(רשימה של ביקורת)¹

חותמה של האמנות – אמת, אמת ריאלית. אין זאת אומרת: אמת, שאנו עלולים לראותה במציאות המקפת אותנו, שאנו יכולים לבדוק אחריה בחזיונות חיינו יום־יום. האמת שביצירותיו האֶכּסוטיות של פּיֶר לוֹטי – למשל, בציוריו מחיי סטמבול, נאגאסאקי, איסלנד וכיוצא בהם – רחוקה מאוד מהיקף המציאות הריאלית שלנו, אינה ניתנת להימוֹד במידת חיינו, ואף־על־פי־כן ריאלית היא אף להקורא הפאריסי, הברליני או הפטרבורגי, מפני שקורא זה משתתף עם המחבר במאורעותיו ובפגישותיו הנפלאים, חי את חייו, עמו הוא עובר ארחות־יַמים ועמו הוא אוהב ונאהב. יתר על־כן: פעמים שהאמת האמנותית ממשית היא אף כשהמצייר צר לנו צורות בלתי־ממשיות כלל וכלל, כשהוא “מתפלל ביחידות”, בורא לו את עולמו המיוחד לו לעצמו, עם שמיו המיוחדים לו, עם אלהיו וצערו. בעולמו הנפלא יש שאנו חשים את נשמת הדומם, מקשיבים לתפילת הלבנה, לשיחת דקלים. לכל זה יש ערך ריאלי בשבילנו כל זמן שלא סר קסם האמן מעלינו, כל זמן שניתן למשורר, יחד עם חלום־נפשו, גם סוד־הצבעים. והצבעים בה' הידיעה: אנו קונים את עולמו וחולמים את חלומו רק כשהוא מדבר אלינו במלות היחידות והמיוחדות שאין להמירן באחרות…

ובמידה זו, במידתה של האמת האמנותית, אנו רוצים למוד את יצירותיו של מ. י. ברדיצ’בסקי, עד כמה שהתגלה בקובץ האחרון שלו.²

מר ברדיצ’בסקי פותח את ספרו בסיפור, ששמו “בין החיים והמתים”. מעשה ב“גוי”, ששמו וַסיל, וביהודי, ששמו ייצי־נחמן. פרק שלם מקדיש המחבר לגוי ופרק שלם – ליהודי. בנוגע אל הגוי הוא מספר לנו לא רק במה הוא מתפרנס, אלא גם מה יחוסו אל זוגתו: “את יארינה אשתו אינו מכה, כנהוג, אבל גם אהוב לא יאהבנה הרבה”. לא שכח המחבר לספר אפילו ש“בקיץ נושא וַסיל מעיל ישן של צמר, שכבר ייראו בו החוטים, ובחורף הוא לובש אדרת־שער של עז עם עור לבן ממעל”. ודאי נראו פרטים אלה חשובים בעיני המחבר. – ו“ייצי־נחמן, שהיה הנאמן בבית־הריחַיִם של האציל הפולני לבית דיסלדורף, היה איש ישר וירא ה'”. “בנים שנַים לו וחתנים שלושה (אל תשכחו את המספר!) וכולם הם מוצאים את עבודתם בבית־הריחים, אם כי העבודה קשה ויגעה”. ומכאן ועד סוף הפרק בא תיאור פרצופו הרוחני של ייצי באריכות. שם מסופר לנו, היך הוא עובד את בוראו, ואת האציל, והיך הוא מתפלל, “ונפשו של ייצי־נחמן, אם אינה טובה, להיפך, כעסן הוא לפרקים ואדם קשה, אבל…” וכיוצא בזה. כפי שאתם רואים, יש לכם כאן עסק בבני־אדם חיים וממשיים, שאוכלים ושותים ושאפשר לפרט את ה“פסיכולוגיה” שלהם, לספר כמה בנים וכמה חתנים יש להם, ואף במה עוסקים הבנים והחתנים. אולם מכאן ואילך מתחיל מעשה ב… שד! כן, בשד! – בליל סועה וסער של חורף תעה איכר אחד עם עגלתו כל הלילה “ויגיע עד ביתו של ייצי־נחמן להעיר אותו משנתו, כי יפתח לו הדלת ויתנהו לבוא הביתה. אך ייצי־נחמן ישן וחלומות הריחַים (?) במוחו. הוא, אמנם, שמע את הקול הדופק, אך אינו רוצה לקום, כי שנתו ערבה עליו והחום”, אומר ברדיצ’בסקי, “ינעם לגופו”. סוף דבר, הגוי הלך לו, תעה ותעה וכמעט קפא בקור. “ובמרום נכתב עליו (על ייצי־נחמן) הדבר לחטא. פוקד אלוהים כל בשר..” “ייצי־נחמן לא הוציא שנתו”. אחרי הרצאה מפורטת על סיבת מחלתו, צוָאתו והסכומים שעזב לדברים שבצדקה (רשימה מפורטת), מספר לנו ברדיצ’בסקי כי בית־דין של מעלה פתוח גם בימות־החורף, וכיון שאין משוא־פנים לפניהם קראו את ייצי־נחמן תיכף אחר קבורתו לדין… ויצא דינו ללכת בעולם־התוהו ולהתלבש כנכרי ולחפש אותו נכרי, שחטא כנגדו בלילה, ולשרת אותו כעבד, עד כי ימצא את לבבו וימחול לו את אשר עשה. ברוך דין־צדק.

וכך היה. המת קם מקברו, הלך אצל וַסיל ודפק בדלתו, שאל ממנו את בגדיו והלך ועבד בחצרו של אותו נכרי. “משפט רשעים בגיהינום”, מוסיף מר ברדיצ’בסקי לספר, “שנים־עשר חודש, אבל שנתיִם ימים ומחצה עבד ייצי־נחמן בטלקה בחצר האיכר איוַן מתקה בקרמזינה”, עד שלבסוף נתגלה לפניו, שאינו אלא “רוח”, רחמנא ליצלן, וביקש מחילה. איוַן מתקה נבהל, כמובן, ונזדרז למחול לו מחילה גמורה, ובלבד שייפטר בהקדם האפשרי ממשרת כזה, שאינו אלא שד. “ומנוחתו של ייצי־נחמן בקברו בכבוד”. תם ונשלם!

בכוונה הבאנו את פרטי תכנוֹ של סיפור זה, שלא במקרה הוא עומד בפתח הספר: אופיי הוא למחבר וממנו אנו למדים על אופן יצירתו. בו אנו רואים את ברדיצ’בסקי המספר כמעט כולו כמו שהוא. בסיפור זה, כמו בהרבה משאר סיפוריו, משתדל ברדיצ’בסקי לחקות את הסגנון האגדי־העממי. האגדה משמשת לו חומר. הוא אינו מוסר את האגדה גופה כפי שיָצר אותה העם, בלתי־מסולסלת, בלתי משורקת ומפורכסת. אינו מוסר לנו אותה בכל פשטותה התמימה, בכל מערומיה הפרימיטיביים, כבת־קדומים זו, שתועה ערומה ופראית על שדמות־יה. לא. ברדיצ’בסקי מתכוון לספר לנו סיפור ריאלי. אף החלק האגדי הוא לו דבר ריאלי. כשם שהוא מספר בפרוטרוט על וַסיל, פרנסתו ומלבושיו, כך הוא מספר לנו גם על השד ועבודתו. כשוַסיל פותח בלילה את דלת ביתו למת, שבא לבקש ממנו את בגדיו, הוא “מחכך את ראשו ואומר לו: האומנם ייצי אתה? בוא הביתה, כי קר לך!” מר ברדיצ’בסקי אומר, “שאינו יודע באיזה אופן השיג וַסיל מנעלים וכובע ובגדים אחרים”, אך זולת דבר זה הכל ברור לו ומובן ופשוט. כשהשד נתגלה למתקה האיכר, אחר שנתמלאו שנות עבודתו, “נרעש אמנם מתקה מפחד ובהלה” ואמר לו: “אמנם כן, אני סולח לך, אבל אם שד אתה אל־נא תזיקני”. זהו כל הפחד של מתקה. וכמו שמתיחסים אל ענין זה וסיל ומתקה, כך מתיחס אליו אף מר ברדיצ’בסקי גופו. אך לא כך מתיחס הקורא אל סיפור כזה. כל זמן שהמחבר מספר לנו על וַסיל ועל ייצי־נחמן בחייו, ועל ה“פסיכולוגיה” שלו, אנו מאמינים, שאנשים כאלה חיו או חיים עוד באיזה מקום שהוא, אף־על־פי שאין אנו מוצאים שום ענין בחתניהם ובניהם ובפרתם ועזם. אך מכיון שמתחיל סיפור־המעשה בשד – מה נולד בלבנו חוץ מתמהון וצחוק? בבקשה, שלא לגלות בדברַי פנים שלא כהלכה! אף פרץ מספר אגדות “מפי העם”. אבל הוא קורא להן בשמן: “אגדות־עם”, “מפי העם”, ובזה הוא קובע את יחוסו שלו אל יצירותיו הנפלאות, שאנו מקשיבים מתוכן את דפיקתו החרישית של לב־האומה בשכבותיה היותר עמוקות. אולם ברדיצ’בסקי אינו כותב אגדות. הוא כותב “סיפורים”. וכך הוא קורא לציוריו היותר ריאליים. ואף־על־פי־כן הוא מגיש לפנינו מעשה בשד. המציאות והאגדה אינן מתמזגות בסיפוריו, אלא הסיפור מתפרד ליסודותיו ולפיכך אנו מקשים על החלק הריאלי שביצירתו עם ההרצאה המיגעת ועם משא הפרטים המיותרים שבו: “מאי קא משמע לן?” – ובחלק האגדי שבה אין אנו מאמינים. ובכלל, סימן רע הוא למספר, שדורש אמונה מקוראו…

בעיירות הקטנות והנידחות של ה“תחום” פעמים שאתה פוגש באותה הבריה המשונה והנפלאה, שקוראים לה בשם “דער שטומער גוטער איד” (בעל־המופת האילם). הכל מאמינים, שאדם זר זה הוא בעל יכולת מיוחדת במינה. כי אשר יברך – ברוך ואשר יָאור – ארור, כי על־כן העויות פניו ומבטי־עיניו הם כל־כך נפלאים ומשונים: אלא – שאילם הוא האיש הזה… מר ברדיצ’בסקי מרגיש בודאי בצער החיים, בסודם ובנשימת־המוות המרחפת עליהם, אלא שהוא – “אַ שטומער גוטער איד”! חסרה לו אותה האכזריות והתקיפות של האמן, האוחז אותנו בציצית־ראשנו וביד חזקה הוא עוקר אותנו מסביבתנו ונושא אותנו, ויהא אפילו אך לרגע, אל עולם חזיונותיו ויסוריו. עינו של מר ברדיצ’בסקי אינה יכולה להבחין אותם הצבעים, שהם עיקר החיים, נשמתם, ושאם תמחה אותם ישונו פני הדברים. צבעים אלו אינם נראים אלא לעין־החוזה של הצייר בלבד. ולא מפני שהם גנוזים ומסותרים מעיני זולתם, אלא להיפך, מפני שהם גלויים ובולטים יותר מכל שאר הצבעים ועינינו הורגלו בהם ביותר. מר ברדיצ’בסקי נוהג מנהגם של קצרי־הראיה: הוא מתקרב קירבה יתירה אל פני החיים, ועל־ידי כך הוא מאבד את הפּרספּקטיבה. הוא רואה רק פרטים־פרטים, קוים־קוים, ואינו מרגיש בהיקפם, בנשמה הכוללת את הפרטים. בסיפור “משני עברים” רצה מר ברדיצ’בסקי לתאר מצב נפשי קשה ומציק באחד מימי־ה“ספירה” בצהרים, קודם שהחריב גיבורו, העלם קלונימוס, את עולמו וכיבה את שמשו: כפר במציאות־הבורא. בתחילה, כשהמחבר עומד עדיין במרחק הראוי מן המומנט המתואר, עדיין הוא יודע לצייר את הדברים:

יום מעונן היה אחרי עשרים לעומר. השמש עמדה כמו תחת (!) מחצלת של קנים. איזה כובד באויר. איחרו בתפילה של שחרית. לאוּת וחסרון־פדיון בחנויות ועייפות בחדרים. סדרת השבוע: וידבר ה' אל משה… דבר אל אהרן אחיך… ואל יבוא בכל עת… כי בענן איראה… ופרשת הגמרא: סנהדרין, פרק שביעי: המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם… מתגרדים הם המלמדים בפדחתם. יום פלאי היום!

– הרי, לכאורה, אך קוים מועטים ומרפרפים – וכבר אתה מרגיש באויר את הלחץ ולבך חש, שדבר מעציב מתרחש ובא לעולם: קלונימוס עתיד לגדף ולפרש בשם. אולם מר ברדיצ’בסקי אינו יכול לעמוד זמן מרובה במרחק הראוי מן הדברים המצוירים, והוא קרב לגשת ולהסתכל בפני החיים – והנה איך הוא מצייר אותם (האותיות המפוזרות שלי הן – א. א. קבק):

בבית אברהם התחילה הילדה הקטנה (בינתים ילדה מלכה לאברהם) לבכות ולא יכלו להרגיעה. לעומת זה(!) היה החתול מתרחץ בקרקע וינבא כי אורח יבוא גם היום. מלכה התאוננה כי אין הכל מוכן אצלה כדבעי. קלונימוס פתח מבלי משים ספר גדול מאוד, “שאגת אריה”, שהיה מונח בקצה השולחן ויסגרהו מיד. איכר מלובש עוד בשעירו הלבן ובמצנפתו של חורף הביא בר־אוָז למכירה. שכנה באה בבקשה להלוות אותה (?) נפה לקמחה ותסתכל בעוף הבריא בקנאה. שיחה החלה, ונודע כי אסתר בת מרים (שם לא־ידוע לקורא) קיבלה את התנאים מהחתן בחזרה ותעגם. עני זר פתח את הדלת, והושיטו לידו פרוטה של נחושת וילך. האמה אשר בבית נראתה ותשאל בזעף: “מה נתנו לה עתה?” – ופני מלכה קדרו… קלונימוס לקח ספר עב, “יורה דעה”, וילך עמו לחדר השני… הוא פסק מלקרוא ויעמוד על־יד החלון… כלב צהוב ומסורבל רץ לדרכו. אחריו יבוא חיש פיסח נשען על מטהו.

הרי לפניכם קוים, שרטוטים בודדים, שאדם רואה ממעל להדברים כשעיניו קרבות אליהם יותר מדי. האיכר עם האוָז, השכנה, הכלב הצהוב והמסורבל, העני הזר, הפיסח, “הספר הגדול מאוד המונח על קצה השולחן” ו“הספר העב” – כל אלה אינם אומרים כלום לקורא. אם תשמיטו מהם אחדים לא ייגרע מן התמונה כלום, ואם תוסיפו עליה כהמה וכהמה לא ישונה מראֶהָ. לפני עיני־רוחנו אינה מתרקמת מסכה אחת, שמַשרה על המומנט צל מיוחד, צבע מיוחד הרצוי למחבר. וכך הוא מפני שנתקרב יותר מדי אל הענין המתואר על־ידו. ופעמים שמר ברדיצ’בסקי מתרחק מן העצם המתואר על־ידו מרחק גדול יותר מדי, ואז נראית לו רק איזו נקודה לא־ברורה במרחבית־העולם, בלי גוון, בלי צורה. הבליטות והשקערוריות מיטשטשות, הפרטים מתמזמזים והכל נעשה מין אבסטרקציה, מין סמל ריק, שאינו נתפס בהשגתנו. “וכשהטתה את ראשה”, מצייר הוא את גיבורתו ש“בעמק”, “ונראה צוארה הארוך, נשקף היה מערפה זה רשמה (?) כמו איילת צביה בת־שנה המתמלאה תמהון בחדוַת היער”. על אותה גיבוֹרה הוא אומר במקום אחר: “אבל עוד חלק גדול היה בה מאגדת־עם. בין שמים וארץ (!) ובפינה מעולפה כמו זו שבכפר, אמנם ישתמרו נטיעים כאלה, אבל (?) הדם בא מרחוק (?)”. איזה מושג קיבל הקורא על־ידי הקוים הללו ואיזה ציור נשאר בדמיונו מן הגיבורה המתוארת?

האמן רואה את החיים ראִיה אמנותית: בכל קו ובכל תמונה הוא רואה את נשמתם וכל נשמה, כל אידיאה אינה נגלית לפניו אלא בתמונה, בסמל ידוע. מר ברדיצ’בסקי או שרואה לפניו רק איזו אידיאה מופשטת, באופן שהאנשים עוברים לפניו כצללים, בלי חיים ובלי קלסתר־פנים, או שהוא מסתכל ממעל להחיים ואינו רואה אלא את שטחיותם, שסוגרת בעדו מלחדור אל התוך הנפשי שמתחתיה. הנה יש אצלו סיפור בשם “הזר”, שיכול לשמש אילוסטרציה למה שאמרנו. אם מר ברדיצ’בסקי הכניסוֹ אל תוך הקובץ שלו, סימן שיש לו בעיניו ערך ספרותי. אדם משונה, שלפי הליכותיו ומנהגיו הוא מטורף למחצה או מטורף גמור, מבקר יום־יום אחד מבתי־העקד העבריים בעיר אירופית אחת. זר זה מושך עליו במנהגיו המשונים את תשומת־לבו של המפקח באותה מידה, שזה מתחיל לחשוד בו, שמא הוא פושע הורג־אביו, ויצרוֹ תוקפו למסרו לרשות. מי הוא “זר” זה? – הוא שותק. לא המפקח ולא הקורא אינם יודעים דבר. המספר שמר את סודו עד הדף החמישי של הסיפור, ולבסוף הוא מגלה לנו את עולם מחשבותיו של הזר, שהן באמת בלתי־מצויות. “הוא יושב בבית־מרזח בפינה ואוכל ארוחת־הצהרים בלא חפץ. מגישים לו מרק ובשר, נותנים לו לחם וכוס שֵכר. הוא פותח כיסו ומשלם שקל. כן”, אומר המספר, “הוא עושה יום יום”. יום־יום פותח כיסו כשהוא צריך לשלם שקל (באיזו מדינה אירופית נוהגים לשלם שקלים?). וכאן מספר לנו מר ברדיצ’בסקי את מחשבותיו של גיבורו אחרי המרק, הבשר וכוס השכר:

מה יאמרו המסובים לוּ ייוָדע להם, כי חלה פתאום במחלת־הרוח, או לוּ יקום וירוק לאורח בלתי־רצוי לו בפניו? – – מה היה לו חתכו את ראשו והוא עוד חי והולך? מכונת־אדם הנקראה גוף היא כמכונת־הטבע – היינו הך, ועם כל זה אין היינו הך – –

ופעם אחת, כשבא ה’זר' אל בית־המקרא ואיש לא היה שם, ניגש אל המפקח וסוף־סוף התחיל לדבר – ודיבר בלי קץ וסוף.

הגיעה עת סגירת בית־המקרא, השוער בא לכבות את המנורה, המפקח עטף את מעילו העליון ויקח את חסות־הגשם בידו ללכת הביתה, והזר מלווהו ומדבר עמו על המעלות, לא יחדל. [– –] הנה לפני פתח בית המפקח. זה יסתכל בכל פעם בחלוניו המאירים, כי תחכה לו אשתו שם, והזר עומד ומדבר.

שבח לבורא, שמר ברדיצ’בסקי חס על הקורא ולא מסר לנו את כל מבול־הדברים של המטורף שלו, אבל הוא מבטיח לנו בקיצור, שדיבר מ“עקת חייו, מעמלו ומיאושו בדבר היהודים”. יאושו של מטורף אינו יכול לנגוע אל לבנו, כמו שאינן נוגעות אל לבנו מחשבותיו על מכונת־הגוף ומכונת־הטבע ועל ראשו הכרוּת, זולת אולי פרט אחד מחיי “זר” זה: הוא קרא את הוצאת “צעירים”, ובמחשבותיו ובמונולוגים שלו הוא חוזר על כל הדברים הידועים לנו משם… גם רחם לא נרחם אותו. אין אנו רואים לפנינו אדם חי, אלא – צל, רעיון פובליציסטי, שלא נתבאר יפה. זוהי נשמה ערטילאית, שלא מצאה את תיקונה ביצירתו של מר ברדיצ’בסקי, כנשמתו של ייצי־נחמן שלו ב“החיים והמתים”. “יצירות” כאלה אפשר למצוא בפנקסיהם של המספרים, בין הרשימות והתכניות, שמשמשות חומר לסיפור.

ולמר ברדיצ’בסקי אין גם עינים לראות את הטבע. הוא מטפל בעיירות קטנות, כמו שאפשר להכיר על־פי סימנים חיצוניים אחדים – בדרום־רוסיה. ואף־על־פי־כן אין למצוא בסיפוריו אף סימן לסביבתן של העיירות, ללילות־הדרום היפים, לסתָוָיו העגומים והנחמדים. צבעיו בציורי־הטבע כבר דָהו וכהו מיוֹשן. ומלות בנַליות יש לו בשביל האהבה. האהובה היא “כעין שירה שקיבלה דמות אדם ובאה לגבול אדם” (“השמועה”). בפראזות נושנות, שכבר נתרוקנו מתכנן, הוא מתאר את סערת־נפשו של האוהב (שם). יש למר ברדיצ’בסקי ביטוי אחד: “פחד יפיה”, שהוא אופיי בשבילו מאוד. את יפי הנשים אינו מבין, ויש שאנו מרגישים את פחדו וחרדתו מפני הופעה כבירה זו. ולפיכך, כשהוא רוצה לצייר את היופי, אינו מוצא אלא מלות סתמיות. או קריאות פתיטיות, שאינן אומרות כלום. כך הוא מצייר את האם ב“עמק”: “היא היתה אשה יפה במלוא מובן המלה” ולא אהבה את העבודה הכפרית. יראה את ה' כיהודיה כשרה" וכו‘. ועל הבת, גיבורת הסיפור, הוא אומר: “חִנהּ וקסם מהלכה כמעט שלא ניתנו להיאמר. בפניה המחוטבים היתה קצת מתומת פני האם וברוחה קצת מטבע אביה, אבל עוד חלק יותר גדול היה בה מאגדת־עם”. מה אנו יודעים מ“תומת פני האם?” לא כלום! מה אנו יודעים מ“חנה וקסם מהלכה” של הבת? גם־כן לא כלום. המלות “חלק מאגדת־עם” הן סתמיות, שאומרות עוד פחות מלא־כלום. אפשר מאוד, שגם האם וגם הבת היו יפות, אבל מפני שחִנן וקסמן לא ניתנו להיאמר על־ידי מר ברדיצ’בסקי, לא ימצאנו עוון אם נכפור בעיקר המעשה ונניח, שהיו מכוערות “במלוא מובן המלה”… יש שמר ברדיצ’בסקי עצמו אינו בוטח הרבה באמונתנו, והריהו מביא גביית־עדות מן הבריות. על מַרתה, למשל (“קיץ וחורף”), הוא מספר, שהיתה “גבוהת־קומה ולפניה הבריאים היה איזה לובן־אדנוּת”, וחוץ מזה – שאיזה ולאדימיר חודוביץ’ נשתגע כמעט כשראה אותה מרקדת, ומכיון שדחפה אותו כששלח יד אליה לחבקה, הלך ותלה את עצמו ביום ההוא ב“אבנט מכנסיו”. עוד ראָיה: איזה מאכסים דוברוביץ' רדף אחריה כשהיתה בשדה לבדה, ומַרתה לקחה את החרמש להכותו נפש. ו“הוא השתטח לפניה ויתחנן שתדרוס עליו ברגלה”. עכשיו, מכיון שמַרתה קטלנית היא וגירתה את יצרו הרע של איזה מאכסים דוברוביץ' עד לידי זאכר־מאזוכיסמוס, הרי מחויבים אנו להאמין ביפיה. אבל מה טיבו של יפיה עדיין אין אנו יודעים, שהרי “לא ניתן להיאמר”…

אל־נא יחשדו בי שאני תובע מן הצייר, שיפָרט לנו את פרטי־חיצוניותם של הפנים. כך היו נוהגים הריאליסטים הראשונים: הם היו מציירים בדיוק את צורת החוטם של הגיבורה, את מידת סנטרה ומצחה, והיו נזהרים שלא לדלג חס־ושלום על תו מתוי־פניה. וסוף־סוף חפצם לא היה עולה בידם. כל הפרטים ופרטי־הפרטים לא היו משתמרים בדמיונו של הקורא, כמו שאינם משתמרים בדמיונו, כשהוא קורא מחזה תיאטרוני, החדר ומערכת־הכלים שבתוכם עובר המחזה, כפי שמתואר בפרוטרוט בראש המחזה. החוקים, שקבע לֶסינג ב“לאאוקוֹן” להציוריות בשירה, נתקיימו באופן היותר יפה בציוריהם של מופאסאן הצרפתי וצ’כוב הרוסי. מסַפרים אלה ידעו לבחור במלות היותר פשוטות, שכשהן לעצמן אינן חשובות כלל וכלל, ולצרף אותן באופן שמתקבלת על־ידיהן תמונה חיה ובולטת. צ’כוב אמר במקום אחד בקירוב: “יש מסַפרים, שמבזבזים כמה וכמה מלות בכדי לתאר ליל־ירח, ויש אמן שמסתפק רק בקוים האחדים האלה: ‘מגלגל הטחנה נפל צל ארוך, ועל הגדר ניצנצה חתיכת זכוכית’ – והרי אתם מקבלים רושם של ליל־ירח”. צריך רק לרמוז לדמיון הקורא ולסייע לו שיצייר מאליו את התמונה הרצויה למשורר. סוד זה מקבלים האמנים מפי הגבורה. בספרותנו, כמדומני, יש אחד ששולט בו: ג. שופמן!

מר ברדיצ’בסקי אינו מקמץ בפרטים ומרבה בהם דוקא במקום שאינם דרושים, במקום שאפשר לנו להשמיטם בלי שנפסיד כלום. הרי הסיפור “בעמק”. לגיבורה של הסיפור הציעו שידוך מעיירה אחת, שהוא קורא לה “באר־שדה”. והשידוך לא נתקיים. והנה מקדיש מר ברדיצ’בסקי עמוד ומחצה לתיאור הדרך שבין העיירה של הכלה ובין זו של החתן: את זו האחרונה הוא מוצא לנחוץ לתאר באריכות, מדבר על בנין בתיה, חיי אנשיה, פרנסתם, הלך־נפשם ואָרחות־חייהם, כדי שיוכל לגמור לבסוף: “שונה לגמרי מתכונת היושבים האלה היתה תכונתן של שתי המשפחות”, שמהן יצא החתן שלא מצא חן בעיני הכלה. “אברהם־מאיר היה גדל־קומה, איש פשוט ובעל לב ישר” – איזה רושם, איזה ציור נשאר בדמיונכם מן החתן אחרי הקומה הגדולה בצירוף הלב הישר? או, למשל, ב“משני העברים” אנו מוצאים רשימה זו:

ולנתן היו במשך ימי חייו שלוש נשים. אשת נעוריו, חנה היפה, מתה בנעוריה והניחה לו שתי בנות יפות, את מלכה ואת פנינה. אשתו השניה, שנשא אחריה, לא היתה יפה ואף היא לא האריכה ימים והניחה לו שתי בנות לא יפות, ורק גדולות־קומה היו כאמן, ואשתו השלישית לא ילדה לו כלל.

יש לו לקורא הרשות לשאול את מר ברדיצ’בסקי: למה הוא מבלבל את מוחו בפרטים האלה. שאינם שייכים אל הענין, מאחר שנתן הלז גופו תופס מקום לא־חשוב בכל המסופר?

כבר העירותי למעלה על הלך־הרוח, השולט בסיפורי הקובץ. אפשר היה לקרוא לכל הקובץ בשם סיפורו הראשון “בין החיים והמתים”. כמעט כל הסיפורים מטפלים בעיירה הקטנה, מספרים על האופל הרובץ עליה ובתוכה. היופי נכמש שם טרם יגמל, הנוער מזדקן קודם זמנו, האופק צר והשלוָה קרה שם כשלוַת־הקבר; החיים הולכים כמתים וצללי־המתים מתהלכים ביניהם כחיים. אולם הלך־רוח זה אינו נובע כלל מעצם המסופר, אינו נשאר בלב הקורא כשמרים קופאים על קרקעיתו של כלי. על כל פסיעה ופסיעה בא המחבר ולוחש לנו, כמו שכתוב בתחינות: “כאן צריך לבכות”. הוא מטריח את עצמו לעורר אותנו על הרושם שאנו צריכים לקבל ממומנט זה או אחר. יש שהוא מקדים לסיפורו הקדמה קטנה על מה שהוא רוצה לספר, מונה מספר ל“נפשות המשחקות” בסיפור (“משני עברים”, “איבת עולם”) ומוסיף “מוסר־השכל” חדש, שלא שמעה אותו אוזן, כגון זה: “אכן יש חליפות לחיים, אבל בלי חירות (?). אולם היד הכבדה המונחת עלינו, אותה לא נסיר כל הימים” (“משני עברים”). ויש שהוא מפסיק פתאום את סיפורו ומשתדל להדגיש ולהטעים את המומנט שהוא עומד בו על־ידי איזו קריאה פתיטית. בסיפור “בעמק”, כשמוליכים את הכלה לחופתה, רץ המספר לקדם את פניה בקריאה זו: “בואי, כלה, לכי, ולחידת יָפיֵך אכרע על ברך, ואַת כסי בצעיף פניך!” ב“דור הולך” מסופר על יהודי זקן אחד, מאצילי דור העבר, שהולך לבלי שוב עוד. יהודי זה, כדורו כולו, ירד מנכסיו, בא במיצר ורצו נושיו למכור את ביתו. יושב יהודי זה ובוכה. “ויכס בידיו את עיניו. יהודי בן חמישים שנה, שגם בתו הצעירה הגיעה לפרקה, בוכה כילד”. אילו עמד המספר כאן ולא הוסיף, היה נשאר בלב הקורא הרושם הרצוי. אבל המספר אינו יכול להבליג על רגשותיו – והנה הוא קורא: “מלאכי עליון! אל תגידו את זה בחוץ. סגרו את הדלת, פן תבוא אשתו ותראה אותו בקלקלתו. מלאכי־עליון, נודו” וכו‘. קשה, אמנם, לראות יהודי זקן בוכה, אבל להטריח בשבילו מלאכי־עליון שיסגרו את הדלת, ולבקש עוד מהם שלא יפטפטו על זה בין יושבי־קרנות, לא היתה למחבר שום רשות. – ירשני־נא הקורא להביא עוד אילוסטרציה אחת שקשה לי לעבור עליה: בסיפור “השנַים” אוהבת סטודנטית יהודית איזה “נכרי” וזה משיב אהבה אל חיקה. מי אינו יודע, שסוף “גוי” – שתיה? והלז אהב "לשתות, לשתות לשׂבעה, עד כי יבער הלב והמוח, עד כי ינוע השולחן וכו’. והנה “גיבור” זה בא פעם אחת אל חדר־אהובתו, כמובן, “שותה שיכור”. ו“מאורע” זה מקדם מר ברדיצ’בסקי בתפילה: “אלוהי, הנשמה שנתת בי אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה באפי, אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני!” אך כשהתפעלותו של המספר עוברת גבול, לעו דבריו ומפיו יפרצו דברי־תעתועים שאין להם שחר. אותו שיכור קנה את לב היהודיה בראִיה הראשונה ובאותו ערב גופו, שהתוַדעו זה לזה ראשונה, הכניסה אותו אצלה ללין עמה. בֶּרשדסקי המנוח, כשהיה מגיע למקום כזה, היה “מוריד את האש במנורה” (“באין מטרה”) ושותק. ברדיצ’בסקי אינו יכול לשתוק. ה“מיחושים עובדים בו”, כמו שאומרים בז’רגון שלנו. מוחו מתבלבל והריהו צועק, סמוך לאותו מעשה:

הנה יום ה' הגדול. ביד חזקה ובזרוע נטויה יסיע את הנידחים מים ומצפון, מקדם וממערב. התנינים אשר בים יפתחו את לועם, הנשר אשר בשמים ידאה, החמור נוער, אריה יוצא מסבכוֹ, כי גאה גאו החיים מנפש עד בשר. לויתן עלה, חרדת היקום מסביב – –

כשאנו קוראים דברים כאלה בעברית הרי אנו אומרים, שאין אנו מבינים אותם. ואולם אילו נכתבו אותם הדברים ממש באיזו לשון אירופית – מה היו אומרים הקוראים והמבקרים על זה?..

כניצוצות אלה שבגחלים הלוחשות תחת ערימת אפר, מצויים בסיפוריו של ברדיצ’בסקי פה ושם ניצוצות מזהירים של יצירה אמנותית. אלו הם אותם המקומות שבהם הוא ריאלי ביותר, שאינו עושה בהם את הכרכורים וההעוָיות של פיוט עליון, של אגדה ורוח־אגדה. קראו ב“משני העברים” את ציור הערב, שבו ערכו אבותיו של קלונימוס סעודה לכבוד המחותן. ציור זה יפה הוא באמת. נחמד מאוד ברובו גם הסיפור “דור הולך”: גם בעיירה הקטנה סוף־סוף אין החיים קופאים על שמריהם. הם שוטפים וסוחפים עמהם בלי חמלה את הכל – את כל הדור הישן, עם בעלי־בתיו החשובים, עם מסורותיהם, תורתם ואצילותם הרוחנית. במקום כל זה צומח דור חדש, יותר בריא, קרקעי יותר, יותר עם־הארצי, שאין בו ריח תורה, אבל יש בו ריח האדמה, הרפת והאורוה… במקומות הללו מיטב שירו של מר ברדיצ’בסקי – אמיתו. הוא מגיע בהם לאותו הגובה האמנותי, שבו נעשית אמיתו של היוצר גם אמיתם של הקוראים. הפשטות שלו הברורה והנאמנה נוגעת עד לבנו, וכמו בערפל חם מתעטפת נפשנו עצבות של געגועים על כל העובר בחיים לבלי שוב עוד.

בסקירה הראשונה קשה לעמוד על טיב סגנונו של ברדיצ’בסקי. רבים טועים וחושבים, שהוא “כבש” לו את סגנונו הזר. אין זה נכון. כובשים כל דבר במלחמה וביגיעה. ר' מנדלי שלנו אמר פעם אחת: “כלום אני כותב? – אני נלחם!” כל האמנים “נלחמים” כשהם כותבים. וסגנונו של מר ברדיצ’בסקי עושה תמיד רושם כאילו היה המחבר מדפיס את התורף הראשון. הדפיסו את התורף הראשון של איזה סיפור שהוא מסיפורי המסַפרים – ויהיה לכם אותו הסגנון המטורף, המבולבל, הלקוי בחסר ויתיר, שלשונו אינה מלוטשת והעיקר אינה מדויקת, שבסיפוריו של מי“ב. על אחד מיהודי העיירה הוא מספר, שיש לו “אָמה ועבד”; הוא מדבר על “מלאכת הריקודים” ו”מלאכת המספרים“. הוא כותב: “כי יעזוב הנער את רחם אמו” (“בין הפטיש והסדן”). אבל, ראשית, הרי זה למעלה מן הטבע, שמרחם־אם יצאו נערים ולא ילדים, ושנית, אם בתנ”ך מדובר על “רחם אם” אין זה צורם את האוזן מפני שבאותו זמן היה ביטוי זה פשוט וטבעי; ואולם, אם בן־זמננו, שמספר על סטודנטים וסטודנטיות, משתמש בביטוי “רחם” בשעה שאין צורך בו, יש לומר עליו, שמחוסר־טעם הוא.

למחשבות היותר קטנות ושכיחות, היותר שבלוניות, קשה לו למר ברדיצ’בסקי למצוא את המלות הדרושות. הוא מתקשה להביע אותן, מחשבתו אסורה, והיא מקפצת ומדלגת, כסייח זה, שכפתו את רגליו הקדומות. רוצה הוא לומר, שהאדם רגיל לשאת תמיד בלבו את זכרון המקום, שבו יצא לאויר־העולם, והריהו מביע את מחשבתו באופן כזה: “המקום אשר בו יעזוב הנער רחם אמו ויפקח את עיניו ראשונה להביט על סביבו, נושא הוא בחיקו (!) וברחשי לבו כל הימים” (“בין הפטיש והסדן”). יוצא, שהמקום נושא את הנער בחיקו וברחשי־לבו. משפט כזה אי אפשר שיוציא מעטו מי שהורגל לאיזו דיסציפלינה של המחשבה, מי שהרגיל את לשונו לדבר כבני־אדם. ולמי שעוסק בדברי אמנות ויופי כל־שכן שאסור לו לדבר בלשון משונה כזו.

פעמים שעיקר רעיונו, כשהוא לעצמו, הוא דל־ערך וכללי מאוד, והריהו מערפל אותו על־ידי בלבול־ביטויים וטירוף־משפטים, שהטעם האֶסתיטי של הקורא סולד בהם. דרכה של הלשון להשתפר ולהתעשר בכוונות, בצירופי־ניבים וצללי־מושגים דוקא על־ידי אותם המשוררים, שהולכים בדרכם המיוחדת, שיש להם רשות־היחיד, שסוללים מסילה חדשה בספרות. מר ברדיצ’בסקי אינו יכול להעשיר את לשונו מפני שאין לו סבלנות לנפות את סגנונו בשבע נפות. אינו מדייק במלות ובביטויים כמו שאינו מדייק בסמלים, בצבעים ובפרטים. הוא מקבל ברצון כל מה שעולה על קצה קולמוסו. חציוֹ הראשון של המשפט פסוק תנ"כיי, חציוֹ השני ביטוי מדרשי או ניב מספרי הקבלה. והסגנון רצוץ, רסוק, מנומר וטלוא.

ומר ברדיצ’בסקי נוהג לקרוא שמות משונים לגיבוריו ולמקומות שגיבוריו חיים בהם. תארו בנפשכם אדם שמספר על כפר שיש בו מוזגים, מוכסים וחוכרי־טחנות יהודים, פריצים פולנים וכיוצא באלו, ואומר ששֵׁם הכפר הוא “באר־שדה” או “באר־שבע”! לנשי העיירות של תחום המושב (צריך לשער, איפוא, שאינו מספר מאורעות מתקופת התנ"ך) יש שמות כמלכישוע, נעמי וכדומה. לפי דעתנו, מנהג משונה זה אינו מקרי. הוא מרמז על אופי היצירה של מר ברדיצ’בסקי. יש לו איזה רעיון מופשט, איזו אידיאה, ולהם הוא מבקש למצוא “לבוש” של תמונות ואנשים. ולפיכך היצורים שהוא בורא הם תמיד נושאי איזו אידיאה, איזה סמל, אבל הם מופשטים יותר מדי, רוח־חיים אין בהם; הם מרחפים בעולם־התוהו, מחוץ לגבול הזמן והמקום. אילו היה מר ברדיצ’בסקי בא מן החיים אל האידיאה, אילו היה רואה לפניו, קודם־כל, יצורים חיים, ריאליים, ממשיים, ואותם היה רוצה לצייר – לא היה מוצא ברוסיה עיר ששמה “באר־שבע”, יהודי שנקרא בשם אבימלך ויהודית – בשם מלכישוע. אם סופרינו בשנות הששים והשבעים השתמשו ברומניהם וסיפוריהם דוקא בשמות תנ"כיים, הרי זה היה נובע מהשקפתם על מקומה של הלשון העברית בחיינו, שהיא שונה לגמרי מהשקפתנו עתה, כמו שאף טעמם והרגליהם הספרותיים בכלל רחוקים עתה מאוד מטעמינו והרגלינו הספרותיים שלנו.

לא הייתי מרבה לדבר על סגנונו של ברדיצ’בסקי אילמלא היה אחד מן הסופרים היותר פוֹרים שלנו. הוא כתב הרבה גם על שאלות־היום ועל עניני הספרות, כידוע. בתוך גל של דברים בלתי־חדשים, מעורפלים ומגובבים אתה מוצא אצלו תמיד כמה וכמה הערות מוצלחות, ברקי־רעיון וניצוצי הרגשה דקה, שכשהם לעצמם היו יכולים לשמש חומר למאמרים שלמים. אולם במשך כל עבודתו הספרותית לא עלה בידו להביע רעיון אחד שלם ומקיף, לפתח אותו ולבארו מתחילתו ועד סופו. אדרבה, הרבה מהערותיו ומהשקפותיו סותרות זו לזו. יש לו מעין יחס אנַרכי אל המחשבה. התיר את רצועת ההגיון והטעם, אם מותר לומר כך. ולפיכך אינו מדקדק גם בהרצאת סיפוריו וסגנונם. אבל מה שבמאמרים, שהתוכן בהם עיקר, אינו חסרון עיקרי כל־כך, בסיפורים, שהצורה חשובה בהם לא פחות – ואולי יותר – מן התוכן, ליקוי הצורה והסגנון הוא חסרון שיש בו די לנוול אף את היצירות היותר נאות.

ז’ניבה.