(הרהורי קורא)¹

מן העיירה הקטנה יספר לנו גם ברדיצ’בסקי בעשרים וארבעת סיפוריו של ספרו החדש “מהעבר הקרוב” (הוצאת “הספר”, וארשה תרס"ט). אבל כאן עומדות רגלינו במקום אחר, אחר לגמרי.

לא כל קורא יוכל לקרוא בבת־אחת, ואפילו בזה אחר זה, את כל כ“ד הסיפורים אשר לפניו. כי רוח אחד ובלתי־מתחלף להם. חד־גוניות, מונוטוניות – היה אומר אחר; חזרה חלילה וכפל־דברים – יקרא לזה עוד אחר. ובאמת, כל היצורים השונים כאן כאילו מחומר אחד קורצו. אותו השר והרוזן היהודי, או למצער, הקצין, אשר סחרו פרוש על הכל, ופתאום יישבר מטה־עֹשרוֹ והוא “יורד” – זה הדבר וכל יחוסי־הדבר הנם גם ב”צללי־ערב“, גם ב”נידויה של מתה“, במקצת גם ב”קדיש“, באגב־אורחא ב”ראשי־אבות“, ושוב קצת ב”שלוש מדרגות“, עם אנקה והטחה קורעת־לב בסוף, ועוד בקצת שינוי לאידך גיסא ב”זאת הפעם" וב“לא בא אל החוף”… אותה הצעירה היפהפיה הישראלית, אשר “כמטע זר תחיה נפשה ברחוב היהודי וכנגינה אילמת”, ולרוב היא נשואה להדיוט, אנו מוצאים בהרבה מהסיפורים הנקובים וגם ב“שאלה” ועוד… ענין עצמיות הבתים וכל המסתעף מזה, שהמשורר נוגע בזה באהבת־חיים מרובה, נמצא גם הוא כמעט בכל סיפור וסיפור: בראשון וב“ראשי־אבות” וב“עולם עובר” וב“בתים”, וב“זאת הפעם” וב“מחיצה” וב“ימי־קיץ בסתיו”. שפה אחת ודברים אחדים.

ועוד זאת: בשתי מערכות נותן ברדיצ’בסקי את סיפוריו הפעם. אבל – כמו ב“ספר הסאטירות” של שטיינברג – תם הוא הקורא ולא ידע, מה יש במערכה אחת שאין בחברתה, ומפני מה “אהבת־הנעורים” הקרתנית, המשכילית, והעליה “לארץ־אבות” של יעקב השו"ב, שני הסיפורים העומדים ראשונה במערכה השניה, ואין צריך לומר שאר הסיפורים, שיש בהם שוב עניני עיירה ואנשיה ובתיה, לא יכלו לבוא במערכה אחת עם הקודמים להם?

ברם, כמו הנער המתחקה על ביתו של שמעון איש־שלום (כל הנפשות העושות בספר הזה שמותיהן ביבליים משום־מה) בסיפור “צללי־ערב” ניגש אל השולחן העגול של שיש כהה, “ממשש אותו מכל צד וקריר לו כמגע בעולם שלא ידע פירושו”, כך הוא לפעמים הקורא היורד לנבכי שירתו של ברדיצ’בסקי.

כי שירת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שירת “מחנַיִם” ו“עורבא פרח”, שירת “שני עולמות” ו“ספר־חסידים”, שירת “מעבר לנהר” ו“מבית ומחוץ”, הרי היא שירת ההתגשמות של הרבה מצדדי החיים ורפרופי החיים, שלכאורה אינם נתפסים כלל במלים. תועים, תועים אותם החזיונות הערטילאיים בחלל־ההוָיה, ויד איש לא תשלט בהם להלבישם גידים ועצמות. בא ברדיצ’בסקי ומצרף אותם ומאסף אותם הביתה בלהטי־קסם הגלויים לו לבדו.

נפלאים הם להטיו של ברדיצ’בסקי. וקסמם המיוחד צפון ביותר בספרו האחרון הזה. לכאורה, פסוקים פשוטים, עממיים, פרטים שונים, לא תמיד דקים ביותר, ובתוכם בּרבּריסמים לשוניים, סגנוניים (“לוֹ היה הרגש”, “בשרוֹ עליו התכווץ”, “הרחוב האחד שׁשֵׁם ניתן לו ונקרא בשם”, “הנשמה השׂרתי אשר בקרבה”), ולפתע מקרא יוצא מידי פשוטו, ומן הצד אִמרה יוצאת־דופן (“אביגיל לקחה את הנערה בתמהון־יפיה, כי רחצה למשעי”) ולבסוף שרטוטים אחדים, לרוב יהודיים בעצם, לקוחים מתוך־תוכה של המסורת היהודית, חודרים עד עומקי־העמקים, עד תהום־התהומות – והרי אתה כבר ברשתו האגדית, ברשתו של ברדיצ’בסקי.

לפנינו – עשרים וארבעה סיפורים מהעבר הקרוב. ואולם כל אלה העוברים לפנינו בסיפורים האלה אינם, בעיקר, אנשים מעולם־המציאות ממש של העבר הקרוב, אשר נשנא אותם על עלילותיהם, באשר אין להן שחר, או אשר נדון אותם לכף־זכות או לכף־חובה, אם הרעו או היטיבו. האנשים כאן אינם אלא כעין חלק מארג החיים והסודיות שבארג זה. יותר נכון: כאן אין אנשים כלל, בעצם – צללים ורוחות לפנינו, צללים ורוחות, אשר קרמו בשר ואשר סוד החדוה והצער, סוד החיים והמוות בכנפי שמלותיהם…

“מעשים דורשים מאתנו, המספרים”, אומר המחבר בראש מערכה שניה בטוֹן המיוחד לו לבדו, “תיאור מעשים מאורגנים בחיים, חזיונות משולבים ושאון־העשיה הנשמע ונראה. ומה המה כל אלה, אם לא סכום הנפש הסובלת וחביון־הצער שבאלה. בלי נפש ובלי מיצוי היסורים שבנפש אין ערך להחזיונות והמעשים”.

וכוחו של המספר ברדיצ’בסקי הוא, אמנם, בזה, שבפשטות מצוינה ובגילוי שבהסתר הוא מוסר לנו את “סכום־הנפש וחביון־הצער”. הוא חושף את הטמונות המפכים בחזיונות וטוֹוה קורי־אגדה בתוך המעשים. “ויברא ה' את ממלכת העולם והחיים השונים למיניהם, ויקח צרור־צרור ויתנם ביד איש־איש למשמרת”. “צער הימים והנפשות, חזות־החיים הקשה יתאחדו ברגעי יצירתו להמיה מסותרת ולתפילה בלי אומר”. ממש כמו שהיה בשעה שבא ההולך לארץ־אבות להיפרד מדבוֹרה העניה…

מעירו הקטנה יספר לנו ברדיצ’בסקי. ונפלא הדבר: הוא, הרחוק. בעל הקרעים הגדולים שבנפש, בעל הקרעים “הם ואנחנו”, הקרעים שאינם מתאחים, נעשה לשעה זו תמים את עיירתו וקרוב לעלילותיה, לרוּחה, ל“דרכי בני ישראל בימים ההם” – “אל תגעו באשר להם”. רק לעתים רחוקות יעבור צל של היתול, היתול שלא בכוונה, על פתחי פיו. יראתה של שרה־ריבה־חנה את החמץ ומלחמתה הקנאית בו כבאויבה בנפש (“ארבעה דורות”), “עקשנותה”, לפי מושגי הסביבה, של שושנה המתה לבלי לתת את ילדה – לפעמים גם שרטוטים המעוררים צחוק ממש, צחוק מקרב לב. אולם גם היתול זה – כמה טוב הוא, כמה רחוק הוא מכל גסות צורמת. כי אכן כלל וכלל לא להתל כוונתו של המשורר אלא להגשים לפנינו צורות־חיים במיצוי היסורים שבהם, להראות איך אותן הצורות מתגלמות בחלל ההוָיה… ומזה איני מוציא אפיל את הרשימה “לפלגות עיר”, וכיוצא בה, שלכאורה אינה אלא פיליטון.

יש שבעל־הסיפורים כאילו מַשלה את נפש־עצמו, כי מטרת כתיבתו היא אֶתנוֹגרפית, קוּלטוּרית. מנדלי־מוכר־ספרימית. “הנה אנו הולכים וקם דור אחר: יֵדע גם הדור ההוא מהדור הקודם על־ידי קרי וכתיב” – כך מקדים ברדיצ’בסקי למעשה “פרה אדומה”. ואולם המעשה הפשוט הזה בפרה שנגנבה ונשחטה, עם כל תמהון לב הפרה המובלה באישון־לילה, עם כל הקרב אשר ערכו בה הקצבים, ב“בקש רוח העצור מפלט לו”, עם כל אותו ה“מי יודע מה שנעשה עתה בחלל־העיר”, הנותן לכל הענין צורה של מעשה נורא וסודי – המעשה הזה גופו מראה, עד כמה מטרותיו של מסַפרנו הן יותר מורכבות… אמנם, בשרד נאמן הוא מתאר לנו אותם החיים, שאין בהם “עושר הרבה ויכולת חמרית הרבה, אלא מסורה רבה ודברים משותפים יהודיים הרבה”, אותו המקום, ש“פינת־בית קטנה ומעט פרנסה, אשה ובנים עושים את האדם לאמיד”. אמנם, הוא נותן לנו הרבה זכרונות חשובים משרידי קולטורה שעברה ביחד – כמו שנהוג באתנוגרפיה – עם איזו דברים ופרטים לא מועילים ולא מורידים, ש“לא נדע למה הם ומה לנו לדעת מהם”. אמנם – יתר על־כן – יודע ברדיצ’בסקי להיות לפה לערכין הקולטוריים של המציאות היהודית בעיירה לפני חצי־יובל־שנים, ולא עוד אלא שהוא מתאר את העולם המיוחד הזה בצבעים שלֵוים, אֶפּיים, ובביטויים היותר מתאימים לו, עד ש“כמו יהיה לנו הרגש”, כאילו הוא כולו שלו, בנו של עולם זה. כל זה אמנם נכון, אבל כל זה עוד לא הכל. כי צאו־נא ובדקו בעיירה זו שברדיצ’בסקי נותן לכם – ותיפגשו בה ובעניניה הפעוטים גם עם כל עומק שאלות החיים וההוָיה היותר גדולות, שמחוץ לתחום. הנה “יחיד ורבים”. הנה חורבנו ונפילתו של נתן־אריה, הנה “האף הכלוּי” בנפשו של הזקן נתן־נטע בן־אלעזר, אשר ביקש לו מפלט בעבודת־השם, בתענית שובבי“ם ת”ת ובשתיית תה קר… הנה האש האוכלת ביסוד־נפשו של הזקן, אשר ליהט בתוכו כלפי עצמו, להרע לעצמו ולהבעיר את עצמו – ואשר עבר על ריבעים… “אם ירצה הקורא”, הרי “ארבעה דורות” רק “רשימה”, כרשום מתחת לשם הדבר, רשימה פשוטה, ואולי גם קלושה, ואולם אם ירצה לקרוא זה כראוי, ייוָכח עד כמה עמוק כל קו וקו, עד כמה צועק בכל קו וקו “קול הדם הוא הנפש”, העובר מדור לדור, ובאיזו קוים בכלל משתמש המשורר “להראות את רוחה וצביונה של כל בריה…”

“אם אין סובין אין קמח”, ובחיבה פיוטית מתמכר ברדיצ’בסקי לתיאור האנשים הפשוטים – “בלי קפיצות רבות ובלי דמיונות” – בעלי התכונות הרגילות, העדריות של העדה. ואולם איזו התרוממות־כוחות מיוחדת מורגשת אצלו בבואו לעסוק בתכוּנות כעין אלו שב“ארבעה דורות”, או ב“ראשי אבות”, ונתינת־לב מיוחדה – בגשתו אל מנודיה ובודדיה של העיירה. בנוגע לאלה האחרונים, הרי הוא אוהב לפעמים לזווגם ולרכך את הוָייתם הקשה בקורבת־נפשות. ככה הוא עושה ב“שני רחוקים” (מערכה ראשונה) וככה ב“בודדים” (מערכה שניה) ובעוד מקומות.

נתן־אריה ב“קדיש” (או “שני רחוקים”) הולך ומבעיר בעֵרה בבית־התפילה החדש של החסידים מקנאתו לשלמות־חייו ולשלמות־עירו, שהיא היתה עמוד־חייו – ויד אֵל קנא היתה בו ובביתו. הוא הוחרם, כדבר המובן מאליו, בעיני עצמו ובעיני אחרים, זקן לפני זמנו ויהי כאילו נקבר חיים. ובאותה עיר עוד בעל־מועקה־בנפש אחד, נער שלא יכול לסגור עצמו במסגרת־העיר ואָיַב את הלימוד, עיקר־חייה של העיר. ו“נסתרים דרכי ה'”: לנער המודח הזה היה שיח ומשא־נפש למבעיר המוזר, וכשמת הלז, ואיש, כמובן, לא בא ללוותו, הנער מתנער ואומר קדיש על הקבר הכרוי, לחרדת לב הקברנים. – – –

ברדיצ’בסקי יש שהוא מגבב דברים ובא בויכוח עם הקורא: “המעשיה קצרה”; “התחת אלוהים המתאר”; “המספר אינו מוצא לו די מלים להביע גועל־נפשו”; “אני המספר לא הייתי שם”. ואולם כשאתה קורא את הסיפורים, נדמה לך, שזה מתאים מאוד וכך צריך דוקא להיות, שגם הויכוח כאילו לקוח הוא מאותו עולם גופו המתגלה לפנינו, שעל־ידי זה שהוא משתף את הקורא למעשי־יצירתו (“הגד אתה, קוראי!”, “מה לעשות, הקורא?”), כאילו מתבטא עוד יותר תוכן העולם ההוא, שלכאורה נראה הוא מבחוץ, אבל אינו נתפס…

ויש שברדיצ’בסקי מספר בהתרשלות רגעית, כאיש שנטל עליו לבאר איזה דבר קשה, גלוי ומסתתר, והרי הוא קורא בקוצר־רוח: למה כל הדיבורים, בעוד שהדברים מובנים כל כך מאליהם… וכי לא כך?! (“זאת הפעם”, “בינתים” ועוד). אבל גם קוצר־רוח זה מתמזג, לרוב, ברכּוּת וטוב־לב של גדול־הרוח השירתי, שהכל חשוב אצלו ביחוד ועל הכל הוא שופך מזיו והוד שבעומק (“המחיצה”, “זכה בגורל”).

זכה בגורל! כל רוחה של העיירה הקטנה, ולאו דוקא בעבר הקרוב, כל מושגיה וצרכיה, כל משושה וצערה, כל פנימיותה נתונים לנו בשלושת העמודים של השרטוט הנפלא הריאלי־האגדי הזה ובקרני האורה שבמצח המאושר, אשר המקרה לזכות בתיבת־הסיגרות בת־חצי־הרובל, שהכל נשאו אליה עינים, נתן מסלול חדש לחייו…

המקרה הוא השליט. המקרה הכי פעוט, הבלתי־ניכר, הבלתי־יוצא כמעט מגדר החוק. אולם גם המקרה־האסון, המקרה המהפך, שגם הוא, סוף־סוף, נשכח ברבות הימים, אבל הנה גם לאחר שהוא נשכח והכל חוזר למסלולו, הישאר יישאר איזה צל סודי, איזה הד נמשך. חוה, אשר מילאה לב שמעון רגש של מציאות, שלא ידעו אותה אבותיו ואבות־אבותיו, נפלה על מפרקתה, והנפילה היתה חזקה ותפוצץ את חייה. ויחרדו הנוסעים עד להוּמם, ויתחזקו וירימו את המרכבה וישכיבו בה את החולה. ויישאר שמעון אתה והרכּב התיר סוס אחד וירכב עליו העירה להבהיל את הרופא. והבעל כורע לשמרה. צללי־ערב! וכוכב אחד עולה ברקיע ומביט לארץ בהוד עצב. חידת־עולמים!

וממחרת היום כבר נחשבה חוה במתים. ויהי אבל גדול ובכי רב בין השכנות ורעש בעיר. טהרה! לויה! קבר־ישראל! יתגדל ויתקדש שמיה רבא! – ושמעון הולך אחרי המיטה ונושא את צערו בדממה. אין מלים כנגד מר־המות!

שמעון, אשר על־ידי חוה אשתו, בת אדונו מלפנים, ה“יורד” המנוח, כמו הרגיש טבע אחר בנפשו, הוא, אשר נשא בחוּבּוֹ על־ידי בואו בברית עמה איזו ירושה מאביה, ה“רוזן” היהודי, הוא, אמנם, אחר מותה נשא אשה אחרת, כדרך־היהודים, ויולד בנים ובנות. אבל חדר אחד בלבו סגר בעד אחרים וישם בה את זכרונה למשמרת. ופעם בשלוש שנים הוא מזדמן עם בנו מאשתו המתה, זה אשר ניצוץ בו מאבי־אמו וזכרון־אמו הוא נושא בשאון מעשיו ומסחרו “והצער ירים אותם ויקדש אותם” (“צללי־ערב”).

וב“נידויה של מתה” הרי אנו רואים שוב את משחק ההשגחה בקצין יעקב־יוסף, שכל המסופר על אודותיו, על פזרנותו ויקר־תפארתו, מטיל בלבנו צל ארוך מתקיפות ראשי־היהודים בעלי משרפות־היין לפני שלושה־ארבעה דורות. ושוב פרוש כאן איזה צל האשה הראשונה המתה בדמות יעקב הנשאר. ושוב מוצאים אנו את הנערה היחסנית, ש“כמו כוכב נופל היא מן השמים להתהלך בארץ”. חוה “בחלום־יפיה” (ב“צללי־ערב”) היתה “בקרבה כמלכה”, ושושנה, באגדה זו, לאחר שבאה לקדרון העיר, “תעתה כל היום ותבקש את המלכות שבנפשה” (הפולנים, חורי הקרקעות ואדוניה, השתוממו על יפי שתיהן, הכא כהתם). והשושנה נופלת בידי יעקב “הנער המכוער”, “בעל־החושים” הפרא. “אל תשאלו לפשר־המזל: הוא יחוד לנו חידות”. והחידה מביאה לידי התנגשות שוקטה את האצילות בת האצילות עם הגסות הפראית. שושנה ההרה ללדת מתה, ואת הילד אינה נותנת, אינה נותנת. “מי פילל משושנה עקשות כזו…”

כל הרצאת הדברים מתחילתם ועד סופם, כל המבטאים ברוח אותם האנשים ואותם העולמות, שמהם ועליהם יסופר – כל זה היה נותן כבוד רב גם לספר מעברנו הקרוב כ“פאלקסטימליכע געשיכטען” של י"ל פרץ.

מהעבר הקרוב, עשרים וארבעה סיפורים. בספר זה יש לספרותנו העברית הזכות הגמורה להתגאות.

תר"ע