“מסות קטנות” אלו, שנאספו כאן יחדיו, אך מעט מהרבה הן – עשרות אחדות ממאות רשימות ופיליטונים, שנכתבו בתקופה שלמעלה מעשרים שנה ונתפרסמו בשעתן בכתבי־העת בארץ ובחוץ־לארץ. וגם אלו רובן נתנסחו כאן מחדש, נתנַפּוּ ונקבעו למדורותיהן.
לא מאמרים כבדי־סֵבֶר הם אלה, הבאים לברר וללבּן שאלות או לתרץ קושיות ואיבעיות. רשימות קצרות הן, שנכתבו כל אחת לשעתה, לְרִגְעָהּ, ולא ביקשו אלא זו בלבד, להעיר ולהאיר במשהו ולזרות מעט מֵהֲלָךְ־הנפש על החזיונות שבחיים, שבציבור ושבספרות.
ונעשה להן כינוס זה כאן, משום שהמחבר נוכח וראה, שהרבה מנפשו שקוע וצרוּר בתוך צרור העלים האלה, והיו הם לו כהדים רחוקים מחיים וממאורעות, שעברו וחלפו ונתנדפו והשאירו אחריהם אך הדים אלה בלבד…
מעין ספר־זכרונות הוא – אם לא לאחרים, הנה לפחות לו לעצמו.
ד.ק.
היום יצא את הארץ. בבית־הכנסת של “החורבה” זלגו עיני רבים דמעות בשבת של פרידה בירושלים. תושבי העיר, וביחוד ההמונים הרחבים, צבאו על הרחובות ביום לכתו. צערם היה גדול. אפשר לומר, שלפני צער כזה לא עמדה האומה מאז. משהו מאותם הגעגועים העתיקים לבית־החשמונאים, למלכות שבדמיון, היה כאן.
אבל כלום מבוססים היו צער זה עם הגעגועים הללו? אין ספק, שאם “נקיף את הפרובלימה” במלואה, יקשה לענות על שאלה זו בחיוב. אולם הצער עם הגעגועים אינם תלויים ב“היקף פרובלימות”. ועוד יותר מזה: אף באמת אינם תלויים. הראיות לכך ו“מראי־המקומות” מן ההיסטוריה מרובים. ולהיפך: הצער והגעגועים מרחיקים את האמת, מסתירים אותה. הם רוצים באילוסיה. והאילוסיה ותולדתה בהמשך הימים, האגדה, מתעלה על אמת זו, המציאותית־האכזרית, ומרקיעה אל כזב־השירה, שאף הוא אמת היא: האמת שנשתיירה בעם, כפי שהוא רצה בה וייצרה לו.
והעם רצה בו. הוא, ההולך, היה נחוץ לו. הוא השלים לו את האילוסיות המשיחיות – אלה שִׁמְרֵי־נפשנו התוססים למן עולם ועד עולם על קרקע האומה ובמעמקיה. והוא, העם, כל המון בית ישראל, דבר בו, וייצר לו את טיפוסו של נציב יהודה – אליעזר בן־מנחם – ויתנחם.
“נחמו, נחמו עמי!” – פרשה זו קרא הוא לפני המונה של ירושלים באותה שבת ראשונה שלו בארץ, לפני חמש שנים. מרבדים ופלוסין שטחו לפניו יהודי בוכארה, בעלותו אל בית האלהים ב“חורבה”. וירושלים כולה עלתה על הגגות, “תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה”… הבּאוֹת הגדולות, אלו שנתעלו לפני אלפי שנים והיו ל“עתידות של מעלה” כ“ירושלים של מעלה”, ירדו על ראשי ההמונים, תימנים, ספרדים, גורג’ים, בוכארים ואשכנזים, והשיקו עליהם ככנפי נשרים. האמונה בבאות פרחה בלבבות בימים ההם בראשית בואו.
ואולם, כל זה היה בבראשית.
אבל בין ה“ראשית” ובין ה“אחרית” היו חמש שנים. ובפרוס הפסח לשנת תר“ף, ובמוצאי חג הפסח לשנת תרפ”א, נהרגו ומתו בירושלים וביפו “104 אנשים ונפצעו 407, ונזקים עצומים נעשו ברכוש היהודי” (מן הדין והחשבון האחרון שלו לממשלה). ומלבד אלה: נשארנו בארץ, כמאז, קיבוץ של עדות־עדות. לא נתאשרה חוקת־הקהילות. לא ניתן כוח לועד הלאומי. לא קבלנו את חלקנו לחנוך. לא ניתן חופש לעליה היהודית. והעיקר – וכאן הטראגיות העמוקה ביותר – לא ידענו באמת לאמיתו מה הוא באמת, ומה חושב הוא באמת, וחרקנו שינים כנגדו. ועם גודל הכאב היתה גדולה הבושה. הוא על ההר, לעילא ולעילא, ואנחנו על־יד בית־החולים “הדסה” עם זקנים הרוגים ופצועים ועם חלוצים מדוקרים… הכואב הוא לפחות?
והנה פשטו ה“שכֵנים” על כל מושבות יהודה. ההרס הגמור היה תלוי בשערה. וההצלה באה בנס ממש. ולנו היה הרושם בימים הקודרים ההם, כי אפילו הטלפון אינו מצלצל אצלו… ובהפגש יהודי ביהודי אחיהו ברחוב, היו פניו שואלות: נו, נציב יהודה לנו?…
ואולם הפלא גדל שבעתיים: כעבור הזעם שבנו ונאהבהו. משום מה האמנו, כי הוא לא פיכח בלבד הוא יותר מאשר אנחנו, אלא גם פיקח יותר.
ולפיכך נזדעזעה הארץ בזעזועי־לב נאמנים בלכתו. ידענו: שינוי הולך ובא במהלך חיינו – ובעיקר ידענו, כי כבודנו נפגם.
מסגרת תמונתו, זו שקישטה – ויהא זה בדמיון בלבד – את בנין חיינו במשך חמש שנים, תשאיר אחריה, בהתרוקנה חלל ריק, זכר לחורבן. ומשום כך מיצר היה המון בית־ישראל בלכתו. המלכות שבדמיון שלו נפגמה.
*
מי היה הוא? מה היה הוא?
זה שנים שאנו מחפשים אחריו. לנו, חניכי עיירות ישראל, היה הוא חידה. מתוך חומר אחר לגמרי קורץ. כל עצם הטיפוס לא היה תולדה ממסיבות חיינו במזרח אירופה. ומן היהודי נשתייר בו, כנראה, רק יסוד זה, שנשאר לפליטה גם בלבו של הרצל: כבוד ישראל. אותו הכבוד המופשט, שהרצל היה נכון להקריב בשבילו את כל ישראל כולו (ייזכר נא רעיון ההמרה־בהמון בדף הראשון של יומנו). וכבוד זה, שלא יחולל בגויים, היה אלימנטארי גם בנפשו שלו, של “נציב־יהודה”.
קשה להביא ראיות והוכחות לכך. ואילו מי שיקרא, למשל, בעיון רק את “הדין והחשבון” האחרון, אותה “היצירה האמנותית” שלו, שהרבה מנפשו הושקע בה, ימצא שם את היסוד הזה ממלא הרבה מן השורות – וביחוד מהלך בינותן. ואף זו: הגוי והגויות כניגוד שלם וברור ליהודי וליהדות – גם בהכרתו שלו היתה מהרגשת־מורשה זו שלנו. ובאמנות נפלאה, ומתוך התאפקות שבהכרח – ואף אמנם טראגית היא התאפקות זו ההכרחית – הוא מספר ומבליע באותו “דין וחשבון” על אלפי חלוצים, המתכוננים לארץ, ועל ה“עמק”, שנשתנה שינוי גמור (שם, באותו דו"ח מעשי ויבש, נאמר: “בת צחוק שפוכה כיום על העמק!”) מאז נכנסו לתוכו כשלושת אלפי יהודים.
ועוד מספרים עליו (כי גם אגדות הולכות כבר ונרקמות מסביבו), כי בימים ההם, כשנתבע על־ידי ווייצמאן וסוקולוב לשתף עצמו בתקומת חיינו, אמר, כי לפני כל עליו לשוב ולדעת מה הוא יהודי. והוא נסע אז לספרד באיזו שליחות ממלכתית ונטל עמו צידה לדרך את גרֶץ־רבא. ובדרך קרא, אף רשם הערות בשולי הגליונות, וכשחזר אמר: עתה יודע אני. וניגש אל העבודה.
וזה היה קו שלם באפיו: הוא לא היה מן החוזים, מן “הנופלים גלויי־עינים”. צעד אחד לא צעד אל תוך הערפל. “תכלית הידיעה שידע”. הרצל לא קרא את גרֶץ לפני כתבו את “מדינת היהודים”, אבל שקשוק כנפי1 נשרים שמע מעל לראשו. ואילו מדינאי־ליבראלי אינו מאזין לאיוושת־רוחות. הוא רוצה לדעת. ובדעתו רוצה הוא להוציא לפועל. להפוך את הידיעה – כמובן, עד כמה שאפשר; ורק בגבולות אלה – למעשה.
ואף אמנם היה זה הקו, הבולט ביותר באפיו: הוא המוציא־לפועל השלם. יש לבטוח בו ולהאמין בו. ויש לחשוב, כי להרצל היתה נחוצה אישיות כזאת בימים ההם, בהתרוצצו ב“היכל יילדיז” בקושטא ובהיכלי ווילהלם קיסר. כמותו יכול היה לשרת תנועה. ובמובן הנעלה של מושג זה. ומשום כך היה קסם מיוחד בדיבורו. כל מלה, שהיתה יוצאת מפיו, דומה היתה כנשענת “על־ארבע” ממש. לא תִמּוֹט.
ואילו היה הוא מן הזוכים – ואנחנו עמו – כי אז היה נשאר בתולדות חיינו כאחד מאנשי־המופת, שנשלחו לגשם במציאות בימיהם אידיאל נישא. אבל הוא לא זכה. הוא בן המאה הי"ט. ג’נטלמן אנגלי הוא ממאה זו. וחוליה אחת קטנה הוא בשלשלת הפוליטיקה הארוכה והגדולה, הנקראת בריטניה הגדולה. וכך נכנס ויצא, והשאיר בלב רק אילוסיה בלבד.
*
מה היה תפקידו?
ברור למדאי, כי לא למעננו נשלח הלום. לא להקים את חומת יהודה ו“לחַיות את האבנים מערמות העפר”. דוקא עתה, עם חילופי גברא, נתברר לשם מה נשלח הוא. ואם נעיין מעט בדבר, נראה, שאף כאן מילא היהודי – כמובן, באמת־מדה גדולה ובמדרגה גבוהה – רק מעין תפקיד של מתווך, הוא תפקידנו ההיסטורי־הגלותי. מכשיר נוח ומצויין ראו בו להכין את הקרקע הזאת – את פלשתינה (א"י) – למרכז נוח לאימפריה הגדולה, שממנו תוכל לשלוט בעתיד הקרוב, לעינינו ובימינו, על המזרח הקרוב וגם הרחוק. מצרים, בת האומה האחת, אינה נוחה. והנה הועתקנו אנחנו לכאן ועשינו את הארץ נוחה לממשל. והוא־הוא שנשלח לסדר אותנו כאן “עד כמה שאפשר”, מבלי, כמובן, לסכן כלום. ואת התפקיד הזה מילא – וילך; “יכול לילך”…
זה היה עיקר התפקיד. ואולם, אין ספק, שנשלח הנה לשם עוד תפקיד, שהוא מעין “פועל יוצא” מן התפקיד העיקרי: לגשם בחיים – בחכמה ובמשקל, ובשווי־משקל – את ראשית ה“בית הלאומי”, שאנגליה נתחייבה עליו במהדורות שונות. וכאן אין עוד ספק לנו היום, שהוא צימצם את הדמות וכיווץ לנו את השאיפות בכל נקודה יהודית עיקרית, שידו נגעה בה. בדו“ח האחרון שלו הוא מבליע ומספר, כי הוא שהלך ללונדון בחודש מאי 1922, כדי ל”פרש" את ה“בית הלאומי” ולהפכו ל“מרכז רוחני, שהקיבוץ היהודי בארץ ישראל יהווה אותו בעזרת יהודי שאר הארצות” (מלה במלה מהדין והחשבון). ועל הר הצופים, ביום שנפרד מן היהדות שבארץ־ישראל, עמד והודיע, שלדאבונו לא השיג את אישור הקהלות, את סידור החנוך ואת חוק הנתינות ארץ־הישראלית – הווי אומר: לא השיג למעננו ולא כלום.
וכך השאיר אותנו במבוכה – וילך לו.
חמש שנים נקלענו מהרגשה להרגשה ביחסנו אליו, ועד היום לא נדענו באמת. שמים בהירים לא פרש על ראשנו. כמתוך עב־הענן דיבר אלינו תמיד. ברורות לא ידענו מפיו. נחוץ היה תמיד או להאמין בו לגמרי או לכפור בו לגמרי. וכך התייחסנו אליו. אילו היו באים ולוחשים על אזננו, שהנה אותו יהודי, היושב על הר הצופים, מוביל אותנו – קשה להעלות את המלה הזאת על השפתים – לכליון, היינו מאמינים והיינו מנענעים בכתפינו: אפשר. ואילו היו באים, להיפך, ולוחשים על אזננו בבטחון: ידיו ולבו אמונים; מסרו בידו את חייכם, כי ציר נאמן הוא לנו – והיינו אף אז מנענעים בראשינו ואומרים: אפשר.
חידה היה – ונשאר חידה.
[תרפ"ה]
-
במקור: כפני – הערת פרויקט בן־יהודה ↩
לא רק אצלנו, שנתחנכנו על ראשי־תיבות ועל גימטריאות, אלא גם אצלם, אצל הגויים, יש וסופרים דורשי־רשומות הם גם דורשי שמות. ולא אחת אתה מוצא, שסופר פלוני מעיר על שמו של איזה גבור בהיסטוריה, שהנה בשמו בלבד יש איזה צליל מיוחד: נפוליון בונפארטה – איזה “מרחב” לשתי המלים; או קארל מארטל – צליל חותך לשם המשפחה הקצר. וסופר גרמני מפורסם, בספרו הגדול על לסינג, דורש את שמו של אותו סופר, שביקש להביא מהפכה בדראמה הגרמנית, ואומר: “בשם זה בלבד, לֶסינג, איזה צליל של אבחת־חרב”.
ואוסישקין – אם תרצו תאזינו גם כאן, בצליל האותיות, משהו מאישיותו. יש כאן איזו “מאסיביות” בברֵירה של האותיות: סמ“ך וש”ין וק“וף, וביחוד באותו הצליל הרוסי של שם זה, שיש בו עוד הטעמה של תוספת כבדה ו”רצינית".
וכשמו כן גם ארשת־פניו וארשת־גופו – כל נוסח־הפרצופים שלו: מאסיביות ברוכה. קומה גבוהה לו, אלא שאינה מתנשאת יותר מדי לרום, כאילו מתוך כוונה תחילה: מוטב לו לגוף לעמוד איתן על הקרקע. על “המרום” ועל “ההתרוממות” יש אולי לוותר לעת־עתה, אבל ברוחב, במוצק, בביטחון־שבְּאַמַת־האדמה נחוץ להציב רגל שלמה, שתי רגלים – לימין ולשמאל – על מנת לתפוס מקום… וכל כמה שאפשר יותר… עוד יותר… עוד שעל ועוד שעל, ובלא־חשבון. מחר נבוא חשבון. ולעת־עתה: תפסת מרובה – תפסת.
ובית לו לאוסישקין בשכונת “רחביה” שבירושלים, שאף הוא נבנה כך והוקם לרוחב – דווקא לרוחב – ולתפיסת־עמדה במרחב, לשני העברים. וכבר העיר על כך – ואם אמנם בלעג כל שהוא – אותו מהנדס ממשלתי והולידיי שמו, שבשעה שהרצה על הבנינים של ירושלים החדשה, שהנה ביתו של אוסישקין – כאוסישקין…
כי אמנם יש כאן משהו מאותה ההרמוניה של השלמות, שאין לדעת מאין היא באה ובאיזו דרך היא מצטרפת מן המעשים הקטנים לפרצוף זה השלם של האישיות – מעין “מוזאיקה”־של־האופי, אם יתכן לומר כן.
והכל כאן הרמוני: משקל הגוף עם משקל הדיבור, וביחוד משקל־האידיאה עם אותה משקולת־המעשים, שבמשך ארבעים שנה של עבודה ללא־הפסק, הוא מחזיקה בידו בדיוק על אותה נקודה, שבה הרים אותה בפעם הראשונה ו“כיוונה” על המקום האחד הזה ללא־זיע: חיבת ציון; קרקע ועבודה.
וכך יש לראות אותו:
מוצק ואיתן הוא ניצב בעקשנות, בידו המשקולת העתיקה של חיבת־ציון, בנשמתו ההכרה הגדולה האחת, שתחיית־ישראל אמת נצחית היא, שמוכרחת להגיע לידי התגשמות במעשים. ועיניו באותה נקודה, שהיא יסוד־היסודות לכל אותם המעשים – שאף הם מוכרחים לבוא – הקרקע, הקרקע.
ועל כך התעקש ולא וויתר (והיכן בכלל וויתר?), וזכה לשַבֵּץ אל כתרה של האומה באותה אבן־המילואים הנפלאה – העמק.
וראה: בתכונה מבורכת זו, שהוּארה מאז בשמש העולה, לא תמצא מאומה מאותה הערפליות – ערפלי־היאוש, העוטים את הנפש בשעות־ההתפוררות – שיוצרים־פייטנים נגועים, או מבורכים, בה.
לו ברור הכל. הוא אינו ולא היה מעולם מן המהססים. ובשעה שהוא פוסע פסיעה קדימה, אין הוא מפחד שמא מאחוריו נותרה הריקנות, החלל המפחיד…
רק קדימה וקדימה – וברצינות ובהכרת־הערך באותם המעשים, שנראים לנו, המפוכחים, רוכבי־הערבות, קטנים כל־כך ופעוטים: דונאמים של אדמה–בשעה שאנחנו מפליגים על פני האוקינוס הגדול של האידיות המופשטות, הלאומיות והבינלאומיות…
ומכיון שהכל כאן הרמוני ושלם, אתה עומד מופתע לפני הבהירות הזאת, שבה הוא מקבל את כל המעשים הנעשים–ואף אם הם נעשים שלא כרצונו, ואף אם הם הופכים לו לא־אחת את הקערה על פיה.
הוא אינו מגיע לכלל יאוש. המאמין האמיתי אינו מתיאש לעולם. הוא יש לו – כפי ההגדרה הנפלאה של תורת־היהדות – הביטחון. ובביטחון זה עשו רבים, וכן שלמים כמותו, את ההיסטוריה, ובביטחון זה עשה גם הוא את ההיסטוריה שלו.
ומכאן הסיבה והמקור להערצה זו, שאנו הוגים לו. מה טוב לו למהסס ולמפקפק להלך עקב־בצד־אגודל אחרי מפסע־רגלים איתן כזה שלו. ומה טוב לדעת, שבשעה שאנו נעים־ונדים ואיננו יודעים “מה ילד יום”, מהלך הוא בטוחות ונושא עמו לא רק את אשר ילד היום, אלא גם את אשר ילד כבר המחר…
והרי הכל ברור כל־כך ופשוט:
הנה שאלת השלטון בארץ: “לא סרסורים מודרניים בפראקים, שבין הקהל ובין ה”פריץ“, נהיה… בגאון נדרוש ונתבע!” (מדבריו ב“אספת הנבחרים” הראשונה).
והנה שאלת הערבים: “אנחנו נלמד מהם, אבל גם הם מאתנו. ושלום? – בודאי. אבל שלום בלא אמת, שתקדים לו, זה לא כלום!” (מדבריו באותה האספה).
ובשעה שהוא עומד ומדבר – וביחוד בשעות הגדולות שלו, כשהוא מתעלה בדיבורו הנפלא, שיש בו מן הפשטות, המגיעה לפעמים עד לידי פרימטיביות גמורה – אתה רואה אותו נעלה על כל הקהל הזה, שנתאסף ב“תחתית־ההר” בשעה שהוא נמצא שם, ב“הור־ההר” של מתן תורה ציונית זו, שהוא מטיף כאן עליה לפניך, מתוך יסוד־היסודות של נפש האומה על כל חבליה במשך כל הדורות…
ובשעה שהוא יורד בגמר משאו, אתה מרגיש לא־אחת, שהוא יורד אליך מן ההר. ומשאתה רואה אז את פניו קורנות בשלהבות אלה, אשר ליבן בנפשו מתוך אמונתו הראשונית והתמימה, אתה מביט בו ומתבייש להסתכל בפניו המוּרדים – כי קָטֹנְתָּ אז מאוד לעומתו.
[תרצ"ג]
מן הראוי כבר לומר על אודותיו מלים אחדות.
הקונגרס הזה בקארלסבאד, הראשון לאחר המלחמה העולמית, ימתח עתה סך־הכל למעשיו, שעברו במשך השנים האחרונות. והוא יצא טהור. הוא יצא גדול. בזה אין ספק.
כי אישיות של מנהיג היא זו.
אישיות של מנהיג יהודי.
גם בארשת פניו שלו החוורים לָנָה התוגה הגדולה. לא זו של הרצל. תוגתו שלו, של הרצל, היתה, אולי, אצילית יותר, “אוניברסאלית” יותר. זו שלו, של חיים וייצמאן, פנימית היא, אינטימית. תוגת בני העיירה היהודית, הנסוכה על אחרוני בניה החולמים והחוזים.
למנהיגים משלהם, מן הגויים, נחוצה טרם כל “הערמה הבהירה” (בטויו של הרמן באהר הוא), ואולם למנהיג יהודי, אמר פעם חיים ווייצמאן בעצמו באחד מנאומיו בירושלים, דרוש משהו מן “הנבואה”.
ומשהו מזה גם בו.
הוא אינו הולם בפטיש. בידבורו אין מן הריטוריקה. אבל קסם יש בו ובדיבורו, אמונה בכל מאמר היוצא מפיו. בלי כחול ובלי פירכוס – ומיד אנו מורידים את ראשנו תחת אותם ההדים הנעלמים, המתפשטים מדיבורו והולכים שבי אחריו, ומאמינים כמותו.
בלשון ברורה היינו אומרים: יש שירה בעבודתו.
וחיים וייצמאן אמנם מאמין אמונת אומן, כי בלא שירה זו, בלא שכינת־אמת זו, אין לצעוד אף צעד אחד בשבילים הנלפתים של האמת שלנו הגדולה.
וגם לויד ג’ורג' ובאלפור ודאי שמעו והאזינו בתוך דיבוריו שלו על מולדת רחוקה, על פלשתינה ועל עם ישראל, לנימה זו, לשירה זו, אשר באמיתותה ידע לעורר הדים גם בלבות של גויים.
וגם הקו הטראגי של המנהיג היהודי בחייו: מֵעֵבר להר־העבָרים משתטחת הארץ, משתטחים החלומות… אחרונים לגלות ולא ראשונים לגאולה… והוא יודע זאת היטב. ופעמים וגם החלומות מתנדפים והולכים ונשארת רק הריקות של ה“מציאות האכזרית”, כמציאות אמריקה עם הדולרים ועם מחיאות הכפים ל“חזנים”, המלווים את נאומיו. ואז יעלו הגעגועים. הגעגועים אל עצמו, אל האמת שלו, השירית והטהורה.
והגעגועים – אף זה קו באפיו.
הוא עצמו סח פעם לפני קהל ועדה בירושלים, כי לפעמים, בתקוף עליו אימת־המציאות, יצא אל מחוץ לעיר־הקודש, ועד להר הזיתים ועמקיו יבוא, ואז תתמלא נפשו געגועים וישמע את הנביאים כשהם לוחשים לו ומנחמים אותו.
כי יש המשך היסטורי באישיותו. בזה ירגיש כל אשר יאזין נאמנה לדבריו ויהא צופה שעה ארוכה בפניו המוריקים־המחווירים. כשדיבר לפני ג' שנים על הר־הזיתים בירושלים וקרא את נאומו המצוין על האוניברסיטה העברית, היו נשמעים לסירוגין קולות־הדים מדברי־נביאים, קולות צער מגלויות־ישראל. ואף אותה הדמעה הנאמנה, דמעת אֵם מן העיירה היהודית הגלותית, נתנה שם אותותיה.
כי גם הוא, כהרצל, יודע, ש“השיבה אל היהדות קודמת לשיבה לארץ־היהודים”. אלא שהוא, חיים ווייצמאן, וכיוצא בו, אינם צריכים כלל לשוב: בשתי רגליהם ובכל נימי נפשותיהם עומדים הם בתוך האומה. הם הם אותם היהודים “מכל השנה” – קרי: גם מכל השנים שקדמו.
חיים וויצמאן–כך הוא אוהב לחתום את שמו בלא תוספת דוקטור או פרופיסור. וכך נאהבהו גם אנחנו. ואם יזכה ואם לא יזכה, ואם נזכה ואם לא נזכה – ונדע: אישיות זו נכונה היתה להעלות בכל רגע את נפשה על מזבח־האהבה לאומתו השבורה, הדוויה, הרצוצה, השפלה והגוססת.
לציונים, האומרים לעשות את הציונות ל“חברה בערבון מוגבל”, אין הוא שייך לעולם. גם בתוך התוהו־ובוהו האיום, שבא על ההסתדרות בשנה האחרונה, לא נעלמה ודאי מעיניו אף לרגע הדמות הנכונה של הציונות האמיתית: הדמות המשיחית אשר לתנועת־ההתחדשות של האיש הישראלי. רק לרעיון הגדול תתמכר הנפש הגדולה. למקטיני־איפה ולרמאים לא יתן יד – ואף אם היד הרמאית הזאת שלוחה מעיה"ק ירושלים…
ואף עתה, בהתאסף שליחי עם עני, לא יתן יד לפושעים. בזה נאמין בכל לבנו. את שירת־נפשו לא יהממו המחצצרים והמתופפים. את המטבע, שהָראה לו בהר, לא יחליף לאסימון. זה מטבע־אש הוּא. בלבו־בלבנו עדיין לוחשים הניצוצות. זאת ידע נאמנה. ואנו מאמינים, שבידו הכוח האגדי אשר למקבץ ניצוצות, אשר למנהיג עברי. אחר מבלעדיו אָין. לעת־עתה אָין.
[תרפּא]
מעל העמודים הללו של “הד החנוך”, עתונם של המורים, כבר הוטעם לא אחת, שהמורה העברי בארץ, עובד הרוח, שהשקיע את נפשו בבנין תקומת־האומה, יודע רק “מצות־עשה” ציונית אחת, ששום זמן לא גרָמָהּ ושאינה תלויה בשום תנודות־רגע וגלים זדונים עוברים, ואף לא בשום נפנוף־דגלים, לא בשעת גיאות ולא בשעת שפל. הציונות ותחית־ישראל אינן לא של ווייצמאן ולא של ז’אבוטינסקי, ואפילו לא של הרצל. הציונות קדמה לכל אלה. היא חוללה את כל אלה ולא אלה חוללוּהָ. ה“ריביזיה” אינה צעקת המורה בארץ, שאינו נשטף בשום קולניוּת של הקולניים מכל הסוגים. כל שהשקיע נפשו במקורות העברים והטיל על עצמו למסור מקורות אלה לדורות, יודע נאמנה, כי הצעקות המפלגתיות מכל המינים הן אך ה“בגדים הצואים”, המשמשים חומר לשטן, העומד לימיננו להשׂטין “לפני הבוחר בירושלים”… כך היה אז, בשיבת־ציון הראשונה, וכך הוא בימינו. ההיסטוריה דרכה לחזור, ואם ז’אבוטינסקי “התנבא” מראש על כל אשר עָדָה עלינו – לא נזַכֶּה אף־על־פי־כן את חשבונו באסונותיו־כשלונותיו של ווייצמאן ולא נודה, שהוא ניבא וידע מה ניבא. “אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד־מה”. – אבל לווייצמאן יש זכויות, והוא מן הזכאים הגדולים של האומה, שנבחר בשעה הגדולה לעשות גדולות. והוא עשה. הוא נשא והוא סבל. ועדיין לא נפל. לא, בזה לא נודה. הנבואות של ז’אבוטינסקי לא נתקיימו – וחלילה לנו שיתקיימו. וחלילה לו שיתקיימו.
ועל כן לא נחוג עם כל הנערים את חגו של “הנביא”, שחזה מראש את “הסוף” כי אין אנו מסכימים, שזהו “הסוף”. זוהי אך “התחלה” – ועוד רב הדרך ועוד רבה המלחמה עם הנצחונות. ואף גם את ז’אבוטינסקי זה, שיצר לו בדמיונו איזו “באסטיליה” ציונית דמיונית שיש להרסה, והוא “עם כל הנערים” מנפנף עליה בדגלים מדגלים שונים, שרבים כבר מתחילים לצבוע אותם בצבע השחור של דרדקי־מוסוליני – לא נחוג כיום. ה“ריביזיה” משמשת אמנם בימינו, מבלי היות מוצא וברירה, מעין “עיר־המקלט” לכל מרי־נפש, שאינם שבעי־רצון עם כל המצבים, אם בדין או שלא בדין. אבל גם “מצב” זה לא יאריך ימים. ה“ריביזיה” השלילית, הקיצונות, (לא זו של ז’אבוטינסקי דוקא) מעמידה את הציונות על פי תהום – ומי יבנה ביתו על פני התהומות של השלילה בלבד, של ביטול הקרנות הלאומיות וכו'?
ואולם יש לז’אבוטינסקי גם חיובים גדולים. עצם האישיות, הדמות השלמה, הנפלאה, תופעה חיובית היא וגדולה, שיש להתגאות בה. זה רב־הגוונים, זו הגאוה עם העוז (ולמרות שאין תחתם שדה־פעולה של מלכות) ואותם הכוחות עם שלל גווניהם על כל שדות־הרוח הרחבים – עשויים, באין ספק, לשמש מופת וסמל לדור, וגם לנו, מחנכי הדור. ואף גם מעל הקתדרא שלנו בבית־הספר רשאים אנו להטיף מתוך הכרה שלמה את הדמות הזאת כדמות של סמל לאומה. רצונות־של־מלכות נתגשמו בו מילדותו. החזון הוא גאריבאלדי – והכחות אינם מועטים משל זה. אתליט שאוּסר באזיקים. ומכאן התאבקות־השרירים האיתנה, ומכאן הפליאה הגדולה של הכשרון בכל שדה־פעולה – באשר יטולטל ובאשר ישלח את ידו. הכוחות עוברים על גדותיהם באפס מוצא, מתוך ההסגר והצמצום ההכרחי של בן לאומה דוויה וחולה. ומכאן גם האישיות, שנידונה אך להתאבקות בלבד, מבלי יכולת לנצח משהו נצחון של־קיימא ולקצור פרי הנצחון למעשה. הוא קורא אך ללָחֶם. הוא חולם מחנות, ואנחנו אך שה פזורה. הוא קברניט, נכון עם כל תלבושת־הקפיטנים להסיע את הספינה באון על פני כל המשברים והגלים – ואנו אף את דמות הספינה עוד לא נראה. הוא בחצוצרות וקול שופר, ואנו בוֹשים עדיין אפילו להרים קול. הוא גבור שלם ומוגמר לאֶפּוֹס, שאך הוחל. ובכל אלה יש, באין־ספק, מרוממות־הרוח לגבי הנוער. ואת ז’אבוטינסקי זה אמנם יש לתת כסמל לכוח רב־ערך, תולדה מן הציונות ההרצלאית החדשה.
ואת ז’אבוטינסקי העברי נחוג. מראשיתו, עוד לפני שידע לשלוח עטו מימין לשמאל, הכיר מתוך אותה הכרת־המלכות שלו, השלמה, שהציונות והעבריות הן היינו־הך. ומשרק פקח את עיניו, עיני בעל־הכשרון מרובה־האפקים, בתוך שדה־פעולה זה, שהיה חדש לו לגמרי, ראה והכיר אף כאן את מקומו, את הצורך בו ובכוחותיו, ואף כאן נאבק ונלחם וביקש אך לתקן ולשפר ולהכין לשון חיה ובריאה לחיים הבריאים אשר יבואו. פגימות־המסורת מעיקות עליו, והוא מבקש תיקונים בכתיב ובדקדוק וביחוד במבטא העברי. והוא מצרף לו בעצמו לשון משלו וסגנון משלו, וחיתוך־דבור עברי משלו, שהם מלאים מקוריות נאמנת של אישיות מקורית. וגם בשדה הפעולה שלנו, של החנוך והלמוד, שלח ידו והכין לנו מכשירי־למוד יקרים ושלמים ומקוריים, וגם לספרות הילדים נתן את חלקו.
ואת העברי הזה, בעל קומת־הנפש הגדולה עם חזון־המלכות הגדול, הנאבק כל ימיו על מלכות זו, נחוג יחד עם ילדינו־תלמידינו בארץ ונעמידו להם ולנו לאות ולמופת של אומה גדולה, שעדיין לא נס ליחה ועדיין היא נותנת פירות נאים כאלה – כז’אבוטינסקי הלוחם־החולם העברי.
[תרצ"א]
“ויהי בונה עיר”
(בראשית, ד' י"ז)
לא רק לעסקן הציבורי, המעוּרה בתוך שאלות־היום ומעורב עם הבריות בעצם התנגשותם היום־יומית, יש ענין באישיות זו, שהישוב העברי בארץ חוגג כיום את יובלה, אלא – ואולי במידה עוד גדולה מאלו – גם לסופר מן הצד, שבעצם־עצמותו הוא צופה רק מתוך קרן־זוויתו גם במעשים וגם בעושים. כלומר, התופעה כשלעצמה, החזיון ששמו דיזנגוף, שאפילו אילו הפשיטוהו מתוך כל המעשים הללו, שעשה ושנעשו על־ידו בארץ במשך שנות־פעולותיו המרובות, ובעיקר הפעולה הזאת, הענקית, “ויהי בונה עיר” – גם בלא כל אלה היתה, כאמור, התופעה מושכת את הלב בעצם התגלותה: האדם היפה וההרמוני, שהוא פליאה וחידה בעצם הופעתו בתוך יהדות דוויה וסחופה, גולה וסוּרָה, של בסרביה או רוסיה.
הוי, מאין קמו לנו בתוך אותו הרקבון של העיירות הנדחות ושל השפלוּת האבלה, שקיבלוה עליהם שם כ“עול מלכות שמים”, בני קומה כאלה, ישרי־גב וישרי־לב, תמימים וטהורים, כאילו מתוך הקרקע צמחו, כאילו לקראת שמש הלכו כל הימים ואצרו בקרבם אוצרות־יקר אלה לכל ימי חייהם? מהו הסוד הזה, שאומה דחופה ומבוהלת זו, עדיין הכוח בה להעלות מתוך אשמניה ילדי־אור כאלה, שבשעה שאתה עוקב אחרי חייהם ואחר מעשיהם, אתה דומה לראות, שהם צועדים, כאילו אך הביטחון מכונן פעמיהם מראשיתם? חידה היא. פליאה היא. ביאליק ז“ל ב”מגילת האש" מרמז על כך: “מאמצע כולם יצא”. ומה גדולה הנחמה, שהם באים ומופיעים כפעם בפעם ונוטלים על כתפיהם הרחבות את העבודה, את העמל, וצועדים ומצעידים אותנו מתוך ביטחון זה…
בוודאי זכות גדולה היא, שנתגלגלה לו לדיזנגוף לקשר את שמו בעיר העברית הראשונה, שקמה על החולות הללו של חוף ים־התיכון, הצופה לעתידות ולבָאוֹת רחוקות, שאנו כיום לא נוכל לשער אותן אפילו; בוודאי, שמצבת־עוז ענקית היא, זו שאדם יכול להקים לעצמו – “ויהי בונה עיר” – אבל שבעתים ושבעים־ושבעה יקרה לנו, כאמור, האישיות, שהקימה את העיר הזאת: הוא עצמו. ולא עוד אלא שעובדה זאת, שדיזנגוף – האדם בעל הלב הטוב; האנוש הרחמני, שנעימת־נשמתו העיקרית היא האהבה לבריאה, לילדי־הבריאה, ומכאן, רק מכאן, מן היסוד, גם האהבה לעמו – הוא שהקים את העיר הזאת, שלכאורה בנויה על חולות, על קרקע בלתי־מוצק, ועל “כלכלה” בלתי־מוצקת אף היא, הנעה ונדה משנה לשנה; עובדה זו עשויה להפיח בנו את האמונה, שהמפעל כַפועל יסודם נאמן ואיתן, בהיות המטרה נאמנת וטהורה וצרופה מראשיתה, מיסודה.
כי אמנם התיחס דיזנגוף למפעל־חייו זה כאל יצירה, יצירת־חיים; יצירת־החיים האחת. וכך אמר הוא, זה שנתן לנו את כל האידיאה הזאת של התחיה, הרצל ז“ל, התמים גם הוא והרחמני, ש”היצירה יכולה להיות לא רק מלאכת־פיוט או מלאכת־אמנות אחרת, אלא גם – החיאת־עם". והיצירה יכולה להיות גם – הקמת־עיר. וכל שקורא את הדברים המועטים, שכתב בונה העיר העברית הראשונה, על העיר הזאת, יראה ויכיר מיד, כי אמנם אין כאן רק משום בנין בלבד, אלא משהו למעלה מזה – יצירה.
דיזנגוף חרד לעיר הזאת כאל מלאכת־אמנות יקרה, שנפש האמן הושקעה בה. ורעד יחלוֹף בעצמותיך בשעה שאתה קורא את פרשת־הסבל הזאת של תל־אביב בימי ג’מאל פחה, כשיצירת־טפוחיו זו נסתכנה כולה על־ידי אותו עריץ. וכמה תום ותמימות בעצם התיאור, ואיזו “רחמנות” יהודית מופלאת על פני כל הדברים.
אין כאן, חלילה, הרצון להשוות. בנביא נושענו. הרצל־הדמות אין שנית לה. זה ברי לנו כיום. אין אנו יכולים לדמות לנו כלל טפוס אחר כ“גואל” בדור אחרון זה. הוא והציונות חד נינהו. ואולם גם הוא, דיזנגוף, בהבדל היקף ובהבדל אידיאות, אין שני לו בתוכנו, שנוכל לצרף אותו עם העיר הזאת: דיזנגוף ותל־אביב חד נינהו. יש גם “מקרים” כאלה במזלו הטוב של עם, שמופיעים ובאים אלה, הראויים להופיע. ומכאן דוק, משהו מן הביטחון במפעל זה שלנו בכלל, שאנו חרדים כל־כך לו ומהססים לא אחת באיתנוּתו ויסודיוּתו. והנה באים אלה, האיתנים והיסודיים, ומפיחים בנו, כאמור, את הביטחון. ודיזנגוף הוא לא האחרון מבין אלה. ועל כך יבורך.
לפני שנים אחדות תיארתי באחד הרומאנים שלי, “על שבעה ימים”, את התקופה ההיא של הגזרות והפורענות, שבאה על הישוב בראשית המלחמה העולמית על־ידי אותו העריץ ג’מאל פחה, והגעתי שם גם לפרשת תל־אביב ולאותו מומנט, שבו התיצב דיזנגוף עם חבריו לפני “שַׂר־הימיה ומפקד המחנה הרביעי” ג’מאל פחה בענין הגירוש מתל־אביב. מחברתו של דיזנגוף עוד לא נכתבה אז, ואילו בשעת כתיבת הדברים עמדה לפני הדמות המופלאה הזאת של יוצר תל־אביב ונתתי בפיו דברים אלה, שאם אמנם “למעשה” לא נאמרו כך, אלא שהם הולמים בלא ספק את האדם.
ג’מאל פחה צורח: “ידעתי, ידעתי את כל אשר אתם מרעישים את העולם כולו”… ואחר באה הפקודה לצאת את תל־אביב ולקיים את הגזירה. "ואולם כאן נעכב והביט אחורנית, כי אחד מאותם השלושה, והוא גבה־קומה עם ארשת־פנים תקיפה, אמר כלתוך החלל:
– אבל ה“בחורים” שלנו אומרים, שלא ילכו…
– מי? – אמר השר – ה“ציונים”?
– לא, אין לנו לאן ללכת…
כמדומני, שמלים פשוטות אלה נותנות אל כל האיש הזה, היקר והמרומם, בכל פשטותו…
[תרצ"ד]
א.
המונים־המונים נהרו היום אחרי מטתו בירושלים. אין ספק: מסע־נצחון היה זה לדור. מעל הגזוזטרא של “ועד כל הכוללים” הספידו אוסישקין, ומן הצד, במרחק־מה, הלכו מדוּדוֹת בעלי הקפוֹטוֹת מיקירי ירושלים. היתה ההרגשה: תקופה מובלה אלי־קבר. ודוֹבבוּ כבר גם הזכרונות. ישישים הילכו אחר המטה וסיפרו את אגדות חייו: מעשה בחרמות וקנמות; מעשה בישיבה־של־מאסר (ובדיוק לפני שלושים שנה, ביום מותו) בגלל מאמר, שנסתיים במלים: “נעשה חיל ונלך קדימה”… ומעשה בתינוקת, שמתה בביתו, ולא באו ה“חברא קדישא” לקברה משום שמתא, וכרה בן־יהודה עצמו קבר בַּגִנָה אשר בביתו לַתינוקת – תינוקת זו הראשונה לעברית, שלה הוקדש גם ה“מלון של כיס” הראשון… ומעשה בבן־יהודה, שלא נתן לילדיו לבקר את אמו הזקנה, משום חשש דבור־ז’רגון. ועוד מעשים.
ירושלים העתיקה־הכוללת, המנוצחת, היא שסיפרה אותם המעשים, וירושלים הצעירה־החדשה שמעה והאזינה. ואולם לירושלים זו, הצעירה־ החדשה, נשתמרו בזכרוֹן עוד מעשים אחרים – לא מעשי גבורה בלבד – אלא שביום זה טוֹהרוֹ הזכרוֹנוֹת, והאישיות נראתה במאורה הנכוֹן, במאור הבָּאוֹת והתחיה.
ב.
אליעזר בן יהודה – מה היה הוא לנו?
ראשית כל, היה הוא “חלוץ”. ובמובן השלם ביותר של מלה זוּ. ה“חלוציות” היתה מיסודוֹת נפשו. היא היתה אלימנטרית לו. ולא מתוֹך מרומי־השקפות ותיאוריות הגיע אליה. יָכוֹל, שלהיפך: מתוֹך צמצום בא לכך. ככל מְנִיעֵי־מפעלי־אנוש, עָג אף הוא עוגה סביבו ולא זז ממנה. היה בזה מיצר; היה בזה שיעבוד – אבל בלא אלה, דומה, אין הנצחוֹן אפשרי כל־עיקר. בתוך עוגה זו של שאיפה העמידו עצמם מאז כל פועלי־האנושיות הגדולים. המרחב – אֳפָקים לו והוא מַתְעֶה את העין. והחלוציות הגולה מֵיצר היא; שכחה היא. מעֵבר ל“עוגה” זו יש אמנם מרחבים ואפקים – אבל אנו בחרנו לנו במיצר. ובו מרחבנו.
ר' יחיאל מיכל פינס היה בעל מוח רחב. היה בעל תרבות גבוהה. היה בעל השקפות רחבות. פיו היה מפיק מרגליות. פיקח־פיכח היה. וירושלים ניצחתו.
ר' דובער פרומקין העלה לעיה"ק ירושלים נפש טהורה. בעיניו התנגש כל ימיו חלום־אֵלם. ירושלים וארץ־ישראל היו יסודות חייו. פיקח־פיכח לא היה. וירושלים הרכיבה עצמה על גבו – וניצחתו.
ואליעזר בן יהודה חברם לא נוצח. הוא לא היה “חוקר”, ולא חקר את עצמו ולא את דוֹרוֹ. גם ספרים לא אהב לכתוב. הוא כתב את המלוֹן הראשון בשביל משפחתו. במובן ידוע היה גם “מוגבל”. שיחתו, שיחת־חולין, לא היתה שיחת־גדולים. מחן השיריוּת – זו נחלת כל היוצרים מכל המינים – לא היתה בו. יבש היה בדבורו. אף לשונו העברית שבדבור יבשה היתה, קשה, וקולו היבש עוד הוסיף יובש לה. ואולם בעמדו עם אורח בחדרו שלוֹ, חדר־העבודה, בינוֹת לכרכים הישנים – הוא הלוחם נגד כל ישן – ובהרימו ברוֹב עמל את הכרכים הכבדים־הישנים האלה, היתה ההרגשה: הנה מֵעבֶר לחדר זה אין לו באמת כל חיים, כל תנועה… פסק דופק החיים שם, והחיים הגדולים נצנפו ונצטמצמו בתוֹך חדר זה, הנושן, עם היהודי הזה, הכחוש, המהגה כאוב מארץ, ועושה כאן בלהטיו בתוֹך איזו מלים ומדוֹבב אותן באיזה “כשוּף”…
ובצמצום זה היה – מרחבו.
בן יהדה1 לא כתב יוֹמוֹנים. לא היה בנפשו חומר בשביל אלה. ואולם קו משותף אחד היה באָפיו עם רַבֵּי־הַמְעַשִּׂים – התוֹם. הוי אומר: השלמות. אין כמעט אישיות אחת בתוך היהדות הניעורה, שהשתחררה כמוהו מכל העבר הנושן של העיירות, של בתי־המדרש וכו' וכו' עם כל “הרומנטיקה” שלהם. כשקוראים כיום בתולדותיו, כי יליד עיירה יהודית היה ובחור בעל גפ“ת היה, קשה כמעט להאמין. לא נותר בו זכר מאלה. מובטחני, כי בודאי לא היה מדבר כלל על אלה. הוא היה מאלה, שיודעים להשליך את כל עֲבָרָם מעליהם בשעה שהם נקראים ל”חדָשות" – ומבלי ללכת אפילו ל“נשק לאביהם ולאמם”…
הרצל התאבק כל ימיו. נפתולי אלהים נפתל. הוא היה חוזה. הקו העיקרי במפעלו – השירה; הפנטסיה הנבואית, שאינה שמה לב ל“ריאליות”, שתבוא אחר־כך עם התגשמות האידיאה. בן־יהודה הטיל על עצמו רק שליחות אחת – כיבוש חומה אחת – והיה ציר נאמן לעצמו: הפיל החומה ויכבשנה. הכיבוש הזה היה בדמו. אילו היו שואלים אותו את השאלה ששאלו לר' יוחנן בן זכאי – היה עונה ג' פעמים: עברית, עברית, עברית… ו“גבורים מצומצמים” כאלה הם הם עושי־ההיסטוריה.
ג.
אליעזר בן־יהודה אישיות היסטורית הוא לנו. בו פותח פרק בדברי ימי ישראל החדשים. כשם שבשירת ביאליק, שהושרה על סף התחיה החדשה, נצטרפו וצורפו הדורות של גלות־העיירות בבטוי השירי שלהם – כך נצטרפו אלה וצורפו בבן יהודה ובחייו במחאתם הכבירה והגדולה. הוא היה הבטוי החזק ביותר של המחאה נגד הגלות האחרונה, הנרדמה־הרומנטית. הוא לא אמר שירה. אף חייו אינם פרק שירה. מאמרו הראשון “שאלה נכבדה” (הוא עצמו קרא את מאמרו בשם “שאלה בוערת”, אלא שסמולנסקין בעל “השחר”, שבו נדפס המאמר, לא יכול עוד בימים ההם להשלים עם מלה עברית כזאת…), המכיל בו את הכל: את הלאומיות החדשה, המדינית, התחיה העברית, תחית הלשון וכו' – היה נשאר עם כל זה מאמר משעמם בלבד, אילו לא היה כותבו מהפך אותו מיד למציאות. בן־יהודה לא היה בעל מעוף לתת תורה לקיבוצים, אבל הוא היה אישיות, העושה היסטוריה. בראשית היה אצלו המעשה הממשי ובסוף היה אצלו המעשה הממשי. ובמעשים הריאליים הגיע פעמים האיש – כיאה לעושה היסטוריה – עד אבסורדום. באחת הישיבות האחרונות של “ועד הלשון” הציע בן־יהודה לגשת ולעשות מלים באופן כזה: יטלו את אותיות האלף־בית ויצרפו מהן שלש־שלש לפועלים חדשים… כך יאה לו! ומאחר ש“אידיאל” עיוני לא היה לו בעצם, לא הגיע האיש מעולם גם לידי יאוש וקיצוץ־כנפים. להיפך; הנה הולך הכל למישרים: א' להצהרת בלפור"… “נציב יהודה” וכו'… ואף היחס לארץ־ישראל לא היה “רומאנטי־אידיאלי”. בן־יהודה לא בא לארץ־ישראל משום שכאן מתהלך רוח הקודש של האומה. על כנפי דמיון אלה לא רחף האיש. הוא היה חניך בית־ספר־ריאלי. הבולגארים השתחררו, נשתחרר גם אנו. לדעתו – אף אם לא הביע אולי דעה זו – לא האדמה קדושה, אלא העם יקדשה. וגם אוגנדה יכולה להיות למולדת, אם נשב בה ונדבר בה בשפתנו… להרצל היתה “החלטה” זו משבר־נפשי איום, לבן־יהודה, דומני מושכל טבעי.
כי אמנם אין ספק, שבכל מעורר־מחיה גדול יש עד היום משהו מנטוֹת־רוחו של עומר בשעה ששרף את הביבליותיקה באלכסנדריה. בשביל־הזהב אפשר לכל היתר להשיג איזו פוליטיקה מסופקת; גדולות לא יוָצרו בשביל זה. ובן־יהודה – שביל זה נעלם היה מעיניו לגמרי. הוא היה לוחם קיצוני. הוא היה עקשן. מוגבל בשאיפה אחת מבלי חקור, החליט הוא דבר אמש והוציאו לפועל היום. בקיצור: הוא היה, כאמור, מאלה שעושים היסטוריה.
וזהו הקו העיקרי שבאפיו.
ד.
ברנר כתב לפני כמה שנים, לרגלי חג יובל לבן־יהודה (עיין “הפועל הצעיר” שנה רביעית) כדברים האלה:
“כל מה שכתבו מהללי בן־יהודה על חתן היובל – ודאי שנכון הוא: בן־יהודה הוא איש מצוין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל טוב אשר נתן בידו האחת חזר ולקח בשניה”…
ואף עתה, ואפילו בימי האבל, יהא בזה משום זיוף, אם לא נזכור את אשר “לקח בחזרה בידו השניה”.
בן־יהודה “עקביי” היה; לשיטתו הלך: ארץ־ישראל לאו דוקא – ייתכן גם אוגנדה. העיקר: מושב ליהודים. עתונות עברית נחוצה – ויתכן גם “השקפה”, “הצבי”, “האור” – ותולדותיהם: “החרות” ו“דואר היום”. עברית – ויהא אפילו פטפוט נבוב וריקן בדבור ובכתב על ידי המשתתפים בעתוניו. אירופיות – והנה “האופנה”…
הגרעין הבריא, החזק, שכבות הרבה של קליפות היו צבורות עליו. ועל כך אין להעלים. באופן “פסיכולוגי” יהא אולי לבאר עובדה זו בדרך כזאת: חדר־העבודה היה העיקר, והשאר טפל. מחוץ לעוּגה שעג לו היה בא במבוכה לבלי מצוא דרך.
והנה הולכות עתה ונושרות כל הקליפות האלו מן הגרעין, והאדם, אין ספק, יישאר במאורו הנכון: מחיה הלשון העברית.
רק זה ישָאר. השאר ישָכח. השאר חייב להשכח. ההיסטוריה מטהרת. ובן־יהודה – אנו הצעירים רוצים היינו לראותו בשלמות־סמל, אבל קשה לנו – ואפילו בימי האבל הראשונים – להעלים עין ממה שנשאר תלוי מאחריו, ואפילו בלכתו מאתנו…
ומשום כך כבד לנו האֵבל שבעתים
[תרפ"ג]
-
במקור: יהדה – הערת פב"י ↩
א.
אין ספק: הוא אחד הטיפוסים היקרים בתוכנו. ירושלים שבמשאת־הנפש באה בו לידי ביטוי. יש מן ההנאה לראותו מהלך כך, בקומתו המורכנת במשהו, בתוך רחובותיה של קריה זו. הוא הולם אותם. הוא מפארם. הוא ה“אזרח הרענן” של עיר זו ירושלים, ובמובן היפה ביותר. ירושלמי הוא. אבל בעצם חייו הפך את המושג הזה, שנתייחד בדור אחרון לחולשה ולבטלנות, ועשאוֹ לשם־לואי של כבוד כלפי עצמו. “איש חמודות מירושלים” כתב עליו פעם בוקי־בן־יגלי באחד מציוריו מימי הקונגרס, עוד לפני עשר שנים. והשם הולם. מהלכו חמוּדוֹת, קומתו וכל נוסח־הפרצופים שלו חמודים, ודיבורו חמודות. והחמודות הללו, דומה, אינם נישאים לראווה כלל. תורשה הם; המשך. המשך ממי? – מאבות בני־טובים ומן החיובים הגדולים של אמונה תמה, שלא זועזעה גם בחליפות העתים. יש כאן מן העמדה האיתנה של גזע ברוך. האילן עצמו אמנם אינו פורש רוב פאורות ואינו פוזל אל האפקים הרחוקים והרחבים, אבל המצבת בריאה. כי באָמנה, מה עשוי כאן לזעזועים ולספקות? – ארץ־ישראל בהכרח שחייבת להיות ארץ־ישראל; הלשון העברית – בהכרח שתקום לתחיה בחיינו. וכל שאר הסעיפים, המסתעפים מזה, אף הם ברורים: ירושלים בהכרח שצריכה להיות למרכז העברי הגדול; והעדות המרובות צריכות בהכרח להיות לעדה אחת, וגומ' וגומ'.
ב.
והוא זכה להיות מן הזוכים. בהמשך השנים נתקשר שמו בירושלים. זוהי מסגרת־הנוף, שהולמת את דמותו. אין לראותו כמעט על פני רֶקַע אחר. והוא מַבְריחַ בה, בירושלים זו, את כל תקופות התחיה האחרונות. שכונות רבוֹת בירושלים מיסודו הן, ואף על פי ששמו לא נקרא עליהן. ירושלים מכירה אותו וגם – וזו זכות גדולה היא בתוך ציבור מפוזר ומפוּלג – מכירה בו. יש לה דרך־ארץ בפניו. ירושלים יודעת, שבו, באישיות זו שלה, שממקבת־בּוֹרָהּ נוּקרה, יש לה בן נאמן, שלא מתוך ציוניות־אנשים־מלומדה הוא אוהב אותה, אלא מתוך נטיה טבעית – אותו “אינסטינקט ירושלמי”, שלקוי בו גם אוסישקין וגם אנחנו כולנו, שקריה זו כבשה אותנו לנצח בששוֹנה ובאבלה; וביחוד באבלה.
יש בארץ־ישראל גם תל־אביב וגם חיפה, אבל יש ירושלים. ואילו זכתה ירושלים – כלומר: אילו היינו באמת נהנים בארץ מזכויותינו האלמנטריות והרוב העברי בירושלים היה גם הרוב במוסדות הצבור הכלליים וברפרזנטציה של העיר – כלום לא היתה בוחרת לה את ה“אזרח הרענן” הזה לראש־האזרחים שלה? כלום יש דמות נאה יותר בקרבנו, שתהא הולמת את הכסא הזה בעיר־הקודש, בקריה זו של מסורת אבות, שהוא מסמל את ההמשך הנאמן שלה?
ר' דוד ילין ראש חבר־העיר של ירושלים – לא הוא שלא זכה לכך, אלא אנחנו לא זכינו, וירושלים זו, שניתנה לאחר הצהרת באלפור לנאשאשיבי, לא זכתה – –
ג.
ר' דוד ילין עסקן צבורי היה כל ימיו. באלפי ישיבות ובמאות ועדים ישב. מאספה לאספה היה הולך לפעמים על־פי כיוון השעון – ועד חצות ועד לאחר חצות. אבל גם בעסקנותו הצבורית יש להבליט קו מענין.
המתבונן יגלה – וכבר עמדו על זה כמה וכמה – שלגבי רוב העושים והמעַשים בצבור, העסקנות היא רק מעין “סורוגאט” או גם “נארקוזה”: מאחר שבנפש לא גָמלוּ הכשרונות עד לידי שלימות וסיפוק ממקצוע זה או אחר, באה העסקנות הצבורית ומשמשת כלי־קיבול נוח לאותו המרץ, שאינו יכול להגיע לידי בטוי ממעמקים. צעקה חיצונית היא, המחַפָּה על השוועה הפנימית. ומכאן התנודות ממפלגה למפלגה – וסוציאליסטים אדוקים מסיימים את חייהם בשמרנות, וד"ל.
לא כן ר' דוד ילין – ואף־על־פי שגם הוא בעל מקצועות אחרים הוא, עסקנותו שלו לא שימשה לו מעולם “נארקוזה” וכל כיוצא בזו, על מנת להמם את עצמו. מושגים כגון אלו בכלל ממנו הם והלאה. וגם ממפלגה למפלגה לא עבר. על שבילי־חייו, או יותר נכון על “דרך־המלך” שלו, לא כָפוּ עצמם מעולם אפיקים של הזיה ורמיה. הדרך היתה תמיד אותה הדרך, אלא שרָחבה לאטה עם הרחבת האפקים. הבטחון הוא עד היום אותו בטחון, אלא שנתחזק עם ימי־הגבורות: נוספה הצהרת באלפור; נוספו עולים הרבה; נוספו בתי־ספר לעשרות ותינוקות לעשרות אלפים וכו' וכו'.
ומכאן הקומה הזקופה והצעד הנכון, וגם בשעה שמן השמים אין רועפים רק הטל והמטר, והאיש יכול לומר כאיוֹבים רבים אחרים: ימי נזעכו… קברים לי…
ואף־על־פי־כן “מעם מזבחו” לוקח האיש תמיד אל אותה העסקנות; אל רשות הרבים. כי אמנם היו ימים, שבהם בנה האיש את עצמו בצנעה, ברשות־היחיד. לומד היה וחוקר כל הימים, והיה כותב ומרצה מעל עמודי כתבי־העת בסגנונו שלו ובחִנוֹ שלו. אלא ש“במקרה” קראוהו ה“חיים” לישיבה אחת – וישיבה זו נמשכה, כמדומני, יותר מארבעים שנה…
בימים הטובים ההם היה ילין אחד הפדגוגים העברים החשובים, שהתחילו מתגלים בעולם החנוך העברי החדש, ושלח לגולה את ספרו הנחמד “מקרא לפי הטף”, שהיה בו בימים ההם משום חידוש רב. וגם מריחה של בכּורה נאה היה בו. ובימים ההם התחיל מתרגם מספרות לועז ומספרות ערב, ונתגלה בעל הסגנון העברי הנאמן והטוב, שהיה בו מן המזיגה הטובה והנאמנה שבאפיו שלו ושבאפיה של אותה תקופה, שהוא תולדתה הישרה. סגנונו אינו של יעבץ ולא זה של פינס, אף־על־פי שיש בו משל שניהם. בסגנונו שלו יש נקיון יותר מבזה של יעבץ ויש בו קבע יותר מבזה של פינס. וב“אלף לילה ולילה” אתה מבחין לא אחת גם מחדוות היצירה. ר' בנימין, שהשקיע עצמו כמה שנים בלשון־ערב, העיר פעם, שיש כאן משהו יותר מתרגום. והיו ימים שדברו על דבר תרגום חדש של “הכוזרי” ו“מורה־נבוכים” שייעשה על ידו. וספר דקדוק עברי הובטח פעם, שדומה, כי רק הוא היה עשוי לתתו על הקרקע של חיי הלשון ועל הקרקע הזה של השלמות הברוכה שלו, שנחוצה לעבודה מסויימת כגון זו.
ואולי עוד יתן?
[תרפ"ד]
א.
היצירה האישית־החפשית מתבטאה בעיקרה בפואיסיה. הדרגה העליונה שלה היתה הנבואה העברית ושירת־היונים הקדומה. ברדתה נתבטאה זו בתוכנו במקוריותה באגדה העברית – ואצל אומות־העולם בצורות־הפיוט השונות שבפרוזה ובשיר, שנתהוו במשך הזמן והיו לאוניברסליות. ואולם הסביבה העברית לא היתה מוכשרת להתעסק בפואיסיה במשך דורות רבים. עד אשר בא ה“חקוי” בתקופת־ספרד לשירה הערבית, ועד אשר בא ה“חקוי” בתקופה החדשה לצורות האוניברסליות.
אלא שאף־על־פי־כן הרי יצרה היהדות יצירות של קיימא גם מאז חדלה “לילך אצל האגדה” ועד החילה “לדבר שיר” כשירי אומות־העולם. אשכנז ופרובינציה ושאר מרכזי הגולה לא נשארו בלא יצירות רוח מעולות־נעלות. כי היצירה הלאומית מַעין ברוך הוא, שאי אפשר לו שייפסק וייבש, כי ביבשו וייבש גם ליח החיים האחרון. ואם כן, היתה יצירה, אלא שהצורה היתה שוב מקורית־עברית: פירושיהם של המפרשים.
והדוגמא הקלאסית: **רש"י. **
רק מי שהרגיל עצמו כל ימי חייו לספרי־גויים יהא חוכך להסכים, שרש“י פייטן היה (ודוקא, כמובן, לא בפיוטיו שכתב; שם היה מחקה – ומחקה חסר־כשרון). ואולם כל אשר התהלך עם רוח־היצירה המקורי העברי יודע נאמנה, כי פירושו של רש”י יצירה פיוטית היא בעצם ובעיקר. נפשו שלו, של אותו יהודי תמים, רוויה היתה שירה על כל גדותיה, אלא שספרי גויים היו רחוקים ממנו (או לא היו עדיין כל־עיקר) וַיֵצֶר לו בגיטו וַיִיצר לו בגיטו את יצירתו שלו, שהיא המשך ישר, בשנוי צורה כל־שהוא, מן היצירה הקדמונית: האגדה. באופן כזה נקשר אחרי מאות בשנים החוט החדש של היצירה המקורית אל החוט הקדמוני, הישן. ולא עוד אלא שנתערבבו התחומין: תורה ונבואה ואגדה יחד. והעם כולו (עם הספרדים והתימנים כאחד, אעפ"י שהיו מרוחקים מן המרכז האשכנזי וכבר שמעו אז דברי־שיר ממשורריהם) קבלו את היצירה החדשה ועיכלוה, כאשר יתעכלו בנפשם של עמים רק שירי עם. ואפשר לומר: אלה היו שירי־העם שלנו. ואין להאריך.
והנה עוד יוצר־מפרש אחד – ומתקופה מאוחרת, שהכיר כבר את הצורות האוניברסליות ואף־על־פי־כן לא שעה אליהן: – שד"ל. אף הוא יוצר עברי היה. ומן המדרגה הגבוהה, שיכול היה לדבר שיר. אבל הוא צמצם עצמו ב“פירוש”, הווי אומר: ביצירה המקורית האחרונה שלנו.
ולסוג יוצרים־לאומיים אלה שייך, לדעתי, בהבדל תקופות, גם יוסף קלוזנר.
ב.
קלוזנר מפרש הוא; מפרש לאומי. כל מי שקרא בספריו הרבים ובמאמריו יזכור, כי מעל לדברים מרחפת תמיד איזו תביעה מוסרית־רוחנית – ויתכן לומר: שירית־לאומית. המפרש־היוצר היה בעל־בטחון באלהי־האומה, ופירושיו היו קשירת־כתרים לבטחון זה. ולא עוד, אלא שנתערבבו בלבו גם גבולות ההיסטוריה – ויש להקשות מחז“ל על יעקב אבינו וכיוצא באלה… זה היה קו־התמימות שבהם. וגם אצל קלוזנר יש עוד משהו מעין זה. כל תופעות החיים, ואף הפשוטות ביותר, מעלות על נפשו פרובלימות מוסריות גבוהות, וכאילו שלא במקומן. ולקו אפיני זה שבתכונתו לעג ברדיצ’בסקי, שלא בדין. ואולם דומני, שקו “תמים” זה הוא־הוא הלואי השירי העיקרי בכל פירושיו של רש”י. יעויין נא שם. ואף גם באגרות שד"ל יש למצוא משהו מזה…
מה בקשו המפרשים הקדמונים – כלומר: מה היתה שאיפתם הלאומית־המוסרית? – לכפות על העם הדווי את הביטחון.
וזהו תפקידו העיקרי של כל מפרש־לאומי – טיפוס, שקם ביצירה העברית בלבד.
וקלוזנר דומני מפרש כל ימיו אידיאה אחת: היהדות. האנושיות לאו דוקא. כל אידך אינו אלא לואי. ומה הסביר כל ימיו “אחד העם”? ועל מה שר ביאליק כל שיריו? – הנושא אחד לכולם, אלא הצורה אחרת היא. וכך הנהו גם קלוזנר אחד מיוצרי האידיאה של בני־דורו. חוליה הוא בשלשלת זו, שאין להזיזו ממנה.
קלוזנר אינו “מנתח”; אין איזמל בידיו. המפרשים הקדמונים שלנו – בהיפך מן כותבי ה“אכסיגטיקה” הגויים – לא באו לנתח. הם נכנסו אל הבנין עם קירותיו המוצקים ותלו עליהם את ציורי־נפשם עם תמונות־דמיונם ואף גם את צעצועי־בדיותיהם… כזה הוא המפרש הלאומי.
ומפרש כזה הוא גם קלוזנר. דוגמא חיה יכול לשמש, למשל, מאמרו על “כליל סוניטות” של טשרניחובסקי. כל שלטי־נפשו שלו תלה בו, במשורר היקר לו.
וקלוזנר הרי לימד אותנו כל ימיו להוקיר. הוא היה מן הכָּרוֹזִים הלאומיים הגדולים, שעסקו ב“פרסומי ניסא”: על ביאליק הכריז, על טשרניחובסקי, ואף גם על שופמאן. ובאיזה יחס נגש הוא לנתח! שוב: לא באִיזמל. מעולם לא. “אנכי תרגלתי לאפרים – יכול קלוזנר לומר על כמה וכמה סופרים ומשוררים עברים – קחם על זרועותיו”…
“הבקורת הנאמנת היחידה – אמר לי פעם יוסף אהרונוביץ – כתב אצלנו קלוזנר”.
ואולם לא זו בלבד. יש עוד תואר אחד, שקלוזנר ראוי לו: “תלמיד־חכם”. – ושוב: במובן העברי של מלה זו. “זאת התורה – אדם כי ימות באוהל”… וקלוזנר הוא כיום בתוכנו מן השרידים היחידים, שלמרות כל הכאב והצער, שהחוץ – ובעיקר החוץ ארץ־הישראלי – גורם לו, אינו מש מאהלה של תורה, ולומד ולומד – ומלמד.
וגם בזה מן הגדולה ומן הנחמה.
וביום חגו, דומני, ראוי היה לנו, שנהפוך מעט בדפי ספריו הרבים, ונווכח אז ונראה, כי הרבה משלו בנו – ובלא יודעים.
[תרפ"ו]
א.
הכל יודעים: ברֶנר שולל היה, פסימיסטן היה, מחריב־עולמות היה. זוהי הגדרת־השלילה, שהגדירוהו בה זה כמה בספרותנו. ברנר ראה כל ימיו רק את התהומות של חיינו. ואולם לא הכל יודעים, שברנר היה מלא מאז את החיובים הגדולים. חיובי־הגאולה נשא הוא בנפשו כל הימים, למן “נבוכה”, העיירה הרוסית שב“בחורף”, ועד לכּבישים שעל הרי הגליל. גם בַקַּר לו, ב“בחורף”, בתוך שממון־החיים שב“נבוכה”, וגם בַּחַם לו, בארץ־ישראל, ב“בין מים למים”, בשוררו: “אנעים זמירות לקרירות ושירים אארוג למים קרים”, – בכל התקופה הארוכה הזאת, שבה ביקש הישראלי הצעיר אחר ה“נקודה” החיוביות של חייו, היה הוא, ברנר, אחד מ“שוללי־הגלות” הגדולים ביותר, שקמו לספרותנו החדשה. כי לידי היאוּש הריקן, האפסי, לא הגיע לעולם. להפך: הוא, ברנר, אשר ה“עבריה החיתה והעשירה את נפשו” (דוקא הבטוי הרומאנטי: עבריה!), יודע עוד בשעה שהוא מהלך “מסביב לנקודה”, לדבר אל נפשו מתוך פאתוס של סימני־קריאה: “אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה!”.
כי ברנר, כלומר: פייארמן־אברמסון, שאול גמזו־אובד־עצות, יוסף־וחיים־חפץ – ברנר בכל גלגוליו אלה, הארוכים־הקשים, הלך בדרך האחת והגדולה שלו – אל עצמו. בדרך זו היו תחנות. אבל על התחנות הללו, תחנות־חייו, לא היו אף פעם כתובות זרות, “גוייוֹת”. בזרמים שלהם, גם הסוציאליים־האנארכיים וגם הקולטוריים־החיצוניים, לא נסחף מעולם, וכבודד עברי גדול הרגיש חמימות נפשית רק “תחת טליתו של אבא”, כבטויו שלו עצמו. תחנה היתה לו לונדון, שבה הוציא, בשעה שנסתם חזון מישראל אחר הפוגרומים של תרס“ו, את “המעורר”; תחנה היתה לו גאליציה, שבה הוציא את ה”רביבים“; עד שהגיע, כבטויו, אל “התחנה האחרונה” שבחייו – לארץ־ישראל. בכל הימים הרבים האלה היו לו הספרות העברית ורעיון־התחיה ערכים חיוביים גדולים, תכני־חיים; עד שהגיע ל”תחנה האחרונה" ובה בא אל ההכרה העמוקה בעיקר־העבודה, שגידלהו בימיו האחרונים ונישאהו על פני כל העיקרים. “העובד העברי” – זו היתה האמונה האחרונה, אשר דבק בה, ואחריו, אחרי העובד, הלך לגליל וליהודה עד רגע־חייו האחרון. – הדרך היתה אמנם אפלה, שוממה וגלמודה, ואף־על־פי־כן ניצנץ לו כוכב־נקודה מרחוק, שהיה מאיר על פני כל הגשרים ועל פני כל התהומות…
והראיה: הפאתוס. זה סימן הוא למחייבים, למאמינים, לנביאים. בין סימני־הקריאה שלו המרובים והקוים המאוזנים עם סימני־ההפסק המרובים, שכמעט מגובבים הם זה על גב זה, מהלך הפאתוס המיוחד שלו. ו“החיים” – כמה אהב הוא מלה זו! בכל ספריו הוא נוגע בפרובלימת־בראשית זו. ואילו לפרקי־שירה על החיים הגיע ביחוד בספורו האחרון “שכול וכשלון” על כל תהום־היאוש שבו. הנה שירת־הברבור בפיו של יחזקאל חפץ:
“בתורתנו עכשיו כתוב: טוב מאד – אלה החיים… החיים הם טוב, הטוב היחידי. אין טוב בלעדיהם. כדי שיהיו טובים ביחוד, טובים מאד, נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית, נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן, “תוכן־החיים המצוי”, שבלעדיו אין תוכן”…
ולהלן:
“החיים טובים לא רק מפני שאפשר למלאותם במעשים טובים, לא רק מפני שיש בהם אהבה, אושר, אידיאלים וכו‘, וכו’, בקצרה, לא רק מפני תוכן זה או אחר שבהם ומילואו, כי אם טובים הם כשהם לעצמם. אמנם, יש שהמכאובים משחיתים את פניהם עד לבלי ראותם כמעט, ואז אומרים: לא כדאי! אבל גם אמירה זו – חיים הם; ורק מן השפה ולחוץ יאמר האדם “לא כדאי”. ומי שמבין, שהכל כדאי – הכל, גם כשאין כל תוכן – הוא ידע באמת להוקיר כל גלוי החיים, לעשות “תוכן” מהכל, לברך על כל בת־צחוק מזהירה לפניו, על כל דשא ועל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי רעה היא ומכאיבה, מאחר שגם היא חיים”.
ועוד ראיה: היחס. דומה, את המלה “אינדיפירנטיות” לא ידע ברנר מעולם. הוא אהב להשתמש במלה זו: “היחס הנפשי”. כי אמנם ידע, שרק מתוך היחס הנפשי אל הכל, אל אשר מסביבנו ואל אשר בתוכנו ומחוצה לנו, תעלה על שפתותינו גם המלה הנכונה, מלת־האמת. ומלת־האמת – זו אור־חייו היתה. עליה היה נותן את נפשו. זו היתה לו קודש־הקדשים. ולעומתה ראה כמפצלת את המלה המרמה, את המלה המזייפת. ומפחד מפני ה“מלה המרמה” השליך מעליו, למן הרגע הראשון, שבו טבל עטו בקסת־הסופר, את המליצה העברית, שתחתיה אפשר היה בנקל להתחבא ולדבר בלא “היחס הנפשי”. הוא התאכזר עוד בראשיתו, בספריו הראשונים שבקובץ “מעמק עכור”, על המלה העברית, פשט את עדיה מעליה ויציגנה ערומה, ז’ארגונית כמעט. וזו היתה מלחמה פנימית, שהרי את ה“מליצה” העברית ידע היטב, כמו שהוכיח בחקוֹתוֹ מכתבים נמלצים ברבים מספוריו.
מתוך “יחס” חי וער חָיָה את חייו, מתוך “יחס” כתב ורשם כל הימים, מתוך “יחס” קרא בכתבי־יד של סופרים עבריים, מתוך “יחס” היה מרטט משמחה לקראת כל שורה עברית ואמתית – – ומתוך “יחס” נשאר בודד עם משפחה בודדה בין הפרדסים המרוחקים שבסביבת יפו, ויצאה נשמתו ב“תחנת־החיים האחרונה” אשר לו, אשר לנו, לכולנו – –
ב.
ואיזוהי הדרך, שעבר בה?
מ“נבוכה”, העיירה היהודית, הוליך גשר על פני חיי־הגלות לתוך חיים אחרים, שהם מרמזים לנו כימי דור שלם. כיום אנו יודעים כבר כמעט לקרוא בשם את החיים האלה, שעדיין הם לוטים בערפל: התחיה העברית על אדמת־ישראל. ואולם אז, לפני עשרים שנה ויותר, התפצלו עדיין השבילים מן העיירה לתוך החיים הזרים, הגדולים והמרמים של החוץ, עף־על־פי שכבר התחילו אז להכיר בתרועת־השקר של ה“חוץ” המפתה – וביאליק כבר נמלט אז אל בית־המדרש ושיווע מתוך פסוקים ופאתּוֹס: “באו מים עד נפש, אך היא בם לא באה”… כן, ב“נבוכה” וגם בעיר “N” שב“בחורף” חגגו אז את חגן מלות־החירות הגדולות, “סוציאליות” ו“ריבולוציה”, עם ההטפה המשיחית של הזקן מיאַסנאיה פוליאנה, ובחורי־ישראל “נבוכים” הרגישו עצמם פתאום עומדים לפני תורות חדשות ולקחו לקח והטיפוּ וביארו – ודברו ודברו…
וחיימוביץ, בורסיף והאחרים שב“בחורף” עוסקים בעיקר בביאור החיים, שהם עצם אינם חיים אותם. כל החזיונות והמעשים, שבעצם אין לגבורי־ישראל אלה, לאינטיליגנטים העבריים, כל הלק בהם, כאילו עומדים ותובעים מהם, שהם יבארו אותם, יקבעו אותם בתוך מסגרת ו“יפתרו” את ה“שאלות”… זה היה הסוּרוֹגאט האיום לחיים הממשיים, שלא היו, שלא יכלו להיות. ול“חיים” אלה התיחס פייארמן־ברנר בבקורת פנימית עמוקה למן רגע־ההכרה שלו הראשון ועד רגעו האחרון בארץ. ומכאן הבוז האיום שלו לכל התורות המוטפות מגבוה – גם תורות־ציון הפנימיות וגם תורות־הסוציאליות החיצוניות. פייארמן־ברנר אינו מרגיש שום חמימות באוּר התורות החדשות. אמנם עדיין אין הוא יודע את החיוב לקראו בשם. אבל הוא מרגיש, שחיוב זה אינו כאן; שכאן אין פתרון לאשר מציק לנפשו. והוא מתהלך בין “המפרשים והמבארים” ומשתעמם ומשתעמם… פייארמן־ברנר עדיין לא הגיע אז לתקופת־חיים ברורה ומסוימת, והוא מדקלם לעצמו את הפסוקים משירתו הנפלאה של ביאליק “ביום־קיץ, יום־חום”:
“בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת”. – –
שממון מסביב לו. חורף. אין מקום לצמיחה.
– כלום ראה הוא בכלל “אביבים”?
אבל פייארמן־ברנר, הספקן השומם, אינו ננהה אחריהם כלל. ברי לו: מאורוֹת גדולים לא יחזה בחייו. ואולם נקודות מאירות ודאי ישנן. פייארמן מוכן עוד ב“בחורף” לתת את נפשו לעמו: “לאיש כמוני אין דרך אחרת אלא להקריב את עצמי כולי לטובת העם”. אבל הספקן חושש, שמא הכרה זו, חלילה, רק פראַזה היא… והנה הוא מרגיש לאחר זמן־מה, שאף־על־פי־כן הגיע לאיזו נקודה – הוֵי אומר לאיזה חיוב, והוא מהלך “מסביב לנקודה” ומתחיל להאמין. ומתוך חדוה הוא מתחיל להאמין.
אברמסון־ברנר מחייב בכל כחות־נפשו, בהתאמצות, את הלאומיות העברית. והוא מדקלם שוב שורות מביאליק – ועכשיו שורות אחרות, מן השיר: “תחזקנה ידי כל אחינו, המחוננים עפרות־ארצנו באשר הם שם”… לעבוד צריך, לעשות, לא לדבר בעלמא ולא להסתכל. לעשות בעד הכלל, בעד כלל־ישראל הפשוט. הדברים אמנם אינם ברורים שם כמו שהם נאמרים כאן, שהרי רק מסביב לנקודה זו מהלך אברמסון; ואולם הוא מחזיק באון בנקודה, אף־על־פי שבעצם אין לה מקום־אחיזה בחיים שבגולה. שהרי המעשה, העבודה, שהטיפו לה שם, היתה סוף־סוף אף היא רק הטפה. לידי בגרות־ההכרה בערך העבודה והמעשה היום־יומי הפשוט, המעשים של ימי־הקטנות, למרות כל השאלות וההסוסים, לא הגיע עוד ברנר בימים ההם, בגלגולו של אברמסון. בימים ההם עוד יתן רק האינדיווידואליסטן קולו, או כמו שהיה ברנר אוהב לומר: הבודד העברי. “מעבר לגבולין”, “שנה אחת”, "מא' עד מ' " – את כל תהומות־החיים ראה, וערך מוקדי־עולם, שנפשו עלתה עליהם תמיד לראשונה באש. ואף באלה לא נעדרו האמת והאמונה, וגם אֵילו מסתורין חפו, כאילו שלא במתכוון, על פני כל הדברים – ובעיקר על דברי־הפובליציסטיקה שלו והרשימות – אותם המסתורין, שבהם מתאַדים קילוחי־הנפש הרותחים בתוך אֵדי־הערפל, שסודות־ההוויה לוטים בהם…
הישראלי הצעיר, העברי הבודד – כראות המסתורין של ה“יהודי הנצחי” ראהו ברנר בימים ההם. ואז באו הקונטרסים למחשבה ולפיוט מלונדון עם אותה המזוזה המשונה, הדבוקה לפתחם, לאמר: “כי לעוררך אני בא, לעוררך לאמר: שאל, בן־אדם, לנתיבות־עולם, שאל: אֵי הדרך, אֵי?…”
הוא, ברנר, בא לעורר. לעורר – הוי אומר: הפאתוס בפיו, האמונה, חיובי־החיים. לעורר – יש כחות בעם, יש את מי לעורר. יש נקודה. כן. היתה נקודה בנפש עוד מאז, מ“נבוכה” ועד לונדון.
ואז הולך ברנר־אברמסון לארץ־ישראל. דומה, נתיגע פייארמן־אברמסון־ברנר ללכת “מסביב” לכל הנקודות שבנפשו. יש חפץ באיזו אחיזה, בנסיון של אחיזה ממש. ולא, חלילה, לשם טובת־הכלל. עכשיו רחוק הוא מזה – עכשיו, אחרי ככלות הכל. והעברי הבודד מגיע לגלגולו האחרון – לתחנת־החיים האחרונה, לארץ־ישראל…
ג.
עכשיו נקרא הגלגוּל בשם חדש, עברי, שאול גמזוֹ. פייארמן־אברמסון התחיל מרגיש עצמו כמעֵבר לכל אותן ה“שאלות”, שהיו פעם כובשות את הנפש עד אפס נשימה. דומה, רוצה הוא לבקש רק אותה “אחיזת־כל־שהיא”, שֶׁלִשְמָהּ הלך לארץ־ישראל. גמזו – רמז יש בכך. הרי ברנר אוהב לרמז בשמות גבוריו (“דיאספורין”, “אובד־עצות”, “נבוכה”, ועוד): גמזו – גם זו לטובה. אין מצב, שאין בו טוב. מקצת מן הטוב יש גם בחיים, בחיים כמו שהם. והוא לא יגיע עוד לידי יאוש. כבר צוֹרַף בכור־החיים, ובת־הצחוק הסולחת מהלכת מסביב לשפתותיו. שאול גמזו מורה הוא בארץ־ישראל ומרגיש את עצמו בטוב. ואולם רק לכאורה. בין האידיאלים שבנפשו של ברנר־פייארמן־אברמסון־גמזו (והרי האידיאלים מקננים תמיד בנפשו, אף אם בעטו הוא מלעיג בהם…) ובין ה“מציאות הארצישראלית”, כבטוּינו, יש תהום – שוב תהום. ולתוך תהום זו צופה הוא במבטי־אימים חדשים בארץ. ואף־על־פי שאין לו שיור אלא “נקודה” זו.
והיחיד העברי, הבודד העברי, נותן שוב בעוז קולו – ביתר עוֹז; ואז מופיעות אותן הרשימות החזקות “בפעם המאה” והמאמרים הרבים ב“הפועל הצעיר” וב“אחדות” עם הפולמוס על הדת ועל ספרי־הנביאים, שניעור בימים ההם לרגלי מאמריו החריפים ב“הפועל הצעיר”. “משכילוּת” – התריסו אז כנגדו. ואף אמנם היה בזה מקצת מן האמת, אבל לא כל האמת. גאולת האדם העברי של היום היתה לו עיקר. בעצמוּת ההיסטורית שלנו ובגדלות־הירושה של ה“עם הנבחר” לא האמין. להיפך: אף אלה כבלים הם. הקדושה מתחלת מהיום, מאתנו, אם קדושים אנו. וכאן, בארץ־ישראל, בארץ־הנביאים, ודאי שיש להשתחרר מאבק־הדורות – – אם אמנם נשתחרר. ואולם לא זה העיקר. העיקר, עיקר־העיקרים, יבא אחר־כך, בהמשך־הימים. העיקר הוא לא “במועל־כפים”, אלא ב“הורדת־הכפים”. כלומר, בהורדת הכפים אל האדמה, אל העבודה. הפועל העברי, החלוץ העברי – אם נוושע, כי אז בהם נִוָּשֵעַ. וכשנתגברה בו הכרה זו דומה היה, שנמצא פתאום גם מעבר לכל החטוטים של “אובד־עצות” באותה היצירה המוזרה והעמוקה “מכאן ומכאן”, שהגיע סוף־סוף, לאחר כל הגלגולים, אל “הנקודה”, – ובנקודה זו התחזק ובה החזיק ולה הקדיש את עצמו עד רגעוֹ האחרון.
וזכה ברנר לאשר לא זכו “מהפכנים” גדולים ממנו: את האדם מצא, כמו ששאף לראותו במשאו ומתנו, בחייו היום־יומיים. הוא לא היה אנוס לברוח ולהמלט על נפשו ב“אחרית ימיו”. להיפך: אילו היה מאריך ימים, דומני, היה משבר את עטו לגמרי והיה מתכנס לתוך חיי האהלים, אהלי יעקב הצעיר, שעל הכבישים בגליל – והיה מלמד לנערי־הגולה, פליטי רבולוציות ותיאוריות קומוניסטיות, “מעט עברית”…
כי, אמנם, רמזו לו לברנר בארץ־ישראל, בקצה אפקיו המעורפלים, גם ניצוצות מהבהבים ודועכים של חיים חדשים. ב“מכאן ומכאן” וב“שכול וכשלון” – יצירותיו הגדולות ביותר בארץ ישראל – אנו מוצאים יסוד חדש, שלא היה קודם־לכן בספוריו: הילד. הילדים אמנם, – גם ב“מכאן ומכאן” וגם ב“שכול וכשלון” – יתומים הם; אבל ביתומים העבריים האלה יש כבר רמז לחיים חדשים. נכדו של ר' יוסף חפץ, בנו של חנוך, שנהרג באיזו טחנה רחוקה שבסביבות צפת, ונכדו של לפידות הזקן, אלה, שאבותיהם נהרגו על ידי ערביים על אדמת־ישראל, ודאי ימשיכו את חייהם על אדמה זו “בכל אופן”. כאן, על אדמה זו של חיים חפץ הסתּת ושל לפידות הזקן, בעל “הידים הנחושות, השבורות, הדלות והפועלות”, ייצמד סוף־סוף מבטנו אל הקרקע, אל האדמה – אל “האֵם האדמה”, במובנן הפרימיטיבי של מלות אלו. ואז מתחיל “אובד־עצות” להוציא בארץ את הירחון “האדמה”, שהיה על כל מגרעותיו, האורגאן הראשון של העובד העברי בכל מלוא משמעו. ריח־האדמה, “ריח השדה, אשר ברכו ה' “, – ידוֹע ידע ברנר, שאת אלה לא יתן ירחונו. ואולם “ידיהם הנחושות, הדלות והפועלות” של העובדים העבריים אף־על־פי־כן כבר התחילו מסתמנות בתוך הרבה דפים מן “האדמה”. ואף בלשון העברית, בהרבה מקומות בירחון זה, היה כבר משהו מריח־האדמה, מן הפשטות והטבעיות הכפרית ו”הכבישית”.
בַדְרַאמָה שלו “מעבר לגבולין” קורא ברנר לכתיבתו הספרותית יצירה. הוא אומר שם: “לי, העברי מארץ העברים, לי היא נחוצה”. בימי־חייו האחרונים, דומה, לא היה גורס כך: יצירה היתה לו היצירה בה“א הידיעה, העבודה. זו היתה המלה האחרונה, שעוד יכול להקדיש לה את כל כחו ואת כל חייו. ביצירות הספרותית כבר התחיל לזלזל קצת. זו לא היתה עוד תכלית לעצמה כאז, ב”בחורף" ו“מסביב לנקודה”, אלא אמצעי. וטיפוסית היא מבחינה זו, התכנית ל“האדמה”, שפרסם ברנר באחת מחוברות ה“קונטרס” של מפלגת “אחדות העבודה”. היתה זו מעין קריאת־תגר על הספרות. ומכאן הסיבה, שב“האדמה” נתפרסמו במדור הספרותי הרבה יצירות קלות־ערך ובלתי־שלמות, וביחוד – בלתי־אמנותיות. אין זה העיקר. אמנות – למי יש צורך בכגון זה? פועל רעב מספּר את מצוקות־נפשו – הרי זו ספרות, אם לא למעלה מספרות. הוא לא התהלך עוד מסביב לנקודה, אלא להיפך: כל אשר מסביב לא מעניין עוד, לא חשוב. “הנקודה” היתה עיקר.
ואף עיקרי המפלגה, שהחזיק בה, מפלגת־העובדים, נעשו טפלים. במאמרו “עליות וירידות”, בחוברת הראשונה של “האדמה”, הוא אומר:
“זהו הסוציאליסמוס היהודי: ישוב ארץ־ישראל על יסודות קוליקטיביים. המושבות הללו לא תהיינה מושבות סוציאליסטיות אוטופיות לשם בקשת אלוהים או לשם נוי של בעלי קפריסים ופנטסיות, או בכדי ללמד את העולם דעה והשכל ולהיות למופת למי שהוא, הכרח־החיים באלה הקבוצים, אשר עלינו לעשות, שאלת חיים ומות, ובזעה ובדם יטהרו לשם הקיום העצמי־העממי”.
זו היתה “דת־העבודה” הפשוטה: זעה ודם, בלי שאלות יתרות: מי קודם למי?
וזוהי ה“נקודה”, נקודת־החיים האחרונה, ש“בתחנה האחרונה” של הגלגוּל האחרון.
ד.
והדרך הוליכה בהכרח אל הפובליציסטיקה – אל הרשימה שלו, שהיא אָפינית בטמפו שבה ובחיוניות שבה. בכלי השעשועים הספרותי, בספור ההסתכלותי־האובייקטיבי, נתיגע עד מהרה. גם מ“מעמק עכור” ועד “בחורף” כבר היתה קפיצת־דרך גדולה. הוא, תלמידו של ר' מנדלי, בעצמו התחיל מסתכל בחיים הפשוטים והתחיל מצייר תמונות מן החיים כמו שהם. והמסתכל העמקן נראה עד מהרה לכל עין בוחנת. ואולם ברנר, בהפך ממנדלי, ראה רק את האיש הישראלי, את הפרט; הוא עניין אותו בעצם, בשעה שאצל ר' מנדלי הפך עד מהרה גם הפרט והיה ל“כלל־ישראל”. ומשום כך לא אמר ברנר שירה, כמו שאמר לפעמים קרובות ר' מנדלי: על הטבע, על הבהמה, ועוד. ברנר לא ראה כל ימיו אלא את האדם בלבד. ארצות וימים עבר וראה ודאי (או לא ראה כלל) שמים רבגונים פרושים על ראשו (עד כמה שהגביה ראשו בכלל), אבל כל אלה לא היו מענינו. ולא עוד, אלא שלא הרגיש בנפשו את היחס האמתי־הנפשי, שיש בין האדם – מובן, בין האדם שלו של ברנר – ובין הטבע, בין כל אשר מחוצה לו. ומשום כך בא לו עד מהרה השחרור הפנימי מכל סגנון “נשגב” ומכל אבק־מליצה – עד שהגיע לשחרור הגמור, גם מן הצורה הספרותית החיצונית, ב“מכאן ומכאן”. כל ימיו חרג ממסגרותיו, ובאויר זה, שיצר לו ב“חוברות והעלים עם המלואים” שבספר זה, הרגיש את עצמו משוחרר לגמרי. הדרך אל הרשימה הקטנה, העצבנית, הברנרית, היתה סלולה, והוא הקדיש את עטו עוד רק לה: ב“ציונים” שלו בכל חוברות “האדמה”, ב“מפנקס” שב“הפועל הצעיר” ו“הקונטרס” וברשימות־הבקורת המרובות.
שכֵּן מראשיתו היה ברנר לא מספר אמן – במובן המוגבל של מלה זו – אלא אישיות מוסרית, שנפשה כלתה אל ההטפה. אילו יכול היה להקהל קהילות ברבים ואילו היה כחו בפיו, היה עולה על הבמה ומטיף, ומטיף, ומטיף… כי בפובליציסטיקה שלו יש מקצת מן ה“מגידות” העתיקה שלנו. מלאה היא ליריות נפשית עם אטמוספירה מיוחדת, כבושה־חנוקה, כמו שהיתה פעמים האטמוספירה שב“נבוכה”, בקלויז, בשעה שדרש המגיד ב“שעות מרוממות”… ומי שראה את ברנר מרצה הרצאה פומבית בקהל, הרגיש עד מהרה בליריות עברית זו העתיקה1. מעין ברוך היה בנפשו, אלא שחתמו עליו החיים, ומשום כך ודאי היה אוהב את המימרות הטפוסיות, שהיה מפליטן פעם בפעם: “מחנק”, “אין מוצא”…
ומהתאבּקות נפשית־פנימית זו עד השירה רק צעד אחד. לאולימפוס לעג ברנר; אבל במעמקי־נפשו היתה הערצה גדולה לאמנות היצירתית המשחררת, זו שהוא לא הגיע עדיה. ומכאן ההערצה הגדולה לביאליק – ובעיקר לשופמן. לכאורה מה ראה ברנר בו, באמן־הנובילה שלנו, ומדוע הלך לבו שבי כל־כך אחריו? – את היתרון האמנותי הקר העריץ בו, בשופמן. אותו, אמנם, לא תוליך ספרותו אל תחנתנו שלנו האחרונה; אף־על־פי־כן הוא האמן האמתי, המסתכל המשוחרר, שכוחו אז, ברשימותיו הראשונות, ככוחו עתה, ובלי הגלגולים היתרים… דומה היה, לפרקים, לברנר, שחסר־יכולת הוא בעצם, שהרי אף הוא התחיל, כשופמן, בציור ההסתכלותי ולא המשיך, ועבר ותעה בדרכים שונות, עד אשר – כך ודאי חושב היה הוא לפרקים – נתמזמזה יצירתו הספרותית לגמרי ונהפכה לרשימה, לפובליציסטיקה2… ובפני ביאליק הגיע לידי “ביטול־היש”. הנה בעל היכולת הגדול. וכשביאליק בא לירושלים והכינו לו קבלת־פנים “בבית־העם”, עלה אף הוא על הבמה והכריז עשרות פעמים: “הוא בעל־יכולת!” – ובאחד ממאמריו על “הבדידות העברית” בעתון ה“אחדות” הוא קורא על שירו של ביאליק “צנח לו זלזל”: “תפלה קדושה, תחינה טהורה!” –
הנה יכול ביאליק וצרף לו את כל אֵבל־חייו בארבע דלתות:
צָנַח לוֹ זַלְזָל עַל גָּדֵר וַיָּנָם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי;
נָשַׁל הַפֶּרִי, אַף נָשְׁרוּ הֶעָלִים, –
מַה־לִּי וּלְגִזְעִי, מַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?
וזכורני, שברנר התהלך בירושלים ימים תמימים, כשנתקבלה אותה חוברת־היובל של “השלוח” עם שירה זו, ושפתיו לחשו את השורות הללו במבטא האשכנזי שלו בלי הרף:
צָנַח לוֹ זַלְזָל עַל גָּדֵר וַיָּנָם –
כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי.
דרכי־אנוש מי ידע? – אולי היתה גם הרגשה זו של אי־היכולת האמנותית שותף לצערו העמוק?
… והנה צוֹרף האיש בכמה כורים, נתנסה בנסיונות הפנימיים העמוקים ביותר, ונהפך לאישיות נזירית בפנימיות־נפשו וגם בחיצוניותו הפשוטה, בזקנו ובבגדיו, עד שהגיע להכרה העמוקה ביותר של הרוסי הגדול מיאַסנאיה פוליאַנה, להכרה במפעל־החיים היום־יומי על אדמת ישראל. ומבחינה זו היה ברנר ודאי האישיות העברית השלמה ביותר בדור האחרון. נטש לגמרי את כל ה“חוץ” הגדול והמרמה והתכנס לתוך ה“אוהל” שלנו בכל רוחו ונפשו. “היה יהודי באהלך ואדם באהלך” – היתה תורתו. את “החוץ לא גרס כלל. הוא הטיף רק למבפנים, רק ל”מעמקים" – ובעמק־החיים, מעבר לגדר דחויה בין הפרדסים שביפו, מצאו את ה“זלזל” כשהוא שוכב ונם מתוך אגרוף קמוצה ובת־צחוק סולחת…
אדם כי ימות באוהל.
[תרפ"א]
-
היה מעשה וברנר הרצה ב“בית העם” שבירושלים על פרץ סמולנסקין והגיע תוך כדי דבורו אל בניו שלו, שהשאיר אחריו, שלא ידעו את אביהם, ופרץ בבכי על הבמה, וירד נבוך – ולא יכול עוד להוסיף ולהמשיך בהרצאתו… ↩
-
פעם סח לי, בשעה שדיבר על עצמו, שכל כוחו אינו אלא כוח של מהרס: להסיר את הטיח מעל הכתלים ב“גיוואלד” ולהציגם עירומים – ולזה אין הוא קורא כוח… ↩
כשהתהלך בתוכנו נתחמקנו מפניו. פחדנו קצת קרבתו. הוא הלך תמיד כאילו חוט־שדרתו היה עשוי עשת. דיבורו היה חותך, חד ומוטעם ומודגש בכל שולי המשפט במלים בלשון אידית חזקה, בֶסֶרבית, ובתוספת גווני־קול, שבאו אי־שם מבין לשפם ולשפתים. לי כשאני לעצמי היה תמיד הרושם, שחיתוך־דיבור זה מורשה הוא לו לא מאבא ואמא, אלא מרבו הנערץ, מר' מנדלי מו"ס. גם העמדת־הגוף בהכרת ערך, בטוחני ממנדלי באה לו. ואני את ר' מנדלי לא ראיתי מימי, אבל תמיד נשמע לי בקולו (וביחוד בשנותיו הראשונות בארץ, לפני ט"ו־כ' שנים) קולו שלו, של אותו סבא, וביחוד כשנשא מדברו על מלאכת הכתיבה ועל ספרות ועל סופרים. המטבעות, שהיה מגולל אותן אז אגב משחק שבשיחה, היו ממטבועותיו שלו וההשפעה העיקרית באה, כניכר, ממנו. וביחוד – האחריות.
ידוע בתוכנו מאז, שש. בן־ציון קפדן היה והיה יוצק דיו אדומה על כל כתבי היד שנמסרו לו, ועד לר' יהודה הלוי הגיע. אפילו אותו “תיקן”. זו, כמובן, בדיחה שבהגזמה היא. אבל בעיני ראיתי אותו בעבודתו וראיתי על שולחנו כתבי־יד של סופרים ידועי־שם בתוכנו בשעה שערך את ה“שי” (ההוספה ל“חדשות הארץ”, שיצאה בהוצאת הממשלה בקהיר של מצרים) וראיתי אותם מועתקים מחדש באורך־רוח של עלם כתבן מתחיל מכתָבָם לכתבו עד היות להם הצורה, שהוא חפץ בה, כלומר – צורתו שלו. אחרת לא הבין. הוא לא הכיר ולא הודה במחוספס שביצירת אחרים. הוא חשב גם את גבעול־הקש הפורח לתבן והכה בו וחבט בו להוציא מתוכו אך את הבר – ואם עד לידי יציאת נשמתו של הסופר המחבר ושל יצירתו גם יחד.
ובדידי הוה עובדה. עלם צעיר הייתי וכתבתי את רומני הראשון. הוא קראו פה ושם ובחר ממנו פרק אחד ל“שי”. בעצם ידו העתיקו מחבילת־הניירות של כתב־היד והדפיסו באחד הגליונות הראשונים. אני ידעתי את ספרי כמעט כולו בעל־פה. כל שנוי קל היה ניכר לי מיד. ואפילו שנוי מלה אחת. והנה נתקבל אותו גליון ה“שי” באחד מבתי־מסחר־הספרים שבירושלים. ואני עומד באותה חנות ופותח את הגליון – ומוכר־הספרים נחפז אלי ושואלני: מה היה לך? מה נחוורת כל כך? איזו בשורה רעה הגיעתך? ואני ניצב וקורא באותו פרק מספרי ואיני מבין מה כתוב בו. פסוקי תהלים ותנ“ך הוסיף והפך את הזמן מעבר להווה והוסיף ווי־היפוך וגרע – ושרט שרטת בנפשי עד כדי כך, שלא הוספתי עוד לבוא אל מעונו (הוא התגורר אז בירושלים) ולא יכולתי לראות פניו. עוּל־ימים הייתי והיה לי הרושם, כאילו גזל אותי, או כאילו נטל ושרף לעיני בהנאת מחבלים את כל השעשועים שלי, שהתקנתים לי בעמל רב כל־כך. ולאחר שנדפס הספר כולו, כעבור שנים, ניגשתי והתבוננתי שנית ושלישית בתיקוניו – וגם אז לא קבלתי אף אחד מהם. לא. הוא היה מתרבות עולם אחר. בכרמו שלו חפץ לראות רק ענבי־מאכל בשלים, בכּורות נאות, טפוחות ואדוּמות ומזינות. וכשנגש למחוק ולהעביר את הדיו האדומה, היתה לו בזה מאותה ההנאה של הגנן־האכר, המשקיע את עצמו רק בחלקתו הצרה לבער ולנכש ואינו רואה כל עיקר את הנוף כולו ואת היפה והנאה שבפַרְעוֹת־שיחים ואפילו ב”שמיר ושית"…
ומשום כך לא גרס כל עיקר את ספרותו של ברנר, שנפשנו ננהתה דוקא אליו ואל לבטיו שבחיים ובספרות. ואם איני טועה, לא הדפיס הוא מעולם דבר של ברנר. הוא לא יכול היה להדפיסו בלא־תיקונים בשום פנים, וברנר לא היה נותן לתקן. וכשהיה קורא בכתבי־יד שלי ושל חברי באותם הימים, היה מציץ בנו במבטו הקשה ואומר לא אחת: “ברנר”. ואף אמנם לא היה אז בעינינו ניגוד גדול יותר מאשר שני סופרים אלה בארץ: הוא, הג’נטלמן, המצוחצח, המהדר בלבושו, הצועד נכבדות, כשואף להגביה עוד יותר את קומתו משכמו ומעלה, והלָה, הצדיק־הנזיר, המשרך צעדיו לצדי דרכים אבלות ומשקיע מבטו בקרקע, שלא לדחוק, חלילה, רגלי שום שכינה.
אבל ברנר אהב אותו והיה מביט אליו לא אחת “מלמטה למעלה”, כמי שמובטח לו אף־על־פי־כן, שהמפתחות של היצירה האמתית לא בידו הם, אלא בידיו שלו, של היוצר האמן, מונה האותיות ומתייג התגים לספרותו היפה…
כי אכן היה הוא וחבריו, ולא ברנר וחבריו שבאו אחריו, מנושאי האחריות של הספרות העברית החדשה. הוא היה מאלה, שהוטל עליהם תפקיד, או שנטלו תפקיד לעצמם להשגיח על הספרות העברית החדשה, שתהיה ראויה בשעת תחיתה, בריניסאנסה החדשה שלה, לתחית האומה בכלל. הדף העברי הנדפס היה עוד יקר בימים ההם. כל מלה עברית נקראה על ידי כל קוראי עברית. וכל הכותב עברית היה רואה עצמו כחורז מרגליות אחת לאחת, מצחצחן ומשפשפן, לוטש בהן גבישים ומשתעשע בהן ונהנה מעצם השעשוע. ספרות חיה ושוטפת, שלא המלה הבודדה בה העיקר אלא חפץ־היצירה שביריעה השלמה, שלא תמיד ראוי לה שתהיה מגוהצת למשעי דוקא – ספרות כזאת לא גרסו עוד אז. מנדלי השתעשע על פני דפים ארוכים־ארוכים בתיאורי־טבע (נפלאים אמנם ומקוריים ובלשון נפלאה ומקורית) והלך עקב בצד אגודל אחר גבוריו ונהנה בעצמו מ“טיוליו” אלה, שהם כיום משעממים אותנו, וביחוד את הדור החדש הבא אחרינו, מחוסר תנועה מצד אחד ומרוב פרטים ופרטי־פרטים, חשובים ובלתי חשובים, מצד אחר. וש. בן־ציון יצא בעקבותיו וראה כל דבר שביצירה מתוך אספקלריא ספרותית אחת – האידיליה, שהיתה עד ברשדסקי וברנר הסוג הספרותי הפרוזאי היחיד בספרות העברית. (אידיליה במשמעה הרחב, בהשתעשעות בפרטים ובצמצום האישים המתוארים). ואף אמנם היה בזה מעין צורך הכרחי, “היסטורי”. השיר והאידיליה הם המקדמים את בואה של ספרות חדשה. באלה ניתן לצקת דפוסים מהוקצעים שלמים ואחראיים. ודוק ותראה, שעדיין יצירת “האידיליה” הזאת נמשכת עד עתה בספרות העברית, ואף הנובילה הגדולה עדיין לא הגיעה כמעט ליריעה הרחבה של הרומן האירופי הרחב אלא במקרים בודדים בלבד.
ועוד יותר מזה: הצמצום היה האידיאל, משאת־הנפש העיקרית של עבודת היצירה. אך לצמצם. כאילו הצמצום עצמו מראה על כוח, וכאילו אי אפשר שגם דף מצומצם אחד יהיה פחות מצומצם מעשרות או מאות דפים רחבים וארוכים. אבל בזה היה משום חינוך, משום הטלת אחריות – והדמויות השלמות של חכמי־החרשים הנפלאים, העקשנים, מנדלי ואחד־העם, עמדו לפני אותם היוצרים־האידיליקים ודרשו אך אחריות, אך מלה נאמנת ומהוקצעה, אך מילוי תפקיד היסטורי בהחיאת הרוח העברית בתקופה החדשה (ואם גם לא הגיעו הדברים עד לידי הכרה ממש באופן ברור כזה).
ולחבורת מבַשְּׂרים זו שייך גם ש. בן־ציון, ומכאן קפדנותו, שבאה לו מאותו מקור “האחריות”.
לפני כ“ד שנים, בבואי לארץ, התחיל להוציא את “העומר”, והוא אז בעצם פריחתו ובטחונו – הבטחון בימים הטובים, אשר יבוֹאוּהו, והבטחון בהתחדשות הכוחות על האדמה החדשה. והישוב החדש עודו קטן והאנוש היחיד עוד בעל־ערך, ורוח התחיה עדיין אין לה תקציבים של ממון, והסופר היוצר העברי שייך בעצם מפעלו ליוצרי המולדת החדשה, ודיזנגוף וש. בן־ציון הם ממיסדי העיר העברית הראשונה, תל־אביב. סמל נאה. ובימים ההם מתבסס גם בית־הספר העברי החדש, וש. בן־ציון הוא “נותן־הטון” גם כאן. ספריו, ספרי “בן־עמי”, שאף הם היו פרי עבודתו של נושא־אחריות, כובשים את בית־הספר, והוא מוציא גם את ה”מולדת“, אותו ירחון נאה, שבכל גלגוליו עמד תמיד טעמו בו וי”א כרכיו הם עד היום מן הנאה ביותר שבספרות העברית. “ה’מולדת' יהיה יוצא” היה כתוב במודעות שנדבקו ברחובות תל־אביב החדשה – “יהיה יוצא” דוקא, והקהל יודע, שזהו סגנונו שלו, של ש. בן־ציון… והחוברת הראשונה, שנדפסה בירושלים, מבלי היות עוד אז דפוס ביפו ובת"א, יצאה מלוטשת ונקיה וכולה, כמובן, – ש. בן־ציון… והוא עובד תמיד, כותב, עורך ומתרגם (הופעת “הרמן ודורותיאה” ביום גרוש יפו היה כמעט מאורע בתוכנו) עד בוא – כמובן, לא לפתע פתאום – ימים אחרים־אחרים, שבהם גדל ההיקף מסביב והאיש נהיה פתאום בודד, מוקצה, מרוחק, מבית ומחוץ, ועד בוא המחלה הסמלית אף היא – וקוססה בו ואכלתו כליל.
ואנחנו היינו מרוחקים קצת ממנו. פחדנו קרבתו. והנה הלך והשאיר בלבנו חלל ריק, והשאיר אחריו סימני־שאלה קשים: מה כאב הוא? ומדוע טולטל כה כאן, על אדמה חררה קדושה זו, האוכלת את נפש הטהורים דוקא? ומדוע השאיר אחריו מען התראה קשה, שהנה גורלו שלו אינו אך גורלו הפרטי בלבד?
והסרטן, שבמת בו? הסרטן? – –
[תרצ"ג]
א.
הַתּוֹפָעָה כְשׂלְּעַצְמָהּ
כן, התופעה כשלעצמה, ולאו דוקא בספרות, כחזיון שערכו נתון בתוך מסגרת פלונית והגדרה אלמונית, אלא באישיות כמות־שהיא היה משהו חדש, שלא היה לפניו – על־כל־פנים לא באותה תקופה ואולי גם לא באותה מאה, שהוא קם בה ובתוך הקיבוצים הישראליים האלה, שמתוכם הופיע ובא לפתע והביא עמו ריח־מרחבים ושוועת־אונים והלמות לשון כזאת, שהיתה כחצובה מחדש מתוך אילו סלעים, שנתגלגלו עזובים מן הצד ואיש לפניו לא שם לבו אליהם. הוא בא כיורד מאיזה הר רחוק, זר ונכרי, שלפסגתו לא העיזו כלל באותם הימים להרים את הראש מתוך אֵבל הרחובות הצרים והמחנק והגלות והדלות. ולא עוד, אלא כשפתח פיו בשירה שלנו, העברית, היה הרושם, כאילו הוא פותח ומדבר מחדש בלשון הזאת, שלימדוהו אותה לפנים, בעודו נער יהודי קטן, קדמון, ושנשתכחה ממנו בעזבו אותנו ובשהותו כמה שנים – מאות בשנים! – אי־שם בין זרים, בין נכרים, בין “אצילים”, ללא דעת כלל את אשר נעשה עם אחיו שם למטה, בסמטאות של הגיטו הגשמי והרוחני כאחד. “נטע זר” – אבל אפילו אילמלא אמר זאת בעצמו, היינו רואים זאת בעין. ולא “נטע זר” בלבד, אלא “נכרי לכל”, כלשונו, היה הוא בעצם הופעתו. ואף אמנם זו חידה היא, שלא נמצא לה עוד פתרון עד היום. אילו לפחות היינו שומעים מתוך פרטי תולדותיו, כי יליד ארץ אחרת הוא ולא יליד אותם המקומות עצמם, שבהם קמו גם ישראליים אחרים, סוחרים וחנוונים, כבשאר כל תפוצות ישראל, לא היינו תמהים. בתוך היהדות הספרדית שבתור הזהב קמו יהודים שונים כאלה, אחרים מן האשכנזים, ובדורות מאוחרים יותר היו תופעות כאלוּ בתוך היהדות האיטלקית. אבל כי יקום מתוך פלך פלוני ופלוני של תחום המושב, או גם אפילו שלא מתחום־המושב הרוסי, אישיות יהודית כגון זו, שכמעט קשה להאמין, שראתה וטעמה גלות במובן הפשוט־ההמוני, פלא זה אינו מסתבר ולא הסתבר עוד עד היום בשום מאמר מרוב המאמרים שנכתבו עליו ובשום סיפור קורות חייו. מה מקורה של תופעה זו? מהיכן נשתמר בתוך היהדות הדוויה הכוח והלשד הזה, שיוכלו לקום מתוכה טיפוסים כגון אלה? ומנין הבריאות הזאת, שהיא כמחאה חיה כנגד אותן ה“תורות”, שהקימו כל מיני מלומדים וחוקרים? פלא הוא. חידה היא. ולפני הפליאה־החידה הזאת יש לעמוד תמיד מחדש בשעה שאנו רואים אותו, את האנוש היהודי השלם, כשהוא בא בכל “אביב מחודש” ומביא אל תוך הרחובות שלנו, כאותם הגויים בעיירות ישראל, אלומות רעננות וריחניות ומטיל אותן אל תוך רחובנו. ולא אלומות בלבד – את עצם האביב הוא נוטע בתוכנו; חושף שרווליו וחורש וזורע, ובשעת הצורך יש ויעלה ברצונו גם חפץ מוזר מאוד – מרוב אונים ואמיץ־כוח! – והוא מעתיק לנו ומביא לתוך תחומנו הר שלם, אולימפוס שלם, על כל אליליו המתגוששים, כאומר: הא לכם! – ומסתלק והולך לו, כאילו לא נתיגע כלל…
ב.
בְּתוֹךְ הַמִּסְגֶּרֶת
כן, נס מן השמים. ופירוש של הנס הוא זה:
ממערב וממזרח קמו הם בבת אחת אותם מבַשְּׂרֵי־התחיה הגדולים, שההיסטוריה שלנו זיכתה אותנו בהם בדור אחרון. בפטישים גדולים בידיהם הופיעו הם ובזרוע חשופה, על מנת לחשל את היצירה הזאת, שמתקראית בלשוננו בשם “תחית־ישראל”, על הסדן הגדול, שהקיפו עליו מכל עברים בבת אחת, מי בפאתוס הנבואי שלו, מי בשכלו הקר; מי בחרון ובזעף של משאות־קודש ומי במבט העין הבהירה עם צחוק הבריאות בארשת־השפתים… חבר־הַלְמָנים היה זה, שעמדו בקצוותיו של הסדן מזה ומזה והלמו והלמו: הרצל ונורדו1, אחד־העם וביאליק, ואתם החברה הצעירה, כל אלה שנתנו ידם לעזרה – ומן הצד, מואר באש הזאת של המפוח, עמד גם הוא, טשרניחובסקי, ושריריו דרוכים כנכון לכל פקודה להביא גרזינים ואש־פלדות ולהעתיק סלעים, כי ראו: יש עוד גם בתוך התחום אנשי־כוח ורבי־עצמה, ולא דלוֹנו עוד. כלל לא. והוא אף נוטל חלקו ועומד והולם: לנוכח פסל אפולו, שמש, תמוז, נביאים קדמונים – בריאות, בריאות, בריאות! –
ביאליק וטשרניחובסקי – לא נשוב לכל תלי־תלי הדרשות, שכבר נערמו על נושא זה. גיטה אמר לאקרמן איש־שיחו בשעה שדיבר עמו בשאלה, שעמדה אז על־הפרק בגרמניה: מי גדול ממי: גיטה או שילר? – “הוי, גרמנים שוטים, ישמחו נא, שיש להם שנַים כאלה!” –
וגם אנו “שמחים”, כלשונו, שקמו לנו שנַים כאלה משני הקטבים, וחישלו לנו את היצירה הזאת החדשה. כי לאמיתו של דבר המסגרת אחת היא, ואפילו הכוונה היא אחת: ביאליק מזה וטשרניחובסקי מזה. האחד שר מתוך האשמנים “תלו שמש על ראשכם!” והאחר בא במלוא־מהלכו האיתן ותלה את השמש הזאת מעל לראש והראה, שהיא מאירה; כבר היא מאירה… כי העיקר היו השמש, הגעגועים לאור, לזוהר לאויר; כליון־הנפש לנשימה מלאה.
ובכוח זה באו שניהם ובכוח זה הלמו שניהם על ראשינו מעברים שונים.
ג.
מְשׁוֹרֵר־פַּסָּל
אבל ההלמות הולמת אותו, את טשרניחובסקי ביחוד, כי אמן־הפטיש הוא; פַסָּל הוא בעל מפסלת, שחוצב במלים במקום בסלעים. האם לא התבוננתם וראיתם, שטשרניחובסקי – וביחוד בסוניטות שלו, וביחוד באלו של השנים האחרונות – נפתל נפתולי־אלהים עם המלים והוא חוצב שורות, טורים־טורים, כבתוך אבן קדומה וכבכתב־קדומים, כתב־היתדות, מתוך איזו התאבקות קשה לכבוש את המלה ולעשותה תמונה – בשעה שלבו יוצא לתמונה עצמה, לעיצוב צורות ולפיסול. והאם לא הרגשתם, כי יש הרושם, שבמקום פלונית הסוניטה, טוב היה לו לקחת את המפסלת ביד ולפסל בגוש־שיש או בגוש־אבן את הציור הזה, המרחף לפני עיניו ובדמיונו אותה שעה? – נפתולי־אלוהים. ופעם, בקראי את הסוניטה “עוד בלבי לן הטל”, ראיתי במו עיני היאך הוא יושב ומפסל שורה אחר שורה כאחד רוֹדֶן ואמרתי: מי יודע, אם לא רב כוח־שריריו על המלה, שנשתעבד לה בהכרח? מי יודע? וגם בזה מצער היצירה.
לפני כמה שנים, בעוד תל־אביב קטנה היתה וחוף הים רחוק מן הישוב, טיילתי שם, על חופו של הים, עם ש. בן־ציון ז“ל; אני לימינו והוא משוחח ומשוחח. על טשרניחובסקי שוחח אותה שעה. “כליל־הסוניטות” הראשון שלו נדפס באותם הימים ב”השלוח“, והוא דיבר על טשרניחובסקי – הפַּסָּל. מובטח היה לו, וכך הביע את דעתו, שאילו לא היה עלינו ה”הסגר־של־המלה“, ואילו לא היתה כל רוחנו כבושה בתוך ה”פאתוס של המלה" (כי בעצם הרי כל האמנות שלנו נצטמצמה מאז ומעולם במלה המופשטת מעצם ה“איסור” לעסוק באמנוּיות אחרות, וד"ל), היה אנוש בעל כח כטשרניחובסקי בועט במלה וחוצב בסלעים… ראה, קרא, אם אין כל הכתיבה הזאת של הסוניטות “גמגום איום” (הכוונה היתה, כמובן, לא לגמגום, אלא להתלבטות שבבטוי), תוצאה ברורה של התכווצות בתוך המלים בשעה שהדמיון דוחף את דם־השרירים לעַצֵב, למתן־צורה ונוי.
– והאידיליות? –
ועל כך באה התשובה, שבוודאי היו גם בין האמנים הקדמונים של יון כאלה, ש“בשעות־המנוחה” שלהם נשטפו במי־מנוחות אלה של הסיפור האידילי, שהאירו בו את חיי־עצמם ומצאו בזה את סיפוקם לתת גם לאמנות זו, של המלה, את הראוי לה וכו'.
אלא שבהמשך הדיבור הלכו השאלות ונתרבו, וכאשר נגולה לפנינו כל הפרובלימה הזאת, טשרניחובסקי, ואנו עומדים בתוך הדמדומים של הערב היורד, אמר הוא, המשוחח ז“ל: כן, מספרים, שיבוא ויביא עמו את ה”אודיסיה" וה“איליאס” – ואל נוכח הים סח כאל נפשו:
– תמיד הוא מביא עמו… כמרחוק… כמרחוק…
[תרצ"ה]
-
“נודרו” במקור המודפס. צ“ל ”נורדו“ (נורדאו) – הערת פב”י. ↩
א.
ראשית כל משהו מהשתפכות הנפש. אני אוהב אותו את י. ד. ברקוביץ. זה שנים רבות, שאני חוזר והוגה בו לעתים. וביחוד בשעת כתיבה. לפנים, כשהתהלך אתנו בארץ ברנר ז"ל, היינו הוגים בו בשעת כתיבה ואומרים: הנה הוא, ברנר, יקרא את השורות הללו; הוא יעיין בהן – ומה יאמר? והיאך תוכל להפליט מלה־בדיה או מלה־תפל ולא תיבוש מפניו ולא תפחד ממבט עינו הבוחן והמחשיך? כי אמנם מחנך היה הוא. בעצם אישיותו ומתוך האחריות הכבדה הזאת (קנטרין של אחריות נשא הוא על גבו), שבני דורו כולם היו כשקועים ומעורים בתוכה עד לידי פחד להניע יד או רגל – היה הוא מחנך ומאיים, כאומר תמיד: ספרות זו קודש־קדשים היא ושבע טבילות תטבול עד שתכנס לתוכה – ואם תכנס אך לפני ולפנים תכנס. כי מי שלא נכנס לפני ולפנים לא נכנס כל עיקר, ושל נעליך ושל כל אשר נטפל לך. כי האחריות גדולה, האחריות…
כן, האחריות – היא המלה, שקיבלהּ מורשה אותו דור ראשון לסופרים הצעירים שמימיו של אחד־העם: שופמן, ברקוביץ ואחרים. ואין ספק שמאחד־העם, האחראי שבאחראים, באה היא להם, והוא הִרְצִין עליהם את העולם ואת החיים ואת – הספרות. ומגזירת הגורל היה בזה: אילולא הוא, אפשר שהיינו עומדים עוד עד היום במזל הטוב של הפטפוט הספרותי, מורשת המשכילים והמליצים. הוא חישל לעיני כל הבחורים הטובים הללו – ביאליק ש. בן־ציון ואחרים – את המלה העברית על סדנו הקשה (ואפילו את הלהט החביא, לבל יתעו “הצעירים” לחשוב, שהוא יודע להבהיק באורות ובאִשים, חלילה…) והראה להם את הדרך הגדולה, הגדולה שבכל הדרכים, זו שמוליכה אל הפשטות, אל האמת, שיודעת רק תפילה אחת: “נא, כל מלה נכונה”…
ולחבורת אחראים זו, באין ספק, שייך גם י“ד ברקוביץ. הוא אחד מאותה הקבוצה של המשוררים והסופרים העברים, שעדיין נראים כעומדים תמיד מתחת לאותו ההר של מתן־תורה, מרעידים מפחד, שמא אם לא יקיימו, חלילה, את אשר נטלו עליהם ב”נעשה ונשמע", יכפה עצמו ההר עליהם כגיגית, ושם תהא קבורתם.
ואין צורך במראה מקומות ובציאטאטים. כל שורה ושורה שיצאה מעטו – אם חשובה השורה או שאינה חשובה, תמיד הוא נכון לתת עליה את הדין ולהראות ולהוכיח, שלא במקרה נפלטה, חלילה, אלא במחשבה תחילה ובכוונת מכוון – ובאחריות…
וכאן מקור גבורתם של כל אותם הסופרים והמשוררים בני דורו, וכאן, לעתים, גם מקור חולשתם.
ב.
ברקוביץ מספר הוא. שורה של נובילות נבחרות כתב בחייו. מחרוזת של נובילות, שחוּט אחד מקשרן יחד: העצב עם ההוּמוֹר הטוב, נחלת כל הטובים שבמספרים. אלא שברקוביץ תמיד כתב את הנובילה הנבחרת, ומכאן, כאמור, גם כמה מן החולשות. לכאורה אתה פותח וקורא את הסיפור ורואה, שכאן מקום לתנועה רחבה של גיבורים וליריעה רחבה של מעשים, אלא שהכותב כמו מתאכזר עליהם ומתאכזר על עצמו ומכווץ ומצמצם את עולמם ואת עולמו מפחד בפני ההיקף, בפני הכמות ובפני תנופת־היד חחפשית.
מספרים על מנדלי, שאמר על “אריה בעל גוף” של ביאליק בלעג שנון כדרכו: חי ראשו של אריה זה, אם הייתי נותן לו לבעל־גוף שכמותו כל־כך הרבה חוברות של “השלוח”. בג’־ד' דפים הייתי מצמצם אותו (או מעין זה אמר; איני זוכר ברגע הזה את לשונו). אבל כמדומני, שאילו באו ונתנו לברקוביץ ולחבריו גם את ספריו של טולסטוי ל“צמצם במקצת” בוודאי שהיו מכווצים אותם עד כדי שליש ורביע…
כי אמנם יש צמצום וכיווץ עד לידי יציאת הנשמה. ומשהו בדומה לזה אני מרגיש לא אחת בסיפוריו של ברקוביץ (שופמן לא כן הוא, זה כוחו, כי בעצם אין הוא פאבוליסטן והאפיקה הסיפורית לא נתגלתה אף פעם ביצירותיו). וראיה לכך אתה מוצא בעובדה זו בלבד, שהסופר עצמו כמו הרגיש ב“התכווצות” זו של גיבוריו, ולפיכך חזר אליהם ועיצבם לעתים מחדש. (“משקילה חזיר” בחזיונו “אותו ואת בנו”).
ועוד זאת: גם התלישות והכריתות של סיפוריו (שם סיפור אחד “תלוש” והאחר “כרת” ועוד), אם תדוק ותעיין תמצא, שרק מתוך אותה ה“מסורת” של הדור ההוא, שלבו נטה אחר התלושים והקרועים, נשטפו גם מספרינו בהן, בשעה שבעצם יכלו לשיר שירים לכוח, וביקשו לשיר שירים לבריאות ולאונים ולספר גבורת גבורים.
וצריך, שייאמרו פעם הדברים הללו. ביאליק, ש. בן־ציון ועוד אחרים, וביניהם גם ברקוביץ, מלאי כחות נכנסו ובאו לספרות. אפשר שלא היו פחות בריאים מאשר הגויים, שמעיירותיהם באו. אלא שבמקום לפרוץ אל היער העבות, לפרוע תלתליהם ולהכות בברזִלם לימין ולשמאל עד לסיפוק המאוויים, פרשו אל פינות החיים הללו, שברחו ונמלטו מהן, ובכו.
“תלושים” – בשעה שכל ישותם שיוועה לבריאים, לאיתנים; “כרותים” ומעונים – בשעה שביקשו לחשל עולמות חדשים של חיים בריאים ותנועה בריאה. (דוק וראה: ביאליק התנקם בסוף ימיו, וכגזלן הכה על ימין ועל שמאל בלשון העברית של הקצבים, הזלילה והגסות – הוי, כמה צחק בודאי בכל שריריו אותה שעה!…) וברקוביץ אף הוא אך בריא ואיתן הוא, ויכול היה ל“הכות על ימין ושמאל”, והוא צמצם עצמו וצמצם עולמו ועולם גיבוריו – ומכאן הוי, מי יודע, אותה העצבות שביצירה וגם – שבאישיות…
רק היום קראתי שוב אחדים מסיפוריו, וכמו גילוי היה לי הדבר: לא התפרצות הכוחות וסיפוק של חישוף האונים יש כאן, אלא כבישת היצרים בלבד והתאפקות.
אבל התאפקות על שום מה? – כן, זו היתה קללת הדור; וזהו הצד השני של אותו מטבע.
אבל ברקוביץ הוא אך בן חמישים, והכוחות גדולים, הרבה יותר גדולים מאשר נתגלו לעין עד עתה, והוא יכול עוד להרים בכתפיו את הסלעים ההם, שנפגשים לו בדרך הילוכו, בשעה שהוא אך מחפש תחתיהם את הדשאים ואת הרחש הרוחש מתחתם.
[תרצ"ה]
מן המדף העליון של ארון־הספרים שלי מציצים אלי זה ימים מועטים אותם הכרכים הנפלאים שלו, שיצאו בהדור שאין כדוגמתו אצלנו, והם מלחשים לי ומרמזים לי – וכל־אימת שאני עובר על פניהם אני מתעכב על ידם, פותח את שתי דלתות הארון, מתיצב בינותן, ופותח וקורא בהם פה ושם, כדוגמת אבא וסבא, שהיו עומדים רגע לעיין באחד הספרים רק על מנת להחיות שוב את אשר נשתכח מהם בהמשך הימים ובטרדות־הימים.
ואין הפרש בדבר היכן אני פותח – אם בשני הכרכים הגדולים של “הכנסת כלה”, או בכרך “מאז ומעתה”, או ב“ספורי אהבים” וכו' וכו'. – בכל אלה אני חייב לקרוא רק שתים דלתות או ארבע, ואני זוכר היטב את כל היצירות הללו בהתהוותן ובהוצאותיהן הראשונות בעתונים העברים ובהוצאות העבריות השונות.
זה לי כ“ה שנים שאני עוקב, עקב בצד אגודל, אחר יצירתו שלו, ודומני, ששורה אחת לא נתעמלה ממני למן “והיה העקוב למישור” ו”עגונות" ועד יצירתו האחרונה.
ועוד יותר: אני יודע את עגנון עוד לפני היותו לעגנון (שם זה, עגנון, קרא הוא לעצמו על שם יצירתו הראשונה, שנכתבה לפני כ“ה שנים בא”י בשם “עגונות” ונדפסה ב“העומר” של ש. בן־ציון). אני יודע את עגנון־טשאטשקיס עוד מן “המצפה” בקראקא של שנת תרס“ו־תרס”ז, ועדיין שמור בזכרוני אחד השירים התמימים, שפירסם שם, שראוי יהיה ל“ביוגראף” שלו לרשום אותו לזכרון:
אַהֲבָה נֶאֱמָנָה עֲדֵי־שְׁאוֹלָה
אִשָּׁבַע לָךְ, אָרִים יָדִי הַשָּׁמַיִם –
כָּל אֲשֶׁר לִי פֹה בַּגּוֹלָה
אֶתֵּן בַּעֲדֵךְ, יְרוּשָלָיִם!
ומאותו השיר ועד למחרוזת־הפנינים שלו “פולין”, “ספורים קטנים”, “הנדח” וכו' – “רחוקה הדרך ועליזה”, כפי שאהב ברנר ז"ל לומר על כגון זה.
ומכיון שנזכר כאן ברנר – ובודאי מתוך “אסוציאציה” פנימית נזכר – יש לרשום בזה לזכרון, שברנר ז“ל, אשר בעָצמו של דבר היה רחוק מרחק רב מכל עולמו של עגנון, היה מתרפק באהבת־אלם גדולה ועמוקה על יצירותיו שלו, והיה ממתין למוצא־עטו כמי שמובטח לו, שמכאן, ממקוד עברי ראשוני זה, על־כרחה תבוא גם היצירה העברית המקורית והשלמה. ועדיין זכור לי היטב, היאך ישב ברנר בחדרו על ספת־הקרשים, שהיתה עשויה מתיבות־נפט (הפירמה “נובל ואחיו” הצהירה גלויה מתחת למעילו, ששמש לו כסות־לילה), ובידיו כתב־היד של “והיה העקוב למישור”, שמסרו אחר־כך לדפוס ב”הפועל הצעיר“, והוא יושב וקורא לפני שורה אחר שורה: “מעשה באדם אחד ושמו מנשה־חיים מיושבי ק”ק בוצץ”, והוא מטעים בנגון כמי שקורא בתורה.
“עגונות” והספור “והיה העקוב למישור” היו ההתחלה, ראשית־האונים – ובשניהם, וביחוד ב“והיה העקוב למישור”, היתה כבר בגרות שלמה, מוגמרת, שלא נוספה עליה כמעט מאומה בהמשך השנים. ועגנון אז עלם בן י"ט־כ'.
אותו הריתמוס המבורך של הלשון על כל צירופיה הנפלאים – זו אמנות המוזאיקה שלו, המצרפת לה צירופים מן הצרורות הקטנים, המשובצים כאבנים טובות בכל הספרות העברית הגדולה – אותו ריתמוס, שהוא איזה המשך, טמיר ונעלם, לדופקו הפנימי, המקורי, של היהדות על כל גלגוליה – בו היתה המקוריות הברוכה של עגנון, שקשר שוב את חוט החן, שחונן בו, אל מסכת האגדות, שנוצרו בגלות־החל הזאת.
הוא היה למן הרגע הראשון מן הזוכים הגדולים, שאינם מהלכים רוב ימיהם במדבר אחר “מחזות־כזב” מתעים, בשעה שהם מבקשים את המעין הטהור – אלא התציב תיכף ומיד אל המעין, בלא חציצה, ושאב מן הבאר ההיא, שממנה השקו את הספרות העברית כל הזוכים הגדולים, שחוננו במתת הגדולה – היא ראש לכל הספוקים הגדולים אשר ליוצר: – לתת ספר לעמו.
כל יצירתו של עגנון יצירה עברית מקורית היא. מרקמת־חיים זו הגדולה, שנרקמה במשך דורות ויובלות בעיירות ישראל, שהשכינה נתלבטה בהן בלא הפסק ונתגוונה שם ונתלבשה בלבושים חדשים – “פולין הקדומה לתורה ולתעודה למיום סור אפרים מעל יהודה” – מרקמה זו זכה הוא לקטוף לו את הציצין הנאין ביותר, את השירה הגדולה, תמצית־החיים הפנימית, ולארוג מהם מסכת גדולה וחדשה זו שלו, המשתערת על פני תתשע"ג דפים אלה של ארבעת כרכיו.
וכשאתה קורא בספוריו של עגנון, ועוֹבר מספור לספור כעברך בין חפצים יקרי־ערך ועתיקים, אשר לך הם ולא ידעת, או שהורישו אותם לך ולא ידעת – אתה נפתע פתאום לראות את המשך־הדורות כשהוא חי לפניך – – ולא היית גולה מעולם ולא הוטלת מעולם לבין נכרים, ואתה, אף אתה, כדברי־ימי עמך, אך המשך הנך, חוליה חיה בשלשלת1 זו של נפסקה לעולם ולא תיפסק לעולם.
וספרי־עגנון הם במובן זה ספרי־יהודים אמיתיים. מלאים הם את “האופטימיות”, או כפי שיהא נכון יותר לומר כאן – את “הבטחון”. ומתוך אופטימיות זו, העליונה, שנותנת לו ליוצר לראות את הכל “נאה כביומו הראשון”, בא, באין ספק, גם אותו ההומור, המשתפך כאן על כל גדותיו כנחל־ברכה. הומור יהודי־מקורי הוא, ששמש לנו מאז “שמירה בפני כל המזיקין” ושעל־ידו יכולנו לעמוד ולא ליפול בכל אשר עבר עלינו לכלותנו…
ההוּמוֹר הטוב (לא הלעג) יודע להפוך את האסימונים למטבעות נוצצים, וההומור הטוב מברכת־החיים הוא, וגם – מברכת־היצירה. וספרי עגנון מלאים את ההומור2 הטוב הזה. ודומני שמן הראוי היה כבר לעמוד על טיבו של הומור זה, שאינו, לפיע"ד, דומה כלל להומוֹר של מנדלי, כפי שטועים רבים להאמין.
ורק קו אחד יוטעם כאן: מנדלי מלעיג ביהודים, באחיו בני־עמו, ועגנון – לא. לעולם לא. כל כתבי עגנון שזורים יחד חוט־של־חן אחד של אהבה, אהבת־ישראל.
וראש לכל היצירות – שני הכרכים הגדולים “הכנסת־כלה” (תתק"ה עמודים), שבהם מסופרים “נפלאות החסיד ר' יודל מבראד וג' בנותיו הצנועות ופרשת גדולת אחינו בני ישראל יושבי מדינת הקיר”ה".
באלה רואה עגנון את הספר שלו בה“א הידיעה. כחות הרבה שוקעו כאן. לתפארת ה”מוזאיקה" של הלשון באה תפארת־הצירופים של המעשיות והספורים, שהשתעשע בה כמה וכמה שנים (בגלגול ראשון נדפסה יצירה זו, “הכנסת־כלה”, בהמשכים אחדים בירחון “מקלט”, שיצא בניו־יורק) עד היות לה צורה זו של אפופיאה, או של אפוס גדול, שרבים מן המבקרים ביקשו להשוותו ליצירות־עממיות קדומות, כגון “דון־קישוט” ועוד.
ברם אני איני גורס כן. “הכנסת־כלה” אינה, לדעתי, הרֹאשָה ביצירותיו של עגנון, ואף־על־פי שכמות־היריעה והיקף־הרקע גדולים כאן ורחבים. כי לא לדלות אבני־מחצב אנו צוללים ימים, אלא להעלות אבנים קטנות ומרגליות. ואלה מפוזרות לרוב בכל יצירותיו הגדולות עם הקטנות. ואילו נשארו גם כל היצירות ההן, שחוברו כאן יחדיו (ולפעמים גם ביד מלאכותית, שלא כדרכו של יוצר־אמת) בצורתן הראשונה, לפני היות “הכנסת כלה” למה שהוא עתה, היינו גם אז רואים את השמים משתקפים בטיפת־המים כאשר בים־הגדול…
ומשום כך אני עומד כפעם בפעם לפני ארון־הספרים שלי, זן עיני בתפארת הכרכים הללו ומוציא מהם אחד־אחד, כפי שנהג סבא ע“ה, וקורא מתוכם – וגם ב”הכנסת־כלה" – פרק פה ופרק שם, מעשיה אחת הכה ומעשיה אחת התם, ונפשי עולזת עלי להיות נעתק בבת־אחת אל עולמו של עגנון, שהוא עולמו שלי ושל כולנו יחד, הקשורים ומהודקים בשלשלת החיים ובשלשלת המסורת, שלא ינתקו לעולם.
[תרצ"ב]
בעצם אין היא כותבת “ספורים”. הללו אידיליות קטנות הם, הנכתבות לא לפי חוקי האידיליה. גם שופמן כותב אידיליות כאלה. ספוריה ברובם (יש גם אחדים יוצאים מן הכלל) אין בהם כמעט פאבולה מסוימה. ודומה: אין לה כל צורך בה. אותו לואי, המהלך כמנגינת־שקט, מעציבה או עולזה – אצלה לרוב מעציבה – סביב הטפוסים והפאבולות השונים שבספוריהם ורומניהם של מספרים אחרים – בבעלי כשרון הכתוב מדבר – לואי זה נעשה כאן עיקר. רק הוא ישנו כמעט. עלי החבלבל הרכים, עשירי הגוונים, המטפסים ועולים על כל עמודי־יצירה טובים ולופתים אותם, נעשה כאן גוף הענין; הענין עצמו.
“על יד הארגז, המוכן לנסיעה, נמצאה גם צנצנת של ריבה, אשר שנתה והחליפה את צבעיה בהתאם לתנועת השלהבת, שהציצה אליה מן הכירה”.
“בעוד זמן מה מגיע גם קול דברים מן הסמטה הקרובה ועל פני ארון־הספרים של אבא זע כתם בודד של אור ורועד חולף על גבי הש”ס, על כריכות ה“פוסקים” וספרי המחקר. זה יורדים הקצבים אל בית המטבחים ופנס נפט בידיהם; הולכת ומתקרבת השעה השלישית"…
ואהבת הפרטים עם הקטנות מסימני היצירה האידילית היא. ואולם עיקר העיקרים הוא המעטה המיוחד העוטה על פני כל הדברים. הקורא לאט־לאט בספוריה, כאשר נכתבו לאט־לאט “פסיק” אחר “פסיק”, מרגיש כי הכותבת משחקת לה במאמריה הספורים, המסוגננים והמלוטשים, כאשר ישחקו באותה שעה בנפשה אותם זכרונות הילדות, הנוגים והאורים, שהיא מספרת עליהם. ואף מלת הקריאה “הוי” הנפלטת פעם בפעם (אגב: מלת־קריאה־אנחה זו משַוה על הדברים מן האשה המספרת, אם נלך ונבקש אחריה דוקא) באה כלואי ללואי רחוק, והד מיוחד לה בנפשנו, כקול ענות חלושה מזכרונותינו שלנו: “הוי, לילה זה!” – “הו, מה גדולה היתה הקדרות!” – “הו, בקיאותה של הרבנית הזקנה!” –
ברנר כתב פעם על סגנונו של ר' בנימין, כי סגולה מיוחדת לו לסגנון זה, שעם קריאת המשפט השני עדיין נלוה אליו ההד מן המשפט שקדם לו, הראשון.
בסגנונה של דבורה בארון, כמעט בכל משפט ומשפט בפני עצמו, נבלעים בבת אחת כמה הדים, העוברים מ“פסוק” אחד לחברו ומצטרפים יחד – וכאן ודאי הסיבה לאינטרפונקציה שלה, המיוחדת, המגובבת והמפרשת.
בעיקר היא מספרת זכרונות. ומכאן גם השלוה המיוחדת אשר לה, החולנית־המתחלה במקצת – שלוה זו, היורדת ונחה עלינו באותם הרגעים, שבהם נאמר להתפרנס מזכרונות עברו. רק אז נשתעשע1 כך ב“בובות הזכרונות” ונחיה בתוך כל הפרטים, הנשכחים ולא־נשכחים. ואף גם באלה – ובמשחק המיוחד אשר לה באלה – יש לראות את האשה המספרת. כי אכן: אשה זו שב“נילס לינה”, המתפנקת ומשחקת בצערה, באספה לתוך קונכית צעצועים את דמעותיה בעמדה לפני הראי, כשאוהבה נפרד ממנה, – אשה זו, דומה, חיה בלב כל אשה וביחוד בלב כל אשה מספרת. דבורה בארון – אף ספוריה דמעות פנינים כאלה הם, שנאספו אחת לאחת אגב רטוטי־נפש מתפנקים.
“כובע הלבד הישן העיר בתוך הלב זכרונות נוגים”. וכשמסוּפר כאן על ארגז־הרווקים של רחל פיינברג ועל השביסים הטהורים של הרבנית מז’וז’יקובקה ומטוחנובקה – יש גם באלה ובכל ה“שטימונג” המהלך סביב אלה, צער מיוחד, מתפנק, שרק לב אשה יכילנו כמו.
ועוד גם זאת: העצבות שבספוריה – לא עצבות כמעט, אלא שלוה נוגה – שאינה בעצם אלא טון גוונים מיוחד, שהחיים מוארים בו, – אף זו מן האשה בה.
חיים יש, שחמתם מרובה מצלתם, וחיים יש, שצלתם מרבה מחמתם. כאן הצל מרובה, אבל לא בזה הכאב.
והכאב אינו מכאיב בכלל (“כאב יפעה” נאמר פעם באחד מספוריה); מעין זה ודאי ישנו. ובכאב זה צורך לנפש, כי הרי מישהו תקע אותו פעם בלבנו:
“נפלא ומושך את הלב היה גם הבורג, אשר הזדקר, עקום ומחלד, בקורה מנגדי, ואשר בעריתו הגדולה בכל מרחב התקרה, מבוטל, ללא כל צורך (אף על פי שהן תקע אותו מישהו פעם במקום זה), היה לי במשך הרבה שנים כסמל כל מיותר ואומלל בחיים”.
וזו כבר השקפת עולם היא. הרגשת העולם המיוחדת שלה.
*
בשנה
האחרונה החלה היא מפרסמת הרבה ספורים על בית הרב מז’וז’יקובקה (“בראשית”, “לילות”, “גניזה”, “היום הראשון” וכו'). באלה נתוסף עוד קו חן מיוחד על קוי חן קודמים: “היהדותיות” המיוחדת. איזו “אידישקייט” טהורה בתוך הספורים האלה – ובשפתם העברית! ולא זו של שלום אש, הבאה כמתוך כוונה “להגדיל ולהאדיר” (וביחוד בספוריו האחרונים – כמו ב“ר' שלמה נגיד” – שהדברים מגיעים בו עד לידי זיוף־חיים ממש). זו אחרת היא; פנימית, כלפי עצמה, כ“משיחה לפי תומה”. ויעוין נא, לדוגמא, בספורה האחרון “גניזה”, ויקומו אז חיי העיירות – אותם החיים שכל־כך הרבה הפכו בהם – כשהם מוארים באור חדש, באורה המיוחד של מספרת עברית, “תלמידת־חכם”, בעלת כשרון מיוחד והסתכלות מיוחדת. דיאלוג אין כמעט, אבל הד הדבור המיוחד עולה ונשמע בלא הפסק אפילו מנעלי הלבד של הרבנית הזקנה. והדברים נאמנים תמיד וכנים. החיים עצמם ניתנים בזה.
בספורה “בראשית” (לדעתי זו מגלת חיים גדולה היא ושלמה, מעין אלה אשר רק שופמן יתן לנו בנובילה קטנה אחת) הגיעה “יהדותיות” זו לידי שלמות הבטוי. יזכר נא היאך משתלבות שם פרשות השבוע לתוך חיי העירה בליטא: “פרעה בחלומו ראה את פרותיו על שפת היאור, רועות עדיין באחו, בארץ כנען לא היה שבר, אזל הלחם מן המקום, והרעב היה כבד ומציק – וכאן בז’וז’יקובקה ירד השלג יומם ולילה”.
ולהלן: “נקראת שירת דבורה: מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה'. ובשעת ארוחת הצהרים, כאשר פתחו את הדלת לזרוק את הדיסא לצפרים, התפרץ קול צפצופן והפיץ רוח חדשה מסביב, רוח של אביב, אשר אף־על־פי שהוא מתמהמה בוא יבוא, במהרה בקרוב יבוא”.
ואולם לא זה העיקר. כל אותה פרשת החיים, שבין לפרשות השבוע, עם תאורי הרבנית הצעירה, שהובאה מפולין המדינה, ממרחקים, והיא הולכת ומסתגלת לחיי העיירה הקטנה ומשלימה מתוך איזו הכרת־חיים עמוקה, פיוטית־ריאלית, עד שהיא יוצאת לבסוף “בכבודה ובעצמה” ומסמנת במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל יבוש עוגות גבינה, ככל שתעשינה כל נשי ז’וז’יקובקה – בזה יש לא רק כוח תיאור והסתכלות בלבד. יש אור אחר, חדש. החיים נצחו… נצחו… ולבסוף בא אותו לואי מוסיקאלי:
“בחוץ נטפו הגגות בצהלה”. –
*
איני יודע את הדרך, בה עבר כשרונה הספורי של דבורה בארון. אם כך התחילה מבראשית. קשה היה למצוא את כל ספוריה הפזורים (כך, למשל, נשתמר בזכרוני ספור אחד משלה, נובילה, אשר כמותה לשלמות אזכור רק בנובילות צ’חוב: “שומן”, שנדפסה לפני כמה שנים ב“הפועל הצעיר”). ואולם אחת ברי: מעצם ראשיתה לקחה לה למופת את בחירי הנוביליסטים שלנו, את שופמן ואת גנסין. לאלה היא שייכת. (ושוב, אם יורשה ייאמר: היא האשה שבמשפחה זו). יוקח נא דף אחד מדפי הספורים של שני אלה, וימצאו עד מהרה את הטון העיקרי השוה בשלשתם. ואולם ביחוד נערץ כאן אופן הכתיבה של שופמן. הוא שמש מופת. אבל כבכל כשרון בעל עצמיות מיוחדת, הפכו הכלים השאולים והיו כאן לרכוש. ומאחר שהעצמיות שונה בתכלית, היתה ההשפעה רק חיצונית בלבד – באופי הסגנון ובאפני התאור. הראייה אחרת היא; פעמים עמוקה כשלו ותמיד שירית יותר. ואין הכוונה להציב זה מול זה. אבל ההשואה עולה כמאליה. שופמן יקרע מגבוריו את כל בגדיהם אשר יעטפום ויציגם ערומים ויחוג נצחונו: הנה הם בעריתם! – ודבורה בארון תעטה בכוונה ערפלים שקופים על הכל, ותאחה הקרעים בידה החורה – “עד כמה שאפשר”. סנדר זיו – מטפוסיו של שופמן הוא בעצם, אלא שאצל דבורה בארון הוא “ניזון בירקות וצמחים, ולא אכל שום דבר מן החי”. וכשהיה מהרהר פעם בזה, כי טוב־טוב היה אילו פרצה מלחמה בעולם, מעין מלחמת רוסיה־יפוניה, ובמלחמה זו היה נהרג האופיצר הקרוב של “בת האלמנה” האהובה – הוא מרגיש, כי עבר “עברה” במוחו ואינו ראוי עוד להנות עצמו ממבטיה של האהובה… ואולם ביחוד קו זה: היא אינה מלעיגה בו, בסנדר זיו, אף כי בעצם נלעג הוא יותר מאשר טפוסיו הכושלים של שופמן; והיא אינה “מתאכזרת”… אורות יש בחיים וצללים יש. והאור זורח שם, במקום ש“בת האלמנה” יושבת… ומאחר ששם, למול האור, בת־האלמנה עומדת, נופל ממילא הצל על רחל פיינברג… כך. אבל אין ללעוג. –
ואולם הומור יש בספוריה.
רוזה לוכסמבורג כותבת באחד ממכתביה “מבית־הסוהר” על אודות ספר, שקראה ולא מצא חן בעינה משום הלעג שבו, לאמור: “האמן האמיתי לא ישפוך לעולם את האירוניה שלו על ברואיו, שברא בעצמו”. וספרותנו העברית – ובטובה שבה הכתוב מדבר – מלאה דוקא את האירוניה הזאת, הפקחית־הפכחית; את הלעג הממית, הבא מן השעמום, הממלא אותנו על כל גדותינו. שלוֹם־עליכם לא לעג. הוא היה אמן אמיתי. הוא היה הומוריסט. וההומור אינו ממית. הוא מאיר את פני הדברים ומחַים ומאַמתם, כי אף הוא בן־לואי הוא לכל תופעות חיינו. לגבי כשרון אמיתי – ההומור הוא אחד מסממניו הבריאים. בספוריה של דבורה בארון אין לעג; לגמרי לא. אבל יש הומור אמת. הוא חופף על כל ספור מספוריה.
בימים האחרונים קראתי בספרי הרמן באהר על אודות אשה־אֳמן כדברים האלה: “הקולות הפראים נדמו. עתה תנוח רק השלוה הענוגה של האמנים בלבד. והאמצעים הפשוטים ביותר מספיקים למדי: צל קל על גבי המצח הלבן, זעזוע כל־שהוא מסביב לפה”. – –
משהו מזה גם בדמותה הספרותית, השלֵוה והנוגה, של דבורה בארון.
[תרפ"ב]
-
“נשעתשע” במקור המודפס. צ“ל ”נשתעשע“ – הערת פב”י. ↩
בורלא הוא כיום אחד המעטים בספרותנו הפרוזאית החדשה, שחננו האלוהים לספר, כלומר שעצם הספור – או כמאמר גֶטֶה: “Die Lust zu fabulieren” – הוא אחד הכוחות העיקריים של נשמתו, של כשרונו; המניע העיקרי שביצירתו. ואף הוא, ככל אותם המספרים נקובי־השם שבכל העמים, יודע רק תוכן אחד, נושא אחד: גורל האדם.
מה שמענין אותו בעיקר הוא ההתאבקות, שהאדם נאבק בכחותיו עם הכחות האחרים, שקמים עליו, עם היצָרים, עם מעללי האדם באדם לרע לו – ועם עצמו. ביחוד עם עצמו. אלא שיש כאן, לא אחת ולא שתים, מן הכוח הפרימיטיבי, גם לשבח וגם לגנאי, בכל היחס הזה לאותה התאבקות, שהוא מגוללה לפנינו במגילות ספוריו – כאילו היה הוא הראשון, שרואה כל אלה ומספר על כל אלה. אין לו כל “אימתא־דספרותא” לִקרב אל תכנים כאלה, שנדושו כבר בכל הספרויות שבעולם, ואין כל פליאה בעיניו למראה “המהדורה החדשה” שלו להַמְלֶט או לפואסט וכו'…
ואולם בזה גם הכוח. כאן אתה מוצא שבחו העיקרי. תוכן ספוריו והגישה שלו לנושאיו, הם התוכן של ספורי כל גדולי המספרים אשר מעולם, וגם הגישה היא אותה גישה. הוא חפץ לספר. הוא הסתכל ברע וראה,ויש לו הצורך למסור את אשר ראה. אפילו מנדלי הוא יותר מודרני ממנו. מנדלי, וכולנו אחריו, עוסקים בספרות “יפה”, באמנות־הספור – ובורלא הוא האחד בספרותנו, שמספר. רק בראשוני המספרים האנגלים והצרפתים, שהפאבולה היתה להם העיקר, שעצם הספור היה להם עיקר, יש למצוא אותם האלימנטים אשר לרומן־ההיקף, כפי שנותנו לנו כיום בורלא “בתמימותו”. ואף גם אותה אריכות־דברים יש למצוא כאן, עם השיעמום, מעין אריכות־הדברים והשיעמום של באלזאק ואחרים – אותו השיעמום, שיש לדמותו לשיעמום, שתוקף עלינו בשעה שאנו מאריכים לטפס אל הר נישא למען הגיע אחר כך למראה־נוף ומרחבי־אופקים.
ואין להסס כל־עיקר: גם אצל בורלא יש מראה־נוף ומרחב־אופקים לאחר השיעמום ולאחר אריכות־הדברים. ודוקא בשעה שהדברים מתחילים לרדת עד כדי “פרוטוקוליות” – ואף גם לידי באנאליות, שאינה מגיעה לפעמים אפילו למדרגת כתיבה עתונאית יומית – מתחילה כמעט תמיד העליה מאותו השפל, והדברים מתעלים כמעט תמיד לידי גובה של אנושיות טהורה, של אותו תום־המבט, שהוא נחלת המספר האמיתי, ושל הסמל – הוא התכלית העליונה של היצירה האמנותית, הדפים הטובים ש“בנפתולי אדם” והדפים הטובים שב“בת ציון”. אין ספק, מתדפקים לא אחת גם על “שערי־הנצח” (כפי התביעה הענוותנית של אחד המבקרים) ובחיבוקי זרועותיהם של רבים מגבוריו יש גם מחיבוק־זרועות־עולם…
אלא ש“הפרימיטיב” הוא כאן בזה, שיש לא אחת הרושם, שהמספר עצמו אינו יודע היכן היא עליתו והיכן היא ירידתו. רק ב“סייעתא דשמיא”, בכוח הכשרון הפנימי, התמים, הוא מגיע ועולה ומנצח את החומר שלו. רק פסיעה אחת קטנה אחור – והנה התהום של הספור הריקן, האפקטי, האכסוטי, האוריינטאלי וכו'. “תופיק” זה, המאהב הערבי של רוזה, יחד עם כל האהבה הזאת, שבעצם היא “באנאלית כמות” – כל הבנין הזה יכול היה להתפורר לאפס, אילולא אותה העליה הגדולה, אותם מרחבי־האופקים, שלתוך מסגרתם ניתנו הדברים. וזה העיקר.
כי בורלא שייך לסוג מספרים אחר, שלא היה ידוע עד כאן בתוכנו. אצלנו שימשה מאז דוגמא אחת: שופמן, גנסין וחבריהם. ובורלא שייך – למאפו. שופמן וחבריו עסקו בליטוש אבנים טובות ומרגליות ונהנו בעצמם מן “הגבישים” הנאים ומן ה“צעצועים”, שהתקינו מהן – וגם בשעה שהיתה בידם אך אבן לסיתוּת. אבל הם לא חפצו להקים בתי־מושב, בתי־חומר; זה לא היה מענינים. הם אך לטשו אבנים טובות ומרגליות. והיפוכם בבורלא. אף כשאבן טובה בידו, מרגלית אחת, הוא ניגש אליה בכלי־הסיתוּת, ולפעמים גם בכלי־סיתות גסים – ואינו יודע כל עיקר את מלאכת־“הגבישים”…
ואף כאן גנותו ושבחו. על כל־פנים בדורנו ובחיינו כיום, כבר יש לנו הצורך גם בספרותנו בבתי־חומר ובאבני־סיתות. וברוך יהיה לנו על־כך.
[תרצ"א]
לא יובל לו ולא חג. הוא אינו “מסדר” לו את אלה, והאחרים בוודאי שלא יקומו ויפשפשו בדפתראות ובתאריכים למצוא אימתי נולד פלוני סופר, כדי שיקומו ויחוגגוהו “על־דעת־עצמם”. והוא גם אינו זקוק ל“הערכות” של האחרים. את אשר עם לבבו להגיד על עצמו הוא מגיד בכל שעת־כושר. והרי כל סופר אמת מגיד רק את עצמו במשך כל ימי חייו. הוא הנושא והוא הנשוּא. הנה מדבר הוא, למשל, על “הערכת־עצמו” בספרו האחרון “פרצופים” במלים כאלה: “יש ובשעה שאינה לא יום ולא לילה, ברדת עיפות כעופרת על חלל־העולם, ובתי ראי־הנוע עוד סגורים על מסגר והעתונים כבר נלעסו וכבר מתגוללים באשפות, והשעמום הולך ורב ואין סנסציה לשובב את הנפש, – אז יתרחש באחד הימים, כי גם אחד מבניך או מבני בניך יושיט את ידו לקראת ספרך וקרא בו שעה ושתים ושלוש, ואחר יגחן וילחש באזנך: אבא, יודע אתה, לא רע, לגמרי לא רע”…
כלומר, ספרו שֶלוֹ לא רע. כלומר: אפשר עוד להתחזק ולעמוד מעט – ואף־על־פי שלהלן, שורות אחדות לאחר־מכן, נאמר בלשון של קינים והגה והי: “העמל למה? המית־הלב למה? הנה הלם, המה הלב, רעד, פזז העט, שקל, איזן המבקר, קרא, נהנה הקורא, ובעוד יום או יומים, או שנה או שנתים, והכל נשכח והיה כלא היה, כלא־מציאות, כלא־חלום… הבל הבלים”.
אבל לא. את ר' בנימין אסור לצטט. אם תתחיל – לא תגמור. ועוד גדולה מזו: אפילו כשאתה מתחיל לכתוב עליו, על־כרחך אתה נשטף בתוך סגנונו שלו, נעימתו שלו, ולא תימלט עוד. כלומר: אתה מרגיש עצמך נתון בתוך אתמוספירה מיוחדת; משל כאילו האפילו עליך בטלית, ואתה מסתתר תחתיה ומציץ מתוך ה“אווירה” שלה (ובינתים יש כאן ריח מיוחד, נושן, של הטלית עצמה עם כל ה“אסוציאציות”, שמתקשרות אליה) אל תוך העולם – אל תוך כל העולמות, שהוא, כותב־המסות, מכניס אותך לתוכם: מקדונלד והרב קוק, אוסישקין והרצברג ובן־יהודה וכו' וגומ'. וזה כוחו: אתמוספירה יש כאן בכל שורה ושורה משלו וריתמוס מיוחד במינו; הריתמוס של עצמו, שהוא כוח־כוחו והוא כולו שלו, “לא שאלוֹ מאיש ולא גנבו, כי ממנו ובו הוא”…
ברנר, שחיבה יתרה נודעה מהם, מאחד לשני, כתב פעם על סגנונו של ר' בנימין (אני מביא את הדברים על־פי הזכרון), שהריתמוס המיוחד שבו הוא זה, שבשעה שכבר הפלגת משורה אחת לשניה או לשלישית, ממאמר אחד לשני או לשלישי, עוד מלווה אותך ההד של השורה הראשונה, או של המאמר הראשון. כלומר: בין השורות ומעל למלים מהלך אותו משהו, שהוא כל־עָצמוֹ של הסופר הזה, שאינו חייב כלל להיות “מקורי” בנושאיו, אלא שהנושאים, שבאים לידו, נעשים ממילא שלו, ואפילו אם הוא אך מצטט (וכך דרכו באמנות שלו) משֵֶל אחרים וזורה על הציטטות הללו ובינותן מסממניו שלו, מ“אבקת הקסמים” שלו, שלא הוא ולא אנו יודעים את צירופה הכימי… מליצה אחת כאן; פסוק תנ“כי שלם; פסוק אחר לגמרי, עכו”מי, שם; מלה פשוטה עד תכלית, עממית, כאן, ומלה שניה, מרוממת, מספר איוב או מפרקי־תהלים שם, וכל זה על נושא, הרחוק מעולם זה ומאתמוספירה זו – ו“הניגון” שלם; ניגונו שלו המיוחד, שעליו יבורך תמיד ועליו גאוותנו בו.
היפוליט טֶן אמר על המסה הספרותית, שהיא חייבת להַנות את הקורא כטיול אגב טיפוס בהרים: לכאורה אתה עולה ומסתכל רק באותה כברת־האדמה הקטנה שלפניך, שאתה צריך להתחזק בה בשעת העליה להר, אבל בלבך כבר מתרוננת השמחה על מה שנכון וממתין לך בהגיעך למעלה־למעלה – האפקים הנרחבים והמבט החפשי לסביבה המתגלה, כלומר – “הפתעת־הנופים”, כפי שקורא לזה פעם סטיפאן צווייג בספרו על רומן רולאן.
ור' בנימין אמנם מפתיע אותנו תמיד ב“הפתעת־נופים” זו, היא היקרה שבסגולות המסה הספרותית. אתה פותח וקורא על ענין פלוני רגיל, ואולי גם ידוע, אלא שאגב קריאה (ואינך יודע כלל לסבר לעצמך מאין ההרגשה־התחושה הזאת) מובטח לך, שעוד אחת־מעט תגיע לאיזה פסוק, או לאיזה דיבור, או לאיזו מליצה, או אפילו למלה אחת, שאינך יכול לדעת מראש מה יהיה טיבם והיאך יועמדו כאן… וחילופיהן של ההרגשות הללו באותו המאמריסטיקה הרגילה שלנו, שלמִן השורה הראשונה ועד לאחרונה אתה מפליג באותה רכבת ובאותו קרון ועל פני אותו נוף ידוע, קבוע ומשעמם ללא־כל־חילופים, ובעיקר ללא־כל־תקוה של אפשרות־חילופים…
וחבל, שהעתונות שלנו אינה יודעת זאת, וחבל, שגם הוא, ר' בנימין, מתעלם ומתאלם כפעם בפעם לכמה שבועים וירחים ואינו משמיע לנו את דבריו אלה, שיש בהם תמיד (ואפילו אם אנחנו מתקוממים כנגדם בהיותם לעתים “אבסורדיים” מעצם התאווה של הסופר להיות, לעתים, “אבסורדי”; ומכאן מתנגדיו ו“שונאיו” של ר' בנימין, שחושבים אותו ל“מפלגתי” או למדלג ממפלגה למפלגה…), כן, שיש בהם תמיד מן ההארה ללב הקורא ומן ההפתעה בתוך הנוף המשעמם והרחב והגדול של העתון. (וביחוד בשנים האחרונות, שהאותיות בעתונינו נתרבו והיו לעשות אלפים בכל גליון וגליון; מעשה־מוכני). כן, כן, על הפיליטון שלו אין אנחנו יכולים לוותר עדיין. עוד לא קמו אחרים במקומו, והרבה פעמים אנו מתגעגעים עליו ושואלים: היכן נעלם בחדשים האחרונים?…
ומשום כך אין להסכין בשום פנים גם ל“הספד” זה, שהוא מספיד עצמו בספרו זה האחרון, “פרצופים”, שיצא לפני ימים אחדים – גם בראש הספר וגם בסופו – ואנו יודעים, שאם אמנם “הר־הזיתים” גבוה ונישא מעל לראשנו כל הימים ומצמיד אליו מבטנו מיום־ליום, הנה אף־על־פי־כן יש גם הנאה בצירופי־האותיות – או בסגנונו שלו באותו “הספד”: “בינתים אני בא במגלת־ספר, מדביק דף לדף ושורה לשורה” – ודברי־הפייטן, שהוא מצטט בשביל אחרים בספרו (במסה שלו, הקטנה, על סמולנסקין): “מי שפעל לדורו, זה פעל בעד כל הדורות!” נאמנים גם לגבי עצמו. כה לחי.
[תרצ"ה]
זה היה שמו על ספר שיריו בשם “מגלת־קדם”, שהוציא לפני י“ז–י”ח שנים; זה היה שמו על שיריו הקטנים, שפירסם פה ושם בכל ההוצאות התקופיות שבארץ. ואולם היה לו עוד שם, שאף הוא היה מצהיר באותיות גדולות מתוך מודעות גדולות בעתונים על דבר חברות־אחריות־החיים – “קונסילידייטט”, “נאציונאל” וכו', שבהן פרסם בעברית טובה, שלא כרגיל במודעות, את החברות שלו, וחתם באותיות גדולות: אלתר לוין.
ובשם זה, השני, החוּלוֹני, הכירו אותו בכל ערי הארץ, כי היה נוסע הרבה, מבקר הרבה בבתים, וביחוד – מדבר הרבה: “סוכן־של־אחריות”. אלא שאף־על־פי־כן לא היה זה “סוכן” רגיל, וכל אלה שחשבו שהכירוהו מקרוב – מדיבוריו המרובים, ממשחקו החיצוני כ“דֶנְדי” מהדר־בלבושו, וביחוד מחילוף מזגו הפתאומי, שהיה מפתיע אפילו את האדם הפשוט, שאינו יורד “לעמקה של הנפש בהתלבטותה” – כל אלה שחשבו שהכירוהו, ידעו שלא הכירוהו כלל, והיה מובטח להם, משום כך, שהוא אך משטה בהם או מרמה אותם. כי אל כל אשר בא וניגש, היה בא וניגש כמתוך עולם אחר, רחוק וזר. אל האדם־מן־השוק קרב מתוך עולם רחוק של רוחניות ושירה ו“מעמקים נסתרים”, ואל חבר לשירה ולרוח כ“סוכן אחריות” ודֶנְְדי מהדר בלבושו.
ורַחַף־דיבורו מוזר היה. הנה אתה יושב למולו ומקשיב לדברים של אדם מתבודד וכואב, שעיניו מעורפלות כעולה מן “המערות” אשר למחשכי־נפשו; או שאתה יושב ושומע מפיו דברי־הערכה על הליריקה הצרפתית החדשה ועל הלירקה הגרמנית החדשה ועל השירה האנגלית הצעירה, שהוא קורא מתוכן בעל־פה קטעים שלמים בכל אותן הלשונות ומגלגל בקסמים של לשון צרפתית כצרפתי, אנגלית כאנגלי וגרמנית כגרמני – וכעבור רגע הוא מעלה על שפתותיו ועל פניו כולם (פנים יפות וכהות עם עינים גדולות, מעורפלות ובהירות כאחת) איזו ארשת רחוקה ומוזרה ש“בריזיגנאציה”, שביאוש ובאפסות, והוא מתחיל מלעיג על כל אותם “הענינים הנעלים” ומרבה שוב להגן על עצמו ועל “חברות־האחריות” שלו ועל קבלת־הפנים, שערך לו הקונסול הצרפתי במקום פלוני, ועל ביקורו בצירות האנגלית שבוואשינגטון, ועל שבתו במלון פלוני בלונדון, שרק נסיכים ורבי־מדינה מתאכסנים בו, וכו' וכו'.
והנה עוברות עליו שנים שלמות – כחמש או שש במספר – שהוא אינו נראה כמעט ברחובות, וכשהוא חולף על פניך, הוא מבקש לו מחבוא לצדי־דרכים ואינו פורס בשלומך, ואתה רואה שפניו נתקמטו, שׂערו הלבין כמעט, קומתו נתכופפה וכל דמותו נתמעטה. ובן־ימים מעטים, והנה הוא שוב רענן כולו, קורן בפניו, צעיר בדמותו ומלא תנועה… מאיזו “מערה”, מתוך אילו “אשמנים”, עלה?
אבל על כך לא שאל איש. לא הרגישו כלל בחסרונו. לא הכירוהו מעולם. איש לא הכירהו. בכל פעם קבר הוא משהו (וגם קבורות של ממש – “ימיו נזעכו וקברים לו” – קברים הרבה), ועל פני הקברים האלה שלו רקד הוא כך בדנדיות שלו, בבגדיו ההדורים, בפאר החיצוני של חדריו ופרחיו ותמונותיו ורהיטיו המופלאים; בממון הרב, שכינס בהמשך השנים, ובמסעיו לארצות רחוקות ברוב פאר וברוב־הוצאות. אבל כאשר קרא בספרו של ריכארד דיהמל הגרמני “שני אנשים” (אגב: מספר זה היה קורא קטעים שלמים בעל פה) את המלים הנוראות הללו: “Unsere Liebe tanzt auf Feichen” (אהבתנו רוקדת על־פני גופות של מתים), היה מהלך בגנו הנחמד, שאין בודאי כמותו בשום שכונה משכונות ירושלים, והיה מוריד דמעות במשך שעה ארוכה… – “זהו הפסוק המתאים ‘לנו’ ביותר”, אמר אלי – (“לי” לא יכול לומר, כי היה מן המעלימים, המסתירים והמחפים על ההרגשות של עצמו); “ראה, אמר לי כשהתהלכתי אתו בגנו, ראה נה כמה נפלא פסוק זה: אהבתנו, ואהבה לאו־דוקא, כל אורח־החיים, הכל־הכל – מרקד על־פני־קברים, על־פני־קברים”.
וכהמשך לרוח הזאת, שביעתתו פתאום, הוא מושך אותך אל הקומה השניה של ביתו היפה עם מעמד־כליו המופלא ועם כסאות־העור הרכים, הרכים יותר מדי, ועם התמונות המקוריות המרובות על כל הקירות, המרובות יותר מדי, ועם השטיחים הפרסיים היקרים והמרובים, היקרים והמרובים יותר מדי – והוא קורא לפניך מתוך כתבו הנאה ומן הנייר הנאה יותר מדי, את שיריו הליריים הקטנם על ירושלים – “קרית־הזהב” – ועל הארץ – “ארץ־הדלקים המתמרים” – ועל מראות הנפש – “החזונים”. וכשאתה נוטל את הניירות מידו וקורא לנפשך על־מנת להבחין, אם אמנם אין הוא משטה בך, או גם מרמה אותך, אתה רואה לתמהונך, שדברי פיוט כֵנים לפניך; שהתלבטות נאמנת כאן פה ושם; שאהבה עמוקה לקרית־הקודש מפעמת בתוך השורות הללו – ופלא על פלא: כשאתה נושא עיניך אליו, בשעה שהוא מהלך בעיניו אחר השורות שבכתבו, שאתה קורא בהם, והנה גם פניו, כשיריו, נאמנים הם לפתע, לרגע, לרגע אחד, עד בוא שוב שעת־המעבר אל הלהג המרובה ואל הדיבורים המובלעים, המחפים על משהו, השומרים על משהו נסתר, שלא יתגלה לך לעולם…
ומשום כך היה הוא לפלא לך כל הימים. מוזר היה גם לאחרים, והתוֹארים, שבהם הוכתר ברחוב על ידי הבריות שהכירוהו, לא היו מן התוֹארים הנאים ביותר (ובדין, מתוך ראייה פשוטה ונכונה, שדנה את האדם לפי מעשיו). אבל זו, באין ספק, היתה אך הקליפה של האדם – וכל הטראגדיה שלו, של אותו אדם אלתר לוין, “סוכן האחריות”, ואסף הלוי איש־ירושלים המשורר, שהיה גם משורר אמת – היתה בזה, שמתוך איזו ציניות מיוחדת (מיוחדת אולי לרבים מבני ירושלים ובני צפת וטבריה, “שנולדו בקדושה”) היה מפאר ומקשט את הקליפה הזאת בבתים, ברכוש, בממון, בתפארת חולנית (לפני ירחים אחדים ראיתי אותו באחד המלונות שבתל־אביב כש“מוֹנוֹקל” היה תלוי לו ומשתלשל על חזיתו הלבנה – אבל הוא נשתמט ולא ראני). ובלבד, כלשונו, שלא להיות “שמֶנדריק”, בטלן־משורר, שבלול דל, שהיַמים־החיים פולטים אותו אל מעבר לחופים…
והוא היה חפץ לעמוד דוקא בתוך החיים. הוא חפץ להיות עשיר. הוא חשב, שגם את “אחריות החיים” אפשר להפוך לשירה (לא אחת אמר לי ולאחרים כדברים הללו), אלא שבעומק לבו ידע שאי־אפשר; שאין בו שום הרמוניה פנימית, שאין בו שום שלמות כלשהי, שהוא אך קליפה מבהיקה עם בגדים מבהיקים ועם “מונוקל” מבהיק. וככל שגדל הרקבון בחיים, מבית, כן גדלה התפארת הזאת כלפי חוץ, עד שנערמה לערימה גדולה, כבדה, מחניקה, מבלי היות עוד, כנראה, הכוח לנשום – ועד שנבחר משום כך המחנק ממש מן החיים האלה של האדם המפוּלג, שהתיגע מן הריקוד הארוך על פני הקברים המרובים שלו, שלו עצמו.
ואני ידעתיו כך כעשרים שנה. שנים הרבה נשתמט מפני – אותן השנים, שבהן ביקש להפוך את “אחריות החיים” לשירה וכינס ממון ונכסים. אבל בצאתו לחוץ־לארץ, לשווייץ, לאמריקה, היה משגר לי כרטיסים נאים עם פריסות־שלום קצרות. ואילו כשהיה חוזר לירושלים אירע לא אחת, שנשמט שוב מפני וצידד מבטו שלא לראותנו: השבלול הדל, ה“שמנדריק”, אף־על־פי־כן אולי אינו דל כל־כך?…
ובימים האחרונים דיבר אתי על הוצאת ספר שיריו החדש, והתחיל מכין עצמו, כדרכו, לקניית הנייר המובחר שבמובחר ולבחירת הדפוס המובחר שבמובחר (ספר שיריו “מגלת קדם”, שיצא בירושלים בימים שלא היה בה עוד אף דפוס אחד הגון, נדפס גם הוא והוצא בהידור רב ובקישוטים מקוריים ועל נייר, שהביאו לו, במיוחד לספרו, וביזבז על כך ממון הרבה), וגם משיריו ביקש לתת עתה רק את המובחר, רק הליריקה ממש, “הליריקה האמיתית”! על כך היה אוהב לחזור בשעות הטובות ההן, שבהן נשתכחה “הקליפה”. והאמת ניתנת להאמר, שהליריקה הזאת, “האמיתית”, היתה לו כפולחן, כתפילת־קודש. אלא שאלהים היודע, אם ניתן ל“סוכן” להתפלל תפילה כֵנה וטהורה של ליריקה אמיתית וטהורה…
ברם אתמול, בשעות אחר־הצהרים, שעות מועטות לאחר שהורידוהו לקבר, התיחדתי עם ספרו, שלא קראתי בו זה שנים הרבה, וזיעזוע הרעיד את לבי, ונימי־הנפש נרעדו למקרא שורות יקרות פה ושם, שורות אנושיות, טהורות, של משורר ואדם, שהתלבט עם עצמו, שָׂרָה ולא יכול.
והיה הפלא גדול ביחוד למראה זה, שהאדם־החידה אף־על־פי־כן אין לו מפלט מעצמו, והוא חייב על־כרחו לחשל ולהשחיז ולהגביש ביסוריו את המרגלית הנאה, שניתנה לו מתנה – ואם גם ללא־רוחו.
אסף הלוי איש־ירושלים היה משורר עברי. ועוד יותר: הוא ביקש להיות משוררה של הארץ, של ארץ־הקודש העתיקה והחדשה גם יחד. וספרו מלא אמנם את השמש והאור – וביחוד את התפילה לשמש ולאור.
"אָנֹכִי בֶּן־קֶדֶם,
מִתְפַּלֵּל בְּצַד מִזְרָח,
שׁוֹפֵךְ צְקוּן־לַחַש
לְקֶרֶן־קַרְנַיִם,
לַשֶּׁמֶשׁ, לַשֶּׁמֶשׁ, לַשָּׁמֶשׁ!"
והספר מלא צבעים ומראות – אבל גם ריחות משכרים – עד לידי סחרחורת החושים. ודוקא עתה, לאחר שסילק עצמו האדם אל מבית לפרוכת הזאת, שרקם לו, יש לראות נאמנה מה שמילא את נפשו כל הימים וכל הלילות.
הוא “גולה אור”; הוא “חולה מחלת־יבשה”, הוא שואף נגבה, נגבה, להרי חברון, ורואה בעין את רוחות־הבוקר, המרחפות שם, הוא שופך מאור השמש על הפואימות שלו עד לידי הגזמה, – ויָמש אור!
וכמו לכל משורר נאמן יש גם לאסף הלוי רגעיו הנאמנים, שבהם הוא זוכה גם לניב הנאמן והפשוט:
"אֵלִי! כֹּה עָרְגָה לָהּ נַפְשִׁי לַחֲלוֹמוֹת אָהֳלִים וְנָאוֹת,
לַחֲתִימַת הַדֶּשֶׁא וּמִרְעֶה וּמַגָּל וָעֵדֶר וְחָלִיל!
לְכָל אֲשֶׁר בָּרִיא וְרַעֲנָן, מְקוֹרִי וְיוֹצֵר בִּדְמָמָה,
נוֹבֵע מִנִּבְכֵי הַיְצִירָה וְלֹא מִפִּי אָדָם וָסֵפֶר!"
אבל כל אלה, כאמור, שיריו הישנים הם, שלפני עשרים־שלושים שנה. כרך שלם של שירה לירית שמור עמו, שמן הראוי היה שיראה אור. רבים מהם נתפרסמו פה ושם במאספים שונים, אבל לעשרות ולמאות שמורים עמו בכתובים – היימצא להם עתה הגואל מבני משפחתו, שנשארו אחריו?
והיודעים אלה, הקרובים לו, שדף אחרון יש בספרו, הדף האחרון, שבו מדבר אסף הלוי על דבר מותו ומצבתו בשירה מצוינת, שבאותה שעת אחר־הצהרים, שבה הורד לקבר, קראתיה לי לנפשי עד רדת הדמדומים על פני קרית־הקודש בהתקדש חג:
"קֶבֶר כְּרוּ לִי כְּקֶבֶר אֲבוֹתַי מֵעוֹלָם,
קֶבֶר אַרְבַּע אַמּוֹת,
וְגָוַעְתִּי בְלַחַש כִּגְוֹעַ כָּל אָדָם,
הָעוֹבֵר מֵעוֹלָם לְעוֹלָם…
וַחֲפַרְתֶּם אֶת קִבְרִי עַל הַר גָּבוֹהַּ וְתָלוּל,
נִשְׁקָף מְרוֹמֵי אָרֶץ,
עַל הַר מְרוֹם־הָרִים, מוּל הַר־הַבַּיִת קֵדְמָה,
יַחַד אֶת אַחַי הַמֵּתִים,
וּמַצֶּבֶת־אֶבֶן, מֵאַבְנֵי אַרְצִי וְסַלְעָהּ,
לֹא שַׁיִשׁ וְלֹא מַרְמָר,
מַצֶּבֶת זִכָּרוֹן לְבֵן וָנֶכֶד וְעָמִית,
עַל קִבְרִי תַצִּיבוּ.
וְאִילָן תִטְעוּ לִי, לֹא שִׁטָּה וָאֶרֶז וְזָיִת –
וּנְטַעְתֶּם לִי דֶקֶל.
וּפָרַשׂ הַדֶּקֶל עָלַי סֻכַּת־שְׁלוֹמוֹ
וּשְׁמָרַנִּי בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה,
וְנָפְלוּ מִתְּמָרָיו טִפּוֹת הַדְּבַש עֲלֵי קִבְרִי,
נְטָפִים מִצְּלוֹחִית אֲפַרְסְמוֹן,
וְנָשְׁרוּ זְמַרְגָּדִים, אוֹרוֹת כּוֹכָבִי וִירֵחִי וְשִׁמְשִׁי
וְנָשְׁרוּ מִכֵּיפוֹ עַל קִבְרִי!
וְהִתְבַּקְּעוּ גִזְרֵי הַתּוֹמֶר וְשָׁקְעוּ בַדָּיו
וְחָגוּ כַדּוּר לְמַצַּבְתִּי –
וְעִם שִׂיחַת דְּקָלִים, נְאוּם חֲרִיּוֹת־צַמַּרְתָּם,
אִישָׁן לִי שְׁנָתִי וְאֶחְלֹם
חֲלוֹם־עוֹלָם לַנֶּפֶשׁ, תַחַת שְׁמֵי אַרְצִי –
וְטָעַמְתִּי טַעַם הַנֵּצַח!"…
[תרצ"א]
אף זו עובדה היא, שמן הראוי לעמוד עליה: בצמיחתו וגידולו של רעיון, של אידיאה חדשה, חוללוּהָ ענקים, בני־נפילים, חוזים ומחבקי־זרועות־עולם, קוצרים תמיד ברינה לא אלה שזרעו בדמעה. לא, הזורעים בדמעה, שהיו צריכים תחילה לחרוש ולשדד את הקרקע עד שיזכו להגיע לכלל זריעה ראשונה, על־פי־הרוב לא זכו כל־עיקר להגיע לעת־הקציר: בחרישה, בשידוד, בהפיכת התלמים, אותן המגרפות של האדמה הכבדה העקשנית, נתייגעו, נתדלדלו, הגיעו לאיבוד הכוחות, ליאוש וגם – למות קודם זמנם, בעוד לא נבטו אולי אלא ראשית הפרוּדות, שהושקו מדמם, מחלב־לבם. זו הטראגידיה הגדולה של היוצרים מכל המינים. ואחר, בבוא היום, וגרעין־הרעיון המקורי נזבל בהמשך השנים בזבל ההסתגלות־למציאות, בדיפלומאטיה ובפוליטיקה, והתחיל לתת קציר, פירות, שמוטב לו למשדד־הקרקע הראשון שלא יחזם כלל, כי טוב לו המוות מן ההסתגלות – עומדים הקוצרים מוּארים בשמש־הקיץ וקוצרים ונהנים ורוחצים בעדנים. כי אמנם מן הזוכים הם. וזוהי כבר לא הטראגידיה של האישיות, כי אם של – הרעיון. ארבעים שנה הלכו ישראל אחר משה במדבר, ואחר עוד ארבעים שנה כבר הלכו אחר גדעון בן יואש ויפתח הגלעדי ויאיר ואבימלך ותולע בן פואה וכו'. וגם אנחנו הלכנו אחר הרצל, וכעבור שלושים שנה עומדים הננו בפתחי המשרדים של הסוכנות, שבהם יושבים תולע בן־פואָה וכיוצאים בו… וזהו הצער הגדול מכל אשר ישא הדור, שהוא עד־ראיה ליצירתו ולהתהוותו של רעיון גדול, וד"ל.
ואולם יש עוד זוכים מן המין האחר; מן המין הטוב. ואם להמשיך את הציור הנ"ל בדבר הזריעה והקציר, נוכל לומר, שיש גם כאלה, שלא ביקשו מעולם להיות מן המשדדים, ממהפכי־הקרקע, אלא מנושאי־משך־הזרע אחר הזורע הגדול, מיוצקי־המים על ידו, מבני־הנביאים, היוצאים תמיד בשמחה ובחבורה – “חבל נביאים ניבאים” – משום שהם חסרים את הספיקות ואת התהומיות של הנביא, של הזורע הגדול, המשדד והמהפך, שעינו לבָּאוֹת ובלבו אימת הבּאוֹת… ונושאי־משך־הזרע האלה, ששומעים כבר בשעת הזריעה, את שירת־הקוצרים, הם תמיד מן הזוכים. גם הם הפקירו מעט, משהו משלהם, בקרקע (לא את הכל; חלילה להם!), והם באים עם שמש־קיץ וקוצרים וקוצרים…
ואחד מן הזוכים האלה, מתלמידיהם של הזורעים הגדולים, הרצל ואחד־העם, הוא, באין־ספק, ר' מרדכי בן־הלל הכהן, שהגיע עתה לגבורות, בכל המובנים ועל פי כל הפירושים.
בחגיגה הנאה, שנערכה לכבודו בירושלים, עמד אוסישקין בנאום ארוך והראה, פרט לפרט, היאך זכה הוא, חתן־היובל, לקציר הגדול הזה: זכה לישב בשלוה בארץ כמה וכמה שנים, זכה לראות בעיניו את ההתפתחות הגדולה, שבאה לאחר הצהרת בלפור, זכה לראות בנים בארץ; זכה לצקת מים על ידיו של פרץ סמולנסקין; זכה להיות אחד הננהים הראשונים אחר הרצל והלך לקונגרס הראשון, ושם – ראו אף ראו! – זכה הוא להיות הראשון, שקם ונאם נאום בעברית באותו קונגרס וכו' וכו'.
והאמת ניתנת להיאמר, שנעים היה לראות בעין את אחד הזוכים הללו, את אחד העובדים הקטנים, היום־יומיים, כששמשם הגדולה של המאורות הגדולים – הרצל ואחד־העם עם כל אותם בני־התקופה רבי־ההגות וגדולי־העליליה – זורחת מרחוק, מן העבר, כברֶפלכס, על פני האישיות הזאת, המיוּבלת, שישבה מורכּנת־ראש וכפופה ברעוף עליה הוא, אוסישקין, אחרון החלוצים של אותו דור, את ברכותיו, ובִמְנוֹתוֹ לפניו, פרט־לפרט, לְמה זכה הוא, הזוכה.
בגלגל המנסר שבחלל עולמנו, לא בספרות ולא במדיניות, לא היה הוא מעולם לא שמש ואפילו לא כוכב. אסור להגזים. אפילו בשעת יובל. הוא לא הבריק מעולם ולא האיר מעולם למישהו. אפילו לא לעצמו. הכשרון הספרותי (זולת בפרקים אחדים, מצוינים, שבספרו “כבר”; ספר נחמד בכללו) לא התעלה מעל לבינוניות נמוכה, והעסקנות הצבורית הצטמצמה בתוך עוגה אחת, הקואופרציה והוח“ס. לא אחד הגדולים אשר בארץ – ואפילו “בארץ” במובן המצומצם – הוחג כאן, אלא אדם־ציוני־עובד, שהלך במשך שנים הרבה, בלא הרף, בקו אחד, אחר פנסם המאיר של האחרים, כשהוא, מאנשי־חב”ד, שָׂשׂ כולו, שאוֹר מסביב לו וטוב לו ומאירים לו, ואפשר אפילו לצאת בריקודין… כל כך טוב!
ואיני יכול להתאפק מלהביא כאן מעין “אניקדוטא”, שיש בה משום תיאור־אפיו של בעל־היובל מצד ידוע. ובדידי הוה עובדא. לפני כמה שנים נתדפקתי על דלתו במשרד הלואה וחסכון בירושלים, שבו שכן כבוד כמה שנים כמנהל, וביקשתי, מה שכל יהודי מבקש – הלוואה. עוד כמה ימים קודם לכן הבטיחני “לאַשֵר” לי הלואה זו. אלא שבינתים שכח. והנה נכנסתי לחדרו הנאה, והוא, כמו תמיד, מצוי במצב־רוח של חול־המועד, מצב־רוח חב"די, ומודד אותי מכף רגלי ולעילא, ומרחיב דיבורו בלשון נאה כזאת:
– שמע נא, חביבי, בוודאי שאני נכון לתת לך הלוואה, אבל בתנאי שתביא לי ערבות מאת פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בעל ההכנסות עם הרימונים המצלצלים. אבל אם תבוא עם ערבות חתוּמה על־ידי אותו בעל אזור העור, האזור במתניו (הכוונה היתה למורים ולסופרים כמוני, הלוֹוה), בוודאי שלא אתן לך…
וצחק. ואני עמדתי מבויש; הסטתי במנעול וברחתי מחדרו בלא אמירת שלום.
כן, ב“אנשי־אזור־העור” לא האמין הוא מעולם אמונת־תוֹם. ובשביל כך לא הגיע ל“גילוי־שכינה” אפילו במובן המצומצם ביותר; אפילו להשראה אחת גדולה לא הגיע בספרותו; ומאידך גיסא רחף לפניו מאז הסמל של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (איזה דמיון, אגב, לשמו!) – ולמעלה מזה, מירושה של כהונה ומרימונים מעטים מצלצלים, לא הגיע אמנם.
וגם בזה די לו.
[תרצ"ה]
אם כי שני היובלות והמיובלים הללו מצטרפים כאן במקרה בלבד, הרי מאחר שנזדמנו, מתבּלט כמעצמו הניגוד הגדול שבהשוואה. בשעה שהראשון זכה לכֹּל, לא זכה השני למאומה. כיצד שר המשורר? – “לא בית לי, לא נחלה; לא גן ועצי־פרי”. לא נכסים ולא בנים ובני־בנים. כלומר מ“אנשי־איזור־העור”, הרצים כל־ימיהם יחפים וצועקים בשעת־הצורך, בשעת־ההכרח, אם לא את הצעקה הגדולה, הנבואית, הקדומה־הגדולה: “הרצחת וגם ירשת?”, הנה על־כל־פנים הם כואבים תמיד ומעירים, ואינם נותנים מנוח למצפון, ואפילו אם המצפון הזה הוא של החזקים, המנצחים והשליטים באותה שעה. אדרבה.
כי “אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד־מה”. ובמקום זה יש לנו עתונות, שהיא המשך של נבואה זו, שמדרכה היה להסתגל, לומר “שלום־שלום” ולהטיף לאלה, שלא נחוץ להטיף להם. באיצטלות רבות נתלבשה נבואה זו בהמשך הדורות וכיום היא נקראת בשם פובליציסטיקה. וכשבא אלינו אחד־העם לפני דור אחד וקרא “לא זה הדרך!” כינוהו בשם “נביא” (ואפילו ביאליק בשירו “במזל לא נדע”), וטעו. חלילה. הוא לא היה נביא. אפילו חוזה לא היה. הוא היה פובליציסטן־אמת ולא עוד. הוא לא קרא מעולם “שלום שלום”, אלא למלחמה קרא, וכל ימיו התלבט והתלבט ולא נתן מנוח למצפון היהודי. וזו זכותו הגדולה.
ומן המתלבטים הללו – ואם כי באמת־מידה אחרת ומתוך השקפות אחרות וסגנון אחר – הוא גם יעקב רבינוביץ הפיליטוניסטן, פיליטוניסטן־האמת. כי, דוק ודוק, הפיליטון הנאמן, הישר, האמיתי, גם הוא המשך לאותה ההתלבטות של ההטפה לאמת ב“סגנון של הדור” (ביטויו של הרצל על ערכו של הפיליטון, המקצוע הספרותי שחיבב ביותר כל ימיו). ואת הפיליטון הזה כתב יעקב רבינוביץ כל ימיו, במשך שלושים שנה.
כן, נביאים אין לנו; אפילו לא בני־נביאים. אבל עוד שָׂרדו לנו מאלה, שהיינו קוראים אותם בשם המעירים – הגדולים, כגון אחד־העם, והקטנים, כגון יעקב רבינוביץ וחברו, שקדם לו בבואו וקדם לו בלכתו: י. ח. ברנר. אף הוא מ“אנשי איזור־העור”, שהתלבט כל ימיו מסביב לעוגה זו שלנו, והעיר והעיר עד לידי שוועה.
והראיה, שהיו אלה אנשי־אמת (הוי, כמה נמשך העט להמשיך את הפסוק: “שונאי־בצע” וכו'), שלא הטיפו מעולם למפלגה ולמפלגות, ולהיפך – וזה הסימן של איש־האמת – בימי־השפל של המפלגה, בהיות עוד האידיאה בטהרתה, ננהו אחריה, נתחשבו עליה, אבל בימי הגיאות והשלטון, יצאוה ועזבוה. במשרדי־שלטון אין מקום, כאמור, אלא לתולע בן־פואה וכיוצאים בו…
והיו ימים, שקולו נשמע יותר מהיום. הרבה יותר. הישוב היה קטן. הנייר־הנייר לא הציף לנו את הבית בגליונות מודפסים במכונות־סידור ובמכונות רוטאציוניות. העתון האחד, “הפועל הצעיר”, היה נערך בקדושה ובטהרה והתלבט בו האנוש הישראלי בגילויו האחרון; צייץ ושר ושיווע ותבע. ושם היה גם מקומו של יעקב רבינוביץ מגליון לגליון. שם שוחח עמנו והעיר לנו את הערותיו, כבדרך־אגב, כשלא מן הענין, לכאורה, כברישול – גם בקונצפציה וגם בסגנון – ואנחנו קראנו אותו, שמענו אותו, ולקחנו מוסר. כן, הישוב לקח מוסר ממנו, כמו שלקח בשעתו מוסר ממשה סמילנסקי, וכמו שלא שב עוד לקחת מוסר מפי שום אחד מן הפובליצסטים האחרונים, שעומדים ומטיפים כל יום בשער, משום שהם מטיפים לא לאידיאה, לא להור־ההר של הרעיון באמיתותו, אלא נלחמים בעד או כנגד אותו תולע־בן־פואה, היושב במשרדים לכל גילוייו.
ומכיון שהטיף תמיד לאמת (המלה הזאת “הטפה” בוודאי שאין כאן מקומה; המדובר הוא, כאמור, הפיליטון שלו), נדחק, בהגיע שנות העשייה הגדולה, כביכול, אל־החוצה (ראה יחזקאל פרק ל"ד) על־ידי אלה, שיודעים להדוף בצד ובכתף את מי שאינו נוח להם. והוא בחוץ.
[תרצ"ה]
זה לי כ' שנים ויותר, שאני מסתופף בצל קורתו וקורת משפחתו. גם מורי ורבי היה בבית־המדרש למורים בירושלים. וזכורים לי רגעים יקרים הרבה בחיים, שדמותו נלווית אליהם. בימי שמש חורף ביפי־נופה של ירושלים יוצאים היינו לא אחת בשבתות ומהלכים ברגל אל מרומי הזיתים והצופים, הנשקפים על פני קרית־הקודש; אני לימינו והוא משוחח, מספר. על ירושלים הוא מספר, על ביתו ועל משפחתו, על אביו ועל אמו – ותמונת חיים שלימה נגולה לפני העין; פרשה גדולה של סבל והתגברות ומלחמה – ונצחון. אביו ר' רחמים־נסים אהב את העבודה, עבודת האדמה ממש, ופרש מן העיר (עוד בשנת תרל"ח) והלך אל סביבות השלוח, מעבר לחומת ירושלים במזרח, ויסד לו שם מעין מה שמתקרא כיום “מֶשֶׁק”. והמשק, כמובן, לא הצליח, והאב נפטר בעודו צעיר לימים, והבן הרך הוטל לפרנס אלמנה צעירה וכמה תינוקות, יתומים ויתומות. והבן נפשו יוצאת לתורה ולחכמה, והוא שׂם לילות כימים ולומד ולומד. עד שמגיעה שעתו והיקר שביקירי ירושלים בימים ההם, ר' יחיאל־מיכל פינס, רואה בו משכיל ותלמיד־חכם צעיר ומבקש קרבתו ופותח לפניו ביתו ומכניסו לתוך משפחתו כחתן לוקח־בתו. ומאז נלווה שמו לכל מפעל בארץ, אם ציבורי ואם חינוכי, והוא עומד עשרות בשנים כשומר־חומות נאמן בירושלים על כל תמורותיה הגדולות, שחלו בה עם תקופת־התחיה הזאת, שהדור האחרון זכה לה. הוא אחד מאותם עסקני־הציבור אניני־הדעת, שרק המעשה, העשייה מיום ליום ומשעה לשעה, מושכים את לבם למלאכת־שמים זו לצרכי החברה והכלל.
אלא שהעסקן הציבורי הטיפוסי (וביחוד כפי שהוא מתבלט כיום לעינינו) הוא, לרוב, פליט־החיים, הבורח מעצמותו, שאינו יכול למצוא בה את סיפוק. מאימת חדרו שלו הוא יוצא אל אולם־האספות. ואילו לא עסקן ציבורי כגון זה הוא ר' יוסף בר“נ מיוחס. עוד קודם שנתכנס לחדרי־חדרים שלו משכוהו החיים – חיי ירושלים, שלא הקימו מתוכם אלא מנהיגים מועטים ראויים לשמם – אל הישיבה והאספה והקהל. ואילו השאיפה האחת, שמילאה מאז את נפשו, היתה: החדר; ד' האמות של ההלכה, של העבודה הספרותית שלו, שאליה שאף הוא מאז ומתמיד. “בוא בחדרך!” – זו היתה משאת־נפשו מאז, ולא ראיתי עוד אדם, שיהא מחבב כל־כך את העבודה הספרותית, את הכתיבה לשמה, כאשר יחבבנה ר' יוסף בר”נ מיוחס. ולא אחת אני עומד מבויש לפניו בראותי אותו, את בן הס"ו, יושב בלילות בחדרו ועובד ועובד, מוחק ומתקן ומעתיק שנית ושלישית, בשעה שאני הצעיר “רוגז וזועף” על מנת חלקי וגורלי הרע להיות גם כן – סופר…
בן לדור מופלא הוא ולגזע מופלא. בן־פורת של גזע רב־פאורות, שלא נס ליחו ונשאר ברעננותו – והוא מאמין ביום זה וביום מחר, בעתים ובתמורות העתים. כי אכן מן הזוכים הוא. ואין מקום ליאוש חלילה, הכל טוב ונאה. בַריות־גופא ונהורא מעליא ודי.
וכך היא גם כתיבתו, וכך הוא סגנונו, ואפילו כתב־ידו. ספרים הרבה כתב בימי חייו בעניני ספרות ובעניני חינוך, ספרי לימוד וספרי אגדה וכרכים שלמים של פולקלור עברי־ספרדי. ועדיין היד נטויה. בכל יום נמשך ההמשך.
אבל בעיקר אין הוא אלא בעל אגדה, שנתמכר לעצֵב את חיי השכנים הערבים מצד אחד ולכנס את הפזוּרות של חיי העדות המזרחיות בארץ מצד שני. ובשניהם ידו רב לו. מזיגה מיוחדת של סגנון אתה מוצא כאן; המשך של כתיבה קדומה, שמהַנה את עצמה בתוכה ומהנה את מחברה – מעין “חנני אלוהים לספר”, ואפילו בשביל עצמו בלבד… הלא זה מקורם של הסיפור, האגדה והמעשה: “ההנאה לרקום את הפאבולה”, כביטויו המפורסם של גיטה.
ולפעמים, כשר' יוסף בר"נ מיוחס יושב וקורא, ובהנאה, את סיפוריו (לעתים יקרא בירושלים ובשאר ערי הארץ לפני קהל ועדה, והשומעים מהנים עצמם אגב גם במבטאו הספרדי הנאה), נדמה לי, שאני רואה לפני אחד מסַפר־מעשיות קדמון, שרקם לו את סיפוריו בבאגדאד, בפרס או בפאס של מרוקו בהנאה, כאשר רקם לו שם גם האמן את שטיחיו, שטיחי הצבעונים, בהנאה זו עצמה של מזיגת־צבעים־על־צבעים וגוונים על גוונים. שכן צריך להנות את העולם במשהו יפה, במשהו שיש בו משום התעלות על חיי יום־יום… ובכן, הבה ונשב ונרקום אגדה לאגדה, משל למשל בדיחה לבדיחה, סיפור לסיפור, ואחר נוסיף ונפזר עליהם מעט תבלין, ואפילו חרוזים, אם יהיה צורך בכך, ויהיה הנאה מהם לעולם ולכותב גם יחד.
ומכל זה יוצא כבר מאליו, שר' יוסף מיוחס אדם חיובי הוא בתכלית. סמי מכאן כל חולניוּת או “דיקאדנטיות”. חלילה: האלוהים עשה את האדם ישר ואת העולם עשה טוב, ובפרח האחד, העומד על השולחן, יש מדמותם של כל הפרחים בעולם, וקטע־השמים שבקצה האופק הוא ככל השמים כולם. ואם יש דאגה בלב איש, נאמר: ישיחנה – ואפילו בסיפור־אגדה אחד. יש, ב"ה, מה לעשות בעולם. יש ויש.
[תרצ"ה]
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.