על פרשת השבילים הצרים של ספרותנו העברית, במקום שאין תשואת חיים גדולים, אלא הליכה אטית של מתי־מעט שחוחי־קומה, התיצב שוב בימים האחרונים אותו “ליסטים מזוין”, דוד פרישמן,¹ והתחיל מכריז ומשווע בקול: “המחנה! המחנה! אל תרחיקו, אל תתנפחו אל תזדיפו!… צרורות אלה, הספרותיים, אשר על שכמכם הכפוף, לא משלכם הם – גנבה הם אתכם; ובכלל – לא צרורות מחיה הם אלה, אלא נאדות נפוחים, אשר תמותו בהם, אשר תמיתו בהם…” וה“ליסטים המזויין”, הצופה בבוז אחר המחנה החלש של המשוררים והמבקרים, מעמיד פתאום את פניו בתפילה וברחמים, ומתפלל על שארית ישראל לפני רבון העולם: “אנא, אלהי־הרוחות, קח מהם, מן המחנה הדל הזה, את המעט אשר אתם; חוסה על שארית ישראל והצילה מן הנאדות האלה, הספרותיים־הנפוחים־המזויפים אשר נמות בהם…”

ואולם מן “המחנה ההולך” יש אשר יזדקרו מבטים כלפי אותו “ליסטים” – והמבטים תמהים ושואלים: פוזה זו, שהחווה לנו אותו ליסטים, אשר מתוכנו הוא וכמותנו ישיר ויבקר ויספר, לשם מה היא באה? למה הוא משוע לפתע בקול: זיפנים, זיפנים! – והוא בקרבנו יום יום וכמעשינו מעשיו? הנה גם הוא עושה כ“מקולקלים” שבנו ושר שירים יאפויים דוקא ושירים שוטלאנדיים, ושר על בראהמה ועל פרומיתאוס ומחקה את גיטה “הנערץ והנקדש” וכותב סיפורים ביבליים וספורים לט"ו בשבט – הכל כמונו ממש, כאחד מן המחנה אשר בשבילי־ספרותנו המצערים, ולמה הוא מתיצב מן הצד בפוזה ומכריז על ראשי השחוחים: “זיוף! זיוף! זיוף!”

כך, כאשר מובא כאן: ג' פעמים ובג' סימני־קריאה. ולמקרא המכתב הזה אל “הידידה”, הנכתב ביד אמונה כל־כך ובטוחה, ובשפה עברית, שיש בה איזו מזיגה נפלאה של סגנון ביבלי נשכח עם כל אותה הבטיחות הגדולה אשר לכותב בדעת עצמו ובבוז שלו – למקרא כל זה, מתוך הנאה מיוחדת ומתוך שמחה, שאמנם עוד לא נס ליחו של מבקרנו זה, שהרבה לתבוע ולא הרבה אמנם לחנך, אנו תמהים ושואלים: מה ראה פרישמן על ככה לדרוך על ראשי עם עני ולשאול “לשמחה מה זו עושה” בשעה שאין כל שמחה במחנה, ובשעה שנרו של עלי דועך ואת שמועל הנער אין אלהים קורא עדיין…

…ושמואל הנער הרי אף־על־פי־כן אומר שירה. ואם פרישמן, אשר יד ושם לו בספרויות משלהם, מלבוא שוטלאנדיה ועד טאגורי שבהודו, ישווה את השירה העברית הצעירה, הלוחשת ומפרכסת ומצרפת צירופי־מלים חדשים, אל השירה הצעירה אשר להם, כי אז אולי יראה שאותו זיוף, אשר בקרבנו הוא בולט אמנם לעיניו אגב השבילים הקטנים אשר לנו, הוא הממלא גם שם את הריקות הכללית. ואם על כגון דא יתמרמר, ונתמרמר אתו.

ועיקר השאלה: מה תכלית בזעקה כזאת מגבוה? והאם לא היה נכון טפי לחשוף קמעה את הטהור באמת ואת האמיתי ואת השירי שבשירה הצעירה שלנו – זו שאפילו ת“ק מאמרים כאלה של פרישמן ותת”ק קריאות בוז של “זיוף” לא יוכלו להעיב עליה ולשללה שלילה גמורה – ואז הרי היינו למדים, כי אמנם הרבה חוסר ובוסר בכל אותן מאות השירים, המופיעים אצלנו חדשים לבקרים בכל המאספים. אבל מבין “הצעירים” המרובים, – והם אמנם מרובים, ואף זה לא לחסרוננו ייחשב – הולכים ומתבלטים שנים, שלשה, ארבעה משוררים אמיתיים, אשר ניב להם משלהם ואשר יראו כראות משוררים, ואשר ירגישו כאשר מרגישים משוררים אפילו כדיהמל ובודליר…

…דור של מחקים של ‘הולכים בעקבות’, של ננסים" – ודאי, כך הוא. כך הוא לא אצלנו בלבד, אלא בכל העולמות הספרותיים. איה־איפה כיום המשורר בה“א הידיעה, המספר בה”א הידיעה והמבקר הגדול? דור של קטנים. אבל גם זה דור הוא, שבודאי מכין את הגדול בה“א הידיעה, אשר יבוא פתאום, כאשר גורס פרישמן בעצמו, וילסטם לו את הכל וישאיר שוב דור של ננסים, עד אשר יקום שוב הגדול שילסטם וישאיר שוב ננסים… ברם “גדולים” בדור של קטנים, המטפסים כל ימיהם ומעפילים אל האולימפוס הריק, לרשת שם את מקום הגדולים־הליסטים בשתי ה”א הידיעה, עלובים עוד יותר מן הקטנים, המתהלכים מתוך הכרה בתחתית ההר…

ביאליק ־ כיום אין עוד ספק לנו, שדורות שלמים של העיירה היהודית עם כל המסורת שלנו, שטבעה את חותמה המיוחד בגלויות ליטא ופולין, הכינו אותו. הוא קיפל את הדורות בקרבו ונתן לנו שירה של מורשה, שירה עברית, שהדה רחף בנהימה אחרונה על פני החיים. ואילו לא בא הוא, לא היתה אולי שירה זו מושרה עוד עולמית. הוא היה ליסטים גדול, מאלה שפרישמן רואה אותם בדורות של גדולים. (פ. אמנם מתאפק מלהודות, שביאליק היה “ליסטים” כזה, כי הרי גם ביאליק שייך סוף־סוף לספרות עלובה זו, שקוראים אותה עברית…) והוא ביאליק “גזל” את הכל, ואנו נשארנו ריקים, מחקים, ננסים, כאשר נשארו כל המשוררים בגרמניה ננסים אחר גיטה. ואעפי"כ שרו גם לילינקרון וגם תלמידיו הצעירים, ואם אנו נוטלים ביד קובץ משלהם (כמו, למשל, קובצי “הקציר” הגרמנים) וקוראים את הליריקה הצעירה משלהם ומשווים אותה לשלנו – ולא נתבושש. לא. כך וכזאת היא השירה הצעירה של כל הספרויות ושל כל העמים. דור של קטנות עם ספרות קטנה. כך הוא מצב־הענינים אצל כולם ולא גרוע, כלל לא גרוע, גם אצלנו.

קטנים אנחנו, קטנים היינו – וקטנה גם שירתנו. ואולי מותר לומר: לא, שירתנו וספרונו גדולות יותר מחיינו ולא עוד, אלא שלמראה כל המתהווה בחיינו יש “לחשוש” שספרותנו העברית תעלה על החיים, תגדל עליהם. ואולי על כך היה כדאי להתמרמר קמעה. עם הספר – עם הספרות.

ואילו פרישמן מהנה עצמו בפוזה שלו ומספר ל“ידידתו”, שבהיותו צעיר לימים היתה אתו תפלה זו: “אלי, אלהי אורי ושירי! חמול נא על עמך הכבד הזה והסר ממנו כמעט את הרוח היבשה הזאת. תן נא בלבו מעט רוח של ליריות, של רוך ועדנה, של הגות וחלומות. יהיו נא גם לו מעט משוררים בעלי שירי דמיון והשתפכות נפש, יהיו נא גם לו מעט שירים ליריים, שירי אהבה, שירי נוער, שירי חיים, שהם יהיו כעין סדור תפלה מודרני, או כעין מחזור לכל השנה בשביל בני הנעורים, אשר מתוכם יתפללו את תפלותיהם ויבכו את דמעותיהם בשעה שלבם יכבד עליהם. אשר על פיהם ישפכו את שיחם כל נערינו ונערותינו וכל בחורינו ובחורותינו בכל עת אשר יצר להם בנשמתם, ובכל רגע אשר המון לבם יגבר עליהם ונפשם עליהם תתעטף מרוב תשוקה לדמעות אחדות…”

כך התפלל פרישמן בהיותו צעיר. וכמובן מאליו, שתפילה־זכה זו לא נתקיימה. וכאן מראה פ. את אשר עלתה לנו בשדה שירתנו: וקצים וברקנים וזיוף. ואולם האם אין כל־זה “תמימות”? (ופרישמן ישתומם: “אני – ותמימות!”) האם ימצא פ. “סידור־תפילה” כזה בכל הספרויות העולמיות, שהוא כל־כך בקי בהם? ומאין נקח אנחנו את השירה הזאת, שאפילו גיטה, סמל־הסמלים, אינו מלא, חלילה, אותה?

ואולם אעפי“כ ואעפי”כ (ג' פעמים לעומת ג' “הזיופים”!): הנה סידור התפילה החדש שלנו: שירי ביאליק, שנערינו ונערותינו לומדים אותם בעל־פה, והנה שירי טשרניחובסקי, והנה שירת שניאור ופיכמן וכהן. ולא עוד אלא אפילו באחרון שירו של אחרון משוררינו הצעירים יש שירה וגם תפילה, ואם גם לא בפאתוס גדול כדברי התפילה הנ"ל. כי בעיקר, בעיקר, אין כאן זיוף ולא כוונה לזיוף, אלא יש רצון גדול לתת עד כמה שאפשר מן המיטב, מכל היכולת – והיכולת אף היא, לאמיתו של דבר, אינה “ננסית” כל־כך.

עד כאן זיוף ראשון. וזיוף שני – הבקורת.

והנה גם כאן התפילה מאז: "אלי, אלהי אורי ושמשי! וגם מעט בקורת אל נא תשכח לתת להם בלבם. יהיה נא להם מעט רוח בוחנת. מעט שכל זך ומעט טעם טוב, למען אשר יבררו ויצרפו ויבקרו את כל דבר אשר יושם לפניהם, יקומו נא גם להם מבקרים סופרים אחדים, אשר יורו אותם מעט ואשר יהיו להם לעמודי אש ללכת לפניהם ולהנחותם במדבר הגדול והנורא הזה אשר יקרא לו “ספרות” וכו' וכו'.

ואחרי תפילה זו, כמובן מאליו, בא סימן קריאה זה: הוי לאותה הטעות שטעיתי אז! וכאן שוב אותה קריאה: “זיוף זיוף”. ואולם דומה, שדוקא כאן צועק הוא ככרוכיא לתוך הריקות, כי באמת הרי מחוץ לבקורת שלו – של פרישמן עצמו – אין אצלנו בקורת כלל. עוד לא נכתבה עד היום.² ואם לאותם מאמרי הבקורת הארוכים והמרושלים ומחוסרי־הטעם שבאו במאספיו שלו, של פרישמן, הוא מתכוון, ונצדיק עליו את הדין…ואולם גם כאן הרי רק התחלה נעשתה בנידון זה, וההתחלה עדין נמשכת. ויש תקוה, להפך, שמן הבקורת הזאת, שאמנם הרבה מן הקלוקל בה כיום, תזדכך הבקורת הספרותית. זו המראה דרך לתועים. ובכל אופן עוד לא הגיעה השעה לצעוק חמס. מחוץ למסותיו של פרישמן עצמו, ושל פיכמן ושל ברנר, עוד לא נתברכה הספרות בימים האחרונים בכוחות בקורת חדשים, וכלפי מי, איפוא, מכוון פ. את זינו? וזיוף – לא, וכוונות זיוף סמי מכאן, וכאמור לעיל: עד כמה שהיכלות מגעת. ודברים טהורים, ואף אם הם שקטים ונוגים ובלי תפילות רוממות.

ובגמר סך הכל הזה, הנואש, לאחר שתי התפילות הישנות, באה תפילה חדשה, שלישית: “אם אהבתני מעט, אלי ורבוני, אז עשה נא עמי נס. הן אודך מאד על החסד אשר עשית עמי ועם עמי ועם ספרותי, את חסדך זה, כמובן, לא אשכח לעולם, אבל עתה, אם מצאתי מעט חן בעיניך, עשה נא לי הפעם גם את זאת: בער נא מתוך ספרותנו, לפחות לאיזה זמן מצער, את המון שיריה המרובים ומחה נא מספרותנו את הבקורת”.

תפילה קצרה, אבל לא קדושה וטהורה. פוזה של תפילה, ומשום כך אף זו לא תתקיים, והספרות העברית, והשירה והבקורת, תלכנה בדרך אשר תלכנה בו. ואל הגדולים, אל “הליסטים” כבירון וגיטה נתפלל אף אנחנו, הקטנים, הדלים, הננסים, המחקים, “ההולכים בעקבות”, המזייפים – –

ואולם תפילתנו תהיה ממעמקים ולא ממרומי האולימפוס… [תר"פ]