אגב קריאה ב“פרשת מאוריציוס”

אבל לא על ספר זה בלבד מספריו של וואסרמן ידובר כאן. “פרשת מאוריציוס” הוא, באין ספק, אחד מספריו הטיפוסיים ביותר של וואסרמן, שבו הגיע למרום פסגת התלבטותו הגדולה, שעליה ידובר להלן. ברם כל מי שחפץ להקיף את עולם־יצירתו – ואם גם במשהו; שכן פרשת־התלבטותו של וואסרמן פרשה גדולה היא, המשתערת על פני עשרות ספרים, גדולים וקטנים – ולהגיע לידי תמצית עיקרית ממה שתוסס וחי בעולמו של זה, לא די לו ב“פרשה” זו בלבד, אלא עליו לילך דוקא אל ספריו האחרים, החיבורים הפרוזאיים, ה“מסות” שלו, שכתב בשנים האחרונות על עצמו – “דרכי כגרמני וכיהודי” – ואל אחרים, כגון “כריסטוף קולומבוס”, “סטנליי” ועוד.

כי הסיפורים שלו, המרובים – החל ביצירתו הראשונה “היהודים בצירנדורף” עם אותו המבוא הנפלא על “שבתי צבי”, וגמור ביצירתו האחרונה “אטצל אנדרגאסט” – הם אך פירוש לאיזו מסכת גדולה ונעלמה, שנרקמת ומתרקמת בקרבו מתוך כאב ויסורים אנושיים, שאין לשערם כמעט; משום שנעלמים הם ומתעלמים בכוונה מן העין. ואילו באו לפניו, לפני וואסרמן, והיו שואלים אותו לאותו “המקור”, שהוא אך עומד ומפרש אותו זה כשלושים שנה, ודאי שלא היה יודע מה לענות על כך. ואמנם היה מעשה, ובאחד הימים האחרונים לאחר גירוש גרמניה ולאחר המוקד, שערכו לספריו בברלין, והוא נמלט עם הנמלטים לפראג – שאל אותו מאכס ברוד חברו שאלה אחת על אותו “המקור” שלו – על היהדות – והוא תפס בראשו וענה: איני חפץ; אי־אפשי; איני יכול… העתונות, כמובן, והיהודית ביחוד, סימנו את התשובה־לא־תשובה הזאת כחולשה, כפחדנות להביע דעה. אבל כל שיודע את וואסרמן ואת יצירתו לא יתמה על כך: הוא מפחד אמנם, אבל הוא מפחד אך מעצמו.

והפחד הזה – או יותר נכון “אימה חשכה” זאת שבאה להם לאלה – להיינה, לוואסרמן ולעוד רבים אחרים מטיפוסם שלהם – כמורשת־דם וכתוצאה נעלמה, מסתורית כמעט, מימי־אימים של אינקוויזיציות ורדיפות ומוקדי־אבות ופחדי־לילות בסימטאות של גיטות אשר בגלות־אשכנז ובגלות־צרפת בימי צלבנים ומסעי־צלב – פחד זה, שחי בתוך גרגרי־הדם שלהם בלא־הרף, והם בהיותם יוצרים כואבים ומחוננים שומעים ממש את זרמתו הבלתי־פוסקת עד ללא־מפלט – פחד זה מעצמו, שהוא הגדול בכל הפחדים; אות־קין על מצחו של אדם, שלא רצח מעולם אלא נרצח – הוא הפחד שממלא את נשמתו של וואסרמן וממלא את ספריו.

ואולם ב“פרשת מאוריציוס” שלפנינו, הגיעה ההתלבטות הזאת היהודית – שוואסרמן עצמו אינו יודע שיהודית היא – למרום פסגתה. ומשום כך אתה שומע כאן לא קולו של סופר מודרני ולא סיפור מודרני אתה קורא, אלא שוועת־נביאים קדומה היא על פרובלימות קדומות ו“עתיקות” ו“ילדותיות” כמעט – הצדק, הצדק; הצדק הנפגע.

ולא שוואסרמן “פרימיטיבי” הוא וקדמון. לא. הוא עומד פנים אל פנים עם החיים. אלא שהוא מביט אליהם באותן העינים, עיני היוצר, שמתערפלות מיד עם המבט הראשון ודומעות ומסתנוורות. ואת החיים האלה – וביחוד את האדם, שהושלך לתוך החיים האלה על מנת שיתלבט בתוכם – הוא מבקש לבאר, לפרש מתוך תקוה (ורק בתקוה זו יש לראות משהו מן האופטימיות שלו ושל עוד יצרים אחרים כמותו), שפירושים אלה, שלו ושל האחרים, יצְרפו סוף־סוף את האדם הבא, ימרקוהו ויהיה – לאדם. ומשום כך הוא מבקש אחר אותם האישים הנעלמים, המעפילים, כגון כריסטוף קולומבוס, סטנליי ואחרים, שמובטח לו, כי לא על מנת לגלות עולמות – אם אמריקה או אפריקה – הלכו הם וסיכנו את נפשם, כי אם על מנת לגלות את עצמם, או כמאמרו שלו עצמו: הם השליכו את נפשם מנגד על מנת לגלות את נפשם…

האדם, האדם, – זוהי התפילה. ואין ספק, שזו תפילה יהודית היא. תפילה עמוקה כתהום. רק אם האדם יהיה לאדם, יחדל היהודי, שוואסרמן כל־כך מפחד אותו. “היהדות הרעילה על־ידי הנצרות את העולם והפריעה ליון לעשות אותנו לבני־אדם”. “עם־היהודים ביקש לעשות מכל בני־האדם נביאים – ועשאם רוצחים”… והסיבה: הופרעה ההארמוניה הטבעית שלו, של האדם, שהיא נאה כמו שהיא, על כל מה שמתקרא כיום טומאה וחטא וכו'. ומכאן ההימנונים שלו, של וואסרמן, לעובדי־האלילים העתיקים של איי־פירוּ, ומכאן שמחת־הנקם שלו בראותו את הצלבים נהרסיס על־ידי אותם בני־הטבע שבאמריקה החדשה. גופות־הברונזה הערומים של איי־קובּה והערצת־האלים של הפירואנים אל מלכם־אלוהותם, “האינקא” האדם־האלוהים – הם־הם דרך התשובה אל ה“פרימיטיב”, לפני היות עוד לאום; היא “הבינלאומיות” היהודית הטפוסית.

ו“ציון” לא מספיקה. ציון היא שוב “עיכוב” בדרך אל הגאולה האנושית. “וקשה לשוב לאסיה”. בספרו “דרכי כגרמניה וכיהודי” אין הדברים נאמרים אמנם כך במפורש – כי דוקא במקום שהוא בא וחפץ לעמוד לפני מקורות־עצמו הוא נרתע לאחור ומגמגם כמעט – אבל בספריו הוא מפרש את הכל. וכאן מה שאפשר היה לקרוא בשם הטראגידיה של וואסרמן. כי אמנם אין ספק, שאנוש טראגי הוא וואסרמן וסופר טראגי: הוא בורח מן היהודי, והיהודי רודף אחריו. הוא משים עצמו אנושי ומחפש אחר קולומבוס. ומתוך הדפים על קולומבוס הקתולי של ימי האינקוויזיציה בספרד משווע בקול היהודי שבו – מאה אחוזים של יהודי! ואפילו השנאה של היהודי, העמוקה־החנוקה, מבצבצת ועלה כאן ומהדסת צולעה בין שורותיו ללא מפלט. ואמנם שנאה כזאת לגויים, כגון בספריו של וואסרמן, קשה כמעט למצוא. זו משטמה היא. והיא גדולה ועמוקה שבעתיים, משום שהוא אנוס להסתיר אותה, וביחוד להעלותה “אל בין הכוכבים”, כדי שלא יכירו בה אלה, הגויים, שלמענם הוא כותב ושהוא חושב עצמו עם זה – טראגידיה בתוך טראגידיה – לאחד מהם…

ומענין, שגם מבקרים שאינם יהודים הרגישו בדבר וב“אובסרוור” האנגלי כתב המבקר על “מאוריציוס”, שמחברו הוא יהודי־נבואי קדמון, שקולות ראשוניים, כצעקות, עולים מתוכו.

“מאוריציוס” אינו סיפור סתם. ואפשר שמצד זה, מצד אמנות־הספור או, ביחוד, מצד אמנות־הרומאן, לקוי הספר בכמה לקויים. אין כאן כמעט עלילה, שהולכת ונמשכת ומתפתחת “מן הקל אל הכבד” (ועוד יותר מכן: העלילה כולה היא מעשה דטקטיבי, שניתן כאן רק כמצע ראשון, כרקע, למה שהמחבר מבקש לו לבנינו בהמשך). ואף־על־פי־כן אתה נאחז בציצית־ראשך למן הרגע הראשון, ובולע את מאות הדפים הללו, המהלכים על ראשך מעין סיוט־לילה נורא. רק בספרו של דוסטוייבסקי “האחים קאראמזוב”, שאף העלילה שלו אינה נעה אלא עומדת במקומה מבראשיתה, אתה מִטלטל בטלטלה כזאת. איזה מלאך־רע, או מלאך־טוב, עומד כאן מאחורי גבו של המספר, והוא דופק לו על גבו: כתוב, כתוב, ושפוך חמתך כך בלי־הרף ועד קיצור־הנשימה. ואין ספק אמנם, שיש כאן מהשפעתו של אותו רוסי, “הנופל וגלוי־עינים”. אלא ששם דובבו היצרים האפלים של האדם, ה“מתפלש באין אונים”, כדברי צווייג על דוסטוייבסקי, “בין עפר־הארץ ובין הריקעים” – וכאן נלפת ונלחם האדם היהודי, שאינו יכול להשלים עם העבודה, שהוא מתפלש בעפר באין־אונים, והוא מבקש לזעזע את הרקיעים ואת שלוות־הכוכבים גם יחד…

הצדק הנבואי צועק כאן אל השמים. ומכיון שהצדק טהור הוא, תמים הוא (וזאת יודע וואסרמן ב“תודעה” ברורה), הוא מוסר את המלחמה לצדק זה לידי נער־עלם טהור ותמים, אטצל אנדרגאסט, בן ט“ו־ט”ז, שיהא הולך ומתלבט מעיר לעיר כאחד סהרורי על מנת לגלות את האמת, שהיא, לפי ההגדרה העברית (של אחד־העם), “הצדק שבמעשה”.

ואטצל כואב את כאב הצדק. אבל אטצל אינו וואסרמן. חלילה לו לוואסרמן לגלות את עצמו. מזה הוא מפחד, כמבואר. אטצל הוא אולי איזה “גלגול קדמון־ראשון” שלו, שהוא כבר – הה, זה כבר! – נשתחרר ממנו. הוא, וואסרמן, הוא, ווארשואר־ווארמה, (וכאן כתוב בפירוש “היהודי”), הציניקן, “האחשורושי”, שאין לעמוד לאמיתו של דבר על אפיו, – לא, הוא אינו “תמים” עוד כל־כך להאמין בצדק. הוא יודע ומכיר מתוך הכרת־החיים הפכחית, שאם יש ובאיזו תקופה ישַׁכֵּר את האנושיות רעיון־הצדק, הנה מיד, אם יהיה בזה כדי לסכן, למשל, את הבורסה, תפוג ההתלהבות – “ואף הצפרדעים הרעשניות ביותר יורדות מעל סולם־הנביאים למטה ופוסקות לקרקר”.

ומשום כך יוצא, שרק השוועה לצדק כשהיא לעצמה עוד אפשרית – וכדאי לשווע גם עתה, ואף אם אין מגיעים “לשום תוצאות”, כפי ההגדרה הפרוזאית של לשון־החיים. ואטצל הנער החוור יוצא לבקש את הצדק, את האמת – וכשהוא מוצאו אין עוד צורך בו: מאוריציוס קפץ מן הרכבת לתוך המים…

ווארשואר־ווארמה – זהו וואסרמן, כפי שהוא כיום במסווה־החיים; מאוריציוס – אף הוא וואסרמן הוא, כפי שהיה טוב לו אולי להיות, סובל עם הסובלים; ואטצל אנדרגאסט – ווסרמן היהודי הוא, הנבואי, הראשוני, ואף־על־פי שמסר – למען התכחש – את התפקיד הזה לנער הגרמני מבני־בניו של הגזע האריי הטהור…

אין מפלט. רק הוא בכל גלגוליו משווע כאן. והשוועה גדולה ונאמנת.

[תרצ"ד]