אם כי שני היובלות והמיובלים הללו מצטרפים כאן במקרה בלבד, הרי מאחר שנזדמנו, מתבּלט כמעצמו הניגוד הגדול שבהשוואה. בשעה שהראשון זכה לכֹּל, לא זכה השני למאומה. כיצד שר המשורר? – “לא בית לי, לא נחלה; לא גן ועצי־פרי”. לא נכסים ולא בנים ובני־בנים. כלומר מ“אנשי־איזור־העור”, הרצים כל־ימיהם יחפים וצועקים בשעת־הצורך, בשעת־ההכרח, אם לא את הצעקה הגדולה, הנבואית, הקדומה־הגדולה: “הרצחת וגם ירשת?”, הנה על־כל־פנים הם כואבים תמיד ומעירים, ואינם נותנים מנוח למצפון, ואפילו אם המצפון הזה הוא של החזקים, המנצחים והשליטים באותה שעה. אדרבה.
כי “אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד־מה”. ובמקום זה יש לנו עתונות, שהיא המשך של נבואה זו, שמדרכה היה להסתגל, לומר “שלום־שלום” ולהטיף לאלה, שלא נחוץ להטיף להם. באיצטלות רבות נתלבשה נבואה זו בהמשך הדורות וכיום היא נקראת בשם פובליציסטיקה. וכשבא אלינו אחד־העם לפני דור אחד וקרא “לא זה הדרך!” כינוהו בשם “נביא” (ואפילו ביאליק בשירו “במזל לא נדע”), וטעו. חלילה. הוא לא היה נביא. אפילו חוזה לא היה. הוא היה פובליציסטן־אמת ולא עוד. הוא לא קרא מעולם “שלום שלום”, אלא למלחמה קרא, וכל ימיו התלבט והתלבט ולא נתן מנוח למצפון היהודי. וזו זכותו הגדולה.
ומן המתלבטים הללו – ואם כי באמת־מידה אחרת ומתוך השקפות אחרות וסגנון אחר – הוא גם יעקב רבינוביץ הפיליטוניסטן, פיליטוניסטן־האמת. כי, דוק ודוק, הפיליטון הנאמן, הישר, האמיתי, גם הוא המשך לאותה ההתלבטות של ההטפה לאמת ב“סגנון של הדור” (ביטויו של הרצל על ערכו של הפיליטון, המקצוע הספרותי שחיבב ביותר כל ימיו). ואת הפיליטון הזה כתב יעקב רבינוביץ כל ימיו, במשך שלושים שנה.
כן, נביאים אין לנו; אפילו לא בני־נביאים. אבל עוד שָׂרדו לנו מאלה, שהיינו קוראים אותם בשם המעירים – הגדולים, כגון אחד־העם, והקטנים, כגון יעקב רבינוביץ וחברו, שקדם לו בבואו וקדם לו בלכתו: י. ח. ברנר. אף הוא מ“אנשי איזור־העור”, שהתלבט כל ימיו מסביב לעוגה זו שלנו, והעיר והעיר עד לידי שוועה.
והראיה, שהיו אלה אנשי־אמת (הוי, כמה נמשך העט להמשיך את הפסוק: “שונאי־בצע” וכו'), שלא הטיפו מעולם למפלגה ולמפלגות, ולהיפך – וזה הסימן של איש־האמת – בימי־השפל של המפלגה, בהיות עוד האידיאה בטהרתה, ננהו אחריה, נתחשבו עליה, אבל בימי הגיאות והשלטון, יצאוה ועזבוה. במשרדי־שלטון אין מקום, כאמור, אלא לתולע בן־פואה וכיוצאים בו…
והיו ימים, שקולו נשמע יותר מהיום. הרבה יותר. הישוב היה קטן. הנייר־הנייר לא הציף לנו את הבית בגליונות מודפסים במכונות־סידור ובמכונות רוטאציוניות. העתון האחד, “הפועל הצעיר”, היה נערך בקדושה ובטהרה והתלבט בו האנוש הישראלי בגילויו האחרון; צייץ ושר ושיווע ותבע. ושם היה גם מקומו של יעקב רבינוביץ מגליון לגליון. שם שוחח עמנו והעיר לנו את הערותיו, כבדרך־אגב, כשלא מן הענין, לכאורה, כברישול – גם בקונצפציה וגם בסגנון – ואנחנו קראנו אותו, שמענו אותו, ולקחנו מוסר. כן, הישוב לקח מוסר ממנו, כמו שלקח בשעתו מוסר ממשה סמילנסקי, וכמו שלא שב עוד לקחת מוסר מפי שום אחד מן הפובליצסטים האחרונים, שעומדים ומטיפים כל יום בשער, משום שהם מטיפים לא לאידיאה, לא להור־ההר של הרעיון באמיתותו, אלא נלחמים בעד או כנגד אותו תולע־בן־פואה, היושב במשרדים לכל גילוייו.
ומכיון שהטיף תמיד לאמת (המלה הזאת “הטפה” בוודאי שאין כאן מקומה; המדובר הוא, כאמור, הפיליטון שלו), נדחק, בהגיע שנות העשייה הגדולה, כביכול, אל־החוצה (ראה יחזקאל פרק ל"ד) על־ידי אלה, שיודעים להדוף בצד ובכתף את מי שאינו נוח להם. והוא בחוץ.
[תרצ"ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.