מהלכו ברחוב, ברשות הרבים, היה מהיר־נחפז במשהו, ולצדי־דרכים. בשנים האחרונות שָׁחָה גם הקומה עד מאוד ול“שלום”, שהוקדם לו ברחוב, היה נענה במהירות של מבוכה זרה במקצת. בשעת־שיחות היה חוזר על המלה, “כן, כן” עשרות־פעמים וקוסס את צפרני־ידיו עד זוב דם עליהם.
הוא היה מן המכונסים, המכורבלים בתוך עצמם. בחדרי חדרים (הה, אנוש מה ידע!) ובחדרי הלב היה אחרת. אחרת. אבל בחוץ, בקהל ובצבור, נחוץ איזה שרין־קשקשים. – ואת זה קשה היה לו להתאים כמעיל כל הימים. האחרים עוטפים על עצמם כלפי חוץ את הציניות, את האירוניה, את הלעג־לעצמו וכו‘; והוא נשאר נבוך. הוא פחד שמא יודע מישהו לקרוא במגילת־חייו – ומגילת חייו, ברי היה לו, דלה עד מאוד. קרעים־קרעים. ספר חשוב, שלם, מקיף, שיהיה מכיל בתוכו את הביטוי לאותו הרצון, המקנן בלב, לתת – לא נתן. סימן, איפוא, שבעצם לא היתה היכולת גדולה, לא היה הכוח המחולל, ולא היתה ההכשרה – הכשרון המכריע. נשמעה פעם הבשורה על עבודה ספרותית מקיפה על משה הס, על נורדו – ומי יודע, אם ימָצאו מכל אלה דברים שלמים בכתביו? ואם כן, מה? – סָחה הנפש לעצמה – היכן “הזכות”, זכות־הקיום? ועל חשבון מה ריפוטאציה זו של סופר־פילוסוף ושל תיאורטיקן בציוניות המעשית של ארץ־ישראל? לא. אין זכות. נחוץ, איפוא, להרכין את הגב בחוץ, כי בחדר, בבית, בין ד’ הכתלים, רע עד מאוד. “נהורא־מעליא” אין. אין. וצר, צר מאד. עד לידי מכאוב.
אבל לא. הרי יש אף־על־פי־כן איזה כוח. הנה עמידה זו על במת־הנואמים לפני הקהל. והנה הנימה הלבבית הזאת, העמוקה, הפנימית, הטהורה, השוֹבה כל לב, והנה גם הארכיטקטוניקה המצוינת בבנין־הנאום, ואף גם בצלילים של הקול, בעליותיו וירידותיו, ובתנועת־הידים.
אבל לא. הוא לא מצא בזה את סיפוקו, ואף־על־פי שנאם בחייו מאות נאומים, ואולי אלפים, הוא ידע, שזהו פרץ־אנרגיה בלבד. הוא ידע נאמנה (כי מן הנאמנים לעצמם היה), שהעסקנות הציבורית, הנאום בציבור, הם סורוגאטים בלבד ליצירה האמיתית, שהיא מעצם הוויתה מאורע אינטימי שבין אדם למקום. היא אינה נוצרת בשוק ובאספות. ובאספות ובמיטינגים עושים אלה, שד' האמות של היצירה הפנימית פלטה אותם “עמוסי־אנרגיה”, והם מוכרחים להתהלך “על גפי מרומי קרת” ולאסוף המונים ולנאום…
ומשום כך היה יורד מן הבמה מבויש עד מאוד ומתחמק ומתחבא. היא ידע, כי עוד מעט יחזור אל ד' האמות שלו, ושם יהיה שוב רע, רע מאוד.
הס, הרצל, נורדו – במעגל זה הסתובבה רוחו כל ימי חייו. בעיקר: הס. הוא שָׁבָה את לבו. ודוק: יש איזה דמיון בטיפוסים. והוא היה יכול לתת את הס. הוא הבינו היטב. אבל אם נתן, מי יודע? הוא היה בעל אחריות, או יותר נכון: הוא פחד לקבל עליו אחריות. היתה עליו, כביטויו של ר' בנימין, “אימתא־דספרותא”, וכשהיה שוקל בידיו ספר שהחשיבו, היה זה כאילו היה מביט אל שיא־המונבלאן ומהרהר: היאך נועזים אנשים לטפס כך?…
ומכאן צניעותו־ענותנותו. אין אף דינר שלם ביד – ואיך להתגאות בעושר? כן, הוא ידע את בבואתו היטב, והאספקלריה, שהיה צופה בה ורואה בה את פניו, הפחידה אותו כל הימים.
וזו היתה תוגת חייו.
[תרפ"ז]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.