לעתים רחוקות אתה מוצא עם סימפאטי כעם האנגלי – אבל בתנאי אחד, שתסע לאנגליה שלהם על מנת לראותם שם (קארל צ’אפֶק).

א. משהו על אָפים

אומה זו, שגורלנו הולך ומביא אותנו כיום ביחסים קרובים אליה, תורה שלימה היא; פרובלמטיקה, שאינה ניתנת להתלמד ולהתבאר על נקלה. אומה זו עוד לא עמדו בעצם עד היום על אפיה שלה, הפנימי־המקורי, ועל תכונתה המיוחדת, שהיא סבך שלם של פרובלימות, שאין כמעט לחדור לתוכו. ולא אנחנו בלבד לא עמדנו על פירוש המלה הזאת, “אנגלי”, אלא אף אירופה עוד לא הבינה לרוחו של שכֵנה זה, שהוא, לכאורה, למבט ראשון, גלוי כל־כך ובלתי מסובך כל־כך. ואין פלא, אם כיום עוד כותבים – או ביתר דיוק: התחילו כותבים – ספרים שלמים, טרקטטים גדולים ברבבות דפים (וביחוד בגרמניה), על אנגליה ואנגלים. לפני שנים אחדות עמדו על הפרק סין והודו – ביחוד הודו החדשה, המתעוררת לתחיה – ועתה “גילו” עם “חדש”, שאינו מובן ושמִן הראוי להתחיל להבינו – את אנגליה. כי אכן, הפשוט ביותר הוא לרוב המסובך ביותר. וכל המדפדף כיום בספרות העולמית החדשה ובפרובלימותיה של ספרות זו, יראה, כי מדי שבוע בשבוע מופיעים ספרים לעשרות בשאלה זו.

הנה מונחת לפני חוברת אחת של הירחון המפורסם “ההשקפה החדשה” של פישר ואני קורא על ספרים חדשים, שיצאו לאור בימים האחרונים בנידון זה: “אנגליה של היום”; “אנגליה כמו שהיא”; “אנגליה וצרפת”; “אנו והאנגלים” – ואף ירחון אנגלי לבני־הנעורים – בשם “הנוער” – התחיל מופיע בלייפציג.

גרמניה התעקשה. היא הטילה עליה מעין חובה להבין את האומה הזאת. הסיבה הפסיכולוגית מובנת מאליה. פראזה גדולה נפלטה פעם, לאחר המלחמה האחרונה, מפיו של מדינאי גרמני, שאנגליה עתידה “באחרית הימים” לפנות את מקומה לאחותה גרמניה, הצעירה ממנה והרעננה ממנה. וגרמניה רוצה להתחנך לתפקידה זה. זוהי ודאי הסיבה “העמוקה”. ואולם מלבד זאת עומדת גרמניה ברטט של הערצה לפני ה“אימפריום” הגדול, המנהל את העולם כביד־קסמים קלה; ב“חסד עליון”. ולתוך הכשרה זו, המקורית, רוצה היא לחדור, להבינה, ועד כמה שאפשר, להפיק תועלת ממנה לעצמה.

צרפת אינה מרבה לחקור כל־כך. ראשית, משום שאין היא “חקרנית” כגרמניה, ואינה מרבה בטרקטטים על כל תיאוריה וספק־תיאוריה. ושנית, מרחק הגזעים מרחק הוא. והמנצחים בכלל אינם שואלים שאלות.

הודו הצעירה, ואף גם מצרים שכנתנו – מכאן הולכות כיום ונשאלות השאלות הראשונות. והמטרה ידועה: “נבינוֹ וננצחוֹ”. ואולם כאהבה כך גם השנאה מקלקלת את השורה. והקולות העולים מכאן – וביחוד ממצרים המתעוררת – אינם ראויים עדיין להישמע מעבר לגבולותיה. כי לעומת הדברנות והפראזות הלאומיות המנופחות, עומדים גאנדי וטאגורי, הגדולים שבמתנגדי אנגליה, כעמוד אותה הספרות הגרמנית הטובה, העוסקת בשאלה זו, ברטט של הערצה לפני האומה הגאונה, ש“הפכה את המעשה היום־יומי לשירת־נצח”.

ואנחנו?

מובן מאליו, שאנחנו, ה“בורג” הפעוט ביותר בתוך מכונה זו, אין אנו באים כמעט בחשבון. אנחנו לא נשנה שם את הערכים; שום ערכים. אבל השאלה היא כאן מצד אחר: ערכינו שלנו ישונו, והם הולכים כבר ומשתנים עם המגע הראשון באומה זו, שגורל התולדה הקריב אותנו אליה. ושאלת היחס שלנו אל אומה זו הרי היא בהפך־פרובלימה משאלות־היחס של האומות והלאומים האחרים אליה. עול זה, הלוחץ על צוארם שלהם, הן אנחנו ברצוננו הכנסנו צוארנו לתוכו. ומתוך הכרה. ובעוד שהאחרים שואפים להתרחק, הרי תעודתנו היא להתקרב, לבוא לידי הבנה, כי אם לא, רק אנחנו נהיה מן המפסידים. ומשום כך החובה עלינו עתה ללמוד אותם, לעמוד על תכונתם, כי בגורלנו הוא.

ו“פרו דוֹמוֹ סוּא” אומַר: מיום שהם הופיעו בתוך ד' האמות שלנו, אני תוהה עליהם. אני רוצה להכירם. בספרותנו נרשמו רק פה ושם – על־ידי ר' בנימין באחדות מרשימותיו ועל ידי א. ציוני באחדים ממאמריו – איזה קוים בודדים עליהם, ולא עוד.

מן הראוי יהיה, איפוא, למסור מפעם לפעם מדברי אחרים, קטעים ורשמים, על האומה “בעלת־בריתנו”, כדי שנוכל לעמוד במשהו על אפיה של זו.

*

באחת מרשימותיו על אנגליה והאנגלים מספר הרמן באהר, שליבקנכט הזקן סח פעם למרעיו, כי בבואו בפעם הראשונה לאנגליה, ועוד לא הספיק להתחמם כראוי באווירה של לונדון, התחיל לכתוב ספר על אנגליה. כל כך תקף עליו הרושם הראשון, החזק. ואולם אך התחיל לכתוב מצא, כי מן הראוי יהיה להמתין עוד איזה שבועות, כדי להתעמק קצת יותר באותו ענין. ואולם השבועות האלה הפכו לחדשים, והחדשים לשנים. ועם רבות השנים, בערך שלש־עשרה ויותר, גברה בו ההכרה לאט־לאט, שאת אנגליה זו, שדימה להכירה ברגע אחד, לא יכיר עולמית.

וכך אמנם יקרה כמעט את כל מסתכל, כגבוֹר עליו שם הרושם הראשון, התקיף.

בימים הראשונים, בהתהלך האיש בארץ הזאת, נראים הדברים ברורים כל־כך. הנה האנגלי האחד, כשהוא דומה כל־כך אל חברו. ואף אמנם זוהי אחת הסיבות לחשוב את האנגלי לבלתי־פרובלימתי ברגע הראשון. הם דומים זה לזה. ואף גם בחיצוניות – בבגדים שאינם נבדלים בדרך כלל; שאין בהם התכונה לעשות את האדם הלובשם ל“אוריגינאל” – ואף גם בארשת הפנים. הם דומים כל־כך זה לזה, עד שפעמים אתה טועה לחשוב, כי אמנם אנוש זה שראית תחילה, וזה העומד לפניך עתה, אחד הוא: מבעד לאותו הפה ואותו טור־השינים ואותה הטעמת הקול ואותה בת־הצחוק, אתה שומע אותן המחשבות באותן המלים.

ואולם זהו הרושם הראשון.

והרושם השני: אתה לומד במשך זמן קצר לדעת, כמה מן ההרווחה יש בזה. מאחר שהם מוותרים על הנטיה לעשות רושם, להיות לאחרים, נסתמנה באפים מין קלות מיוחדת עם איזה ביטחון מיוחד. כל הנימוס האנגלי מיוסד על זה, שכל תנועת החיים הולכת בקו הישר, למישרים – בקו־העין. ובזה ההקלה ליחסים שבין אדם לחבירו. בימים הראשונים אין הזר פוסק מלהתפעל למראה זה.

ואולם אז אתה מתנסה בנסיון חדש: לאחר הרושם המיוחד הזה באה מעין אכזבה.

הזר מכיר פתאום לדעת כעבור ימים מועטים, שהאנגלי אוהב את דעת־הכלל. ובעיני הזר יגדל הפלא, בהרגישו פתאוֹם, כי אותה דעת־הכלל, “הקומן פלייס” בלשונם, ששם במולדתו שלו, היתה לו לזרא, מתחבבת פה עליו. ועוד יותר: לתמהונו ירגיש, שהנה לבו הולך ונמשך מעט מעט ל“קומן פלייס” זה – ואשר לא עלה מעולם במחשבתו, ירגיש לפתע שם: גם זו, דעת־הכלל, פרובלימה בת־ערך היא. האין זה, כי מעין מוסד הוא, שמן הראוי היה להכניסו לסדר העולם החדש?

ואגב שאלה זו אתה מכיר בתכונת האנגלי, שהיא אמנם אחרת מתכונת ה“אירופיים”. האנגלי אינו רגיל, ובוודאי גם אינו אוהב, להשמיע את דעתו שלו בציבור, בקהל. לא “קבלו דעתי”, אלא הבה נשבה נא יחד ונעיין בדבר! ואת דעתו שלו הוא שומר לעצמו, כי הדעה העצמית אינה מאחדת את הבריות, כי אם מפרידה ביניהם. ואילו יחסי־הבריות צריכים לקשר בני־אדם – והדעות העצמיות אינן יכולות משום כך לשמש אמצעי לאיחוד, לקשר־היחסים. מן החובה, איפוא, לוותר עליהן.

כשנפגשים, למשל, שני גרמנים ברכבת, והם מתחילים בשיחה, דומה הדבר, כאילו נשבעו מלכתחילה, כלפני “יום־הדין”, לשוחח בשיחה זו; ואף אמנם, כעבור שעה מעטה, הם יושבים כבר נעלבים־נפגעים. שום אנגלי אינו מודיע תיכף ומיד לחבירו את דעתו על אלהים ועל האדם, על החיים ועל המות, על המלך ועל המולדת. שיחות אנגליות פותחות תמיד במזג־האויר – זה הנושא השָלֵו ביותר, היחידי כמעט, שהכל יכולים להגיע ביחס אליו לדעה אחת. ואחר־כך, כהמשך, על מצב הבריאות – נושא, שאף אם הוא פועל כבר קצת יותר על הלב ועל העצבים, אבל על־כל־פנים מענין הוא את הכל…

בגרמניה, למשל, אין הידידות בין הבריות בת־קיימא, משום שגילוי־הלב הגרמני ואותו ה“יושר” המופשט, מגלים מומין עד מהרה. ואילו עם אנגלי אפשר להיות ביחסי ידידות שנים על שנים, משום שגם לאחר עבור כמה וכמה שנים אין אתה מכיר אותו עדיין ולא עמדת עדיין בעצם על טיבו. וכאן וודאי הסיבה, הסוד, לנשואין המוצלחים המרובים ביחוד באנגליה.

כי המקור לכל ההשקפה הזאת, שהיתה לעצם מעצמו של האנגלי, הוא בתוך ההכרה השלמה, שהחברה, הכלל, אינו קיבוץ של פרטים בלבד. הדעה הציבורית, למשל, שייכת לא לי אלא לכלל כולו, ומשום כך אינני רשאי להשתמש בה, אלא באופן כזה, שגם האחרים יוכלו להפיק את תועלתם ממנה. וכאן החוק לכל הנימוס האנגלי.

האנגלי איננו שוכח לעולם, כי ברחוב, בציבור, ביחסי האנשים, אין הוא נמצא על “הקרקע” שלו. וזהו גם החוק הפנימי שבכל שיחה, שיסיח אדם אנגלי. אם שאול אשאל מפי אנגלי, למשל, את דעתו בנוגע לבית־הלורדים, על השקפתו על הנצרות, וכיוצא באלה, הרי הוא עונה טרם כל: “Well מיסטר פלוני!” – ואולם במענה זה תורת־נפש גדולה, פרוצס פסיכולוגי שלם: “Well” – הווה אומר: אני רוצה להעיר תחילה לי לעצמי, שעלי לחשוב על דברי אלה, שאני חייב עתה להעלות על שפתותי… ו“מיסטר פלוני” – פירושו: אף אתה, השואל, שקראתי בשמך, חשוֹב על שאלותיך ששאלתני! כי בעצם הדבר, הרי אין אני ניצב ועומד כאן פנים־אל־פנים עם האלהים, שאהיה מוכרח לשפוך לפניו צקון־לחשי, אלא עם בן־אדם, שבעצם אין עיקר החשיבות לו לידע ברור את דעתי על בית־הלורדים, או את השקפותי על האלהים, אלא רוצה הוא לשמוע דבר־מה מפי, ואני רוצה לשמוע דבר־מה מפיו, ולכן, מובן־מאליו, שהתשובות והשאלות חייבות להשאר באותו השטח, המתאים לשנינו, ואינן רשאיות לעבור את הגדר, ששם מתחילה ההכרה האינדיווידואלית…

ואף אמנם, כל עוד שהאדם לא הכיר, מעצמו־מנפשו, את החוק הזה, שעליו הושתתו כל־חיי הציבור האנגליים ויחסיהם, עם השיחה האנגלית כאחד, עלול הוא לטעות ולחשוב את האנגלי לרמאי. הנה יש אשר נוכל לשמוע, היאך יושב אנגלי לפנינו ומדבר בהתפעלות על הדת, עדי חשבנו לתומנו, כי הוא עצמו אדוק הוא באומנתו. אבל לאו דוקא. האדם האנגלי הלז דיבר כך לפנינו רק בהתחשבו אתנו, ובחשבו, כי אלה הם הדברים, שאנו רוצים לשמוע עתה בעניני דת ואמונה – הווה אומר: לשיחה זו לבש הוא את האמונה כשם שהוא לובש את הפראק ל“דינר”, שהוא מוזמן אליו, ושגם עליו אפשר היה לו לוותר.

אדם גרמני, למשל, כי נזדמן אתו יחד בטיולנו על פני הרים, לא יעצור רוחו בקרבו בלי לקרוא לפנינו את פסוקו: “ואני, אני אוהב את השפלה דוקא!” או אם תעמוד אתו על האקרופוליס, ויקרא באזניך: “מה כל זה לעומת יערות העד שלנו!” ואילו האנגלי אומר “Very nice!”. וכך יאמר גם בשיחות על עניני דת: “Very nice!”, כלומר: הוא מבקש לומר בכל שיחה שלו את הדבר הזה, שיכול לקרבו אל החברה ולא להרחיקו ממנה.

ולכל אלה קוראים במלה האנגלית האחת, שאינה ניתנת להיתרגם: ג’נטלמן. ג’נטלמן פירושו: אני האדם חייב אמנם לדעת בתופעות החיים השונות את האמיתי והישר, אבל איני חייב להקפיד על זה, שאשתמש באלה ביחס לעצמי, ועל אחת כמה וכמה, שאין הרשות לשמש באמיתיות אלה ביחס אלי. כי האמיתי והנכון הוא רק הדבר, השייך לכלל, ושאין לו כל יחס עם הדבר השייך לי, לפרט. הפרט יש לו פינתו שלו. בה הוא בונה את עצמו. ועל החוק הזה מיוסד הנימוס האנגלי, ועליו עומד גם החופש האנגלי. באנגליה החרימו את אוסקאר ויילד לא משום שהביע את דעותיו הקיצוניות־האחרות, אלא משום שהפך את חופשו שלו לפרינציפון ציבורי – וזאת אין האנגלי סובל בשום פנים. האנגלי אומר: הווה, בן־אדם, מה שהנך, אבל אל נא תפריע את מי שהוא בזה! בימי הראשון לשבוע, או בימי החגים, אתה יכול לשמוע ב“היידפארק” כל דברי־ההבל הנואלים ביותר. ואולם “אגודות” במובן זה, שרגילים בהן בשאר הארצות, אין האנגלי אוהב. האנגלי שומר על סודו שלו ועל עצמיותו שלו מכל משמר. ולא עוד, אלא כאן גם מקור הגאווה האנגלית; לשמור את עצמו בשביל עצמו ולא לתת את עצמו לעיני כל. ותכונה זו הפכה כמעט למין “תאווה” אנגלית. האנגלי אינו מגלה את עצמו, מאותו חשש בלבד, שעם התגלות זו הוא כבר מפסיד חלק מעצמו. ולמה להפסיד? –

הסגר על הבית הרוחני, הפנימי; בדידות גמורה. ואולם מסביב לבתים הסגורים בריכת־המים – האמת, היושר – שבה אף הם שטים לפעמים להנאתם… היה, איפוא, אדם, את אשר הנך, אך בל תחריש את האזנים! –

“המסורת האנגלית”, כותב סטיפאן צווייג במאמרו על דיקֶנס, “למה היא דומה? לאותו מעוֹן, שאמנם האוויר לא יבוא בו חליפות, אך הוא מחסה מפני סערות־סכנה של החיים; נוֹח, נעים, עם סֵבר של קורת־רוח, כלומר: אותו “home” אנגלי עם אש־הכירים של שביעת־הרצון הבעל־ביתית. וחביב הוא מעון זה וחִנּוֹ על יושביו.” –

ב. משהו על ספרותם

על אנגליה סוגרים ימים; על תכונות האנגלים סוגרים הימים. “עם־האיים” היה ונשאר עד היום פרובלימה, פרשה סתומה, לבני ה“יבשת”, הקונטיננט, כמו בפוליטקה שלו כך גם בספרותו המיוחדת. והסגר זה, עם זו “ההתרחקות לעיני כל”, מושג קשה־ההבנה הוא ליבשת, ולכן הוא נדרש עד היום – או ביחוד היום, לאחר המלחמה העולמית – כ“מין חומר”. גם החוּלשות, התלויות בהתבדלות זו, וגם הגבורות עם אפין שלהן, ואף גם עם חִנן שלהן, הן כמגרות את בן־היבשת להעמיק ולהבין. כי אכן תכונה מיוחדת לאומה זו, ל“כוח עולם רוחני” זה – “אולי הכוח הרוחני הגדול ביותר, המתקיים כיום, ושהתקיים בזמן מן הזמנים” – זו התכונה, שהיא תולדת מזיגה נפלאה, לא־ניתנת לביאור, שבין הקודש והחול. ועל תכונה זו קיים אותו עולם שלם. אלה הם הגידין הכחולים שבתוך השיש, ואף אם אינם נראים לעיני כל. מכאן יובן, וכאן נקודת המוצא.

לורד קורזון בספרו על הודו מבאר, כי לדעתו אבדה הודו לאנגליה (שם ספרו: “השלטון שאבד”), משום שאבד לממשל האנגלי שָם הבסיס המוסרי. ודפים רבים בספר הזה, שנכתב על ידי מי שהיה משנה־למלך בהודו ועמד בראש הממשלה באנגליה, שבהם יש למשש בידים את הקוים העיקריים, הנאצלים, של אותה תכונה מזיגה: שוקי־מסחר – ומשיחיות…

הסוחר האנגלי לא יכול היה להשלים עם העובדה, שהולנדיה תהא מעמיסה מסים כבדים על “כל מיני בשמים”, וילך בעצמו לבקש פלפלין בהודו… כך מובא בפרק הראשון של הספר, ואילו בפרק האחרון, לאחר שהועברה לפנינו כל ההיסטוריה הארוכה של הודו, באים דפים שלמים של השתפכות־נפש עמוקה עם אותו פינאל, היוצא מתוך הכנעה עילאית שבהכרה: “הכל חולף ועובר, והאלהים לבדו חי לנצח נצחים!”

השורש נעוץ במעשה היום־יומי, ואילו על פני צמרת האילן ובין ענפיה מאוושים הרוחות. ולא מתוך פשרה, או מתוך פילוסופיה של פשרה, מושגת אותה ההארמוניה שבין קודש לחול. המעשה כשהוא לעצמו, כוחו ונצחונו, אף הם עדי נצח הם על הפליאה הנצחית, ומשום כך אף הם בבואתו של הקב"ה הם. האמונה היא שרין־קשקשים, ובלעדיה – וזאת תורת קארלייל בזמנו, ותורת לורד קורזון ואחרים בימינו – אין לצאת למלחמת החיים. בלעדיה – המפלה. הצי חייב להפליג לתוך הימים לא בכוח הקיטור בלבד, אלא גם בכוח האמונה. ואנגליה היתה אמנם האומה ההיא, שהוסיפה ערכין מוסריים לצוללות ולטאנקים. ואין לומר בשום פנים, שבאלפור וּוילסון, ועוד אחרים כיוצא בהם, שיחקו בפראזות בלבד, או ביקשו אחר “עלה תאנה” בלבד לכסות על מערומי הפוליטיקה. יסוד חבר־הלאומים ויסוד הבית הלאומי העברי הם, למרות הפרושים שבאו אחר כך על ידי “המקולקלים שבאומות”, שני בריחים איתנים, המבריחים את רצונה של האידיאה המשיחית הגדולה – הרוח המרחפת על פני אותו עם־המעשה. הרעיון המשיחי, השירי, שלא פסק מימי קרומביל ולפניו (עיין תולדות הציוניות לסוקולוב) מלחיות בתוך עמקה של שכבת הנפש אשר לאומה זו, קיבל את ביטויו בשני המעשים הללו – ואף אם עצם המעשים, כפי שהם מוּצאים לפועל, נהפכו כמעט, כדעת רבים, לקאריקאטוריים. כאן העיקר הרצון הנאצל. וזה בודאי היה, וזה ישנו. ומן הראוי גם להתחשב בו עוד גם עתה.

ואולם כל זה נאמר רק בדרך אגב. כאן החפץ לשרטט קוים אחדים, מעטים־מעטים, על הספרות והאמנות האנגלית ועל תכונותיהן של אלה.

והנה אותו היסוד – “ההסגר”, שנזכר למעלה – הוא הקו היסודי, המשמש כעין מורה דרך לתכונת האמנות והספרות.

האנגלי גורס: “ביתי־מבצרי”. ויש לשנות קצת מן המטבע ולומר: “אני־מבצרי”, ומתכונה זו יוצא פרוצס פסיכולוגי ספרותי מעניין.

הסיפור האנגלי – ואפילו הסיפור האנגלי המודרני – אינו מגלה טמירין. כמו ברחוב, בקהל, כך גם בסיפור, הנמסר לקהל, לרחוב, דורש לו הקורא את מה שאפשר לכנות בשם הרוָחָה. הסופרים ההם, שאינם “מפריעים”, אלה הם הנקראים ביותר. ומכאן הסיפוּרים המרובים באנגלית – ספרות שלמה ונפלאה – על חייהם של בעלי־החיים, הבהמה והעוף, וביחוד על חיי הכלבים, זה הרֵע האינטימי כל־כך, שעם כל אינטימיותו הוא שותק ואינו מחווה דעה… ואילו את אוסקר ויילד לא יכלו לעכל בשום פנים. הוא הרגיז. הוא חשף. הוא היה “מהרס־רוסי” שלא במקומו. אין לך הרשות בן אדם, ואפילו אם סופר אתה, להתפשט ערום ברחוב – ואוסקר ויילד נקשר בשלשלאות במאסר רידינג. ומאידך גיסא: דז’ק לונדון, רידיארד קיפלינג אהובים כל־כך וברורים. מיליוניות אכסמפלרים נמכרים בכל שנה מספריהם.

היער, הים, ארזי־בראשית, כלבים, קרחי־צפון – את אלה מבקשת הנפש על מי־מנוחות בשעת מנוחות. הדמיון, כמו האנרגיה, דורש את שלו. לשניהם ניתן הסיפוּק: כדור־הרגל ל“אנרגיה העצורה”, ולדמיון – סיפור־ההרפתקאות. ולמעלה מזה, לשם יחוד הנפש – הביבליה. ועל שלש אלה – על התנ"ך המקודש, הבסיס המוסרי למציאות, על הדמיון המרקיע, ועל כדור הרגל ומרוץ־הסוסים ומשחקי האולימפיאדות – יצמחו וישגשגו אותם רבי־המדינה הפלאיים, עם הפוליטקה הפלאית ועם זו הספרות הפלאית.

אבל הן גם “האני שבמבצר” מבקש את ביטויו. והמוצא היא הליריקה האנגלית הגדולה. ואף זו, הליריקה, היא אחד מן “הסודות”, שאינם גלויים לקונטיננט (אגב: גם משום שזו, הליריקה, הרי אינה ניתנת כמעט להיתרגם). מתוך אותה התכונה האנגלית, המפקדת להיות נחבא לתוך עצמו, יוצא, שהליריקה, שהיא אינטימית בהכרח, או שאינה כל־עיקר, מוכרחה כאן להיות דוקא מגלה ביותר. ואף אמנם “הטראדיציה הלירית היא המניע העיקרי בקולטורה האנגלית” (המשורר סיטוול בהערכתו ב“נוייה רונדשוי”). “ארבע מאות שנים – אומר אותו משורר – פורחת הליריקה האנגלית, ואף היום מצמיח אילן זה פרי הילולים, פרי מפתיע”. הליריקה האנגלית יש לה מסורת משלה, והיא כמו חורגת תמיד מתוך המסגרות של מסורת־האומה, והמשוררים האנגלים הגדולים הם משום כך גם האינדיווידואליסטים הגדולים ביותר – עד לידי קיצוניות. והליריקה האנגלית היא משום כך מאז, המטרה לחציה של הבקורת האנגלית, זו שהיא מבוססת, כמובן מאליו, על המסורת. ובנידון זה לא נשתנה היחס במשך מאות בשנים. כל חדש יוחרם. כשפרסם קיטס את שיריו הראשונים חנקוהו המבקרים. כשהופיע טניסון באו דברי הנאצה והלעג והשתיקוהו לעשרת־שנים שלמה, ואת סווינבורן רדפו עד – לבית־המרזח. וכאן הסיבה, שאין להראות באנגליה על מבקרי ספרות גדולים. רק הקבע נערץ.

ואמנות הציור והמוסיקה? – האידיוֹלוגיה מרחיקה בנידון זה עד לידי השערה, שהביבליה היא כאן המעצור. קשה להאמין. דומה, גם ביחס אלינו לא היה “הספר” המפריע, כאשר ביקשו לנמק התיאורטיקים משלנו ומשלהם. העובדה היא, שאין אנגליה מן ההולכות בראש באמנות הציור והמוסיקה. מאכס מייארפלד, זה המכנס את אנגליה לגרמניה מימי ויילד ועד היום, עומד על התופעה הזאת ומבססה על התכונה האנגלית. האנגלי הוא האינדיווידואלי ביותר בתוך המין האנושי והוא אינו סובל לחלק את אמנותו עם האחרים (ביחיד הכתוב מדבר), כשם שאינו סובל לחלק עם זרים את מעונו. הוא מתרחק מכל מיני “חברותיות” והוא מובדל בחייו לא פחות מאשר במצבו הגיאוגרפי. ואמנות הציור והמוסיקה הרי דורשות מעצם טבען “בית־ספר”, והאמן האנגלי, הצייר, הפסל, המנגן, נשארים תמיד – בהפך מאשר בצרפת ובגרמניה – יחידים בלא תלמידים ממשיכי עבודה. היצירה היא אינטימית, והאינטימיות אינה ניתנת להתחלק – ומיכאל אנג’לו ורפאל יצרו עם עשרות תלמידים…

ואשר לתיאטרון האנגלי, הרי יֵצא מאליו מכל האמור בזה, שאמנות הבמה לא תהיה כאן מן הראשונות באירופה. את שאוֹ מבינים ומציגים בגרמניה. ויש אומרים, שגם את שקספיר מבינים יותר בגרמניה. “תיאטרון אנגלי – אומר ברנרד שאו במאמרו “על הדראמה, התיאטרון והפילם” – הוא דבר והיפוכו. לנו האנגלים אפשר לערוך מרוץ סוסים אנגלי, לבנות בית־כנסיה אנגלי, פרלמנט אנגלי, ואפילו גלריה אנגלית מלאה תמונות זרות. אבל, למרות שהעם האנגלי הוא העם התיאטראלי ביותר על פני תבל, הרי הוא תיאטראלי רק בפוליטיקה, בבית־המשפט, אבל לא בתיאטרון. ואת התיאטרון הוא ‘מקנא’ ועויין, משום שהוא חושף ומגלה אותו”.

ואף־על־פי־כן יודע הוא עצמו, שאו, למנות על גבי אצבעותיו, הלוך ושוב, עשרים כוֹחות דראמאטיים גדולים, חדשים, “כמעט מן המדרגה הראשונה” (בשיחתו המעניינת עם ארצות–הברית’יבאלד הנדרסון, פרופיסור לספרות מאמריקה).

וביניהם הכי נכבד הוא בעצמו…

[תרפ"ה]

כצל הוא רודף אחרי. בעשרות תמונות שלו הסתכלתי בעתונים ובבתי־קולנוע – בעמדו ובלכתו, בהצדיעו על מגבעתו ובשלחו את ימינו בברכת־השלום שלו הנאצית – ואיני יודע מי הוא. ואני מחפש אחריו. אני רוצה לדעת מי הוא ומאין הכוח הזה שלו, המתחדש בכל יום תמיד, לזעזע את העולם, להחרידו ממש? מאיזה מקורות נובעת ההתלהבות הזאת שלו לצוד בחרמו את המיליונים הללו, הנוהים אחריו, להכניעם ולשעבדם לדברו?

ולא שנאת־ישראל זו, הנוראה, שהוא העלה אותה מאשמנים והחשיך בה את העולם, את אור־השמש ממש, – לא היא שמעוררת כאן את השאלה הנצחית של “ארץ ניתנה ביד רשע”, אלא משהו כביר ועמוק מזה: התופעה כשהיא לעצמה, החזיון כמו שהוא בהמשך קורא־העתים: מדוע בא ומאין בא?

וראשית כל: מהיכן הופיע פתאום כל־כך ובבת אחת והקדיר את שמי־העולם, כאמור, בסיוט־לילה איום, שאין כמעט עוד מפלט ממנו. וכל העולם מלא מאז שש שנים אך שמו ותעלוליו הפתאומיים, ה“ספונטאניים”, בלי לדעת ברור, היאך להתיחס אליו ואליהם, ומה הוא והם נושאים אתם לעתידות הקרובים, או הרחוקים.

ושאלת־השאלות: כלום עומדים אנו כאן לפני תופעה ארעית, סיוט־לילה, שיעבור עם עבור הלילה, או אינו אלא תנועה היא, ששרשים לה תהומיים בתחתיות האומה (ואולי גם האומות? האנושיות כולה?), ביסודי־בראשית שלה – ביערות הטייבטונים הקדמונים ובאלילוּת הגרמנית העתיקה.

ושאלה בתוך שאלה: היאך הגיעה אומה זו לידי כך? מה גרם לה, שתמסור עצמה לידי אותו האיש, שבא מרחוק, מארץ אחרת?

וכלום אין פלא בכך, שגם אומה בריאה זו, שלא היה לה צורך מעולם ב“גואל” – כי לא היה לה ממה להיגאל – מכנה אותו בשם קדמון ופרימיטיבי מאוד: גואל־מנהיג, משחרר, ובכמה ספרים נאמר אפילו – “משיח”?

בשום ספר ובשום מאמר מרוב המאמרים, שנכתבו עד עתה בשאלה זו, אין למצוא ביאור נאמן לתופעה זו. לרוב מעבירה המפלגתיות והפוליטיקה את הסופרים על דעתם והם דנים רק ב“שאלות יום־יום”. ואפילו הספר האחרון, שנכתב על־ידי גולה ונדפס בהוצאה ההולאנדית של ספרית הסופרים המגורשים בגרמניה “קווירידו”, אינו ממצה את עיקר הפרובלימה הזאת – “החזון בגלגל ההיסטוריה” כפי שנאמר שם – ואף אם הוא כתוב כולו ביושר ובאובייקטיביות גמורה. גרמניה שלפני היטלר ניתנת שם, ותמונה רחבה ומקיפה נגולה לפניך, שבה אתה רואה בעליל, בעובדות ובמעשים, כיצד הוכשר הקרקע להופעת הנאציות. אבל את היטלר עצמו, ואף־על־פי שהספר נקרא על שמו, אין אתה רואה שם, כפי שאתה מבקש לראותו ומחפש אחריו. כלומר: האלימנט הזה, עם הכוחות הראשוניים, מאין הם באים? מה יסודם? כלומר: האנוש בגילויו זה לא ענין את המחבר. וזה הוא העיקר.

ועדיין אני מחפש אחריו להכירו.

מתוך ספרו “מלחמתי” קראתי רק קטעים בודדים, מעטים. ספר של טירוף־הדעת הוא זה. ואפילו אם תשתחרר מיהדותך ומן הסובייקטיביוּת, לא תוכל לעכל את כל החומר הגלמי הזה. “הפרוטוקולים של זקני־ציון” – מגילת־החרפה הזאת של העמים, שהיא איומה עוד אולי מעלילת־הדם הבזוייה והנתעבה – משמשים לו בסיס בתורת־הגזעים שלו ובהטפת־השנאה ליהדות. ובכללו אין זה, בלא ספק, אלא ספר של אנוש מחוסר־תרבות, שרק האינסטינקטים מדובבים בו, ורק הדם הנגוע משווע מתוכו, אבל –

כלום אין ספר זה מעלה כמעצמו, עם מחברו כאחד, את ההשוואה עם “ספרי־אינסטינקטים” אחרים – אם ניתן לומר כך – של אנשי־סטיכיה, שבאו, כמותו, מן האפילה ונשאו בעיניהם ובפרצופי־פניהם את מבט־הפרא הקדמון, זה שאור וחושך משמשים בו בערבוביה? והצעקה שלו – ואפילו עכשיו, כשכבר שקט האיש וגרונו נגוּע וחולה, והוא, כנראה, כולו כבר חולה ונגוע – כלום לא היתה מעין קריאה פרימיטיבית “מיער־קדמון”? ונשים (כך נאמר באחד הספרים עליו) היו יושבות ומקשיבות לדבריו ונעות־זעות מפחד ומהשתוממות ומהערצה ומכְּניעה כלפני אלימנט ממש. (קרא גם בספר הנ"ל הוצאת “קווירידו” בנידון זה).

בזכרוני נשתמרה תמונה אחת משלו, מן הראשונות; מן הימים הראשונים של השתלטותו על העם הגרמני: לפני הינדנבורג האיתן, הישיש הגרמני־הטייבטוני, רחב־הגרמים ורחב־הכתפיים, עם בגדי־השרד שלו ועם אותות־ההצטיינות המבהיקים על חזהו לרוב, עומד הוא, “הצובע כחוש־הגו”, בשעה שהזקן הגבוה־המרומם מרעיף על ראשו המורכן את ברכתו ביום בו נתמנה קאנצלר על־ידו. הוא, הינדנבורג, פני שליט לו, פני מצביא, שהחרב המצומדת ליריכו הולמת־הולמת אותו, והמעיל הצבאי־הקציני אף הוא הולם־הולם. ואילו היטלר עומד מחוויר בפרופילון שלו עד לידי התבלטות עצמות־הלסתות, ועל פניו – פני דיגינראט לדוגמא – יצוּק עצב רב, תוגה של מעוּנה ושל עקשן כאחד.

וראה: אין כאן כל־עיקר – ואף־על־פי שגם הוא נושא כפו לפניו בברכה רומאית – מעמידתו של מוסוליני. לא. בראשית השתלטותו אמנם ביקשו רבים לראות בו פרצוף־משנה של מוסוליני. אבל לא. מוסוליני בג’יסטות שלו דומה יותר לו, למצביא הגרמני הזקן, שומר תפארת גרמניה הקדומה, מאשר להיטלר.

מוסוליני מצביא הוא – “דיקטאטור”, “קיסר” “טיראן” – ולא ביקש לו מעולם אלא כתר זה. ואילו היטלר משׂים עצמו גואל ומבקש לו את – כתר־“המשיח”. ואף־על־פי שלא הוא ולא האחרים מבטאים זאת במפורש. הוא “גואל”. וזאת כבר מבטאים בגלוי בגרמניה (בשעה שנקנס ונענש אותו כומר מחסידי־אומות העולם, שהגן על יהודי, אמר השופט על היטלר בפסק־הדין שלו מעין דברים כאלה: “מן השמים נשלח לנו המנהיג”).

מוסוליני החזיר את תפארת הוואטיקן לישנה והחזיר את הצלבים לבתי־הספר, שנעדרו שם מימי התקוממות גאריבאלדי. אבל היטלר חפץ היה – הה, אילו היה אך יכול; אילו, למשל, ניתן כאן “לעשות פרוצס קצר”, כלשונו בנוגע לגזירות על היהודים, ולא היתה הסכנה של הדת הנוצרית הגדולה – להיפטר מן הכנסיה ה“נוצרית־היהודית” הזאת כולה, לכל צורותיה, ולחזור אל אותו פרימטיב, ששם מקורו וממנוּ יצא – אל יער־הטייבטונים…

“האומה הצרפתית” – אמר הוא קודם שנעשה שליטה־מנהיגה של גרמניה (עתה אין הוא אומר עוד אלא עושה; באמירות הוא נזהר דווקא, ואף־על־פי שאין הוא חושב עצמו, כדבריו, פוליטיקאי, במובן הרגיל) – “חלשה היא ומנוּונת, ואנחנו בריאים וחזקים. הם כבר ניצחו וגמרו מלאכתם, ועלינו לנצח”… ובימים האחרונים כינס על סביביו את הנוער הגרמני ודיבר דברים “נוראים” מאלה – ואם אמנם אך ברמיזה – ועמד על הכוח (מעין הביטוי התנכ"י: “זו כוחו לאלוהו”) וליגלג בגלוי על היושר ועל הצדק ועל כל “תורת־הכבשים”, והעלה שוב את “הפרימטיב” מן היער – הכוח, הכוח. ועוד יותר: משפחת הנמרים שביער, דין הוא שתנצח את המשפחות האחרות, החלשות־המנוונות (וראה: לעמקו של דבר זוהי כל תורת־הגזע שלו, ולא כל ההפשטות, כביכול, שמבקשים לטפל עליו התיאורטיקאנים מכל המינים), וגרמניה אומה־שליח היא, עם־נבחר, שסופו להשתלט על כל האומות – או, לפחות, על כל אירופה. (אסיה, ממילא מובן, שתיכנע לגזע הלבן־הבהיר־הבלונדי, ואין כדאי להרבות על כך בדברים – ואף־על־פי שיאפאן החזקה מוחה ומתקוממת). וכאן, כמובן, שטחיותו ו“בטלנותו” וחוסר ההיקף שלו.

והנה בא גם המעשה האחרון – החזרת הצבא הגרמני למחוזות הריינוס, ואחריו עוד מעשה: כיבוש אוסטריה, או, כמובן, הרצון לכבוש את אוסטריה, כלומר: ההכרזה הראשונה, שאחריה תבוא, בשעת־הכושר – זו שבאה תמיד בתוך הקוניונקטורה העולמית כהפתעה – ההשתלטות שבממש וההתאחדות של “הגזע” לאחד, לאחד. היא ראש כל השאיפות. ואחרי זה, לבסוף – האימפריה הגרמנית הגדולה לעומת האימפריה הרומאית העתיקה והאנגלית החדשה; כלומר המלחמה האחרונה בין “גוג ומגוג”, בין היטלר ומוסוליני, שישארו שני ה“דיקטאטורים־הקיסרים” בעולם, לאחר שכל שאר האומות יישמדו מתחת שמי ה‘; שבה תנצח, כמובן, היא גרמניה, כי הגזע־הצפוני־הארי־האמיתי חייב לשלוט בעולם וכו’ וכו'…

זאת תורת־היטלר, שלא נכתבה; שהוא והנוהים אחריו מאמינים בה, או מעמידים עצמם כאילו מאמינים בה. הוא בודאי, שהאמין בה. אם עדיין מאמין הוא, קשה לדעת. כש“המשיח” חייב להיות “פוליטיקאי” ולסגל עצמו לתנאי־הזמן ולחוזים שנעשו (ואפילו אם הוא מפר אותם במתכוון) חדל הוא, ראשית כל, מלהיות משיח, ואחר – מכיון שאינו מוכשר להיות פוליטיקאי – הוא חדל לגמרי מלהיות, וסופו מפלה…

כלומר, הכל תלוי, כאמור, ב“קוניונקטורה העולמית”. אם התרבות האירופית עוד כוחה עמה, והמערב אינו עומד לשקוע (כפי שהפחידו אותנו עם גמר המלחמה העולמית), כי אז תנצח הפוליטיקה עם אנגליה וצרפת; אבל אם הכוח הפראי הקדמון תגיע שוב שעתו להכות חרם את העולם ולהביא מבול על הארץ, תנצח גרמניה וינצח היטלר.

כלומר: מלחמת גוג ומגוג – –

לפני ימים מועטים ישב לפני אחד מעולי גרמניה, ציוני וותיק, שברח ונמלט משם כל עוד בשרו בשיניו. והוא סח לפני קטועות, ובלשון נוגה מאוד, כמי שחייב, לדאבונו, להודות על מה שקשה להודות – שהשלטון החדש בגרמניה, שלטונו של היטלר, בחזקת בר־קיימא הוא. ועוד יותר מזה: אילו לא היתה שנאת־ישראל איומה זו משמשת כאן “משחת־קודש” לאותו האידיאל הנאצי, הרי אפשר היה להודות, כי כוח זה שניעור אינו כוח שכולו שלילי, חלילה.

ובמאמר המוסגר: אנו ציוני גרמניה בוודאי שלא היינו רואים בתופעה זו של “משיחיות” רק את השלילה. אבל –

ובמלת “אבל” זו נתאנח אותו גולה…

[תרצ"ד]

א. על מגילת אסתר

– כן, כן, אני זוכר היטב את כל טענותיך הישנות כנגד המגילה הזאת, שהיית קורא אותה לפנים־לפנים, בעודנו שנינו צעירים, בשם מגילת־העלבון, מגילת־ההתבוללות ומגילת־השפלות וכו' וכו'. “לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד”. אבל לא זו בלבד: כל הענין המגועל הזה של אחשורוש “השוטה” (היום היו משתמשים במלים אחרות לגמרי, מן המונחים של פרויד ותלמידיו) עם הפקידים־הסאדיסטים, שהופקד עליהם לכנס את כל בתולות־המדינה (ורש“י ז”ל אומר “ויפקד המלך פקידים, לפי שכל פקיד ופקיד ידועות לו נשים היפות שבמדינתו”)… ועם אותה הנערה היתומה הדסה, היא אסתר, (כלומר מעין “מזל” או “סולטאנה” ספרדיה, אל בלשון עכו“ם קורין לה “פורטו”נה”), שהיא תמימה וטהורה ונאיבית מאד ועצובה (בבית הדוד מרדכי אפשר אמנם שלא היה לה רע כל־כך, אבל אף־על־פי־כן: “אין לה אב ואם”)… כלומר: יתומה כפולה, נערה יהודית ויתומה, והיא עומדת מן הצד בין “האַרִייוֹת” המפוטמות והמפורכסות והתבעניות, המשתמשות בהזדמנות הזאת ולוקחות מיד הגא סריס־המלך כל מיני מתנות ושלמונים ואתנן. והיא אינה מבקשת כלום, אלא עומדת משתוממת ועצובה מאוד למראה ההיכל, התפארת, וחרדה, כיחד, למראה אותו המלך, שיגלה את פניה הירקרוקים־העדינים־הצחים־התמימים ויקחנה בין זרועותיו, והיא תהיה מופקרת לאיזה “אשמדאי” בעל־הקרנים, שיכול לעשות בגוויות של בתולות – ומכל העמים ומכל המדינות, מהודו ועד כוש! – כל מה שהוא רוצה…

הוי, מדוע יכול הוא לעשות כל מה שהוא רוצה? –

ואחר־כך אותה “אינטריגה חצרנית”, ראינועית־קולנועית, של “והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה”, וכעסו של אותו בעל־קנאי, כביכול, שמזמין לו את נשיו על־פי הרשימה שביד שעשגז, סריס־המלך, שומר הפילגשים. וריר טפל נוזל מפיו של השוטה, שטוף־הזימה, בשעה שהוא צועק: “הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!” כאילו חסר “מלכות” הוא; כאילו איכפת לו משהו; כאילו אין “טבעתו” נזחלת מעצמה מידו בכל שעה של מצב־רוח, כטוב לבו ביין או כרע לבו בלא יין… וַשְתי אינה חפצה להופיע – הנה, בבקשה, אנשי־חצר, מיניסטרים עושי־פוליטיקה, הטבעת־החותמת, ואתם כתבו דתות וחוקים וכו' וגזרות וחומרות וכו'. וזה, המיניסטר, מה הוא מבקש? (בכלל בעל “אפקים־רחבים” הוא מיניסטר זה; “פרובלימות” מעסיקות את השוטה הזה ולא רק נשים ויין; אידיוט!) כן, הוא מדבר על איזה עם, שמִן הראוי להשמידו ולהוציא עליו “חוק ארי” ו“חוקי־נירנברג” – להשמיד, להרוג ולאבד – הנה הטבעת, בבקשה “לעשות בו כטוב בעיניך”…

הוי, מגילת־שפלות זאת של טיפוסים מנוּונים־דגנראטים ושפלים, שרוחצים באמבטיות של תמרוקים בתולות צעירות במשך שנים־עשר חודש, מתעללים בגופות־אדם בסתר ובגלוי ומנהלים כלפי חוץ איזו חצר־מלכות גדולה עם שרביט־מלכים ועושים מלחמות ופוליטיקה וכובשים להם “שבע ועשרים ומאה מדינה”, וכובשים להם נערות מזרע היהודים – ואת זרע־היהודים הם מבקשים להשמיד ולהרוג ולאבד… אלא ש“קאפריסה” פה ו“קאפריסה” שם, מקרה רע או מקרה טוב, אינם נותנים להוציא את הדבר לפועל – וליהודים אורה ושמחה וששון… כלומר: לאמיתו של דבר “הששון והשמחה” אינם כל־כך גדולים, וכל הפרשה הזאת של מעשי־הגבורה היהודיים לאחר־כן, שהרגו ואיבדו, כביכול, חמש מאות וכמה אלפים גויים ובשושן שוב שלש מאות “אריים” – נו, נניח, שאין זה אלא “סיפור־המעשה” בלבד. כי “הגבוּרה היהודית” אינה מבצבצת ממגילה זו כלל, ואף־על־פי שנאמר, כי “נקהלו ועמדו על נפשם”… לא, אי־אפשר לעמוד, ואין כוח לעמוד… כן, כן, מגילת־עלבון היא, ואילו היינו למשל כיום 17 מיליון יהודים במקום אחד, נאמר: מנחל־מצרים ועד לבוא־חמת, עם תותחים ואוירונים וטאנקים, בוודאי שהייתי מציע לחדול מלקרוא את המגילה הזאת; בושה היא לעם בריא; בושה…

– כן, כן, עד כאן דבריך. ואילו כאן הגענו לעיקר־הענין: לחשיבותה הגדולה של מגילה זו, אני הייתי אומר: לעממיותה הלאומית, לערכה הרב בתוך היהדות הדווּיה של הגולה הדוויה במשך יותר משני אלפי שנים…

אתה שומע: לא “שיר־השירים” – אותו “בוך דער ליעדער” שלנו עם האהבה הקלה־המרפרפת – ולא מגילת “קוהלת” – פסימיות זו מרוב שׂוֹבע של מי שטעם עד לזרא את כל מנעמי־החיים – לא היו יכולים לשמש נחמה לעם דווי וגולה בגיטות של אשכנז וספרד ואיטליה, שהיה תלוי כל ימיו ב“חסדם” של נסיכים ומלכים, מנוונים ודגנרטים, שמלאו חצרותיהם דם אדם; אחשורושים שוטים, שלבם נע בקרבם כמטוטלת ולא ידעו מה שרוצים ולא רצו מאומה אלא כבוד ושררה כלפי חוץ ותענוגות וזנות כלפי פנים, בהסתר, בחדרי־חדרים, מוּארים ואפלים, מריחים ומסריחים, אורוות אדם של בשר־סוסים וכו' (קרא נא, הקורא, אחת הפרשיות הטהורות, כביכול, לעומת האחרות, מעולם־מלכות זה: פרשת חייה של מריה סטיוארט, שנכתבה בימים האחרונים על־ידי סטיפאן צווייג, ותראה את כל אשר נעשה אך לפני ארבע מאות שנים באותן החצרות: רצח וגזל ושפיכות־דמים וזנות והתנוונות עד למורא ממש… וזו הנקיה שבפרשות מסוג זה!…); כן, רק ההכרה העמוקה – התהומית־האבלה – שכל זה טמא מעצם־עצמותו ובר־חלוף הוא, אלא שאין־ברירה, וארץ ניתנה ביד רשע, והעולם מסור בידי טמאים – רק ההכרה הזאת יכולה היתה לנחם את ישראל בגולה שלו, ש“הרווח וההצלה” יעמדו לו תמיד “ממקום אחר”, מנס, כלומר: מאיזו מקרה טוב או רע – פעם ענין של אינטריגה חצרנית־פוליטית: ביגתן ותרש (אצל סטיפאן צווייג בענין של מריה סטיוארט הם נקראים ססיל ובוֹתויל), שמבקשים לשלוח יד במלך אחשורוש (שם הם נקראים, למשל, אלישבעת מלכת־אנגליה וג’מס הראשון וכו'), ופעם אינטריגה רומאנטית־מינית: המן נופל על המטה, כאמור, (אצל מריה סטיוארט נופלים רבים כאלה על המטה). ומכיון שכך, הרי יש במגילה זו משום סמל נצחי לדורות, ואם תעמיק ותתבונן: משהו עוד למעלה מזה – הלעג מגבוה של מי שנתון על כרחו בשפלות, במעמקים, בחשכה… לעג נורא, סארקאסטי, לכל הפמליא הגבוהה הזאת, שככל שהם גבוהים ורמים ומקושטים יותר לתפארה, הם שפלים וטמאים ומגועלים יותר. ובמובן זה אין כמגילה הזאת ספר של נחמה ומרפא לעם דווי וסובל בהכרח – בגזירת־הגורל – בתוך העמים האחרים. הטראגידיה שלנו בתוך הקומדיה העולמית ניתנה כאן בצורה מגבוה (ובהידוק־שינים של סארקאסמוס עמוק לבל יתגלה החוצה, כי החוץ שלהם הוא) ובפרשה של לעג אשר לסיפור בדומה ל“אלף לילה ולילה”, ובכוונת מכוון להראות את אחשורוש הנצחי, שהעולם מסור לו, ואת המן הנצחי, ש“זרע־היהודים” אינו נותן לו מנוח לנצח, לעולם, בכל הגלויות. – ולעומתם את מרדכי הצדיק, המסתובב “מן הצד” ומביט בגניבה אל חלונה של אותה נערה ירקרוקת אשר בקומה השניה או השלישית שבחצר, שנתגלגלה שם משום שהעולם הזה, שהקב“ה יצרו והתקינו, פגום הוא ויש בו תאוות וחטא, שאין כוח להילחם כנגדם, אלא שיש להפיק אולי מהם איזו תועלת ולהעלות מהם ניצוצין דקדושה: “ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות!” כלומר: מי יודע דרכי השם יתברך, אם לא למען הרגע הזה נוצרה מששת ימי בראשית “ירקרוקת” זו – “מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית!” ואפילו הזנות והתאוות… ב”הכרה אוניוורסאלית" אפשר להגיע גם לידי כך!

אבל לא זה העיקר. הגע נא בעצמך, אילו יכולנו כיום לבטא במגילה מעין זאת את כל הבוז שלנו לעולם טמא זה של היטלר ושל מיניסטרי־פולין, המתירים שחיטת יהודים ואוסרים שחיטת־תרנגולות (באותה שנה, שהיטלר עלה למלוכה, בשנת 1933, אסר את שחיטת־התרנגולות והחזיר את שחיטת־האדם, את התליה והעריפה של ימי־הבינים דווקא). מגילה נאה היתה זאת, של לעג ובוז לעולם־הבל־זבל זה, שאם לא תמצא לך נחמה בו באירוניה מרה כזאת, בסארקאסמוס, הרי אתה עשוי להשתגע בו ממש, לצאת מדעתך! –

אבל ראה: אני חושב, שאין אנו חדלים כלל ליצור את מגילת־הלעג הזאת. כל הספרות העולמית מלאה את הלעג הזה, והם אינם יודעים. היינה, זה שונא־הגויים הגדול, שלעג להם במשך דור שלם, אמר פעם, שלא לחנם הם שונאים אותנו כל כך: הרי אנחנו נתנו להם את האמונה הזאת שלהם; הרסנו להם את אליליהם והבאנו להם את “המזרח” לתוך בתי־העכו“ם, ועדיין לא “עיכלו” עד היום את זאת; זאת אומרת שקיבותיהם העכו”מיות הורעלו בתורת משה ובהכרת אלוהי־העולם ובדרישות של “צדק צדק תרדוף”, והם חולים, מקיאים, לא־עלינו… חא־חא־חא…

וביאליק שלנו מה אומר ב“מגילת־האש”? –

“ושחוק קחו עמכם, שחוק מר כלענה, אכזרי, אשר בו תמיתו”. – –

דוק ודוק. גלגל־ההיסטוריה מנסר אמנם הרחק מאתנו, אבל אנחנו עומדים מרחוק ומכוונים את כדור־הצעצוע הזה…

כך הוא וכך יהיה כנראה לנצח, לנצח…

[תרצ"ה]

ב. ככל הגוים בית־ישראל

“קן פושעים נתפס בתל־אביב. 36 מעולם התחתון ניצודו”.

(“דואר היום”)

– אני יודע; כן, אני יודע היטב, ששוב תבוא אלי בטענות ותאמר, שכל אלה הדברים, שאני קורא להם בשם דברים שבכאב ובצער, דברי־כיבושין, אינם, לדעתך, אלא מעין דברי־פיוט מרחפים של בני־אדם שלא מן הישוב, או כלשונך פעם: משחק־צעצוע של אלה, שהחיים פלטו אותם אל החוף והם יושבים ומשחקים בשבלולי־המוסר ובשבלולי־הרוח, המתגוללים כיום נפוצים ללא־חפץ…

כלומר: לדעתך הים סוער־סוער מרחוק; הגלים מכים והומים ורועשים כמאז ומתמיד, מששת־ימי־בראשית, – ושוב בלשונך: בחטא ובגזל וברצח, שכרוכים בהכרח בכל מעשה בני־אדם, או, כפי שאמרת פעם: לא בפיתום ורעמסס בלבד נקברו חיים התינקות, ששיוועו מן העצים והאבנים. אלא בכל בנין – ויהא זה אפילו בנין של אידיאלים מלכתחילה, ואפילו הבנין הזה שלנו, התחייתי־הלאומי – משוקעים בהכרח, באין מפלט, החטא והזוהמא, ואפילו הרצח והגזל. ראה: הנה עוד לא החילונו לנשום, “להסתדר” כמעט, וכבר נעשינו כ“כל הגויים בית־ישראל”, עם חבורות של גנבים וגזלנים, עם אנשים לעשרות, שמועלים בכספי־הציבור, עם בתים נעלמים ומסופקים של זנות פומבית ומסותרת, ועם בחורים בעלי־פגיונים, שדוקרים, ועם בריות נדקרות (מי מהם אשם, אל־אלוהים יודע!). ואם כן, בהכרח עלינו להסכים ל“עובדות” ולקבל את הרע עם הטוב… ככל הגוים… הרי לכך התפללנו…

זוהי דעתך. ולפני ימים מועטים הרחבת עוד את דיבורך זה – את “השקפתך” זאת – והגעת לכלל דעה, שאפילו הזוהמא והטומאה, שהעולם הגדול מלא אותן – זוהמת הנאצים, הרג־החבשים והתככים הדיפלומאטיים של אותה מכשפה קומוניסטית, שמתפרכסת כיום, כאיזבל, ומביטה בעד חלונה במבטי־פיתוי לכל העולם על־ידי ה“אדמיראלים” וה“גנרלים” החדשים שלה – כן, לכלל דעה הגעת, שאפילו כל הדברים האלה “הכרח־המציאות” הם (אתה זוכר: אני הפסקתיך אז בתוקף וצעקתי באזניך, שלא תשתמש בשיחתך עמדי במלים הממזריות הללו: “הכרח־המציאות” וכיוצא בהן, אשר מן המלונים החדשים!…). ואמרת: נאומו של היטלר אל הנוער המתלמד הגרמני הוא נאום, שהולם את השעה הזאת בעולם; כך צריך להגיב על מה שנעשה בארצות אחרות (ממילא מובן, שבמאמר־המוסגר הוספת, ששאלת־היהודים בתוך כל הענין הזה בוודאי מכאיבה; אבל היא “פרט”…) וכך צריך מנהיג לדבר כיום. תורת־הכבשים לא הצליחה, ואם כן נחזור אל תורת־הזאבים. ועמדת ממקומך וחגגת לפָנַי ברוב מלים גדולות, גבוהה־גבוהה, על תורת־הזאבים הזאת, ולא נתקררה דעתך עד שהעלית פסוקו של ביאליק ז"ל בשירו “על סף בית־המדרש”: “מהיות כפיר עם כפירים אספה עם כבשים”. והתרגזת וצעקת: לא, לא, מהיות כבש בין כבשים מוטב להיות זאב עם זאבים…

אלא שאני הפסקתיך במתכוון שלא־מן־הענין על מנת להורידך מן “הבימה הגבוהה”, שנתיצבת עליה ברוב פאתוס, ושאלתיך בלחש, אם אין יש שאתה מתגעגע לפעמים – על משכבך בלילות, למשל – אל עיירתך היהודית, ואל הרחוב היהודי של עיירתך, ואל הקירות המלבינים של בית־אבא, ואל אחותך הטהורה, ואל כל אותה סביבה תמימה, שהאידיאלים רחפו לפניה במרחק – ארץ־ישראל, קברי־אבות, רחל אמנו ושרה אמנו ויעקב אבינו ויצחק אבינו; ואם אין יש, שאתה חושב, כי מי יודע – הוי, מחשבה מרה ואיומה! – אם לא יצא שכרנו כאן בהפסד משם, ואם לא נקים כאן – הוי, מחשבה עוד מרה שבעתים! – כת חדשה של שומרונים או שבתאים בארץ־ישראל (אותו מיליון היהודים שבעתיד לעומת שלושים המיליונים בעתיד של חוץ־לארץ), והכת הזאת תשנא בהכרח (כן, ב“הכרח־המציאות”, מהיותה רחוקה מקיבוצי־ישראל הגדולים והמפותחים, ומהיותה סגורה בפינת־אסיה) את כל היהדות הגדולה, או, להיפך, היהדות הגדולה תתנכר בהכרח לה, כפי שהתנכרה לכל שאר הכתות הזרות, שצמחו מתוכה. והרי סימנים ראשונים כבר יש לראות: אתה יודע היטב שבנינו היוצאים מכאן ובאים, למשל, אל בין היהודים בפולין או בגרמניה, או אפילו באמריקה, נחשבים שם בתוך קיבוצי־היהודים ל – כמדומני שאיש לא סיפר עוד את הדבר הזה ברבים – – ל“שונאי־ישראל”, לאחרים, לרחוקים מצער־האומה, לרחוקים וזרים ונכרים… וזה אך כעבור שתי עשרות שנים למן התחיה החדשה הזאת… ומה יהיה כעבור עוד שתי עשרות שנים?

ואתה, האמת ניתנת להיאמר, לא הסכמת לדברי; נלחמת בכל תוקף על דעתך וביקשת להוכיח, שליהדות זאת התפללנו. “יהדות של שרירים” היתה הסיסמה, והנה הגענו ליהדות של שרירים… אלא שאגב דיבור נסתמן החיוך על פניך והורדת עיניך בבושה כל־שהיא, כלומר, כלומר: בעצמך ידעת, שעדיין לא קיבלנו בשכר כל זה שהיטלנו מעלינו בבת אחת, אפילו מנת־בשר של שרירים ממש, וכי “השרירים” עצמם עדיין “מופשטים” הם ככל אותן ה“הפשטות”, שביקשנו להתרחק מהן ולהיות – “ככל הגויים בית־ישראל”…

אלא שאני לא חפצתי, חלילה, לעמוד ולקונן על הבאות ועל הדורות ולדאוג למה שיבוא “באחרית הימים”. חלילה. בגלגל המנסר של ההיסטוריה נישחק מי שצריך להישחק, וכל שנגזר עליו לעמוד ולהתקיים – מתקיים. לא, לא, אין אני דואג לניני ולנכדי. לא על ה“אידיליה” שלהם אני חפץ לדבר כאן, אלא על הטראגידיה שלנו, של דור זה, אשר מן “העליה השניה”, כפי שאנו מתקראים.

והטראגידיה שלנו היא הטראגידיה של כל אלה, שזכו לראות בעיניהם בהתגשמותו של אידיאל, ברדתו לארץ, למציאות. הם, היוצרים הגדולים (על־פי הרוב זהו יוצר אחד גדול!), מסתלקים אל “הר־העבָרים” ורואים מנגד את הכל. ואילו אנו, הקטנים, עוד מדשדשים כמה וכמה שנים בתוך “ההתגשמות” הזאת ורואים בעינינו בהתפורר הגדולות לקטנות. הדינר של אש, שהוראה לנו בהור־ההר של האידיה, מתפרט לפרוטות של אסימונים, ואנו עומדים בפני מציאות של סרסורי־קרקעות ופקידות, ששולחת את המזלג לתוך הקלחת והדוּד ומעלה לה כל חלקה טובה, ובפני בנינים של אנשי־שלמונים רודפי־בצע, ש“כל אבן מקיר תזעק” בהם, ובפני – כנופיה של גנבים מעולי־פולין ותינוקות מושחתים – כנופיות־של־גנבים ומשלחי־פגיון של מחר – שמתגוללים לצדי־דרכים וכו'.

– מה אתה מחייך? מה, אתה צוחק עלי? אתה תובא שוב ותאמר לי, שאני “תמים”, שאני שייך לדור עובר (“בטלן” אתה נזהר לומר; אני יודע; אינך חפץ לפגוע בי), ותעמוד ותגולל שוב לפני אותה פרשה ארוכה, שעם 150,000 עולים מוכרחים להכנס 15 גונבי־כיס, ובתוך ישוב של 400,000 אוכלוסים מוכרחים להיות כך וכך מאבדים עצמם לדעת, מיואשים קודרים, או, להפך, מרצחים, רודפי בצע ושלמונים וכו‘. כן, כן, אני יודע – גם אני יודע את ה“סטאטיסטיקה” המקובלת של כל העמים, שעל כך וכך תושבים וכו’… אבל אני יודע גם זה שהסטאטיסטיקה שלנו, הסטאטיסטיקה של ישראל, היתה אחרת והוכיחה מספרים אחרים מאשר זו של הגויים. על כך וכך תושבים שלנו לא היה שום רוצח ושום בעל־פיגיון…

כן, כן, חביבי, ואצלנו – גם בתל־אביב וגם בנהלל וגם, אפילו, בשכונות ירושלים היהודיות – עמדו החלונות פתוחים יומם ולילה ולדלתות לא היו מנעול ולא בריח… היו ימים כאלה. אתה זוכר אותם היטב.

ולפני כ"ה שנים, או גם פחות מזה, ישבו עסקני־הציבור שלנו, מן הגדולים ביותר, בתוך דירות קטנות של שנים־שלושה חדרים בלא “סאלונים” ובלא משרתים ומשרתות (גם “שחורים” יש כבר!) ובלא אוטומובילים לכל נפש… ועתה –

יוצא, איפוא, שאנו מקימים בפינת־אסיה זו בנין חדש של עושקים ועשוקים, של מרתפים והיכלות, ושל – הסכת ושמע; הענין הולך וקרב, ושל – הסכת ושמע; מעמדות לפי הפקידות והמשכורת, ושל “סנובים” נקלים, מתבוללים־מחקים, שמכיון שהם מסתובבים בתוך חוג צר של כמה מאות או כמה אלפים אוכלוסים, הם איומים ודוחים מן ה“סנובים” האמיתיים, שהם לפחות שם, אחד לרבבה…

ואתה תאמר שוב, שאני מדבר “ברוגזה”; בוא, בוא לרגע החוצה ותראה פלוני עורך־דין מתלמידי הגימנסיה בהרצליה ופלוני רופא ופלוני פקיד, אם אינם משתמשים מעשה־להכעיס בלשון הזרה, לשון הכובשים־והמושלים, בשעה שהטיפו להם כל הימים לציוניות ולעבריות ולאידיאלים…

– הנה, הנה, בוא; הנה הוא צורח אל הטלפון באנגלית רצוצה – אתה שומע? לא, הוא לא בטלן כלל. אני “בטלן”. נכון. הוא אינו לא פרושי ולא איסיי, אלא צדוקי, מן ה“היי־לייף”, שהלכו אחרי הרומאים, אחרי אספסינוס וטיטוס –

ואני, כן, אני בטלן. טוב, טוב, אני סופי ללכת ליַבְנֶה… על כרחי…

אתה צוחק לי. אתה לועג לי. תצחק.

כך היה וכך – אוי ואבוי לנו – כך יהיה.

[תרצ"ד]

לאוסישקין

היה זה לא עתה –

לא שש שנים לאחר הדקליראציה של באלפור, אלא תשעים ושלוש שנים לאחר הדקלירציה של כורש.

היה זה לפני שני אלפים ושלוש מאות וששים ותשע שנים –

היה זה בזמן שהמיניסטר התרשתא (שמו העברי היה: נחמיה בן־חכליה; “ציוני” היה, וקרא לעצמו משום כך: “נחם־יה”; וגם אביו היה “ציוני”, וקרא לעצמו: “חכה־ליה”). היה זה בזמן שאותו מיניסטר הגיע באחד הימים, רכוב על “בהמתו”, לירושלים.

עוד אז היה זה –

והמצב בארץ היה אז כך; הדקלירציה היפה של כורש הביאה אז, בימים ההם, בערך לידי תוצאות אלו:

א) הארץ היתה שוממה. הערבים והשומרונים שלחו משלחות לפרס והלשינו השכם והלשן על היהודים, הרוצים לגרש את עדריהם שלהם, הרועים כבר בתוך חורבות ירושלים זה יותר ממאה שנה… וביחוד “ההגירה” על כרחה שתיאסר!… אלה, שכבר יושבים תשעים ושלוש שנים אתם, עם אלה כבר יחיו בשלום, אבל אלה, משָׁם, הבאים עם “אידיות”, עם “אידיאלים”, אלה מסוכנים!

ב) הזהב והכסף של כל הקרנות, שנוסדו על ידי תושבי בבל, כדי לעזור לישוב, נתרכז בידיהם של “אַפנדים” יהודים מעטים מילידי־הארץ (“עם־הארץ” קראו אז הם עצמם לעצמם)… והעם העובד – חבריהם החלוצים – נשתעבדו להם לעבדים ולשפחות, הם ושדותיהם וכו'.

ג) “ילידי־הארץ” (אז נקראו “עם־הארץ” – והם עצמם, כאמור, נתגאו בשם זה, שהיה בו הבעה של ניגוד לאלה שמקרוב באו משם, מן הגולה האידיאליסטית־שוביניסטית־תיאורטית־דימוקראטית שבבבל). כן, “ילידי־הארץ”, או “עם־הארץ”, התחילו עוסקים בפוליטיקה־של־התקרבות־שכנים אל התושבים “הקבועים”: הערבים והשומרונים; סידרו מועצות משותפות (“כֵרוֹת של אורז”) ודברו אשדודית־ערבית־ארמית. ז’רגון. ועד לידי נשואי־תערובת הגיע הדבר.

ד) התושבים, העולים הראשונים, “יסוּד־המעלה” שמזמן זרובבל בן שאלתיאל, שנתאזרחו כבר בארץ וחשבו עצמם לילידי המקום, וביחוד בניהם, הביטו בעין זרה על העולים החדשים, הבאים משם, (וקרועים ובלויים עם “נשיהם שנתפחמו בדרך” הם באים, והם זרים כל־כך, חולמים – ובעיקר: “משונים”)… והם מובילים אתם איזו “תביעות רוחניות”, איזה יתר־תרבות, ודורשים התבדלות מן הערבים והשומרונים, ומדברים על תורת־ישראל מיוחדת (וגם את זו, את “התורה” עצמה, הם סוחבים אתם משם כתובה על גוילים גדולים ובאותיות חדשות אחרות – הוי, המהפכנים! – בכתב אשורי!) ועל תעודת־ישראל הם מדברים, ועל אלוהים אינטרנציונאלי וכו'.

ה) וזה העיקר: המקומיים, ילידי־הארץ, – או “עם הארץ” – לועגים, כלומר: מתיחסים בציניות לכל אותה הגאולה, שהם משום־מה נבחרו לנושאיה.

(חַ… חַ… חַ… “והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו”… חַ… חַ… חַ)!

… חורבן, חורבן, חורבן – חורבן גדול־יתר־מאד מן החורבן שלפני הדקלירציה של כורש…

והנה, כאמור, הגיע אז לפני שערי־ירושלים, כשהוא רכוב על “הבהמה” היחידה אשר לו, המינסטר הפרסי; נחמיה בן חכליה.

היה זה תשעים ושלוש שנים לאחר הדקלירציה של כורש; היה זה, כאמור, לפני ב' אלפים שס"ט שנים.

והיה אז, כנראה, יום־זוהר בירושלים. וכשירד אותו מיניסטר במורד הר־הצופים על בהמתו לירושלים, החניק בודאי בקרבו דמעה אחת או שתים, ואפשר יותר (“ימים שלשה” ישב כלוא בביתו בירושלים; מי יודע מה הרהר אותו מיניסטר אידיאליסט־עקשן בשלושת הימים האלה!…) ולאחר שלושה ימים, בלילה (בליל־ירח, כנראה; וירושלים יפה אז אפילו בחורבנה), כן, לאחר שלושה ימים רכב על בהמתו על החורבות ובין החורבות – מעין “הקפה” סביב לעיר כולה – ורגליו נתקלו באבנים, הנערמות תלי־תלים, כי לא היה “מקום לבהמה לעבור תחתיו” והוא “שׂוֹבֵר”, מתבונן, בחומה ופורץ לו דרך בתוך החורבן, המיניסטר־האידיאליסט־העקשן! ולמחרת הוא יודע כבר מה לעשות, ובאופן ברור הוא יודע, כי התכנית הלא אחת היא ויחידה, אין שנית:

“נקום ובנינו!”

והאפנדים, סנבלט החורני וטוביה העמוני וגשם הערבי, משתמשים בכל האמצעים לשים את העבודה, את הבנין, ללעג, הם עומדים מרחוק, בשעה שהחלוצים שלו, של המיניסטר העקשן, “מחיים אבנים מערמות העפר” והסַבָּלים עם בגדיהם הקרועים ו“החולצות הבבליות” נושאים חול וסיד ומים לגבהי־החומה, והחיוך משתעשע בזויות פיותיהם השמנים. וכשהלעג אינו עושה פרי הם משתמשים ביצירת־דעת־הקהל: איזו אשה־מכשפה צהובה (לא “עתונות”־פְּרֶסָה; זו לא היתה עוד אז), נועדיה הנביאה, יוצרת דעת־הקהל בשביל – “האפנדים”…

ואולם מדעת הקהל אין המיניסטר מפחד. “לחם הפחה” לא אכל… הוא רק בונה. בונה. בונה.

ולא בונה בלבד, כי אם:

א) הוא מזהיר ומתרה גם במכות־לחי.

ב) הוא נכנס ללשכת־הכהן, במקום שייחדו חדר לסנבלט־אפנדי ומשליך משם את הכלים – הלאה מכאן!… אין לשכה כאן לסנבלט!

ג) הוא מכניס שיטה בולשביסטית כמעט לארץ: השדות המשועבדים חוזרים לבעליהם.

ד) ביום גשם הוא מאסף את הגברים והם מרעידים מקור ומדבריו: הלאה הנשים הנכריות!

והדקלירציה של כורש מתחילה מתגשמת. הולכת ומתגשמת…

[תרפ"ג]

(מכתב אל עורך “הארץ”)

אישי העורך,

ראה: נדרשתי ללא שאלו. אתה, אישי העורך, לא ביקשת ממני זה ימים הרבה לא דבר ולא חצי־דבר למען עתונך, ואני, ראה נא גם ראה, התעוררתי מעצמי ואבוא לדפוק דלתיך כיום הזה: רוצה אני, אישי העורך, לבקש ממך, שתיחד לי פעם בפעם פינה קטנה בעתונך – ואם גם מתחת לקו – שבה אוכל להשיח מעט מכל אשר יעלה על הרוח, ובעיקר מכל אשר יהמה בנפש…

כי הנפש הומיה מאוד… ואתה יודע בודאי היטב, אישי העורך, כי ההמיה הזאת שלנו – שלנוּ הסופרים, אנשי־העט ומטפחי־הרוח – נחנקה בשנים האחרונות, ואנחנו הומים וכואבים מעבר לגדר. אתה שומע: מעבר לגדר, מעבר לחיים – ומעבר לכל המעשים, הנעשים כאן על אדמה זו, שגם לנו יש איזה חלק בה! אל מעבר לכל החומות, שהוקמו כחיץ בינינו ובין העם היושב בציון, בארץ, נידחנו, ושם הננו נמקים בבדידוּתנו ונחנקים וחורקים שן, ואין לאל ידנו להושיע לנו בעצמנו.

אפשר שאני מדבר קצת ב“מליצות־חידות”, ולפיכך ננקוט לשון פשוטה יותר: היחיד, האנוש העברי הבודד, זה שאינו שייך למפלגה מן המפלגות, הורחק מן החיים בארץ – מכל החיים כולם: מן העתון, מן הציבור, מן המפעלים הנעשים ומכל חוות־דעת ושיתוף־רעיון. העברי הצעיר, איש־הרוח, וביחוד זה ש“לָקָה” במעט שאר־רוח, אין לו עוד מקום אצלנו, ואם אינו חונף ומתרפס, הריהו מושלך מעבר לכל אותן החומות, ששומרי המפלגות המזוינים נוטרים אותן בשבע עינים, בשבעים ושבע עינים, לבל יהין, חלילה, מישהו לטפס אליהן. זר לא יקרב הלום!…

והשמירה חזקה. שמירה מתוך הכרה. “כל שאינו בעדי כנגדי הוא”. ועוד יותר: הישראלי הבודד נעשה לאנוש נלעג, כי בודד הוא, כלומר: מחוסר הגנה, כלומר: מחוסר כל אפשרות לזכות להגיע לאחת העמדות שבציבור. הוא הוּדח מכל המשמרות; ומכיון שהודח ונעשה נידח ומרוחק, מקומו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה. שם הוא מתפלש בבדידותו – איוב בודד, המגרד את פצעיו בחרסו ומרטן אל מול הכוכבים מעבר לגדר…

אבל מה זה “הישראלי הבודד”, ומי הוא זה? – מתוך שלא מצאתי הגדרה לאלה, שאינם שייכים למפלגות והם עברים־יהודים־ציונים, הכואבים את כאב המולדת עד לראשי־צפרני־ידם, קראתי אותם בשם מליצי זה “ישראלים בודדים”, או אולי נכון היה לקרוא אותם בשם יותר הוגן ומתאים: יתומי הישוב החדש!

ואם כן, אנחנו יתומי הישוב החדש, שאיננו יכולים להיבחר לא לעירית תל־אביב ולא לועד הלאומי ולא לכנסת־ישראל, ועל אחת כמה וכמה לא – לסוכנות היהודית; אנחנו יתומי הישוב היהודי בארץ, שאין לנו כלי־ביטוי לגלות שם את הלוט הלוט על פני כל המעשים הנעשים לעינינו, וגם בשעה שהאש עצורה בעצמות; אנחנו יתומי הישוב החדש, שאין לנו כל “תקציבים” ו“באי־כוח” ושגם ב“קונגרסים” אין לנו כל מוצא לניב; אנחנו היתומים, הבודדים, האינדיבידואים, שכל אחד מאתנו היה פעם “מִסְפָּר” בתוך התחדשות החיים בארץ לפני היות בה המפלגות – אנחנו הגיעה שעתנו להתנער מן העפר והאפר, להשמיע קולנו ברמה ולהרוס את החיץ הזה, המטויח תפל, שהוקם בינינו ובין הציבור והחיים.

או בלי מליצות: חטא חטא הסופר הבודד בארץ, שהזיר עצמו מן החיים והתרחק עם הספר אל “מחוץ למחנה” והפקיר ל“מזכירי המפלגות” (כביטויו של אחד הסופרים ב“הארץ”) את הפובליציסטיקה, את דעת הציבור ועם זה את העמדות הציבוריות.

זה היה חטא שלא יכופר. לפני שהיינו ל“גוי”, נהיינו ככל הגויים בית ישראל. לפני שזכינו עוד לראשית ההתנחלות בארץ, הקימונו אפאראטים של ממשלות על כל רקבונם, ומתוך “חקוי של התבוללות”, כהגדרתו של אחד־העם, חקינו בעיקר את כל זה, שגם הם, המחוּקים, צריכים וחפצים להרחיק ולעקור מתוכם… לכל המעינות הנרפּשים אצלם מדור דורות פתחנו אפיקים בתוכנו וטבענו בהם עד צואר.

והסופר העברי והמורה העברי התרחק מכל זה, התכנס לתוך ד' האמות של הספר ו“הפדגוגיה”, והפקיר גם את הנוער וגם את הציבור – למפלגה. וכאן אירע לו את אשר יארע תמיד במצב ענינים כגון זה: “אם תעזבני יום יומים אעזבך”. והנוער עזב אותו, את הסופר ואת המורה, והציבור עזב אותו ואת ספרו, וגם – את בית־ספרו.

והגיעו מים עד נפש. הספר העברי בארץ חוזר על הפתחים ובית־הספר העברי בארץ חוזר על הפּתחים. “מן המדרגות של הסוכנות הושלך החינוך”, כדבריו של אוסישקין בועידת־המורים, והוא מחזר עכשיו כקבצן על הפתחים. אבל הסוכנות עם ה“סוכנים” שמחים כבר וצוהלים: נעשינו כבר ככל הגויים; את המזוזה מן הדלתות כבר עקרנו – –

ועוד רעה גדולה: מכיון שאנחנו, המושכים בשבט סופר, ממשיכי המסורת, עזבנו את הציבור והפקרנוהו, נטפלו אליו הטפילים השונים ופשטו עליו ופשו בו. וכך הגענו עד לידי ספרות מזוּהמת, שלא היתה עוד כמותה בתוכנו עד היום, וכך הגענו עד לידי דעת־ציבור לקויה־נבובה, שלא היתה עוד כמותה בתוכנו. וכך נגיע (הה, אל נא נפתח פה לשטן!) גם לבית־ספר חדש בארץ ישראל, שבו יחונכו בנינו חינוך “קולוניאלי” על ידי הממשלה ה“קולוניאלית”… והימים הקרובים ידברו.

ואם כן, אדוני העורך, מהי התרופה? – התרופה היא: נשובה יחדיו אל המקורות שלנו. אתה יודע, כי הפובליציסטיקה בטהרה אינה אלא המשך – ואם גם המשך קלוש, קל ודק – מן הנבואה הקדומה, נבואת האמת. הפובליציסטיקה צריכה לחצוב, להוכיח, לקנטר, להרגיז את השאננים. ועוד יותר מזה: הפובליציסטיקה היא התנגדות־תמיד לדעת השליטים, לדעת האנשים הרשמיים, וכל מה שטוב בעיני האחרונים רע בעיני הראשונה מעצם־עצמה. כך היה וכך צריך להיות.

אבל תאמר: “אין לנו נביא ולא אתנו יודע עד־מה”. ואולם סופרים מושכים־בשבט־סופר, ממשיכי מסורת, הלא ישנם עוד בתוכנו. הלא הם כל אלה, שנאלמו בשנים האחרונות ונשתתקו ופרשו לקרן־זוית. יתקבצו נא אלה, המרוחקים מן המפלגות והרואים משום כך נכונה, מן המרחק, מן הפרספקטיבה, ויחוו לצבור את דעתם ויתבעו את אשר יש לתבוע, כי אם לא – נשקע ונטבע, כאשר התחלנו כבר שוקעים וטובעים משנה לשנה ומיום ליום.

ואתה, אישי העורך, סלח נא אם דברתי אליך רמות וגבוהות, והזכרתי “נביאים” ו“ממשיכי־מסורת”. יודע אני כמותך, כי דלונו מאוד, כי אין מי אשר ירצה להושיט יד ליד השלוחה לו. ואף־על־פי־כן כמדומני, שלא היו עוד ימים, שבהם נתבשל הצורך הזה כבימינו… ודוק ותמצא: הסופר עצמו, פה ושם, מגיח כבר מן המערה, שהתכנס לתוכה, ומתחיל לתבוע את עלבונו.

מבכה בימים אלה י. קרני את ש. בן־ציון, הסופר הבודד. –

או המלים הפשוטות והבלתי שיריות לגמרי מפיו של ביאליק:

“ויהיו ימיו האחרונים ומותו המעציב והנוגה של ש. בן־ציון למזכרת־עוון על יחסנו ליוצרי הספרות, למשכיני רוח־הקודש בקרבנו”,

ועוד:

“בלעדי יוצר הרוח והשפה, בלי יוצרי החינוך, לא תהיה לנו גם פה תקומה”.

ולבסוף: “כל עסקן קל ונקלה חושב את עצמו לבעל זכות יתרה על הסופר העברי”.

… ו“בצלוחית של פליטון” שלו חייב כיום לצאת הסופר העברי בארץ ולטהר את האויר. זה תפקידו.

“שעתך, הסופר, הגיעה!” – קורא תומאס מאן בנאומו אל האומה הגרמנית – “הדברות, שאתה חוצבן על לוחות סלעיך בהסתר מאז שנים, עליך להוציאן לאור עולם בשעת־טירוף זו, כי אם לא ואחרת את המועד”…

וגם שעת הסופר העברי בארץ הגיעה!

[תרצ"ג]

יש רגלים לדבר, שענין זה, ענין זכרון־יעקב¹, ילך בקרב הימים ויתפשט בתוך העתונות והציבור שלנו לרוֹחב. שכן אין לך שאלות, שכל דעת הקהל כולה תהא חושבת עצמה בת־סמכא להביע בהן דעה ולשקול ולטרות בהן, כשאלות של חינוך. מבכור־הז’ורנאליסטים, היושב בראש העתון, ועד האם המביאה את תינוקה לבית־האולפנא ומוסרתו לידי המורה – הכל חושבים עצמם ראויים לכך ומוכנים לכך לדון ולהחליט בשאלת איזהו החנוך, שיָבוֹר לו האדם – וביחוד בשאלת איזהו החנוך, שנָבוֹר אנחנו הגדולים, המלומדים בנסיון, למען האדם הקטן, שאנו באים לחנכו. ולפיכך יש לחשוש, ששאלת זכרון־יעקב, שהיא שאלה כפולה – גם ענין חינוך וגם ענין דת (שתי שאלות כאחת, שכל בריות העולם יש להם דעה בהן) – תלך ותציף בקרב הימים את העתונות, ומַפַּץ־הקולמוסין, העשוי להתעלות כאן בנקל עד לידי גובה של שירה רומאנטית (חינוך ודת; דת וחינוך!) יביא שוב, כרגיל בתוכנו, לידי מתיחות־עצבים ורוגז־לבבות ללא שום תוצאות למעשה – לעצם פיתרון שאלת־החנוך, שאינה ניתנת לפיתרון מהיום למחר ולמחרתיים, כי שאלת כבשונו־של־עולם היא, שרק בהמשך־הדורות ובעמל־יחידים היא נפתרת לאיטה, מתוכה, מבלי לדעת מראש ולהרגיש בכך – ככל הנתון בטבע ובתוך גידול עצמו. והדברים עתיקים.

והילכך יש לעמוד בעוד מועד בפרץ ולהעמיד את השאלה על תכנה העיקרי, האמיתי:

א) האם באמת הגיע בית־הספר הכללי עד משבר, ויש להכניס בו שינוי־ערכין?

ב) האם חלו שינויים ביסוד חיינו הציבוריים – ובית־הספר העברי החדש נדרש להתאים עצמו לשינויים אלה?

ג) האם יש לחשוש לדבר, שבנינו אחרינו יהיו נֵעוֹרִים וריקים, חלילה, ועוזבי ה'?

ד) האם בכלל יש לחשוש, שהדור החדש בארץ הגיע עד משבר – ויש להחיש לו גֵהָה ומרפא?

ה) ועיקר העיקרים: האם הדת חומר הוא, הניתן להיות מוּצָא או מוּכנָס לביה"ס?

ועל כל השאלות הללו יש לענות בשלילה גמורה: לא!

בית־הספר העברי החדש בארץ־ישראל, בית־הספר החפשי, עדיין לא מילא את תפקידו, אשר הטיל על עצמו, אשר הוטל עליו, ועדיין אין להחליפנו ולהמירו בבית־ספר אחר – לא שמאלי ולא ימני. בית־הספר העברי החדש, שבא ונשתלט מגבוה, ממרום האידיאל הלאומי העברי, על הציבור בארץ לכל שדרותיו – למן האשכנזי אשר ברחוב חברון שבירושלים ועד התימני אשר במושבות – דרך ברורה ומסויימת היתה לפניו: חינוך עברי חפשי ללא עול של שיעבוד־גלויות על אדמת האבות וברוח הנביאים הקדמונים, שאת מסורתם הוא בא להמשיך. המורה העברי החדש קרע לו חלוניו אל האויר החפשי, והביא צמח לבית־ספרו והכניס בו את ה“התגוששות” וביקש לקיים תורה חדשה, “נפש בריאה בגוף בריא”, והטעים על האחרון – על הגוף. ואף זו: גם את הירמולקה וגם את הכובע השליך, ועמד וקרא מבעד חלונות בית־ספרו את דברי הנבואה ברֵיש־גליה. וזו היתה המהפכה. ושעת־הכרח היתה זאת לאומה. המורה העברי החדש היה האחרון, אשר שיבר את חרצובות הישן, על שום שהוא ישן, ושחרר את הדור החדש, שבא אחריו, מן הישן הזה, שחלף ועבר, כאשר יחלוף ויעבור כל ישן. גזירה היא. דור דור וחינוכו. דור דור ומוריו.

והאם הגיעה שעתו של אותו בית־הספר לרדת מעל במתו? וכלום שינוי־הערכין בחיינו – שינוי השקפות־העולם; שינוי־המעמדות בשדרות הציבור וכו' – דורשים כיום בית־ספר אחר עם מתכונת אחרת?

בואו וראו: מעבר מזה צעקות על הדלדול, שבא על הישוּב בשנים האחרונות: המושבות הישנות פורקות עוּלהּ של העבודה העברית, כאשר לא היה עוד בתוכנו עד כה – וללא בושה; ובהטעמה על המעשים הנעשים, שהם נעשים מתוך “השקפה”; ומעבר אחר “כיבוש” המפלגות לשמאל־דשמאל ולימין־דימין; ובין הפטישים והסדנים הנוער המטולטול מהשפעה להשפעה – ועל כל אלה הנה שאלת זכרון־יעקב: חידוש יסודותיו העתיקים של ביה"ס העברי החדש!

שפֶנגלר, בדברו בספרו על אירופה המתפוררת לאחר המלחמה, מטעים, כי בכל מקום שאתה רואה בו תנועה של בקשת־דת, סימן בידך, שמשהו נבוב שם וניעור. כי אם נעזוב לרגע את ה“רומאנטיקה” הריקה שלנו ונשאל לנתיבות החיים האמיתיים ניווכח, כי בקשת־הדת בתוך ציבור כזה שלנו בארץ – גם בערים וגם, וביחוד, במושבות – אינה אלא מפלט שבמתכוון מן השאלות המעיקות ודורשות פתרון מצד אחד – ומן הצד השני סימפטום היא להתפוררות פנימית ולפשיטת־רגל שבלבבות. אסימון הוא, שזורקים לו, כביכול, כדי לפייסו על החטאים שבמעשי יום־יום: של כשלון בחנוך בנים על האדמה, על הקרקע, של עבודה עברית ושל אהבת הבריות ושל עזרת אחים בצרה וכו' וכו' ושל נתינת עבודה לחלוצים וכו' וכו'. ובית־הספר החפשי, שהיה החלוץ במושבות לעבודה עברית, שהטיף לפני הילדים למלחמה עם ההורים – וגם כאן מגבוה, מתוך ההכרה הלאומית השלימה, שזוהי מהפכה היסטורית – האם הגיע תורו בשעה זו לעזוב את עיקריו הישנים, להסתלק ולילך?

חופש־הרוח – אף הוא אידיאל. ואידיאל לא פחות נערץ מאשר כַּבְלֵי־הרוח. לאורו ולשמו של חופש זה באנו לארץ, ולאורו באו הנה כל אלה אשר נלחמו כאן על החופש ועל תרבות עברית חפשית ועל בית־ספר חפשי – למן אליעזר בן־יהודה, ועד א“ד גורדון וי”ח ברנר, ועד כל אלה החיים אתנו כיום ונתנו את לבם ליסוד בית־הספר העברי החפשי החדש, שממנו יצא דור חפשי וחדש, אשר לא ידע עול, אשר יזרוק מעליו עוּלם של מוסרות שנתישנו. והדור הזה, שנתחנך בארץ – וכאן תשובה על אחת מאותן השאלות, שהוצגו לעיל – אין ליבוש בו כלל. מישיבות מיר וּולוז’ין לא יצאו טובים מהם (“גְּאוֹנִים מִגַּגּוֹת” אין לקחת בחשבון!) – וכדאי וראוי כבר להטעים על עובדה זו: עורכי־דין ורופאים ושופטים ושוטרים ופועלים, שאין כלל להתבייש בתפקידיהם ובמילוי תפקידיהם בחיי הציבור בכל מקום שהם, הם חניכי אותה גימנסיה חפשית, שלמדו בה תורה ותלמוד בלא ירמולקה וגם בלא כובע. והאמהות והאבות, תלמידי בתי־הספר בירושלים וביפו ובמושבות, שנתחנכו על החופש – גם באלה אין ליבוש: אינם פחותים לא מהוריהם ולא מזקניהם. הם טובים מהם. זוהי האמת לאמיתה. הדור החדש עולה ביָשרו, באמיתותו, ביחסו הישר לחיים ולמעשים, על הדור שקדם לו. הבנים, ברובם הגדול, צעדו בדרך־החיים הנאמן צעדים קדימה ונשתחררו מכמה טפלי־מנהגים ויחוסים, שנדבקו בהוריהם בגלויות־החל אשר בפולין ובליטא וברייסין. קומתם נתישרה יותר; גופם נתחסן – וממילא, בהכרח, נתישר גם חוט־שדרתם הרוחני, ואין לבַכּוֹת את הדור. הדור יעַצֵּב בעצמו את פרצופו החדש – והדור הקודם רוגן וירגן, מאחר שאינו מוצא את בבואת־עצמו בצירופי־פרצופים אלה החדשים. ואף זו גזירה היא. ניתא ספרים ונקרא את הקינות, אשר קונן כל דור עובר על בני־דורו. “אם הראשונים כבני אדם, אנחנו כחמורים”. כך היה וכך יהיה לעולמים.

והדת בביה“ס העברי החדש בארץ – הכנסת הדת; הוצאת הדת וכו' – אפשר שכדאי למפלגה מדינית לטפל בכגון אלה. אבל לאור הדברים כהוויתם מקבל כל הענין גוון אחר. גם ביה”ס של המזרחי הוא בית־ספר חדש ומחודש, שאינו המשך ישיר מן החדר. “זאת התורה – אדם כי ימות באוהל”. ואם מכניסים אל אותו ה“אוהל” את הלימודים הכלליים, הרי אין זו עוד “זאת התורה”. מי פתי, או גוי, ויאמין למזרחי, שאפשר ללמד בבי“ס עממי כל המדעים וגם – תלמוד. בחדר הישן והטוב, ז”ל, היו לומדים כל הימים, 13–14 שעות, רק תלמוד – ו־99% יצאו עמי־ארצות ובורים, שלא ידעו לאחר לימוד של עשר שנים ויותר בתלמוד – – פירוש המלות שב“סידור”… מי שאוחז “בשנים אוחזין”, אי אפשר לו שיאחז בגיאומטריה ובאלגברה. ולא יועילו כל ההוכחות.

אבל האם לימוד התלמוד פירושו דת בביה“ס? אלא מאי? – ב”ביקורת־המקרא" עדיין מלקים אותנו וב“ספורי המקרא”. ואת ה“שקרים המוסכמים” האלה חייבים פעם לטאטא מתוכנו. רק הדיוטות של מורים ילַמדו בבית־ספר עממי “ביקורת־המקרא”. לא היה ולא נראה כדבר הזה. ובבית־הספר התיכוני ובאוניברסיטה אפשר לבקר את המקרא. גם רש“י ז”ל כתב “ביקורת־המקרא” והראב“ע לא־כל־שכן. ואשר ל”ספורי המקרא" וללימוד חומש על הסדר – נַטעים נא פעם אחת ולא נשוב: גם “בחדר” קיצרו את המקרא ולעולם לא למדו תינוקות בגילם הרך – בני 10–13 – את התורה על הסדר. כל פרשה של אותו שבוע למדו עד “שני” או “שלישי”, ולא עוד. ואת הפרשה של “יהודה ותמר” לא למדו. זוהי האמת. והעיקר: מי זה אשר בידו להחליט, שאסור לקצר, והמקצר עובר על לאו, שאינו כלל בתורה. האלפסי קיצר, הרמב“ם קיצר – ומובטחני, ש”בסוד" מקצרים גם בבתי־הספר של המזרחי, כי “מדרך־הטבע” הוא לקצר במקום שאי אפשר להאריך…

בית־הספר הכללי (אגב, שם זה, שנתחדש עתה על ביה“ס העברי לעומת ביה”ס של המזרחי, אינו “סימפאטי” ביותר) אינו מתיימר בדת ולא התיימר בה מאז. בית־הספר החדש היה בית־ספר עברי, שהשתלשלות התחיה העברית והזעזועים הווּלקאניים, שנזדעזעו בהם חיינו בעמקיהם בשלושים השנים האחרונות, חוללוּהו ויצָרוהו. עממי, במובן האירופי־הגויי, לא היה, ולא יכול להיות. כל תורת־מהפכה ויצירת־מהפכה כופים אותן על הצבור: אם תקבלוּהָ מוטב – ואם לא תקבלוה, תקבלוה בהכרח. כי אילולא כפיה זו, ואילו הלכנו לפי דרישות “ההורים והעם” – היה לנו כיום בארץ גם בית־ספר רוסי בלשון רוסית, כי ההורים היו דורשים בי“ס כזה מן המורים בהמשך ל”מסורת" הישנה (ועובדות “היסטוריות” של תולדות ביה"ס העברי יוכיחו). אלא, אנחנו באנו, ובניגוד לרצון ההורים אמרנו: ביד חזקה נמליך עליכם את בית־הספר העברי החדש, את הספר העברי החדש, את הלשון העברית החדשה ואת רעיונות־התחיה החדשים עם האנושיות החדשה! הכל כמעט היה בהפך מרצונם של 99 אחוזים מן ההורים – ואילו באנו לפני 40 שנים ב“משאל־עם”, והיינו מקיימים משאל זה על דעת ההורים ורצונם, כי אז היו לנו כיום בארץ־ישראל כל מיני בתי־אולפנא, אבל בית־ספר עברי לא היה לנו.

ואשר לאידיאלים חינוכיים, שהאידיולוגים המומחים, וגם המשכילים שבהם, מעמידים אותם פתאום, לאחר כל פרובלימות החינוך החדשות והחדישות, על “סָפֵי לֵיה כתוּרָא” דווקא, יש לומר, שאמנם אפשר לעשות את לימוד המשנה והתלמוד לאידיאל חינוכי ואת החדר, ז"ל, לסמל החינוך, שלאורו עלינו לילך גם בַּבָּאוֹת וגם על אדמת האבות המתחדשת – אבל עם זה יש להודות ולהכיר, שיש גם אידיאלים חינוכיים אחרים, שעל ידם קשור החינוך החדש בארץ (או הוא חייב להיות קשור) עם החינוך העולמי החדש, שעל מדוכתו ופרובלימותיו יושבים אידיולוגים מומחים וגדולים מאלה שלנו כאן, הרואים בדמיונם את בית־הספר כמקום, שבו משפיעים אידיאלים כמִסִּינַי ותינוקות עונים נעשה ונשמע – ואף־על־פי שהוריהם, והבית והרחוב עונים לא נעשה ולא נשמע…

כי ההתלבטות של המורה אינה כלל בשטח זה, שעליו מבקשים עתה להעמידו – הדת וכיוצא בה – אלא בפרובלימות החינוך שבאוהל, שבבית־הספר פנימה, שבחידושים ובנסיונות מיום ליום ומשנה לשנה – התלבטות זו, שאינה פוסקת לעולם ושלא תיפסק, כל עוד שיהיה חינוך ויהיו מחנכים. כי דרך החינוך אינה כביש, שכבשוהו ראשונים למען האחרונים, אלא מסילת־טרָשים היא עם עליות וירידות, שכל מורה ומורה בעל שאר־רוח והכרה חייב בכוחותיו שלו לסוללה לעצמו ולעמוד אחר כך, בסוף ימיו – עם שינוי־הערכין הבא ועם התחדשות השקפות החברה ואידיאליו, ועם שכלולי הרוח והטכניקה – לפני העובדה, שהדרך שסללָהּ לא תועיל עוד ויש לחדשה, ואחרים יחדשוה; מן הבאים אחריו – גזירה זו, שנגזרה על כל דבר שביצירת־הדור למן עולם ועד עולם.

וכאן הנקודה העיקרית שבעבודת המורה – וגם בעבודת המורה העברי בארץ. בית־הספר אינו מקום לטיפוח אידיאלים מופשטים, שנוטלים אותם מימין או משמאל, אלא מקדש־מעט, שבו מעַצְבים אנשים שנתמכרו לדבר את אָפיוֹ של הדור המתחנך ופותחים לו חלון, או פתח, ראשית־כל אל האנושיות ומשם – וזהו אידיאל בתוך אידיאל – נפתח לו אנחנו המורים העברים בארץ גם את המבוי לציוניות, זו שהיא מבוססת לפי הכרתנו על אותה אנושיות, שביטויה העיקרי כיום הוא: העבודה.

ואל נא נדאג לאידיאלים לדור־הצעיר. דור־דור ואידיאליו. ואל נא נדאג גם לכך, שהדור הצעיר שלנו לא יהיה לו, חלילה, בזקנותו במה לפרנס את זכרונותיו (גם לכך דואגים הדואגים)… הזכרונות והרומאנטיקה אינם שווים בכל מקום ובכל זמן – וגיטֶה היה מלא את הזכרונות הרומאנטיים לא פחות מביאליק, ואף־על־פי שלא בילה את רוב ימיו בחדר ובישיבה…

ולאור בית־הספר הזה, החדש והמתחדש בכל יום תמיד, חייב גם בית־הספר בארץ ללכת. זהו האידיאל שלו – וגם האידיאל להגיע לכך, אף הוא עדיין די־אֱיָל בו לתת תוקף של קיום לבית־הספר הכללי ולמורו בארץ לעוד ימים רבים ושנים רבות.

תפקיד זה, המהפכני, עדיין לא נסתיים. בית־הספר החדש, החפשי, עוד לא מילא את תעודתו ואין עוד לשלחו מעל פנינו בלשון “הכושי יכול לילך”… דוקא עתה – בשעה קשה זו של עירעור היסודות מחדש, כשהציוניות והעבריות והאנושיות – אלה שלש סגולות־הרוח של העם ושל בית־ספרו – עשויות להגיע לידי טשטוש על־ידי מפלגתיות שמימין ומשמאל, הגיע מחדש צביונו של בית־הספר העברי החפשי לחדש את השפעתו ולקרוא לחופש הרוח העברית על־ידי האידיאל האנושי והציוני הטהור, שזהרו הוא כזוהר־החמה, אשר לא יכהוהו כל צללי פוליטיקה ומפלגה, ושלאורו נלך אנחנו גם להבא בעבודת התחיה העברית בארץ.

[תרפ"ט]