(מכתב אל עורך “הארץ”)

אישי העורך,

ראה: נדרשתי ללא שאלו. אתה, אישי העורך, לא ביקשת ממני זה ימים הרבה לא דבר ולא חצי־דבר למען עתונך, ואני, ראה נא גם ראה, התעוררתי מעצמי ואבוא לדפוק דלתיך כיום הזה: רוצה אני, אישי העורך, לבקש ממך, שתיחד לי פעם בפעם פינה קטנה בעתונך – ואם גם מתחת לקו – שבה אוכל להשיח מעט מכל אשר יעלה על הרוח, ובעיקר מכל אשר יהמה בנפש…

כי הנפש הומיה מאוד… ואתה יודע בודאי היטב, אישי העורך, כי ההמיה הזאת שלנו – שלנוּ הסופרים, אנשי־העט ומטפחי־הרוח – נחנקה בשנים האחרונות, ואנחנו הומים וכואבים מעבר לגדר. אתה שומע: מעבר לגדר, מעבר לחיים – ומעבר לכל המעשים, הנעשים כאן על אדמה זו, שגם לנו יש איזה חלק בה! אל מעבר לכל החומות, שהוקמו כחיץ בינינו ובין העם היושב בציון, בארץ, נידחנו, ושם הננו נמקים בבדידוּתנו ונחנקים וחורקים שן, ואין לאל ידנו להושיע לנו בעצמנו.

אפשר שאני מדבר קצת ב“מליצות־חידות”, ולפיכך ננקוט לשון פשוטה יותר: היחיד, האנוש העברי הבודד, זה שאינו שייך למפלגה מן המפלגות, הורחק מן החיים בארץ – מכל החיים כולם: מן העתון, מן הציבור, מן המפעלים הנעשים ומכל חוות־דעת ושיתוף־רעיון. העברי הצעיר, איש־הרוח, וביחוד זה ש“לָקָה” במעט שאר־רוח, אין לו עוד מקום אצלנו, ואם אינו חונף ומתרפס, הריהו מושלך מעבר לכל אותן החומות, ששומרי המפלגות המזוינים נוטרים אותן בשבע עינים, בשבעים ושבע עינים, לבל יהין, חלילה, מישהו לטפס אליהן. זר לא יקרב הלום!…

והשמירה חזקה. שמירה מתוך הכרה. “כל שאינו בעדי כנגדי הוא”. ועוד יותר: הישראלי הבודד נעשה לאנוש נלעג, כי בודד הוא, כלומר: מחוסר הגנה, כלומר: מחוסר כל אפשרות לזכות להגיע לאחת העמדות שבציבור. הוא הוּדח מכל המשמרות; ומכיון שהודח ונעשה נידח ומרוחק, מקומו מחוץ למחנה, הרחק מן המחנה. שם הוא מתפלש בבדידותו – איוב בודד, המגרד את פצעיו בחרסו ומרטן אל מול הכוכבים מעבר לגדר…

אבל מה זה “הישראלי הבודד”, ומי הוא זה? – מתוך שלא מצאתי הגדרה לאלה, שאינם שייכים למפלגות והם עברים־יהודים־ציונים, הכואבים את כאב המולדת עד לראשי־צפרני־ידם, קראתי אותם בשם מליצי זה “ישראלים בודדים”, או אולי נכון היה לקרוא אותם בשם יותר הוגן ומתאים: יתומי הישוב החדש!

ואם כן, אנחנו יתומי הישוב החדש, שאיננו יכולים להיבחר לא לעירית תל־אביב ולא לועד הלאומי ולא לכנסת־ישראל, ועל אחת כמה וכמה לא – לסוכנות היהודית; אנחנו יתומי הישוב היהודי בארץ, שאין לנו כלי־ביטוי לגלות שם את הלוט הלוט על פני כל המעשים הנעשים לעינינו, וגם בשעה שהאש עצורה בעצמות; אנחנו יתומי הישוב החדש, שאין לנו כל “תקציבים” ו“באי־כוח” ושגם ב“קונגרסים” אין לנו כל מוצא לניב; אנחנו היתומים, הבודדים, האינדיבידואים, שכל אחד מאתנו היה פעם “מִסְפָּר” בתוך התחדשות החיים בארץ לפני היות בה המפלגות – אנחנו הגיעה שעתנו להתנער מן העפר והאפר, להשמיע קולנו ברמה ולהרוס את החיץ הזה, המטויח תפל, שהוקם בינינו ובין הציבור והחיים.

או בלי מליצות: חטא חטא הסופר הבודד בארץ, שהזיר עצמו מן החיים והתרחק עם הספר אל “מחוץ למחנה” והפקיר ל“מזכירי המפלגות” (כביטויו של אחד הסופרים ב“הארץ”) את הפובליציסטיקה, את דעת הציבור ועם זה את העמדות הציבוריות.

זה היה חטא שלא יכופר. לפני שהיינו ל“גוי”, נהיינו ככל הגויים בית ישראל. לפני שזכינו עוד לראשית ההתנחלות בארץ, הקימונו אפאראטים של ממשלות על כל רקבונם, ומתוך “חקוי של התבוללות”, כהגדרתו של אחד־העם, חקינו בעיקר את כל זה, שגם הם, המחוּקים, צריכים וחפצים להרחיק ולעקור מתוכם… לכל המעינות הנרפּשים אצלם מדור דורות פתחנו אפיקים בתוכנו וטבענו בהם עד צואר.

והסופר העברי והמורה העברי התרחק מכל זה, התכנס לתוך ד' האמות של הספר ו“הפדגוגיה”, והפקיר גם את הנוער וגם את הציבור – למפלגה. וכאן אירע לו את אשר יארע תמיד במצב ענינים כגון זה: “אם תעזבני יום יומים אעזבך”. והנוער עזב אותו, את הסופר ואת המורה, והציבור עזב אותו ואת ספרו, וגם – את בית־ספרו.

והגיעו מים עד נפש. הספר העברי בארץ חוזר על הפתחים ובית־הספר העברי בארץ חוזר על הפּתחים. “מן המדרגות של הסוכנות הושלך החינוך”, כדבריו של אוסישקין בועידת־המורים, והוא מחזר עכשיו כקבצן על הפתחים. אבל הסוכנות עם ה“סוכנים” שמחים כבר וצוהלים: נעשינו כבר ככל הגויים; את המזוזה מן הדלתות כבר עקרנו – –

ועוד רעה גדולה: מכיון שאנחנו, המושכים בשבט סופר, ממשיכי המסורת, עזבנו את הציבור והפקרנוהו, נטפלו אליו הטפילים השונים ופשטו עליו ופשו בו. וכך הגענו עד לידי ספרות מזוּהמת, שלא היתה עוד כמותה בתוכנו עד היום, וכך הגענו עד לידי דעת־ציבור לקויה־נבובה, שלא היתה עוד כמותה בתוכנו. וכך נגיע (הה, אל נא נפתח פה לשטן!) גם לבית־ספר חדש בארץ ישראל, שבו יחונכו בנינו חינוך “קולוניאלי” על ידי הממשלה ה“קולוניאלית”… והימים הקרובים ידברו.

ואם כן, אדוני העורך, מהי התרופה? – התרופה היא: נשובה יחדיו אל המקורות שלנו. אתה יודע, כי הפובליציסטיקה בטהרה אינה אלא המשך – ואם גם המשך קלוש, קל ודק – מן הנבואה הקדומה, נבואת האמת. הפובליציסטיקה צריכה לחצוב, להוכיח, לקנטר, להרגיז את השאננים. ועוד יותר מזה: הפובליציסטיקה היא התנגדות־תמיד לדעת השליטים, לדעת האנשים הרשמיים, וכל מה שטוב בעיני האחרונים רע בעיני הראשונה מעצם־עצמה. כך היה וכך צריך להיות.

אבל תאמר: “אין לנו נביא ולא אתנו יודע עד־מה”. ואולם סופרים מושכים־בשבט־סופר, ממשיכי מסורת, הלא ישנם עוד בתוכנו. הלא הם כל אלה, שנאלמו בשנים האחרונות ונשתתקו ופרשו לקרן־זוית. יתקבצו נא אלה, המרוחקים מן המפלגות והרואים משום כך נכונה, מן המרחק, מן הפרספקטיבה, ויחוו לצבור את דעתם ויתבעו את אשר יש לתבוע, כי אם לא – נשקע ונטבע, כאשר התחלנו כבר שוקעים וטובעים משנה לשנה ומיום ליום.

ואתה, אישי העורך, סלח נא אם דברתי אליך רמות וגבוהות, והזכרתי “נביאים” ו“ממשיכי־מסורת”. יודע אני כמותך, כי דלונו מאוד, כי אין מי אשר ירצה להושיט יד ליד השלוחה לו. ואף־על־פי־כן כמדומני, שלא היו עוד ימים, שבהם נתבשל הצורך הזה כבימינו… ודוק ותמצא: הסופר עצמו, פה ושם, מגיח כבר מן המערה, שהתכנס לתוכה, ומתחיל לתבוע את עלבונו.

מבכה בימים אלה י. קרני את ש. בן־ציון, הסופר הבודד. –

או המלים הפשוטות והבלתי שיריות לגמרי מפיו של ביאליק:

“ויהיו ימיו האחרונים ומותו המעציב והנוגה של ש. בן־ציון למזכרת־עוון על יחסנו ליוצרי הספרות, למשכיני רוח־הקודש בקרבנו”,

ועוד:

“בלעדי יוצר הרוח והשפה, בלי יוצרי החינוך, לא תהיה לנו גם פה תקומה”.

ולבסוף: “כל עסקן קל ונקלה חושב את עצמו לבעל זכות יתרה על הסופר העברי”.

… ו“בצלוחית של פליטון” שלו חייב כיום לצאת הסופר העברי בארץ ולטהר את האויר. זה תפקידו.

“שעתך, הסופר, הגיעה!” – קורא תומאס מאן בנאומו אל האומה הגרמנית – “הדברות, שאתה חוצבן על לוחות סלעיך בהסתר מאז שנים, עליך להוציאן לאור עולם בשעת־טירוף זו, כי אם לא ואחרת את המועד”…

וגם שעת הסופר העברי בארץ הגיעה!

[תרצ"ג]