א    🔗

כשהגעתי ארצה מווינה ביום 29.10.1925 – ואני בן עשרים שנה – כבר היו מפלגת “הפועל הצעיר” ועיתונה בשם זה מובלעים בי יפה. דרכי היתה אז ברורה לפני, רב־יתר מאשר כמה שנים אחרי כן. היא היתה כולה פשטות ומישור: אני הולך לחיי קבוצה במושבה כהכשרה להתישבות חקלאית. אף דרכי הציבורית היתה סלולה: אל מפלגת “הפועל הצעיר”. באווירתה הרוחנית כבר הייתי בגולה, עיתונה קראתי, עם רעיונותיה הזדהיתי וכמה מאישיה קסמו לי עם היכרות ראשונה. הפגישה הממשית עם המציאות בפתח־תקוה, שהיתה סוערת ביחוד בציבור הפועלים, עוד חיזקה בי זיקתי למפלגה זו, שאותה שעה עדיין לא היתה דומה למפלגות אחרות, אלא היתה כעין מזיגה של מיסדר ומפלגת־עילית. אמנם הצעיף הסתלק לאט ובקצות המחנה כבר התחילו להופיע בה שואפי־שלטון, המתחרים בשדה זה עם “אחדות העבודה”, אבל ביסודה התביישה בתכונה זו והתנזרה ממנה, ואם היה צורך לעסוק בגינונים מפלגתיים, היא עשתה זאת בצינעא, מתוך הכרח שלא יגונה אבל גם לא ישובח. לפיכך היתה הצלחתה בתחום השלטון מועטת. כנגד זה היתה הצלחתה בתחום הרוחני והחברתי ניכרת, על כן כיבדתיה ותרמתי לה בפתח־תקוה ככל שידי היתה מגעת – הייתי פעיל בחיי התרבות של הפועלים, בעיצוב החברה, כתבתי מזמן לזמן מאמר ב“הפועל הצעיר” וגם ב“דבר”, שבבואי ארצה היה בן ירחים אחדים ונראה בעיני כינוקא לעומת “הפועל הצעיר”, שהוד־בראשית של העליה השניה היה חופף עליו. אולם פטרונותו של ברל כצנלסון זירזה את גידולו ונעשה עד מהרה עיתון חשוב כאילו היה ותיק. מאמרי היפנו אלי תשומת לבו של העורך יצחק לופבן ושל יוסף שפרינצק, ואף של יוסף אהרונוביץ, אף־על־פי שהוא פרש מן העריכה עוד בשנת 1922 וכבר התגדר בעבודתו בפיתוח בנק הפועלים, שהיה בראשית צעדיו. וכשפרץ ויכוח על דרכו של הסניף בפתח־תקוה, ואני החזקתי בעמדתי המסויימת, ביקר אצלי בשם המרכז שמואל דיין, בקבוצת “המשולש” אשר ב“עמק־השבע”, כדי לשכנעני לקבל דעת הסניף. שמואל דיין, איש־נהלל, היה נכבד מאד בעיני, ולאחר בירור־דברים ותיקוני ניסוח, הגענו לידי הסכמה.

שנתיים הייתי בפתח־תקוה בקבוצה ועבדתי בפרדסים ובבנין, אחר כך עבדתי בעמק, וחזרתי ליהודה והשתקעתי במושבה רחובות, שבה עבדתי וגם עסקתי בפעילות ציבורית.

ביום 24.9.1929, קיבלתי מכתב בחתימת דוד בן־גוריון, שהיה המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים, וממנו אני מעתיק רק פיסקאות אחדות:

"שנות המשבר וחוסר־העליה דלדלו את שורות החלוץ בגולה. השארית המובחרת, שידעה להתגבר על המצוקה ועל השערים הנעולים – כמעט עלתה כולה לארץ בשנה האחרונה. התחדשות העליה הצמיחה תנועה חלוצית חדשה, אולם אין בגולה עכשיו כוחות מתאימים ומספיקים, לא מצד איכותם ולא מצד כמותם, אשר יוכלו לחנך ולהכשיר רזרבות חלוציות חדשות בשביל העבודה בארץ. ־ ־ ־

––– סימנו לפנינו שורה שלמה של חברים, וביניהם גם אותך. ואנו פונים בזאת אליך לקחת על עצמך את השליחות הזאת ולצאת בימים הקרובים לגולה לשם פעולה בהחלוץ. –––– אנו מחכים לתשובה תכופה.

בברכת חברים, ד. בן־גוריון".

בינואר 1930, היינו, לאחר שחייתי חמש שנים בארץ, נשלחתי על־ידי הוועד הפועל של ההסתדרות לחוץ־לארץ לעבודה חינוכית ב“החלוץ”. בשובי, נכנסתי לקבוצת “חולדה”, שבה הייתי שנה וחצי, וממנה עברתי שוב לרחובות. עבדתי בה ואף מילאתי תפקיד של מזכיר ועדת־התרבות. על כל אותם הנדודים, המהווים פרקים חשובים ומכריעים בחיי, יסופר במקום אחר. כאן אדגיש, שהן בארץ והן בחוץ־לארץ היו קשרי עם עורך הפוה“צ הדוקים, ומשגר הייתי לו רשימות ומאמרים. ואף ב”מאזנים" ובבמות אחרות הייתי משתתף.

בעוד אני מתבונן כה וכה, כדי לקבוע את דרכי לעתיד, יחד עם רעיתי, והנה קיבלתי את המכתב הבא (מיום 3.11.33) מיצחק לופבן, עורך “הפועל הצעיר”:

ישראל כהן יקירי, יש לי ענין חשוב אליך. הואיל נא לסור אלי למערכת ביום ראשון הזה.

בברכה, שלך, י. לופבן

שתי שורות אלו, שלא ידעתי בבירור את כוונתן, חוללו מיפנה בחיי. מובן, שקמתי ונסעתי לתל־אביב. כשנכנסתי למערכת “הפועל הצעיר”, שהיתה אז ברחוב בן־יהודה, התחיל לבי פועם. אמנם כבר היכרתי את לופבן קודם לכן, אבל הואיל ולא ככתיבתו, שלשונה היתה מזהירה, היה דיבורו, זה נשמע לי מקוטע, ביחוד בתחילתו, ועברו דקות אחדות עד שעמדתי על כוונתו. רק הסוף נשמע לאזני יפה: אני רוצה שתעזור לי במערכת. מובן מאליו, שלא דיברתי עמו על תנאים ולא על טיב העבודה ולא על סמכות. דברים אלה אפילו לא עלו אותה שעה על דעתי. אך סיפרתי לו, שיעקב זנדבנק מציע לי להיות מורה־מחנך במקוה־ישראל. לופבן לגלג על משרה זו, ואמר: “התלמידים שם ידועים כמחוצפים ואתה לא תוכל להשתלט עליהם. ואילו במערכת, כפי שאני מקווה, תמצא את מקומך”. הבטחתי לו להימלך ברעיתי וליתן לו תשובה בעוד כמה ימים. תשובתי היתה חיובית. ולפי שלא יכולתי לנטוש מיד את עבודתי בוועדת־התרבות ברחובות, החלטתי לנסוע בוקר בוקר למערכת, ולחזור אחר הצהרים. שנינו הסכמנו לכך, ואני סבור שמאותו טעם עצמו, שכן רצינו לבדוק את הענין ולהחליט על יסוד הנסיון. לאחר כמה חדשים, מצאתי דירה והשתקעתי בתל־אביב.

כל מי שנמלכתי בדעתו, הזהירני, שלופבן איש קשה הוא ולא אראה נחת בעבודתי עמו. למזלי, לא צדקו. עבדנו יחד יפה ולא היו אי־הבנות רבות בינינו.

לא אשכח את התרשמותי מאופן קבלת מאמרי הראשון כעוזר רשמי במערכת. כאמור, היה לופבן כותב בכבדות והיו לו חבלי כתיבה קשים.

חברי מרכז החלוץ בלבוב בשנת 1931. הראשון מצד ימין: אליעזר פראי העומד מצד שמאל: ישראל כהן

תכונה זו הקנתה לו מין מושכל ראשון, שרק כך אפשר לכתוב כהלכה. כבדי־ראש כותבים בכבדות, ורק קלי־עולם כותבים בקלות. והנה אירע, שביום בואי למערכת אמר לי לכתוב על התאחדות־האכרים, שמאבק גדול היה נטוש אז בינה לבין ההסתדרות ולפי ששהיתי שנים במושבות וידעתי את הבעיות והיחסים ממקור ראשון, אף נפתלתי בשעתו עמהם, ישבתי וכתבתי מאמר במשך שעות אחדות ומסרתי אותו ללופבן לשם עריכה. אך הוא נדהם. “כבר גמרת?” הפטיר. סבור היה, שנושא זה מחייב הכנה של שנים או שלושה ימים. ואילו אני התקנתי את מאמרי בעוד הוא עומד בשני העמודים הראשונים של מאמרו. הוא לטש אלי עינים חשודות. סילק את דפי מאמרו וקרא מתוך ודאות, שמשהו של בוסר הוצאתי מתחת ידי. ואולם המאמר היה טוב גם לפי דעתו, ומסרו לדפוס מיד לאחר קריאה. בהרימו את ראשו אלי, אמר: בכל זאת לא צריך למהר, אסור לכתוב במהירות. מאותו יום ואילך שוב לא נגע בצד זה של כתיבתי, אף־על־פי שכתבתי עשרות ומאות מאמרים, שהוא ערכם, ולא כולם הניחו את דעתו. והאמת היא, שעם השנים נעשתה גם עלי הכתיבה איטית יותר, מחמת חוש הזהירות שניתוסף בי ומחמת האחריות לכל ביטוי שגברה בי. למדתי, שחייב אדם לכתוב שנים הרבה עד שהוא מגיע למדרגה של כתיבה שהוייה, שאינה מרוצה מעצמה, התוהה על כל תיבה והמתאכזרת בבדיקת כל ניב.

על כל פנים, עמדתי בבחינה. ובהדרגה עברו אלי כמה מדורים בעיתונים: מדור הכתבות המקומיות, מדור התרגומים, שכן תרגמתי משלוש לשונות: מגרמנית, מאנגלית ומאידיש. לופבן לא ידע אנגלית. הוא היה מאותם האנשים, שקשה להם לרכוש שפה חדשה לאחר לימודי־הנעורים. גם הטורים של תנועת הפועלים העולמית היו נתונים לעריכתי. אני עצמי כתבתי מאמרים בשאלות הזמן, או הייתי נוסע לכינוסים ומגיב עליהם, וכן היה לי מדור קבוע בשם “הערות ורשימות” בחתימת אלשי"ך. בחתימה זו מקופל שמי, אבל הטעם לבחירת שם־עט זה היה אחר. בבחרותי היה אבי ז“ל קורא עמי פרקי אלשי”ך, שפירש את המקראות על פי פרד"ס. ואני אהבתי פירוש זה והסבריו של אבא. לזכר אהבת־קודש זו ייחדתי את שמו על רשימות־תגובה אלה.

 

ב    🔗

“הפועל הצעיר” נוסד בשנת 1907 על ידי ראשוני העליה השניה. ונפסק בשנת 1970, היינו, נתקיים 63 שנה. 23 שנה היה כלי ֿמבטאה של מפלגת “הפועל הצעיר”. אני הייתי עורכו השלישי (קודמי היו: יוסף אהרונוביץ ויצחק לופבן). לאחר איחוד שתי המפלגות, “הפועל הצעיר” ו“אחדות־העבודה”, נעשה כלי־מבטאה של מפא"י. “הקונטרס” נפסק ובמקומו התחיל להופיע ירחון בשם “אחדות העבודה”, בעריכת חיים ארלוזורוב. מערכת “הפועל הצעיר” היתה מורכבת מחברים של שתי המפלגות שהתאחדו, ובתחילה היתה שמירת הפרופורציה מעולה. במשך הזמן היתה מתכונת זו בחינת הלכה ואין מורין כן. על כל פנים, עורך העיתון היה צריך לקיים איזון בין דעות ומשתתפים משני הצדדים. והדבר לא היה קשה, שכן עם האיחוד נתקהו הניגודים הרעיוניים ונשתיירו רק זכרונות והיכרויות אישיים, שהיה להם משקל מסויים, אבל בלתי מכריע. מזמן לזמן היו מתהבהבים שיירי חשבונות וטכסיסים כיתתיים, אבל האחראים לדבר היו מעמעמים אותם. ראוי לציין, שלא־אחת צצה בעיה ציבורית, ציונית או סוציאליסטית, שבעקבותיה נפלגו הדעות שלא לפי המוצא המפלגתי הקודם. סוגייה כזאת היתה, למשל, ההסכם הידוע בין בן־גוריון וז’בוטינסקי, שהייתי בין שולליו יחד עם חברים מאחדות־העבודה, ולהיפך.

יתר על כן, ברבות הימים, כשחזרו ונתבלטו חילוקי־הדעות בתוך מפא“י, הרי היו אלה בעיקר בין חברי אחדות־העבודה לשעבר. על דרך ההמחשה אומר: שהם היו בין ב. כצנלסון ובן־גוריון ובין טבנקין וציזלינג, שייצג את הקיבוץ המאוחד. אין ברצוני להפליג בפרשה זו, שהיא חשובה לעצמה, ואסתפק בהדגשה, שעד אותו פילוג אומלל, שנתחולל במלחמת־העולם השניה ותוך הזוועות שנפלו בחלקה של יהדות־אירופה, היתה עבודתי ב”הפועל הצעיר" נעימה לי ומעשירה מכל הבחינות. כבשתי לי מעמד איתן וחשוב, והייתי יוזם יזמות פובליציסטיות וספרותיות חדשות ומגשימן.

יושב הייתי ליד שולחן מול לופבן וכותב או עורך, ולא היו בינינו אי־הבנות, אלא לעתים רחוקות. הוא ידע, שאני מעריך אותו ואני רוצה לעבוד עמו, ואני ידעתי שהוא מרוצה ממני. במשך הזמן נסתדרו היחסים כך, שאני הייתי מוסר ללופבן את מאמרי לקריאה ולעריכה, ואף הוא היה מבקשני לקרוא את מאמריו ולהעיר את הערותי. מובן, שעשיתי זאת בטאקט, ואפילו היה לי מה לתקן או להעיר, היצעתי דברי בצורה שאינה פוגעת. נוהג זה נמשך אחר כך עד אחרית עבודתו של לופבן וחייו. לופבן היה בעל בקיאות ובעל זכרון, אבל כשציטט פסוק עברי או אימרה לועזית היה מרוב חריפות משבש אותם על ידי תוספת או מגרעת. ואני הייתי מעמיד אותו על הגירסה הנכונה. אותה שעה היתה פורצת, לעתים, שקלא וטריא, שתוך להט היה לופבן מציע: הבה נתערב! על־פי־רוב היה מפסיד, אבל לא הקפדתי שיהא נותן לי פרס־התערבות המובטח…

לא אגזים אם אומר, שכל מה שעשה “הפועל הצעיר” בתחילתו כעיתון היה בראשיתי. העיתונים שהיו בארץ לא יכלו לשמש לו דוגמה חיובית. ולכן כדאי לתאר את דרכי העריכה של לופבן ויחסי העורך והנערך שנרקמו בעיתון זה. על מינהגו של יוסף אהרונוביץ בעריכה לא אוכל אלא להעיד עדות־קריאה או שמיעה, מפני שבבואי ארצה כבר היה לופבן עורך העיתון; ואילו על אופן עריכתו של לופבן מדובר בפרק אחר ואימנע כאן מכפל־דברים. אסמן כמה קווים לאופיו של העיתון לאחר האיחוד של שתי המפלגות. זה היה כלי־מבטאה של מפלגה גדולה, ותיקה ורבת כוח רוחני ומדיני. את רוחה עיצבו אנשי־רוח, ראשי־מפלגה ואף עסקנים תרומיים, שניחנו בכשרון מחשבה וכתיבה. הם שחידשו את הפובליציסטיקה שלנו בתוכנה, בצורתה, בחזונה ובדרכי ההגשמה הציונית והחברתית. לשם שלמות הענין אמנה קצת מאלה: א.ד. גורדון, יוסף אהרונוביץ, ר' בנימין, שלמה שילר, יוסף ויתקין, אליעזר יפה, אליעזר שוחט, שלמה צמח, שמואל דיין, יעקב רבינוביץ, יצחק וולקני, יצחק לופבן, זאב סמילנסקי, שמואל יבנאלי, דוד בן־גוריון, ברל כצנלסון, יוסף שפרינצק, חיים ארלוזורוב, משה שרת, פנחס לבון, זלמן ארן, יוסף וייץ, קופל שווארץ, וכן אנשים שחיים אתנו היום. ולא הזכרנו את הסופרים המובהקים כברנר ודבורה בארון ויעקב שטיינברג, ברש ופיכמן, ש. בן־ציון ובורלא וקריב, וכן יבל"א: דב סדן וש. שלום, ורגלסון ומיכלו וברוידס ורבים אחרים, שעיצבו את דמותו הספרותית.

וכן היו חברים בקבוצות ובמושבים, בחבורות ובמחנות הכבישים, שתרמו את חלקם לסוג מיוחד של כתיבה, שהיה מכונה בשם “קורספונדנציות”. סוג זה היה חביב מאד על קהל הקוראים, מפני שדווקא בגונו הלוקאלי ביטא את לבטי ארץ־ישראל הצעירה, המתייסרת והמתחדשת – את האוטופיה הלאומית והחברתית בהתגשמותה. הם גם הוסיפו חיוניות למאמרים ולרשימות ולכל עמודי העיתון, שבהם נתגמשה ונתעשרה הלשון העברית בחייה היומיומיים במושגים ובמונחים.

 

ג    🔗

אולם שורת־האמת מחייבת לציין לא רק את הפובליציסטים והסופרים החשובים, המנויים לעיל ושאינם מנויים, שכל אחד מהם נתן לעיתון ועשאו חטיבה שלמה, אלא גם את המון הכותבים האחרים, המקיפים את העורך ואת העיתון, בטובתם ושלא בטובתם. עיתון, שהוא כלי־מבטאה של מפלגה גדולה, כל חבר “מן השורה” רואה עצמו כמי שיש לו “מניה” בו. ולכן חושקים גם עסקנים זוטרים ועושי־דבר־המפלגה במקומות, פעילים בוועדים ובוועדות, מזכירי סניפים ומחוזות – לפרסם דבריהם בבמה “שלהם”. ביחוד כשדבריהם נוגעים לעניני המפלגה והציבור, הציונות והגולה. ידיעת השפה, כללי הדקדוק, חוקי־כתיבה, תחביר נכון, סגנון מתוקן, הכרת הנושא, דיוק של הבעה וכיוצא בזה – אינם מעסיקים אותם. קצתם ודאי סבורים, שאלה הם דברים בדויים, לתפארת המליצה, ואפשר בלעדיהם. ואם יש צורך בהם, הרי זה מתפקידו של העורך. לשם כך הוא נבחר למערכת. ואילו החבר הפשוט, העובד בשדה או בבית החרושת או במשרד, הנאמן למפלגה, נותן את “התוכן” החי, וכל השאר מוטל על המתקנים המקצועיים. רבים מהם אינם רואים חובה לעצמם לתת כותרת למאמרם או לרשימתם, או שמדביקים לדבריהם כותרת שלא לענין. ואם אין הכותרת מוצאת חן בעיני העורך, יחליפנה, במחילה מכבודו, בטובה הימנה. העורך הוא מין שמש או מטליא.

כתבנים אלה, שברובם הם דרדקי־כתיבה, מעמסה גדולה היו ל“הפועל הצעיר”, שעורכיו שקדו על הוצאתו בלשון נאה ונקיה, ברמה תרבותית הוגנת, במדרגת נימוס ניאותה, ובאחריות ציבורית גדולה. הייתי צריך להשיב לכל מציע כתבה, להרגיעו, להסביר לו בנימוס משום־מה איני יכול לפרסמו. חליפת־מכתבים זו היתה טורפת זמן יקר. אני משער, שמאות מכתבים כאלה עדיין מצויים בארץ, ומקצתם בודאי יופיעו באחד הימים. הרצון החזק לכתוב ולפרסם היה בו גם איזה צד טוב, שהעיד על תסיסה ועל מחשבה עצמית. ואין להכחיש, שגם כותבים אלה היו ממלאים תפקיד חיובי כלשהו על ידי שהם מוליכים ומביאים לא־פעם מידע או דעות, או רחשי לב של רבים לידיעת הציבור, שבדרך אחרת לא היו מגיעים אליו. אולם הואיל והללו תובעים בפה את זכותם לפרסם ומרגישים עצמם מקופחים כשזכות זו אינה ניתנת להם, ואף מרעישים את מרכז המפלגה ואישים שונים בהרגשת קיפוח זו – הריהם מהווים בעיה קשה לעיתון. כל עורכי “הפועל הצעיר”, ואני בתוכם, טיכסו עצה מה לעשות לגדוד זה של מגיני הפרסום, שמיעוט היענות להם יפה לעיתון וריבויו – מזיק לו. תחבולות שונות חובלו – ולא רק אצלנו – בתחום זה ואמצעי־עזר אחדים הומצאו להמתקתה של בעיה זו. ראשית, עמדו וקבעו מדור של “חברים כותבים”, או “במת הקורא”, או “מכתבי חברים” או “מכתבים למערכת”. במדור זה אפשר היה להדפיס דבריהם של אנשי־השורה, לאחר שעברו תהליך של “שיפוץ” יסודי. רק לעתים רחוקות נתפרסמו דברי המחברים האלה כנתינתם; על־פי־הרוב היה צורך לשכתבם, לשנות את סדרם ולהלביש להם כותרת מתאימה. דוכני־פורקן אלה, היו כעין שסתום למרץ־הכתיבה, שהיה אַצור בלב החברים במקומות שונים. בעליהם הגיבו, התפלמסו, הכחישו, הסבירו, קיללו ובירכו, וכאמור, קצתם אף הוסיפו נופך מגוון לעיתון ולקוראיו.

ברם, אי־אפשר שלא לציין צד שלילי בחזיון זה. וזה הדבר: עסקנים וסתם אנשים קמים באחד הימים ומכנסים את “יצירותיהם” בספר. הם כוללים בו כל מה שנתפרסם בשמם במדורים אלה. האמת הלא היא, שרק מעט משוקע בו משלהם. הלשון והסגנון, סדר־הדברים וקיצבם, האיכות והכמות, נקבעו במידה מכרעת על ידי העורך. הם יוצאים איפוא בכלים שאולים. והקורא התמים בדורם, ולא כל שכן בדורות הבאים, מוצא לפניו דברים מנוסחים ומסודרים ומדמה בנפשו, שאלה הם פרי רוחם וכשרונם. חותמו של מחבר הספר אינו חותם־אמת. ונמצא, שתקנה־זו־לשעה־קלה, שהעורכים התקינו לרווחתם, קלקלה גדולה בצידה בעתיד הקרוב והרחוק. אכן, בעיני ראיתי “כל כתבי” כאלה, שאינם מעידים על בעלות אמיתית של מחבריהם.

שלושים ושש שנים עבדתי בקביעות ב“הפועל הצעיר” ועשרים ושתים שנה ערכתי אותו, כעורך יחיד, על כל מדוריו. גם בימים שעבדתי במחיצתו של לופבן וגם כשהייתי ברשות עצמי, גיבשתי לי שיטה של עריכה וכללים ברורים ככל האפשר. נזהר הייתי שלא לעשות בכתב־היד כבתוך שלי. השתדלתי להתערב בדברי המחבר רק עד כמה שהיה דרוש לתיקון הלשון או לשמירה על הנימוס ועל הסדר הטוב. השתדלתי שלא להוסיף מלה “מושכלת” מדי, שאינה לפי רמת־הכותב ולא לפי אופיו והיתה יכולה לגלות את מקורה של המלה ואת קלונו של החותם עליה. זכרתי כי מאחורי הרשימה מוצנע אדם בעל אישיות משלו; ואמנם לא פעם שמעתי שבחים מפי הנוגעים בדבר על העריכה, כדרך ששמעתי גם תלונות על “שהוצאתי את הנשמה” מתוך דבריו. אף־על־פי שאליבא דאמת, נפחתי בהם נשמה.

תיאור היחסים בין העורך והנערכים השונים יש בו כדי למלא כרך שלם וחשוב, והיה מכיל תצפיות פסיכולוגיות ומגלה תסביכים מעניינים, ששרשיהם נעוצים בחיי הנפש של הנוגעים בדבר. אולם אין בדעתי לעשות זאת כאן, ואסתפק בקביעת חזיון אחד כולל ומכריע: המערכת משמשת מקום־פגישה לא רק לאנשים שונים, בעלי דרגת תרבות שונה ובעלי מגמה שונה, אלא היא גם בית־זימון לתכונותיהם השוות של בני־אדם, ששינויים קלים בלבד מצויים בהן. כל עורך, ויהיה מי שיהיה, מעמד סמכותי לו וכוח־הכרעה לו. כל מגיש כתב־יד, ויהיה מי שיהיה, זקוק להסכמת העורך, ברצותו יכשירנו לדפוס וברצותו ידחנו. הכשרתו נעימה לו לכותב ומלטפת את האני שלו, פסילתו משפילה אותו. ואפילו “תקיף” הוא הכותב יותר מאחרים ויכול לעמוד על שלו, ואפילו יצליח לבסוף לשנות את דעתו של העורך, מכל מקום כבודו נפגע וגאוותו נחבלה, וחבלה זו לא במהרה תירפא. אין איפוא תימה, שהכותב מצפה בפיק־ברכיים נסתר למוצא פיו של העורך או למכתבו המבשר. לפיכך נהפך לא פעם חדר־המערכת לחדר־וידויים שקט או לתא־עינויים הדדיים. מפני שאין כמעט גשר בין ה“לא” של העורך וה“כן” של הכותב. אתה תמצא במכתביהם של סופרים ותיקים ונכבדים – ואף בספר זה הבאתי דוגמאות – שהם מודים במצב־נפש זה בהתייצבם לפני עורכיהם.

מבשרי חזיתי זאת. אף־על־פי שהשתדלתי להצניע את כוחי וסמכותי, ראיתי עסקנים וסופרים בסבלם ובהתכווצותם בשעה שלא היתה לי ברירה אלא לומר להם את האמת, כי דבריהם לא יפורסמו. לא תמיד אמרתי את הטעם האמיתי במפורש, כדי שלא להעליבם. על כן השתמשתי בנימוק “שאין לי מקום”, או “שכבר כתבו על נושא זה” וכיוצא בזה, אבל דווקא העקשנים שבהם גרמו לא־פעם לכך, שנאלצתי לומר להם את האמת כולה, היינו, שהדברים אינם ראויים לדפוס. היו כאלה, שכעבור שבועות אחדים היו חוזרים ושולחים אלי אותם דברים שפסלתי קודם לכן, מתוך טענה, שכאילו אמרתי להם: “עכשיו אי אפשר, אולי לאחר זמן”.

עם בן־גוריון במילוא ביוני 1961

אספר על תקרית אחת עם ד. בן־גוריון. מובן מאליו, שלא הייתי משנה ממטבע דבריו, אלא לאחר קריאה הייתי מוסרם לדפוס כמות שהם. אולם פעם אחת עברתי על מידה זו. כידוע, הקפיד בן־גוריון שלא להשתמש במלת־היחס “את” והיה מוחקה לצורך ושלא לצורך. אירע, שתוך כדי קריאה במאמרו הוספתי “את” במשפט מסויים, הואיל וחסרונה עלול היה לשבש את הבנתו לגמרי. עשיתי זאת ממש מתוך היסח ־הדעת מ“חולשתו” של בן־גוריון. כשקיבל את “הפועל הצעיר” שוחח עמי בטלפון והעיר לי על כך, אמרתי לו, שבדרך כלל לא עשיתי במאמרו שום עריכה, אבל אם יבדוק ימצא, שכאן היה הכרח גמור להוסיף “אֶת”, כדי שהקורא יבין את הדברים כהלכה. והלא אין הוא מתכוון למחוק כל “את” מן המילון העברי, שגם המשנה והמדרש השתמשו בה. הוא עמד על דעתו, ואז העזתי ואמרתי לו, שיש אימרה לאטינית: “אין הקיסר עליון על הדקדוק”… האימרה מצאה חן בעיניו ושאל אותי היכן מצאתי אותה. השבתי לו, שמצאתי אותה בספרו של ד"ר ג. אלקושי, שהופיע לא־מזמן ושמו “אוצר פתגמים וניבים לאטיניים”. השיחה נטתה קצת הצידה, ובינתיים יצאתי בשלום מן המעשה שעשיתי. אולם דעתו לא נחה. ובישיבת המרכז החלפנו פיתקאות בענין זה ובענינים לשוניים אחרים. פעם, בישיבת הועדה המדינית, שעסקה בענינים העומדים ברומו של עולם, קרא לי לצאת עמו לחדר אחר. כשיצאנו, טען כנגדי, שבמאמרי אני נוקט כתיב לא נכון במלים שנלקחו מיוונית. לדעתו צריך לכתוב מוסיקה, סימפוסיון ולא מוזיקה וסימפוזיון, כמנהגי. אמרתי, שבעברתי עתיקה מצויים שני הכתיבים, והבטחתי לו להמציא אותם לידו, והם יוכיחו לו, שלאו דווקא יודעי גרמנית סיגלו לעצמם ביטוי בז'.

כשחזרנו לחדר־הישיבות, קיבלתי בכתב שאלות על מה דיברנו בחוץ, שכן הכל היו בטוחים, כשם שאני הייתי בטוח ברגע הראשון, שדבר נחוץ לו אלי, הנוגע לבעיות הנידונות בשעה זו. וכשסיפרתי להם את האמת, העמידו פנים תמהות וחששו שמא מסתיר אני סוד…

מנהג אחר נהג עמי שמואל יבנאלי. לדעתי, היה יבנאלי סופר מובהק לפי כתיבתו, שלא הוערך כראוי. היה בעל הבעה עברית מקורית ושמחתי תמיד לכל מאמר שנתן לי לעיתון. היינו שכנים קרובים ויחסי ידידות היו שרויים בינינו. ומפני שהיה מעז יותר מאחרים בבנין משפטים ובצירופי ביטויים, היה לי צורך להעיר לו על דרכי שימוש הלשון או על נטיות של פעלים ושמות־עצם. וכך היה סדרו: אם בצד ההערה שלי נתלוותה גם ראָיה ניצחת בצורת מראה־מקום במקרא או במדרש, או בכתבי אחדהעם וביאליק – היה מיד מקבל את דעתי בתודה. קשה יותר היה מצבי כשהערתי באה מתוך חוש־הלשון שלי, שלא מצאתי לה מיד הוכחה משכנעת באיזה מקור. או־אז היה יבנאלי מסיים בנענועי ראש, כהרגלו: “לפי שעה נניח לזה עד שיתברר לנו”. באין ברירה, הנחתי לזה… ואולם רובם של ראשי המפלגה והעסקנים (כגון שפרינצק, בן־צבי, קפלן, אשכול, עדה פישמן, נמיר, ארגוב, גורי ואחרים) היו סומכים עלי סמיכה גמורה, ורק ביקשו הגהה לפני ההדפסה. על־פי־רוב לא החזירו לי את ההגהה ופירוש הדבר היה: עשה כטוב בעיניך. רק עם מעטים מאד, כגון זלמן ארן, ידיד־נפשי, או פנחס לבון או שלמה לביא, הסכמתי לשבת טן־דו ולערוך את דבריהם במערכת או בבית־קפה. זאת היתה עבודה קשה אבל כדאית. אגב, גם את ספרו הראשון והחשוב של פנחס לבון, “יסודות”, שיצא לאור בשנת תש"א, ערכתי בדרך זו.

לשם הדגמת יחסי־הגומלין בלבד אביא כאן כמה שורות מאחד המכתבים של שפרינצק, שהיה מצורף למאמר ששלח אלי (בשנת 1949) לשם פרסום: “ר' ישראל! אם אתה מוצא גם הפעם את שני הנאומים שלי ל”דרוקפעהיג" (ראויים לדפוס) ולרצויים – הרי ודאי אשמח לפרסמם ב’הפועל הצעיר‘. אם לפרסמם, אפשר לסדרם בפרק א’ וב', או לאחד את שני הנאומים יחד עם תיקונים שאתה רשאי לעשותם. אני שולח את החומר ולא איפגע אם תמצא שאין מקום לפרסום הדברים".

שלך, י. שפרינצק.

לא מן המיותר לציין, שבין הכתבנים שלא זכו לפרסום היו כאלה, שאיימו להפסיק – ואף הפסיקו – לחתום על העיתון, אם דבריהם לא יפורסמו. איום זה היה קרש־הצלה ממש בשבילי, מפני שהייתי מוכן לשלם להם שכר סופרים, בתנאי שלא יפקדוני עוד ב“יצירותיהם”. אבל הם לא עמדו באיומיהם זמן מרובה, ולאחר שראו, שהעורך והמפלגה לא נתרשמו מזה, שיגרו מכתבי התנצלות, שנתקבלו על ידי בצער רב. מנסיוני למדתי מה רב כוחה של גראפומניה. הגראפומן ילך באש ובמים וימחל על כבודו ובלבד שיראה את שמו נדפס במפורש תחת רשימה. על כן יפה מבחינה פסיכולוגית הסיפור, שאינו בדוי כלל: מעשה במערכת “כתובים”, שאחד צמא־פרסום אשר הירבה לעשות למען הפצת העיתון, דרש בכל תוקף “להידפס”, והיא אמנם הדפיסה גליון אחד עם מאמרו, ואחר כך השמיטה אותו והדפיסה את כל השאר בלי מאמרו. הגליון היחיד נשלח לביתו בכבוד גדול. נמצא, ששניהם נהנו, זה מן היש וזה מן החסר…

הדעת נותנת, שעלי לתאר גם כמה התנגשויות וסערות, שנתחוללו בין עורכי “הפועל הצעיר” (לופבן ואני) ובין חלק גדול, ולפעמים אף רובה של המפלגה. זה היה בתקופת המאבק עם בריטניה, שפירסמה את “הספר הלבן” ואף הגשימה סעיפים קטלניים שבו לרעת הישוב העברי. הויכוח היה כפול. מצדו העיקרי התנהל בין “ההגנה” והמפלגה ובין ארגוני הפורשים, אצ“ל ולח”י; הללו מיאנו לקבל מרותם של התנועה הציונית ומוסדות הישוב. הם נקטו שיטת־טירור במלחמתם עם הבריטים, פגעו באנשים חפים מפשע, תלו כמה חיילים וסיכנו בכך את בטחונו של הישוב ומלחמתו השקולה. הם עשו “הסכם” עם ה“הגנה” ולא קיימוהו, והסכסוך היה מר מאד. אולם היה גם ויכוח שקט יותר, פנימי, בתוך מפא“י עצמה, שהרתיח אף הוא את הרוחות. הרוב במפלגה גרס, שיש צורך במאבק חריף יותר להלכה ולמעשה, ביחוד על העליה, ואף היו לכך ביטויים ממשיים, כגון התפוצצות אנית־העולים “פאטריה” בשנת 1940, שבה ניספו 252 איש. המגמה היתה למנוע את שילוחה מן הארץ. אני כתבתי אז רשימה בשם “קבר־האחים החדש” בחתימת אלשי”ך, שהיתה, כמובן, גם על דעת לופבן, ובה נעימה ביקורתית. רשימה זו גרמה מורת־רוח בחלק מחוגי ה“הגנה” בגלל הרמז שהיה כלול בה על מסיבות טביעתה של האניה. באותו שבוע, לאחר הופעת העיתון, נכנס למערכת בחור, שהיה בוודאי שליח לדבר זה, ניגש אל לופבן וסטר לו על פניו – ונמלט. אני הייתי אותה שעה שקוע בכתיבה, ולא שמתי לב למה שאירע, ורק צעקתו של לופבן הנתקף הקימה אותי והתחלתי לרוץ אחרי הסוטר, שמיהר להסתלק. תקרית זו עוררה בירורים פנימיים קשים ביותר במפלגה ומחוצה לה. אותי זיעזע המעשה הזה עד היסוד, כי ראיתי בו גילוי של אלימות פנימית, אף חליתי מרוב צער. בכלל נמתחה אז ביקורת על עמדתו של “הפועל הצעיר” לצורת המאבק עם הבריטים. זאת היתה ביקורת קשה מצד חלק ניכר של מפא“י, וברגע מסויים אמרתי ללופבן שאינני רוצה ואינני צריך לעבוד בעיתון, שכיוונו אינו רצוי לרבים במפלגה. ואמנם שנינו הגשנו מכתבי התפטרות. הבירור והתערבותם של אנשים שונים הביאו לידי ביטול התפטרותנו. אך המתח והויכוח נמשכו עד עזיבת הבריטים עם הקמת מדינת ישראל. כשהתחילה מלחמת־השחרור, גדלה העריבות ההדדית, נתחזקה האחדות ונשתוו הדעות ביסודן. שמחת התקומה האפילה על גוני־השקפה קודמים. לאסוננו נפטר לופבן חדשים אחדים לאחר שקמה המדינה ועוד זכה לברך על תקומתה ולשמוח בה. ו”הפועל הצעיר", בעריכתי, היה לכלי־מבטאה של מפלגת־פועלי־ישראל כמכוונת המדינה.

גם הוויכוח על חלוקת הארץ לשתי מדינות ריבוניות, שהוועדה המלכותית בראשותו של לורד פיל הציעה לראשונה בשנת 1936, וועדת־החקירה המיוחדת לארץ־ישראל קיבלה את ההצעה ברוב בספטמבר 1947 – עורר ויכוח חריף בתנועה הציונית, לאחר שהנהגתה קיבלה את תכנית־החלוקה כבסיס לפתרון הבעיה הארצישראלית. במפלגת־פועלי־א“י היתה מלחמת־דעות קשה בעיקר בקרב חברי אחדות־העבודה לשעבר, ובראשם יצחק טבנקין, בעוד שרוב המפלגה, ובראשם דוד בן־גוריון, היו מצדדים נלהבים בחלוקת־הארץ כברירה היחידה בתנאים הנתונים. פולמוס זה השפיע ממילא גם על “הפועל הצעיר”, על משתתפיו ועל קוראיו. הכרח היה לתת לשני המחנות שיגיעו לידי ביטוי מלא, והענין לא היה קל. התחילו מונים ושוקלים כל מאמר וכל ידיעה שהופיעו, ולא היתה נחת במערכת כל עיקר. ביני ובין לופבן היתה אחדות־דעות גמורה, וזה גרם, אולי, לכך, שהעיתון היה נראה בעיני המתנגדים כנוטה לצד החלוקה. דינים־ודברים היו פורצים כמעט בכל ישיבה וכינוס, שנמשכו עד שסיעת־טבנקין נטשה בשנת 1944 את המפלגה וכינתה את עצמה בשם “התנועה לאחדות־העבודה”. הפילוג הזה הכאיב מאד. אחים ממש נפרדו. “הפועל הצעיר” חדל להיות בטאונם של המתנגדים, שהקימו להם במה משלהם בשם ל”אחדות העבודה".

ועוד פרק־חיים קשה אחד היה לעיתון, שצורך הוא לרשום להשלמת התמונה. הלא היא פרשת־לבון ובן־גוריון או כפי שהיתה ידועה בשם “הפרשה”, שעליה ידובר להלן.

אירוע מדיני אחד חולל מחלוקת ביני לבין לופבן. אני צידדתי בכל לבי ובכל מוחי בהחלטת “בילטמור” הידועה על הקמת מדינה יהודית. חלום ישן התחיל מתלבש בי לבוש ממשי. ראיתי בה פתח לתקופה חדשה, לשינוי שורשי, בעוד שלבם של כמה מראשי “הפועל הצעיר” לשעבר, שעמהם הלכתי תמיד, כגון שפרינצק, קפלן, לופבן ולבון, לא היו שלמים עם החלטה זו ומתחו עליה ביקורת. שלא כמוני ראו בהתנגדותם מסקנה מדינית ורוחנית של דרך “הפועל הצעיר”. ולפי שהייתי מביע את עמדתי זו בצורה בולטת גם בעיתון, ממילא פרץ לא פעם ויכוח, וזמן־מה הרגשתי כאילו אני מחוץ לחבורה זו. זה גרם לי צער רב. בשביל העיתון עצמו היה בחילוקי־דעות אלה משום יתרון, מפני שמאמרי הפיקו רצון מאת מחייבי החלטת בילטמור, ונמצא, שאין העיתון מקפח את ביטויו של הזרם הזה, אבל חששתי, שמבחינת גילוי־הלב וגילוי־הפה, עלול משהו להשתבש. לאָשרי, חוץ מחילופי דברים מנומסים שנתעוררו כמאליהם, לא אירע דבר שהיה בו כדי לפגום ביחסי החבירות ולא במהלך העבודה. התנגדות זו לא יכלה להחזיק מעמד לא לפני קום המדינה ולא בתנאים שקדמו סמוך להקמת המדינה. מהלכיו המדיניים, מלאי־ההשראה והנמרצים של בן־גוריון, הכריעו בהדרגה את הכף, וחבורה יקרה זו נשתלבה בתוך המאורע ההיסטורי, שאין דומה לו – בתקומת המדינה. יוסף שפרינצק נבחר יו"ר הכנסת, אליעזר קפלן נעשר שר־האוצר ופנחס לבון היה לשר־הבטחון. הבדלי ההערכה וחילוקי הדעות נעשו נחלת העבר.

נושא אחר, שהרעיש בשעתו את הישוב, וממילא גם את העיתון, היה פירוק הפלמ“ח – חטיבה מובחרת זו, שהיתה מופת ברוחה ובכוחה, באימוניה ואמינותה, ביכולתה ובמסירותה בהגנת הארץ וגבולותיה. במלחמת־השיחרור נכנס הפלמ”ח לצה“ל והיה לחלק ממנו, באופן שהטאקטיקה הצבאית היתה נקבעת על ידי אנשי ההגנה והפלמ”ח כאחד. אולם בן־גוריון וחבריו ביקשו להקים צבא מודרני אחיד, הסר למשמעתה של הנהגה אחת, ככל הצבאות בעולם – והיו סבורים, שיש לפרק את הפלמ"ח כחטיבה מיוחדת ולפזרה ביחידות הצבא השונות. מאבק קשה ניטש בין הדעות הללו. לופבן היה נגד הפירוק (אולי השפיעה עליו בלי־דעת העובדה, שבנו היה בפלמ"ח), ואני סברתי כבן־גוריון, שחטיבה שלמה, שיש לה דגל מיוחד והימנון מיוחד ומסורת של קרב ומפקדים מצויינים – סכנה בה לשלמות הצבא והצלחתו. ואנחנו הלא נמצאים בראשית צעדינו להכשרת צבא לוחם. הייחוד הזה הוא לוקסוס מזיק. גם בענין זה היבעתי, כמובן, את דעתי, וזה גרם לויכוח בינינו, עד שהענין הוכרע וסולק מסדר יומנו.

תקרית אחרת אירעה ביני לבין יוסף שפרינצק, זה האיש, שראה אותי כחניכו במפלגה ורצה תמיד בטובת העיתון “הפועל הצעיר” ובטובתי. וכך היה המעשה:

הסופר יהושע בר־יוסף פרסם ב“הארץ”, בסוף שנת 1958 נובילה בשם “סיפור הארבעה”, שתיארה את חייהם ורחשי נפשם של ארבעה מאנשי מושב־עולים חדש, ביום שרשת החשמל חוּברה לכפר, והמאורע נחוג כראוי לו. הנפש הפועלת המרכזית היתה אֵם, ששכלה את שני בניה במלחמת העצמאות, והיא מסרה את משקה, שהיה במושב ותיק, לקרן־הקיימת לישראל. היא ובעלה החליטו להתמכר לקליטת עולים במושב החדש. בסיפור מתרחשים גם כמה אירועי־מין חריפים וסכסוכי־אהבים. ולפי שבר־יוסף שהה בסביבת נהורא ונפגש עם רבקה גובר ובא עמה בדברים, מצאו כמה מנחשי ניחושים דמיון בין הדמות המרכזית, שתוארה גם בצד־הצל שבה, ובין רבקה גובר. רבקה גובר, המכוּנה “אם הבנים”, ששכלה שני בניה במלחמת השיחרור, נראתה דומה מאד לגיבורה, וראו בסיפור זה “חילול השם”. ביחוד הצטיין בהתקפתו ב“מעריב” דוד לזר המנוח. בר־יוסף התגונן ואמר, שמעשה־הדיוט הוא לזהות דמויות בסיפור עם אנשים חיים, אפילו יש ביניהם איזה צד של דמיון. ואני פירסמתי ב“הפועל הצעיר” מאמר־הגנה של גרשון זק על בר־יוסף. אז התרעם עלי מאד יוסף שפרינצק, שהיה בעצמו אב שכול, ואמר לי דברים קשים ואף כתב לי מכתב חריף. אני, שידעתי את הרגשת־השכוֹל של שפרינצק האב, כבשתי את צער הפגיעה והשבתי דברים שקולים, שאין “הפועל הצעיר” יכול להיות נעול בפני סופר מותקף, המסביר את עצמו, או שחברו מבקש להגן עליו. הוא לא הסכים עם דעתי, שגם כאן חל חופש־הדיבור, וזמן־מה שכנה עננה על יחסינו, עד שנתפזרה כלא היתה.

 

ה    🔗

במועדון “מילוא”, בשנת 1954. מימין: פנחס לבון, ישראל כהן. הרכון: אהרן אשמן

ואולם המסה והמריבה החמורות ביותר, שנקבו, בלי מליצה, עד תהום חיינו במפלגה ובחברה כולה, ומובן מאליו, שגם “הפועל הצעיר” היה מעורב בה – היתה “הפרשה”, היינו, פרשת־לבון־ובן־גוריון. הדיה ורישומיה של סערה זו נחרתו עמוק בנפשו של הדור, שהיה עד לה, ואולי לא של הדור הזה בלבד, מפני שהיו לפרשה זו כמה צדדים בולטים: צד מוסרי, מדיני, בטחוני, צבאי, חינוכי, מפלגתי ואנושי־כללי.

פשר־הטראגדיה היתה, כידוע, פעולה בטחונית במצרים, אשר נעשתה בקיץ 1954 וכונתה אחר כך בשם “עסק ביש”, שנחלה כשלון, הסבה לנו נזק מדיני ומוסרי וגרמה חילול שמה הטוב של ישראל. פנחס לבון, שהיה אז שר־הבטחון, טען, שהפעולה נעשתה בלא ידיעתו ולא הוא נתן את ההוראה, אלא עדי־שקר הטילו עליו את האחריות לאותו “עסק ביש”. הוא דרש מבן־גוריון בתוקף לטהר את שמו. תחילה נטה לברר את הענין, אחר כך התייצב נגד לבון, שלל את סמכותה של ועדת־החוץ והבטחון לברר את האמת אף כפר ביכולתה לעשות זאת. הענינים הסתבכו, חילוקי הדעות גברו. ועדה של שבעה שרים נתמנתה מטעם הממשלה להבהיר את “הפרשה” וזו זיכתה פה־אחד את לבון מאחריותו לאותו “עסק ביש”. בן־גוריון סירב להודות במסקנות ועדת־השרים ומצא בהן פגמים. קמה תנועת־מחאה רחבה נגד התנהגותו של בן־גוריון, כדרך שקמו לו במפא“י גם מגינים ומצדדים בדעתו, שערכו מסע־התעוררות ודרשו הדחת לבון. משבר נתחולל במפא”י ואף בממשלה. ברוב של 60% נגד 40% הוחלט להדיח את לבון מתפקידו כמזכיר ההסתדרות. אולם משבר־האמון לא פסק לא במפלגה ולא בציבור. תחילה התפטר בן־גוריון מראשות־הממשלה, אולם הוחזר, וביוני 1963 הודיע, שהתפטרותו מראשות־הממשלה היא סופית, ולוי אשכול קיבל את ראשות הממשלה ומשרד הבטחון.

המשבר הפנימי במפא“י לא נפוג. פרשת־לבון לא שככה. קצתם של חברי־מפא”י, וביניהם מן האינטלקטואלים שבמפלגה, התארגנו והוציאו בטאון “מן היסוד”. הם לא השלימו עם הדחת־לבון ודרשו תיקון העוול. כשלא הצליחו להשיג מבוקשם, נטשו את המפלגה והיו פלג בפני עצמם. בינתיים התחיל בן־גוריון להתערב בעניני מדיניות, אף דרש בחזקה לחדש את החקירה ב“פרשת לבון” בוועידת־חקירה בעלת סמכות משפטית, ופגע בעמדת אשכול ובמעמדו. הפולמוס התלקח בממדים עצומים ובצורות פגומות ומצערות ביותר. יוקרתו של בן־גוריון נפגעה. התחיל מאבק בין אשכול ובין בן־גוריון. אשכול הקים ממשלה חדשה. בן־גוריון הוצא מן המפלגה. חל פילוג במפא“י והוקמה רפ”י (רשימת פועלי ישראל).

נגעתי על דרך הנוטריקון בקצות המאורעות הגדולים והמסעירים שאירעו במדינה באותן השנים, ולא עלי לייחד כאן את הדיבור על כל פרק ופרק. אולם היה צורך בכך, כדי לתת מושג־מה על לבטי “הפועל הצעיר” ועורכו. עד הפילוג חייב אותי כל גליון להיות אמן־הניווט, כל מאמר היה צריך להישקל במאזני־בית־מרקחת, כדי שלא להיכשל במתן יתרון לאיזה צד שהוא. ואילו אחרי הפילוג, כשנפרצו כל הסכרים והכל ראו עצמם חייבים “להרביץ” במתפלגים ובבן־גוריון, הייתי זקוק לכוחות ערים ולסבלנות אין קץ ולשמירת חוש־המידה, כדי שהעיתון לא ייהפך ל“יריד” של מאמרי־התקפה ותגובות. הרגשתי אחריות גם כלפי בן־גוריון וראיתי עצמי חיי־בבכבודו. אמרתי לכל אלה שהייתי צריך לבלום אותם: “בן־גוריון, אף־על־פי שחטא בן־גוריון הוא”, ולא אתן לעבור ב“הפועל הצעיר” את גבול המותר. הרבה רוגז ועלבונות שבעתי. אולם העובדה, שאני הייתי לשעבר חבר “הפועל הצעיר” ולא חבר אחדות־עבודה, סייעה לי לעמוד בכבוד במשימה זו, שהיתה כמעט מן־הנמנעות. אינני יודע אם עלה בידי לעשות כל מה שביקשתי, אבל נדמה לי, שרשאי אני לומר, כי בשים לב לפקעת הסבוכה שהייתי צריך להתיר – לא נכשלתי.

דברי להלן וכן כמה מכתבים שאעתיק כאן יעידו על מסכת היחסים וימחישו את צעדי בתוך חורשה זו של קנים, שהייתי צריך לפלס לי דרך בה. אולם תחילה הקדמה קצרה:

לאחר שבן־גוריון הצטרף לרפ“י, הגיש המוסד לביקורת של מפא”י תביעה להוציא את בן־גוריון מן המפלגה (עם עוד שלושה חברים). פסק־הדין הזה ניתן ביום 2.9.65. בגליונות “הפועל הצעיר” מיום 13.1.67 ומיום 14.2.67 נתפרסם ויכוח ביני לבינו על דרכן של מפא“י ושל רפ”י. בן־גוריון היה מרוצה מן האווירה שבוויכוח זה, אף על פי שקבל קשה על מאמרים אחרים, שמתחו עליו ביקורת. איני יכול, לצערי, לפרסם אותם מכתבי־תלונה של בן־גוריון, הואיל והם פוגעים בחברים שהלכו לעולמם ושחיים אתנו. אבל אעתיק את תשובתי שלי עליהם:

תל־אביב. 9.7.65

לח' בן־גוריון היקר שלום רב.

מכתבך המר לי מאד.

אני מקווה שחשת את יחס ההוקרה שלי, ויסולח לי הביטוי הסנטימנטאלי, יחס החיבה שלי, אליך. חיבה זו שאינה תלויה בדבר, כי אם באישיותך, לא נשתנתה בכל הזמנים והמאורעות. רגזתי לא פעם על דבריך, התנגדתי לא פעם למעשה שלך, אך לא נפגעה ההוקרה ולא נתמעטה החיבה. מעולם לא אמרתי לך זאת, כי חששתי מפני אבק חנופה, אך הואיל ואני עורך עיתון ופעמים שאני גם מופיע על במה ציבורית, ודאי בלט הדבר.

אני נוטל לי רשות לומר לך דברים מועטים אלה, שיש בהם יותר ממה שאמור בהם במפורש, כדי להבינך למה המר לי מכתבך.

ודאי צדקת באמרך, שהדברים במאמרו של נ.ש. קשים הם. אך כלום יכול עורך עיתון המפלגה לנהוג אחרת? הן הוא עשה את הנסיון להוכיח, מה דינו של המיעוט מבחינת חוקת המפלגה והפראכסיס של המפלגה. איך יכולתי למנוע עכשיו, ואיך אוכל למנוע בעתיד, מאמרים מסוג זה? הלא הרשימה הנפרדת (רפ"י) יוצאת למלחמה נגד הרוב במפא"י, ומלחמה מעוררת מלחמה. ויש גם ענין של חופש ההבעה. אני מתאמץ בכל כוחי לשמור על רמה בויכוח ולמנוע גידופים, ואני מוחק ביטויים כאלה. וייתכן שאפשר היה וצריך היה למחוק עוד ביטוי במאמר זה. אולם חומרתו של המאמר לא היתה פוחתת.

כשלעצמי אכתת את עטי לרסיסים לפני שאיפתה ע“י יצרי לכתוב כנגדך תיבה של חוסר נימוס. אני מקווה, שרחשי חיבתי והוקרתי אליך יכוונו אותי תמיד. אך אינני אדיש, ומעולם לא הייתי אדיש, למה שאתה אומר ולמה שאתה עושה. אני גידולה של מפא”י כפי שנשתלשלה. אני חס על כבודה, רוצה בהצלחתה, ואיני מאמין, שבתקופה הנראית לעין, יימצא כוח ציבורי אחר המסוגל להביא יציבות למדינה. ועל כן אתן חלקי לביצורה ואל אניח למוטטה. אף אני אלחם ברשימה הנפרדת, במצעה ובדברי נואמיה. אתווכח אתך בכל יכולתי. אף על פי שלעולם – כך אני מקווה – לעולם לא יתיז קולמוסי מלה של גנאי נגדך. זאת לא. מבחינה ציבורית אתה הולך ונעשה יריב למפלגה, מבחינה אנושית וחברית שוב אין אתה יכולה לכבות את חום יחסי אליך. גם דילוגיך עלי אהבה.

על כן מר לי. אני מעולם לא עשיתי “מי שבירך” ולא הקטרתי קטורת לאישים המכהנים בכהונות גדולות. אבל בין המעטים שהוקרתי באמת בלבי – היית אתה.

כאן אפסיק, כי מי יודע, שמא אין אתה קורא את דברי ככתיבתם וכרוחם. סו"ס כבר פסקת את פסוקך. ואין ספק שבכל גליון חדש של “הפועל הצעיר” אפשר יהיה למצוא דברים קשים נוספים נגד הרשימה הנפרדת. ואני איני יכול להבטיחך שלא יהיו. אין זה עיתוני הפרטי.

אולי ניתנה רשות לקוות, שהזמנים ישתנו והחרון והמרירות ייעלמו, ושוב יוכל כל אחד מאתנו לרחוש כלפי רעהו רחשי כבוד ויקר ולהאמין, כי באמת כך הדבר.

בברכה ובהוקרה,

ישראל כהן

היתה לו תרעומת קשה על “דבר” ופנה אלי כעורך “הפועל הצעיר” פעם בשיחה מקרית בעל־פה ואחר כך באמצעות המכתב הזה, שבו הביע את רצונו לפרסם סדרה של מאמרים, “על תפיסת עולמו כאדם וכיהודי” ועל חילוקי הדעות בינו לבין המפלגה. ותנאי היתנה, לבל אהיה “צנזור” לדבריו.

לצערי, לא הגיעה השעה לפרסם כמה מכתבים אחרים, הקודמים לזה, ואסתפק לפי שעה בפרסום שליש מן המכתב הבא, שנשלח אלי משדה־בוקר ביום 8 לדצמבר 1968:

־ ־ ־ לשם מה אני כותב לך כל זאת?

אני עומד לכתוב שורה של מאמרים על תפיסת עולמי כאדם וכיהודי, המפלגות שהשתתפתי בהן, במה הייתי תמים דעה עם חברי ובמה לא, מדוע עזרתי לאיחודים ולפילוגים ומדוע אני עכשיו בודד ומבודד ומדוע אני רואה בחיזוק בטחון המדינה וטוהר מנהיגיה הצורך העיקרי. כמובן אכתוב גם מדוע אני שולל דרך הצמרת הנוכחית, שבראשה עומד לוי אשכול, ורואה בה סכנה חמורה לעתיד האומה, ואני רוצה לפרסם שורת מאמרים אלה ב’הפועל הצעיר' הנקרא על שם מפלגה שלא הייתי בה אף פעם חבר, אבל חיבבתי אותה באשר בדברים אחדים, חשובים בעיני, היתה יותר טובה מפועלי־ציון, שבה הייתי חבר, אם כי בכמה דברים חשובים לא הסכמתי לדרכה ולדעתה, ומשום כך לא התנגדתי שעיתון מפא"י – אחרי מיזוג אחדות העבודה (המקורית משנת 1919) עם ‘הפועל הצעיר’ – ייקרא בשם “הפועל הצעיר”.

ידעתי כי אתה פועל־צעיר’ניק כלוי אשכול, אבל לדעתי שונה ממנו עכשיו (על כך לא אעמוד פה), ואני באחד המאמרים אומר ואסביר מדוע אני שולל עכשיו (כלומר משנת 1965 ואילך) את זכותו (ובעבר היו לו הרבה זכויות) לשמש כמנהיג המדינה וכראש הממשלה. ואני יודע שמיחסים לי שנאה אישית לאשכול – ולא אתווכח עם ‘חכמים’ אלה, כי לא אתווכח עם שום השמצה שאני קורא בעיתונים שונים זה למעלה משמונה שנים, כמעט מיום היותי לראש ממשלה (וגם קצת לפני כך), ובין המשמיצים היו גם אנשים שאני מוסיף לכבד ולהוקיר אותם, ואחדים מהם אמנם גם שינו דעתם – אבל זה לא חשוב.

אני כותב לך כל זאת כי רוצה אני לפרסם דברי בעיתון ‘הפועל הצעיר’. ואשלח דברי לעיתונך אם אדע שלא תהיה לי לצנזור (תוכל לכתוב כל מה שתרצה – נגדי ונגד דעותי וטענותי).

לא אתרעם עליך אם לא תיתן לי לכתוב כל מה שאני רואה צורך להגיד לציבור לפי הבנתי ומצפוני אני – אבל אכתוב רק מה שמצפוני והבנתי מצווים עלי ולא מי שהוא אחר, ויהא אפילו אדם ישר והגון כמוך.

אולי הארכתי קצת – אבל אני מקווה שתסלח לי על הטרדה זו.

ולתשובתך הברורה אני מצפה.

בב"ח (ממש!),

ד. בן־גוריון

השבתי לו בגילוי־לב, שאשמח מאד אם מאמרו על “תפיסת עולמו כאדם וכיהודי” יתפרסם ב“הפועל הצעיר”, והלא גם מאמרים אחרים שלו פרסמתי בהפוה"צ כלשונם. אולם לא אוכל, לצערי, לאכסן מאמרים המדברים בגנותה של המפלגה או של ראש־הממשלה, לוי אשכול, שהרי העיתון הוא כלי־מבטאה של המפלגה ולא עיתוני הפרטי. בן־גוריון השיב לי, שהוא מבין את עמדתי, וסבורני שהיחסים בינינו לא נפגמו, שכן חליפת־מכתבים לבבית על עניינים שונים נמשכה בינינו עד סמוך לפטירתו.

וזאת תשובתו לתשובתי על מכתבו הגדול משדה־בוקר מיום 6.1.69:

"לישראל כהן היקר,

הבוקר הגיעה אלי תשובתך מיום 31.12.68. הייתי מסכים לפסוק האחרון במכתבך (‘מה מעציבות המסיבות שהולידו בעל כרחן מצב־דברים כזה’), אילו לא היו בו שתי המלים ‘בעל כרחן’. אין עליך כל חובה לפתוח לפני שערי ‘הפועל הצעיר’. איני חבר במפלגה, שלה נאמן העיתון, ואיני מקבל דעת הצמרת השלטת במפלגה זו, ולדעתך, הבקורת שלי “אינה נוגעת לשיטות מחשבה או פעולה”.

כאחד האזרחים, החרד לכבוד המדינה, עתידה ובטחונה, אשמיע דברי באשר אשמיע.

ואם גרמתי לך, בפנייתי אליך, צער – אני מבקש סליחתך. לכך לא נתכוונתי.

מהמאמרים הספרותיים שלך – נהניתי, ואני חייב לך תודה עליהם".

בברכה, ד. בן־גוריון

כאמור, נמשכה חליפת המכתבים ביני לבין בן־גוריון בנושאים שונים, ולא אפרסם כאן את שאר המכתבים, אף על פי שעניין רב בהם. אבל אביא להלן מכתבים קצרים אחדים, הקשורים לפרישתי מעריכת “הפועל הצעיר” בשנת 1970. אולם תחילה אספר על עצם הפרישה.

עם לוי אשכול בועידת הסופרים, פסח תשכ"ד

לפני שיצא אל הפועל איחוד מפא“י עם אחדות־העבודה ורפ”י למפלגת־העבודה, גמרתי אומר לפרוש מעריכת “הפועל הצעיר”. סבור הייתי, שמצב חדש זה מצריך מערכת חדשה ועורך אחר. אני הייתי רגיל להיות עורך יחיד, להכריע בעצמי ולשאת באחריות רק לפני מוסדות המפלגה המרכזיים, ואילו האיחוד של שלוש מפלגות יחייב הרכבת מערכת מגוונת וחבר־עורכים, וחששתי שחידוש זה יגרום קשיים בעבודה ויגביל את חופש פעולתי. לפיכך באתי ללוי אשכול, שהיה ראש הממשלה וראש

המפלגה, וסיפרתי לו על החלטתי לפרוש ועל נימוקי לכך. אשכול הקשיב לי וכשסיימתי את דברי פנה אלי בנאום שכולו על טהר יידיש, כדרכו בשיחות פרטיות, וזו לשונו:

“וואס פאלט דיר איין? מיר וועלען אריינגיין אונטער דער חופה פון איחוד ווי א נאקעטע און א בּאָרוועסע כלה, אָןם דעם 'הפועל הצעיר”?

(מה עולה על דעתך? שניכנס לחופת־האיחוד ככלה עירומה ויחפה, בלי “הפועל הצעיר”?).

וכן הבטיחני, שחששי חשש־שוא, ותנאי החופש בעבודתי לא ישתנו. לאחר בירור נוסף עמו ולאחר שנמלכתי בדעתו של זלמן ארן ביום המחרת – נתתי לו את הסכמתי להמשיך. ואמנם, בישיבת־המרכז הראשונה נבחרתי לעורך, מתוך הנחה, שהמערכת כולה תיבחר במועד מאוחר יותר. ובאמת נבחרו עוד שני עורכים: שלמה דרך, מטעם אחדות־העבודה, ואלקנה גלי מטעם רפ"י. ושמח אני לציין, שעבדנו בצוותא ובהארמוניה גמורה, אף־על־פי שמסיבות שונות, התלויות בהם, לא יכלו אחר כך שני חברי להיות שותפים קבועים במערכת, ושוב הייתי עורך יחיד עד פרישתי.

כאמור לעיל, היה דוד בן־גוריון עוקב אחרי כתיבתי הספרותית גם לאחר הפרישה והיה מגיב עליהם. ביחוד התעניין בעצם פרישתי ובמה שאירע אחר כך – היינו, בייסוּדוֹ של העיתון החדש “אות”.

 

ו    🔗

והפרישה באה בעיתה – כשמלאו לי 65 שנה. הודעתי לפנחס ספיר, שהיה אז מזכיר המפלגה, שאפרוש במאי 1970, וכן הודעתי זאת לגולדה מאיר, שהיתה ראש־הממשלה. ולפי שאריה אליאב נכנס בינתיים לכהן כמזכיר־המפלגה במקום ספיר – הודעתי אף לו. א. אליאב סידר ישיבה חגיגית, שהוקדשה לסיום פעולתי כעורך “הפועל הצעיר” ובה אמרו דברי־הערכה המזכיר אריה אליאב, זלמן ארן, שלמה דרך, ישראל ישעיהו, גד יעקבי ויוסף שפירא. אני חתמתי את המסיבה בסקירת דרכו של “הפועל הצעיר”. הדברים נדפסו בגליון האחרון בשם “עם פרישה”.

ביום 7.4.71 קיבלתי משדה־בוקר מכתב מבן־גוריון:

לישראל כהן היקר,

קיבלתי מכתבך. אם כי נראה לי, שאתה מגזים קצת בערך תיאורי הטבע שלי (בספרו – י.כ.) – בכלל נהניתי ממכתבך הנאה הרבה. ויש לי שאלה אליך: ראיתי בעיתון (או שמעתי מפי חברים) שמפלגת־העבודה עומדת בקרוב להוציא שבועון במקום “הפועל הצעיר” – בשם אחר ובעורך אחר, אם איני טועה.

אני לא הייתי אף פעם חבר “הפועל הצעיר” – אבל הייתי קורא תמיד את “הפועל הצעיר” ואיני מבין מדוע עומדים להוציא שבועון לא בשם “הפועל הצעיר”, שהיה, נדמה לי, השבועון הראשון שהופיע בארצנו? מי החליט על שינוי השם?

בהוקרה, ד. בן־גוריון.

עניתי לו מה שעניתי, ועל דברי קבלתי תשובה זו מיום 7.5.71:

לישראל כהן – שלום וברכה

קיבלתי מכתבך – וקראתי בצער ובתמיהה. לא הייתי מעולם – כפי שידוע לך – חבר “הפועל הצעיר”, אבל היתה לי “חולשה” להפוה"צ – כי הם היו כולם בעד עברית, ורבים מחברי (פועלי ציון) היו אידישיסטים. ואיני מבין מדוע לבטל השם של העיתון, ובמקום “הפועל הצעיר” לקרוא לו בשם “אות”. חבל!

בהוקרה, ד. בן־גוריון

כעבור שבוע קיבלתי ממנו מכתב דלהלן:

שדה־בוקר. 15.5.71

לישראל כהן היקר –

קראתי היום מאמרך ב“על המשמר” על “יעקב פיכמן כעורך”. אני יודע שבעיקר דיברת על טיבו וכושרו של יעקב פיכמן כעורך – אבל הרגשתי צער ביטולו של “הפועל הצעיר” במאמר זה, אם לא צערך – הרי צערי. איני מסוגל להבין מדוע נעשה הדבר הזה.

בהוקרה, ד. בן־גוריון.

בתשובתי תיקנתי קצת את התרשמויותיו המוטעות, הואיל וידיעותיו באו מכלי שני ושלישי ומחמת ריחוקו ממקום־המעשה. ראשית, אמרתי לו שפרשתי מרצון, מפני שהגעתי לגיל־הפרישה וביקשתי להיפנות כולי לעניני ספרות בלבד; שנית, שהעיתון החדש היה צריך באמת להיקרא בשם הישן “הפועל הצעיר”, ולתכלית זאת נבחרה רשמית ועדה מיוחדת “לשם הכנת הבטאון הרעיוני של המפלגה, שתעסוק בריאורגאניזציה של “הפועל הצעיר” ובקביעת דמותו” (כך נרשם בגליון האחרון). אולם עם פטירת זלמן ארן, שהיה הרוח החיה בועדה, נשתבשו קצת הדברים, וצץ השם “אות”; שלישית, שאינני מצטער על שינוי־השם כלל וכלל, משום ששינוי מזל העיתון קדם פה לשינוי־השם. ויפה איפוא עשו אלה, שקראו לעיתון בשם חדש. משנה מזל – משנה שם.

 

ז    🔗

ודאי, פרקים קצרים אלה אינם ממצים כלל וכלל לא את תולדות “הפועל הצעיר” בתקופת עבודתי ועריכתי ולא את ימי ההסכמה, ולא ימי המתיחות, ולא את האירועים הפנימיים, אף לא את שיטת העריכה ולבטי העורך, זהו מועט מן המרובה, מפני שכל סעיף מחייב הרחבת הדיבור בלוויית תיעוד ומיסמכים, מכתבים ופיתקאות וחוות־דעת על סופרים ומנהיגים ועסקנים ואנשי־מעשה שונים, שכל אחד הוא מסכת לעצמה.

“הפועל הצעיר” משנת תר“ץ (1930) היה בטאונה של מפא”י, כלומר, מפלגת־הפועלים הגדולה ביותר, שהיתה הגורם הציבורי הפעיל והמפעיל בהיקף לאומי ומדיני רחב ביותר. שום דבר ציוני, מדיני, ישובי, פועלי, צבאי, כלכלי, לשוני, תרבותי, ספרותי, אמנותי, עולמי ופרטי – לא זו בלבד שלא היה זר לו, אלא נגע לו, והיה מחוייב לדבר בו, להגיב עליו, לבררו ולהכריע לכאן או לכאן. הוא לא היה נייטראלי. הוא היה צד, היתה לו תמיד מגמה ממלכתית וחברתית מתקדמת. הוא נכנס לתוך אש המציאות וחתה את גחליה. הוא הגיב על עובדות מצויות שלא נראו לו ויצר עובדות־בראשית. התערב בויכוחי־הדור והתווה דרך, למד מן המציאות ואף הדריך אותה, חינך את הנוער לערכים ולאחריות לאומית ואנושית. חתר לאחדות העם, אך לא חיפה על הניגודים החברתיים והמעשיים שבו. הוא גיבש ציונות סוציאליסטית בונה ויוצרת, ולא נתבטל לפני איומים חברתיים שונים, שקמו בזמנים ובמקומות שונים. הוא לא טיפח יוהרא לאומית ולא החניף למנהיגים, ולעושי דבר המפלגה, אלא חיזק את ידם, הגן עליהם, ואף התווכח עמהם בשעת הצורך. עם שהשתדל לשמש במה לכל חבר, שיש לו מה לומר, היתה שאיפתו לרכז יודעי־דבר, הבקיאים בבעיות או במקצועות הנדונים, כדי שיהיה משקל לנאמר ולנכתב וכדי לחנך את הקהל ברוח האמת והאחריות. הוא טיפח מדורים לנוער ולאשה, למען הבלט את בעיותיהם המיוחדות ולבל תיבלענה בתוך שפע הסוגיות. “הפועל הצעיר” הקדיש מראשית קיומו, מקום, מאמצים ואמצעים לפיתוח החלק הספרותי. מיטב הסופרים והוגי־הדעות הוזמנו לתרום את תרומתם, איש איש בתחום המיוחד לו, ובששים ושלוש שנות קיומו היה העיתון במה לכל המשמרות, הזרמים, האסכולות והנסיונות בשדה הספרות. בדרך זו משמשים כרכי “הפועל הצעיר” בבואה לתולדות הספרות העברית והכללית ולמחשבה העברית והכללית, הן על ידי מסות ומחקרים והן על ידי תרגומם של עצם החיבורים מיידיש ומלשונות העמים, וכן באמצעות הערכות ודברי־בקורת על ספרים מקוריים ולועזיים, שהופיעו ברחבי־עולם.

כל מי שיסקור בעין־הדעת־והבינה את כל הכרכים של הפוה"צ, יבוא לידי מסקנה, שאין כמעט חזיון מדיני או תרבותי, שהתרחש באותה תקופה, שלא מצא ביטוי מועט או מרובה בהם. ואין ספק שעתידים רושמי רשומות וחוקרי מחקרים לעיין בהם, לגלות גנזיהם, לנפותם וללמוד מהם, כדי להנחיל את כל הטוב והחיוני, הראוי להשתמר ולהתנחל לדורות הבאים.

כשלעצמי, השתתפתי בבמות ספרותיות רבות, אף ערכתי כתבי־עת שונים, ואולם “הפועל הצעיר” הוא במת־חיי. אותו קראתי עוד בימי בחרותי ובו החילותי לכתוב בשנה הראשונה לעליתי לארץ, ובו השתתפתי כעובד קבוע וכעורך 36 שנה, ונתתי לו ממיטב חלבי ודמי. תוך עבודתי בעיתון נתפתחה הכרת־עצמי, הרחבתי את אופק־ראייתי וגיוונתי את ידיעותי. נתעמק בי היחס למסורת־ראשונים וגברה בי השאיפה לחידושי אחרונים. באמצעותו באתי במגע עם אנשים רבים, גדולים ובינוניים, פועלים ועסקנים, בעלי־עיון ואנשי־מעשה, מורים ותלמידים, אניני־דעת ותוקפנים, כבדי־ראש וקלי־עולם. זקנים וצעירים, כל אחד מהם אַצל לי ברכה בלא־יודעין, ומכולם למדתי נסיון־חיים ודעת־אדם, ככל שכוח־קיבולי הרוחני הגיע. העובדה, שדעות ופולמוסאות שונים נפגשו ב“הפועל הצעיר” ואף התנגשו זה בזה, חינכוני לכיבוש־היצר ולכשרון־ניסוח, חידדו את כוח־ההבחנה ואת מידת עירנותי למתהווה בחיי הציבור ובקרית ספר וסופר.

ודאי, ידעתי גם אכזבות, סבל עמל מפרך, טירדות־סרק, וכשלונות – הן היתה זאת במה מרכזית של מפלגה ראשה במדינה, שאנשים בעלי־דעות ומגמות שונות פעלו ונאבקו בה, וכשם שחיי המדינה הורתחו מזמן לזמן, כך היתה תקופה, שכל גליון היה כמין יורה רותחת. אף־על־פי־כן, נשתיירו בי בעיקר זכרונות על עלית־נשמה, סיפוק רוחני ותחושה של מילוי שליחות ציבורית חשובה.