לא בגרמניה חוגגים אותו עתה. הוא מן המגורשים ומן המוחרמים. אבל אלה, שהספרות והאמנות – ובעיקר האדם היוצר הנאמן – נחשבים להם למשהו נעלה מכל העראי והחולף הזה של פיליטיקה ושלטון של כובשים בני־יומם, יזכרו אותו בימים האלה, ימי חגו, ולבם ירחש תודה לאדם, שצלל לתוך נפשו ונפש עמו והעלה משם, ככל יוצר נאמן, את פניני הצער שלו בדמות אותם הכרכים היקרים של ספריו, שמפארים כיום את הספריה העולמית הטובה.
בעיר לובק, בצפון גרמניה, נולד. בשנת 1875. מוצאו ממשפחה מיוחסת – סוחרים אנשי שם, שעסקו בסחר־ימים. משפחת־בודנברוק היא זו. יש גירסא, כי אמנם שם אבי־אבי־אביו היה בודנברוק, כשם הרומאן שלו. מדור־דורות התהלכה המסורת במשפחה זו. גם הגאווה התהלכה שם. אביו של מאן סוחר חשוב היה בעיר. והבית, בית־אבא, שאף לשלשה דברים: לכסף, לשלטון ולכבוד. ואולם כל אלה לא הושגו. השם הנוסף של “בודנברוק” הוא: “ירידת משפחה אחת”… ותמואס מאן בהיותו בן שבע־עשרה נתיתם מאביו, עזב את “הקן המסורתי” ובא לתוך “קן” אחר – למרכזה של הספרות והאמנות החדישה שבימים ההם, למינכן. כאן חיתה “המוֹדֶרנָה”. הבוהמיה אף היא היתה עוד ברעננותה. ושאיפת כל השאיפות היתה הקוסמופוליטיות. תומאס הצעיר אף הוא נקלע לתוך השאיפות האלה והשתתף בעבודות ספרותיות בעתון “החברה”, שהיה כלי־מבטאם של אלה. ואולם לבו לא הלך אחר ה“חדשות”. את הנאטוראליסמוס של זולא הבין הוא באופן אחר. השמות הגדולים, שנישאו אז על כל לשון: טולסטוי, דוסטוייבסקי, ניטשה, סטרינדברג, אמנם לחשו אל לבו וקראו לאיזה “שינוי־ערכין”. אבל הוא ידע, כי כל־זה מוכרח להתבסס על המורשה הפנימית, ובבואו ממינכן לרומא הוא מתחיל לכתוב את “משפחת־בודנברוק”, את מורשת עיירתו, את המסורת מבית־אבא, – את הרומן הגרמני.
על פני אלף עמודים משתרעת מגילת־הירידה הזאת של משפחת־בודנברוק־מאן. ארבעה דורות עוברים בסך לעיני הקורא. וכל דור ודור מדבר בסגנונו שלו, המיוחד, וכל דור ודור מתואר במנהגי־חייו המיוחדים. הדפים הראשונים של הספר פותחים בסצינת־משפחה עוד משנת 1835. יוהאן בודנברוק הזקן הוא בן המאה הי"ח, עליז ומלא אנרגיה ואפיקורוס בנוסח וולטר. הבן, יאן, דתי ורגשני. מן האב נותרו בו רק השאיפה לשמור על הקיים, על רכוש המשפחה ועל כבודה ומסָרתה. ואילו בבניו כבר מסתמנת ראשית הירידה. כריסטיאן הוא בעל־כשרונות, אבל למעשה אינו מוכשר לכלום. חסר־רצון הוא, חסר־רוגז וחסר־בושה. המעלות הגדולות עם החסרונות והליקויים שבמורשת־דורות נתאחדו כאן והולידו את התכונה הלזו. הבן השני, תומאס, סוחר מובהק הוא, שעיניו מישירות נכחו. אבל גם בו דבקה הדגנרציה: קשר הדורות, מורשת אבות ניתק. האישיות, האינדיבידואום, קמו לתחיה. הוא אינו עוד חוליה בשלשלת. הוא יחיד. הוא בודד. הוא מלא הרהורים ורוגש ונקלע מספיקות לספיקות ללא מנוח. ניטל הבסיס מתחת לרגלים, כי מוסד־המסורת נתפורר. ובנו של תומאס, האננו, אבוד לגמרי למשפחתו. בנפשו אין עוד כל יחס למסורת־אבות ולשאיפותיהם. גם את שאיפתם לכסף, להרבות נכסים, אין הוא תופס עוד. הוא בלתי מוכשר עוד לגמרי לחיים. הוא האחרון. הוא מנגן.
ואולם, כמובן מאליו, לא כאן חידושו של תומאס מאן. איבסן ואחרים קדמו לו ב“נושאים” כאלה. ואף אמנם הפרובלימה הזאת אינה כאן העיקר, כאשר היא עיקר לגבי הדראמות של איבסן. כאן העיקר שטף־הספור, עצם החיים הרחבים. ומשום כך אין מאן מבסס את ירידת משפחת־בודנברוק, כאשר מבסס איבסן תמיד את “הדגנרציה” (ואפילו על פי עדות רופאים, כשנחוץ), ולא עוד אלא שעצם הירידה נשארת בלתי מבוססת לגמרי: על שום מה באמת יורדת משפחה זו? מה ההכרח לדגנרציה של האננו, הנכד? – אין הכרח. נשמת הדור היא, הנקלעת כך בהכרח. נשמת האידניבידואום הדקה־הרכה, המעודנה והמתפנקת, המהלכת במאה זו שלנו ללא בסיס. ערטילאיות הדור. “כל כמה שבמשפחה הולכים ומתפתחים הכשרונות הרוחניים – נאמר שם – הולך ואובד הכשרון לקיים את המשפחה”. והעיקר הוא רקמת־המשפחה הגדולה, כפי שניתנה כאן בתוך פרוזה גרמנית רחבה ושלמה.
לרומאן הזה כמעט שלא קדמה עבודה ספרותית סיפורית. הוא הופיע, איפוא, כבוגר ובשל. ואילו חבלי־הלידה רבו עד לידי סיגוף, ועד לידי יאוש. תומאס מאן חשב – ואף אמנם כך הוא חושב גם עד היום – כי האמנות בכללה היא תופעה פאטאלוגית, הפועל־יוצא של איזה מום אורגאני, הנוטל מן האדם את הכשרון לחיים. ואין כדאי, ואין הרשות ליצור. האננו, האחרון שבמשפחת בודנברוק, הוא דגנראט – הוא מנגן. ואולם “אין האדם שליט ברוח לכלוא את הרוח”. והתולדה מאותה הכרה מדכאה, שעל כרחך אתה, היוצר, ממבלי־עולם הנך, היתה זו, שאל היצירה נוספה כבת־לואי האירוניה הרכה עם “ההומור הפרודוקטיבי” – זו נחלת כל היוצרים השלמים.
וכך, איפוא, היתה יצירתו לזו, הגובלת עם הקלאסיות. עם הופעת “בודנברוק” הובטחה העמדה בספרות הגרמנית.
בקובץ הסיפורים שקדם ל“בודנברוק” – “האדון פרידמאן הקטן” – עוד מהלך מופאסאן על פני כל שטח הדברים. ואולם גם שם בולטת כבר תכונתו המיוחדת, הרגשית־העצבנית, זו הנותנת לו את היכולת לחדור לתוך זעזועי־נפשו שלו. ואולם נוסף על אלה בא גם אותו משהו, המיוחד רק לו. את החומר החם הזה נותן הוא שיצטנן בתוך הצורה שהוא צר לו, ובתוך דפוסו והטכניקה שלו, שהיא השלמה ביותר.
החומר החם עם הצורה הקרה, זהו בעיקר מה שמהווה את המקוריות ביצירתו. כי מאן אינו פאבוליסט. הוא אינו יודע כמעט את ה“קומבינציות” של הסיפור. החומר האחד הנהו הוא עצמו ברוב סיפוריו. ואולם חומר “חם” זה, בתוך כל הרקמה הגדולה, שבו מתהווה הוא, נהפך ביד האמן לתמונה־מתוך־המרחק, שאף הוא יכול אחר־כך להשקיף לתוכה ולא להכירה. החיים בתור סמל. וכך יוצא, שבספריו אין מאורעות־חיים אבטוביוגרפיים, אלא – כלשונו של אחד המבקרים – אוטו־היסטוריים. הוא משמש חומר סובייקטיבי לו עצמו, ליוצר האובייקטיבי.
והנה הופיעו לאחר “בודנברוק” שני הספרים “הוד כבוד המלכות”, רומאן ריאלי־הומוריסטי, והנובילה המצוינת “המות בויניציה”. כאן, בנובילה זו, הגיעה הצורה הסיפורית הפרוזית – זו שמאן טיפחה כל ימיו וחשבה לאידיאל – לידי השלימות הגבוהה ביותר. מבקר גרמני אחד רושם מתוך קורת־רוח לאומית מיוחדת, שאת “המות בויניציה” לא יוכלו לתאר כּמוֹ בשום שפה ולשון… התוכן אינו “מקורי” במובן הרגיל. מעשה בסופר־אמן שנתאהב בגוף־עלם יפה (עיין אפלטון!) – ואולם דומה, כי מאן, חומד הצורה, בחר לו במתכוון בתוכן קלאסי עתיק זה, למען עשותו לתכלית לצורה הקלאסית של הפרוזה, שהוא חושק בה. והנה אין ספק, שבנובילה זו ניתנה יצירה לדוגמא, למופת. עבודת שיש מהוקצעה.
תומאס מאן מְקַדֵש את הפרוזה. היא אצלו האמנות הנעלה שבכתב. המלה הפרוזאית היא בעיניו מאז המלה השירית ביותר. והשאיפה להבחין במלים היתה לאידיאל ממש. ויש בזה גם קו פסיכולוגי מענין: הוא מבקש את הבריאות, הוא חובב את הבינוניים ואת הפשוטים שבבני אנוש – והמלה הפשוטה היא ראשית מעשהו להשגת הפשטות. כי את הפשטות למעשה הרי לא ישיג עוד לעולם. הן הוא נגוע.
ומענין: אל הנושא הזה, שבו מסתיים הרומאן הגדול הראשון, “בודנברוק”, חזר הוא ברומאנו “הר הקסמים”. גבור הרומאן מהנדס הוא. אדם בינוני, שנדבק במחלת השחפת. “כבשונו של עולם” לא היה מעסיק הרבה את המהנדס הלז. והנה באה המחלה והפכה את האיש ועשאתו לבעל רקמת נפש דקה. ואולם בשעה שב“בודנברוק” רק “האננו” הנין נגוע הוא ומשום זה “מנגן”, הנה כאן ברומאן הזה מעביר המספר את “הנגע” שבכל העולם כולו. ורקמת הספור שוב רחבה. מופיעים אנשים מארצות ועמים שונים. שכן הוא מבקש להקיף עולמות.
ולאחר עשר שנים של הפסקה בעבודה ספרותית – או יותר נכון של התכנסות לשם מפעל ספרותי גדול ורחב־ההיקף – יצא בימים האחרונים רומאנו החדש בשם “סיפורי־יעקב”, שהוא הספר הראשון מן הטרילוגיה הגדולה שלו “יוסף ואחיו” – “אפוס ביבלי גדול ורב־המדה”, כפי שמעיר המבקר ב“נייאה פרייאה פרסה” עם צאת הספר הראשון.
עוד לפני שנים אחדות בישׂרו העתונים את דבר הספר הזה, שיהא בו מן המידה של “הר־הקסמים” ושל “בית בודנברוק” על הרקע של כתבי־הקודש, ומתוך גישה אחרת לגמרי לאותם ה“נושאים הביבליים”, שהעסיקו מאז מספרים ומשוררים אחרים.
“יוסף ואחיו” היא הפרובלימה, שהציב לו מאן בטרילוגיה זו, אבל מן הפרק הראשון של הספר, שהוא מעין “פרולוג” גדול, הפותח באברהם ובהתהוות השבט העברי הראשון, אין לדעת עוד לאן חותר המחבר ומהו ה“גילוי”, שאותו הוא בא לבשר בסיפורו הביבלי החדש של שנת 1933…
הרומאן פותח בציורים־סיפורים, שלאמתם אינם לא ציורים ולא סיפורים, כגון הפרקים הראשונים של “הר־הקסמים”, שמדעיות פילוסופית, מיוחדת ואופינית כולה רק לו, לתומאס מאן, מתלווה אליהם, ומהלכת על הכל את ה“פרוזאיות הענינית” הזאת, שיש בה אולי מן היסוד החדש של הרומאן הגדול והחדש אשר לעתיד – הרומאן־“המדרש”.
ושוב: לא יצורים ביבליים מבקש המספר לתת כאן. מאן בא לרקום לתוך אותם הסיפורים של האדם הראשוני את ההרגשות, המאויים והיצרים של האדם החדש, האחרון, והוא מבקש, כדבריו, “לרדת, עמוק, למטה מן היום, עד עמקה של הבאר־התהום אשר לעבר”.
בבריאה הוא פותח. וכאן נרקמת יריעה גדולה של הסתכלות פילוסופית־שירית על האדם, שנברא מתוך רצונו הפרטי, או מתוך “הפעולה הסודית” של היוצר עצמו. שכן ידע האלהים, שלא רק הטוב אלא גם הרע יבוא מן האדם, ואולם הוא “הסתיר את הדבר מחכמה ושמרו לנפשו”, שאם לא כן, לא היתה “מלכות־הדין”, כפי שהוא מכנה את המלאכים, הניצבים על האלהים, “נותנת בכלל ליצור את האדם”. הדין אינו, איפוא, תכונתו של האלהים, אלא תכונת הסביבה האלהית… ולקורא העברי נזכרים כאן כמאליהם דברי־האגדה שלנו, המרובים, על מידת־הדין ומידת־הרחמים שביצירה, ואנו עומדים לא אחת תמהים למקרא הדברים האלה, שנראים לנו זרים בתכנם וביחוד – בפילוסופיה שלהם, ובתכונה ה“מדרשית” שלהם.
ולא זו בלבד, אלא שהספר בכללו זר הוא, ולא אחת אנו עומדים כאן לפני “מדרש פליאה” ממש. – כי אמנם אין זה סיפור, אלא מדרש של מחבר גוי, רב־העמקות וגדל־ההסתכלות…
הספר הראשון, כפי ששמו מעיד עליו, מוקדש ברובו ליעקב (“סיפורי יעקב”), והמחבר הולך “עקב בצד אגודל” אחר לשון הביבליה. מגלגל בפסוקיה, ורוקם לתוכם את דבריו, את הפילוסופיה שלו ואת הסתכלותו – ומי יודע אם לא היה אותו מחבר נפתע, אילו הראו לו את ה“מדרשים” שלנו, רבא וזוטא ומכילתא, שאף הם רקמו לתוך הפסוקים העתיקים, הקדמוניים, את הפיוט שלהם, את השקפותיהם ואת פילוסופיתם־הסתכלותם…
אלא שזהו “מדרש” של מספר־אמן מדורנו החדש, ופה ושם אתה קורא פרקי־פרוזה מצויינים, מלאים דמיון של מספר, שחזה לו מחדש את החזיוניות הישנים, כגון הפרק על דבר “דינה בת־יעקב”, שהיא, לפי ספרו של מאן, “בתו המסופקת” של יעקב, או הפרק המצוין באמנות הפסיכולוגית שבו על דבר גניבת־הברכות וכו'. והמפליא ביותר כאן הוא המזיגה המשונה של סגנון התנ"ך ופסוקיו הקדמונים עם סגנונו המודרני של המחבר ועם האירוניה שלו.
הספר הראשון מסתיים עם קבורת רחל. “בלא רחל עליך למצוא, איפוא, בשכלך מי הוא האלהים”. ויעקב בן מאה ושש שנים אנוס להלוך הלאה יחידי בדרך חייו… יוסף הוא אז אך כבן חמש שנים… ובזה “יורד המסך” על הפרולוג הגדול.
לפני שנים אחדות עשה מאן בארץ־ישראל. לאחר שקיבל פרס נובל. חלה כאן ושכב בבית־החולים הגרמני בירושלים. הסתדרות המורים שלחה לו לבית־החולים זר של פרחים עם הבעת הוקרה, ועל־כך נענה במכתב של חיבה לקהל המורים והסופרים בארץ. ובארץ ישראל בשל בקרבו הנושא לאותה טרילוגיה תנכי"ת גדולה.
כיום הוא אחד הגולים מארצו בגזירת היטלר וכואב עם כל העולם את כאב עמו, שנלכד בצפרני ה“טיבטוניות” החדשה. הוא אחד מחסידי אומות העולם.
[תרצ"ו]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.