(שמונים שנה למותו)

אהבת הנעורים שלנו נתונה היתה לו, ראשית כל לו, למשורר־האהבה הקל, המרונן, שב“ספר־השירים” שלו (“בוך דער לידער”) הרעיף על ראשינו ברפרוּפוֹ ממשק־כנפים רחוק כל־כך וקרוב כל־כך. האוהב, העוגב, הצפור המזמרת, זרים היו אולי, אבל היהודי קרוב היה. והוא הרי היה יהודי בכל נימה ונימה שבו; בשרשו; בכל רמ“ח אבריו. דומה היה תמיד, שהוא אך משים עצמו גוי, מתחפש, על מנת להערים ולהרעים – להרגיז את הגויים. כי אמנם עוד לא קם שונא גויים כמותו בתוכנו. אין לנו מושג שבניגוד למושג “אנטי־שמיות”, ואילו הוא היה ה”אנטי־ארי" – אם ניתן לומר כך – מתוך עצם הכרתו, מתוך בוזו הפנימי לאלילות שלהם, לכוחם ולנצחונותיהם גם יחד. ויותר מהרצל; אלף מונים יותר ממנו. כי היה עמוק ממנו מצד אחד, והיה יהודי יותר ממנו מצד השני. הוא לא יצא כלל את היהדות של הגיטו ושל משפחתו היהודית־האינטימית, כי ידע, ברוב עמקותו ותהומיותו, שאין לצאת לעולם מתוך עצמו, מתוך עורו. אלא שהדור היה אחר והתקופה היתה אחרת. וכאן גדולתו של הרצל עליו: צער האומה היה להאחד, להיינה, מקור ללעג, להיתול, לסארקאסמוס, כדי “להרעיל עליהם, על הגויים, את החיים”, כביטויו של עצמו, ולאחֵר, להרצל, היה הוא למקור של מעשים ולכוח־מניע של השחרור המקווה.

אבל היסוד אחד היה: מתוך האפילה שמסביבם חשפו הם את האור של עצמם ועמדו משתאים לתפארת־הגוונים, שמשחקת לפניהם מתוך עולמם שלהם לעומת עולמם של אחרים. אלא שהאחד ביזבז את העושר הגדול – והוא היה גדול ונורא, עד שעוד היום אנו עומדים תמהים ומשתאים עליו! – ל“ניפוץ־האלילים” ושרף להם, לגרמנים, בהבל פיו, את “אווירם” הארי. ואילו השני ראה עצמו ברוב עשרו בן־מלכים, נסיך קדמון, וקם ודפק על פתחי־מלכים ועל פתחי־שרים להקימם מכסאותם. “דבר אלוהים לי אליכם!” –

אבל – ובזה אין שום ספק – שניהם היו בעלי־הקומה הראשונים בתוכנו, ומשכמם ומרוחם ומעלה גבהו על כל הדורות.

נשמת היינה חיפשה את ה“ציוניות” ולא זכה להגיע אליה. הדור לא היה זכאי עדיין; לא היה מוכן. ולפיכך אכלה אותו השאול ונשרף בתוך עצמו לאחר ש“שרף” את האחרים. אלא שכל־אימת שאני חוזר וקורא בכתביו הפרוזאיים, איני יכול להשתחרר מן ההכרה, שהוא, היינה, “ציוני” היה בלא יודעים.

וכמדומני, שעוד נשוב ונזכור זאת ונעלה אותו על דף הזכרון של תחייתנו, כי נשמתו מתדפקת בחשאי ומתגעגעת והומה למקורה, לנו…

הלא כה דבריו:

“כן, בזכות היהודים יש אלוהים בעולם ובזכותם קיבל העולם גם את דברי־האלוהים, את התנ”ך… קודם לכן לא אהבתי את מֹשה ביותר, כנראה משום ששלטה בי הרוח ההלנית ולא סלחתי לו למחוקק היהודי את דבר־שנאתו לכל פסל ותמונה ולכל פלאסטיקה. אבל נתעלם ממני, שעם כל שנאתו של משה לאמנות, היה בעצמו אמן גדול בעל רוח אמנותית אמיתית, אלא שאותה רוח האמן היתה כאן מופנית רק כלפי הענקי והבלתי נשמד לנצח: פיראמידת־אדם הוא בונה, אוביליסקות־אדם הוא מפסל; שבט־רועים מִסכן הוא לוקח ועושה ממנו עם, שעתיד לעמוד בפני מאות בשנים – עם גדול ונצחי, עם קדוש, עם־אלוהים, המשמש מופת לכל שאר העמים ופרוטוטיפוס למין האדם כולו: הוא יצר את עם ישראל!"

ועל היהודים:

“רואה אני עכשיו, שהיוונים לא היו אלא בחורים יפים, בעוד שהיהודים היו תמיד גברים אדירים, שאין לכפפם. ולא רק לפנים, אלא גם עד היום הזה, למרות י”ח מאות שנים של רדיפות וחיים עלובים… ואילו לא היתה סתירה אווילית בין כל גאווה, שיסודה באילן־היחש, ובין הפרינציפים הדמוקראטיים של המהפכה, כי אז יכול היה כותב הטורים האלה להתגאות בכך, שאבותיו נמנו על בית־ישראל האציל; שהוא חוטר מגזע אותם הקדושים, שנתנו לעולם אלוהים ומוסר ונלחמו וסבלו בכל שדות־הקרב של המחשבה"…

ואולי נשוב ונתרגמו עתה לעברית? ואולי נתחיל לתלות את תמונתו (לאחר שנעקרה משם, מארץ מולדתו) בבתינו ועל כתלי־מוסדותינו?

את שולחני הוא מקשט מאז ימים רבים…

[תרצ"ה]

“כשאומה תפָּקד מאת ההיסטוריה – אומר תומאס קארלייל באחת ממסותיו – ותזכה להתחדשות, לתחיה, יקומו לה אז ממילא מבַשְּׂריה הגדולים, מבריחי־התקופות, שיכריזו מראש על אותה ההתחדשות והתחיה”.

כנֵס הזה אירע גם לנו בדור שלפנינו. בין תקופה לתקופה – בין האחרונים אשר לשלשת־דורות שלמה, שלא נפגמה בעיקר־חוליותיה, ובין הראשונים לדור חדש, אשר חוליותיו עוד לא התחילו להירתק – קמו אותם שלושת המבשרים הגדולים, אחד־העם, ביאליק ומנדלי, שהבריחו בכוח־אמנים, בפקודת אלוהי־האומה, קורא הדורות מראש, את התקופה, שהלכה ועברה, עם זו ההולכת ובאה, לעשותן לאחדוֹת, להמשך:

אחד־העם לימד אותנו את האחריות הגדולה. בדור של פטפטנים ומאריכי־לשון הזכיר הוא לנו, שעוד לפני כמה מאות בשנים היו לנו פרקי־משנה ודפי רמב"ם. והא הפיח לתוך נשמתנו את הדרך־ארץ ואת יראת־הכבוד בפני עצמנו, והוא השיב את הדרך־ארץ ואת יראת־הכבוד ואת הקומה גם למחשבה העברית וגם למלה העברית.

וביאליק – כל שלטי־האומה, על כל גווניהם, ניתלו על צווארו. כל הצער והחדווה, שאָגרה האומה ב“בית נכאתה” – בגלויות פולין, ליטא ורייסין – במשך מאות בשנים, שָלל הוא וכבש לדורות בכוח־זרועו ובלשון־השימורים שלו. הוא־הוא “הסך־הכל” אשר לדורות האחרונים; בו נתבטאה האומה בביטויה השלם, האחרון, לפני בוא חילוף־המשמרות.

ומנדלי –

“סבא” קראו לו. אבל זה היה רק תואר־כבוד בלבד. לא. הוא־הוא ה“סבתא”, כלומר כנסת־ישראל בכבודה ובעצמה. הוא סמלה של עיירת־ישראל שבגולה, אשר מימי חמילניצקי ועד ימינו. אבל אלוהי־האומה, “ההשגחה”, פקדו עליו להשאיר את עצמו לדורות, וכאן קרה “נס בתוך נס”: בן שבעים היה האיש – ימים, שבהם כבר תש כוח־היוצר ביצירה – כשבא עליו הצו לשבת על האבנים ולהכין לנו את הלשון העברית העממית, את לשון־הדיבור. ובגזירת־האומה (הוא הנס אשר יארע בימי התחדשות ותחיה!) עשה לילות כימים וחיפש וביקש ובדק בכל “החורין והסדקין” והכריח את הלשון הנרדמה־המתה להתנער ולקום לתחיה ולתת לו את אשר דרש ממנה – למעננו.

זהו אל"ף.

ובי"ת: הוא נצטווה מפי שר האומה להשניא עלינו את הגלות. כן, כן. בוודאי, הוא עצמו אהב את “כסלון” ואת “בטלון” אולי יותר מאשר את “גדרה” ואת “ראשון לציון”; וייתכן כמו כן, שאהב יותר את לשון־האֵם מאשר את לשון־האומה. אבל הוא נבחר למבשר, ואנוס היה על פי הדיבור לתת לנו לשון־אומה במקום לשון־אם, ואנוס היה על פי הדיבור להשניא עלינו את “כסלון” ואת “בטלון” לעולם.

והוא השניא עלינו את הגלות. לא שהוא שׂם מעברות תחת רגלינו להוציאנו מן הבוץ והרפש והאשפה (את המלאכה הזאת עשו אחרים!) לאמור: הדרך! לאמור: הנה המוצא! (את זה הראנו נביאו של דור אחרון!). הוא רק קרא לתוך אזנינו כל הימים: הפשילו קאפוטותיכם! – אבל אנחנו זרקנו אל מאחורינו גם את הקאפוטה, וגם מן הבוץ יצאנו…

וגימ“ל: הוא אהב את הטבע; את הדומם ואת הצומח ואת החי ואת כל “זיז־שדה”. ולא אהבה שבהפשטה כגון זו של מאפו (זה אנוס היה להעביר את אהבת־הטבע שלו ל“שדמות בית לחם”…) אלא אהבה שבממש: לתרנגולים ולאפרוחים ולפרגיות ולאילנות ולבהמות ולחיות, שבתוך הבית היהודי והרחוב היהודי ב”כסלון" וב“בטלון”…

וראה גם ראה: אף זו, האהבה, בפקודת שׂר־האומה באה עליו בבוא עלינו השעה לשוב אל הדומם ואל הצומח ואל החי.

כזה היה תפקידו בבשורה, ובזה צרורה נפשו בצרור האומה לדורי־דורות.

[תרפ"ח]

מהלכו ברחוב, ברשות הרבים, היה מהיר־נחפז במשהו, ולצדי־דרכים. בשנים האחרונות שָׁחָה גם הקומה עד מאוד ול“שלום”, שהוקדם לו ברחוב, היה נענה במהירות של מבוכה זרה במקצת. בשעת־שיחות היה חוזר על המלה, “כן, כן” עשרות־פעמים וקוסס את צפרני־ידיו עד זוב דם עליהם.

הוא היה מן המכונסים, המכורבלים בתוך עצמם. בחדרי חדרים (הה, אנוש מה ידע!) ובחדרי הלב היה אחרת. אחרת. אבל בחוץ, בקהל ובצבור, נחוץ איזה שרין־קשקשים. – ואת זה קשה היה לו להתאים כמעיל כל הימים. האחרים עוטפים על עצמם כלפי חוץ את הציניות, את האירוניה, את הלעג־לעצמו וכו‘; והוא נשאר נבוך. הוא פחד שמא יודע מישהו לקרוא במגילת־חייו – ומגילת חייו, ברי היה לו, דלה עד מאוד. קרעים־קרעים. ספר חשוב, שלם, מקיף, שיהיה מכיל בתוכו את הביטוי לאותו הרצון, המקנן בלב, לתת – לא נתן. סימן, איפוא, שבעצם לא היתה היכולת גדולה, לא היה הכוח המחולל, ולא היתה ההכשרה – הכשרון המכריע. נשמעה פעם הבשורה על עבודה ספרותית מקיפה על משה הס, על נורדו – ומי יודע, אם ימָצאו מכל אלה דברים שלמים בכתביו? ואם כן, מה? – סָחה הנפש לעצמה – היכן “הזכות”, זכות־הקיום? ועל חשבון מה ריפוטאציה זו של סופר־פילוסוף ושל תיאורטיקן בציוניות המעשית של ארץ־ישראל? לא. אין זכות. נחוץ, איפוא, להרכין את הגב בחוץ, כי בחדר, בבית, בין ד’ הכתלים, רע עד מאוד. “נהורא־מעליא” אין. אין. וצר, צר מאד. עד לידי מכאוב.

אבל לא. הרי יש אף־על־פי־כן איזה כוח. הנה עמידה זו על במת־הנואמים לפני הקהל. והנה הנימה הלבבית הזאת, העמוקה, הפנימית, הטהורה, השוֹבה כל לב, והנה גם הארכיטקטוניקה המצוינת בבנין־הנאום, ואף גם בצלילים של הקול, בעליותיו וירידותיו, ובתנועת־הידים.

אבל לא. הוא לא מצא בזה את סיפוקו, ואף־על־פי שנאם בחייו מאות נאומים, ואולי אלפים, הוא ידע, שזהו פרץ־אנרגיה בלבד. הוא ידע נאמנה (כי מן הנאמנים לעצמם היה), שהעסקנות הציבורית, הנאום בציבור, הם סורוגאטים בלבד ליצירה האמיתית, שהיא מעצם הוויתה מאורע אינטימי שבין אדם למקום. היא אינה נוצרת בשוק ובאספות. ובאספות ובמיטינגים עושים אלה, שד' האמות של היצירה הפנימית פלטה אותם “עמוסי־אנרגיה”, והם מוכרחים להתהלך “על גפי מרומי קרת” ולאסוף המונים ולנאום…

ומשום כך היה יורד מן הבמה מבויש עד מאוד ומתחמק ומתחבא. היא ידע, כי עוד מעט יחזור אל ד' האמות שלו, ושם יהיה שוב רע, רע מאוד.

הס, הרצל, נורדו – במעגל זה הסתובבה רוחו כל ימי חייו. בעיקר: הס. הוא שָׁבָה את לבו. ודוק: יש איזה דמיון בטיפוסים. והוא היה יכול לתת את הס. הוא הבינו היטב. אבל אם נתן, מי יודע? הוא היה בעל אחריות, או יותר נכון: הוא פחד לקבל עליו אחריות. היתה עליו, כביטויו של ר' בנימין, “אימתא־דספרותא”, וכשהיה שוקל בידיו ספר שהחשיבו, היה זה כאילו היה מביט אל שיא־המונבלאן ומהרהר: היאך נועזים אנשים לטפס כך?…

ומכאן צניעותו־ענותנותו. אין אף דינר שלם ביד – ואיך להתגאות בעושר? כן, הוא ידע את בבואתו היטב, והאספקלריה, שהיה צופה בה ורואה בה את פניו, הפחידה אותו כל הימים.

וזו היתה תוגת חייו.

[תרפ"ז]

א. ז. רבינוביץ אינו סופר פרובלימתי. אבל הוא עצמו פרובלימה הוא. הוא מבריח קצוות רחוקים של תקופה. הוא מן הזוכים. עיניו, שהן בודאי כיום, בשנת השבעים לימי חייו, מעורפלות וקצות־ראות – אורן הפנימי גדול ודאי הרבה יותר מאשר בצעירותו ובשנות־העמידה שלו. הוא מאלה אשר עמדו על עברי ה“תוהו ובוהו”, ראו “רוח אלהים מרחפת” – ושמעו לבסוף מתוך תוכי נפשם גם את האמרה הגדולה, החיובית, זו שהיא אמיתית רק אז, כשהיא מצורפה לאחר משברי־נפש אמיתיים: “ויהי אור”!… ולאורו זה, הבהיר, לאור החיובים הגדולים, הוא מהלך לו זה כמה שנים, מאז הֵחֵמה נפשו ביחוד באויר הארץ.

ומכאן ה“מפתח” גם לספרותו המיוחדת בשנים האחרונות. גם ברנר (יבדל הוא, בעל־החג, לחיים טובים), הגיע בשנים האחרונות – ביחוד בעבודת העריכה של “האדמה” – לידי השקפה “ספרותית” מיוחדת, זו שנתן לה ביטוי מצוין באחד מחוברות ה“קונטרס” לפני שיצאה “האדמה”: לא ספרות ספרותית לשם “אמנות” אלא “נתחי־חיים”, כפי שהיה הוא רגיל לומר. ואף א. ז. רבינוביץ נותן “נתחים” כאלה, קטעי־חיים ממש, שהחיוב וה“אני מאמין באמונה שלמה” בולט בהם תמיד.

ואולם דוקא כיום, ביום חגו, אין החפץ לדבר על הסופר ביחוד. האיש – הוא, הזקן הנלבב עצמו, שיודע להכות שרשים בנפש כל הקרב אליו – יקר לנו כשהוא לעצמו, בהתהלכו כך לצדי־דרכים ברחובות־חיינו החדשים. הוא נושא אתו, בחובו, כל הימים, “צלוחית־פליטון” זו, שהוא רוצה בה, ורק בה, “לטהר הרוחות ולבער השדים”: את האהבה – אהבה זו, שהדים לה בנפשו מספרי נביאים עבריים וספרי גויים רוסיים גדולים. רק בשמה הוא דוגל – וריפאות בה לו לכל תקלות־החיים. ומשום כך יש בו, באותו זקן נלבב, איזו טפוסיות עברית, זו המוסריות העמוקה־הדבקה, המבריחה באישיה שבכל הדורות את כל הדורות. טולסטוי, וגם דוסטוייבסקי (הן הוא אוהב לתרגמו) הכו שרשים בנפשו. אבל, דומה, כי הוא נטל מהם רק מאשר לקחו הם מאתנו. רק מאותה פינה. הם געשו ושאגו ב“יסוריהם” (כי “המוסר”, עם “החטא המתוק־הגדול” שבו את לבם, לב־גויים, בשווה), ואולם הוא, – ועוד אחרים משלנו, שנפשם נקלעה בדפי־יצירותיהם, ואפילו ברנר במשמע – לא סבלו יסורים גדולים כאלה (החטא־הסמל והרסקולניקובים אינם קנין־רוחנו, ואף “הצלב” אינו סמל), כי הן סוף־סוף המוסר הזה, במובן ידוע, עצם מעצמנו הוא ולא הַרְכָּבָה אִסִיית אסיאטית־מזרחית על ענף סלאווי זר, רחוק־רחוק. והטפוס הוא משום כך שלם. עברי.

ואף כאן לא בסופר הכתוב מדבר אלא באנוש, באישיות.

אבל ה“מוסריות” – כלום זו עוד תהילה היא כיום לאישיות, וביחוד לסופר? הבאלה יומד הכשרון וכו'?

בודאי לא. יש ראיות מרובות לכך. ואילו אבותינו יחס היה להם רק למוסריים שביוצרים. אותם אהבו וכיבדו. וביחוד אהבו. אנחנו מתכחשים אמנם במתכוון לכך. ואף־על־פי־כן גם לבנו נוטה ביחוד ל“מוסריים”, לטהורים, לזכים – והוא, רא"ז רבינוביץ, אחד מאלה הוא, ומשום כך נכבדהו תמיד, אף נאהבהו.

[תרפ"ו]

"יודע אני רק שתי אומות בעולם:

אלה הסובלים ואלה הגורמים לסבל"…

כך כתב רומן רולאן בראשית המלחמה לאמיל וורהארן באותם הכתבים המפורסמים שלו, שבהם השתדל להטות את לב אירופה מתאוות־הקרבות, שהתחילה אז להתלבש בכל האיצטלות האידיולוגיות, הגרמניות, האנגליות והצרפתיות, כדי לכסות על החיה, שקמה לתחיה במאה העשרים בלבו של האדם ממאת־העשרים. רומן רולאן היה אז אולי האחד באירופה, שהרגיש כבאופן פיזי, שהנה הגיעה שעת הנסיון לאנושיות: חית־בראשית או הקולטורה; מי ינצח? – ואימה חשכה רובצת עליו ומכבידה על לבו כאבן מעמסה, שהנה מי יודע, אם לא היצרים הפרימיטיביים, יצר־החיה והיצר לדם, יבואו ויכו חרם בבת אחת ומתוך לעג־מורא כל־זה, שאנו מכנים בשם קולטורה – הקולטורה האירופית, האמנות השירה וכו'. והוא, האידיאליסט הטהור והבריא, אינו רוצה להאמין בתבוסת־אירופה, בתבוסתו שלו… עשר שנים תמימות נשא הוא בלבו את האידיאל האנושי; עשר שנים תמימות נעל הוא בעדיו את העולם ונסגר בחדרו וחישל וליבן את האנוש היוצר של אירופה, את “ז’אן כריסטוף” שלו. והנה באות הטלגרמות של “סוכנות וולף” ומודיעות, שהעיר ליוּון העשירה באמנות, נהרסה עד היסוד בה – והוא, רומן רולאן, שומע פתאום, כאילו איזה קולות מעל לראשו לועגים לו, והוא רואה לשון־אפעה שלוחה אליו, למולו, בלעג: הנה־בנין הקלפים הרעוע שלך, אנוש־הקולטורה!…

“אילו קם כיום בתחיית־המתים הלז, אשר אמר והטיף ‘אהוב את עמיתך!’ – כי אז היתה אירופה צולבתו בשניה!”

כך כותב הוא במכתבים ליוצרי־אירופה מכל האומות: למשוררי גרמניה ובלגיה, לגרהארט הופטמאן ולאמיל וורהארן. והוא מקבל תשובה אחת: “המלחמה, גילוי אנושי בה”; והופטמאן מדבר בשם “הקיסר”, ואמיל וורהארן, זה הרך שבמשוררי אירופה, כותב: “אני שונא; אני שונא. ואני, רומן רולאן ידידי, מתגעגע אמנם לי לעצמי, לאותו האיש, אשר ידע פעם רק לאהוב. אבל עתה אני רק שונא, שונא”.

ורומן רולאן לוטה פניו בכפיו ומתבייש.

חמש שנות־המלחמה – חמש שנים של סבל אנושי הן לו, לאידיאליסט האירופי. דומה לו, שהנה כל האמנות הגדולה, המוסיקה, השירה והציור, שאליה עלה הוא לרגל בדחילו וביראת־שמים במשך עשרות בשנים, אינה אלא קליפה חיצונית, המכסה לגופה הטמא של אירופה. “ותישחת הארץ מלפני ד' ותימלא הארץ חמס” – כן. מבול בא לעולם, מבול־של־דם. והנה הוא רוצה לבנות תיבה קטנה, שלתוכה יתכנסו, אם לא שנים־שנים, לפחות אחד־אחד מגדולי הרוח האנושיים, ובתיבה זו יפליגו הם, מרוחקים ונעלים על פני המבול, – להחיות זרע על פני כל הארץ…

וכשאין איש נענה להזמנתו והכל בוחרים למסור עצמם ל“מי־המבול” מתוך ההכרה הנואלה, צרת־הראוּת, שהמבול הוא “לוקאלי”, צרפתי הוא, גרמני הוא, נזכר הוא ברבו הגדול, בטולסטוי, שהאיר לו פעם את ימי־הנעורים באור אותם האידיאלים, שהוא נושאם אתו בלבו עד היום, והוא נמסר מתוך ענווה פנימית למעשה אנושי מיניאטורי, כאשר יהיה גורל כל האידיאליסטים הטהורים: הוא נרשם בתור עובד יום־יומי ללשכת “הצלב האדום” וכותב מכתבים בשביל חיילים פצועים, שבויים ואבודים.

ובימים ההם, בשבתו בלשכת “הצלב האדום” שבשוויצריה, מגיעה אליו הבשורה, שזכה בפרס־נובל – והוא נוטל את כל הסכום של הפרס ומוסרו לקופת ה“צלב”…

כן, טולסטוי – זהו המאור האחד, המאיר לו את חייו. באחד ממכתביו הוא אומר: “גם זרע רוחני גזירה עליו שייקלט בקרקע הנפש ויצמיח פירות”. והוא מספר, שבעודו סטודנט ב“אקול נורמאל” הגיעה אליו מחברתו של טולסטוי: “מה עלי לעשות”? – אותה המחברת, שאמרה להפוך את כל קערת־האמנות על פיה ושהוכיחה, כי הבל האמנות וריקה השירה וכו'. והעלם רולאן אכל אז את המגילה הזאת של טולסטוי ונעכלה בנפשו עד כדי מכאוב. ובאחד הערבים ישב הסטודנט בן י“ח והריץ מכתב לטולסטוי, אגרת־מכאובים על “שקיעת־האלים” שהביאה לו מחברתו. ועברו ימים. לתשובה לא קיווה העלם. אבל באחד הערבים, בשובו אל ביתו, והנה מכתב על השולחן, ולא מכתב סתם; חבילה שלמה של נירות. על פני ל”ב עמודים ענה טולסטוי לעלם הצרפתי, ויקרא לו “אחי”… ומכתב זה, האחד, של הרוסי הגדול גרם אחר כך לאותם מאות ואלפי המכתבים, שהריץ רומן רולאן לכל נגועי־נפש ולכל מרי־לב במשך חמש שנות הקרבות. ביתו אשר על יד האגם בג’ניבה, היה במשך ימי המלחמה למרכז קטן למחשבה האנושית הטהורה. עכשיו מתחילים להתפרסם אחד־אחד מכתבי רולאן בילקוט־ספרים, ואגב קריאה באלה הולכת ונגולה לעיני הקורא מגילת־חיים נפלאה של אינדיבידואליסטן אירופי, של אידיאליסט בן קומה, ששמר בעקשנות ובחרדה כאחת על גחלת האלוהים, שלא תכבה גם בימי האפלה הגדולים.

גם צרפת, שהתקוממה כנגדו, התפייסה אתו, והאידיאליסט הטהור ניצח בעקשנותו הטהורה והגלויה. וגם גרמניה, שצמאה לאחר המלחמה לאידיולוגיה וביקשה אחר גואלים משיחיים, נתלתה בדביקות מיוחדת באילן זה והתחילה חושפת לה ממאורות נפשו. ואמנם קיים איזה קשר “רומאנטי” בינו ובין גרמניה. ז’אן כריסטוף, הגיבור־האנוש, שעל שמו נקרא רומאנו בעל עשרת הכרכים, גרמני הוא. הרומאן האירופי הגדול ביותר שנכתב בעשרים שלושים השנים האחרונות – שנכתב על ידי צרפתי – הועתק, איפוא, דוקא לאדמת גרמניה… ועוד בשנת 1898 נתן רומן רולאן בפי הגבור הצרפתי שב“ז’אן כריסטוף”, אוליבייר, את הדברים האלה. “אני מפחד מפני המלחמה אתכם. המלחמה הכבידה על נפשי מימי ילדותי ועד היום, והיא הרעילה את חיי”. כלומר, הוא אמר לגשר גשר של סליחה ואהבה בין שתי האומות הצוררות, בין גרמניה וצרפת. ואי משום כך נוהה היה הלב הגרמני השבור אחריו, אחרי הגואל האידיולוגי, שבא בשנת 1914 והציע לגרמניה לשלוח שליחה שלה ל“תיבה הרוחנית” שלו, שתהא צפה על פני המבול האנושי… ורק במאוחר, לאחר שלום וורסיליה, נזכרה בו גרמניה של “הקיסר” והתחילה מקדישה לו ספרים ומאמרים והתחילו מתרגמים שם את כל כתביו השונים. עם קץ־כל־בשר ניעורה שם הרוחניות, וניעורה במידה גדושה גם האידיולוגיה לשם אידיולוגיה – ולשם נחמה.

ולשם נחמה נכתב באותם הימים גם ספרו של סטיפן צווייג עליו. היה אז מקום בגרמניה לספרות כזו. היתה זאת מלחמת קיום ממין מיוחד; מלחמת קיום נעלה. וצווייג היה הראשון בספרות האירופית, שניגש לתת תמונה שלמה מחייו של הצרפתי הלז, שהפליג עם סירת־חייו הקטנה לעבר אחר, הרחק מכל העולמים, ובנה מבצר לרוח האנושיות, שלא תאבד במבול הגדול. והספר ספר רב ערך הוא. פרשת חיים גדולה ונפלאה נגולה לעינינו, יסורי אנוש גדולים על רחבות לבבית גדולה של אירופי בן תרבות גדולה.

ובמלה אחת ניתן להגדיר את הרעיון העיקרי, העובר בכל הספר הזה, הרעיון העיקרי, שהיה ממלא גם את הגבור: אירופה. והדברים מגיעים כאן עד לידי רליגיוזיות טהורה, עד לידי חרדה: “איני עוצר כוח עוד לסבול – כותב רולאן ביומנו בשלישי לאוגוסט 1914 – אני רוצה למות. כי איום הוא הדבר לחיות בתוך האנושיות הפרועה ולהביט, מבלי שתהיה היכולת להושיע, בהיחרב כל הציביליזציה האירופית… כל אפסות־חיי נגלית לי כיום. רוצה הייתי להירדם למען לא להקיץ עוד”. אירופה בוערת באש – ולבו שלו עולה על המוקד. זוהי השוועה העיקרית, המתעלה השכם והתעלה במשך חמש השנים, מלבו הפצוע. אירופה מצאה בו את ביטויה. ואולם לא זו בלבד: בספרו של צווייג עוברים גם חייו של רולאן מימי נעוריו ועד היום. ובתיאור חיים אלה נוסף עוד ספר מחנך אחד לספרות אירופה. כי גם בביוגראפיה זו הננו עדי־ראיה לחזיון הישן: האנוש כשהוא הולך ובנה את עצמו.

“אירופה” – זו הגיעה כאן כמעט לידי פולחן דתי. ואי־משום־כך ודאי גם אותם הרטטים הדתיים, שדבריו של רולאן מלאים אותם. הצילו! הצילו! – מעין שוועה כזאת עולה מן הספר הזה כולו – הנה תרבות המערב הולכת וגוועת! ותרבות המערב לגבי רולאן – זהו הכל; הוא מאמין רק בה ובלעדיה – תוהו ובוהו. אמנות הנגינה, שהוא דבק בה באופן אלימנטרי ממש, אמנות השירה והציור – כלום כל אלה אמנם רק ערכין מנחות־דרגא הם? הוא, רומן רולאן, אינו מאמין בזה; עד היום אין הוא נותן אמון בכך. ולכן מתנגשים בו כוחות גדולים; ומבלי הפסק נאזין לרעש שלשלאות, ש“הרקולס” זה אסור בהם… והוא אינו משתחרר משלשלאותיו; הוא נופל מנוצח יחד עם מפלתה של “אירופה” שלו.

וזוהי הטראגדיה שבחייו; וזהו הגורל שבחייו: בשקיעת חייו הפרטיים מסתמנת השקיעה של אירופה כולה באותם הימים.

[תרפ"ז]

לא בגרמניה חוגגים אותו עתה. הוא מן המגורשים ומן המוחרמים. אבל אלה, שהספרות והאמנות – ובעיקר האדם היוצר הנאמן – נחשבים להם למשהו נעלה מכל העראי והחולף הזה של פיליטיקה ושלטון של כובשים בני־יומם, יזכרו אותו בימים האלה, ימי חגו, ולבם ירחש תודה לאדם, שצלל לתוך נפשו ונפש עמו והעלה משם, ככל יוצר נאמן, את פניני הצער שלו בדמות אותם הכרכים היקרים של ספריו, שמפארים כיום את הספריה העולמית הטובה.

בעיר לובק, בצפון גרמניה, נולד. בשנת 1875. מוצאו ממשפחה מיוחסת – סוחרים אנשי שם, שעסקו בסחר־ימים. משפחת־בודנברוק היא זו. יש גירסא, כי אמנם שם אבי־אבי־אביו היה בודנברוק, כשם הרומאן שלו. מדור־דורות התהלכה המסורת במשפחה זו. גם הגאווה התהלכה שם. אביו של מאן סוחר חשוב היה בעיר. והבית, בית־אבא, שאף לשלשה דברים: לכסף, לשלטון ולכבוד. ואולם כל אלה לא הושגו. השם הנוסף של “בודנברוק” הוא: “ירידת משפחה אחת”… ותמואס מאן בהיותו בן שבע־עשרה נתיתם מאביו, עזב את “הקן המסורתי” ובא לתוך “קן” אחר – למרכזה של הספרות והאמנות החדישה שבימים ההם, למינכן. כאן חיתה “המוֹדֶרנָה”. הבוהמיה אף היא היתה עוד ברעננותה. ושאיפת כל השאיפות היתה הקוסמופוליטיות. תומאס הצעיר אף הוא נקלע לתוך השאיפות האלה והשתתף בעבודות ספרותיות בעתון “החברה”, שהיה כלי־מבטאם של אלה. ואולם לבו לא הלך אחר ה“חדשות”. את הנאטוראליסמוס של זולא הבין הוא באופן אחר. השמות הגדולים, שנישאו אז על כל לשון: טולסטוי, דוסטוייבסקי, ניטשה, סטרינדברג, אמנם לחשו אל לבו וקראו לאיזה “שינוי־ערכין”. אבל הוא ידע, כי כל־זה מוכרח להתבסס על המורשה הפנימית, ובבואו ממינכן לרומא הוא מתחיל לכתוב את “משפחת־בודנברוק”, את מורשת עיירתו, את המסורת מבית־אבא, – את הרומן הגרמני.

על פני אלף עמודים משתרעת מגילת־הירידה הזאת של משפחת־בודנברוק־מאן. ארבעה דורות עוברים בסך לעיני הקורא. וכל דור ודור מדבר בסגנונו שלו, המיוחד, וכל דור ודור מתואר במנהגי־חייו המיוחדים. הדפים הראשונים של הספר פותחים בסצינת־משפחה עוד משנת 1835. יוהאן בודנברוק הזקן הוא בן המאה הי"ח, עליז ומלא אנרגיה ואפיקורוס בנוסח וולטר. הבן, יאן, דתי ורגשני. מן האב נותרו בו רק השאיפה לשמור על הקיים, על רכוש המשפחה ועל כבודה ומסָרתה. ואילו בבניו כבר מסתמנת ראשית הירידה. כריסטיאן הוא בעל־כשרונות, אבל למעשה אינו מוכשר לכלום. חסר־רצון הוא, חסר־רוגז וחסר־בושה. המעלות הגדולות עם החסרונות והליקויים שבמורשת־דורות נתאחדו כאן והולידו את התכונה הלזו. הבן השני, תומאס, סוחר מובהק הוא, שעיניו מישירות נכחו. אבל גם בו דבקה הדגנרציה: קשר הדורות, מורשת אבות ניתק. האישיות, האינדיבידואום, קמו לתחיה. הוא אינו עוד חוליה בשלשלת. הוא יחיד. הוא בודד. הוא מלא הרהורים ורוגש ונקלע מספיקות לספיקות ללא מנוח. ניטל הבסיס מתחת לרגלים, כי מוסד־המסורת נתפורר. ובנו של תומאס, האננו, אבוד לגמרי למשפחתו. בנפשו אין עוד כל יחס למסורת־אבות ולשאיפותיהם. גם את שאיפתם לכסף, להרבות נכסים, אין הוא תופס עוד. הוא בלתי מוכשר עוד לגמרי לחיים. הוא האחרון. הוא מנגן.

ואולם, כמובן מאליו, לא כאן חידושו של תומאס מאן. איבסן ואחרים קדמו לו ב“נושאים” כאלה. ואף אמנם הפרובלימה הזאת אינה כאן העיקר, כאשר היא עיקר לגבי הדראמות של איבסן. כאן העיקר שטף־הספור, עצם החיים הרחבים. ומשום כך אין מאן מבסס את ירידת משפחת־בודנברוק, כאשר מבסס איבסן תמיד את “הדגנרציה” (ואפילו על פי עדות רופאים, כשנחוץ), ולא עוד אלא שעצם הירידה נשארת בלתי מבוססת לגמרי: על שום מה באמת יורדת משפחה זו? מה ההכרח לדגנרציה של האננו, הנכד? – אין הכרח. נשמת הדור היא, הנקלעת כך בהכרח. נשמת האידניבידואום הדקה־הרכה, המעודנה והמתפנקת, המהלכת במאה זו שלנו ללא בסיס. ערטילאיות הדור. “כל כמה שבמשפחה הולכים ומתפתחים הכשרונות הרוחניים – נאמר שם – הולך ואובד הכשרון לקיים את המשפחה”. והעיקר הוא רקמת־המשפחה הגדולה, כפי שניתנה כאן בתוך פרוזה גרמנית רחבה ושלמה.

לרומאן הזה כמעט שלא קדמה עבודה ספרותית סיפורית. הוא הופיע, איפוא, כבוגר ובשל. ואילו חבלי־הלידה רבו עד לידי סיגוף, ועד לידי יאוש. תומאס מאן חשב – ואף אמנם כך הוא חושב גם עד היום – כי האמנות בכללה היא תופעה פאטאלוגית, הפועל־יוצא של איזה מום אורגאני, הנוטל מן האדם את הכשרון לחיים. ואין כדאי, ואין הרשות ליצור. האננו, האחרון שבמשפחת בודנברוק, הוא דגנראט – הוא מנגן. ואולם “אין האדם שליט ברוח לכלוא את הרוח”. והתולדה מאותה הכרה מדכאה, שעל כרחך אתה, היוצר, ממבלי־עולם הנך, היתה זו, שאל היצירה נוספה כבת־לואי האירוניה הרכה עם “ההומור הפרודוקטיבי” – זו נחלת כל היוצרים השלמים.

וכך, איפוא, היתה יצירתו לזו, הגובלת עם הקלאסיות. עם הופעת “בודנברוק” הובטחה העמדה בספרות הגרמנית.

בקובץ הסיפורים שקדם ל“בודנברוק” – “האדון פרידמאן הקטן” – עוד מהלך מופאסאן על פני כל שטח הדברים. ואולם גם שם בולטת כבר תכונתו המיוחדת, הרגשית־העצבנית, זו הנותנת לו את היכולת לחדור לתוך זעזועי־נפשו שלו. ואולם נוסף על אלה בא גם אותו משהו, המיוחד רק לו. את החומר החם הזה נותן הוא שיצטנן בתוך הצורה שהוא צר לו, ובתוך דפוסו והטכניקה שלו, שהיא השלמה ביותר.

החומר החם עם הצורה הקרה, זהו בעיקר מה שמהווה את המקוריות ביצירתו. כי מאן אינו פאבוליסט. הוא אינו יודע כמעט את ה“קומבינציות” של הסיפור. החומר האחד הנהו הוא עצמו ברוב סיפוריו. ואולם חומר “חם” זה, בתוך כל הרקמה הגדולה, שבו מתהווה הוא, נהפך ביד האמן לתמונה־מתוך־המרחק, שאף הוא יכול אחר־כך להשקיף לתוכה ולא להכירה. החיים בתור סמל. וכך יוצא, שבספריו אין מאורעות־חיים אבטוביוגרפיים, אלא – כלשונו של אחד המבקרים – אוטו־היסטוריים. הוא משמש חומר סובייקטיבי לו עצמו, ליוצר האובייקטיבי.

והנה הופיעו לאחר “בודנברוק” שני הספרים “הוד כבוד המלכות”, רומאן ריאלי־הומוריסטי, והנובילה המצוינת “המות בויניציה”. כאן, בנובילה זו, הגיעה הצורה הסיפורית הפרוזית – זו שמאן טיפחה כל ימיו וחשבה לאידיאל – לידי השלימות הגבוהה ביותר. מבקר גרמני אחד רושם מתוך קורת־רוח לאומית מיוחדת, שאת “המות בויניציה” לא יוכלו לתאר כּמוֹ בשום שפה ולשון… התוכן אינו “מקורי” במובן הרגיל. מעשה בסופר־אמן שנתאהב בגוף־עלם יפה (עיין אפלטון!) – ואולם דומה, כי מאן, חומד הצורה, בחר לו במתכוון בתוכן קלאסי עתיק זה, למען עשותו לתכלית לצורה הקלאסית של הפרוזה, שהוא חושק בה. והנה אין ספק, שבנובילה זו ניתנה יצירה לדוגמא, למופת. עבודת שיש מהוקצעה.

תומאס מאן מְקַדֵש את הפרוזה. היא אצלו האמנות הנעלה שבכתב. המלה הפרוזאית היא בעיניו מאז המלה השירית ביותר. והשאיפה להבחין במלים היתה לאידיאל ממש. ויש בזה גם קו פסיכולוגי מענין: הוא מבקש את הבריאות, הוא חובב את הבינוניים ואת הפשוטים שבבני אנוש – והמלה הפשוטה היא ראשית מעשהו להשגת הפשטות. כי את הפשטות למעשה הרי לא ישיג עוד לעולם. הן הוא נגוע.

ומענין: אל הנושא הזה, שבו מסתיים הרומאן הגדול הראשון, “בודנברוק”, חזר הוא ברומאנו “הר הקסמים”. גבור הרומאן מהנדס הוא. אדם בינוני, שנדבק במחלת השחפת. “כבשונו של עולם” לא היה מעסיק הרבה את המהנדס הלז. והנה באה המחלה והפכה את האיש ועשאתו לבעל רקמת נפש דקה. ואולם בשעה שב“בודנברוק” רק “האננו” הנין נגוע הוא ומשום זה “מנגן”, הנה כאן ברומאן הזה מעביר המספר את “הנגע” שבכל העולם כולו. ורקמת הספור שוב רחבה. מופיעים אנשים מארצות ועמים שונים. שכן הוא מבקש להקיף עולמות.

ולאחר עשר שנים של הפסקה בעבודה ספרותית – או יותר נכון של התכנסות לשם מפעל ספרותי גדול ורחב־ההיקף – יצא בימים האחרונים רומאנו החדש בשם “סיפורי־יעקב”, שהוא הספר הראשון מן הטרילוגיה הגדולה שלו “יוסף ואחיו” – “אפוס ביבלי גדול ורב־המדה”, כפי שמעיר המבקר ב“נייאה פרייאה פרסה” עם צאת הספר הראשון.

עוד לפני שנים אחדות בישׂרו העתונים את דבר הספר הזה, שיהא בו מן המידה של “הר־הקסמים” ושל “בית בודנברוק” על הרקע של כתבי־הקודש, ומתוך גישה אחרת לגמרי לאותם ה“נושאים הביבליים”, שהעסיקו מאז מספרים ומשוררים אחרים.

“יוסף ואחיו” היא הפרובלימה, שהציב לו מאן בטרילוגיה זו, אבל מן הפרק הראשון של הספר, שהוא מעין “פרולוג” גדול, הפותח באברהם ובהתהוות השבט העברי הראשון, אין לדעת עוד לאן חותר המחבר ומהו ה“גילוי”, שאותו הוא בא לבשר בסיפורו הביבלי החדש של שנת 1933…

הרומאן פותח בציורים־סיפורים, שלאמתם אינם לא ציורים ולא סיפורים, כגון הפרקים הראשונים של “הר־הקסמים”, שמדעיות פילוסופית, מיוחדת ואופינית כולה רק לו, לתומאס מאן, מתלווה אליהם, ומהלכת על הכל את ה“פרוזאיות הענינית” הזאת, שיש בה אולי מן היסוד החדש של הרומאן הגדול והחדש אשר לעתיד – הרומאן־“המדרש”.

ושוב: לא יצורים ביבליים מבקש המספר לתת כאן. מאן בא לרקום לתוך אותם הסיפורים של האדם הראשוני את ההרגשות, המאויים והיצרים של האדם החדש, האחרון, והוא מבקש, כדבריו, “לרדת, עמוק, למטה מן היום, עד עמקה של הבאר־התהום אשר לעבר”.

בבריאה הוא פותח. וכאן נרקמת יריעה גדולה של הסתכלות פילוסופית־שירית על האדם, שנברא מתוך רצונו הפרטי, או מתוך “הפעולה הסודית” של היוצר עצמו. שכן ידע האלהים, שלא רק הטוב אלא גם הרע יבוא מן האדם, ואולם הוא “הסתיר את הדבר מחכמה ושמרו לנפשו”, שאם לא כן, לא היתה “מלכות־הדין”, כפי שהוא מכנה את המלאכים, הניצבים על האלהים, “נותנת בכלל ליצור את האדם”. הדין אינו, איפוא, תכונתו של האלהים, אלא תכונת הסביבה האלהית… ולקורא העברי נזכרים כאן כמאליהם דברי־האגדה שלנו, המרובים, על מידת־הדין ומידת־הרחמים שביצירה, ואנו עומדים לא אחת תמהים למקרא הדברים האלה, שנראים לנו זרים בתכנם וביחוד – בפילוסופיה שלהם, ובתכונה ה“מדרשית” שלהם.

ולא זו בלבד, אלא שהספר בכללו זר הוא, ולא אחת אנו עומדים כאן לפני “מדרש פליאה” ממש. – כי אמנם אין זה סיפור, אלא מדרש של מחבר גוי, רב־העמקות וגדל־ההסתכלות…

הספר הראשון, כפי ששמו מעיד עליו, מוקדש ברובו ליעקב (“סיפורי יעקב”), והמחבר הולך “עקב בצד אגודל” אחר לשון הביבליה. מגלגל בפסוקיה, ורוקם לתוכם את דבריו, את הפילוסופיה שלו ואת הסתכלותו – ומי יודע אם לא היה אותו מחבר נפתע, אילו הראו לו את ה“מדרשים” שלנו, רבא וזוטא ומכילתא, שאף הם רקמו לתוך הפסוקים העתיקים, הקדמוניים, את הפיוט שלהם, את השקפותיהם ואת פילוסופיתם־הסתכלותם…

אלא שזהו “מדרש” של מספר־אמן מדורנו החדש, ופה ושם אתה קורא פרקי־פרוזה מצויינים, מלאים דמיון של מספר, שחזה לו מחדש את החזיוניות הישנים, כגון הפרק על דבר “דינה בת־יעקב”, שהיא, לפי ספרו של מאן, “בתו המסופקת” של יעקב, או הפרק המצוין באמנות הפסיכולוגית שבו על דבר גניבת־הברכות וכו'. והמפליא ביותר כאן הוא המזיגה המשונה של סגנון התנ"ך ופסוקיו הקדמונים עם סגנונו המודרני של המחבר ועם האירוניה שלו.

הספר הראשון מסתיים עם קבורת רחל. “בלא רחל עליך למצוא, איפוא, בשכלך מי הוא האלהים”. ויעקב בן מאה ושש שנים אנוס להלוך הלאה יחידי בדרך חייו… יוסף הוא אז אך כבן חמש שנים… ובזה “יורד המסך” על הפרולוג הגדול.

לפני שנים אחדות עשה מאן בארץ־ישראל. לאחר שקיבל פרס נובל. חלה כאן ושכב בבית־החולים הגרמני בירושלים. הסתדרות המורים שלחה לו לבית־החולים זר של פרחים עם הבעת הוקרה, ועל־כך נענה במכתב של חיבה לקהל המורים והסופרים בארץ. ובארץ ישראל בשל בקרבו הנושא לאותה טרילוגיה תנכי"ת גדולה.

כיום הוא אחד הגולים מארצו בגזירת היטלר וכואב עם כל העולם את כאב עמו, שנלכד בצפרני ה“טיבטוניות” החדשה. הוא אחד מחסידי אומות העולם.

[תרצ"ו]

אגב קריאה ב“פרשת מאוריציוס”

אבל לא על ספר זה בלבד מספריו של וואסרמן ידובר כאן. “פרשת מאוריציוס” הוא, באין ספק, אחד מספריו הטיפוסיים ביותר של וואסרמן, שבו הגיע למרום פסגת התלבטותו הגדולה, שעליה ידובר להלן. ברם כל מי שחפץ להקיף את עולם־יצירתו – ואם גם במשהו; שכן פרשת־התלבטותו של וואסרמן פרשה גדולה היא, המשתערת על פני עשרות ספרים, גדולים וקטנים – ולהגיע לידי תמצית עיקרית ממה שתוסס וחי בעולמו של זה, לא די לו ב“פרשה” זו בלבד, אלא עליו לילך דוקא אל ספריו האחרים, החיבורים הפרוזאיים, ה“מסות” שלו, שכתב בשנים האחרונות על עצמו – “דרכי כגרמני וכיהודי” – ואל אחרים, כגון “כריסטוף קולומבוס”, “סטנליי” ועוד.

כי הסיפורים שלו, המרובים – החל ביצירתו הראשונה “היהודים בצירנדורף” עם אותו המבוא הנפלא על “שבתי צבי”, וגמור ביצירתו האחרונה “אטצל אנדרגאסט” – הם אך פירוש לאיזו מסכת גדולה ונעלמה, שנרקמת ומתרקמת בקרבו מתוך כאב ויסורים אנושיים, שאין לשערם כמעט; משום שנעלמים הם ומתעלמים בכוונה מן העין. ואילו באו לפניו, לפני וואסרמן, והיו שואלים אותו לאותו “המקור”, שהוא אך עומד ומפרש אותו זה כשלושים שנה, ודאי שלא היה יודע מה לענות על כך. ואמנם היה מעשה, ובאחד הימים האחרונים לאחר גירוש גרמניה ולאחר המוקד, שערכו לספריו בברלין, והוא נמלט עם הנמלטים לפראג – שאל אותו מאכס ברוד חברו שאלה אחת על אותו “המקור” שלו – על היהדות – והוא תפס בראשו וענה: איני חפץ; אי־אפשי; איני יכול… העתונות, כמובן, והיהודית ביחוד, סימנו את התשובה־לא־תשובה הזאת כחולשה, כפחדנות להביע דעה. אבל כל שיודע את וואסרמן ואת יצירתו לא יתמה על כך: הוא מפחד אמנם, אבל הוא מפחד אך מעצמו.

והפחד הזה – או יותר נכון “אימה חשכה” זאת שבאה להם לאלה – להיינה, לוואסרמן ולעוד רבים אחרים מטיפוסם שלהם – כמורשת־דם וכתוצאה נעלמה, מסתורית כמעט, מימי־אימים של אינקוויזיציות ורדיפות ומוקדי־אבות ופחדי־לילות בסימטאות של גיטות אשר בגלות־אשכנז ובגלות־צרפת בימי צלבנים ומסעי־צלב – פחד זה, שחי בתוך גרגרי־הדם שלהם בלא־הרף, והם בהיותם יוצרים כואבים ומחוננים שומעים ממש את זרמתו הבלתי־פוסקת עד ללא־מפלט – פחד זה מעצמו, שהוא הגדול בכל הפחדים; אות־קין על מצחו של אדם, שלא רצח מעולם אלא נרצח – הוא הפחד שממלא את נשמתו של וואסרמן וממלא את ספריו.

ואולם ב“פרשת מאוריציוס” שלפנינו, הגיעה ההתלבטות הזאת היהודית – שוואסרמן עצמו אינו יודע שיהודית היא – למרום פסגתה. ומשום כך אתה שומע כאן לא קולו של סופר מודרני ולא סיפור מודרני אתה קורא, אלא שוועת־נביאים קדומה היא על פרובלימות קדומות ו“עתיקות” ו“ילדותיות” כמעט – הצדק, הצדק; הצדק הנפגע.

ולא שוואסרמן “פרימיטיבי” הוא וקדמון. לא. הוא עומד פנים אל פנים עם החיים. אלא שהוא מביט אליהם באותן העינים, עיני היוצר, שמתערפלות מיד עם המבט הראשון ודומעות ומסתנוורות. ואת החיים האלה – וביחוד את האדם, שהושלך לתוך החיים האלה על מנת שיתלבט בתוכם – הוא מבקש לבאר, לפרש מתוך תקוה (ורק בתקוה זו יש לראות משהו מן האופטימיות שלו ושל עוד יצרים אחרים כמותו), שפירושים אלה, שלו ושל האחרים, יצְרפו סוף־סוף את האדם הבא, ימרקוהו ויהיה – לאדם. ומשום כך הוא מבקש אחר אותם האישים הנעלמים, המעפילים, כגון כריסטוף קולומבוס, סטנליי ואחרים, שמובטח לו, כי לא על מנת לגלות עולמות – אם אמריקה או אפריקה – הלכו הם וסיכנו את נפשם, כי אם על מנת לגלות את עצמם, או כמאמרו שלו עצמו: הם השליכו את נפשם מנגד על מנת לגלות את נפשם…

האדם, האדם, – זוהי התפילה. ואין ספק, שזו תפילה יהודית היא. תפילה עמוקה כתהום. רק אם האדם יהיה לאדם, יחדל היהודי, שוואסרמן כל־כך מפחד אותו. “היהדות הרעילה על־ידי הנצרות את העולם והפריעה ליון לעשות אותנו לבני־אדם”. “עם־היהודים ביקש לעשות מכל בני־האדם נביאים – ועשאם רוצחים”… והסיבה: הופרעה ההארמוניה הטבעית שלו, של האדם, שהיא נאה כמו שהיא, על כל מה שמתקרא כיום טומאה וחטא וכו'. ומכאן ההימנונים שלו, של וואסרמן, לעובדי־האלילים העתיקים של איי־פירוּ, ומכאן שמחת־הנקם שלו בראותו את הצלבים נהרסיס על־ידי אותם בני־הטבע שבאמריקה החדשה. גופות־הברונזה הערומים של איי־קובּה והערצת־האלים של הפירואנים אל מלכם־אלוהותם, “האינקא” האדם־האלוהים – הם־הם דרך התשובה אל ה“פרימיטיב”, לפני היות עוד לאום; היא “הבינלאומיות” היהודית הטפוסית.

ו“ציון” לא מספיקה. ציון היא שוב “עיכוב” בדרך אל הגאולה האנושית. “וקשה לשוב לאסיה”. בספרו “דרכי כגרמניה וכיהודי” אין הדברים נאמרים אמנם כך במפורש – כי דוקא במקום שהוא בא וחפץ לעמוד לפני מקורות־עצמו הוא נרתע לאחור ומגמגם כמעט – אבל בספריו הוא מפרש את הכל. וכאן מה שאפשר היה לקרוא בשם הטראגידיה של וואסרמן. כי אמנם אין ספק, שאנוש טראגי הוא וואסרמן וסופר טראגי: הוא בורח מן היהודי, והיהודי רודף אחריו. הוא משים עצמו אנושי ומחפש אחר קולומבוס. ומתוך הדפים על קולומבוס הקתולי של ימי האינקוויזיציה בספרד משווע בקול היהודי שבו – מאה אחוזים של יהודי! ואפילו השנאה של היהודי, העמוקה־החנוקה, מבצבצת ועלה כאן ומהדסת צולעה בין שורותיו ללא מפלט. ואמנם שנאה כזאת לגויים, כגון בספריו של וואסרמן, קשה כמעט למצוא. זו משטמה היא. והיא גדולה ועמוקה שבעתיים, משום שהוא אנוס להסתיר אותה, וביחוד להעלותה “אל בין הכוכבים”, כדי שלא יכירו בה אלה, הגויים, שלמענם הוא כותב ושהוא חושב עצמו עם זה – טראגידיה בתוך טראגידיה – לאחד מהם…

ומענין, שגם מבקרים שאינם יהודים הרגישו בדבר וב“אובסרוור” האנגלי כתב המבקר על “מאוריציוס”, שמחברו הוא יהודי־נבואי קדמון, שקולות ראשוניים, כצעקות, עולים מתוכו.

“מאוריציוס” אינו סיפור סתם. ואפשר שמצד זה, מצד אמנות־הספור או, ביחוד, מצד אמנות־הרומאן, לקוי הספר בכמה לקויים. אין כאן כמעט עלילה, שהולכת ונמשכת ומתפתחת “מן הקל אל הכבד” (ועוד יותר מכן: העלילה כולה היא מעשה דטקטיבי, שניתן כאן רק כמצע ראשון, כרקע, למה שהמחבר מבקש לו לבנינו בהמשך). ואף־על־פי־כן אתה נאחז בציצית־ראשך למן הרגע הראשון, ובולע את מאות הדפים הללו, המהלכים על ראשך מעין סיוט־לילה נורא. רק בספרו של דוסטוייבסקי “האחים קאראמזוב”, שאף העלילה שלו אינה נעה אלא עומדת במקומה מבראשיתה, אתה מִטלטל בטלטלה כזאת. איזה מלאך־רע, או מלאך־טוב, עומד כאן מאחורי גבו של המספר, והוא דופק לו על גבו: כתוב, כתוב, ושפוך חמתך כך בלי־הרף ועד קיצור־הנשימה. ואין ספק אמנם, שיש כאן מהשפעתו של אותו רוסי, “הנופל וגלוי־עינים”. אלא ששם דובבו היצרים האפלים של האדם, ה“מתפלש באין אונים”, כדברי צווייג על דוסטוייבסקי, “בין עפר־הארץ ובין הריקעים” – וכאן נלפת ונלחם האדם היהודי, שאינו יכול להשלים עם העבודה, שהוא מתפלש בעפר באין־אונים, והוא מבקש לזעזע את הרקיעים ואת שלוות־הכוכבים גם יחד…

הצדק הנבואי צועק כאן אל השמים. ומכיון שהצדק טהור הוא, תמים הוא (וזאת יודע וואסרמן ב“תודעה” ברורה), הוא מוסר את המלחמה לצדק זה לידי נער־עלם טהור ותמים, אטצל אנדרגאסט, בן ט“ו־ט”ז, שיהא הולך ומתלבט מעיר לעיר כאחד סהרורי על מנת לגלות את האמת, שהיא, לפי ההגדרה העברית (של אחד־העם), “הצדק שבמעשה”.

ואטצל כואב את כאב הצדק. אבל אטצל אינו וואסרמן. חלילה לו לוואסרמן לגלות את עצמו. מזה הוא מפחד, כמבואר. אטצל הוא אולי איזה “גלגול קדמון־ראשון” שלו, שהוא כבר – הה, זה כבר! – נשתחרר ממנו. הוא, וואסרמן, הוא, ווארשואר־ווארמה, (וכאן כתוב בפירוש “היהודי”), הציניקן, “האחשורושי”, שאין לעמוד לאמיתו של דבר על אפיו, – לא, הוא אינו “תמים” עוד כל־כך להאמין בצדק. הוא יודע ומכיר מתוך הכרת־החיים הפכחית, שאם יש ובאיזו תקופה ישַׁכֵּר את האנושיות רעיון־הצדק, הנה מיד, אם יהיה בזה כדי לסכן, למשל, את הבורסה, תפוג ההתלהבות – “ואף הצפרדעים הרעשניות ביותר יורדות מעל סולם־הנביאים למטה ופוסקות לקרקר”.

ומשום כך יוצא, שרק השוועה לצדק כשהיא לעצמה עוד אפשרית – וכדאי לשווע גם עתה, ואף אם אין מגיעים “לשום תוצאות”, כפי ההגדרה הפרוזאית של לשון־החיים. ואטצל הנער החוור יוצא לבקש את הצדק, את האמת – וכשהוא מוצאו אין עוד צורך בו: מאוריציוס קפץ מן הרכבת לתוך המים…

ווארשואר־ווארמה – זהו וואסרמן, כפי שהוא כיום במסווה־החיים; מאוריציוס – אף הוא וואסרמן הוא, כפי שהיה טוב לו אולי להיות, סובל עם הסובלים; ואטצל אנדרגאסט – ווסרמן היהודי הוא, הנבואי, הראשוני, ואף־על־פי שמסר – למען התכחש – את התפקיד הזה לנער הגרמני מבני־בניו של הגזע האריי הטהור…

אין מפלט. רק הוא בכל גלגוליו משווע כאן. והשוועה גדולה ונאמנת.

[תרצ"ד]