¹

מבעד לאספקלרית המרחק נראה לנו ברדיצ’בסקי באור אחר – אור מופלא וחרישי של שירת־חיים עמוקה וטרגית. נשר הזמני ונתאחו קרעי הפנים; נפגשו הניגודים ונחשפה הדמות האחת – זו של המשורר.

הוא היה קודם־כל משורר. פתח ברומנטיקה פובליציסטית וסיים בליריקה חסידית. משנתו – לא סדר לה ולא עקביות שיטתית: כולה הגות־לב וסערת־דמיון. אף סיפוריו ומסותיו – גלי־ליריקה הומים בהם. כל מערכת דעותיו, כל תורתו המרדנית אינן אלא בבואה מעולם החזון שנשא בנפשו.

חזונו של ברדיצ’בסקי – הקרע מבהיק בו כפצע אנוּש. עצם ההוָיה נראתה לו בפגם־בראשית זה של יש רופף לעומת אַין אין־סוף. החיים היו לו שכבת אילוסיה דקה על פני תהום תעלומה, והיהדות – מין קפריסה היסטורית, עוית גורל, סבל ומַתת כאחד. כל שירתו היתה ביטוי ענות לדור נבוך ותועה, שניתק מעל בסיסו הישן והוטל לבין שני עולמות – בין מזרח ומערב, בין החיוב המסורתי והשלילה בת הדור.

יצירתו של ברדיצ’בסקי היתה קו נטוי על־פני שטח הדורות. ראשו בתחום המקרא וסופו בהוַי הגלותי. ואילו שרשי נפשו נעוצים היו בקרקע־קדומים, בעולם של אגדה מופלגה ורחוקה. ספרו “מאוצר האגדה” הוא גילוי־מה מרשות מופלאה וטמירה זו. זה היה מפעל נועז, חתירה לתהום הנשמה הישראלית בקדמת הימים. אין זו האגדה הליגלית, התלמודית־מדרשית מיסודם של ביאליק־רבניצקי, הטבועה בחותמה של יהדות־מורשה: האגדות שלו הן קטעי־בראשית, שברי־סלעים, גושי־מיתוס, הללו שחתרו מתחת לשכבת הדת והמסורת התרבותית. מחוץ ליהדות הרשמית ובצדה היה מושך זרם פראי, אלילי של אמונת־קדומים ויצרי־בראשית, שלא רצו לקבל מרות ולא נכנעו לחוק, זרם שמצא לו ביטוי ביצירה פרימיטיבית־אגדית, שעם כל המחיקות והטשטושים של בעלי המסורה לא נשמדו עקבותיה כליל, ושרידיה מתגלים פה ושם באקראי ובצדי דרכים. את שברי האגדות הללו אסף ברדיצ’בסקי, צירף והשלים בכוח דמיונו ובחוש האגדה שלו – והנה חשף לפנינו יהדות אחרת, יהדות אפוקריפית, גנוזה – יהדות־קדומים של גזע כובשי כנען. ולא במחשבה תחילה, כסברת רבים, לא מתוך כוונת קטרוג כלפי המסורת – לכל הפחות לא מתוך כוונה זו בלבד – ניגש אל מפעל זה, כי אם מתוך משיכה פנימית וזיקת־נפש. שהרי גם בעולם יצירתו העצמית – בסיפוריו (לפחות, בחלק הגון מהם) אנו רואים בו את העברי הקדמון החי בתקופת המדבר או בימי בני־פילגש בגבעה. גם בהם חותר אותו הזרם הפראי, ומבעד נוסח המורשה של חיי העיירה מתפרצים יצרים פרימיטיביים של החיה־האדם וחורגת ממסגרותיה התאוה הערומה. די להזכיר את הסיפורים: “פרה אדומה”, “בסתר רעם”, או “בית תבנה”, ואפילו “הקדיש”. לפנינו שורה של טיפוסים עזים, גידולי־בר, בעלי תאוות חזקות עד כדי טירוף, שעל־גבי השטח האפור של העיירה ובתוך הסביבה היהודית הספוגה אצילות רוחנית הם נראים לנו כבריות משונות שנתגלגלו ובאו מעולם אחר. שלמה האדום ש“בסתר רעם”, המבקש להשביח את מוקדי יצריו ברכיבה מטורפה על־פני מרחבי ערבה ושברדיצ’בסקי מעיד עליו שהוא אחד מגזע בני גד ואשר: שושנה כלתו, חַוַת־בראשית זו, הזורעת מסביבה אש חמדה וחשק ותאוַת כיבוש; נפתלי האמיץ שב“בית תבנה”, הרודף אחרי אהובתו במין עקשנות מטומטמת ובמין הכרח של גורל; הקצבים שב“פרה אדומה”, העורכים הילולה על־גבי גויית הפרה השחוטה בעודה חמה וצולים ולוקקים את דמה בחמדה ככוהני הבעל לפנים; המתנגד הקנאי שהעלה על המוקד קהילה שלמה על בתיה וכנסיותיה מתוך שנאתו לחסידים – כל אלה נושאים בתוכם דבר־מה כבד וגורלי, הד התהומיות האפלה העורגת בחשאי במצולת הנפש של האדם מישראל ומגיחה לפתע־פתאום מתחת לערימת הדורות.

בתחומה של הסיפורת העברית של אותו זמן, שהיתה כבושה במסלולה האפור, היה בהם בסיפורי ברדיצ’בסקי באמת משום חידוש ומשום זרוּת מתמיהה. הוא בעט במסורת האידילית ובנוסח האהבים של הסיפור הרגיל. רוב גיבוריו־יצוריו, עם שהם מעורים בקרקע סביבתם, נושאים אתם איזה רמז של מרחקים, איזה הד של מיתוס. דבר־מה זר ומופלא מלווה את חייהם כצל מעולם אחר. הנך מרגיש בקירבתם איזה פחד סתום, איזו הרגשה של ציפיה חרדה. הוא לא יתאר את המשכיל, את האינטליגנט או את החסיד הקנאי – הטיפוסים שהיו מצויים בספרותנו – אף לא את היהודי שבהם, אלא קודם־כל ובעיקר את האדם שבהם, את זה המעורטל מכל צורה סטטית. ואותו האדם – המשכיל או החסיד – יקום פתאום ויעשה מעשה שלכאורה אי־אפשר היה לצפות אליו מראש ואף אין הוא מותנה בתנאי־המצב: או שימיר את דתו לעיני כל העדה, או שיאנוס את בתו יוצאת חלציו ביום סופה וסער, או שיפיל את אהובתו לתוך שטף הנהר, ואחר־כך יקבל עליו סיגופים או שיאבד עצמו לדעת. אין בטחון בחיים. אין קרקע מוצק ואין דרך סלולה. האדם על־גבי קרח יתהלך ומתחת תארוב לו תהום. שבתך על הר־שריפה ואין אתה יודע מתי תפרוץ האש. לכאורה, הכל ברור, הכל צפוי מראש, מתוכן ומותנה על־ידי תורת חכמים ותורת הורים ומורים, ואף־על־פי־כן אין מעמד. יש מושכלות ודעות ותורות – והחיים סתומים. יש אל חנון ורחום בשמים – והוא מסתתר במרומיו ומשחק בבריותיו העלובות להנאתו. מפרפר האדם בתאוותיו וביסוריו – יסורי גוף ונפש, והשטן עומד על ימינו לשטנוֹ. בודד האדם בצערו. נפשו קלועה בין קרעי ההוָיה וסבל ירושה לו על גבו – ירושת העבר הקרוב וירושת העבר הרחוק.

כאלה הם החיים המשתקפים בסיפוריו וכאלה הם גיבוריו. מאין לו לבן־רבנים, חניך ישיבות ומסורת תורנית, הרגשת־חיים טרגית־גורלית כזו? איך נתרקמו אותן הדמויות המיתיות־עכו"מיות, בנפשו של פרוש ומתבודד, נזיר אותיות וגוילין?

שאלה זו היא ענין לחוקרי־הנפש. כל חייו של ברדיצ’בסקי היו תסביך של סתירות וניגודים. ואילו מבחינה ספרותית בעצם יש כאן לראות דוגמה של רומנטיות מובהקה, המבקשת מפלט מפני מציאות חדלת־ישע בצלן של דמויות מופלגות, לא־שכיחות. אם כה ואם כה, אין ספק, שבסיפורים אלה אנו שומעים הדים אוטוביוגרפיים מנסיונות נפשו של המספר בימי־עלומיו. ברדיצ’בסקי הרבה לשיר על הקרע שבלב. מתוך קרע זה נגלה עליו עולמו מלכתחילה. בסיפור האוטוביוגרפי “הבריחה” הוא מתאר את רשמי נעוריו. הוא ראה את המציאות בחדלונה והתחמם לאורו של התנ“ך. הוא נתפס לקסמי העולם העתיק והעריץ את אפרים ואת שומרון; באלה ראה את סמל התקופה האלילית העליזה, בטרם יביא העם את צוארו בעול משמעת של נביאים וסופרים. כשגדל, נתחלפה לו האליליות בתרבות אירופה נוסח ניצשה. “מחנַיִם” ו”עורבא פרח" הם תעודות־נפש של בן־גיטו שנשבה לבין הגויים, נטרד מעולם אחד ולא נקלט בשני. חזר אל אגדת־ישראל הקדומה ועקב את צעדיה במשעולי ההוַי. מן המיתוס האלילי עבר אל המיתוס שבחיים וגילה את אור האמונה שבחסידות.

ברדיצ’בסקי היה, מבחינה זו, בפרוזה מה שהיה טשרניחובסקי בשירה. גם טשרניחובסקי ראה עצמו כבן לדור־המדבר, שדם כובשי כנען נוזל בעורקיו, ואלוהיו – “אלוהי מדבר הפליא”, שאסרוהו בטלית ורצועות. דומים הם גם בגלגולי יצירתם. שניהם היו תועים בשדות נכר עד שמצאו את הדרך לעצמם. טשרניחובסקי התחיל ביַונוּת ודרך פסל אפוֹלוֹ הגיע ליהודה העתיקה וסיים ב“מנגינה” ובכליל סוניטות “לשמש”. גם ברדיצ’בסקי נמשך לעולמה של יוָן ומניצשה הגיע לאוצר האגדה ואל המיתוס העברי הקדום. וכשם שטשרניחובסקי, לאחר שעייפה נפשו מטלטוליו הרבים בין פסגות ותהומות, הגיע למישור הרחב של האידיליות ושפך זהרי חמה על ההוַי היהודי, כך גם ברדיצ’בסקי ביקש לו מפלט מנדודי נפשו בצל העבר הקרוב, ומתוך כך גילה את האור הגנוז שבהוַי המסורתי.

דרכו של יוצר היא בעיגולים שבהיקף מסביב לנקודת המרכז. מתוך סקרנות נוער ותסיסת עלומים הוא הולך ומתרחק ממרכזו ונמשך אל ההיקף. בגר – הריהו חוזר אל מולדת־רוחו עמוס נסיונות וידיעות־חיים. משהגיע לנקודה זו, דעתו מתישבת עליו וראִייתו מתבהרת. ואם שבילי נדודיו היו שבילי הצער – אך הצער מזדכך והופך מקור של שירה. ברדיצ’בסקי התרחק בימי־עלומיו מנקודת־יצירתו המרכזית – זו של האמן. נתפס לרוח הדור, ליצר המרד. הרחיק נדוד עד מעבר למחנה. אולם, חוטים בלתי־נראים קשרו אותו אל נקודת נפשו. צללים וקולות נעלמים, צללי עבר וקולות ירושה ליווּהוּ תמיד בדרכו, קראו, תבעו ועוררו געגועים. ואף הוא שב ברוחו אל מולדת־נעוריו כבן נידח אל חיק אם. ואז הוסר המַסוה מעל עיניו. במקום שראה מקודם צללים מכבידים ואבק־דורות נפתחו לו שם מעיינות חתומים של שירה, של יופי צנוע. בשורה שלמה של ציורים מן העבר הקרוב (הקבצים: “מבית ומחוץ” “מעירי הקטנה”, “משני עולמות”) הוא מחַיֶה את העיירה על חינה המיוחד, על אורח־חייה וקישורי־משפחותיה, על אישיה־טיפוסיה למיניהם ולסוגיהם, מהם – טיפוסים מופלאים, דוגמאות של אנושיות עליונה. אף הוא שר על הנוער וגעגועיו, על האהבה הצנועה והביישנית, על העריגה הסתומה למרחקים ועל לבטי הנפש במיצר – כל אותם המוטיבים התמימים שהיו רוֹוחים בשעתם בסיפור העברי. אלא שממַגע עטו של ברדיצ’בסקי הם מתחילים קורנים בזוהר עדין ועוטים איזו סודיות פלאית ורחוקה. הליריקה של “ספר חסידים” היתה צליל הימנון בשירת העיירה שלו.

יש, אמנם, גם בסיפורים אלה מיסוד השטן. בני־אדם נפתלים עם יצרם, כושלים ונופלים ואובדים דרך (“גרי רחוב”). קנאה תפריד בין אחים בבית־אב, קנאת ירושה או קנאת איש מרעהו, והיא מפעפעת כארס, אוכלת עד תהומה של נפש, חותרת ומקעקעת את הבנין שעמלו בו אבות למודי סבלנות ושקידה, ואל־נקמות פוקד את עוונם על בניהם, נפשות תמימות, ואף אחריתם הם עדי אובד (“צוררים”, “האיבה”). יש גם מיסוד המסתורין והאימה. פתאום־לפתע ירגיש האדם את כובד גורלו בכל אבריו והוא צועד לקראת קצוֹ כנשמע לצו נעלם (“את קרבני”). נפשות שולמית וחולדה, שתי נערות־פלאים, שבויות בצל המוות. תו הגורל חתום בהן מראשית הוָייתן, ויָפיָן הטרגי מעורר חרדה סתומה בלבבות. לא יועיל כופר ביום־עֶברה: בעת חתונתן עולה עליהן הכורת – המוות לקח את שלו (“חג המוות”, “בעמק”). בכלל, יש לנו הרגשה, כאילו עין גדולה, יודעת ומחרישה, מביטה עלינו ומלווה את צעדינו, ספק חומלת, ספק לועגת, לקראת הצפוי. אולם הדברים ספוגים רוך ועצבות מרעידה. אור סודי נופל עליהם כצל לא מזה. יש יופי מוזר בסיפוריו של ברדיצ’בסקי: אך היופי – אחת היא במה הוא מתגלה: בפרפורי גו ונפש של חוטא, בחרדת תמהון של תפוס־גורל או בשירת־יִחוד של דבקות עליונה. בסיפור “הפסקה”, למשל, מיטשטשים הגבולין. רבי בא לעיר וקמה הפסקה בחיי יום־יום. כל אחד, על קדשיו ועל חוּליו, מצא את עצמו מעֵבר לקבוע. פגשו הקצוות. ניצוצות קדושה מתוך התלהבות חסידית הפכו ללהב־תאוה, ויצרים כבושים חרגו ממסגרותיהם ופרצו בהימנון בשר ורוח. בסיפורים אלה הגיע ברדיצ’בסקי למידה גדולה של שלמות, וכמה מהם (הקטנים ביותר) הם מרגליות המזהירות ביופי לא־מצוי.

ברם, ליצירת אֶפוֹס לא הגיע. את שקט היצירה של האֶפיקן לא ידע מעולם. הוא היה בעיקר רומנטיקן, משורר אימפולסיבי, המתרומם לכדי הגות לירית. אתה מרגיש בסיפוריו את דפיקת־הלב החמה. את האש הגדולה שבלבו פלט ניצוצות־ניצוצות. לא היה אדריכל ולא עלה בידו להקים בנינים שלמים מאוחדים מתוכם. הוא לא יצא מגבול הרשימה הקצרה. גם הסיפורים הגדולים שלו כמו “בית תבנה” ו“בסתר רעם” ואפילו הרומן האחרון “מרים” אינם בעצם אלא צירופים של סיפורים בודדים המתאחדים בדרך חיצונית. לכאורה יריעת־חיים רחבה נגולה לעינינו, אלא שהיריעה מנומרת היא, עשויה קרעים־קרעים, והתמונות והמחזות באים דחופים ומעורבים ואין מוקדם ומאוחר. אין הוא מתאר את החיים מתוך הארת נופם, מתוך הבלטת הקבוע והמתמיד שבהם, כמנדלי בשעתו. ברדיצ’בסקי איננו משורר הצורה ואין הקבע ממידות האמנות שלו. אצלו הכל שוטף, מתנועע כצלמי הראינוע. הרושם הוא של אילוסיה – של צלליות ורגעיות שטפית (צלליות הן דמויות הנשים שלו, בריות חלומיות הללו, המופיעות בעולמנו כרמז־יפעה לא מכאן, ענוגות ורחוקות כנסיכות־פלאים מעולם־האגדה, מאירות לעצמן – ונעלמות או נובלות למגע קר ראשון של החוץ. ואפילו דברים שבמוצק וביסוד, כמו צורות ההוַי ונוסח־מורשה של דורות מתפוררים תחת ידיו, והם ניתנים במצב של תמיסה וזחילה במורד). מומנטים בודדים, תמונות מקוטעות, אישים ומאורעות נפרדים – ואף־על־פי־כן הם מצטרפים באורח־פלא לחוליות ולקבוצות וליריעות חיים ונארגים לתוך המסכת הכללית, או יותר נכון – לתוך האטמוספירה הכללית של הסיפור.

הסיפור של ברדיצ’בסקי הוא – כולו סיפור־המעשה. מעין אגדת־עם. מבחינת הקונסטרוקציה והסגנון הרי אנו רואים בברדיצ’בסקי שוב את זה היונק מספרות המקרא. צורת הסיפור שלו היא צורת הסיפור המקראי עם כל הצמצום של הביטוי האכספרסיוני והתנועה הדינמית שבו. ומכאן גם ההדגשה של יסוד הפעולה על חשבון הניתוח הפסיכולוגי. עולם נפשם של גיבורי ברדיצ’בסקי ניתן על־פי רוב בדרך סוגסטיבית מבחוץ – על־ידי תוספת צבע וקול או על־ידי הארה מיוחדת של הפרטים, אלא שיחסו יחס סובייקטיבי, נפשי. הוא רואה את הקורא לנגד עיניו והוא בא אתו במגע ישר. וכמה יודע הוא להרעיד את לבו ולזעזעו עד היסוד! ולתכלית זו הוא משתמש לפעמים באמצעים שאין תורת האמנות המקובלת גורסת אותם – על־ידי איזו מימרה שנונה ומקוטעת, על־ידי קריאה לירית המפסיקה את הענין, ולפעמים גם בהערה רעיונית או בפסוק ובמאמר חז"ל. אלא שהפסקות אלו פועלות עלינו בכוח של הברקה פתאומית המגלה את התהום.

…שופט אלוהים את האדם על מעשיו ובא עמו בחשבון על כל דבר. ועד עתה לא קמה עוד בריה לדרוש דין משמַיא ולאמור לאביר־הטבע: גם ידיך נגואלו בדם! אתה בראת, גם עשית ורצחת. מלאכת המסַפר היא לא אך זו, לתאר את המאורעות ואת המעשים. תנו גם לו להתאונן ולשפוך שיחו… (“בסתר רעם”).

מה שמפליא ביותר בסיפור הברדיצ’בסקאי הוא – הנזירות הגמורה מכל קישוטי־לשון ועידוני־סגנון, התרחקות מדעת מן הסממנים האסתיטיים ודרכי הטכניקה של הסיפור המודרני. במין עקשנות אכזרית הוא קורע מעל הדברים את עיטויי־הפאר – כל שיש בו משום העלמה והשליה. הוא חותר לעירומה של המלה, לתמציתה המוסרית. שקר החן והבל היופי. מה בצע במִקסם־שוא למי שהציץ מאחורי הפרגוד ונפגש פנים־אל־פנים עם האמת האחרונה, העירומה, האמיתית?

ברדיצ’בסקי היה בסיפוריו כבמאמריו נביא השֶמא ומשורר הספק. אין קביעות בחיים, הוַדאיות היא אילוסיה, ורק הספק הוא ביטוים הנאמן. הספק הוא גם כוח דוחף, מגרה, מזעזע ולפיכך גם מַפרה כחיים עצמם. ואולם ברדיצ’בסקי הספקן הגדול נתן לנו גם את החיוב הגדול – את האמונה בכוחות העם שעדיין נשתמרו בו אינסטינקטים חזקים, יצרי־בראשית יחד עם כשרון יצירה של מיתוס חדש – זה של החסידות. ואותו הכוח הפראי והיוצר שנתגלה בצירוף כה מפליא בברדיצ’בסקי עצמו הוא־הוא שמשך את לבנו אליו ושימש לנו מקור של גירוי והפראה. עוד ימים רבים יהיה השם ברדיצ’בסקי סמל מעורר לכל נודדי הרוח, המבקשים את האמת לא בדרך־המלך, כי אם בנתיבות חדשים ובצורות־ביטוי לא ידעום ראשונים.