¹

א    🔗

בציוריו הרבים מחיי העיירה מתאר ברדיצ’בסקי את המישור ואת הגבעות המתנוססות פה ושם, את ההרגל הרב שבחיים האלה ואת היוצא מן המורגל, את הכלל ואת היוצא מן הכלל. נטיית המסַפר והמשורר היא בכל מקום ליוצא מן הכלל: לטיפוס השונה מן הטיפוסיות הרגילה, למצב של אדם השונה מן המצב הרגיל, למעמד של אדם השונה מן הרגיל או למקרה שקרה ומוציא אותו מן הרגילות, למאורע שאירע לו ונעשה עם זה יחד למאורע שבנפש. ברדיצ’בסקי מבקש הרבה את המאורע הזה שבנפש. הוא מבקש את הזעזוע הפנימי, את המיית הגלים בהיעלותם בתוך נשמת האדם, כשהנשמה עוברת פתאום את גבול הגופני, ממאסת בחשבון־העולם הרגיל ודבקה בבלתי־רגיל, בזה הנמצא מעבר לכל חשבון ולכל גבול. הנה נפל זיק של יופי לתוך לבו או לתוך רשותו של האדם, ואפילו זיק של כבוד או גאוַת־עשיר, ברדיצ’בסקי נוטה לראות ולהסתכל בדבר איך זיק זה מתלקח והיה יהיה ללהב. בחור פשוט, סוחר, בעל חשבון ובעל “תכלית”, ראה נערה יפה ויאהבה, וזיק זה של האהבה אל היופי נכנס ללבו וישרוף אותו. הוא יצא מגבוליו הטבעיים, מיכלתו הטבעית, כנהר העובר על גדותיו בשעת שטף. קודם־לכן היה סוחר מתון, זהיר, ונעשה פתאום לבלתי־מתון ולבלתי־זהיר. הוא לא חשב כבר את ההפסד האפשרי במסחר כנגד השׂכר, אלא ביקש את השכר גם במקום שיש חשש של הפסד. הדמיון שלו התלקח ובער בתאוַת הרוַח. רוצה הוא להיות עשיר, עשיר כפלוני אלמוני, הקונה לאשתו תכשיטים ובגדים יקרים, והיא אינה יפה כ“כלתו”. עולה הוא בדמיונו הרים, ויורד־יורד… הבחור הזה שידד את מערכתו במידה כזו, עד כי יצא מדעתו (סיפורו של ברדיצ’בסקי “ישעיהו” ב“בין החומות”). או אדם בינוני בעיר, “בעל־בית” הגון, סוחר נכבד וידוע לנאמן־רוח (שלמה־חיים בסיפור של ברדיצ’בסקי “זאת הפעם”), שהיה שומר ממונם של אחרים כממון שלו ולא לנה מעולם אצלו פרוטה של אחרים חינם, נעשה פתאום לאפוטרופוס על הירושה הקטנה של הרב המת ועל בנו היחיד. ולפי מצוַת הרב לפני מותו לקח אותו גם ל“חתן” לבתו. האדם הפשוט התרומם פתאום ונעשה למחותנו של רב גדול ומפורסם. איזה בריח פנימי נפתח בתוך הנפש והיא נפתחה פתאום. גבולי האדם הפשוט הזה התרחבו בלי שיעור. הוא עשה מעתה את מעשיו בלי חשבון ופשט את הרגל למחרת יום החתונה של בתו… ואחרי שקרה אותו המקרה הזה חזר והיה אדם מיושב. הוא התכנס שוב אל גבוליו והיה אדם בעל גבול ובעל חשבון ישר ופשוט.

וכך דרכו של ברדיצ’בסקי להוציא את בני־האדם הפשוטים. ממסלולם ולהראותם לנו בשעה שהם אובדים דרך, בשעה שבא משבר ברוחם או בשעת סערה וסכנה. הסכנה היא לפעמים רק איזו תוספת קטנה של עושר, חיצוני או פנימי, איזה יתרון לא רב או גם מחשבה של גאוה או תאוה, או איזה נופך קטן אחר של תשוקה, הבאה ללב האדם, או גם איזה פחד ויראה מיוחדת של חטא, תשוקה מיוחדת של מירוק עוון, של תשובה ומעשים טובים. חתנו של אחד העשירים – בסיפור “בית־קורש” – והוא סוחר האוהב את הרחבוּת במקצת ועושה עסקים מחוץ לעירו, שב ביום־חורף זועם מעיר־המחוז לעירו, כשכל הדרכים כוסו שלג וכפור, ואין יוצא ואין בא. הזהירוהו לבל יצא לדרך, וגם העגלון לא רצה לקבל על עצמו את אחריות הנסיעה, אבל הוא בגאוָתו אמר: אני אנהל בעצמי את הסוסים. הוא תעה מני דרך וקפא בתוך השלג וסוסיו שבו אל העיר ואין אדונם אתם. מהגאוה הקטנה הזאת היו תוצאות לשברון גדול ורב בכל ענפי הבית והמשפחה. או, בדומה לזה, אותו שמעון איש־שלום – בסיפור “צללי ערב” – פקיד קטן ופשוט, שלפי תוקף הסיבות ומהלך הענינים בעולם זכה להתחתן במשפחת אצילים מבין העשירים וחַוה, בת אדוניו, היתה לו לאשה. בנשמתה נקלט דבר מהעמדה הגבוהה והעליונה של אביה, וימי־המשבר של המשפחה, שירדה פתאום מעמדתה ונשברה לאין מרפא, הוסיפו לנפשה גם את היופי הסודי של העצב, המלא תמהון, ושמעון בעלה גם הוא כמו הוכה על־ידיה בתמהון. לנפשו באה איזו רחבות ועשירות, שלא ידע אותן קודם. דעתו זחה עליו מהיופי והעושר, שזכה להם, וגם הוא כאילו לקח את רסן ההנהגה בידו ואמר לנהוג את המרכבה לפי כוחו, אשר עלה פתאום, והמרכבה נשברה במורד ההר והיושבים בה נפלו ממנה, וחוה היפה שברה מפרקתה ומתה, ועמה מתו כל העושר והרחבוּת. שמעון איש־שלום היה מעתה אובד־דרך. הוא חי רק בזכרון קלוש של העבר שלו, מילא רק את מספר שנותיו עלי אדמות. – או אותו גיבור טרגי, נתן־אריה לבית דויד – בסיפור “הקדיש או שני רחוקים” – איש שהיה מושרש כולו בתוך קרקעו כמו אילן רחב וענף והוא “גבאי” בעירו ותקיף בדעתו, שאינו סובל כל שינויים וחליפות במקומו. והנה החלה בעיר תסיסה של “חסידות” – הימים ימי “החסידות” הראשונים – ולב נתן־אריה לא ידע השקט. לו נראה הדבר כאלו ירדו לחייו והוא נשבע ברוחו נקם ושילם לעושי ה“רעה”. בגאוַת־לבו נדמה לו כאילו הוא אחראי למעשי האנשים, הבונים להם בית־תפילה מיוחד, נוסף על שני בתי־התפילה שבעיר. הם היו בעיניו כמו בונה בית־הבמות בבית־אל כשעמד המקדש בירושלים על מכונו, והוא ראה את עצמו כחייב לנתוץ ולנתוש את הבמה עם בית־הבמה. ויהי בלילה האחרון, כשהגיעה שעת חנוכת־הבית והחסידים עשו סעודה גדולה וישתו לשכרה, כאילו כדי להכעיסו, קם הגבאי התקיף ממיטתו, לבש את בגדיו ובצעדי־און ניגש אל הבנין החדש.

ויעמוד נתן־אריה לפני בית־התפילה, שסגור היה עתה על מסגר, ויבט עליו בעיני־תמהון. שני כוכבים עוטרים את הבית. השמים אילמים. נדמה לו, כי קם עתה מקבר וכי גופו הולך ומשתרע; לו נדמה, כי גדל פי שנַים ומשכמו ומעלה הוא רואה את כל שטח הגג. מה הוא עושה פה? והנה כבר האשמורה השניה. ואם לא יעשה את זממו עתה יהיה כגבר אין־איָל. בידים רועדות לקח את תיבת עצי־הגפרית, אשר שׂם בצלחתו, ומשפשף איזה מהם בתיבה, ויעלו להב, והוא שׂם אותם על קצה הגג של הבנין והלז בוער מעט, בראשונה בלי חפץ, ואחרי־כן במהירות יותר גדולה.

בעיר נפלה שריפה ורחוב שלם נשרף, והאש קפצה מעֵבר לרחוב והגיעה גם עד בית נתן־אריה ויישרף גם הוא ובו שני ילדים מנכדיו, שלא הספיקו להוציאם מתוך המהפכה. על נתן־אריה, על הונו ורכושו וגם על נפשו, בא אסון כבד, כי לא התנער עוד ולא קם אחרי נפלוֹ, אלא נפל וחזר ונפל עד אשר שכב לארץ. וכך הם גם בעלי־התשובה של ברדיצ’בסקי, בעלי מירוק העוון והחטא. אדם גיבור, גבר בגוברין, זריז ומהיר, אדם שידו בכל, נעשה פתאום לבעל־תשובה. איזה דבר מדַכּא מאוד נגע פתאום בנפשו ושערי־הנפש כמו נפתחו פתאום – בסיפור שנקרא בשם “השב” – והם שערי הרחמים והתשובה. אדם שאהב להתלוצץ וגם לריב וליהנות מהעולם הזה, בברכה ובלי ברכה, חדל פתאום להתלוצץ. הוא התחיל לסובב בשוָקים וברחובות ושׂק על כתפו, ובו הוא מאסף מכל אשר יתנו לו בשביל העניים. ואת מלאכתו זו הוא עושה יום ולילה. הוא עוסק גם במצוות שבין אדם לחברו וגם במצוות שבין אדם למקום, עד שגם קיבל עליו לשבת בבית־האסורים במקומו של אדם אחר שנתפס למלכות. השבים האלה רבים הם בסיפורי ברדיצ’בסקי, והם אנשים שלא חטאו הרבה, אלא שבנפשם יש פחד ויראה מיוחדת של חטא, או שיש בנפשם תשוקה מיוחדת למרוק כל עוון ולעשות צדקה וחסד. גם זו היא אחת התשוקות המוציאות את האדם מחיי־העולם הסלולים והפשוטים. הוא יוצא מתוך המסלול, עוזב את היבשה ובא אל בין הגלים והמִשבּרים.

ב    🔗

אנשים אשר לא יֵדעו כל משברים בנפשם, אנשים שאין בלבם כל מעיין של רגש – לאלה מתיחס ברדיצ’בסקי בסיפוריו אם מתוך הוּמוֹר, או מתוך סאטירה. את ההומור נמצא בסיפורי ברדיצ’בסקי במקום שהוא מתאר את החיים הקטנים, החיים בתוך העם, הנמשכים כמו מעולם ועד עולם. הגלים הקטנים שמעלים החיים האלה הם המעלים בלב את השחוק הטוב, הרך והשקט. אין הם נותנים מקום ללעג. הם, בטבעיותם, אינם נלעגים, כמו שאינם נלעגים מעשי־טבע אחרים שיש בהם קטנים ובלתי־ניכּרים כמעט, הנמשכים גם הם כאילו מתוך שקט ושלוה. וכל מקום שיש בו טבעיות יש בו גם רעננות; יש בו חיים אף במקום שנראה כאילו אין בו חיים כלל. ולכן הלעג מתחיל בעיקר במקום שהרעננות הטבעית הזאת איננה, או שנראתה לנו כאילו היא איננה: כשבמקומה אנו מוצאים איזה דמיון מַתעה, איזו תמורה של חיים, שהיא מלאכותית, או נראית כמלאכותית. “תמורות” של חיים כאלה ברחוב היהודים או בין היוצאים את הרחוב מתאר ברדיצ’בסקי בלעג שנון. בעיקר הוא מתאר בלעג שנון את בני־האדם שכאילו הם חיים בעולם־המחשבה ואין בלבם כל חיי־מחשבה. את ה“סוּרוֹגַטים” הללו שבעולם־המחשבה הוא מצייר תמיד כקריקטורות. לעג רב הוא שופך על ראש הפועלים הבטלים הללו, בעלי הפלפול והסברה, ה“חריפים” וה“בקיאים”, בלי חזון נפש, בלי יחס נפשי אל מחשבת־לבם, בלי כל קישור נפשי אליה.

את הפועלים הבטלים הללו של עולם־המחשבה ביקש ברדיצ’בסקי ומצא בכל מקום. גם בעולם הישן שלנו וגם בעולם החדש. בעולם החדש שלנו מצא עֵמק שלם של “רפאים” כאלה – בקבוצת הסיפורים שלו “מעמק רפאים” – בין השוקדים על דלתות בתי־המדרש לחכמות ולמדעים. יש אחד – “יהונתן” שלו – שכולו רק חידוד קל של מוח, מין מוץ של מחשבה. פורח באויר, ובלי כנפים. ויש אחד – דויד בן דויד, ב“בעד החלון” – המלא כולו שעמום של נפש; הוא חסר כל אהבה וכל חיבה לדבר, וממילא שהוא חסר גם כל אי־חיבה – חסר הוא כל הבחנה. יש מי שהוא בעל־דמיון, אבל דמיונו איננו חי במעשים ודברים, ולכן הוא בודה מעשים ודברים ומשַׁקר – “בעל הסיפור” בסיפור שנקרא בשם זה – משַׁקר לא לשם תכלית ומטרה, אלא כדי למַלא את החלל, את הריקניות שמסביב לו ובקרבו: ויש שחסר לו גם דמיון יוצר דבר־מה, והרי הוא כולו איש־החברה – אַרקדי דרביץ־יבלונסקי ב“בן־פשע” – מתוך החברה והמסיבה הוא שואב את התלהבותו, את רוחו, שנראית לפעמים כרוח היתירה על זו של אחרים. יש מי שהוא כולו בבחינת “חמור נושא ספרים”, אף בלי ללמוד בהם, כי הלימוד בספר זה ולא בספר הלז גם הוא דורש יחס, הבחנה, רצון, ולו דרוש רק שאון הדפים, העמודים, שאון הדעות והמחשבות, השיטות והכללים השונים, ולכן הוא רץ מכלל לכלל, מלימוד ללימוד, מספר לספר, ממורה למורה – “העכבר” קראו אותו, בסיפור שנקרא בשם “העכבר” – ויש מי שלבו ריק גם מאהבת הספר, אוהב הוא את הטיול היפה מסביב לפרדס החכמה ובין שביליו – “הסובב” – את הרחבת־הדעת ולא את הדעת. יש מי שעמלוֹ בחכמה, מתמיד הוא בלימודים ושמורים הם על שפתיו לכל פרטיהם ופרטי־פרטיהם – “המנושק” – אבל רק בשפתיו הוא אומר אותם ולבו איננו עמהם כלל: לבו ריק מכל לימוד. ויש מי שלבו מלא קטעים רבים של לימודים שונים, מטייל הוא במסדרונות השונים שבין לימוד ולימוד, בין חכמה וחכמה, וכמו רוצה הוא לחַבּר בדרך המסדרונות האלה את הלימודים והחכמות, רוצה הוא לחַבּר אותם ולברוא מהם דבר שישנה את פני העולם, את פני החברה. מוחו מלא השערות על־גבי השערות – ראובן בן ראובן ב“מאיגרא רמה” – מלא צירופים שונים, מלא כל מיני חיבור, אבל בלי כל מוצק מחשבתי, אף בלי כל קשר מחשבתי פנימי.

גם בין כתלי בית־המדרש הישן מצא ברדיצ’בסקי כל אותם הטיפוסים, את האנשים השואלים ודורשים בדברים בלי שלבם ונפשם לוקחים כל חלק בשאלה ודרישה זו, את הידענים ואת המפולפלים, שהכל להם ענין של בקיאות ושל חריפות שכלית, של חשבון שכלי, ואת אנשי־המוח, שמוחם רק צריך להתמלא במה שהוא, ב“מושכלות” שאינם מושכלות כלל, בקליפות ריקות של מחשבות שנתרוקנו זה כבר מתכנן, במוץ של רגשות, שלא היו מעולם רגשות, אלא “מליצה” של רגש. גם כאן צייר את הקריקטורות האלה של אנשי־המחשבה, שאינם חושבים כלל, או את אנשי־הרגש, שאינם מרגישים כלל. אבל יש שכאן, בתוך הסביבה הטבעית של המסורה, בעולם המלא כולו ספרים, הסתכל ברדיצ’בסקי וראה את האנשים האלה, את “בטלני” המחשבה, בראִיה של הוּמוֹר. אחת מיצירותיו ההומוריסטיות האלה של ברדיצ’בסקי – היצירה ההומוריסטית היפה ביותר שלו – היא “נתן בן נתן”. [– –]

על־ידי מכתבו עם הפסוק שבו על־דבר מחלתו ועל־דבר האסונות אשר קרוהו [– –] הולך ונעשה נתן בן נתן לעינינו למין “דון קיכוט” של ספרות המחשבה שלנו בימי־הבינַים, שהוא חי עוד עליה ועל מושגיה. הוא אינו מגוחך בלבד. הוא גם טרגי.

ג    🔗

ברדיצ’בסקי נוטה תמיד לראות ולמצוא את הצד הטרגי. הוא נוטה תמיד לבקש את היסוד בצד הסתום, האפל. נוטה הוא תמיד לבקש את הכוחות הנסתרים הפועלים בעולם. גם בתיאורי הפרצופים והטיפוסים שלו הוא כמו מבקש חשבון־עולם. לא זה בלבד, שהוא מצייר ומתאר את הדברים, אלא שהוא גם מעיין להם, מבקש את אָרחם ורבעם, את מַהלכם ונתיבם בתוך הארג של ההוָיה. יש שהוא מצייר גם ציורי הכלל, מראה מעין חפץ ורצון אל האֶפּוס, אל ציורי־חיים רחבים, כוללים, אבל מן הכלל הוא בא תיכף אל הפרט, בא לבקש את מקום החיבור של הפרטים לכללים, את מקום ההרכבה והמזיגה, בא לבקש את החשבון של הכלל בפרטים הרבים, את חשבון הכלל והפרט, חשבון־העולם.

“בתחומה של עיר” הוא עומד – בקבוצת הסיפורים שנקראה בשם זה ובציורים אחרים מחיי העיירה היהודית – ורואה הוא שם את המהלכים והעומדים, את הישֵנים והעֵרים, את אלה שבבטן אמם כבר נצמדו ודבקו זה בזה והחיים הפרידו ביניהם ואת אלה החיים יחד בעולם והם רחוקים זה מזה, זרים ברוחם, וגורלם הוא אשר שיתף אותם, חיבר אותם יחד. הוא כמו מעיין בגורל זה. “כה חיו ארבעת האחים האלה, השונים ומשונים בארחם ורבעם – מה משונים! – והם מרחם אחד יצאו ואב אחד יצרם”. כך הוא גומר אחד מציוריו, במין מדרש־פליאה. או “טהור וטמא יחד!” הוא קורא בגמר אחד הסיפורים, שהוא מסַפר בו על חיי שני שותפים, אחד אדם כשר, טהור בחייו ובחיי־המחשבה שלו, והשני טמא במעשה ובמחשבה גם יחד, ועל־פי גזירת ההשגחה סחרו שניהם בשותפות, ובשׁערות־חזיר, טהור וטמא יחד!

בדרכי המזל וההשגחה השונים הוא מעיין ברבים מסיפוריו, והם מן היפים ביותר שבסיפוריו. בסיפורו “קלונימוס ונעמי” הוא מסַפר את הרומן העצוב על־דבר קלונימוס, הנער המושלם וה“עילוי”, ונעמי, החולמת והיפה, שנזדמנו לחיות במשך שנים בבית אחד ושניהם כמו נוצרו להיות לזוג אחד. [– –]

הרגש שיש לנו עם קריאת הסיפור הזה הוא זה של הטרגדיה, עם יד המזל, הגורל, שאנו רואים בה, במדרגה העליונה שבה. אנו רואים בדרך הגורל של היחיד את הגורל של הכלל, של הכלל העולמי, את גורל כל המלחמות, כל ההתאבקויות והנפתולים הרבים של בני־אדם בחייהם. יש יד מנהלת בחיים, ואין אנו יודעים לאיזו תכלית. את היד הזאת, הבלתי־נראית, המסבבת סיבות רבות בחשבון שאינו ידוע לנו ולא נדע אותו בודאי גם לעולם, אנו יראים, והיא שמעוררת בנו גם רגשות פחד וגם רגשות תמהון והשתוממות עליונה, נעלה. בכל מקום שאנו מרגישים את היד הזאת לבנו מתמלא חרדה וגם רגשות עליונים. אנו מתרוממים אז על כל מעשי העולם וצופים במה שמעֵבר לו. ציפיה כזו מעורר בנו הסיפור על־דבר קלונימוס ונעמי, עם המאורעות הרבים והמעשים הרבים שבו, עם החליפות והתמורות הרבות, עד התמורה האחרונה בחיי שני הגיבורים, זו שבמראֶהָ השקוף, השקט, היא משקיפה איזה עומק כבד, אפל.

סיפורי־מזל אלה תופסים בכתבי ברדיצ’בסקי מקום גדול. באפנים מאפנים שונים הוא מסַפּר עליהם. הוא כמו מרכיב כאן הרכבות שונות, אורג את הארג הזה אריגות שונות, בוחן אותו כמה בחינות. על מאורעות מספר ברדיצ’בסקי הרבה בסיפוריו. “המאורעות והמעשים”, כמו שקרא גם לאחד הקבצים של סיפוריו – במהדורה השלמה של כתביו – רבים הם בסיפורים שלו. יש בהם מקום רב למעשה שאינו מן המעשים בכל יום, לַ“מקרה”, אשר גם הוא יתמיד בעולם. הוא מספר לנו על־דבר עולים ויורדים, יורדים ועולים. דרכי האושר, אשר האדם רודף אחריו, הם נפלאים בסיפוריו, מלאים כולם פליאות. יש אשר דוקא “בינתים” האושר, הצלחת החיים, בין מצב אחד מסודר ושלם ובין מצב שני בדומה לו – בסיפור “בינתים”, ויש אשר הוא נמשך רק רגע כמֵימרא, זמנו בערב שבת בין־השמשות (בסיפור “שלום בית”); יש אשר הוא ניתן למספר בתי־אבות ידועים, ניתן להם לכל ימי חייהם – בסיפור “ראשי־אבות”; ויש שניתן להם – בכמה סיפורים של ברדיצ’בסקי – רק לשעה ידועה; יש שהוא בא לאדם יחד עם אביב־החיים – בסיפור “זכה בגורל”; ויש שהוא בא לאדם לעת־ערב, יום־קיץ בסתיו (בסיפור שנקרא בשם זה); יש שהאדם בא אליו בדרך עקיפין, כשהוא עייף ומדוכא עד שאין בכוחו עוד ליהנות ממנו, ויש שבכל העקיפין הרבים אינו בא אליו כלל: לא הגיע אל החוף (בסיפור שנקרא בשם זה).

“מי יפתור את החידה? מי ידע פשר מסיבת ההשגחה?” שואל ברדיצ’בסקי והוא כמו מבקש את הפשר, ולכן הוא מבקש הרבה גם את החידה.

ד    🔗

המזל מקבל בדברי ברדיצ’בסקי ובסיפוריו גם את דמות ההשגחה, בצורתה העברית המקורית. הטוב מתקומם לרע ונלחם לו. היופי עומד על נפשו בפני הכיעור, ויש גם שכר ועונש. יש בידי ברדיצ’בסקי אמצעים, שגם הם אינם רציונליים, להראות לנו את היד הנטויה של המשפט העולמי. הוא יוצר בסיפוריו אטמוספירה כזו, המלֵאה כולה צללים מרחפים – הם מרחפים גם בעצם היום לטוהר – וענני בראשית, עד שאנו מאמינים לראות גם את היד הנטויה של הצדק העולמי, היוצאת מביניהם. כך אנו רואים בסיפורי ברדיצ’בסקי את ענשם של כל אלה אשר גבה לבם באשרם וניסו את מזלם – עונש זה היה מצוי אצל סופרי־יוָן העתיקים: מקנאים הם האלים בבני־האדם ומענישים את מי ששכח חסדם ושׂם את לבו כלב האלוהים – אבל עוד יותר מזה אנו רואים, לפי המסורה העברית, את ענשם של אלה אשר עשו מעשה חטא. יד המשפט, המשפט שהם עושים בנפשם או המשפט שמגיע אליהם ואל נפשם, תהיה בהם להוּמם ולאבדם.

בכמה מסיפורי ברדיצ’בסקי אנו מרגישים ורואים את היד המסתורית הזאת ובאחד מן האחרונים שבסיפוריו גילם אותה בתמונה מחרידה של קללת התוכחה העברית: “בית תבנה ולא תשב בו” – הסיפור נקרא בשם “בית תבנה” – וכל יתר הקללות האמורות בפרשת התוכחה ההיא. אויר הסיפור ההוא כמעט טהור הוא כולו. מצטיין בבהירות גדולה. שני אנשים, איש ואשה, בריאים ובהירים היו לזוג אחד וחיו כאורח כל הארץ. האשה היתה יפה, יפה מאוד, ויופי זה, הבלתי רגיל, האגדי, הוא־הוא שמכניס כאן איזה יסוד זר, סודי, מסתורי. ישיבת האשה הזאת בבית יהודי פשוט, שנוטה אמנם קצת ל“רוח הזמן”, כמו מחרידה אותנו עוד בראשית הסיפור, והיא שהחרידה גם את בעלה ראובן. היא שהביאה אותו להרים את ביתו ואת מזלו, והוא לקח ושׂם בכליו הון רב של זרים וכפר בכל, הרס חיים של “קרוב”, שמידו בא לו כל אשרו וכל רכושו, וקיבל עליו את קללת ה“תוכחה”, אם שלח יד בכסף זרים, והכסף היה שמור באמתחתו. כעין קול רעם אדיר עובר את בהירות הסיפור בשעת קבלת שבועה זו, שאיש לא ביקש ממנו לקבלה על עצמו. הרעם הזה מבשר את השוֹאה הקרובה לבוא. עם בעלי־החוב התפשר אחר־כך ראובן, אבל יש עוד תובע נעלם, התובע משפט־צדק. והנה בנה לו ראובן בית בכסף זה, אשר גזל ולקח – ולא ישב בו. קללת ה“תוכחה” באה עליו כשהבית היה בנוי כולו, ולא הספיק לשבת בו. הוא מת מיתה “טבעית”, ויחד עם זה היא בלתי־טבעית, חטופה ובלתי־רגילה.

יחד עם המוטיב הזה שבסיפור הולך ומסתלסל בו מן ההתחלה ומשתפך בו, מתחבר עמו יחד, עוד מוטיב אחד, וגם הוא של ה“תוכחה” העברית. היה מי שהתאַווה תאוה לאשתו היפה של ראובן, וגם הוא קפץ ונשבע לקחת אותה בכוח ולגזול אותה מידי בעלה. גם בו נתקיימה קללת ה“תוכחה”: “אשה תאָרשׂ וכו'”.

שני המוטיבים האלה שבסיפור, הדומים זה לזה והשונים זה מזה, הם המרכיבים את כל התכונה של הסיפור וגם מיַשרים אותה. כאילו בא זה ומלַמד על זה. המוטיבים השנַים בעלי התכונה האחת מחזקים אחד את השני וסֵמל האשה, בעלת היופי האגדי, “שלא מן העולם הזה”, שבאמצע, הוא הנותן לכל הדבר את התכונה האגדית, המסתורית, שבלעדיה לא היתה האמונה המסתורית שבסיפור נראית ונתפסת.

נשים יפות כאלה, בעלות יופי זר ואגדי, מכניס ברדיצ’בסקי מדי פעם בפעם לסיפוריו. הן מגלמות בסיפוריו את מלחמת היופי והטוהר בכיעור. באחד הסיפורים שלו – ב“נידויה של מתה” – הוא מסַפר לנו אגדת היופי הזה בתוך הכיעור העולמי [– –]

היופי מתהלך בכל הסיפור הזה, וברבים אחרים, של ברדיצ’בסקי כמו אגדה. הוא כולו פלא, ובתור פלא אין הכיעור העולמי שולט בו. הוא מאיר גם מתוך החשכה העבותה וחי את חייו לעצמו, חיי היופי והטוהר, וכשיש סכנה, כי ידובק אליו, אל היופי הזה, מאום מן החרם העולמי, אז הוא מתחמק, נמלט מהעמק העכור, נמלט בדרך פלאית גם היא. כך נמלטה שושנה מחברת יעקב “בעל החושים”, ולא השאירה חי גם את הילד השחור ככושי, וכן נמלטה בדרך פלאית האשה בעלת היופי האגדי – ב“בית תבנה” – מידי בעל החושים, שהתאַווה לאשת ראובן היפה, היא נמלטה ממנו באורח־פלאים ברגע האחרון, כשבטוח היה בדבר, שצידו בידו.

ה    🔗

ברדיצ’בסקי מסַפר סיפורים “מעֵמק החיים”, כמו שקרא לאחד הקבצים של סיפוריו, או ביתר דיוק: מעומק החיים. הוא ממשיך ברבים מסיפוריו את הדרך של סיפור־המעשה הדתי, זה שלפני ההשכלה שלנו. סיפור זה היה סיפור של מוסר, של מידות טובות ורעות, ויותר מזה היה סיפור של מעשה ההשגחה האלוהית בעולם, או מלחמת ההשגחה האלוהית, העין הפקוחה של האלוהים להביט ביושבי מטה, בכוחות אחרים, גם הם “אלוהיים”, אבל נידחים מאת אלוהים, כוחות הרוחות הרעות, השטן והכת שלו, כוחות הטומאה. אצל ברדיצ’בסקי מקבלת המלחמה הזאת מעין צורה אלילית־דתית: מיתית. כוחות אלו היים שונים, כמעט שוים, נלחמים באדם ועל האדם: מהם עיורים ורואים, בעלי עין פקוחה, המבקשים את הצלחת האדם והצלחת כל הטוב והישר שבו, וגם בעלי עין שתומה וסתומה, המבקשים את הכוחות העיורים, הכוחות הסתומים שבאדם, את התאוה העיורת, את הגאוה והנקמה, וכיוצא בזה. כאלה כן אלה מקבלים בסיפורי ברדיצ’בסקי צורה אלוהית. לא שכוחות הקדושה יורדים בסיפוריו, אלא שגם הכוחות ה“אחרים” עולים. את ה“אחרים” הללו מכניס ברדיצ’בסקי למחיצה, שבה אין אנו רגילים למצוא אותם בספר העברי. כוחות של תאוה חזקים ואדירים נמצאים בסיפוריו והכוחות ההם, כמו כוחות אחרים, שתומי־עין גם הם ועיורים, מקבלים בסיפורים האלה צורה פלאית, כמעט דתית.

וצורה דתית כזו מקבלים בהם גם היופי, הטוהר, וכל דבר־פלא אנושי. יש “רוחות” טובים ורעים, בני־אלוהים ובני־השטן, ויש גם “שרים” ליצורי־העולם, שר־המים, שר־הרוחות וכו', ובני־האדם מקריבים להם קרבנות, לרצונם ושלא־לרצונם. העולם בסיפורי ברדיצ’בסקי נעשה שוב מיושב בכוחות נעלמים ונסתרים, והכוחות האלה מושלים בעולם ובכל הנגלה בו. הנגלה בו איננו אלא הגלמת הכוחות האלה, ולפעמים רק לבוש לאיזה כוח נסתר המתהלך בעולם. בני־אלוהים עוד יורדים ובאים אל בין בני־האדם ומתהלכים ביניהם, כמו באגדה הקדומה ביותר, או גם כוכב יורד מרקיע ומתהלך בין יושבי־מטה, כמסופר באגדות של העמים הראשונים, הפרימיטיביים ביותר, וכוכב זה מתהלך זר ומוזר על־פני האדמה, הוא מאיר לכל אשר מסביב לו, ואורו איננו לתשמיש, אלא אור מיוחד, מלא זוהר מיוחד, שמימי, עד כי אין הארציות דבקה בו, וכשהיא דבקה בו, אז הוא יורד ממעלתו, ממדרגתו. כך הם סיפורי ברדיצ’בסקי על מלכות־היופי השונות, שהוא מוצא אותן ב“פינות המעולפות” שלו, בישובים רחוקים, בכפרים, או באיזו משפחה “רחוקה”, בעלות יחוס־אבות. היופי הזה הוא זָר תמיד, מופלא, אם שזֵר עליון על ראשו, או זָר הוא במובן אחר, אם ש“כוכב מאיר” הוא או “כוכב מתעה”.

בסיפור הדתי העברי, הכוחות השונים המתגלים בעולם מקבלים גם הם צורה נעלמה, “רוחית”, שמימית או שׂטנית, אבל בסיפוריו של ברדיצ’בסקי נוסף לזה איזה גוון של אלילות דתית: של הגלמה סמלית. לא בשׂרית, אלא בשרית־רוחנית, דמיונית־שירית. בדרך הדמיוני־שירי מחַיה ברדיצ’בסקי את העולם הזה של ה“רוחות” ושל “שרי”־המעלה ונותן לו בדרך זו חִיוּת, שהיא בדורותינו בלתי־רגילה. את ה“רוחות” האלה הוא כמו מכניס אל עצמים, והם חיים, ולא חיי־האגדה בלבד.

בסיפורי ברדיצ’בסקי לוקחים עוד שר־המים ושר־האש את חלקם בעולם, ואיש לא יעמוד בפניהם. וכך הם גם כוחות אחרים. גדולים גם הם ונעלמים. על מסתורי הכוחות האלה וכוחם וממשיותם מספר ברדיצ’בסקי הרבה בסיפוריו, והוא נותן להם גם ממשיות, חיוּת, שהיא למעלה מן החיוּת האגדית. הוא איננו מחריד, מאיים, אלא לוקח בנפשו את החלק היותר גדול בחרדה זו מפני הכוחות הנעלמים, ולכן הוא יוצר אותם לפנינו ואנו מרגישים בהם ובכוחם.