א    🔗

היכרותי עם השבועון “הפועל הצעיר” היתה נקודת המפנה בחיי. קודם לכן היה יחסי לציונות ולארץ־ישראל יחס מופשט של בחור ספוג־מסורת, החולם בהקיץ להיות חלוץ ולעלות ארצה. שעת היכרותי עם עיתון זה היתה “השעה הפלאסטית” בשבילי. אור גדול נפל עלי, הצעיר הרדום, ורוח אחרת לבשה אותי. החזיונות המרחפים קיבלו פנים של ממשות עליונה.

אולם מוטב שאספר את השלבים כסדרם.

זה היה בשלהי מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1919, כאשר חזרתי עם משפחתי לגליציה מבוהמיה, לשם נתגלגלנו עם גל הפליטים הנס על נפשו מאימת הקוזאקים שכבשו את גליציה בשנת 1915. העיירה שלנו, עיירת־הוּלדתי, לאשקוביץ, נשרפה לעינינו ולא היה לנו להיכן לחזור. ולכן באנו לקורולובקה (היא העיירה, שבא נולד וגדל יעקב פראנק). סבי, ר' יודיל, שימש בה שו"ב. ולפי שעיירה זו לא נפגעה בעת המלחמה, באה כל משפחתנו בת שבע הנפשות להתאכסן בבית סבי.

באותם ימים נמלטו יהודים רבים מאוקראינה, מאימת הפוגרומים ומתוך רצון לעבור את הגבול כדי לעלות לארץ־ישראל. גם לקורולובקה הגיעה קבוצת־פליטים כזאת. ביניהם היה אברך אחד, משכיל, שהביא עמו באורח־פלאים ארגז מלא ספרים מן הספרות העברית החדשה וכן עיתונים וכתבי־עת שונים. דר היה ברחובנו, ולאחר שהתוודענו זה לזה, אני הנער בן הארבע־עשר וחצי, והוא אברך כבן 28, הראה לי את אוצר ספריו ועיתוניו, וביניהם כמה גליונות “הפועל הצעיר”, ואף הוסיף כמה דברי הסבר לעיתון זה הבא מארץ־ישראל ונכתב ונערך על־ידי פועלים עברים.

בתקופה זו הייתי ב“השומר הצעיר” ובה חלה ראשית קריאתי בספרות העברית וראשית דיבורי העברי. מקרא וגמרא כבר ידעתי יפה, שכן גם בכפר הצ’כי, בהמיש־כרוסטאו, לא פסקה גירסא מפי. ולפי שבכפר נידח זה לא היה זכר ליהודים ולא לספר יהודי, נסע אבא ז“ל לבוסקוביץ שבמוראביה, היא עירו של ר' שמואל בן נתן נטע קלן, מחבר “מחצית השקל” (פירוש ל“מגן אברהם” על שולחן ערוך, אורח חיים). היתה בה קהילה יהודית עתיקה שהצטיינה כמרכז לתורה. מעיר זו הביא אבא ש”ס עתיק בהוצאת קושטא, שלא חלו בו ידי הצנזורה הנוצרית ולא נמחקו בו הסיפורים על ישו ועל עונשו של זה בעולם הבא, שבש“סים שלנו באירופה לא היה זכר להם, ולכן קובצו יחד בספר קטן “השמטות הש”ס”.

ידעתי, איפוא, את הלשון העברית, כתבתי מכתבים לסבא בעברית ואף חיברתי בה תפילה לשלומו של הקיסר פראנץ־יוסף ירום הודו, שאהבתיו מאוד בשל יחסו האוהד ליהודים.

אולם לשוני העברית היתה חסרה כמעט כל הריאליה, וכל הצירופים והחידושים בחיי יום יום לא היו ידועים לי. והמילון העברי־רוסי־גרמני של קלויזנר, שהיה מהדורה מקוצרת של מילון אחר, לא היה עשוי להושיע לי הרבה.

התייחדתי עם גליונות “הפועל הצעיר” והיתה לי חולשת־הדעת, מפני שלא הבינותי מה “הולך כאן”, אך ביחוד משכו את תשומת לבי המודעות העבריות, שמלים רבות בהן היו סתומות בשבילי, כגון “בית חרושת “עתיד” מקבל עליו בנין לחנות, תיקונים ושיפוצים למכונות שונות ־ ־ ־”.

מי יאמר לי מה זה “שיפוצים”?

או: “הפונים מבקשים להודיע על פי המען” ־ ־ ־

מה זה “מען”?

או: “המהנדס שכביץ מודד קרקעות, עושה תכניות ותקציבים לבנאים ־ ־ ־”

מה פירוש “תקציבים”, וכיוצא בזה. ומה נפלאתי לראות, שגם האברך מאוקראינה וגם יודעי־עברית אחרים בעיירה לא יכלו להסביר לי פשרן של מלים אלו ואחרות במודעות ובמאמרים, והייתי נאלץ להשלים עם השערות ששמעתי מפיהם. לא עברו ימים רבים ונעשיתי בקי בגליונות “הפועל הצעיר” ו“הצפירה”, ורצתי בהם כקורא ותיק.

ברם, ההשפעה הלשונית לא היתה אלא סימן־היכר אחד באירוע זה; הפגישה עם “הפועל הצעיר” היתה פגישה רעיונית מכרעת, נשיקת־רוחות, התדבקות בהווייה עלומה ונכספת. כל תהליך התבגרותי הרוחנית היה שרוי במזלה של התוודעות זו עם היצירה הארצישראלית המוחשית בשתי פניה, החומריות והתרבותיות: חלוציות, אכרים, פועלים, עבודה, חרושת, שפה עברית חיה, תיאטרון עברי, אסיפות עבריות, קבוצה, מושב וכיוצא בזה. ציונותי המילולית, הרגשית, התישבה על מילאת. היא נסתפגה בערכים של ממש. לאפלולית החלומית נתלוותה מנורת־מאור. האידיאל המופשט הוקף מצוות מעשיות. התכלית ברורה. ניתן בידי קנה־מידה להבחין בין מדומה ואמיתי, בין הזייה ומציאות, בין מליצה ותוכן. בפעם הראשונה הציצו אלי סופרים כיוסף אהרונוביץ, יעקב שטיינברג, יעקב רבינוביץ, ש. צמח, אשר ברש ורבים אחרים, הם וסיפוריהם ושיריהם ומסותיהם השיבו עלי רווחה גדולה וחדשה שלא ידעתי מה יהא.

מפנה זה הושחז והועמק על ידי מאורע אחר, שנגע בשורשי קיומי נגיעה של ברכה. משנתקבל אבי לשו“ב בבוצ’אץ' ועברנו לשם, נפתח לפני אופק רחב. נתחברתי לחברים בני־גילי ולמעלה מגילי. הצטרפתי אליהם בלימוד בבית־המדרש הישן, הקימונו אגודה ורקמנו יחדיו תכניות שונות לעיון ולפעולה, אגב טיולים על ההר פאֶדוֹר ותוך כדי רחיצה ושחייה בנהר סטריפא. שם האגודה היה “עבריה” וכיושב־ראש שלה שימש ישראל פרנהוף, כלומר, אחיו של הסופר איצי פרנהוף בעל “ספרי שעשועים”, שידובר בו במקום אחר, ואשר את “ספר המתנגדים” שלו הוצאתי לאור כעבור שלושים ושתים שנה, היינו, בשנת 1952. יו”ר האגודה קירבני, ובאחד הימים הראני גליון “הפועל הצעיר” ובו סיפורו של עגנון “באֵרה של מרים”. הוא גילה לי את טשאטשקאס־עגנון גילוי של ממש, כבן־לווייה שלו בבוצ’אץ‘, כאיש־ריעים וכסופר בעל צורה, ששמו נישא למרחקים. אותו ישראל פרנהוף היה אידיאליסט, מורה עברי, שנתן את חייו להוראת הלשון העברית ולהפצתה בנוער ובעם, ומצד שני היה רווק לא־צעיר וספקן. אף רמז לי, שטשאטשקאעס שינה את שמו לעגנון, כדי שלא יכירוהו, הוא אוהב להתחפש, אמר, ויודע את סוד התחפושת. עם זה דיבר עליו בהערכה רבה. נטלתי מידו את גליון הפו"הצ המקומט וקראתי את הסיפור “באֵרה של מרים”, שגרם לי הנאה רבה, והוא הסיפור השני שקראתי ממנו, שכן הראשון היה “מעלות ומורדות”, על העיירה לאשקוביץ והיריד הגדול שבה. מאותה שעה ואילך הרגשתי בעגנון לא רק בן־עיר, אלא בן־בית, שמקצתו גלוי ורובו סמוי, וחזרתי על כתבי־עת שונים כדי למצוא סיפורים או רישומים אחרים ממנו, וכן נטיתי אוזן להקשיב לדברים על חייו ופעלו הספרותי, בין בבוצ’אץ’ ובין בארץ ישראל.

בבוצ’אץ' נזדמן לידי “הפועל הצעיר” בסניף “ההתאחדות” או אצל אנשים שונים והייתי מעיין בו להנאתי. אך הנה הוזמנתי על־ידי ידידי כאח לי דב סדן (שטוק היה שמו אותה שעה) לבוא ללבוב. נבחרנו כחברים למרכז “החלוץ” והיינו מקבלים את “הפועל הצעיר” כסדרו, שבוע שבוע, וקוראים בו ומתווכחים על דא ועל הא. באותם ימים כבר היה העיתון כספר פתוח לפני, כי היינו בקיאים בעניני א“י בקיאות מרובה, ואף הוצאנו בעצמנו עיתון עברי של “החלוץ”, שבו השתקפו נאמנה דרכנו הציונית וכן הידיעות שקלטנו מ”הפועל הצעיר" ומ“הקונטרס”.

היכרותי עם “הפועל הצעיר” חלה איפוא בשחר נעורי והוא ליווני כקורא, כמשתתף וכעורך עד אחרית ימיו.

 

ב    🔗

לא את עיתון “הפועל הצעיר” בלבד היכרתי לדעת בחוץ־לארץ, עוד לפני עלותי לא"י, אלא אף כמה מאישיה המרכזיים של מפלגת “הפועל הצעיר”, שאת שמם ומעשיהם למדתי מן העיתון ומפי השמועה. וכך היה הדבר:

בדרך עלייתי הבלתי־ליגאלית לארץ, נתגלגלתי יחד עם קבוצת “המשולש” לווינה שהיתה כעין תחנת־ביניים. בה נערכו בשנת תרפ“ה הקונגרס הציוני הי”ד וכן ועידת “ההתאחדות” העולמית, שבהם השתתפו, כמובן, איש “הפועל הצעיר” מן הארץ. נבחרתי למזכיר הוועידה. ישבתי על הבמה ורשמתי את הפרוטוקול לא רק במחברת שלפני, אלא גם בלבי. זה היה בשבילי קורס מזורז להכרת מנהיגי “הפועל הצעיר”. בעינים חוקרות תהיתי על קנקנם, בדקתי אורח־התנהגותם וניב לשונם, שעד כה רק חזיתי אותם מרחוק, ועתה נראו לי בממשותם כמגשימי חלומי.

ראיתי את יוסף שפרינצק קטן־הקומה ומגודל־השפם, שהיה נע בעירנות ובעינים פקחיות, פותח את הוועידה ונועלה, מתייעץ ומייעץ, לעתים מזעיף גבותיו ולעתים מאיר פניו ופורץ בצחוק, הסוחף את כל הנוכחים עמו. נראה היה לי, כדמות־אב המכניס תחת כנפיו את כל “הפועל הצעיר”, מכוון צעדיו ויודע מה שיחו של כל דבר. הוא היה הרוח החיה בוועידה ועל פיו ישק כל דבר. התפעלתי ממנו ועם זה השתאיתי ביני לביני לקבלת מרותו מרצון ומדעת, ועל כרחי תליתי את העובדה הזאת במיעוט בקיאותי בחזיונות החיים הציבוריים בארץ ישראל. הן עמדתי אז על סף שנת העשרים בחיי.

בחגיגת יובל החמישים של “הפועל הצעיר”, ברחובות ביום ל' בתשרי תשי"ח (25.10.1957)

והתבוננתי באליעזר יפה, השחמחם, המאופק, שדוֹק של נזירוּת בפניו, העולה על הבמה בצעדי חרש, כנעול באנפילאות של לבד, ומדבר עברית תנכ“ית. הוא כבש אותי בדבריו, שמעתיו אומר בשעת הויכוח לחבריו, שלא הסכים עם דעתם: “ואני במשעולי אלך”. התיבה “משעול” בפי נואם בוועידה, ולא בהקשר שירי, אלא בפולמוס רעיוני, הילכה עלי קסמים. הוא לא הוכיח ולא הטיף ולא גינה, אלא אמר את דעתו אמירה רבת־רושם, שהחלישה ממילא את דברי בר־פלוגתא שלו. וכשבאתי לארץ ושמעתיו באחת הישיבות אומר: “לא באנו להחליט, באנו לברר” – והיתה דמותו שלמה בעיני. ואף־על־פי, שלא גרסתי את האנארכיזם שלו, גרסתי את עצמאותו וייחוד הבעתו. החוברת “ייסוד מושבי עובדים”, היא, לדעתי, אחת האוטופיות החברתיות הגדולות, כי אליעזר יפה היה בעל חזון אמיתי, שזכה להגשים אוטופיה זו ולעשותה מציאות חברתית, כלכלית ולאומית לרבבות יהודים בארץ. יחס של יראת־כבוד היה לי אליו תמיד. כשנעניתי לו להשתתף בחוברת “נתיב”, שערך בשנת תרצ”ד, ראיתי, שמגמתו של כתב־עתו אינה לרוחי, היייתי צריך לגייס עוז מרובה כדי לפרוש ממנו, מתוך חשש שמא ייפגע. לעתים נדירות אתה זוכה להיפגש פנים אל פנים עם אדם כאליעזר יפה.

ונפגשתי שוב עם חיים ארלוזורוב, שהיכרתי אותו בוועידת “החלוץ” בלבוב בשנת 1924. שמו הלך לפניו. זה היה כבר לאחר שהוציא את ספרו “פאלקס־סוציאליזמוס” וגם את התכנית למימון בינלאומי של ההתישבות הציונית. הוא היה “עילוי”, שהכל דיברו בו. מבעד למשקפיו ניבטו עינים פקחיות. אפו היה קצת עקום, מצחו רחב, כשל תלמיד־חכם, שיניו בולטות. בערב ישב על הבּמה. מזמן לזמן קיבל פיתקה מאשה צעירה ונאווה, שהשיב עליה במאור־פנים. נאומו היה קצוב, חצוב. משפטיו מסוגננים ומוטעמים יפה, שלא כשאר בני א“י, שדיבורם היה מחוספס, ולא היה איכפת להם ולא לקהל, שאין דבריהם רהוטים. אדרבא, חוט של חשד היה נמתח על מי שנאם נאום חלק, שמא שפת־נאומים מלומדה היא. אבל לארלוזורוב הותר לנאום בצורה אירופית. ארלוזורוב – שׁאני. גם תנועותיו וקולו וּדגשיו נתקבלו ברצון. דבריו נשמעו בקשב רב. כמדומה לי, שהוא דיבר גם גרמנית. הוא ייחד את דבריו על המדיניות הציונית ועל המשק הישראלי, וחיזק את דבריו במספרים, שבפיו היו רבי־ענין, ובדרך זו זירזף משנה סוציאליסטית לתוך לאומיותו האורגנית של “הפועל הצעיר” ו”ההתאחדות“. נמשכתי אחרי תורתו, אחרי נעימת־דבריו, אחרי יציבתו בשעת דיבורו ואחרי – בת שחוקו ובדיחות־דעתו. ארג־יחסים זה, שתחילתו בלבוב, נשתכלל בעלותי ארצה ובעבודתי בפתח־תקוה, כשהיה בא להרצות בסניף “הפועל הצעיר”. וכעבור שנתיים תרגמתי את עבודתו המדעית “לשאלות הארגון המשותף”, שנכתבה גרמנית ונכלל אחר כך בכל כתביו. ימים אלו של עבודה משותפת בביתו היו לי לעונג וללקח רב, ואף ביקשני לתרגם את ספרו של גוסטאוו לאנדואר “הקריאה לסוציאליזם”, שהופיע, לגודל צערי, אחרי הירצחו, ב”עם עובד", לפי הזמנתו של ברל כצנלסון.

וראיתי את יצחק וולקני, שכבר קראתי את “בדרך” שלו ואת מאמריו על התיאולוגיה הלאומית. הוא הלם בדבריו כבפטיש. העברית שבפיו היתה כבדת־סגנון ועם זה רבת־צבעים. הוכחותיו לצידקת דבריו ניתכו על המקשיב צמדים צמדים, כאֶשד. ולפתע באה אתנחתא: הוא פתח דבריו ב“משל למה הדבר דומה?” קריאה ריטורית זו מן המדרש, הסיעה את המאזין לספירה אחרת. מפיו שמעתי הכשר לצדדים מסויימים בשיטת־מארכס ב“הפועל הצעיר”. עד היום פלא הוא בעיני, איך יכלו שני אישים אלה, אליעזר יפה ויצחק וולקני, לדור בכפיפה מפלגתית אחת שנים רבות כל כך. הלא אחד היה היפוכו של חברו. אליעזר יפה היה עוֹיֵן שיטות ודוקטורינות ואוהב הרהורים ורחשי לב ואילתורים וחירות אנארכיסטית. אדוק היה בהגשמה עצמית וקנאי לאמת שלו; ואילו יצחק וולקני היה מהדר בשיטתו הציונית וההתישבותית, מקפיד לבנות בנינים הגיוניים עקיבים, מאמין בתיכנון וסולד מאקספרומטים הן במחשבה והן במעשה. ברם, רק במפלגת “הפועל הצעיר” יכול היה צמד־מופלאים כזה להתקיים דו־קיום מכובד ומפוייס כל כך. אף אני לא הייתי שלם עם כמה מפרקי משנתו, אבל שתיתי בצמא את דבריו והתקשרתי אליו. בערוב ימיו, כשפרש מעבודתו, היה בא אלי למערכת “הפועל הצעיר” ביום ששי בצהרים, והיינו נוסעים במכוניתו לשפת הים ומשתעים בענינים שונים. שלהבת דבריו, שניצתה גם בשיחת־חולין, לא כבתה עד ימיו האחרונים.

ובאותה ועידה בוינה הזדמנתי עם יוסף ברץ, איש דגניה א', המחייך, השופע טוּב וחסד, העולה על הבמה ומדבר מלב ללב ולוכד את השומעים כבר במשפטים הראשונים. כשהוא הולך – הולכת דגניה עמו, וכשהוא מדבר – מדברת דגניה מגרונו. שניהם היו חטיבה אחת. הוא ניחן בכשרון סיפורי רב, והיה מפליא לספר אפיזודות מחיי הראשונים ומביקורו ברוסיה. זוטות של חיי יום יום בארץ ובקבוצה היו נהפכות בידו לשירה, לחזון. בעיני היה ברץ אותה שעה כהתגשמותו של היהודי החדש בצורת־החיים החדשה, בקבוצה. חשתי שאין בו כל חציצה בין האומר והעושה, בין האידיאל והחיים. בשעת ההפסקה אסף כמה מבאי הועידה, צירפם למקהלה וניצח עליה בשירה ארצישראלית עליזה. או־אז הרגשתי טעמה של הארץ ובניה.

ונמשכו עיני אל אליעזר קפלן, הזקוף, בעל הפנים המלאות, שדיבר בשפת פרוזה־לא־עשירה, אך מדוייקת. זה האיש היה כולו כושר ֿמעשה, שמספרים השתלשלו מפיו, וגם את הערותיו האידיאולוגיות התחיל בלשון “אם נעשה את חשבון מאזן הכוחות בעולם, נבוא לידי מסקנה ־ ־ ־”. אני, שהייתי נתון בעולמות אחרים ובחשבון עולם של לאומיות וחלוציות כתמצית היהדות, היה לי דרך־דיבור זה מוזר במקצת, אך מעניין. משום שהוא הראה לי את היסוד הכלכלי והחומרי של ארץ־ישראל החדשה, את חשיבותה של תוצרת הארץ והתנדבות העם. הדימויים שלו הרהיבוני. “אֵמון, אמר, חשוב כממון”. הוא לא בא מן העבודה ולא מן השמירה, אלא מן הפעילות הציבורית, שהתחילה בחו“ל, בצעירי ציון, והמשכה בא”י. הוא היה אינטליגנט מקצועי. עובדה זו גרמה לי קצת תהייה. אבל נוכחתי לדעת, שיש גם חזון משקי, שהוא הצד השני של המטבע. ואמנם, רק לאחר שהכרתי את קפלן בארץ בגודל תפקידיו וברוב כשרונו, ידעתי מה רב ערכו ככוח מניע, כיוזם וכמגשים מפעלים בעירית תל־אביב בהסתדרות, בסוכנות וכשר־האוצר במדינת ישראל. נוכחתי, ש“היובש” שלו, כביכול, הוא תנאי ללחלוחית החיונית של קיומנו.

והתרשמתי במיוחד מצבי יהודה, איש־נהלל, שעיניו הקטנות והשחורות היו נוצצות, וערמומיות של איכר היתה מרצדת בהן. הוא אמר את דבריו בקול מצווה. הוא האמין בתכניות־ביצוע גדולות, בהכנות ממשיות ומקיפות לקראת עלייה והתישבות. ובאמת עשה רבות בתחום זה. בלבו הטיל חשד בכל מי שמרבה לעסוק בתיאוריות, כאומר: אתם תדברו, ואני אעשה. הוא הסתפק בכך, שישנו אחד ושמו יוסף אהרונוביץ, והוא חושב וכותב נגד אחד־העם ובעד הציונות, דגניה ונהלל. מאוחר יותר הסכים, אם כי לא בלב שלם, שגם ארלוזורוב רשאי לחשוב ולכתוב בשם התנועה ובשבילה. וכן הסכים, ששפרינצק יהיה המוציא והמביא את עניני המפלגה וההנהלה הציונית. אך כמדומה לי, שמלבד שלושה אלה, לא נתן רשות לשום חבר אחר לנטוש את העבודה ולהקדיש עצמו למחשבה ולתורה. לבחור צעיר אחד, שחשד בו, שגם הוא מתכונן להיות בין החושבים והתורנים, אמר פעם בפשטות: “אתה, ידידי, תסע אתי לנהלל ותעזור לי לרתום את הפרידות, כבר לא תחדש כלום”.

כמדומה לי, שאותו צעיר נשמע לו בדבר אחד: הוא לא חידש כלום, אך לנהלל לא נסע…

בדבריו בוועידה על ארגון עלית חלוצים מן הגולה היה כולו אש־להבה, ואמנם נטל עליו משימה זו והצליח בה.

אלה אישי “הפועל הצעיר”, שהתוודעתי אליהם עוד לפני עלייתי ארצה, ודמויותיהם ליווני, בצירופם של אישים נוספים, עד סוף חייהם.

לא אדבר על א.ד. גורדון, שלא הכרתי אותו אלא מתוך מאמריו וספריו וכן מתוך הסיפורים שסופרו עליו. תורתו ידעתי עוד לפני עלייתי, והגיתי בה זמן רב, אף כתבתי עליה. כשלעצמי, רואה אני שני יהודים גדולי־רוח, שקמו לנו בארץ בדורות האחרונים, גדולים בתורתם המקורית ובמוסריותם. הלא הם א.ד. גורדון והרב קוק. זה האחרון לא פוֹרשׁ כראוי, מפני שהדתיים, אדוקי המפלגות, לקחוהו תחת חסותם ואיבנוהו, אותו ואת תורתו, ועדיין הוא ממתין למי שיתן לו “תיקון”. כי נועז היה הרב קוק במחשבתו ובמסקנותיו, ו“תלמידיו” הבליעו ואף גנזו את כל הנועז והמעפיל שבו, והכשירו אותו להיות רב־מטעם.

 

ג    🔗

באופן טבעי נעשיתי חבר למפלגת “הפועל הצעיר” מיד לעלייתי. מפני שכך ראיתי את עצמי עוד בחוץ־לארץ. ימים אחדים הייתי עם קבוצתי בבנימינה, ואחר כך עברנו לפתח־תקוה, לכיבוש העבודה. ונתגלגלו הדברים כך, שדווקא את יוסף אהרונוביץ ויצחק לופבן לא היכרתי אלא לאחר זמן־מה. יוסף אהרונוביץ – משום שלאחר שעזב את מערכת “הפועל הצעיר”, נתרחק מפעילות במפלגה ומצא לו בבנק־הפועלים ביקעה להתגדר בה. שמו היה מרחף בכל ישיבה ובכל מועצה, אך הוא עצמו לא היה נוכחַ. ולופבן? משום שהיה בכלל ספוּן בחדר המערכת, רואה ואינו נראה, כותב ונקרא, ומי שלא נכנס לחדרו ממש, לא ראה אותו.

בשנת תרפ“ו (1926), כשבאתי לבנק הפועלים לסדר ענין כספי של הקבוצה, המתנתי בתור. והנה נפתחה הדלת ואהרונוביץ הזמינני אליו. נכנסתי בפנים בוהות. ביקשני לשבת ואמר: “נו, מה אתה אומר לחדש?” נבוכותי מן השאלה ומן המשפט הקצר והמנוגן, שכן היה ניגון בדברי אהרונוביץ. נתחזקתי והשיבותי: “חידוש לאו דווקא. עוד לא הגשמנו את הישן”. “לא, אתה אינך אומר לי הכל. ממאמרך ב”הפועל הצעיר” “לבירור דרכו של השומר הצעיר” נראה היה לי, שאתה אומר לחדש“. כוונתו היתה למאמרי הראשון ב”הפועל הצעיר", שפרסמתי בשבוע שלפני זה. אחר כך דיברנו על הענין שבאתי לסדר, והסביר לי, שהוא מסדרו לפנים משורת הדין. אך שעות רבות הוגעתי את מוחי, כדי לנחש אם היתה בשאלתו שבח או כמין אירוניה. ועד היום הזה לא ברור לי הדבר.

אולם לאחר מכן היו לי כמה שיחות של ממש אתו ואף ראיתיו, שלא במתכוון, בשעת כתיבה. כמדומה לי, שזה היה המאמר “על המורה”, שעמד לסיימו ולמוסרו למערכת. מעילו היה תלוי על משענת הכסא שעליו ישב, כיתפותיו המגוונות מוּסרוֹת מעל כתפיו, וכך היה עושה נענועים כשעטו מרחף מעל גבי הנייר. מפעם לפעם כתב אותיות גדולות, מודגשות, מהוקצעות, מוחקן וחוזר וכותבן, ובפיו מין זמר דק ומקוטע, שלא זיהיתי מקורו ושייכותו. עד מהרה גמר את המאמר, הניחוֹ במעטפה ופנה אלי.

אכן, יהודי מקורי היה, שכל מחשבה ומעשה שלו באו בכובד־ראש ומתוך ודאות שיש להם קשב והד ותוצאות חשובות כרוכות בעקבותיהם, ולפיכך רבה אחריותו של אדם להם. הוא היה מחמיר וקפדן, כאחד מתלמידי בית־שמאי, אבל קודם כל כלפי עצמו, ועם זה לא היה דוקטרינארי. שונא היה פרוגרמות מוגמרות, הנותנות פקודות למחזיקים בהן. ידוע המיברק שלו לסניף הבולגארי, שביקש תשובה מהירה על השאלה, מהי הפרוגרמה של “הפועל הצעיר”, וזו לשונו: “נאשא מפלאגאטא ניי מאטא פרוגראמאטא”. זכוּר לנו מאמרו “לא תצדק הרבה”, שעורר פולמוס ואף דברי גנאי כנגדו, הואיל ואהרונוביץ התנגד להצעה, שדירות החברים בשיכון ההסתדרות יהיו בבעלות חברת־העובדים או הקואופרטיב. הוא סיים את מאמרו כך: “חומרות יתרות אינן מביאות לקיום המצוות, כי אם לביטולן הגמור”. כי היה אהרונוביץ אידיאליסט־ריאליסטן, המשער את כוח־העומס של האדם הרגיל, ואף היה לו עוז מוסרי לומר דברים שאינם מקובלים על הכל, אם רק ביטאו את האמת שבערה בלבו. ולכן היתה השפעתו על המפלגה ועל כל הישוב כבירה.

זכיתי בעיניו והיה מקרבני. לאחר שנתפרסם מאמרו “סיקריקין” ב“מאזנים” נכנסתי אליו, לרגל ענין מסויים, לבנק הפועלים. לאחר שהרציתי לפניו את עניני, שאלני: הקראת את מאמרי? השבתי לו: כן. – נו, ומה דעתך עליו? חשתי מבוכה אבל עניתי: הוא יפה ונכון ונקרא בקלות. מיד לבשו פניו איזו הבעה מיוחדת, שיש בה אחד מששים של הסברה מתוך תרעומת, והוא הדגיש בנעימה קצובה וחגיגית:

־ מאמרי לא כקריאתם כתיבתם, כתיבתם בקושי וקריאתם בקלות…

זכורני, כשכבר עבדתי במערכת “הפועל הצעיר”, ולופבן נסע לנופש ועדיין היסס לסמוך עלי בלבד בעריכת הגליון, ביקש ממני להראות את מאמרי הראשי למשפטו של אהרונוביץ. אהרונוביץ הסכים לכך, ואני הבאתי לו פעמיים את מאמרי. לאחר קריאה אמר לי אהרונוביץ: לא תיקנתי אלא מלה אחת. אולם דע לך, שמרבים לכתוב תיפלות, ועל כן עליך להיזהר שלשונך תהיה נקייה וסגנונך מנופה. עצה זו הידהדה באזני שנים הרבה. –

תוצאות התוודעותי אל יצחק לופבן נרשמו עמוק במהלך חיי. תחילה היכרתיו באמצעות מכתבים כעורך מאמרי ב“הפועל הצעיר”, אחר כך כעורך ראשי וכחבר לעבודה. לפני שנכנסתי כעוזר למערכת בשנת תרצ"ד, הזהירוני, שהוא איש קשה ולא נוח לעבוד עמו. כך היה נראה בעיני הבריות שלא באו עמו במגע אישי. אולם משהיכרתי אותו מקרוב, נוכחתי לדעת עד כמה רואים האנשים לעינים ולא ללב. לופבן היה קשה מבחוץ ורך מבפנים. נראה כממצה הדינים, אבל נוהג לפנים משורת הדין. לכאורה מתנגד צונן, אך לאמיתו של דבר – חסיד חם. כותב היה לאטו ומקשה לילד כל משפט. קולמוס ענק היה בידו, מתנת איזה ידיד מימים משכבר, שהיה מפחיד בו את רואהו. עד היום איני יודע למה בחר בקולמוס כזה, אם כמעשה קונדס או כמוקיר מתנה ונותנה. אולם בשעה שכתב בקולמוס זה נהפך בידו לכינור נפלא, או לחרב משובצת ביהלומים, הכל לפי הרוחות הטובות או הרעות שהיו מנשבות בו. אף הוא היה עושה נענועים בשעת כתיבה, כדרך שנהג לעשות בלומדו בבית המדרש, והיה לוחש בשפתיו כל תיבה שהוציא עטו, משל טועם הוא אותה טעימה ראשונה. וכשהיה מפסיק נענועיו היה מתהלך בחדר, בשולי השולחן, אחת הנה ואחת הנה, וחוזר ויושב כדי לכתוב את שנולד בינתיים. גם אותיות כתב ידו היו גדולות, אלא שהיו מרוסקות קצת, כאילו כתב בהתפקקות כל החוליות שבשידרה. יש שהיה נוטל כרך מן האנציקלופדיה ברוקהאוּז, שהיתה בארון המערכת, במהדורה שמלפני מלחמת־העולם הראשונה, ומעיין באיזו דמות מיתולוגית, שביקשה לשלבה במאמרו, או לחזק את זכרונו ביחס למימרה או מראה־מקום. לופבן היה מין ר' חנינא בן דוסא: לאחרים הגיש פובליציסטיקה מסולתת, שופעת חן וחריפות ועושר־לשון ונוי של תמונות, אך הוא עצמו הסתפק בקב חרובין. מעולם לא ראיתיו שואף לכבוד, לשררה, להתבלטות. הוא שנא דלות רוחנית וגראפומאניה, אך הוקיר (הוי, כמה הוקיר!) את ביאליק, ואת עגנון, ואת טשרניחובסקי ואת כל מי שניחן בכשרון־אמת. הרבה דברים למדתי ממנו כעורך וכסופר.

 

ד    🔗

וכך עוברת לפני גלריה נפלאה זו של אישי “הפועל הצעיר”, אלה שמניתי שמותיהם ומעלותיהם ואלה שלא מניתי, כגון שלמה צמח, ממייסדי הפוה"צ וממציבי דלתותיו; איש העיון והמעש, שהיה מוכתר בכתר הספרות והפובליציסטיקה, האוּמנוּת והאמנוּת, הסיפור והבקורת. זה האיש שנפטר בשיבה טובה ובשם טוב ובמורשת טובה.

והנה עדה מימון, אשת־תבונות, שהיתה נפלאה בעיני כל הימים, בחלוציותה המתמדת, בשאיפתה הלוהטת לשחרור האשה, במאמציה לחנך את הדור הצעיר לחקלאות, בקנאותה לערכי היסוד ובחיוניותה הרבה.

ואחרון אחרון גדול: אליעזר שוחט, סבא דבי נהלל, האיש החכם והצלול בדעתו, העוקב ממיטת חוליו אחרי הנעשה והנשמע, גם לאחר שמלאו לו תשעים שנה. שוחט העמיק את תוכנו של “הפועל הצעיר” ושל כל תנועת העבודה. דבריו היו מועטים, הן בדיבור והן בדפוס. אך הם מחזיקים את המרובה, קב ונקי. כל מלה קולעת אל המטרה ולא תחטיא. קומתו הגופנית היתה בינונית, אבל גבוה היה גבהוּת מוסרית. עם זה היה לו חוש מציאות וכוח־הבחנה בענינים מדיניים וציבוריים, שהיו מעוררים הערצה בלב המזדמנים עמו. תמיד היה נראה לי כאחד מל"ו הנסתרים, כפרוּש מן הציבור, אבל אליבא דאמת, היה ער וקשוּב לכל רחשי החיים ותמורותיהם ומגיב על פי דרכו עליהם. כלפי עצמו היה מחמיר, אך כלפי הזולת היה ממתיק את דינו, שכן ידע, שאין צדק מוחלט ואין אדם עליון, ומידת הרחמים היא המידה הנכונה. ביראת־כבוד הייתי משוחח עמו על דא ועל הא, ואף חליפת מכתבים היתה בינינו, שגם בהם נאמר העיקר בקיצור ובדיוק. קשה לתאר טיבו של איש כזה וקשה מזה להגדיר את מדרגתו. רק מי שחי בצלו ושמע קולו וראה חיוויי פניו וקלט תגובותיו – נתבשם מזיו־האיקונין של אדם כזה.

 

ה    🔗

כשנכנסתי בשנת 1933 לעבוד ב“הפועל הצעיר”, היה עדיין כל סגל־חבורה זו בחיים, וכשקיבלתי עלי בשנת 1948 את עריכת העיתון, אחרי פטירת לופבן, כבר נעדרו רבים מהם. עכשיו כמעט ספו־תמו כולם. אך ביודעים ובלא־יודעים ליווּני אלה בדרכי. מעולם לא הסחתי דעתי מהם. על כל פנים, הרגשתי תמיד רוחם הפוריה של אלה, שניסיתי לעצב את דיוקנאותיהם בספרי “סגל חבורה”.