האילוסיה שבדמיון הנבואי היא בערך כזו: הפטיש, פטיש כל הארץ, “הפטיש החזק”, הנהו הוא עצמו, אורי צבי גרינברג, העורך, המוציא, הכותב; הברזל־החומר נגוע־החוּלדה, הקהה, הדורש ליבוי, הננו אנחנו, כל בית־ישראל – והסדן הוא עתונו מחברתו – “דוקומנט המחאה”.

ככה, בערך, סידר לו הוא עצמו את תפקידו הנבואי ב“בית־הישימות”־בתל־אביב־נורדיה, או “בבית־הקפה של הסופרים והאמנים ברחוב נחלת־בנימין” בשנת תרפ“ה לאלף השישי. ומכיון שנטל על עצמו תפקיד כזה, ועורך אין שיהא מוחק את אשר טעון מחיקה ויהא גונז את אשר טעון גניזה, הרי הותרה הרצועה, והוא מכה ומצליף, הצל ופצוע – “מוכיח בשער” ל”שנת תרפ“ה”!

ואולם דומה, כי אם אין תפקיד קשה מלהיות נביא, הנה אין גם, מאידך גיסא, תפקיד קל מזה. אין קל מלעמוד בשער־בת־רבים בפוזה של “אכן חלינו הוא נשא” ולהכריז “אני עני מאד”, בבחינת רק “אזור עור אזור במתניו”.

ואולם כיום, “בשנת תרפ”ה", אנחנו אומרים לעלם עברי צעיר, הצועק “אני עני מאד” (ואפילו אם היה בא מנצרת גופה, ולא מלמברג או מקראקא): לך לעבוד! קצור, בצור, קטוף, סבוב גלגלי מכונה – ואם רק עברית יודע אתה, סדר “שעורי ערב” לפועלים, המדברים רוסית וז’רגון; ילמדו הם, ואתה תמצא לך את לחמך!

כי אכן מן הראוי לומר פעם את הדבר כהוויתו: בשנים האחרונות נתרבו בארץ (וביחוד “בבית הישימות”, בתל־אביב…) הרבה מחוסרי־עבודה מסוג זה – מאלה החושבים, כי יש להם הרשות להיות מחוסרי עבודה והולכי בטל: הנה עוד מעט קט, ואני אחבר שיר, שישנה את מהלך כוכבי־הלכת!… הנה עוד אחת מעט, ואני אשלח על פניכם פואימה, שתזעזע מצוקי־ארץ!… ועוד לפני כמה ירחים כתב לי סופר אחד מאותו “בית־הישמות” כדברים האלה: "תכבד העבודה על האנשים! העבודה נחוץ, שתכבד עליהם: ילכו לקבוצה, יעבדו בשדה או בבית (ואפילו הגזוז המקולל טוב מן הבטלה!) והעיקר: יעשו משהו, כל־שהוא, ואל יטיפו ואל יילחמו בטחנת־הרוח, שאינה טחנה… ואז גם יכתבו פעמים גם שירים טובים… כי הרי אי־אפשר, שיהא אדם נוטל עליו תפקיד לשיר במשך שנים רצופות “בעיר ההרגה בוואריאציות שונות”.

ונביאים – משחרב בית־המקדש אין נביאים. יש מתנבאים. טחי־תפל, ומטיח־תפל מעשה־צבעונין יכולים להתפעל עלמים מסוג ידוע, שהפראזה הגדולה דרושה להם למוטו לחייהם מחוסרי הבסיס, ואם כיום, ב“שנת תרפ”ה", קם עלם עברי, נער־עורך, (ויהא זה במובן העליון: “כי נער אנכי”…) ומוציא עלון, שבו אינו חש לכבודם של אחרים, ומתעלה ממרום הבטלה שלו בגאווה ובגודל לבב – “הגיעה השעה שנבאתי לה” – על עבודתם ומעשיהם של האחרים, הרי ראוי בכלל לבדוק בציציות טליתו זו, שהוא מתעטף בה השכם והערב, אם כשרות הן ציציות אלו או פסולות.

“הכאב”, “הכאב” – כל שעומד ומכריז על כאבו בשוקים וברחובות חשוד, שאין כאבו גדול כל־כך.

ואף גם מי שמכריז על קדושתו מבית־אבא, אינו קדוש כל־כך.

“מיר שבת־קודש’דיקע יידן”. לא, לא. אבא שלי וסבא שלי לא יצרו את הביטוי הזה. זה זיוף. הוא, העורך, עשאו וכתבו דוקא בז’רגון. הם לא עשו עצמם קדושים זוהי פראזה.

וכך מלאה החוברת הזאת את הפראזות המתקדשות־המלאכותיות עד ללא־נשוא.

“העתונות הבוגדה” נקראת ב“דוקומנט” עתונות ארץ ישראל כולה עשרות פעמים.

“דיפלומטיה רמאית” נאמר שם, ובנוגע ל“בית הלאומי” כתבו ידיו של העורך באותיות פזורות: “אנכי, ששנאתי את המלה הזאת, ולא טמאתי עטי בזו”…

ועל עצמו, על אורי צבי גרינברג, נאמר שם, שבארץ־ישראל אבדו ממשקלו עשרה קילו בשר; שבדמו נובע דם סבא, השרף מסטרליסק, ושמהשרף הזה בא לו רוגזו והתלהבותו, ושבשורת־המורדים שאת זמן בואם הוא חש, יהיה הוא לא האחרון וכו'.

ואנחנו, כיום, בשנת תרפ“ה, חייבים לקרוא את כל־זה ולהאמין, כי גואל בא אלינו דרך בתי־הקפה הברלינים והגליצאים ל”בית הישימות" –

לא נאמין.

ואולם מאמינים אנחנו לדבריו של אורי צבי גרינברג ב“סיפא דקרא”. שם נאמר: “מעבר לכלי־העבודה הקדושים על אדמת א”י הנחרשת הכל טמא ומר" – וגם “החוברות לביטוי” בתוך ה“כל”! אף זו “עתונות בוגדה”! אין יוצא מן הכלל! אני ואורי־צבי גרינברג שנינו צעירים יהודים הננו, האוהבים את המלה העברית, את ארץ־ישראל ואת כל אשר הושג ויושג בספרות העברית ובארץ־ישראל העברית. וגם את ווייצמאן צריך לאהוב, וחייבים לכבדו; ואוסישקין הכפיל השנה את רכוש הקרן־הקיימת לישראל; ו“השלוח” ו“הפועל־הצעיר” וה“קונטרס” ו“דבר” אינם “עתונות בוגדה” – וצריך רק לעבוד, רק לעשות משהו –

והוצאת חוברות “מחאה” כאלו איננה עבודה.

וצמריך לנסות פעם לשתף עצמו לא רק בתוך ריתמוס המלים: “כלי העבודה הקדושים על אדמת ישראל הנחרשת” – אל גם לתוך ריתמוס העבודה עצמה, ואז יבוא החיוב הממשי, ויֵאוֹר לו לאורי צבי גרינברג בתוך הערפל, אשר הוא שת על עצמו כל הימים.

ואז –

אז, תבוא גם השירה. זו שאינה פונה לאדריסה של גליקסון וקליינמאן או ווייצמאן, אלא זו המתעלה על המעשים וחושפת את הרוח הקדושה, המרחפת על המעשים, על כל המעשים.

גיטה חי בתקופה סוערה. אקרמן שאלו פעם: “היאך אינך סוער אף אתה בסערה?” (איני זוכר בדיוק את סגנון הדברים) ואז ענהו גיטה: הנה כתבתי את "הרמן ודורותיאה, –

לא ברעש ה'. בכל אופן: לא רק ברעש.

ואורי צבי גרינברג נכנס ברעש, בסופה ובסערה.

ולואי ואתבדה: הוא “יצא בחשאי”, כביטוי של אחד־העם…

והיה פעם אחד בספרות העברית – אחד הכואבים – שקדם לאורי צבי גרינברג. י. ח. ברנר.

אבל הוא – הוא “לא עשה עצמו אלהות”. גם לנביא לא הכריז עצמו. הוא התהלך לצדי דרכים אבלות, והיה מדבר בקולות הפנימיים ביותר. ואף־על־פי־כן גם הוא נתבדה. הקורא כיום ב“מכאן ומכאן” או ב“בין מים למים”, יכול להווכח" בזה. ורק דוגמה אחת: אילו היה הוא יודע, למשל, כי תקום בארץ בקרב הימים הסתדרות עובדים כזאת, ובמספר חברים כזה, היה כובש בודאי הרבה מנבואותיו. ואילו על עצמו לא דיבר מעולם. ואף־על־פי שכל ספריו, מ“בחורף” ועד השורה האחרונה של “שכול וכשלון” מלאים רק את עצמו, אין שורה בספריו, שבו יזכיר בגוף ראשון את עצמו, כדבר בעל “הסדן” רתת: “חייבתי את עצמי לעמוד כאן יחיד” וכו' וכו'…

הכאב בביטוי, ואפילו ב“מחאה”, הוא הכאב שמסתנן תחילה דרך המסננת היחידה, נפש המשורר־האמן, והוא מוגש אחר זה בטהרו, מסונן. ואילו העומד ומתריז דברים באדריסה קבועה –גליקסונים, קליינמאנים! – הוא לא נביא ולא משורר אלא – וכאן אומר אני מלה בלתי־מזויפת, בשם אבא וסבא מסטרליסק – לא “שגץ” בלבד.

לפני כ“ד או כ”ה שנים, בעוד הרצל בחיים, לאחר מעשה אוגנדה ולפני מעשה אוגנדה, ריננו רבים וכן שלמים באהליהם עליו ועל דרכיו. הציונות החדשה לא נשאה חן בעיני רבים. המעשים היו נראים כ“בוגדים”. והושרו אז גם על כך איזה שירים ונכתבו איזה מאמרים. אבל “מתנבאים” כאלה, המעפרים בעפר בהזדמנות־של־כשלון, כשמעי בן גרא המקלל, לא קמו אז. ובחודש אלול לשנת תרס"ז בהאג, בימי הקונגרס, כת ביאליק איזה שיר: “הולכת את מעמי” –

וכדאי הוא שיר זה עד היום, שאורי צבי גרינברג ישננו לעצמו בעל־פה. לא יזיק. השורות שקטות, שקטות.

לא ברעש ה'.

אבל יש עוד מומנטים, שמן הראוי לעמוד עליהם.

מעיירות של גליציה או פולין באו צעירים לארץ־ישראל וחיים כאן חיי חופש ללא דיכוי, לאחר שנתגלגלו ערירים ומיותמים בכרכי אירופה. גם תוכן משהו נוסף לחייהם, וגם ערך (ואילו לא היו משננים לעצמם, כי נביאים הם, משוררים הם, היו יכולים לסדר גם את חייהם פחות או יותר. – הה, איזו ביטויים “בעלי־בתיים” אלו!…) והנה לזה הם קוראים: “לחיות ולשאת בסבל מבחר שנות עלומנו בבית־ישימות זה”.

הבל הבלים. זוהי טענת דז’יקה ונאליבקי במהדורה רוחנית־שירית. – “בתי, הוי, היתה פורטת שם בווארשה על פורטופיאנה”, טוען יהודי מווארשה, שראה פורטיפיאנה בוודאי בבית איזה “פריץ” פעם בחייו….

ואם באים בטענה על הבשר הפיסי, שירד במשך השנה בעשרה קילו “בבית הישמות”, הרי יש החפץ לענות: בווארשה מבשלים יותר טוב. זה אמת. ואפשר לחזור לווארשה – ואף־על־פי “שתעודת־הלידה הושלכה לתוך הים, שכן היא כתובה באותיות לאטיניות”…

אבל עוד אחת: הפוזה של “הגנדרנות הקוקיטית”, זו שיש לה רק מטרה אחת – להכניס סוף־סוף בראשנו בעל כרחנו, שהוא, אורי צבי גרינברג “אחינו” (כמו שנאמר בהקדמה ל“אימה גדולה וירח”) הוא “אוניקום”, הוא איזה “יוצא מן הכלל”, המדבר תמיד בלשון “אנכי” ו“אני” – פוזה זו באמת חדשה היא בתוכנו. במעט החל בזה לפני ג' ד' שנים משורר צעיר אחר בתוכנו – וברב, ובקולי קולות, ממשיך בפוזה זו בעל ה“סדן”.

האחרים הם “אינוואלידים” רוחנים, והוא “יעמוד בהזדכבות”.

האחרים עומדים ב“בצה רוחנית”, והוא באטמוספירה של “יצירה חיה”.

ווייצמאן עמד על הר הצופים ב“קפאונו הגא”…

הקולונל קיש וד"ר גליקסון אוכלים ארוחת לילם (כנראה: “היריקה לתוך הפה”, הנזכרת קודם) עד גמירא, – אבל לחמו שלו אפל מאד, ובית־הבליעה שלו מכווץ.

ב“הפועל הצעיר” הוא תופס, “כפי דעת סופר אחד מקנא” את מקום הכבוד.

וכך הלאה, וכך הלאה.

וההצלחה אמנם מתחילה להאיר לו פנים, והפוזה משחקת לו: בעתון המצויר “המזרח” נדפסה תמונתו בתור “בעל אופי”, ומדן ועד באר־שבע יודעים כבר כמעט הכל את שמו. ואולם כשידעו כבר כולם־כולם, “שיש נביא בישראל”, מה יהיה אז?

אז, חושב אני, יחזור, אם באמת ובאמונה יש לו מה לומר, אל ד' אמותיו שלו, אל אותן ד' האמות, שרק בהן ומתוכן נוצרת היצירה, יצירת האמת, המסוננת, זו שאינה מבטלת ואינה משוועה, אלא מפללת ביחידות ללא פרסום מותנה מראש, ו“שלא על מנת לקבל פרס”. כל פרס.

[תרפ"ה]