שניאור בחר לו תואר, שלפי דעתו יהא הולמו יפה ברשימותיו, שהוא מתחיל רושם עתה ב“העולם”: אדם רע. ואמנם הרשימה הראשונה מלאה רוע וארס, אלה הסמים, שכנראה כבר הרעילו תחילה את נשמתו שלו מבלי יכולת עוד להבליג ולא להרעיל בהם גם את אוירם של אחרים. כי אילולא ככה – אילולא כעס אצור זה – מה הרעש? לתוך איזו דלתות הוא מתפרץ? ומה הוא תובע מאלה הצעירים בעלי הבלורית, שלא יצלחו, אי“ה, למשוררים? ואם כן, הן ידוע נדע זאת בעתיד הקרוב או הרחוק! ומה הוא חותה גחלים על ראשי “בעלי־הבלורית” הצעירים, הנעים ונדים ברומניה ובכל הארצות עם חבילות שיריהם? מה הלעג? ומה, בעיקר, הרעל? ומה הסכנה? הן גם ביאליק התדפק פעם בדחילו־ורחימו על פתחו של אחד־העם באודיסה ומסר לו איזה שיר, ואז גם הוא היה עוד צעיר, שנשא אתו שירים ולא ידע, אם יצליחו פעם לדפוס או לצור בהם פי צלוחית בלבד? והוא, שניאר עצמו, הרי היה בודאי פעם ג”כ צעיר (הן האדם מוכרח להיות בן כ' לפני שיהיה בן ק'), שהאמין בודאי גם בבלורית, ולא ראה עוד את החיים ואת העולם, כשהם התפשטו כבר את כל עדייהם כיום הזה. ואם כן, הרי מוכרח כל משורר להיות תחילה ביאליק מתחיל, או שניאור מתחיל, לפני שיהיה לביאליק או לשניאור. ואם כן הוא הדבר, הרי מן ההכרח הוא, שבאיזו עיירות שברומניה ובפולניה ובגליציה (וגם בארץ־ישראל, ש“בתולות בלות נוסעות אליה”) יסתובבו משוררים בעלי בלורית צהובה – או שחורה, או גם ערמונית – ויאמינו בתוך תוכי נפשם, שגם אחר ביאליק ושניאור יש להם עוד הרשות לומר שירה או אפילו למלא חוברות ודפים בכתב ובדפוס… ואין סכנה. אין שום סכנה. אם שניאור היה בעל כשרון באמת ובעל יכולת, הרי נתגלה סוף־סוף. והרי גם בזמנו של שניאור, בעודו ב“בלוריתו”, הסתובבו בחורים ברומניה וכו' והדפיסו מאות שירים ואלפים – ונשתכחו הם ובלוריתם ושיריהם ואפילו שמותיהם… ומה שהיה צריך להשאר, ומה שהיה אמת, נשאר. ובכן, למה הרעל? ומה הצעקה – ובעיקר: הלעג?

הוי, לעג־שובע זה למה הוא? – –

פרישמן – את הרצועה שלו רוצה, כנראה, שניאור לרשת ולהצליף בה על הצעירים. יהי אלקים עמו ויצליח! אבל כל “עבודת־קודש” זו, שעשאה פרישמן, גם היא עדיין מוטלת בספק. פרישמן, “האירופי” שלנו, היה בנידון זה יהודי מן הגיטו במלוא מובן המלה; הוא ידע להתפעל התפעלות נפרזת עד לידי הגזמה. מכל גוי מליץ בינוני, ולא כתב אף פעם כמעט (חוץ ממאמרו על מנדלי) איזו רשימה, איזה “מכתב ספרותי”, שיהא מבליט בו בשמחה, בנחת־רוח, שהנה יש משהו גם אצלנו, כמו שעשה, למשל, ביאליק במאמרו “שירתנו הצעירה”. (אגב: מכיון שנפלט שמו של מאמר זה בשעת כתיבה זו, מכסה קצת אודם של בושה את פנינו, וגם איזה צער לופת את הלב, שהיום כותבים “רשימות של אדם רע”…) כתוב כתב פרישמן שלשים או, אולי, ארבעים שנה, ובארבעים שנה אלו הרי נעשה בכל זאת איזה דבר, איזה כל־שהוא בספרות העברית – ולכל זה לא היה הוא לפה ב“מכתבים על דבר הספרות”. איני זוכר, אם אפילו שמו של שופמן נזכר ברשימותיו. ושמות כמו שמעונוביץ או פיכמן, או גם קצת צעירים מהם, לא היה כלל “חושו האיסטיתי” נותן לו להעלותם על קצה עטו… וכמדומני, שאפילו שניאור עצמו אינו נזכר (אם זכרוני לא יטעני) אצלו, אצל פרישמן… הוא, פרישמן, בעל הכשרונות המגוונים, שהראה “נפלאות” בכל שדות הספרות, והיה עצמו שר שירים “יאפוניים” ו“סיניים”, לא ידע לבאר עפ“י פרד”ס את המשפט העיקרי, אשר בו יאחז המבקר הבוגר: “ואנכי תרגלתי לאפרים… קחם על זרועותיו”… הוא ידע רק להצליף ולהביט במבט של יהודי־מתנגד עקשן, כאשר מבהילות עיניו, המביטות ברוגזה מבעד למשקפיו… ואף־על־פי־כן, למרות רצונו שלו, הרי יש לנו כיום שורה שלימה של אלה, אשר היו פעם נלעגים, ואשר התהלכו פעם בעיירות רומניה וכו' עם בלורית־צהובה או שחורה, או ערמונית “עם אש הנוער” – ואשר נשאו בדחילו חבילות של שירים, והיו בטלים ומבוטלים על ידי “האדם הרע” שבכל התקופות. והשורה שלהם ארוכה דוקא. ובתוכם הרי פוסע אף הוא עצמו, “האדם הרע” של עכשיו, ז. שניאור…

כך הוא הדבר.

וגם שניאור, אף הוא, איפוא, כפרישמן, לא יעצור בעד “הרעה”. אותו העלם העברי, האוהב לסלסל באותיות אלו שלנו מימין לשמאל, אם במליצה דעלמא ואם בשירת־פיוט נאמנת, הוא יסלסל בה גם הלאה. הוא יאמין אמונת־אומן, כאשר האמין גם שניאור בזמנו בודאי (אז כאשר היה עוד מאמין בכלל), שהנה אותיות אלו שלו, המצטרפות לשירים, לשורות מנוקדות בקמ“ץ ובפת”ח ובחטף־פת“ח, גדולות הן וחשובות, ויתפעל מהם תחילה הוא עצמו, ויבוא אח”כ ויתדפק על דלתו שלו, של שניאור, בפחד ובדחילו (עיין “המחזה” של שניאור בנידון זה בין סופר זקן ומתחיל ב“העולם” דאשתקד), ויבקש כסא סביביו, ויתחיל קורא ברעדה מתוך המחברת, וישכח לגמרי, ש“הסופר הזקן”, המזקין, משתעמם, לועג, מבטל, נאנח ומפהק, מתמודד, שולח רגל, מצליב רגל על חברתה – – לא, הוא לא יראה כלום, המשורר הצעיר; הוא יראה רק, כשאופק־שמיו, השמים שלו, הטהורים, הצעירים, מכסיפים בשוליהם, מעוררים תקוה, מנבאים: משורר תהיה, עלם צהוב תלתלים! משורר – מלה נפלאה, גדולה! משורר! – –

ולא יֵדע אותו עלם, כי יבואו ימים ואף הוא יהיה זקן – ואפשר גם “אדם רע” – וישב כך ויפהק לעומת עלם חוור אחר, ויתמודד כך ויצליב רגל על רגל, בשעה שההוא יקרא לפניו מתוך מחברת שמנה שירים, שירים, שירים, שירים…

כך היה, וכך הווה, וכך יהיה…

ואין ללעוג; אסור ללעוג. גם השורות האלה: “ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר, ניצוץ קטן, אך כולו שלי הוא. לא שאלתיו מאיש, לא גנבתו, – כי ממני ובי הוא”. כן, גם השורות הללו נכתבו פעם על־ידי איזה עלם בשנת תרס“ב, שלא ידע בודאי כלל וכלל, שיהיה – ביאליק. ועוד יותר, הרבה יותר מזה: אפיל השורות האלה: “ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר אלי: לך הנבא על עמי ישראל” הביע פעם עלם חוור, לא מן השבעים באירופה, אלא “בולס שקמים” בשממות שומרון, במקום זה, שהיום מסתובבות בו ה”בתולות הבלות"… ואין ללעוג. אסור ללעוג!

…“שר המסכים” או “שטן מקטרג” – זו פרובלימה היא. קשה לדעת במה לבחור. הרמן באהר, למשל, מתיצב על צד “שר־המסכים”. אם איזו נערה לא התבוששה ופרסמה את “ההסכמה” של ביאליק, אין מכאן ראיה. אין בכלל שום ראיות. גם ההסכמות של ביאליק לא תעלינה – לא תעלינה ולא תורידינה. אין שום פחד. איזו סכנה יש כיום, למשל, משירי אברהם אהרן ליבושיצקי? וגם של“ג כתב פעם המון שירים בכל המאספים, ובאותם הגליונות עצמם, שבהם נתפרסמו שירי ביאליק ושניאור. ובחוברת אחת של “השלח” נמצאת פעמים אחת מיצירותיו הנפלאות ביותר של ביאליק יחד עם שיריהם של משוררים נשכחים. ועוד זאת: אם שאול המלך היה “משכמו ומעלה גבוה”, הרי היו מוכרחים האחרים להיות משכמו ולמטה נמוכים. ו”הנמוכים", כידוע, מרובים על “הגבוהים”. אבל פתאום יש ויתרומם מתוך הנמוכים האלה איזה “גבוה” אחד; ולא רק פתאום, אלא תמיד כך הוא הדבר, בכל דור ודור, ולכן ברוכים לנו כל המהגים, כל המסלסלים באותיות שלנו, כל ציוץ־צפור – אם שבורת ענף או מוצקת־גרמים – כי יש בזה בשורה לבָּאוֹת. יש בזה תקוה. ברוכים יהיו!…

ואם כן – לא. אין סכנה מ“שר־המסכים”. שום סכנה. הכוח האמיתי והיכולת הכּנה חותרים גם מבעד לקיר – ומנצחים.

וכאן גם הסיפוק מאידך גיסא: אין גם סכנה מן “השטן המקטרג”. הכוח האמיתי נוטל קרן אחת מבין עיניו והורגו לשטן….

ואם כן, כנגד מי המלחמה? והלעג? הרעש? והעצבים? וההצלפות?

[תרפ"ה]