"יודע אני רק שתי אומות בעולם:
אלה הסובלים ואלה הגורמים לסבל"…
כך כתב רומן רולאן בראשית המלחמה לאמיל וורהארן באותם הכתבים המפורסמים שלו, שבהם השתדל להטות את לב אירופה מתאוות־הקרבות, שהתחילה אז להתלבש בכל האיצטלות האידיולוגיות, הגרמניות, האנגליות והצרפתיות, כדי לכסות על החיה, שקמה לתחיה במאה העשרים בלבו של האדם ממאת־העשרים. רומן רולאן היה אז אולי האחד באירופה, שהרגיש כבאופן פיזי, שהנה הגיעה שעת הנסיון לאנושיות: חית־בראשית או הקולטורה; מי ינצח? – ואימה חשכה רובצת עליו ומכבידה על לבו כאבן מעמסה, שהנה מי יודע, אם לא היצרים הפרימיטיביים, יצר־החיה והיצר לדם, יבואו ויכו חרם בבת אחת ומתוך לעג־מורא כל־זה, שאנו מכנים בשם קולטורה – הקולטורה האירופית, האמנות השירה וכו'. והוא, האידיאליסט הטהור והבריא, אינו רוצה להאמין בתבוסת־אירופה, בתבוסתו שלו… עשר שנים תמימות נשא הוא בלבו את האידיאל האנושי; עשר שנים תמימות נעל הוא בעדיו את העולם ונסגר בחדרו וחישל וליבן את האנוש היוצר של אירופה, את “ז’אן כריסטוף” שלו. והנה באות הטלגרמות של “סוכנות וולף” ומודיעות, שהעיר ליוּון העשירה באמנות, נהרסה עד היסוד בה – והוא, רומן רולאן, שומע פתאום, כאילו איזה קולות מעל לראשו לועגים לו, והוא רואה לשון־אפעה שלוחה אליו, למולו, בלעג: הנה־בנין הקלפים הרעוע שלך, אנוש־הקולטורה!…
“אילו קם כיום בתחיית־המתים הלז, אשר אמר והטיף ‘אהוב את עמיתך!’ – כי אז היתה אירופה צולבתו בשניה!”
כך כותב הוא במכתבים ליוצרי־אירופה מכל האומות: למשוררי גרמניה ובלגיה, לגרהארט הופטמאן ולאמיל וורהארן. והוא מקבל תשובה אחת: “המלחמה, גילוי אנושי בה”; והופטמאן מדבר בשם “הקיסר”, ואמיל וורהארן, זה הרך שבמשוררי אירופה, כותב: “אני שונא; אני שונא. ואני, רומן רולאן ידידי, מתגעגע אמנם לי לעצמי, לאותו האיש, אשר ידע פעם רק לאהוב. אבל עתה אני רק שונא, שונא”.
ורומן רולאן לוטה פניו בכפיו ומתבייש.
חמש שנות־המלחמה – חמש שנים של סבל אנושי הן לו, לאידיאליסט האירופי. דומה לו, שהנה כל האמנות הגדולה, המוסיקה, השירה והציור, שאליה עלה הוא לרגל בדחילו וביראת־שמים במשך עשרות בשנים, אינה אלא קליפה חיצונית, המכסה לגופה הטמא של אירופה. “ותישחת הארץ מלפני ד' ותימלא הארץ חמס” – כן. מבול בא לעולם, מבול־של־דם. והנה הוא רוצה לבנות תיבה קטנה, שלתוכה יתכנסו, אם לא שנים־שנים, לפחות אחד־אחד מגדולי הרוח האנושיים, ובתיבה זו יפליגו הם, מרוחקים ונעלים על פני המבול, – להחיות זרע על פני כל הארץ…
וכשאין איש נענה להזמנתו והכל בוחרים למסור עצמם ל“מי־המבול” מתוך ההכרה הנואלה, צרת־הראוּת, שהמבול הוא “לוקאלי”, צרפתי הוא, גרמני הוא, נזכר הוא ברבו הגדול, בטולסטוי, שהאיר לו פעם את ימי־הנעורים באור אותם האידיאלים, שהוא נושאם אתו בלבו עד היום, והוא נמסר מתוך ענווה פנימית למעשה אנושי מיניאטורי, כאשר יהיה גורל כל האידיאליסטים הטהורים: הוא נרשם בתור עובד יום־יומי ללשכת “הצלב האדום” וכותב מכתבים בשביל חיילים פצועים, שבויים ואבודים.
ובימים ההם, בשבתו בלשכת “הצלב האדום” שבשוויצריה, מגיעה אליו הבשורה, שזכה בפרס־נובל – והוא נוטל את כל הסכום של הפרס ומוסרו לקופת ה“צלב”…
כן, טולסטוי – זהו המאור האחד, המאיר לו את חייו. באחד ממכתביו הוא אומר: “גם זרע רוחני גזירה עליו שייקלט בקרקע הנפש ויצמיח פירות”. והוא מספר, שבעודו סטודנט ב“אקול נורמאל” הגיעה אליו מחברתו של טולסטוי: “מה עלי לעשות”? – אותה המחברת, שאמרה להפוך את כל קערת־האמנות על פיה ושהוכיחה, כי הבל האמנות וריקה השירה וכו'. והעלם רולאן אכל אז את המגילה הזאת של טולסטוי ונעכלה בנפשו עד כדי מכאוב. ובאחד הערבים ישב הסטודנט בן י“ח והריץ מכתב לטולסטוי, אגרת־מכאובים על “שקיעת־האלים” שהביאה לו מחברתו. ועברו ימים. לתשובה לא קיווה העלם. אבל באחד הערבים, בשובו אל ביתו, והנה מכתב על השולחן, ולא מכתב סתם; חבילה שלמה של נירות. על פני ל”ב עמודים ענה טולסטוי לעלם הצרפתי, ויקרא לו “אחי”… ומכתב זה, האחד, של הרוסי הגדול גרם אחר כך לאותם מאות ואלפי המכתבים, שהריץ רומן רולאן לכל נגועי־נפש ולכל מרי־לב במשך חמש שנות הקרבות. ביתו אשר על יד האגם בג’ניבה, היה במשך ימי המלחמה למרכז קטן למחשבה האנושית הטהורה. עכשיו מתחילים להתפרסם אחד־אחד מכתבי רולאן בילקוט־ספרים, ואגב קריאה באלה הולכת ונגולה לעיני הקורא מגילת־חיים נפלאה של אינדיבידואליסטן אירופי, של אידיאליסט בן קומה, ששמר בעקשנות ובחרדה כאחת על גחלת האלוהים, שלא תכבה גם בימי האפלה הגדולים.
גם צרפת, שהתקוממה כנגדו, התפייסה אתו, והאידיאליסט הטהור ניצח בעקשנותו הטהורה והגלויה. וגם גרמניה, שצמאה לאחר המלחמה לאידיולוגיה וביקשה אחר גואלים משיחיים, נתלתה בדביקות מיוחדת באילן זה והתחילה חושפת לה ממאורות נפשו. ואמנם קיים איזה קשר “רומאנטי” בינו ובין גרמניה. ז’אן כריסטוף, הגיבור־האנוש, שעל שמו נקרא רומאנו בעל עשרת הכרכים, גרמני הוא. הרומאן האירופי הגדול ביותר שנכתב בעשרים שלושים השנים האחרונות – שנכתב על ידי צרפתי – הועתק, איפוא, דוקא לאדמת גרמניה… ועוד בשנת 1898 נתן רומן רולאן בפי הגבור הצרפתי שב“ז’אן כריסטוף”, אוליבייר, את הדברים האלה. “אני מפחד מפני המלחמה אתכם. המלחמה הכבידה על נפשי מימי ילדותי ועד היום, והיא הרעילה את חיי”. כלומר, הוא אמר לגשר גשר של סליחה ואהבה בין שתי האומות הצוררות, בין גרמניה וצרפת. ואי משום כך נוהה היה הלב הגרמני השבור אחריו, אחרי הגואל האידיולוגי, שבא בשנת 1914 והציע לגרמניה לשלוח שליחה שלה ל“תיבה הרוחנית” שלו, שתהא צפה על פני המבול האנושי… ורק במאוחר, לאחר שלום וורסיליה, נזכרה בו גרמניה של “הקיסר” והתחילה מקדישה לו ספרים ומאמרים והתחילו מתרגמים שם את כל כתביו השונים. עם קץ־כל־בשר ניעורה שם הרוחניות, וניעורה במידה גדושה גם האידיולוגיה לשם אידיולוגיה – ולשם נחמה.
ולשם נחמה נכתב באותם הימים גם ספרו של סטיפן צווייג עליו. היה אז מקום בגרמניה לספרות כזו. היתה זאת מלחמת קיום ממין מיוחד; מלחמת קיום נעלה. וצווייג היה הראשון בספרות האירופית, שניגש לתת תמונה שלמה מחייו של הצרפתי הלז, שהפליג עם סירת־חייו הקטנה לעבר אחר, הרחק מכל העולמים, ובנה מבצר לרוח האנושיות, שלא תאבד במבול הגדול. והספר ספר רב ערך הוא. פרשת חיים גדולה ונפלאה נגולה לעינינו, יסורי אנוש גדולים על רחבות לבבית גדולה של אירופי בן תרבות גדולה.
ובמלה אחת ניתן להגדיר את הרעיון העיקרי, העובר בכל הספר הזה, הרעיון העיקרי, שהיה ממלא גם את הגבור: אירופה. והדברים מגיעים כאן עד לידי רליגיוזיות טהורה, עד לידי חרדה: “איני עוצר כוח עוד לסבול – כותב רולאן ביומנו בשלישי לאוגוסט 1914 – אני רוצה למות. כי איום הוא הדבר לחיות בתוך האנושיות הפרועה ולהביט, מבלי שתהיה היכולת להושיע, בהיחרב כל הציביליזציה האירופית… כל אפסות־חיי נגלית לי כיום. רוצה הייתי להירדם למען לא להקיץ עוד”. אירופה בוערת באש – ולבו שלו עולה על המוקד. זוהי השוועה העיקרית, המתעלה השכם והתעלה במשך חמש השנים, מלבו הפצוע. אירופה מצאה בו את ביטויה. ואולם לא זו בלבד: בספרו של צווייג עוברים גם חייו של רולאן מימי נעוריו ועד היום. ובתיאור חיים אלה נוסף עוד ספר מחנך אחד לספרות אירופה. כי גם בביוגראפיה זו הננו עדי־ראיה לחזיון הישן: האנוש כשהוא הולך ובנה את עצמו.
“אירופה” – זו הגיעה כאן כמעט לידי פולחן דתי. ואי־משום־כך ודאי גם אותם הרטטים הדתיים, שדבריו של רולאן מלאים אותם. הצילו! הצילו! – מעין שוועה כזאת עולה מן הספר הזה כולו – הנה תרבות המערב הולכת וגוועת! ותרבות המערב לגבי רולאן – זהו הכל; הוא מאמין רק בה ובלעדיה – תוהו ובוהו. אמנות הנגינה, שהוא דבק בה באופן אלימנטרי ממש, אמנות השירה והציור – כלום כל אלה אמנם רק ערכין מנחות־דרגא הם? הוא, רומן רולאן, אינו מאמין בזה; עד היום אין הוא נותן אמון בכך. ולכן מתנגשים בו כוחות גדולים; ומבלי הפסק נאזין לרעש שלשלאות, ש“הרקולס” זה אסור בהם… והוא אינו משתחרר משלשלאותיו; הוא נופל מנוצח יחד עם מפלתה של “אירופה” שלו.
וזוהי הטראגדיה שבחייו; וזהו הגורל שבחייו: בשקיעת חייו הפרטיים מסתמנת השקיעה של אירופה כולה באותם הימים.
[תרפ"ז]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.