אף זו עובדה היא, שמן הראוי לעמוד עליה: בצמיחתו וגידולו של רעיון, של אידיאה חדשה, חוללוּהָ ענקים, בני־נפילים, חוזים ומחבקי־זרועות־עולם, קוצרים תמיד ברינה לא אלה שזרעו בדמעה. לא, הזורעים בדמעה, שהיו צריכים תחילה לחרוש ולשדד את הקרקע עד שיזכו להגיע לכלל זריעה ראשונה, על־פי־הרוב לא זכו כל־עיקר להגיע לעת־הקציר: בחרישה, בשידוד, בהפיכת התלמים, אותן המגרפות של האדמה הכבדה העקשנית, נתייגעו, נתדלדלו, הגיעו לאיבוד הכוחות, ליאוש וגם – למות קודם זמנם, בעוד לא נבטו אולי אלא ראשית הפרוּדות, שהושקו מדמם, מחלב־לבם. זו הטראגידיה הגדולה של היוצרים מכל המינים. ואחר, בבוא היום, וגרעין־הרעיון המקורי נזבל בהמשך השנים בזבל ההסתגלות־למציאות, בדיפלומאטיה ובפוליטיקה, והתחיל לתת קציר, פירות, שמוטב לו למשדד־הקרקע הראשון שלא יחזם כלל, כי טוב לו המוות מן ההסתגלות – עומדים הקוצרים מוּארים בשמש־הקיץ וקוצרים ונהנים ורוחצים בעדנים. כי אמנם מן הזוכים הם. וזוהי כבר לא הטראגידיה של האישיות, כי אם של – הרעיון. ארבעים שנה הלכו ישראל אחר משה במדבר, ואחר עוד ארבעים שנה כבר הלכו אחר גדעון בן יואש ויפתח הגלעדי ויאיר ואבימלך ותולע בן פואה וכו'. וגם אנחנו הלכנו אחר הרצל, וכעבור שלושים שנה עומדים הננו בפתחי המשרדים של הסוכנות, שבהם יושבים תולע בן־פואָה וכיוצאים בו… וזהו הצער הגדול מכל אשר ישא הדור, שהוא עד־ראיה ליצירתו ולהתהוותו של רעיון גדול, וד"ל.
ואולם יש עוד זוכים מן המין האחר; מן המין הטוב. ואם להמשיך את הציור הנ"ל בדבר הזריעה והקציר, נוכל לומר, שיש גם כאלה, שלא ביקשו מעולם להיות מן המשדדים, ממהפכי־הקרקע, אלא מנושאי־משך־הזרע אחר הזורע הגדול, מיוצקי־המים על ידו, מבני־הנביאים, היוצאים תמיד בשמחה ובחבורה – “חבל נביאים ניבאים” – משום שהם חסרים את הספיקות ואת התהומיות של הנביא, של הזורע הגדול, המשדד והמהפך, שעינו לבָּאוֹת ובלבו אימת הבּאוֹת… ונושאי־משך־הזרע האלה, ששומעים כבר בשעת הזריעה, את שירת־הקוצרים, הם תמיד מן הזוכים. גם הם הפקירו מעט, משהו משלהם, בקרקע (לא את הכל; חלילה להם!), והם באים עם שמש־קיץ וקוצרים וקוצרים…
ואחד מן הזוכים האלה, מתלמידיהם של הזורעים הגדולים, הרצל ואחד־העם, הוא, באין־ספק, ר' מרדכי בן־הלל הכהן, שהגיע עתה לגבורות, בכל המובנים ועל פי כל הפירושים.
בחגיגה הנאה, שנערכה לכבודו בירושלים, עמד אוסישקין בנאום ארוך והראה, פרט לפרט, היאך זכה הוא, חתן־היובל, לקציר הגדול הזה: זכה לישב בשלוה בארץ כמה וכמה שנים, זכה לראות בעיניו את ההתפתחות הגדולה, שבאה לאחר הצהרת בלפור, זכה לראות בנים בארץ; זכה לצקת מים על ידיו של פרץ סמולנסקין; זכה להיות אחד הננהים הראשונים אחר הרצל והלך לקונגרס הראשון, ושם – ראו אף ראו! – זכה הוא להיות הראשון, שקם ונאם נאום בעברית באותו קונגרס וכו' וכו'.
והאמת ניתנת להיאמר, שנעים היה לראות בעין את אחד הזוכים הללו, את אחד העובדים הקטנים, היום־יומיים, כששמשם הגדולה של המאורות הגדולים – הרצל ואחד־העם עם כל אותם בני־התקופה רבי־ההגות וגדולי־העליליה – זורחת מרחוק, מן העבר, כברֶפלכס, על פני האישיות הזאת, המיוּבלת, שישבה מורכּנת־ראש וכפופה ברעוף עליה הוא, אוסישקין, אחרון החלוצים של אותו דור, את ברכותיו, ובִמְנוֹתוֹ לפניו, פרט־לפרט, לְמה זכה הוא, הזוכה.
בגלגל המנסר שבחלל עולמנו, לא בספרות ולא במדיניות, לא היה הוא מעולם לא שמש ואפילו לא כוכב. אסור להגזים. אפילו בשעת יובל. הוא לא הבריק מעולם ולא האיר מעולם למישהו. אפילו לא לעצמו. הכשרון הספרותי (זולת בפרקים אחדים, מצוינים, שבספרו “כבר”; ספר נחמד בכללו) לא התעלה מעל לבינוניות נמוכה, והעסקנות הצבורית הצטמצמה בתוך עוגה אחת, הקואופרציה והוח“ס. לא אחד הגדולים אשר בארץ – ואפילו “בארץ” במובן המצומצם – הוחג כאן, אלא אדם־ציוני־עובד, שהלך במשך שנים הרבה, בלא הרף, בקו אחד, אחר פנסם המאיר של האחרים, כשהוא, מאנשי־חב”ד, שָׂשׂ כולו, שאוֹר מסביב לו וטוב לו ומאירים לו, ואפשר אפילו לצאת בריקודין… כל כך טוב!
ואיני יכול להתאפק מלהביא כאן מעין “אניקדוטא”, שיש בה משום תיאור־אפיו של בעל־היובל מצד ידוע. ובדידי הוה עובדא. לפני כמה שנים נתדפקתי על דלתו במשרד הלואה וחסכון בירושלים, שבו שכן כבוד כמה שנים כמנהל, וביקשתי, מה שכל יהודי מבקש – הלוואה. עוד כמה ימים קודם לכן הבטיחני “לאַשֵר” לי הלואה זו. אלא שבינתים שכח. והנה נכנסתי לחדרו הנאה, והוא, כמו תמיד, מצוי במצב־רוח של חול־המועד, מצב־רוח חב"די, ומודד אותי מכף רגלי ולעילא, ומרחיב דיבורו בלשון נאה כזאת:
– שמע נא, חביבי, בוודאי שאני נכון לתת לך הלוואה, אבל בתנאי שתביא לי ערבות מאת פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בעל ההכנסות עם הרימונים המצלצלים. אבל אם תבוא עם ערבות חתוּמה על־ידי אותו בעל אזור העור, האזור במתניו (הכוונה היתה למורים ולסופרים כמוני, הלוֹוה), בוודאי שלא אתן לך…
וצחק. ואני עמדתי מבויש; הסטתי במנעול וברחתי מחדרו בלא אמירת שלום.
כן, ב“אנשי־אזור־העור” לא האמין הוא מעולם אמונת־תוֹם. ובשביל כך לא הגיע ל“גילוי־שכינה” אפילו במובן המצומצם ביותר; אפילו להשראה אחת גדולה לא הגיע בספרותו; ומאידך גיסא רחף לפניו מאז הסמל של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (איזה דמיון, אגב, לשמו!) – ולמעלה מזה, מירושה של כהונה ומרימונים מעטים מצלצלים, לא הגיע אמנם.
וגם בזה די לו.
[תרצ"ה]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.