על פרשת השבילים הצרים של ספרותנו העברית, במקום שאין תשואת חיים גדולים, אלא הליכה אטית של מתי־מעט שחוחי־קומה, התיצב שוב בימים האחרונים אותו “ליסטים מזוין”, דוד פרישמן,¹ והתחיל מכריז ומשווע בקול: “המחנה! המחנה! אל תרחיקו, אל תתנפחו אל תזדיפו!… צרורות אלה, הספרותיים, אשר על שכמכם הכפוף, לא משלכם הם – גנבה הם אתכם; ובכלל – לא צרורות מחיה הם אלה, אלא נאדות נפוחים, אשר תמותו בהם, אשר תמיתו בהם…” וה“ליסטים המזויין”, הצופה בבוז אחר המחנה החלש של המשוררים והמבקרים, מעמיד פתאום את פניו בתפילה וברחמים, ומתפלל על שארית ישראל לפני רבון העולם: “אנא, אלהי־הרוחות, קח מהם, מן המחנה הדל הזה, את המעט אשר אתם; חוסה על שארית ישראל והצילה מן הנאדות האלה, הספרותיים־הנפוחים־המזויפים אשר נמות בהם…”

ואולם מן “המחנה ההולך” יש אשר יזדקרו מבטים כלפי אותו “ליסטים” – והמבטים תמהים ושואלים: פוזה זו, שהחווה לנו אותו ליסטים, אשר מתוכנו הוא וכמותנו ישיר ויבקר ויספר, לשם מה היא באה? למה הוא משוע לפתע בקול: זיפנים, זיפנים! – והוא בקרבנו יום יום וכמעשינו מעשיו? הנה גם הוא עושה כ“מקולקלים” שבנו ושר שירים יאפויים דוקא ושירים שוטלאנדיים, ושר על בראהמה ועל פרומיתאוס ומחקה את גיטה “הנערץ והנקדש” וכותב סיפורים ביבליים וספורים לט"ו בשבט – הכל כמונו ממש, כאחד מן המחנה אשר בשבילי־ספרותנו המצערים, ולמה הוא מתיצב מן הצד בפוזה ומכריז על ראשי השחוחים: “זיוף! זיוף! זיוף!”

כך, כאשר מובא כאן: ג' פעמים ובג' סימני־קריאה. ולמקרא המכתב הזה אל “הידידה”, הנכתב ביד אמונה כל־כך ובטוחה, ובשפה עברית, שיש בה איזו מזיגה נפלאה של סגנון ביבלי נשכח עם כל אותה הבטיחות הגדולה אשר לכותב בדעת עצמו ובבוז שלו – למקרא כל זה, מתוך הנאה מיוחדת ומתוך שמחה, שאמנם עוד לא נס ליחו של מבקרנו זה, שהרבה לתבוע ולא הרבה אמנם לחנך, אנו תמהים ושואלים: מה ראה פרישמן על ככה לדרוך על ראשי עם עני ולשאול “לשמחה מה זו עושה” בשעה שאין כל שמחה במחנה, ובשעה שנרו של עלי דועך ואת שמועל הנער אין אלהים קורא עדיין…

…ושמואל הנער הרי אף־על־פי־כן אומר שירה. ואם פרישמן, אשר יד ושם לו בספרויות משלהם, מלבוא שוטלאנדיה ועד טאגורי שבהודו, ישווה את השירה העברית הצעירה, הלוחשת ומפרכסת ומצרפת צירופי־מלים חדשים, אל השירה הצעירה אשר להם, כי אז אולי יראה שאותו זיוף, אשר בקרבנו הוא בולט אמנם לעיניו אגב השבילים הקטנים אשר לנו, הוא הממלא גם שם את הריקות הכללית. ואם על כגון דא יתמרמר, ונתמרמר אתו.

ועיקר השאלה: מה תכלית בזעקה כזאת מגבוה? והאם לא היה נכון טפי לחשוף קמעה את הטהור באמת ואת האמיתי ואת השירי שבשירה הצעירה שלנו – זו שאפילו ת“ק מאמרים כאלה של פרישמן ותת”ק קריאות בוז של “זיוף” לא יוכלו להעיב עליה ולשללה שלילה גמורה – ואז הרי היינו למדים, כי אמנם הרבה חוסר ובוסר בכל אותן מאות השירים, המופיעים אצלנו חדשים לבקרים בכל המאספים. אבל מבין “הצעירים” המרובים, – והם אמנם מרובים, ואף זה לא לחסרוננו ייחשב – הולכים ומתבלטים שנים, שלשה, ארבעה משוררים אמיתיים, אשר ניב להם משלהם ואשר יראו כראות משוררים, ואשר ירגישו כאשר מרגישים משוררים אפילו כדיהמל ובודליר…

…דור של מחקים של ‘הולכים בעקבות’, של ננסים" – ודאי, כך הוא. כך הוא לא אצלנו בלבד, אלא בכל העולמות הספרותיים. איה־איפה כיום המשורר בה“א הידיעה, המספר בה”א הידיעה והמבקר הגדול? דור של קטנים. אבל גם זה דור הוא, שבודאי מכין את הגדול בה“א הידיעה, אשר יבוא פתאום, כאשר גורס פרישמן בעצמו, וילסטם לו את הכל וישאיר שוב דור של ננסים, עד אשר יקום שוב הגדול שילסטם וישאיר שוב ננסים… ברם “גדולים” בדור של קטנים, המטפסים כל ימיהם ומעפילים אל האולימפוס הריק, לרשת שם את מקום הגדולים־הליסטים בשתי ה”א הידיעה, עלובים עוד יותר מן הקטנים, המתהלכים מתוך הכרה בתחתית ההר…

ביאליק ־ כיום אין עוד ספק לנו, שדורות שלמים של העיירה היהודית עם כל המסורת שלנו, שטבעה את חותמה המיוחד בגלויות ליטא ופולין, הכינו אותו. הוא קיפל את הדורות בקרבו ונתן לנו שירה של מורשה, שירה עברית, שהדה רחף בנהימה אחרונה על פני החיים. ואילו לא בא הוא, לא היתה אולי שירה זו מושרה עוד עולמית. הוא היה ליסטים גדול, מאלה שפרישמן רואה אותם בדורות של גדולים. (פ. אמנם מתאפק מלהודות, שביאליק היה “ליסטים” כזה, כי הרי גם ביאליק שייך סוף־סוף לספרות עלובה זו, שקוראים אותה עברית…) והוא ביאליק “גזל” את הכל, ואנו נשארנו ריקים, מחקים, ננסים, כאשר נשארו כל המשוררים בגרמניה ננסים אחר גיטה. ואעפי"כ שרו גם לילינקרון וגם תלמידיו הצעירים, ואם אנו נוטלים ביד קובץ משלהם (כמו, למשל, קובצי “הקציר” הגרמנים) וקוראים את הליריקה הצעירה משלהם ומשווים אותה לשלנו – ולא נתבושש. לא. כך וכזאת היא השירה הצעירה של כל הספרויות ושל כל העמים. דור של קטנות עם ספרות קטנה. כך הוא מצב־הענינים אצל כולם ולא גרוע, כלל לא גרוע, גם אצלנו.

קטנים אנחנו, קטנים היינו – וקטנה גם שירתנו. ואולי מותר לומר: לא, שירתנו וספרונו גדולות יותר מחיינו ולא עוד, אלא שלמראה כל המתהווה בחיינו יש “לחשוש” שספרותנו העברית תעלה על החיים, תגדל עליהם. ואולי על כך היה כדאי להתמרמר קמעה. עם הספר – עם הספרות.

ואילו פרישמן מהנה עצמו בפוזה שלו ומספר ל“ידידתו”, שבהיותו צעיר לימים היתה אתו תפלה זו: “אלי, אלהי אורי ושירי! חמול נא על עמך הכבד הזה והסר ממנו כמעט את הרוח היבשה הזאת. תן נא בלבו מעט רוח של ליריות, של רוך ועדנה, של הגות וחלומות. יהיו נא גם לו מעט משוררים בעלי שירי דמיון והשתפכות נפש, יהיו נא גם לו מעט שירים ליריים, שירי אהבה, שירי נוער, שירי חיים, שהם יהיו כעין סדור תפלה מודרני, או כעין מחזור לכל השנה בשביל בני הנעורים, אשר מתוכם יתפללו את תפלותיהם ויבכו את דמעותיהם בשעה שלבם יכבד עליהם. אשר על פיהם ישפכו את שיחם כל נערינו ונערותינו וכל בחורינו ובחורותינו בכל עת אשר יצר להם בנשמתם, ובכל רגע אשר המון לבם יגבר עליהם ונפשם עליהם תתעטף מרוב תשוקה לדמעות אחדות…”

כך התפלל פרישמן בהיותו צעיר. וכמובן מאליו, שתפילה־זכה זו לא נתקיימה. וכאן מראה פ. את אשר עלתה לנו בשדה שירתנו: וקצים וברקנים וזיוף. ואולם האם אין כל־זה “תמימות”? (ופרישמן ישתומם: “אני – ותמימות!”) האם ימצא פ. “סידור־תפילה” כזה בכל הספרויות העולמיות, שהוא כל־כך בקי בהם? ומאין נקח אנחנו את השירה הזאת, שאפילו גיטה, סמל־הסמלים, אינו מלא, חלילה, אותה?

ואולם אעפי“כ ואעפי”כ (ג' פעמים לעומת ג' “הזיופים”!): הנה סידור התפילה החדש שלנו: שירי ביאליק, שנערינו ונערותינו לומדים אותם בעל־פה, והנה שירי טשרניחובסקי, והנה שירת שניאור ופיכמן וכהן. ולא עוד אלא אפילו באחרון שירו של אחרון משוררינו הצעירים יש שירה וגם תפילה, ואם גם לא בפאתוס גדול כדברי התפילה הנ"ל. כי בעיקר, בעיקר, אין כאן זיוף ולא כוונה לזיוף, אלא יש רצון גדול לתת עד כמה שאפשר מן המיטב, מכל היכולת – והיכולת אף היא, לאמיתו של דבר, אינה “ננסית” כל־כך.

עד כאן זיוף ראשון. וזיוף שני – הבקורת.

והנה גם כאן התפילה מאז: "אלי, אלהי אורי ושמשי! וגם מעט בקורת אל נא תשכח לתת להם בלבם. יהיה נא להם מעט רוח בוחנת. מעט שכל זך ומעט טעם טוב, למען אשר יבררו ויצרפו ויבקרו את כל דבר אשר יושם לפניהם, יקומו נא גם להם מבקרים סופרים אחדים, אשר יורו אותם מעט ואשר יהיו להם לעמודי אש ללכת לפניהם ולהנחותם במדבר הגדול והנורא הזה אשר יקרא לו “ספרות” וכו' וכו'.

ואחרי תפילה זו, כמובן מאליו, בא סימן קריאה זה: הוי לאותה הטעות שטעיתי אז! וכאן שוב אותה קריאה: “זיוף זיוף”. ואולם דומה, שדוקא כאן צועק הוא ככרוכיא לתוך הריקות, כי באמת הרי מחוץ לבקורת שלו – של פרישמן עצמו – אין אצלנו בקורת כלל. עוד לא נכתבה עד היום.² ואם לאותם מאמרי הבקורת הארוכים והמרושלים ומחוסרי־הטעם שבאו במאספיו שלו, של פרישמן, הוא מתכוון, ונצדיק עליו את הדין…ואולם גם כאן הרי רק התחלה נעשתה בנידון זה, וההתחלה עדין נמשכת. ויש תקוה, להפך, שמן הבקורת הזאת, שאמנם הרבה מן הקלוקל בה כיום, תזדכך הבקורת הספרותית. זו המראה דרך לתועים. ובכל אופן עוד לא הגיעה השעה לצעוק חמס. מחוץ למסותיו של פרישמן עצמו, ושל פיכמן ושל ברנר, עוד לא נתברכה הספרות בימים האחרונים בכוחות בקורת חדשים, וכלפי מי, איפוא, מכוון פ. את זינו? וזיוף – לא, וכוונות זיוף סמי מכאן, וכאמור לעיל: עד כמה שהיכלות מגעת. ודברים טהורים, ואף אם הם שקטים ונוגים ובלי תפילות רוממות.

ובגמר סך הכל הזה, הנואש, לאחר שתי התפילות הישנות, באה תפילה חדשה, שלישית: “אם אהבתני מעט, אלי ורבוני, אז עשה נא עמי נס. הן אודך מאד על החסד אשר עשית עמי ועם עמי ועם ספרותי, את חסדך זה, כמובן, לא אשכח לעולם, אבל עתה, אם מצאתי מעט חן בעיניך, עשה נא לי הפעם גם את זאת: בער נא מתוך ספרותנו, לפחות לאיזה זמן מצער, את המון שיריה המרובים ומחה נא מספרותנו את הבקורת”.

תפילה קצרה, אבל לא קדושה וטהורה. פוזה של תפילה, ומשום כך אף זו לא תתקיים, והספרות העברית, והשירה והבקורת, תלכנה בדרך אשר תלכנה בו. ואל הגדולים, אל “הליסטים” כבירון וגיטה נתפלל אף אנחנו, הקטנים, הדלים, הננסים, המחקים, “ההולכים בעקבות”, המזייפים – –

ואולם תפילתנו תהיה ממעמקים ולא ממרומי האולימפוס… [תר"פ]

שניאור בחר לו תואר, שלפי דעתו יהא הולמו יפה ברשימותיו, שהוא מתחיל רושם עתה ב“העולם”: אדם רע. ואמנם הרשימה הראשונה מלאה רוע וארס, אלה הסמים, שכנראה כבר הרעילו תחילה את נשמתו שלו מבלי יכולת עוד להבליג ולא להרעיל בהם גם את אוירם של אחרים. כי אילולא ככה – אילולא כעס אצור זה – מה הרעש? לתוך איזו דלתות הוא מתפרץ? ומה הוא תובע מאלה הצעירים בעלי הבלורית, שלא יצלחו, אי“ה, למשוררים? ואם כן, הן ידוע נדע זאת בעתיד הקרוב או הרחוק! ומה הוא חותה גחלים על ראשי “בעלי־הבלורית” הצעירים, הנעים ונדים ברומניה ובכל הארצות עם חבילות שיריהם? מה הלעג? ומה, בעיקר, הרעל? ומה הסכנה? הן גם ביאליק התדפק פעם בדחילו־ורחימו על פתחו של אחד־העם באודיסה ומסר לו איזה שיר, ואז גם הוא היה עוד צעיר, שנשא אתו שירים ולא ידע, אם יצליחו פעם לדפוס או לצור בהם פי צלוחית בלבד? והוא, שניאר עצמו, הרי היה בודאי פעם ג”כ צעיר (הן האדם מוכרח להיות בן כ' לפני שיהיה בן ק'), שהאמין בודאי גם בבלורית, ולא ראה עוד את החיים ואת העולם, כשהם התפשטו כבר את כל עדייהם כיום הזה. ואם כן, הרי מוכרח כל משורר להיות תחילה ביאליק מתחיל, או שניאור מתחיל, לפני שיהיה לביאליק או לשניאור. ואם כן הוא הדבר, הרי מן ההכרח הוא, שבאיזו עיירות שברומניה ובפולניה ובגליציה (וגם בארץ־ישראל, ש“בתולות בלות נוסעות אליה”) יסתובבו משוררים בעלי בלורית צהובה – או שחורה, או גם ערמונית – ויאמינו בתוך תוכי נפשם, שגם אחר ביאליק ושניאור יש להם עוד הרשות לומר שירה או אפילו למלא חוברות ודפים בכתב ובדפוס… ואין סכנה. אין שום סכנה. אם שניאור היה בעל כשרון באמת ובעל יכולת, הרי נתגלה סוף־סוף. והרי גם בזמנו של שניאור, בעודו ב“בלוריתו”, הסתובבו בחורים ברומניה וכו' והדפיסו מאות שירים ואלפים – ונשתכחו הם ובלוריתם ושיריהם ואפילו שמותיהם… ומה שהיה צריך להשאר, ומה שהיה אמת, נשאר. ובכן, למה הרעל? ומה הצעקה – ובעיקר: הלעג?

הוי, לעג־שובע זה למה הוא? – –

פרישמן – את הרצועה שלו רוצה, כנראה, שניאור לרשת ולהצליף בה על הצעירים. יהי אלקים עמו ויצליח! אבל כל “עבודת־קודש” זו, שעשאה פרישמן, גם היא עדיין מוטלת בספק. פרישמן, “האירופי” שלנו, היה בנידון זה יהודי מן הגיטו במלוא מובן המלה; הוא ידע להתפעל התפעלות נפרזת עד לידי הגזמה. מכל גוי מליץ בינוני, ולא כתב אף פעם כמעט (חוץ ממאמרו על מנדלי) איזו רשימה, איזה “מכתב ספרותי”, שיהא מבליט בו בשמחה, בנחת־רוח, שהנה יש משהו גם אצלנו, כמו שעשה, למשל, ביאליק במאמרו “שירתנו הצעירה”. (אגב: מכיון שנפלט שמו של מאמר זה בשעת כתיבה זו, מכסה קצת אודם של בושה את פנינו, וגם איזה צער לופת את הלב, שהיום כותבים “רשימות של אדם רע”…) כתוב כתב פרישמן שלשים או, אולי, ארבעים שנה, ובארבעים שנה אלו הרי נעשה בכל זאת איזה דבר, איזה כל־שהוא בספרות העברית – ולכל זה לא היה הוא לפה ב“מכתבים על דבר הספרות”. איני זוכר, אם אפילו שמו של שופמן נזכר ברשימותיו. ושמות כמו שמעונוביץ או פיכמן, או גם קצת צעירים מהם, לא היה כלל “חושו האיסטיתי” נותן לו להעלותם על קצה עטו… וכמדומני, שאפילו שניאור עצמו אינו נזכר (אם זכרוני לא יטעני) אצלו, אצל פרישמן… הוא, פרישמן, בעל הכשרונות המגוונים, שהראה “נפלאות” בכל שדות הספרות, והיה עצמו שר שירים “יאפוניים” ו“סיניים”, לא ידע לבאר עפ“י פרד”ס את המשפט העיקרי, אשר בו יאחז המבקר הבוגר: “ואנכי תרגלתי לאפרים… קחם על זרועותיו”… הוא ידע רק להצליף ולהביט במבט של יהודי־מתנגד עקשן, כאשר מבהילות עיניו, המביטות ברוגזה מבעד למשקפיו… ואף־על־פי־כן, למרות רצונו שלו, הרי יש לנו כיום שורה שלימה של אלה, אשר היו פעם נלעגים, ואשר התהלכו פעם בעיירות רומניה וכו' עם בלורית־צהובה או שחורה, או ערמונית “עם אש הנוער” – ואשר נשאו בדחילו חבילות של שירים, והיו בטלים ומבוטלים על ידי “האדם הרע” שבכל התקופות. והשורה שלהם ארוכה דוקא. ובתוכם הרי פוסע אף הוא עצמו, “האדם הרע” של עכשיו, ז. שניאור…

כך הוא הדבר.

וגם שניאור, אף הוא, איפוא, כפרישמן, לא יעצור בעד “הרעה”. אותו העלם העברי, האוהב לסלסל באותיות אלו שלנו מימין לשמאל, אם במליצה דעלמא ואם בשירת־פיוט נאמנת, הוא יסלסל בה גם הלאה. הוא יאמין אמונת־אומן, כאשר האמין גם שניאור בזמנו בודאי (אז כאשר היה עוד מאמין בכלל), שהנה אותיות אלו שלו, המצטרפות לשירים, לשורות מנוקדות בקמ“ץ ובפת”ח ובחטף־פת“ח, גדולות הן וחשובות, ויתפעל מהם תחילה הוא עצמו, ויבוא אח”כ ויתדפק על דלתו שלו, של שניאור, בפחד ובדחילו (עיין “המחזה” של שניאור בנידון זה בין סופר זקן ומתחיל ב“העולם” דאשתקד), ויבקש כסא סביביו, ויתחיל קורא ברעדה מתוך המחברת, וישכח לגמרי, ש“הסופר הזקן”, המזקין, משתעמם, לועג, מבטל, נאנח ומפהק, מתמודד, שולח רגל, מצליב רגל על חברתה – – לא, הוא לא יראה כלום, המשורר הצעיר; הוא יראה רק, כשאופק־שמיו, השמים שלו, הטהורים, הצעירים, מכסיפים בשוליהם, מעוררים תקוה, מנבאים: משורר תהיה, עלם צהוב תלתלים! משורר – מלה נפלאה, גדולה! משורר! – –

ולא יֵדע אותו עלם, כי יבואו ימים ואף הוא יהיה זקן – ואפשר גם “אדם רע” – וישב כך ויפהק לעומת עלם חוור אחר, ויתמודד כך ויצליב רגל על רגל, בשעה שההוא יקרא לפניו מתוך מחברת שמנה שירים, שירים, שירים, שירים…

כך היה, וכך הווה, וכך יהיה…

ואין ללעוג; אסור ללעוג. גם השורות האלה: “ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר, ניצוץ קטן, אך כולו שלי הוא. לא שאלתיו מאיש, לא גנבתו, – כי ממני ובי הוא”. כן, גם השורות הללו נכתבו פעם על־ידי איזה עלם בשנת תרס“ב, שלא ידע בודאי כלל וכלל, שיהיה – ביאליק. ועוד יותר, הרבה יותר מזה: אפיל השורות האלה: “ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר אלי: לך הנבא על עמי ישראל” הביע פעם עלם חוור, לא מן השבעים באירופה, אלא “בולס שקמים” בשממות שומרון, במקום זה, שהיום מסתובבות בו ה”בתולות הבלות"… ואין ללעוג. אסור ללעוג!

…“שר המסכים” או “שטן מקטרג” – זו פרובלימה היא. קשה לדעת במה לבחור. הרמן באהר, למשל, מתיצב על צד “שר־המסכים”. אם איזו נערה לא התבוששה ופרסמה את “ההסכמה” של ביאליק, אין מכאן ראיה. אין בכלל שום ראיות. גם ההסכמות של ביאליק לא תעלינה – לא תעלינה ולא תורידינה. אין שום פחד. איזו סכנה יש כיום, למשל, משירי אברהם אהרן ליבושיצקי? וגם של“ג כתב פעם המון שירים בכל המאספים, ובאותם הגליונות עצמם, שבהם נתפרסמו שירי ביאליק ושניאור. ובחוברת אחת של “השלח” נמצאת פעמים אחת מיצירותיו הנפלאות ביותר של ביאליק יחד עם שיריהם של משוררים נשכחים. ועוד זאת: אם שאול המלך היה “משכמו ומעלה גבוה”, הרי היו מוכרחים האחרים להיות משכמו ולמטה נמוכים. ו”הנמוכים", כידוע, מרובים על “הגבוהים”. אבל פתאום יש ויתרומם מתוך הנמוכים האלה איזה “גבוה” אחד; ולא רק פתאום, אלא תמיד כך הוא הדבר, בכל דור ודור, ולכן ברוכים לנו כל המהגים, כל המסלסלים באותיות שלנו, כל ציוץ־צפור – אם שבורת ענף או מוצקת־גרמים – כי יש בזה בשורה לבָּאוֹת. יש בזה תקוה. ברוכים יהיו!…

ואם כן – לא. אין סכנה מ“שר־המסכים”. שום סכנה. הכוח האמיתי והיכולת הכּנה חותרים גם מבעד לקיר – ומנצחים.

וכאן גם הסיפוק מאידך גיסא: אין גם סכנה מן “השטן המקטרג”. הכוח האמיתי נוטל קרן אחת מבין עיניו והורגו לשטן….

ואם כן, כנגד מי המלחמה? והלעג? הרעש? והעצבים? וההצלפות?

[תרפ"ה]

בימים האחרונים התחילו להישמע קולות־מהפכה בספרות העברית. שניאור יצא ב“העולם” ברשימותיו של “אדם רע”, כשהוא מלא רוגז על “בעלי־התלתלים”, כלומר על המשוררים הצעירים, והוא מדבר ומוכיח כזקן; ואליעזר שטיינמאן עם עוד חברים־לדעה צעירים יסדו ירחון מיוחד לקולות־מהפכה חדשים. אלא שהם, כמדומני, באים מדרך אחרת. “מאידך גיסא”… הוא, שטיינמאן, מתפלל ונפשו תהמה דווקא אל “בעלי־התלתלים”, אשר לא יהיו “חנפים ואנשי־תנומה” כסופרים הממלאים עתה את הספרות העברית. זו הספרות שהיא “נוה מקלט לחתולים”…

הלא כה דבריו במחברת האחרונה של אותו אורגן:

“ספרותנו החדשה היא נוה־מקלט לחתולים, לחנפים ולאנשי־תנומה; לפרשנים ולדרשנים. לא גברים כרוּהָ, כי אם נשים רכות־מזג”.

“מפני ריחוקה מלשון מדוברת וקורבתה אל בית־העלמין של כל הדורות; מפני שיצאו מתוכה כל היסודות המתפרצים שבאומתנו לרעות בספרויות אחרות, ומפני שלוּטה היא באדרת של לשון הקודש, עור זאב מת בחביון העבר: הריה חורבה גמורה, ההומה מקולות הקריאות: קדוש! קדוש! היוצאות מפיות אלפי תלמידים ענוים”.

והלאה:

"פה לא שאלת ערכין בלבד, לא שאלת זקנים וצעירים, ישן וחדש – – כי אם מלחמת שני המעמדות: הרעבים והשאננים.

הוואנדל העברי איננו בתוכנו".

ובסיפא־דקרא:

"רשות הדבור לגרזן. לקרוע מסוות.

משכבר נדרתי להקדיש מכוחותי הדלים לעבודה זו."

עד כאן דברי אליעזר שטיינמאן.

ואנחנו עומדים כאן ותמהים. פחד־הגרזן אמנם אינו מבעית כל כך לעת עתה. הרי אותו אליעזר שטיינמאן עצמו, כשהוא ניגש אל עצם המלאכה, אל הספרות כמו שהיא, ולא אל הדבור על אודות הספרות, הריהו עצמו כותב סיפורים טובים ולא־טובים, רומאנים בינוניים ולא־בינוניים, ומתעטף כמו כולנו באדרת זו של לשון הקודש, אשר לפי דעתו וחוש־הריח שלו היא קרובה אל “בית־העלמין” (עור זאב מת בחביון העבר!), ואם כן, פחד מפני הגרזן אין. אלא, כאמור, תמהים אנו. אנו תמהים על שבאים בני אדם ומסיעים תותחים של מספר ארבעים ושנים ושאר כלי נשק כבדים לרוח. לרוח ממש.

רבוש"ע, כנגד מי המלחמה הלזו?

וביחוד על שם מה התחילו הם רוגזים כל־כך, חורקים שנים ממש?!

דומני, כי לצעקות אלו שהם צועקים לכוח, לגבורה, לעצמה, לגרזן – יש סיבה פסיכית אחת: חוסר הכוח והגבורה והעצמה – והגרזן! כי ידוע, שהללו שיש להם באמת הכוח להניף גרזן ולחדש, ולהחריב ולכרות יערות עתיקים או יערות ישנים (או גם, כביטויו של שטיינמאן, “נוה־מקלט לחתולים”)… נוטלים את הגרזן – או, למה המליצות היתרות? – נוטלים ביד את העט מתוך אותו הכוח, שקורין אותו בעברית ישנה, זו “הדומה לעור זאב מת בחביון העבר”, “השראה”, ומשנים את הערכין, כאשר היו משנים כל אלה שהיה להם הכוח לשנות. ובלא מליצות: כותבים רומאן אחר־אחר מאשר כתבו עד כה; כותבים סיפורים אחרים־אחרים מאשר כתבו עד כה; שרים שירים אחרים־אחרים מאשר שרו עד כה. ואם יש ביצירות אלו כוח חדש, אש־תותחים נאמנת וכנה, כי אז כל הבלה והנושן נופל ממילא, ו“נוה־המקלט לחתולים” מזדעזע מפני קולו של הארי־הכפיר, שהופיע, ששאג ובא!…

ואולם, אם כוח אין, אם הכנפים מבקשות אמנם לעוף, מתפללות לתקופה חדשה (הוי, מי זה אינו מתפלל לתקופה אחת גדולה!), חפצות להמריא לרקיע חדש, אבל אין כוח; כוח אין, כי אז – כי אז יש שתי דרכים: או לישב בדד ולדום ולהסתכל בתעופתם של אחרים, שהיו לפנינו, שהיו זכויים ומאושרים מאתנו – או לכעוס ולהפחיד בגרזן: הנה אני הולך לעוף, להרקיע שחקים, אתם היושבים ב“נוה מקלט החתולים!”…

ואליעזר שטיינמאן בחר בדרך השניה, הבלתי אסתיטית במובן ידוע: הוא רוצה להניף גרזן, לקרוע מסוות.

ממי?

למה לנו המליצות? מה זו ספרות ומה זה סופר? – הספרות אינה “אולימפוס” לאולימפיים בלבד. היא הנה בית־קיבול גדול לכל היצירות, הגדולות עם הקטנות. ואולם רק לאחר כך באה הברירה, – והקיים נשאר קיים. אמו של גיטה, במכתביה המצוינים לבנה, כותבת פעם דברי־נחמה לו ולשילר ידידו על ההתנפלויות שמתנפלים עליהם בדברי־הביקורת בעתונים: “כל ההבלים האלה יישכחו, ואתם תשארו לעולם, ולעולמי עולמים”. הרי באמנה, שאין צורך בשום מלחמה. והסופר מהו? – אם הוא עובר־אורח נטה ללון, ישכים וילך, ואם דבר אמת בפיו – או גם, פעמים, דבר־אלהים – הרי אין לעצור בעדו. הוא ירכוש לו ויכבוש לו את מקומו וישאר לנצח. אלא שכאן מתעוררת שאלה אחרת: אולי אין לנו בכלל בספרותנו מסוג זה? (אני חושב, כי ישנם, ואף אם לא אליעזר שטיינמאן וחבריו ב“קולות” שייכים לאלה); אולי דלים אנו בכלל ואין לנו מן ה“נצח”? – ואם כן, על מי יונף הגרזן? על עצב נפוץ? על שברי־חרס?…

…“ואנדלים!” – מי זה עוד יבהל כיום מ“תותחים” כאלו? אפילו המלים “פוטוריסמוס” ו“קוביסמוס” וכו' אינן מפחידות עוד. היו פעם מלים אחרות: רומאנטיקה, נאטורליסמוס ועוד. אם נפרט את הדינרים הללו, הכבדים, לפרוטות, פרוטרוט, הרי יוצא כך: אם היצירה היא גדולה – כלומר אם היא נכתבה על־ידי כוח גדול ואמיתי, על־ידי בעל־פיוט, שמשום מה הקונסטרוקציה הנפשית שלו משמשת, כביכול, בבואה להקב"ה עם אותיות השם המפורש – כי אז, בין אם היא רומאנטית או נטורליסטית, גדולה היא. וכמה רומאנטיקה נמצא, למשל, באבי אבות הנטורליסמוס, בזולא? – ואם היצירה מזוייפת היא, אם היא גזורה על פי אלכסנדר בלוק, או על־פי קוביסטים־פוטוריסטים, ואף על פי שהסופר יצעק, “גוואלד” כי נאמין לו – לא נאמין. נשט ונעבור.

“וונאדלים” – מה פירוש? איך מוציאים את הוואנדליסמוּס הזה לפועל?

אני קורא במלון הלועזי: “וואנדלים” – ברברים, השואפים לחורבן באין־מטרה; “וואנדליסמוס” – תאוות־החורבן הגסה. וכמדומני שהם, הוואנדלים, החריבו הרבה אוצרות־תרבות בעולם. עכשיו מתפלל אליו אליעזר שטיינמאן מחורבתו אשר בוורשה. וואנדלים תנו לו בשביל הספרות העברית!

אכן, דומה הדבר, כי רק האנרגיה העצורה, זו שאינה מוצאת עוד סיפוק בכתיבת אותה הספרות, וכוח אין ליצור ספרות אחרת, ובכלל לכתוב אחרת, היא היא המשוועה ככה ממעמקים ל“וואנדלים” ורוצה ב“גרזן”…

“מלחמת שני המעמדות: הרעבים והשאננים” – כך רואה שטיינמאן את הספרות העברית. ואולם, דומני, כי אין כל קול מלחמה? איה המלחמה? מי השבעים ומי הרעבים? ואני משער רק בדרך אומדנא: “התקופה” היא כנראה (ואם אני טועה, ואיני מכוון לדעה הנכונה, הריני מבקש מחילה) אורגנם של “השבעים־השאננים” (ואולי גם “השלח” וכל יתר האורגים, מלבד “קולות”, כלי־מבטאם של ה“שבעים” הם¹, ו“קולות” אורגנם של ה“רעבים” הוא… אבל לאמיתו של דבר אין בזה אף קורטוב של אמת: הרי אם בא מישהו, שיש בו אף צל־צלו של כשרון, מתקבל ברצון, ואפילו בראש… והאם אין אפילו “השלח” מוכן לפרסם כל יצירה, ותהא אפילו היפר־מודרנית, אם רק יהיה בה משהו מן היכולת?

ואם כן יוצא לנו, שגם “התבדלות” זו אינה אלא חיקוי לספרויות אחרים: מה שם “רעבים” – אף כאן “רעבים”… ואם אין מלחמה, ואם אין צורך ב“גרזן” – הבה ונבראם.

ובכלל, מחרוזת פנינים זו כולה: “נוה מקלט לחתולים”; “לשון הקודש, עור זאב מת בחביון העבר” “חנפים” “גרזן”; “קריעת מסוות” וכו' – כנראה שיש כאן תופעה לא־בריאה, איזו מאניה נותנת אותותיה אותות בתוך השורות.

וזהו המצער ביותר: הללו באים וחושבים לרפא, להבריא!

…“משכבר נדרתי בלבי להקדיש מכחותי הדלים לעבודה זו!”– –

[תרפ"ה]

אביגדור פויירשטיין הוא בעל טמפרמנט. יש לו מעלות אחדות של חום טבעי יותר מאשר לאחרים. אבל מה עושה הוא? – הוא הולך ומוסיף לו על אלה חום מלאכותי ומרתיח עצמו. הוא עושה לו תפקיד. והנה הוא משחק על הבמה בתפקידו, בחוּמו. ובזה יש מן הפגם והפוגם.

אין ספק ואין ספק־ספיקא: ההוספה שלו ב“דואר היום” לא תצעיד את הספרות העברית אפילו שעל אחד קדימה. הספרות לא נעשית – ובעיקר לא נוצרת – בשוק. לא. עוד שילר אמר: “היוצר מתהווה בתוך הדממה”. כך היה מאז, וכך יהיה לעולמים. ואין הדבר תלוי כלל ביאמבוס או בטרוכיוס או בהכסמטר, או – “בריתמוס הפנימי של התנ”ך“. יש הנחה מוקדמת לכל אלה: היוצר־האמן. אם זה ישנו, יש הכל. ואם זה אינו, אין כלום. ופויירשטיין אוהב את השוק כשהוא לעצמו, מעצם הוויתו הטבעית, והוא אוהב את הצעקה כשהיא לעצמה, ואולם כוח אין לו להפוך את הצעקה הזאת לאמנות. ואם אין זה, אין כלום. יש רק מלים ומליצות, כשיריו שלו עצמו ב”דואר היום", ויש פולמוס צעקני בלתי נאמן, כתשובתו האחרונה לאהרונוביץ.

“טשרניחובסקיות” ו“פיכמניות” – זהו האבק, שהוא זורק לתוך עינינו ורוצה להראות לנו את “מעלת חומו” שלו, המלאכותית. אמנם כן, טשרניחובסקי הוא ההפך מכל זה אשר הולם לרוחו של פויירשטיין. זה אמת. הוא אמן. ומכף רגלו ועד קדקדו. ובנידון זה דומה לו גם פיכמן: אף הוא אמן; מבקר־אמן, שלא ידע את השוק ואת הצעקה, ומשורר שקט ורך, שיש שורות בשיריו, שהן אבלות יותר ומעוררות את הנפש הרבה יותר מאשר סימני־הקריאה של פויירשטיין. וגם ב“הרמן ודורותיאה” יש שורות כאלה, ובפסוקים השוקטים: “באשר תלכי אלך, ובאשר תליני, אלין, עמך, עמי, ואלהיך אלהי” יש עצב יותר מאשר בסיפורי פויירשטיין ואחרים, המספרים על קציצת־ראשים ועל הרג־נשים באונגריה…

זו כוחה של האמנות הטהורה (ואל נא ילעג לזו מר פויירשטיין. זוהי גם האמת הטהורה). ואולם מהי ההגדרה לזו? – אין הגדרה. בנפשנו היא. גם בנפשו של פויירשטיין. אבל הוא מתכחש לה.

וכאן הסיבה לשנאה, ומכאן הטחת־הדברים כלפי טשרניחובסקי ופיכמן. ר' עקיבא כשהיה עם־הארץ אמר: “מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור”.

פויירשטיין חולה במחלת־הספרות. זה אמת. כאב לו בלבו. והוא שואף ללב חדש, לחזון, לנבואה. ואולם הוא מרגיש נאמנה, כי אין לו אלה, כי הוא רק שואף והורס אל אלה – אבל לנו הוא אומר בלי הרף: יש לי, יש לי.

ומכאן גם החיוב שלו, הצעקני, המעלה אבק, לתחיה שלנו, היום־יומית להצהרת בלפור, הקדושה־הגדולה, ולכל הקטנוּת, המתהווה ושלא מתהווה, וגם – ל“דואר היום”.

במקום נבואת־אמת היה בא תמיד, מאז ומעולם, חזון השוא: “שלום שלום”! –

“מצא חן במדבר” – יש רק פעם אחת בכל ספר ירמיהו, ואביגדור פויירשטיין, להבדיל, נטל עליו לנבא כל הימים: “מצא חן; מצא חן”.

דוד שמעונוביץ (אף הוא מאלה אשר אמנים ייקראו, ואשר גם אתו משלים פויירשטיין בקושי רב) שר על ארץ־ישראל:

ואנו מאמינים לו (ואף־על־פי שהדברים נאמרים באותו ריתמוס נושן…), מפני שזוהי אמת ומפני שניתן לזה ניב אמת ואמנותי, ומפני שאין כאן צעקה, אלא צער אמת, הנלווה אלינו תיכף עם קריאת השורות הראשונות.

כשבא העלם בן י"ח חיים־נחמן לראבניצקי והביא לו את “אל הצפור” היתה גם בזו צעקה גדולה עם בשורת־הגאולה, אלא שהוא לא צעק. ואנו מאמינים לאלה ואוהבים את אלה ההוגים, הנכנעים בתוך עצמם וכובשים נבואתם. אחריהם מהלך לבנו.

גם אני מאמין באמונה שלמה בתחית־ישראל על אדמת ישראל. אבל אינני רואה אותה עתה לא כאפוס ולא כצעקת־פאתוס שירית. אלגיה היא זו. מעט זרעים ודמעות הרבה; הרבה דמעות, והקציר עוד רחוק, ועל אחת־כמה־וכמה שירת הקציר. יש איזה דבר. ודאי יש. איזה משהו, שלא ניתן עוד להגדירו, שאין למצוא לו עדיין ניב־אמת. רק מעין אותו החיוב הזעיר, הערפלי, שניתן לו עד היום בטוי בצורה נאמנה באידיליות מארץ־ישראל של שמעונוביץ. יותר אין. ויותר לא יכול לתת גם פיכמן, כי הנותן יותר – מגזים ומזייף. מתהלכים איזה אורות ואיזה צללים בארצנו; בודדים עם דמדומי־ערב – והם צועקים: מחנות. יש מעט תינוקות בריאים ומעט־מעט־מעט עברית – והם משוועים: מהפכה. ואולם יש נפנוף דגלים צעקני ומחריש אזנים ומטמטם את הלב, והדובר־אמת־בלבבו צריך ורוצה לצעוק חמס על זה, אבל שפתו נאלמת, כי אין קהל מאזין לניב אמת, וכאן הסיבה לפובליציסטיקה שלנו בארץ בדלדולה, כאשר ביאר נאמנה אהרונוביץ בהערותיו הנכונות והאמיתיות באותו מאמר.

ועל הגולגולות הרצוצות באוקרינה ובאונגריה אין שרים אצלנו. נכון מאד. אבל אין לשאול על כך ולהתמרמר. כנראה, שאין מי שישיר, אין כוח. ובאופן מלאכותי אין ליצור את השירה הזאת, כי תהיה אז – מלאכותית. ואולם אני מאמין באמונה שלמה, כי השוועה הנאמנה עוד תבוא. והיא יכולה למצוא לה ביטוי אפילו באיזו אידיליה או בּאלאדה, ואפילו בריתמוס הנושן של היינה…

וגם במשורר העברי החדש, משורר התחיה, אני מאמין כי יקום. אבל אם יזמינֵנו מר פויירשטיין, כי נצא אתו אל השוק ונצבור אתו טיט ורפש ונעשה יחד גולם־משורר־העתיד לא נלך עמו. (תרפ"ד)

האילוסיה שבדמיון הנבואי היא בערך כזו: הפטיש, פטיש כל הארץ, “הפטיש החזק”, הנהו הוא עצמו, אורי צבי גרינברג, העורך, המוציא, הכותב; הברזל־החומר נגוע־החוּלדה, הקהה, הדורש ליבוי, הננו אנחנו, כל בית־ישראל – והסדן הוא עתונו מחברתו – “דוקומנט המחאה”.

ככה, בערך, סידר לו הוא עצמו את תפקידו הנבואי ב“בית־הישימות”־בתל־אביב־נורדיה, או “בבית־הקפה של הסופרים והאמנים ברחוב נחלת־בנימין” בשנת תרפ“ה לאלף השישי. ומכיון שנטל על עצמו תפקיד כזה, ועורך אין שיהא מוחק את אשר טעון מחיקה ויהא גונז את אשר טעון גניזה, הרי הותרה הרצועה, והוא מכה ומצליף, הצל ופצוע – “מוכיח בשער” ל”שנת תרפ“ה”!

ואולם דומה, כי אם אין תפקיד קשה מלהיות נביא, הנה אין גם, מאידך גיסא, תפקיד קל מזה. אין קל מלעמוד בשער־בת־רבים בפוזה של “אכן חלינו הוא נשא” ולהכריז “אני עני מאד”, בבחינת רק “אזור עור אזור במתניו”.

ואולם כיום, “בשנת תרפ”ה", אנחנו אומרים לעלם עברי צעיר, הצועק “אני עני מאד” (ואפילו אם היה בא מנצרת גופה, ולא מלמברג או מקראקא): לך לעבוד! קצור, בצור, קטוף, סבוב גלגלי מכונה – ואם רק עברית יודע אתה, סדר “שעורי ערב” לפועלים, המדברים רוסית וז’רגון; ילמדו הם, ואתה תמצא לך את לחמך!

כי אכן מן הראוי לומר פעם את הדבר כהוויתו: בשנים האחרונות נתרבו בארץ (וביחוד “בבית הישימות”, בתל־אביב…) הרבה מחוסרי־עבודה מסוג זה – מאלה החושבים, כי יש להם הרשות להיות מחוסרי עבודה והולכי בטל: הנה עוד מעט קט, ואני אחבר שיר, שישנה את מהלך כוכבי־הלכת!… הנה עוד אחת מעט, ואני אשלח על פניכם פואימה, שתזעזע מצוקי־ארץ!… ועוד לפני כמה ירחים כתב לי סופר אחד מאותו “בית־הישמות” כדברים האלה: "תכבד העבודה על האנשים! העבודה נחוץ, שתכבד עליהם: ילכו לקבוצה, יעבדו בשדה או בבית (ואפילו הגזוז המקולל טוב מן הבטלה!) והעיקר: יעשו משהו, כל־שהוא, ואל יטיפו ואל יילחמו בטחנת־הרוח, שאינה טחנה… ואז גם יכתבו פעמים גם שירים טובים… כי הרי אי־אפשר, שיהא אדם נוטל עליו תפקיד לשיר במשך שנים רצופות “בעיר ההרגה בוואריאציות שונות”.

ונביאים – משחרב בית־המקדש אין נביאים. יש מתנבאים. טחי־תפל, ומטיח־תפל מעשה־צבעונין יכולים להתפעל עלמים מסוג ידוע, שהפראזה הגדולה דרושה להם למוטו לחייהם מחוסרי הבסיס, ואם כיום, ב“שנת תרפ”ה", קם עלם עברי, נער־עורך, (ויהא זה במובן העליון: “כי נער אנכי”…) ומוציא עלון, שבו אינו חש לכבודם של אחרים, ומתעלה ממרום הבטלה שלו בגאווה ובגודל לבב – “הגיעה השעה שנבאתי לה” – על עבודתם ומעשיהם של האחרים, הרי ראוי בכלל לבדוק בציציות טליתו זו, שהוא מתעטף בה השכם והערב, אם כשרות הן ציציות אלו או פסולות.

“הכאב”, “הכאב” – כל שעומד ומכריז על כאבו בשוקים וברחובות חשוד, שאין כאבו גדול כל־כך.

ואף גם מי שמכריז על קדושתו מבית־אבא, אינו קדוש כל־כך.

“מיר שבת־קודש’דיקע יידן”. לא, לא. אבא שלי וסבא שלי לא יצרו את הביטוי הזה. זה זיוף. הוא, העורך, עשאו וכתבו דוקא בז’רגון. הם לא עשו עצמם קדושים זוהי פראזה.

וכך מלאה החוברת הזאת את הפראזות המתקדשות־המלאכותיות עד ללא־נשוא.

“העתונות הבוגדה” נקראת ב“דוקומנט” עתונות ארץ ישראל כולה עשרות פעמים.

“דיפלומטיה רמאית” נאמר שם, ובנוגע ל“בית הלאומי” כתבו ידיו של העורך באותיות פזורות: “אנכי, ששנאתי את המלה הזאת, ולא טמאתי עטי בזו”…

ועל עצמו, על אורי צבי גרינברג, נאמר שם, שבארץ־ישראל אבדו ממשקלו עשרה קילו בשר; שבדמו נובע דם סבא, השרף מסטרליסק, ושמהשרף הזה בא לו רוגזו והתלהבותו, ושבשורת־המורדים שאת זמן בואם הוא חש, יהיה הוא לא האחרון וכו'.

ואנחנו, כיום, בשנת תרפ“ה, חייבים לקרוא את כל־זה ולהאמין, כי גואל בא אלינו דרך בתי־הקפה הברלינים והגליצאים ל”בית הישימות" –

לא נאמין.

ואולם מאמינים אנחנו לדבריו של אורי צבי גרינברג ב“סיפא דקרא”. שם נאמר: “מעבר לכלי־העבודה הקדושים על אדמת א”י הנחרשת הכל טמא ומר" – וגם “החוברות לביטוי” בתוך ה“כל”! אף זו “עתונות בוגדה”! אין יוצא מן הכלל! אני ואורי־צבי גרינברג שנינו צעירים יהודים הננו, האוהבים את המלה העברית, את ארץ־ישראל ואת כל אשר הושג ויושג בספרות העברית ובארץ־ישראל העברית. וגם את ווייצמאן צריך לאהוב, וחייבים לכבדו; ואוסישקין הכפיל השנה את רכוש הקרן־הקיימת לישראל; ו“השלוח” ו“הפועל־הצעיר” וה“קונטרס” ו“דבר” אינם “עתונות בוגדה” – וצריך רק לעבוד, רק לעשות משהו –

והוצאת חוברות “מחאה” כאלו איננה עבודה.

וצמריך לנסות פעם לשתף עצמו לא רק בתוך ריתמוס המלים: “כלי העבודה הקדושים על אדמת ישראל הנחרשת” – אל גם לתוך ריתמוס העבודה עצמה, ואז יבוא החיוב הממשי, ויֵאוֹר לו לאורי צבי גרינברג בתוך הערפל, אשר הוא שת על עצמו כל הימים.

ואז –

אז, תבוא גם השירה. זו שאינה פונה לאדריסה של גליקסון וקליינמאן או ווייצמאן, אלא זו המתעלה על המעשים וחושפת את הרוח הקדושה, המרחפת על המעשים, על כל המעשים.

גיטה חי בתקופה סוערה. אקרמן שאלו פעם: “היאך אינך סוער אף אתה בסערה?” (איני זוכר בדיוק את סגנון הדברים) ואז ענהו גיטה: הנה כתבתי את "הרמן ודורותיאה, –

לא ברעש ה'. בכל אופן: לא רק ברעש.

ואורי צבי גרינברג נכנס ברעש, בסופה ובסערה.

ולואי ואתבדה: הוא “יצא בחשאי”, כביטוי של אחד־העם…

והיה פעם אחד בספרות העברית – אחד הכואבים – שקדם לאורי צבי גרינברג. י. ח. ברנר.

אבל הוא – הוא “לא עשה עצמו אלהות”. גם לנביא לא הכריז עצמו. הוא התהלך לצדי דרכים אבלות, והיה מדבר בקולות הפנימיים ביותר. ואף־על־פי־כן גם הוא נתבדה. הקורא כיום ב“מכאן ומכאן” או ב“בין מים למים”, יכול להווכח" בזה. ורק דוגמה אחת: אילו היה הוא יודע, למשל, כי תקום בארץ בקרב הימים הסתדרות עובדים כזאת, ובמספר חברים כזה, היה כובש בודאי הרבה מנבואותיו. ואילו על עצמו לא דיבר מעולם. ואף־על־פי שכל ספריו, מ“בחורף” ועד השורה האחרונה של “שכול וכשלון” מלאים רק את עצמו, אין שורה בספריו, שבו יזכיר בגוף ראשון את עצמו, כדבר בעל “הסדן” רתת: “חייבתי את עצמי לעמוד כאן יחיד” וכו' וכו'…

הכאב בביטוי, ואפילו ב“מחאה”, הוא הכאב שמסתנן תחילה דרך המסננת היחידה, נפש המשורר־האמן, והוא מוגש אחר זה בטהרו, מסונן. ואילו העומד ומתריז דברים באדריסה קבועה –גליקסונים, קליינמאנים! – הוא לא נביא ולא משורר אלא – וכאן אומר אני מלה בלתי־מזויפת, בשם אבא וסבא מסטרליסק – לא “שגץ” בלבד.

לפני כ“ד או כ”ה שנים, בעוד הרצל בחיים, לאחר מעשה אוגנדה ולפני מעשה אוגנדה, ריננו רבים וכן שלמים באהליהם עליו ועל דרכיו. הציונות החדשה לא נשאה חן בעיני רבים. המעשים היו נראים כ“בוגדים”. והושרו אז גם על כך איזה שירים ונכתבו איזה מאמרים. אבל “מתנבאים” כאלה, המעפרים בעפר בהזדמנות־של־כשלון, כשמעי בן גרא המקלל, לא קמו אז. ובחודש אלול לשנת תרס"ז בהאג, בימי הקונגרס, כת ביאליק איזה שיר: “הולכת את מעמי” –

וכדאי הוא שיר זה עד היום, שאורי צבי גרינברג ישננו לעצמו בעל־פה. לא יזיק. השורות שקטות, שקטות.

לא ברעש ה'.

אבל יש עוד מומנטים, שמן הראוי לעמוד עליהם.

מעיירות של גליציה או פולין באו צעירים לארץ־ישראל וחיים כאן חיי חופש ללא דיכוי, לאחר שנתגלגלו ערירים ומיותמים בכרכי אירופה. גם תוכן משהו נוסף לחייהם, וגם ערך (ואילו לא היו משננים לעצמם, כי נביאים הם, משוררים הם, היו יכולים לסדר גם את חייהם פחות או יותר. – הה, איזו ביטויים “בעלי־בתיים” אלו!…) והנה לזה הם קוראים: “לחיות ולשאת בסבל מבחר שנות עלומנו בבית־ישימות זה”.

הבל הבלים. זוהי טענת דז’יקה ונאליבקי במהדורה רוחנית־שירית. – “בתי, הוי, היתה פורטת שם בווארשה על פורטופיאנה”, טוען יהודי מווארשה, שראה פורטיפיאנה בוודאי בבית איזה “פריץ” פעם בחייו….

ואם באים בטענה על הבשר הפיסי, שירד במשך השנה בעשרה קילו “בבית הישמות”, הרי יש החפץ לענות: בווארשה מבשלים יותר טוב. זה אמת. ואפשר לחזור לווארשה – ואף־על־פי “שתעודת־הלידה הושלכה לתוך הים, שכן היא כתובה באותיות לאטיניות”…

אבל עוד אחת: הפוזה של “הגנדרנות הקוקיטית”, זו שיש לה רק מטרה אחת – להכניס סוף־סוף בראשנו בעל כרחנו, שהוא, אורי צבי גרינברג “אחינו” (כמו שנאמר בהקדמה ל“אימה גדולה וירח”) הוא “אוניקום”, הוא איזה “יוצא מן הכלל”, המדבר תמיד בלשון “אנכי” ו“אני” – פוזה זו באמת חדשה היא בתוכנו. במעט החל בזה לפני ג' ד' שנים משורר צעיר אחר בתוכנו – וברב, ובקולי קולות, ממשיך בפוזה זו בעל ה“סדן”.

האחרים הם “אינוואלידים” רוחנים, והוא “יעמוד בהזדכבות”.

האחרים עומדים ב“בצה רוחנית”, והוא באטמוספירה של “יצירה חיה”.

ווייצמאן עמד על הר הצופים ב“קפאונו הגא”…

הקולונל קיש וד"ר גליקסון אוכלים ארוחת לילם (כנראה: “היריקה לתוך הפה”, הנזכרת קודם) עד גמירא, – אבל לחמו שלו אפל מאד, ובית־הבליעה שלו מכווץ.

ב“הפועל הצעיר” הוא תופס, “כפי דעת סופר אחד מקנא” את מקום הכבוד.

וכך הלאה, וכך הלאה.

וההצלחה אמנם מתחילה להאיר לו פנים, והפוזה משחקת לו: בעתון המצויר “המזרח” נדפסה תמונתו בתור “בעל אופי”, ומדן ועד באר־שבע יודעים כבר כמעט הכל את שמו. ואולם כשידעו כבר כולם־כולם, “שיש נביא בישראל”, מה יהיה אז?

אז, חושב אני, יחזור, אם באמת ובאמונה יש לו מה לומר, אל ד' אמותיו שלו, אל אותן ד' האמות, שרק בהן ומתוכן נוצרת היצירה, יצירת האמת, המסוננת, זו שאינה מבטלת ואינה משוועה, אלא מפללת ביחידות ללא פרסום מותנה מראש, ו“שלא על מנת לקבל פרס”. כל פרס.

[תרפ"ה]