אביגדור פויירשטיין הוא בעל טמפרמנט. יש לו מעלות אחדות של חום טבעי יותר מאשר לאחרים. אבל מה עושה הוא? – הוא הולך ומוסיף לו על אלה חום מלאכותי ומרתיח עצמו. הוא עושה לו תפקיד. והנה הוא משחק על הבמה בתפקידו, בחוּמו. ובזה יש מן הפגם והפוגם.

אין ספק ואין ספק־ספיקא: ההוספה שלו ב“דואר היום” לא תצעיד את הספרות העברית אפילו שעל אחד קדימה. הספרות לא נעשית – ובעיקר לא נוצרת – בשוק. לא. עוד שילר אמר: “היוצר מתהווה בתוך הדממה”. כך היה מאז, וכך יהיה לעולמים. ואין הדבר תלוי כלל ביאמבוס או בטרוכיוס או בהכסמטר, או – “בריתמוס הפנימי של התנ”ך“. יש הנחה מוקדמת לכל אלה: היוצר־האמן. אם זה ישנו, יש הכל. ואם זה אינו, אין כלום. ופויירשטיין אוהב את השוק כשהוא לעצמו, מעצם הוויתו הטבעית, והוא אוהב את הצעקה כשהיא לעצמה, ואולם כוח אין לו להפוך את הצעקה הזאת לאמנות. ואם אין זה, אין כלום. יש רק מלים ומליצות, כשיריו שלו עצמו ב”דואר היום", ויש פולמוס צעקני בלתי נאמן, כתשובתו האחרונה לאהרונוביץ.

“טשרניחובסקיות” ו“פיכמניות” – זהו האבק, שהוא זורק לתוך עינינו ורוצה להראות לנו את “מעלת חומו” שלו, המלאכותית. אמנם כן, טשרניחובסקי הוא ההפך מכל זה אשר הולם לרוחו של פויירשטיין. זה אמת. הוא אמן. ומכף רגלו ועד קדקדו. ובנידון זה דומה לו גם פיכמן: אף הוא אמן; מבקר־אמן, שלא ידע את השוק ואת הצעקה, ומשורר שקט ורך, שיש שורות בשיריו, שהן אבלות יותר ומעוררות את הנפש הרבה יותר מאשר סימני־הקריאה של פויירשטיין. וגם ב“הרמן ודורותיאה” יש שורות כאלה, ובפסוקים השוקטים: “באשר תלכי אלך, ובאשר תליני, אלין, עמך, עמי, ואלהיך אלהי” יש עצב יותר מאשר בסיפורי פויירשטיין ואחרים, המספרים על קציצת־ראשים ועל הרג־נשים באונגריה…

זו כוחה של האמנות הטהורה (ואל נא ילעג לזו מר פויירשטיין. זוהי גם האמת הטהורה). ואולם מהי ההגדרה לזו? – אין הגדרה. בנפשנו היא. גם בנפשו של פויירשטיין. אבל הוא מתכחש לה.

וכאן הסיבה לשנאה, ומכאן הטחת־הדברים כלפי טשרניחובסקי ופיכמן. ר' עקיבא כשהיה עם־הארץ אמר: “מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור”.

פויירשטיין חולה במחלת־הספרות. זה אמת. כאב לו בלבו. והוא שואף ללב חדש, לחזון, לנבואה. ואולם הוא מרגיש נאמנה, כי אין לו אלה, כי הוא רק שואף והורס אל אלה – אבל לנו הוא אומר בלי הרף: יש לי, יש לי.

ומכאן גם החיוב שלו, הצעקני, המעלה אבק, לתחיה שלנו, היום־יומית להצהרת בלפור, הקדושה־הגדולה, ולכל הקטנוּת, המתהווה ושלא מתהווה, וגם – ל“דואר היום”.

במקום נבואת־אמת היה בא תמיד, מאז ומעולם, חזון השוא: “שלום שלום”! –

“מצא חן במדבר” – יש רק פעם אחת בכל ספר ירמיהו, ואביגדור פויירשטיין, להבדיל, נטל עליו לנבא כל הימים: “מצא חן; מצא חן”.

דוד שמעונוביץ (אף הוא מאלה אשר אמנים ייקראו, ואשר גם אתו משלים פויירשטיין בקושי רב) שר על ארץ־ישראל:

ואנו מאמינים לו (ואף־על־פי שהדברים נאמרים באותו ריתמוס נושן…), מפני שזוהי אמת ומפני שניתן לזה ניב אמת ואמנותי, ומפני שאין כאן צעקה, אלא צער אמת, הנלווה אלינו תיכף עם קריאת השורות הראשונות.

כשבא העלם בן י"ח חיים־נחמן לראבניצקי והביא לו את “אל הצפור” היתה גם בזו צעקה גדולה עם בשורת־הגאולה, אלא שהוא לא צעק. ואנו מאמינים לאלה ואוהבים את אלה ההוגים, הנכנעים בתוך עצמם וכובשים נבואתם. אחריהם מהלך לבנו.

גם אני מאמין באמונה שלמה בתחית־ישראל על אדמת ישראל. אבל אינני רואה אותה עתה לא כאפוס ולא כצעקת־פאתוס שירית. אלגיה היא זו. מעט זרעים ודמעות הרבה; הרבה דמעות, והקציר עוד רחוק, ועל אחת־כמה־וכמה שירת הקציר. יש איזה דבר. ודאי יש. איזה משהו, שלא ניתן עוד להגדירו, שאין למצוא לו עדיין ניב־אמת. רק מעין אותו החיוב הזעיר, הערפלי, שניתן לו עד היום בטוי בצורה נאמנה באידיליות מארץ־ישראל של שמעונוביץ. יותר אין. ויותר לא יכול לתת גם פיכמן, כי הנותן יותר – מגזים ומזייף. מתהלכים איזה אורות ואיזה צללים בארצנו; בודדים עם דמדומי־ערב – והם צועקים: מחנות. יש מעט תינוקות בריאים ומעט־מעט־מעט עברית – והם משוועים: מהפכה. ואולם יש נפנוף דגלים צעקני ומחריש אזנים ומטמטם את הלב, והדובר־אמת־בלבבו צריך ורוצה לצעוק חמס על זה, אבל שפתו נאלמת, כי אין קהל מאזין לניב אמת, וכאן הסיבה לפובליציסטיקה שלנו בארץ בדלדולה, כאשר ביאר נאמנה אהרונוביץ בהערותיו הנכונות והאמיתיות באותו מאמר.

ועל הגולגולות הרצוצות באוקרינה ובאונגריה אין שרים אצלנו. נכון מאד. אבל אין לשאול על כך ולהתמרמר. כנראה, שאין מי שישיר, אין כוח. ובאופן מלאכותי אין ליצור את השירה הזאת, כי תהיה אז – מלאכותית. ואולם אני מאמין באמונה שלמה, כי השוועה הנאמנה עוד תבוא. והיא יכולה למצוא לה ביטוי אפילו באיזו אידיליה או בּאלאדה, ואפילו בריתמוס הנושן של היינה…

וגם במשורר העברי החדש, משורר התחיה, אני מאמין כי יקום. אבל אם יזמינֵנו מר פויירשטיין, כי נצא אתו אל השוק ונצבור אתו טיט ורפש ונעשה יחד גולם־משורר־העתיד לא נלך עמו. (תרפ"ד)