליק ולא את ברנר, ולא את אחד־העם, אלא אמר בנאומו כך:

“רבותי בשירה ובספרות מה הם? דבר זה שנוי במחלוקת. יש רואים בספרי השפעות של סופרים שאני בעניי אפילו את שמותיהם לא שמעתי, ויש רואים בספרי השפעות של משוררים שאת שמותיהם שמעתי ואילו דבריהם לא קראתי. דעתי אני מה היא? – – – ראשון לכולם כתבי־הקודש, מהם למדתי לצרף אותיות. שניים להם משנה ותלמוד ומדרשים ופירוש רש”י, על התורה. אחריהם הפוסקים ומשוררינו הקדושים וחכמי ימי הביניים, ובראשם אדוננו הרמב“ם”.

כאמור, עבר בשתיקה על הספרות העברית החדשה ולא הזכיר אותה אפילו ברמז, כאילו זו לא נתנה דבר, ולא היו מנדלי, ולא אחד־העם, ולא ביאליק. על השמטה זו מדעת ובמתכוון יצאו כמה סופרים ועיתונאים חוצץ נגדו בטענה, שהוא עצמו הורה לא־אחת באצבע גם על מקורות־השראה מאוחרים, כגון ספרי־יראים, ר' נחמן מברסלב, מנדלי וביאליק וברנר. עגנון – כך קבלו עליו – הוא כפוי־טובה לספרות העברית החדשה, שאותה בעיקר ביקשו לכבד במתן פרס־נובל לסופר עברי מודרני. אבל עגנון לא זז מדעתו. בשובו מוכתר בפרס זה, ערכו לו משרד החינוך והתרבות ונציגי אגודת הסופרים קבלת־פנים נאה בשדה־התעופה בלוד. לפני שהתישבנו לשולחנות ערוכים, לחש לי עגנון: “רק שלא תזכירו בנאומיכם את חטאי כלפי הספרות העברית החדשה”. מובן, שלא עלה על דעת השר ז. ארן או על דעתי להשבית לו ולנו את החג הזה. אף־על־פי־כן, לשם זהירות, מסרתי לארן את לחישתו של עגנון.

לפי “הארץ” (מיום 20.7.76) אמר עגנון למשה שמיר, שכתב בתרעומת על אותה השמטה בנאומו של עגנון, כי “האמת היא שהספרות העברית לא השפיעה עלי. אי אפשר למצוא כל עקבות יצירתו של ביאליק. גם את ספרות ההשכלה לא קראתי בימי נעורי. בדור שלפני בוטשאטש קראו הרבה ספרות השכלה, אך בדורי נשכחה ספרות זו לחלוטין, ואנחנו קראנו רק ספרות גרמנית ופולנית. – – – הסופר העברי האחרון שהשפיע עלי היה הרמב”ם".

זאת היתה, לדעתי, התנצלות דחוקה, שכן בספרות שבעל־פה של עגנון אפשר למצוא אמירות אחרות על ענין זה, ולפי הרגשתי התחרט עגנון, בינו לבינו, על משגה זה, ורצה מאד להסיח את דעתו ודעת אחרים ממנו. שכן הוא עצמו דיבר לא פעם בשבחם של כמה סופרים עברים, שהדריכו אותו או שנתבשם מהם. וראוי להביא קצת ציטטין שלו עליהם:

על ש. בן־ציון אמר: “לפי שעה אזכיר לברכה את המספר הנלבב ש. בן־ציון, שטרח עלי הרבה והדריכני בעבודת הסיפור. עד שלא באתי לארץ־ישראל כותב היית שבעה סיפורים ביום אחד ולא טרחתי עליהם לעבור ולתקן בהם אות. על־ידי ש. בן־ציון הכרתי, שטוב פלפל חריף אחד מסל מלא דלועים” (מעצמי אל עצמי, עמ' 29).

ועוד אמר: “סופר צעיר הייתי ועל בינתי לא נשענתי. אם כתבתי סיפור, הראיתי לש. בן־ציון. מצאוֹ ראוי לדפוס פירסמתיו, לא מצאוֹ ראוי לדפוס – גנזתיו או קרעתיו” (שם, עמ' 129).

על ברנר דיבר רבות בלשון הערצה ממש, אף הטעים, שהיה לו למורה דרך, כגון: “אמר לי ברנר, סופר צריך להתבצר תחילה בלשון עמו. דברים אלה היו לי לעינים כל הימים” (שם, עמ' 138).

על ביאליק אמר: “ביאליק… הוסיף על לשוננו אוצר טוב, וחישל את הלשון ונתן לנו פה, ונתן פה לצעקת ישראל בשיריו היקרים שאין כמותם בדורות האחרונים” (שם, ע' 193).

ואין זה אלא מועט מן המרובה. אולם, כאמור, לא רק מבקרי הנאום הזה הצטערו על כך, שלא השתמש בהזדמנות זו כדי להעלות את הספרות העברית החדשה על ראש שמחתו ולהוציא לה מוניטין, אלא אף הוא עצמו הרהורי חרטה היו לו והשתדל להשכיח את הדבר מלבו.

 

יא.    🔗

מחלתו ופטירתו

בראשית יולי 1969 לקה עגנון בשבץ, ששיתק מחצית גופו ונטל ממנו את כושר־הדיבור. הידיעות על מחלתו דיכאוני. הוא אושפז תחילה בבית־החולים הדסה ואחר כך ב“בית הרצפלד” בגדרה ונפטר בבית־החולים קפלן. נפתלתי עם עצמי אם לבקר אצלו בין המבקרים הרבים. רשמי ביקורו של אברהם ברוידס הניאוני מכך. רתיעה פנימית חזקה גברה בי ומנעה אותי מלראותו בשברון גופו וברפיון רוחו, ולשמור לעד את דמות־דיוקנו החיה בקרבי בזיווה ובשלמותה. קורת־רוח לחולה כבר לא יכולתי לגרום, להקדיר את תמונתו החקוקה בי לא רציתי. כך התגלגלו הדברים, שראיתיו בפעם האחרונה למחרת פטירתו, ביום י“ב באדר א' תש”ל (18.2.1970) בהלווייה הממלכתית בירושלים. הארון הוצב באולם של מועצת עירית ירושלים, ובמעמד קהל רב ספדו לו נשיא המדינה, זלמן שזר, הרב הראשי יצחק נסים, פרופ' אפרים אורבך וראש עירית ירושלים ט. קולק. אני הספדתי אותו בשם אגודת הסופרים. במזג־אויר סגרירי, שהלם מאד את מצב־הרוח שלי ושל כל הקהל, נטמן ארונו על פיסגת הר־הזיתים. ואלה היו דברי:

"זה למעלה מששים שנה אנחנו שותים מבאר יצירתך העמוקה והצלולה דעת־עצמנו ואמונת־אמת. אנחנו, כלומר, כל העם, על משכיליו, צעיריו וזקניו, שמרניו ומחדשיו, וכל אחד מצא בך את שביקש: מסורתיות ומודרניזם, יהדות ואנושות, עבר והווה, ישן וחדש. את כולם ריווית ולא איכזבת.

אתה חזרת ובראת את העולם היהודי של אתמול אשר נחרב בגולה. בעיר הקטנה בוטשאטש, שבה קלטתי עוד בנערותי את אגדת עגנון, קיפלת את כל כנסת־ישראל. בית־המדרש שלה הוא סמל כל בתי המדרשות. וכך הם רבניה, משכיליה וסוחריה. אך בוטשאטש לא היתה אלא מעין נוטריקון, גימטריא. כדרך הבורא, צמצמת עצמך לשם יצירה. ממקום אחד נידח השקפת על פני כל היקום היהודי, ועיצבת אותו בחכמה ובחן, בעמקות ובבליטוּת רבה. כנסת־ישראל זו שבכתביך תהיה קיימת לעד. שום צורר לא יצליח להחריבה עוד. היא תהיה ככוכב מאיר גם לאחר שממלכת ישראל תקבץ את כל בניה לתוכה, ותיווצר הווייה יהודית חדשה. ממנה יתבשמו כל הדורות.

אתה רקמת לבוש נפלא גם לחיים המתהווים בארץ. רק תמול שלשום התחילו חיים אלה לבצבץ וכבר חשת את הקבוע שבחולף, צדת את הקולות והמראות והדמויות בעודם מפרפרים וקבעת להם צורה של קיימא בסיפוריך, הכלולים בהדרם האמנותי. לא אידיליה פרסת לפנינו, אלא הווי מואב, אנשים מיוסרים יסורי־קודש, אווירה של ציפיה משיחית, ועם זה השרית על הכל רוח גדולה, המביאה עמה המתקת הדינים ושמחת הקיום כמות שהיא.

היית מופת לסופרים. כמעט כולם הם תלמידיך. גם אלה שאינם מודים בכך, ואם ‘יבדקו את נפשם לאורך, וראו והנה גם הרבה מאורם ממך ובשלך הוא’. אתה קידשת את מלאכת הספרות. הוֹרית מה גדולה האחריות לכל מלה כתובה והגוּיה. אתה הכבדת על קלי־עולם, המגלגלים במלים כבעדשים. ההווייה היהודית הרחבה והעמוקה מצאה את תיקונה בלשון עברית בת־יוחסין, שדם ראשונים ואחרונים זורם בקרבה. צירופי שמות ותארים שצירפת הם בבחינת סוד. אנו חשים את גדולתם ומתיקותם וייחודם, אך רזיהם לא גילינו. אלה נמסרו לך בלבד, וכל מי שניסה לחקות את אורח־כתיבתך נמצא מזייף את מטבעותיך.

התענגנו לא רק על יצירתך שבכתב; גם שיחתך, תורתך שבעל־פה, היתה לנו מקור עונג ולימוד. דולה היית בשעת דיבורך שפע של מחשבות, הברקות והגדרות על אנשים, מאורעות ומצבים. ואותו הוּמוֹר, שעתים היה מלטף ועתים עוקצני, שבישמת בו את סיפורך, היה מתגבר בשיחותיך. בן־שיחתך היה מרגיש, כי שיירי יצירה אתה משיח, אוצר־תיאורים ששרדו, ואולי אף ניצנים של ראשית חדשה, ממשמשים ומגששים לצאת לאור, והם עתידים לשמש תא יסודי לאחת היצירות החדשות.

יצירתך העמיקה את הכרת עצמנו כיחידים וכאומה. היא העלתה את האמונה בכוחותינו וביעוּדנו. אמרנו: עם, שהווייה כזאת לו, לא לשוא קיומו וסבלו. עברוֹ של עם כזה דבוּק ואחוּז בהווה ובעתיד. דורות שהיו ודור הוֹוה ודור יבוא מושיטים יד זה לזה ויוצאים במחולות מחניים. אתה נתת דמות מוחשית לנצח ישראל. אתה הוצאת מוניטין לספרות ישראל בין האומות.

בשם חבריך הסופרים, שרחשו לך כבוד ויקר, שראו בך יוצר גדול, דוגמה לשלמות אמנותית, תלפיות, הריני נפרד ממך בלב מלא צער ויגון. אולם נפש יצירתך תהא צרורה בנפש כולנו".

יב

תקרית מיוחדת במינה אירעה לי לאחר הספד זה על עגנון. ד“ר פינחס פלאי, עורך “פנים אל פנים”, כתב מכתב למערכת “הארץ” (26.2.1970), שפורסם גם בעיתונו, ובו קובלנה מרה על שהמספיד את עגנון היה ישראל כהן, “שמלבד זה שאיננו נמנה דווקא עם ידידיו הקרובים של עגנון, היה הספדו מרגיז את עגנון ללא־שיעור בעובדה, שמכל הסופרים נבחר דווקא ‘כהן’ לעמוד ולהספידו, בה בשעה שעגנון היה מקפיד על טהרת כוהנים שלא ייכנסו לבית הלוויות. ייתכן שבעיני מארגני הלווייה או אגודת הסופרים אין ערך לדין־ישראל זה, אולם כבודו של המת מחייב, כמדומה, לא לבזותו בדברים שלא היו לרוחו ושהיה מקפיד עליהם”. עד כאן לשונו ובקיאותו של ד”ר פינחס פלאי.

קלות־יחס עיתונאית הכשילתוּ. אם הייתי “מידידיו הקרובים” או לא הייתי, יעיד כל המסופר כאן, אגרותיו והמשא ומתן במשך שנים בענינים שונים בינינו, ואילו בקיאותו בשלשלת־היוחסין שלי מוכחת מן העובדה, שאינני לא כהן ולא לוי אלא ישראל פשוט. שכן לפני ארבעה או חמישה דורות היה שם משפחתנו ברוסיה ברקוביץ, אלא שסב־הסב שלי היה מן “המוברחים” מחמת סכנת “החוטפים”, וכשהועבר בהיותו נער לגבול גליציה של הקיסרות האוסטרית, העניקו לו שם־משפחה חדש קאַהן, כדי להצניע את מוצאו. ולפי שאני דעתי לא סבלה את הכתיב הזר שיניתי ל“כהן”. בתולדות שמות־המשפחה בישראל מצויים סיפורים רבים ומוזרים יותר על דרכי שינוי כאלה. ובמקום לחקור ולשאול מה טעם העמידוּ את ישראל כהן להספיד, נזדרז לגדף את מארגני הלווייה ואת אגודת־הסופרים ואת המספיד.

הואיל והייתי נציג אגודת הסופרים, פרסם מזכיר האגודה, דאז, דב חומסקי ז“ל, הכחשה ב”הארץ" (27/2) בכותרת: “י. כהן אינו כהן: למכתבו של ד”ר פינחס פלאי על הלווייה לש“י עגנון, שבו הוא תוקף את אגודת הסופרים ואת מר ישראל כהן על שדווקא כהן הספיד את עגנון: לאמיתו של דבר, מר ישראל כהן, אף על פי ששם משפחתו כהן, איננו כהן ולא לוי, אלא ישראל”.

בגליון הבא של “פנים אל פנים” (27/3.70) התנצל ראש־המערכת הרב שמואל הכהן־אבידור, שזו לשונו:

“במסגרת ‘משולחן המערכת’ הבאתי את תגובתו של ד”ר פינחס פלאי, בקשר לגינוניים ה’גויים' שהונהגו בהלווייתו של ר' ש“י עגנון ז”ל, כפי שפורסמו ב’הארץ‘. בין היתר הבאתי מתוך דברי פלאי ב’הארץ’ גם את התיאור איך כאב לרבים לראות, שדווקא כהן הועמד (בתוך אולם) ליד ארון הנפטר כדי להספידו בשם אגודת הסופרים. עתה מודיע המספיד, הסופר מר ישראל כהן, כי לא הוא ולא אביו ולא סבו, אינם ולא היו מעולם כוהנים. הודעה זו בוודאי תסיר מועקה מלב רבים, שראו בכך משום פגיעה בנפטר. ואם ישראל כהן אינו כהן, הרי ברור כי מאליהם מתבטלים כל אותם הדברים בקשר להספד־של־כהן וכדומה. אנו מקווים, כי מר כהן עצמו לא נפגע מן הפרסום, שהרי הוא ידע שאינו כהן. אבל טוב שעתה, בזכות אותו פרסום, יודעים הכל, שאין מר ישראל כהן מזרעו של אהרן הכהן וסרה מעליו התלונה".

להתנצלות זו קדמה חליפת מכתבים, שיש בה דין ודברים על התקרית ואין לי ענין להביאה כאן.

והיה גם צד פיקאנטי בענין זה: אגודת הסופרים פנתה תחילה לדב סדן שיספיד את עגנון, ולאחר שהתברר, שדב סדן כהן הוא, נתבקשתי אני להספידו. ולבסוף האשימו אותי ואת אגודת־הסופרים שפגענו במסורת ובטעם הטוב.

*

תיארתי כמה מגעים בולטים בלבד עם עגנון. אולם ביסודו של דבר, אין המלים “מגעים” ו“פגישות” ממצות את כל מסכת היחסים וההשפעה, שרובם היו חדצדדיים. מיום שעמדתי על דעתי ספגתי את עגנון. בתחילה היתה זאת אגדת עגנון, אחר כך רישומיה הממשיים של ראשית עגנון בעיר, אחר כך קראתי לתומי ולהנאתי סיפורי עגנון, ולבסוף אף ניגשתי לביקורת יצירתו של עגנון. כל התחנות הללו השתלבו זו בזו ועיצבו את צורתי הרוחנית. עגנון מובלע בכל אברי הביוגראפיה הרוחנית שלי כבן־עיר, כמשפחה שכנה, כחובש בית־מדרש, שהיה גם בית־מדרשי, כסַפרן של ספרייה, שרבים מספריה קראתי גם אני, כבולע הערותיו בשולי הגליונות, כסופר, כאדם יוצר וידיד. מובן, שבזכות עגנון נפלו הטובה, הברכה וההשפעה קודם כל בחלקי שלי. עם זה אין למעט את דמות העובדה, שעגנון חש קירבת נפש מיוחדת לבני־עירו עוד בטרם יפתחו את פיהם, בעצם היותם. כמין בבואה הבהיקה אליו מהם. הם חזרו ומימשו לו את דמות־הגוף של בוצ’אץ', שבה בקע שחר־חייו, בה חזה לראשונה חזיונות רוחו, והיתה לתל־תלפיות ליצירתו. על אחת כמה וכמה נתייקר עליו בן־עירו כשהרגיש בו, שהוא עשוי לספר לו משהו על עירו והווייתה לאחר שיצא ממנה.

ואביא ראיה וזכר לכך.

בחורף תשי"ט חגגו יוצאי קהילת בוצ’אץ' בארץ את יובל השבעים של עגנון (שחל בשנת תשי"ח) והוא הוזמן לתל־אביב. בדבריו אמר בין השאר:

“אין בדעתי לנאום נאום, אבל דבר אחד אומר לכם, קשה היה לי לבוא לכאן, הן מחמת ביטול תורה והן מחמת חולשת הגוף. חולה אני לא עליכם וכל טרדה קשה עלי. אבל מרוב חיבתי לכם, אנשי עירי, לא השגחתי עלי ובאתי אליכם, ואני שמח שאני יושב במחיצתכם. יש כאן אנשים שאני מכיר אותם מקטנותי ויש כאן אנשים ונשים שנולדו לאחר שאני יצאתי מביטשאטש ויש כאן אנשים שנספחו על ביטשאטש, בעיני ובלבי כולכם אהובים אתם עלי, כולכם חביבים אתם עלי וחן חן לכם שכיבדתם אותי וקראתם לי לבוא אצלכם. במקום אחד כתבתי, שביטשאטש היתה קהילה קדושה מלאת תורה וחכמה, שלא היו מתביישים לצאת עם יושביה לקראת מלך המשיח. – – – ממני לא תשמעו הרבה. כל מה שהיה לי לספר סיפרתי בסיפור. אבל מכם מקווה אני לשמוע. מכם ומתוך דבריכם גם אכיר עד כמה קראתם בסיפורי, כלומר, אם אשמע מפיכם דברים שלא ידעתי ולא כתבתי עליהם. הרבה אירע לי, שאמרו על פלוני ועל אלמוני, שיודעים לספר דברים נפלאים על ביטשאטש, כשבאתי אצלם לשמוע, שמעתי מתוך דבריהם שהם שמעו את הדברים ממי שקרא בספרי, ובתמימותם היו סבורים שיש בפיהם דברים חדשים. אחי ואחיותי, חס ושלום שאני סבור שכבר לחכתי את כל עשבן של שדות ביטשאטש. כל מה שאמרתי הוא מפני שאני מתאווה לשמוע דברים חדשים על ביטשאטש, שכותב אני ספר גדול על ביטשאטש ויש כמה פרשיות שעדיין היו חסרות לי. בגלל כן אמרתי מה שאמרתי שמא ואולי יתפרשו על ידכם” (מעצמי אל עצמי, עמ' 60).

אפילו האירוניה העגנונית המשתעשעת אינה יכולה להצניע את צמאונו להוסיף דעת על בוצ’אץ' ועל הודאתו, כי בפגישתו עם אנשי־עירו נודעו לו או נתפרשו לו כמה דברים.

והנה מקווה אני, שלא איתפס ליוהרא אם אומר, שכבר סיפרתי במקום אחר, שעגנון היה “מתלבש” עלי מזמן לזמן, ובערמומיות המותרת לתלמיד חכם היה חוקרני ודורש ממני עוד סיפור או השלמה לסיפור שכבר סיפרתי. אותה שעה היה מפסיק, לתמיהתי ולהנאתי, את המונולוג ומאזין לדברי. שכן לא אגלה סוד אם אעיר כאן, שעגנון לא היה מחלק את הדברים בדו־שיח שווה בשווה, שיעורו בהם היה גדול משל חברו. אבל חן רב היה בהתנהגותו זו וחוויית ישיבת טן־דו והשיחה עמו היתה גדולה ופוריה. בטוחני, שכל מי שנתנסה בה, לא ישכחנה לעולם. ריחן ורוחן יהיו צרורים בצרור חייו.