יש רגלים לדבר, שענין זה, ענין זכרון־יעקב¹, ילך בקרב הימים ויתפשט בתוך העתונות והציבור שלנו לרוֹחב. שכן אין לך שאלות, שכל דעת הקהל כולה תהא חושבת עצמה בת־סמכא להביע בהן דעה ולשקול ולטרות בהן, כשאלות של חינוך. מבכור־הז’ורנאליסטים, היושב בראש העתון, ועד האם המביאה את תינוקה לבית־האולפנא ומוסרתו לידי המורה – הכל חושבים עצמם ראויים לכך ומוכנים לכך לדון ולהחליט בשאלת איזהו החנוך, שיָבוֹר לו האדם – וביחוד בשאלת איזהו החנוך, שנָבוֹר אנחנו הגדולים, המלומדים בנסיון, למען האדם הקטן, שאנו באים לחנכו. ולפיכך יש לחשוש, ששאלת זכרון־יעקב, שהיא שאלה כפולה – גם ענין חינוך וגם ענין דת (שתי שאלות כאחת, שכל בריות העולם יש להם דעה בהן) – תלך ותציף בקרב הימים את העתונות, ומַפַּץ־הקולמוסין, העשוי להתעלות כאן בנקל עד לידי גובה של שירה רומאנטית (חינוך ודת; דת וחינוך!) יביא שוב, כרגיל בתוכנו, לידי מתיחות־עצבים ורוגז־לבבות ללא שום תוצאות למעשה – לעצם פיתרון שאלת־החנוך, שאינה ניתנת לפיתרון מהיום למחר ולמחרתיים, כי שאלת כבשונו־של־עולם היא, שרק בהמשך־הדורות ובעמל־יחידים היא נפתרת לאיטה, מתוכה, מבלי לדעת מראש ולהרגיש בכך – ככל הנתון בטבע ובתוך גידול עצמו. והדברים עתיקים.

והילכך יש לעמוד בעוד מועד בפרץ ולהעמיד את השאלה על תכנה העיקרי, האמיתי:

א) האם באמת הגיע בית־הספר הכללי עד משבר, ויש להכניס בו שינוי־ערכין?

ב) האם חלו שינויים ביסוד חיינו הציבוריים – ובית־הספר העברי החדש נדרש להתאים עצמו לשינויים אלה?

ג) האם יש לחשוש לדבר, שבנינו אחרינו יהיו נֵעוֹרִים וריקים, חלילה, ועוזבי ה'?

ד) האם בכלל יש לחשוש, שהדור החדש בארץ הגיע עד משבר – ויש להחיש לו גֵהָה ומרפא?

ה) ועיקר העיקרים: האם הדת חומר הוא, הניתן להיות מוּצָא או מוּכנָס לביה"ס?

ועל כל השאלות הללו יש לענות בשלילה גמורה: לא!

בית־הספר העברי החדש בארץ־ישראל, בית־הספר החפשי, עדיין לא מילא את תפקידו, אשר הטיל על עצמו, אשר הוטל עליו, ועדיין אין להחליפנו ולהמירו בבית־ספר אחר – לא שמאלי ולא ימני. בית־הספר העברי החדש, שבא ונשתלט מגבוה, ממרום האידיאל הלאומי העברי, על הציבור בארץ לכל שדרותיו – למן האשכנזי אשר ברחוב חברון שבירושלים ועד התימני אשר במושבות – דרך ברורה ומסויימת היתה לפניו: חינוך עברי חפשי ללא עול של שיעבוד־גלויות על אדמת האבות וברוח הנביאים הקדמונים, שאת מסורתם הוא בא להמשיך. המורה העברי החדש קרע לו חלוניו אל האויר החפשי, והביא צמח לבית־ספרו והכניס בו את ה“התגוששות” וביקש לקיים תורה חדשה, “נפש בריאה בגוף בריא”, והטעים על האחרון – על הגוף. ואף זו: גם את הירמולקה וגם את הכובע השליך, ועמד וקרא מבעד חלונות בית־ספרו את דברי הנבואה ברֵיש־גליה. וזו היתה המהפכה. ושעת־הכרח היתה זאת לאומה. המורה העברי החדש היה האחרון, אשר שיבר את חרצובות הישן, על שום שהוא ישן, ושחרר את הדור החדש, שבא אחריו, מן הישן הזה, שחלף ועבר, כאשר יחלוף ויעבור כל ישן. גזירה היא. דור דור וחינוכו. דור דור ומוריו.

והאם הגיעה שעתו של אותו בית־הספר לרדת מעל במתו? וכלום שינוי־הערכין בחיינו – שינוי השקפות־העולם; שינוי־המעמדות בשדרות הציבור וכו' – דורשים כיום בית־ספר אחר עם מתכונת אחרת?

בואו וראו: מעבר מזה צעקות על הדלדול, שבא על הישוּב בשנים האחרונות: המושבות הישנות פורקות עוּלהּ של העבודה העברית, כאשר לא היה עוד בתוכנו עד כה – וללא בושה; ובהטעמה על המעשים הנעשים, שהם נעשים מתוך “השקפה”; ומעבר אחר “כיבוש” המפלגות לשמאל־דשמאל ולימין־דימין; ובין הפטישים והסדנים הנוער המטולטול מהשפעה להשפעה – ועל כל אלה הנה שאלת זכרון־יעקב: חידוש יסודותיו העתיקים של ביה"ס העברי החדש!

שפֶנגלר, בדברו בספרו על אירופה המתפוררת לאחר המלחמה, מטעים, כי בכל מקום שאתה רואה בו תנועה של בקשת־דת, סימן בידך, שמשהו נבוב שם וניעור. כי אם נעזוב לרגע את ה“רומאנטיקה” הריקה שלנו ונשאל לנתיבות החיים האמיתיים ניווכח, כי בקשת־הדת בתוך ציבור כזה שלנו בארץ – גם בערים וגם, וביחוד, במושבות – אינה אלא מפלט שבמתכוון מן השאלות המעיקות ודורשות פתרון מצד אחד – ומן הצד השני סימפטום היא להתפוררות פנימית ולפשיטת־רגל שבלבבות. אסימון הוא, שזורקים לו, כביכול, כדי לפייסו על החטאים שבמעשי יום־יום: של כשלון בחנוך בנים על האדמה, על הקרקע, של עבודה עברית ושל אהבת הבריות ושל עזרת אחים בצרה וכו' וכו' ושל נתינת עבודה לחלוצים וכו' וכו'. ובית־הספר החפשי, שהיה החלוץ במושבות לעבודה עברית, שהטיף לפני הילדים למלחמה עם ההורים – וגם כאן מגבוה, מתוך ההכרה הלאומית השלימה, שזוהי מהפכה היסטורית – האם הגיע תורו בשעה זו לעזוב את עיקריו הישנים, להסתלק ולילך?

חופש־הרוח – אף הוא אידיאל. ואידיאל לא פחות נערץ מאשר כַּבְלֵי־הרוח. לאורו ולשמו של חופש זה באנו לארץ, ולאורו באו הנה כל אלה אשר נלחמו כאן על החופש ועל תרבות עברית חפשית ועל בית־ספר חפשי – למן אליעזר בן־יהודה, ועד א“ד גורדון וי”ח ברנר, ועד כל אלה החיים אתנו כיום ונתנו את לבם ליסוד בית־הספר העברי החפשי החדש, שממנו יצא דור חפשי וחדש, אשר לא ידע עול, אשר יזרוק מעליו עוּלם של מוסרות שנתישנו. והדור הזה, שנתחנך בארץ – וכאן תשובה על אחת מאותן השאלות, שהוצגו לעיל – אין ליבוש בו כלל. מישיבות מיר וּולוז’ין לא יצאו טובים מהם (“גְּאוֹנִים מִגַּגּוֹת” אין לקחת בחשבון!) – וכדאי וראוי כבר להטעים על עובדה זו: עורכי־דין ורופאים ושופטים ושוטרים ופועלים, שאין כלל להתבייש בתפקידיהם ובמילוי תפקידיהם בחיי הציבור בכל מקום שהם, הם חניכי אותה גימנסיה חפשית, שלמדו בה תורה ותלמוד בלא ירמולקה וגם בלא כובע. והאמהות והאבות, תלמידי בתי־הספר בירושלים וביפו ובמושבות, שנתחנכו על החופש – גם באלה אין ליבוש: אינם פחותים לא מהוריהם ולא מזקניהם. הם טובים מהם. זוהי האמת לאמיתה. הדור החדש עולה ביָשרו, באמיתותו, ביחסו הישר לחיים ולמעשים, על הדור שקדם לו. הבנים, ברובם הגדול, צעדו בדרך־החיים הנאמן צעדים קדימה ונשתחררו מכמה טפלי־מנהגים ויחוסים, שנדבקו בהוריהם בגלויות־החל אשר בפולין ובליטא וברייסין. קומתם נתישרה יותר; גופם נתחסן – וממילא, בהכרח, נתישר גם חוט־שדרתם הרוחני, ואין לבַכּוֹת את הדור. הדור יעַצֵּב בעצמו את פרצופו החדש – והדור הקודם רוגן וירגן, מאחר שאינו מוצא את בבואת־עצמו בצירופי־פרצופים אלה החדשים. ואף זו גזירה היא. ניתא ספרים ונקרא את הקינות, אשר קונן כל דור עובר על בני־דורו. “אם הראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים”. כך היה וכך יהיה לעולמים.

והדת בביה“ס העברי החדש בארץ – הכנסת הדת; הוצאת הדת וכו' – אפשר שכדאי למפלגה מדינית לטפל בכגון אלה. אבל לאור הדברים כהוויתם מקבל כל הענין גוון אחר. גם ביה”ס של המזרחי הוא בית־ספר חדש ומחודש, שאינו המשך ישיר מן החדר. “זאת התורה – אדם כי ימות באוהל”. ואם מכניסים אל אותו ה“אוהל” את הלימודים הכלליים, הרי אין זו עוד “זאת התורה”. מי פתי, או גוי, ויאמין למזרחי, שאפשר ללמד בבי“ס עממי כל המדעים וגם – תלמוד. בחדר הישן והטוב, ז”ל, היו לומדים כל הימים, 13–14 שעות, רק תלמוד – ו־99% יצאו עמי־ארצות ובורים, שלא ידעו לאחר לימוד של עשר שנים ויותר בתלמוד – – פירוש המלות שב“סידור”… מי שאוחז “בשנים אוחזין”, אי אפשר לו שיאחז בגיאומטריה ובאלגברה. ולא יועילו כל ההוכחות.

אבל האם לימוד התלמוד פירושו דת בביה“ס? אלא מאי? – ב”ביקורת־המקרא" עדיין מלקים אותנו וב“ספורי המקרא”. ואת ה“שקרים המוסכמים” האלה חייבים פעם לטאטא מתוכנו. רק הדיוטות של מורים ילַמדו בבית־ספר עממי “ביקורת־המקרא”. לא היה ולא נראה כדבר הזה. ובבית־הספר התיכוני ובאוניברסיטה אפשר לבקר את המקרא. גם רש“י ז”ל כתב “ביקורת־המקרא” והראב“ע לא־כל־שכן. ואשר ל”ספורי המקרא" וללימוד חומש על הסדר – נַטעים נא פעם אחת ולא נשוב: גם “בחדר” קיצרו את המקרא ולעולם לא למדו תינוקות בגילם הרך – בני 10–13 – את התורה על הסדר. כל פרשה של אותו שבוע למדו עד “שני” או “שלישי”, ולא עוד. ואת הפרשה של “יהודה ותמר” לא למדו. זוהי האמת. והעיקר: מי זה אשר בידו להחליט, שאסור לקצר, והמקצר עובר על לאו, שאינו כלל בתורה. האלפסי קיצר, הרמב“ם קיצר – ומובטחני, ש”בסוד" מקצרים גם בבתי־הספר של המזרחי, כי “מדרך־הטבע” הוא לקצר במקום שאי אפשר להאריך…

בית־הספר הכללי (אגב, שם זה, שנתחדש עתה על ביה“ס העברי לעומת ביה”ס של המזרחי, אינו “סימפאטי” ביותר) אינו מתיימר בדת ולא התיימר בה מאז. בית־הספר החדש היה בית־ספר עברי, שהשתלשלות התחיה העברית והזעזועים הווּלקאניים, שנזדעזעו בהם חיינו בעמקיהם בשלושים השנים האחרונות, חוללוּהו ויצָרוהו. עממי, במובן האירופי־הגויי, לא היה, ולא יכול להיות. כל תורת־מהפכה ויצירת־מהפכה כופים אותן על הצבור: אם תקבלוּהָ מוטב – ואם לא תקבלוה, תקבלוה בהכרח. כי אילולא כפיה זו, ואילו הלכנו לפי דרישות “ההורים והעם” – היה לנו כיום בארץ גם בית־ספר רוסי בלשון רוסית, כי ההורים היו דורשים בי“ס כזה מן המורים בהמשך ל”מסורת" הישנה (ועובדות “היסטוריות” של תולדות ביה"ס העברי יוכיחו). אלא, אנחנו באנו, ובניגוד לרצון ההורים אמרנו: ביד חזקה נמליך עליכם את בית־הספר העברי החדש, את הספר העברי החדש, את הלשון העברית החדשה ואת רעיונות־התחיה החדשים עם האנושיות החדשה! הכל כמעט היה בהפך מרצונם של 99 אחוזים מן ההורים – ואילו באנו לפני 40 שנים ב“משאל־עם”, והיינו מקיימים משאל זה על דעת ההורים ורצונם, כי אז היו לנו כיום בארץ־ישראל כל מיני בתי־אולפנא, אבל בית־ספר עברי לא היה לנו.

ואשר לאידיאלים חינוכיים, שהאידיולוגים המומחים, וגם המשכילים שבהם, מעמידים אותם פתאום, לאחר כל פרובלימות החינוך החדשות והחדישות, על “סָפֵי לֵיה כתוּרָא” דווקא, יש לומר, שאמנם אפשר לעשות את לימוד המשנה והתלמוד לאידיאל חינוכי ואת החדר, ז"ל, לסמל החינוך, שלאורו עלינו לילך גם בַּבָּאוֹת וגם על אדמת האבות המתחדשת – אבל עם זה יש להודות ולהכיר, שיש גם אידיאלים חינוכיים אחרים, שעל ידם קשור החינוך החדש בארץ (או הוא חייב להיות קשור) עם החינוך העולמי החדש, שעל מדוכתו ופרובלימותיו יושבים אידיולוגים מומחים וגדולים מאלה שלנו כאן, הרואים בדמיונם את בית־הספר כמקום, שבו משפיעים אידיאלים כמִסִּינַי ותינוקות עונים נעשה ונשמע – ואף־על־פי שהוריהם, והבית והרחוב עונים לא נעשה ולא נשמע…

כי ההתלבטות של המורה אינה כלל בשטח זה, שעליו מבקשים עתה להעמידו – הדת וכיוצא בה – אלא בפרובלימות החינוך שבאוהל, שבבית־הספר פנימה, שבחידושים ובנסיונות מיום ליום ומשנה לשנה – התלבטות זו, שאינה פוסקת לעולם ושלא תיפסק, כל עוד שיהיה חינוך ויהיו מחנכים. כי דרך החינוך אינה כביש, שכבשוהו ראשונים למען האחרונים, אלא מסילת־טרָשים היא עם עליות וירידות, שכל מורה ומורה בעל שאר־רוח והכרה חייב בכוחותיו שלו לסוללה לעצמו ולעמוד אחר כך, בסוף ימיו – עם שינוי־הערכין הבא ועם התחדשות השקפות החברה ואידיאליו, ועם שכלולי הרוח והטכניקה – לפני העובדה, שהדרך שסללָהּ לא תועיל עוד ויש לחדשה, ואחרים יחדשוה; מן הבאים אחריו – גזירה זו, שנגזרה על כל דבר שביצירת־הדור למן עולם ועד עולם.

וכאן הנקודה העיקרית שבעבודת המורה – וגם בעבודת המורה העברי בארץ. בית־הספר אינו מקום לטיפוח אידיאלים מופשטים, שנוטלים אותם מימין או משמאל, אלא מקדש־מעט, שבו מעַצְבים אנשים שנתמכרו לדבר את אָפיוֹ של הדור המתחנך ופותחים לו חלון, או פתח, ראשית־כל אל האנושיות ומשם – וזהו אידיאל בתוך אידיאל – נפתח לו אנחנו המורים העברים בארץ גם את המבוי לציוניות, זו שהיא מבוססת לפי הכרתנו על אותה אנושיות, שביטויה העיקרי כיום הוא: העבודה.

ואל נא נדאג לאידיאלים לדור־הצעיר. דור־דור ואידיאליו. ואל נא נדאג גם לכך, שהדור הצעיר שלנו לא יהיה לו, חלילה, בזקנותו במה לפרנס את זכרונותיו (גם לכך דואגים הדואגים)… הזכרונות והרומאנטיקה אינם שווים בכל מקום ובכל זמן – וגיטֶה היה מלא את הזכרונות הרומאנטיים לא פחות מביאליק, ואף־על־פי שלא בילה את רוב ימיו בחדר ובישיבה…

ולאור בית־הספר הזה, החדש והמתחדש בכל יום תמיד, חייב גם בית־הספר בארץ ללכת. זהו האידיאל שלו – וגם האידיאל להגיע לכך, אף הוא עדיין די־אֱיָל בו לתת תוקף של קיום לבית־הספר הכללי ולמורו בארץ לעוד ימים רבים ושנים רבות.

תפקיד זה, המהפכני, עדיין לא נסתיים. בית־הספר החדש, החפשי, עוד לא מילא את תעודתו ואין עוד לשלחו מעל פנינו בלשון “הכושי יכול לילך”… דוקא עתה – בשעה קשה זו של עירעור היסודות מחדש, כשהציוניות והעבריות והאנושיות – אלה שלש סגולות־הרוח של העם ושל בית־ספרו – עשויות להגיע לידי טשטוש על־ידי מפלגתיות שמימין ומשמאל, הגיע מחדש צביונו של בית־הספר העברי החפשי לחדש את השפעתו ולקרוא לחופש הרוח העברית על־ידי האידיאל האנושי והציוני הטהור, שזהרו הוא כזוהר־החמה, אשר לא יכהוהו כל צללי פוליטיקה ומפלגה, ושלאורו נלך אנחנו גם להבא בעבודת התחיה העברית בארץ.

[תרפ"ט]