(שמונים שנה למותו)

אהבת הנעורים שלנו נתונה היתה לו, ראשית כל לו, למשורר־האהבה הקל, המרונן, שב“ספר־השירים” שלו (“בוך דער לידער”) הרעיף על ראשינו ברפרוּפוֹ ממשק־כנפים רחוק כל־כך וקרוב כל־כך. האוהב, העוגב, הצפור המזמרת, זרים היו אולי, אבל היהודי קרוב היה. והוא הרי היה יהודי בכל נימה ונימה שבו; בשרשו; בכל רמ“ח אבריו. דומה היה תמיד, שהוא אך משים עצמו גוי, מתחפש, על מנת להערים ולהרעים – להרגיז את הגויים. כי אמנם עוד לא קם שונא גויים כמותו בתוכנו. אין לנו מושג שבניגוד למושג “אנטי־שמיות”, ואילו הוא היה ה”אנטי־ארי" – אם ניתן לומר כך – מתוך עצם הכרתו, מתוך בוזו הפנימי לאלילות שלהם, לכוחם ולנצחונותיהם גם יחד. ויותר מהרצל; אלף מונים יותר ממנו. כי היה עמוק ממנו מצד אחד, והיה יהודי יותר ממנו מצד השני. הוא לא יצא כלל את היהדות של הגיטו ושל משפחתו היהודית־האינטימית, כי ידע, ברוב עמקותו ותהומיותו, שאין לצאת לעולם מתוך עצמו, מתוך עורו. אלא שהדור היה אחר והתקופה היתה אחרת. וכאן גדולתו של הרצל עליו: צער האומה היה להאחד, להיינה, מקור ללעג, להיתול, לסארקאסמוס, כדי “להרעיל עליהם, על הגויים, את החיים”, כביטויו של עצמו, ולאחֵר, להרצל, היה הוא למקור של מעשים ולכוח־מניע של השחרור המקווה.

אבל היסוד אחד היה: מתוך האפילה שמסביבם חשפו הם את האור של עצמם ועמדו משתאים לתפארת־הגוונים, שמשחקת לפניהם מתוך עולמם שלהם לעומת עולמם של אחרים. אלא שהאחד ביזבז את העושר הגדול – והוא היה גדול ונורא, עד שעוד היום אנו עומדים תמהים ומשתאים עליו! – ל“ניפוץ־האלילים” ושרף להם, לגרמנים, בהבל פיו, את “אווירם” הארי. ואילו השני ראה עצמו ברוב עשרו בן־מלכים, נסיך קדמון, וקם ודפק על פתחי־מלכים ועל פתחי־שרים להקימם מכסאותם. “דבר אלוהים לי אליכם!” –

אבל – ובזה אין שום ספק – שניהם היו בעלי־הקומה הראשונים בתוכנו, ומשכמם ומרוחם ומעלה גבהו על כל הדורות.

נשמת היינה חיפשה את ה“ציוניות” ולא זכה להגיע אליה. הדור לא היה זכאי עדיין; לא היה מוכן. ולפיכך אכלה אותו השאול ונשרף בתוך עצמו לאחר ש“שרף” את האחרים. אלא שכל־אימת שאני חוזר וקורא בכתביו הפרוזאיים, איני יכול להשתחרר מן ההכרה, שהוא, היינה, “ציוני” היה בלא יודעים.

וכמדומני, שעוד נשוב ונזכור זאת ונעלה אותו על דף הזכרון של תחייתנו, כי נשמתו מתדפקת בחשאי ומתגעגעת והומה למקורה, לנו…

הלא כה דבריו:

“כן, בזכות היהודים יש אלוהים בעולם ובזכותם קיבל העולם גם את דברי־האלוהים, את התנ”ך… קודם לכן לא אהבתי את מֹשה ביותר, כנראה משום ששלטה בי הרוח ההלנית ולא סלחתי לו למחוקק היהודי את דבר־שנאתו לכל פסל ותמונה ולכל פלאסטיקה. אבל נתעלם ממני, שעם כל שנאתו של משה לאמנות, היה בעצמו אמן גדול בעל רוח אמנותית אמיתית, אלא שאותה רוח האמן היתה כאן מופנית רק כלפי הענקי והבלתי נשמד לנצח: פיראמידת־אדם הוא בונה, אוביליסקות־אדם הוא מפסל; שבט־רועים מִסכן הוא לוקח ועושה ממנו עם, שעתיד לעמוד בפני מאות בשנים – עם גדול ונצחי, עם קדוש, עם־אלוהים, המשמש מופת לכל שאר העמים ופרוטוטיפוס למין האדם כולו: הוא יצר את עם ישראל!"

ועל היהודים:

“רואה אני עכשיו, שהיוונים לא היו אלא בחורים יפים, בעוד שהיהודים היו תמיד גברים אדירים, שאין לכפפם. ולא רק לפנים, אלא גם עד היום הזה, למרות י”ח מאות שנים של רדיפות וחיים עלובים… ואילו לא היתה סתירה אווילית בין כל גאווה, שיסודה באילן־היחש, ובין הפרינציפים הדמוקראטיים של המהפכה, כי אז יכול היה כותב הטורים האלה להתגאות בכך, שאבותיו נמנו על בית־ישראל האציל; שהוא חוטר מגזע אותם הקדושים, שנתנו לעולם אלוהים ומוסר ונלחמו וסבלו בכל שדות־הקרב של המחשבה"…

ואולי נשוב ונתרגמו עתה לעברית? ואולי נתחיל לתלות את תמונתו (לאחר שנעקרה משם, מארץ מולדתו) בבתינו ועל כתלי־מוסדותינו?

את שולחני הוא מקשט מאז ימים רבים…

[תרצ"ה]