“כשאומה תפָּקד מאת ההיסטוריה – אומר תומאס קארלייל באחת ממסותיו – ותזכה להתחדשות, לתחיה, יקומו לה אז ממילא מבַשְּׂריה הגדולים, מבריחי־התקופות, שיכריזו מראש על אותה ההתחדשות והתחיה”.

כנֵס הזה אירע גם לנו בדור שלפנינו. בין תקופה לתקופה – בין האחרונים אשר לשלשת־דורות שלמה, שלא נפגמה בעיקר־חוליותיה, ובין הראשונים לדור חדש, אשר חוליותיו עוד לא התחילו להירתק – קמו אותם שלושת המבשרים הגדולים, אחד־העם, ביאליק ומנדלי, שהבריחו בכוח־אמנים, בפקודת אלוהי־האומה, קורא הדורות מראש, את התקופה, שהלכה ועברה, עם זו ההולכת ובאה, לעשותן לאחדוֹת, להמשך:

אחד־העם לימד אותנו את האחריות הגדולה. בדור של פטפטנים ומאריכי־לשון הזכיר הוא לנו, שעוד לפני כמה מאות בשנים היו לנו פרקי־משנה ודפי רמב"ם. והא הפיח לתוך נשמתנו את הדרך־ארץ ואת יראת־הכבוד בפני עצמנו, והוא השיב את הדרך־ארץ ואת יראת־הכבוד ואת הקומה גם למחשבה העברית וגם למלה העברית.

וביאליק – כל שלטי־האומה, על כל גווניהם, ניתלו על צווארו. כל הצער והחדווה, שאָגרה האומה ב“בית נכאתה” – בגלויות פולין, ליטא ורייסין – במשך מאות בשנים, שָלל הוא וכבש לדורות בכוח־זרועו ובלשון־השימורים שלו. הוא־הוא “הסך־הכל” אשר לדורות האחרונים; בו נתבטאה האומה בביטויה השלם, האחרון, לפני בוא חילוף־המשמרות.

ומנדלי –

“סבא” קראו לו. אבל זה היה רק תואר־כבוד בלבד. לא. הוא־הוא ה“סבתא”, כלומר כנסת־ישראל בכבודה ובעצמה. הוא סמלה של עיירת־ישראל שבגולה, אשר מימי חמילניצקי ועד ימינו. אבל אלוהי־האומה, “ההשגחה”, פקדו עליו להשאיר את עצמו לדורות, וכאן קרה “נס בתוך נס”: בן שבעים היה האיש – ימים, שבהם כבר תש כוח־היוצר ביצירה – כשבא עליו הצו לשבת על האבנים ולהכין לנו את הלשון העברית העממית, את לשון־הדיבור. ובגזירת־האומה (הוא הנס אשר יארע בימי התחדשות ותחיה!) עשה לילות כימים וחיפש וביקש ובדק בכל “החורין והסדקין” והכריח את הלשון הנרדמה־המתה להתנער ולקום לתחיה ולתת לו את אשר דרש ממנה – למעננו.

זהו אל"ף.

ובי"ת: הוא נצטווה מפי שר האומה להשניא עלינו את הגלות. כן, כן. בוודאי, הוא עצמו אהב את “כסלון” ואת “בטלון” אולי יותר מאשר את “גדרה” ואת “ראשון לציון”; וייתכן כמו כן, שאהב יותר את לשון־האֵם מאשר את לשון־האומה. אבל הוא נבחר למבשר, ואנוס היה על פי הדיבור לתת לנו לשון־אומה במקום לשון־אם, ואנוס היה על פי הדיבור להשניא עלינו את “כסלון” ואת “בטלון” לעולם.

והוא השניא עלינו את הגלות. לא שהוא שׂם מעברות תחת רגלינו להוציאנו מן הבוץ והרפש והאשפה (את המלאכה הזאת עשו אחרים!) לאמור: הדרך! לאמור: הנה המוצא! (את זה הראנו נביאו של דור אחרון!). הוא רק קרא לתוך אזנינו כל הימים: הפשילו קאפוטותיכם! – אבל אנחנו זרקנו אל מאחורינו גם את הקאפוטה, וגם מן הבוץ יצאנו…

וגימ“ל: הוא אהב את הטבע; את הדומם ואת הצומח ואת החי ואת כל “זיז־שדה”. ולא אהבה שבהפשטה כגון זו של מאפו (זה אנוס היה להעביר את אהבת־הטבע שלו ל“שדמות בית לחם”…) אלא אהבה שבממש: לתרנגולים ולאפרוחים ולפרגיות ולאילנות ולבהמות ולחיות, שבתוך הבית היהודי והרחוב היהודי ב”כסלון" וב“בטלון”…

וראה גם ראה: אף זו, האהבה, בפקודת שׂר־האומה באה עליו בבוא עלינו השעה לשוב אל הדומם ואל הצומח ואל החי.

כזה היה תפקידו בבשורה, ובזה צרורה נפשו בצרור האומה לדורי־דורות.

[תרפ"ח]