את חבורי הראשון כתבתי בהיותי בן חמש. אז לא ידעתי עדיין אותיות הכתב וכתבתי באותיות של דפוס. וזוהי הסבה שעוררתני “למשוך בשבט סופר”.

יום הכפורים היה לי לחג יפה ונכבד: “לחדר” לא הולכים ואמא עוד נותנת חתיכת “סֻלָם”¹ עם קֻרקבן. והנה אחר האכילה בברכת המזון קמה לפני קושיה עצומה: למה לכל חג ומועד ואפילו לראש חדש, שאעפ“י שהולכים בו לחדר ואוכלים בו אותו הפת הקיבר עם מי הגריסין של כל ימות השנה, קבעו “הרחמן”, וליום הכפורים – זה החג הגדול, שאין הולכים בו ל”חדר" ועוד אוכלים סולם עם קורקבן – לא קבעו “הרחמן”? אחר כך מצאתי, כי זהו מפני שהגדולים מתענים ביום הכפורים, ולכן לא קבעו בשבילו “הרחמן”. נתפעלתי בעצמי מהתירוץ הנכון שעלה על לבי ורציתי להשאירו לזכרון, שלא יצטרכו אחרים לעמול על פתרון השאלה החמורה הזאת, ולפיכך מיד אחר הבדלה במוצאי יום הכפורים הוצאתי את הספר ברכת המזון של אמא וכתבתי שם מן הצד באותיות של דפוס עם נקודות: “אָם יום כפור זֶגְמֶנִט “הרחמן” וַיְלֶ מִיפַסְטָך”, כלומר: ביום הכפורים אין אומרים הרחמן מפני שצמים.

כפי שהקורא רואה נצנץ בי גם בקטנותי אותו הסימן המובהק שיש בסופר העמל להאיר את עיני הקוראים.

והלואי שיהיו כל הספרים מכוונים אל האמת, לא פחות ממה שכונתי אני בחבורי הראשון.

הספור הראשון שלי, כמובן, בא אחרי התפתחות ידועה. ואולי בדוחק היה אפשר גם לקבעו בדפוס. אבל מזלו גרם לו שיאבד מן העולם, ובדיעבד, כמובן, לא כדאי להצטער על זה.

אולם חושב אני, שכדאי למסור פה את הפבולה שלו.

צעירה אחת יפה שרתה בבית עשיר אחד. בן העשיר, בחור יפה וריק פתה אותה, והיא נתעברה. כשנודע הדבר לאשת העשיר, מיד גרשה את “המופקרת” מביתה. העגלון, שהיה מוליך נערות ממין אלה מליטא לערי רוסיה הפנימית, הוליך את הצעירה הזאת למוסקבה ומכר אותה לאיש צבא יהודי משוחרר. היא לא כחדה מקונה את אסונה, אך הוא נאות בכל זאת לקחתה לאשה ולקבל את בנה ולחנכו כבנו. הבן היה דוקא נער מצוין בכשרונותיו, גמר את הגמנסיה ונכנס לאוניברסיטה. ובביתו של איש הצבא הזה שכרה חדר צעירה אחת, שבאה מליטא ולמדה בקונסרבטוריה. הצעיר והצעירה נתודעו זה לזה והתחילה ביניהם הכרות רגילה, שכמעט עברה למדרגת אהבה. אך לאם הצעיר נודע כי הצעירה היא בת אהובה הראשון ואחות לבנה, והיא מהרה לגלות את סודה לבנה שלא יבואו לידי עבירה.

כשהראתי את הספור להד“ר קולישר, אמר לי, שהוא אמנם איננו מומחה בבלטריסטיקה, ואולם, לפי דעתו, לא נכון לתאר את ה”ממזר" בתור אדם המעלה. ואנכי דנתי את ספורי יחד עם ה“ממזר” לשרפה…

אולם דעתי לא נשתנתה גם אחרי שרפת ספורי: לבי תמיד מתמלא רחמים לצעירות הנכשלות, כי סוף סוף כשלונן בא בלי ספק ע"י רגש אהבה עמוקה, שמביאה את האשה לידי שכרון, עד שאיננה יודעת לתת חשבון לנפשה על מעשיה. לא כן הגברים: הם על פי הרוב מכשילים את הנשים לא מתוך רגש אהבה, אלא מתוך ריקניות ובטלה, שמתירות לו להשתמש באדם, כמו בכלי חרס, ואיננו דואג כלל לתוצאות מעשיו…

־־־־־־־־־־־

פרנסתי היתה קטנה מאד גם בעיר הגדולה מוסקבה, וגם קשה היתה ביותר. צריך היה לרוץ מזאראדיה למישצנסקאיא ומשם לטוֶרסקאיא והכל בשביל איזה פרוטות, שאחר גמר החודש לפעמים לא נפרעו. הביתה יכולתי לשלוח רק רובלים אחדים. ומשום כך, כאשר נזדמן לי למצוא מצב מלמדות קבוע בויאזמה (פלך סמולנסק), עזבתי את מוסקבה ונתישבתי בויאזמה. הפוליציה העלימה עין ממני ויכולתי לשבת שם בלי מפריע.

ע“פ המנהג הקבוע ה”רבי" (כלומר: המלמד) אוכל חדש, חדש בבית כל אם, מלבד מה שהוא מקבל בכסף.

זכורני שחודש אחד אכלתי בבית איש אחד שעבד בצבא ניקולי הראשון. המפרנסת היתה אשתו מלכה, כי האיש בעצמו היה כמעט חסר דעה, וכמעט תמיד שכור, ובכל זאת היתה האשה חולקת לו כבוד גדול ומפקחת עליו שלא יחסר לו כלום בזמנו. ואמנם מעלה יתרה היתה בו – נאמנותו לדת־ישראל. כל קולא במנהגי הדת היתה באה כחנית אל קרבו וכדוב שכול היה מתמרמר נגד המשנים מהמנהגים המקובלים. פעם אחת התנפל עלי בקצף נורא על ששלבתי את אצבעות ידי ביום השבת. לפי דעתו, זהו סימן של עצבות ובמעשה זה מחללים את השבת. אנכי כבר ידעתי שאי אפשר להוכיח לו, כי טועה הוא, וע"כ מהרתי לקבל עלי, כי לא אוסיף לעשות עוד כדבר הזה.

אעפ"י שסבל הרבה מפקידי הצבא בכל ימי עבודתו הארוכה, בכל זאת היה מזכיר את השרים ביראת הכבוד. אלה היו גנרלים! – היה הוא מספר בהתפעלות – ממבטיהם היו כולם נופלים כזבובים. הם ידעו איך לנהל את הצבא. אמנם הם היו מלקים כדבעי, אבל כידוע, בלי זה אי אפשר. גם המלמד כשאינו מלקה, לא יצלח למאומה, ומכל שכן שר צבא…

לו היה בן משומד שהיתה לו אחוזה קטנה קרוב לויאזמה. את פני אביו אסור היה לו להֵראות, ורק בשעה שלא היה האב בבית, היה הבן סר לפעמים לבקר את אמו ואת אחיו. ומביא להם איזה מתנות מיבול אדמתו. אצל האם גברה, לפי הנראה, אהבתה לפרי בטנה על אהבתה לדת ישראל. והאחים לא היו קנאים. לא איכפת היה להם אם אחיהם המיר את דתו…

בשבתי בויאזמא מצאתי חבורה של רעים. אחד מהם היה איש נפלא, ה' סנדר מרגולין. הוא ידע את הספרות הרוסית וביחוד אהב את הכימיה ואת המיכניקה. הוא היה משרת אצל נוצרי אחד באוסם של יי“ש וקבל 25 רו”כ לחודש ובקבוק יי“ש בכל ערב שבת. הנוצרי עשה עושר רב ע”י גנבת מכס, אבל היהודי חי בדוחק גדול והיה נאמן לאדוניו ככלב. ופעם היתה איזו מריבה בינו ובין אדוניו. אז אמר לו האדון: אנכי הלא מאמין בך. והיהודי המשרת ענהו: ואיזו תועלת יש מזה שאתה מאמין בי? אל תאמין! משכרו המועט היה חולק לקנות ספרים יקרים ולעשית נסיונות.

כשמת אדוניו נשאר האיש בלי משען לחם ויצא לגור באורשה (פלך מוהילוב) וימת שם בעוני ולחץ.

עוד ידיד צעיר היה לי ה' זרחי. הוא היה תלמיד של הגמנסיה במחלקה הששית. אולם באותה שנה קרה לו אסון. צעיר אחד עני בא ונכנס גם הוא אל הגימנסיה. זרחי תמך בו בכל כוחו. הוא היה מאסף נדבות ומספיק לו כל צרכיו. אך הצעיר הזה לא הסתפק בזה ובקש דוקא להתנצר, כדי שיעלה פתאום לגדולה ע"י איזה “אב־טובל” עשיר. כשנודע הדבר לזרחי, מהר ושלח תלגרמה להוריו, והם באו ולקחו אותו מויאזמה והשיבוהו לעירו. אך כעבור איזה חדשים רימה את הוריו, וישב לויאזמה וקבל עליו את הדת הנוצרית והלשין באזני הדירקטור על חברו שהניאו מהתנצר, וזרחי נאנס לעזוב את הגימנסיה.

עוד ידיד אחד היה לי צעיר חביב, ישראל קרימשוב, שידע היטב עברית, ונכנס אז לגימנסיה למחלקה הששית וגמר אותה במדליה של זהב ואח"כ גמר את מחלקת הרפואה במוסקבה, והיה לרופא מצוין ומת בוילנא, ממחלת הטיפוס, שנדבקה בו ברפאו חולים.

בכל שבת ובכל יומא דפגרא היינו מתאספים יחד בדירתי הקטנה, שעמדה מחוץ לעיר במקום שוקט וירק מסביב לו, והשתעשענו בשיחת רעים ובעניני ספרות. עשינו יחדו חבורה וחתמנו לחצי שנה על “השחר”. והנה קבלנו מר' אברהם צוקרמן ז"ל לא שש, אלא ארבע חוברות: הראשונה, השלישית, הרביעית והששית. התחלנו לכתוב לו והרבה זמן לא ענה כלום ואחר כך זכינו לתשובה, כי כאשר נחתום על חצי השנה השני ישלח לנו גם את החוברות החסרות. ומובן מאליו, כי לא חתמנו, וזה גרם שהמעין של הספרות העברית נסתם ממני לזמן ארוך, והיינו שוברים את צמאוננו הספרותי רק בספרות הרוסית.

אז חתמנו על ה“רוסקי יֶבְרֵי” והתחלתי לשלוח בעצמי אליו איזה דברים. המאמר הראשון היה “להגנת המלמדים” שעליו חתמתי “לאדיער” ואח"כ איזה קורספונדנציות.

סוחר אחד ממוסקבה בא לויאזמה וקרא את הפליטון שלי ונתפעל מאוד והוא נתן תקוה בלבי כי העורך ליפסוקירוב במוסקבה, שהוא ידידו, יקבלני לעובד לו.

התקוה הגדולה, להיות עתונאי גמור, מלאה את כל לבי. המלמדות שהיתה בעיני לסמל העלבון, נחשבה עכשיו לי לתועבה. בקושי רב הבלגתי על קוצר רוחי וסיימתי את הקיץ. וכצפור שנשתחררה מכלובה, מהרתי לעזוב את ויאזמה ושבתי למוסקבה, מלא תקוות מזהירות.

אמנם מליפסיקירוב לא קבלתי כל הבטחה וגם הסוחר בעצמו הבטיחני רק שיהיה לי לעזר עד כמה שידו מגעת. אבל בעיני היה הדבר כל כך פשוט ובטוח. חשבתי שאני צריך רק לשבת בקרבת הרידקציה ואז ממילא הכל יהיה יפה.

העתון Hoвocти дня היה מכוון בשביל בתי המרזח, עממי פשוט. הוא אמנם היה נקי מהזוהמה של הקלריקליות ושל שנאת העמים האחרים, אבל בשאלות עולמיות, היוצאות מגבול החיים היום־יומיים, לא נגע. הצנזורה היתה חמורה מאוד וליפסקירוב יסד את העתון לשם עסק, ולא לשם איזה אידיאל שהוא.

ליפסקירוב זה היה מתחילה עוזר בעתון החשוך הרשמי Mock0вckЬıя вҌдoмocти של קאַטקוב. ועל פי השתדלותו של קאַטקוב ניתן לליפסיקירוב הרשיון להוציא עתון אעפ"י שלא גמר בית־ספר גבוה וישב במוסקבה בזכות של תעודת בעל מלאכה.

שכרתי לי דירה בביתו של פּליאקוב ברחוב טברסקאיא, כמובן, לא בבית הגדול, אלא בבית הקטן שבפנים החצר על יד האורוה, שבו ישב איזה סוחר עצים. על יד חדרי היה חדר אחד מיועד לבעלי העגלות הרוסים, מוליכי העצים. ובשני ישבתי עם אשתי ושלושת ילדי. בערבים הייתי שומע ספורי מעשיות עממיים, שאחד מבעלי העגלה היה מספר לחבריו. כמעט בכל ספור היה מתואר בתור “גבור” איזה גלח. ואיזה עוונות לא טפלו בו! שכרון, זמה, שוחד ורצח. אפשר היה ללמוד מזה עד כמה מכבד המון העם הרוסי את רבותיו הדתיים!…

נכנסתי אל הרידקציה. העורך קבל את פני בסבר פנים יפות. יעצני להסתגל אל עתונו. לראות איך שאחרים כותבים וללמוד מן המפורש על הסתום. הבאתי לו איזה ענינים כתובים, והוא קבלם והניחם בארון, בהבטיחי לקראם אחרי איזה זמן.

אלו היה ה' ליפסקירוב פחות מנומס, כי אז היה בודאי אומר לי: חביבי, אתה יהודי מכף רגלך עד ראשך, ומה לך אצל עתון רוסי עממי? ובכלל צריך אתה לדעת, כי להיות סופר תמידי במערכת, ובפרט להיות ריפורטיר, זהו כשרון מיוחד ואפשר מאוד שאתה, אעפ“י שכתבת כבר פליטון אחד או שנים בפחות או יותר כשרון, בכל זאת להיות סופר תמידי לא תוכל לא רק במערכת של “חדשות היום”, אלא אפילו במערכת אחרת. ואתה הלא יחד עם זה מבקש פרנסה. וע”כ תבקש לך פרנסה אחרת. ואל הספרות אולי תכנס לפרקים כאורח. אבל ה' ליפסקירוב היה איש מודרני, מנומס. וכחש את האמת תחת לשונו. ואנכי בתמימותי האמנתי, כי אוכל סוף־סוף להיות עוזר תמידי במערכת ולהתפרנס מעבודתי הספרותית. קויתי וסבלתי ועמי יחד משפחתי עד שבאו החיים והורוני דעת על פי דרכם בשוט של רעב.

ליפסקירוב זה, כנראה, היה איש לא רע לב. אבל החיים המקולקלים והסביבה קלקלו אותו, להתרחק מכל דבר אידיאלי וגם מעמו. וסוף־סוף כאשר התחילה הממשלה להציק ליהודים במוסקבה, המיר את דתו הוא ומשפחתו.

צריך הייתי לחפש שוב אחרי שעורים לפרנס את בני ביתי, אבל מצאתי אותם במידה מועטה מאוד. כשנולד לי בני אליהו לא היה לי במה להכין את הברית, לולי עזר לי דודי ר' יעקב ז"ל, שהיה סנדק אצלו.

ובתוך כך הפוליציה נגשה בי, שאוכיח לה שאני עוסק באומנותי (לי היתה תעודת אופה) עד שפעם כעסתי ואמרתי לשר הרובע: מה אתה רוצה ממני? אין לי עבודה. הרשות בידך לגרשני. ואנכי לא אצטער הרבה על זה, כי לא מצאתי כלום בעיר הבירה, מלבד רעב.

מאז חדל לנגוש בי והשיב לי את פספורטי.²

ומצבי החומרי הלוך הלך ורע. אנוס הייתי לעזוב את מוסקבה וללכת למקום אחר לבקש פרנסה. אך במה אסע? ומה לעשות עם ב"ב?

והנה באה חותנתי ז"ל מרומנובה למוסקבה, כי היתה לה מכה קטנה בלחיה. הכנסתי אותה לבית החולים. וקצת הכסף שהיה עמה לקחתי ממנה ושלחתי את משפחתי לרומנובה ובעצמי לקחתי להוצאות עד קלוּבה ויצאתי ממוסקבה בפחי נפש…

באתי לקאַלוגה וסרתי לבית המדרש. ואנה הייתי יכול לסור אם לא לביהמ"ד? בכיסי לא היה כלום, ובעיר אין גם אחד מכיר אותי. וקלוגה הלא היא עיר של נכרים, ואסור ליהודי להתישב בה.

ביהמ"ד היה רשותו של העשיר הישיש ה' זפרן. הוא היה מאנשי הצבא הניקולייבים המשוחררים ועשה עושר, ובעשרו נתן הרבה צדקה ובכלל היה מנהגו מנהג פאטריארך. בבוקר ביום הששי ניגש אלי ונתן לי שלום. שאלני כדרך יהודים למולדתי ולעסקי ואמרתי לו, שהנני נוסע בתור מגיד, והוא בקש ממני שאסעד אצלו בשבת, ואנכי כמובן לא סרבתי.

ואמנם נהניתי מאוד משולחנו, לא רק ממאכלים הערבים שכבר לא באו כמוהם לפי, אלא ביחוד מהפטריארכליות של הבית. השולחן היה ערוך, מנורות של כסף רבות דלקו עליו, בראש השולחן ישב הישיש היפה וסביב השולחן הארוך ישבו כל בני הבית והמשרתים היהודים. נתודעתי לעוד אנשים אחדים יהודים פשוטים שקבלו את פני באהבה ובידידות.

ביום לפני המנחה דרשתי בביהכ"נ. מלא הייתי אז רעיונות לאומיים, שקראתי בספרי סמולנסקין ועוד ואותם הריקותי לפני קהל שומעי כמו שיכולתי. וביום הראשון נתן ליה' זפרן שלשה רובלים ואסע לאורוֹל.

באורול לא מצאתי קבלת פנים ידידותית. שם היו פרנסי הקהלה אריסטוקרטים, שאינם הולכים לבית המדרש, ולעני שכמותי אין מקום להפגש עמהם. נכנסתי אל הרב המו"ץ, והוא אמנם הראה לי התקרבות, אבל להושיע לא היה יכול לי.

אז נמצא לי בצרה עזר מאחד מבני עירי רומנובה. זה היה דוקא יהודי פשוט, וכשנפגש עמי ברחוב שאלני ע“ד מצבי. מאוד לא נעים היה לי להשפיל את כבודי בפניו ולספר לו ע”ד מצבי האמתי, אבל הוא בא עמי בדברים וחקר ודרש עד שגליתי לפניו, כי עדיין לא אכלתי ביום ההוא. הוא תיכף הוליכני לדירתו והאכילני ונתן לי שני רובלים ואסע לקורסק.

בקיצור, איך שהוא הגעתי ביום הששי לבילגורוד ושם דרשתי שוב ונתקבלתי למורה ביתי בבית ה' ליב כצמן.

אז, אחרי חמשה ששה שבועות של נדודים, הרגשתי טעמה של שינה במטה מוצעה. וכשלמה מימון בשעתו הייתי גם אני יכול לקרוא בשמחה: "הלילה ישנתי במטה!.

בביתו של ה' כצמן מצאתי אוצר ספרים הגון, ועל פי עצתי הוסיף לקנות עוד ספרים. ושלש שנים ישבתי במנוחה והתפרנסתי בדוחק. יחד עם בני ביתי, ששבו אלי מליטא. לימדתי ולָמדתי. ה' כצמן ובני ביתו התיחסו אלי, כמו אל איש הקרוב להם, וגם אני אליהם. שלחתי משם ל“המליץ” איזה פליטונים שזכיתי לראותם נדפסים. ע"ד שכר סופרים לא פללתי ולא קויתי.

בשנה הרביעית חדלו בני ה' כצמן ללמוד. נאנסתי לקבל תלמידים שלא כפי רצוני. ושוב קצה נפשי במלמדות. בקשתי להתפרנס מיגיע כפי והייתי לאופה. עבודת פרך עבדתי אני ואשתי הראשונה הֶנְיָה לאה ז"ל. בכל יום היינו אופים לחם דגן וקצת לחם חטה והייתי נושא אני ובני ביתי לקונים יהודים ושאינם יהודים את הלחם האפוי. הייתי גם בוקע עצים ונושא מים, אך הפרנסה לא הספיקה גם להוצאות המועטות. הלחם שנאפה בנוסח ליטא לא מצא חן בעיני יושבי בילגורוד.

כשראיתי שאפית הלחם נוטלת את כל כוחי וכוח אשתי העלובה, שמתי פני שוב אל הספרות. היה לי כמאה רובל וגמרתי בלבי להדפיס ספור אחד, שהיה אצלי בכתובים. חשבתי שתיכף כשידפס הסיפור יקפצו עליו קונים ועל ידו יתוקן מעמדי. אבל הדפוס (מסרתי לה' א. צוקרמן שיהיה המו"ל) לא מיהר להוציאו עד סוף חורף תרמ"ב. ומצבי הורע כל כך עד שלא יכולתי לפדות את הספר, לולא בא ה' כצמן לעזרתי. אבל כשהוצאתי את הסיפור נתוספה לי עוד דאגה: מה אעשה עמו? והדאגה שהיתה לי – במה להחיות את נפשות ביתי – גם היא עמדה בתקפה.

אז עלה רעיון בלבי לתרץ שאלה אחת בשניה. אנכי אקח את ספרי ואחזור עמו על איזה ערים, כמו שנוהגים מחברים ואמכרהו לחובבי הספרות. מתחילה, אמנם רגש הבושה עצר בעדי מעשות את זאת, אבל אחרי כן חשבתי: במה גרועה סחורתי זו – הספרות – מככר לחם? הן ככרות לחם אי נושא ומבקש להן קונים, יהיו גם הספרים כמותן. וגם מה לעשות? צריך איך שהוא לפרנס את האשה והבנים. וצריך גם לבקש איזה מקום שאמצא בו פרנסה.

ואחרי הפסח יצאתי מבילגורוד וצרור ספרי בידי ואבוא לחארקוב.

הסיפור הזה היה “על הפרק”, שחציו בלטריסטיקה וחציו פובליציסטיקה. מלבד השפעת ספרו של סמולנסקין, שהתריז נגד ההשכלה, הלא גם בעיני ראיתי שההשכלה היא מבטח בוגד. בעת צרתי לא מצאתי כל עזר מצד המשכילים. כולם הביטו אלי בגאוה ובוז, בעת שהייתי טובע בעניות, ורק היהודים התמימים, שומרי מצוה, הם רחמוני תמיד וינהלוני בלחם. והרגש המר הזה שם בפי עטי דברים קשים נגד המשכילים וההשכלה, ביחוד נגד אלה המשכילים, הרומסים ברגל גסה את הרגשות הדתיים של נשיהם העלובות. שם הבאתי במשפט את רעיונו של לילינבלום בספרו “חטאת נעורים” על הנשואין ועונג חיי המשפחה.

מלבד זאת דנתי שם ברותחין איזה עשיר מכחש ואברך מתגנדר בלמדנותו.

בקיצור: אלו היתה לנו בקורת בודאי הייתי יוצא ממנה ב“שן ועין”, אבל להצלחתי איש לא הזכיר את סיפורי עד היום הזה ויכולתי לחזור על הפתחים בשלום, בלי מכלים דבר. ורק זקני, אבי אמי, ר' יהודה לייב ע"ה, כששלחתי לו את סיפורי, ענני, כי אמנם הוא נהנה מכתיבתי בלשון הקודש, אבל הלא יכולתי תחת זאת לחבר איזה ספר מוסר…

ואנכי אמנם חברתי בזמן ההוא גם ספר מוסר בשם “מעגלי צדק”. רציתי להסביר לעצמי מוסר היהדות מהו, ולכן עברתי על כל ספרי האגדה והוצאתי משם את למודי המוסר וסדרתים למחלקותיהם והרציתים בשפה תנכ"ית.

יותר משנה עבדתי על חיבור הספר הקטן הזה. ואולי היה יכול להביא איזו תועלת, אבל שגיאה היתה עמדי, ששניתי את שפת המקור העשירה והחלפתיה בשפה קלסית מזויפת.

בהיותי בחארקוב התאכסנתי בבית הישיש, ה' גורדון, שנכדו למד אצלי בשבתי בבלגורוד, אשת ה' גורדון קבלתני בסבר פנים יפות. זו היתה אשה צדקנית. סטודנט אחד, שאבותיו היו בני עירה מליטא, אכל על שלחנה חנם. צער גדול היה לפעמים גורם לה, בבואו לאכול על שלחנה ביום השבת וקופסת הפפירוסים נשקפת מתוך כיס־בגדו, אבל היא לא הכלימה אותו ונזהרה גם מיסרו. היא היתה שבעת רצון, שהיא מאכילה איש עני וגם מצילתו מחטא אכילת טרפה.

בחארקוב נתודעתי לאיש מצוין, ר' יצחק אייזיק אייזנשטדט ז“ל, שהיה מנהל את בית המסחר של לוריה. הוא היה חובב ציון נלהב וגם חובב את הספרות ואת היהדות. בקרבתו מצאתי חזוק לרוחי הנלאה והנדכאה מעבודתי, עבודת הקבצנות… הוא היה מלפנים משכיל חפשי בדעות ובמעשים, אבל אח”כ נעשה ללאומי וגם לדתי קנאי, אך חיבת ציון וחיבת הספרות הכריעו על הכל.

כמה שלא חזקתי את רוחי לחשוב את עצמי לסוחר, לכל הפחות, כאותו הרוכל שמחזר עם קופתו על הבתים ומציע לקנות הימנו מחטים וסכות וחוטים וכדומה, בעומק לבי הייתי מרגיש תמיד איזה דכדוך נפשי, ובכל מקום שהיה לי ספק ספיקא אולי לא יקבלני האדון בסבר פנים יפות לא הייתי נכנס שמה. לא יכולתי להכנס. כמה שלא חשבתי על הנוסח: "הנני להציע לפני האדון הנכבד לקנות ממני את ספרי “על הפרק”, הייתי תמיד מגמגם ונכשל בלשוני, כובש את פני בקרקע ועומד ככלי מלא בושה וכלימה.

עברתי על ערי פולטבה, קרימינצוג, ייקטרינוסלב, חרסון ועל חצי אי קרים. הנסיעה חזקה את בריאותי שהתמוטטה מאד. עושר מ“מסחרי” לא עשיתי, כי לא עמדתי על המקח. כמה שנתנו לי קבלתי בתודה, אבל החייתי את נפשי ושלחתי גם לבני ביתי למחיתם. ובתוך כך גם חפשתי לי מקום עבודה, להתיישב בו.

והנה באתי לאודיסה, ושם מציתי את קובעת כוס התרעלה… כשנכנסתי “לאחד העם” והצעתי לפניו את ספרי אמר: הא לך רובל ואת ספרך לא אקבל, מפני שבזה שאתה מחזיר על הפתחים עם ספרך הנך מבזה את הספרות. אנכי הרגשתי, כי אמנם אמת בפיו, אבל בקרב לבי ידעתי כי לא לבקש תענוגות אנכי מחזיר על הפתחים עם ספרי העלוב… התחזקתי ועניתיו: את ספרי הנני נותן לאדוני במתנה, וכסף לא אקבל ממנו.

בימי שבתי באודיסה הייתי כמה פעמים אצל “אחד העם” ואחר איזה זמן היינו לידידים. אך על אודות זה – להלן.

וכן היה כשבאתי לפני הד"ר ל. פינסקר נתן לי רובל אחד וגלה למוסר אזני: “במה האדון עוסק?” – אמר אלי בתוכחה גלויה. – “הלא יותר טוב היה לך ולעולם כולו אלו היית סדלר. אנכי נותן לך רובל, אבל לי אין כל צורך בספרך, מפני שאיני זקוק כלל לשפה העברית”.

אנכי הבנתי, כי גם הוא צדק. באמרו שאין לו חפץ בספרי, אך מה אעשה אני? שלא לקחת את הרובל? ובמה אפרנס את עצמי לעת עתה ואת בני ביתי? כמה הם הנותנים ואינם מבזים? רבים מבזים ואינם נותנים אלא פרוטות אחדות, או גם לא מאומה. לקחתי את הרובל בהכרה שלמה של שפלות, של בוז, הייתי בעיני כתולעת נרמסת, ואלך.

כך עברו עלי ימי הקיץ. הרבה סבלתי בימי מסעי, אך גם הרבה למדתי. וסוף סוף חזקתי את בריאותי. ובתוך כך נודע לי, שבפולטבה דורשים מורה לתלמוד־תורה ויש תקוה, כי יבחרו בי. אנכי חפצתי מאד להכנס בתור מורה למוסד צבורי, שלא אהיה תלוי בדעת אבות התלמידים. שם קויתי למצוא שכר וגם קורת רוח בעבודתי. שבתי לר“ה תרמ”ח לבילגורוד ובצום גדליה שמתי פני לפולטבה, פנינת הדרום, הטבולה כולה בגינות ופרדסים.

באתי לפולטבה ושתי קופיקות בכיסי. התאכסנתי ברחוב “הדרך החדשה” אצל ר' קלמן חזן־משנה. יהודי קטן, בעל פאות ארוכות, שבצאתו החוצה היה קושר אותן על קדקדו מתחת למגבעתו החמה והשעירה. בלילות היה עורך “תקון חצות” וקורא זוהר ותהלים. ולמרות למדנותו וחסידותו היה תמיד מתקוטט עם אשתו הזקנה, שהיתה דוקא אשה כשרה ומקפדת על הנקיון באופן אידיאלי. והקללות והצעקות היו מחרישות את אזני.

הוא היה יוצר דרשות. ו“פנינה” אחת מדרשותיו הנני להציג פה: “ומציון יסעדך” – “יסעדך” מלשון סעודה. כלומר כשאתה יושב לסעוד אז “ומציון” – תברך ברכת “המוציא”…

ראשית כל הייתי צריך לפנות אל ר' חיים צ’ריקובר גבאי התלמוד תורה שאליו נתן לי אחד מכתב המלצה.

אבי ר' חיים זה, ר' מיכל, היה לפנים מורה בבית הספר אשר לממשלה. ר' מיכל היה איש חפשי בדעות, ובנו ר' חיים, להפך, אדוק מאד. הוא איש עשיר, בעל צדקה, מכניס אורחים, ועסקן גדול בכל צרכי הצבור. את הספרות העברית הוא אוהב באמת ובאוצר ספריו נמצאת כמעט כל הספרות העברית החדשה ומכבד הוא את הסופרים העברים, אעפ"י שאיננו תמים דעים עמהם במה שנוגע לדת.

הוא קבל את פני בסבר פנים יפות והשתדל בעבורי שיקחוני לתלמוד תורה. ראש התלמוד תורה היה הרב ר' יעקב מרדכי בזפלוב: חסיד גדול ומופלג ביראת שמים ובשנאת הבצע. בטרם קבלו אותי שאל על אודותי את פי הרב ר' יחזקאל ארלוזורוב מחארקוב, והלז כתב על אודותי דברים טובים, ובכן נתקבלתי למורה בתלמוד תורה בשכר עשרים וחמשה רובל לחודש. עד שתבוא אשתי וב"ב מבילגורוד בקשני ר' חיים צ’יריקובר להתאכסן בביתו. וכמובן, קבלתי את הצעתו בשמחה, כי הישיבה באכסניה שלי היתה קשה עלי מאד.

אחר חג הסכות נכנסתי אל התלמוד תורה.

התלמוד תורה היה בבית, שמלפנים היה בו מרחץ צבורי. בית גדול ורחב ורק חמשה חדרים ממנו נתקנו בשביל התלמוד תורה. רק חדר אחד היה בו יבש ומואר כל צרכו, ובו בחרתי לחדרי אני, וארבעת החדרים האחרים היו מלאים טחב, ובאחד מהם היו הקירות ירוקים מטחב עד החצי. שם למדו חברי.

שאר ארבעת המלמדים היו יהודים פשוטים. הזקן שבהם ר' חיים ליב, היה כבן ששים, מלמד חומש. הוא היה דייקן, לפי הבנתו, בתרגום המלות ומסביר כל דבר בהסברה גמורה בלי כל בושה ובלי כל אסטניסות, ואפילו אותם הדברים שנקראין ולא מתרגמין. הוא לא היה מרבה להכות את הילדים, אלא צובטם, ורק לפעמים היה חובט בשבטים. הוא היה מקבל 18 רו“כ לחודש ומהסכום הזה הספיק במשך עשרות שנים לאסוף כשבע מאות רו”כ והיה נותנם בנשך.

השני היה ר' בריל. הוא היה, לפי הנראה, מלפנים קצת למדן, אבל כבר שכח את תלמודו. אוהב את ה“משקה” והיה מביא את הבקבוק עמו וגומע ממנו לפרקים בעת הלמודים. בלמודים היה מתרשל ומשתדל לבלות איך שהוא את הזמן, ביחוד במקטרתו שממנה היה מעלה עשן מחניק וממלא את כל החדר. הוא היה מלמד עברי וגם חוֹמש ותלמידיו לא ידעו כלום.

המלמד השלישי היה אברהם חיים, בעל זקן גדול, תמים ומתון בכל הליכותיו. הוא היה מומחה בהוראת הקריאה, לקרות לפי הנגינה הנכונה עם שוא נע, ודגשים וכדומה. אולם אחרי שהיו לו תלמידים רבים ומלמד את כל אחד ואחד לעצמו, ע"כ התנהל העסק בכבדות ורק אחרי שנתים־שלש שנים סגלו התלמידים לעצמם את הקריאה הנכונה.

כמו חי הוא לנגד עיני: יושב הוא ר' אברהם חיים כל היום על הספסל. פניו כמושים ודומים למראה עפר, וזקן גדול מכתיר אותם ועל ידו ככר לחם, סכין, צנון ומעט מלח בנייר, ותלמיד אחד קטן יושב. ור' חיים אברהם פורס במתינות מן הלחם וחותך מן הצנון חתיכות, חתיכות קטנות. שם במתינות את הלחם בפיו ואחר כך טובל את הצנון במלח ושם גם כן במתינות אל תוך פיו ולועס לו במנוחה, והילד הקטן קורא לו כצפור: “בָ־רוּךְ שֶׁ־אָ־מַר” ובזמן שהילד לא הדגיש היטב את השין היה ר' חיים אברהם מרמז לו שיחזור שנית והוא חוזר ושונה ומשלש, עד שיצא ברור מפיו. ואחרי רגעים משיב את התלמיד הקטן למקומו ולוקח על פי הסדר תלמיד אחר. והשאר יושבים להם במנוחה. פני הרבי הקודרים היו, לפי הנראה, משפיעים על הילדים, שישבו כחנוטים כל היום בלי כל תנועה, וצחוק – קל וחומר. ור' חיים אברהם יושב לו כך כל היום ולועס לו במתינות את פתו ואת צנונו הטבול במלח כמפצח גרעינים מתוך בטלה והלמוד בתוך כך מתנהל לו לאטו, בדרך כבושה וישרה, כסבוב של הגלגל הגדול ברחיים של מים. במתינות ובמונוטוניות, המגיעה עד לידי המתת כל רגש.

הרביעי היה ר' אברהם קיילין, איש שהיה יותר סרסור ממלמד. ורק על פי איזה מקרה נתמנה למלמד.

למורה שפת המדינה נתקבל לפני איזה זמן ר' מרדכי קירשבסקי (אזרחי). שעלה מהרה לארץ־ישראל, ה' יאריך ימיו. על ידידותנו והתקשרותנו יחד בחבת ציון כתבתי במקום אחר.

מרהיטים ומכשירי למוד – אין מה לדבר: מזה לא היה זכר. את השלחנות והספסלים היו שואלים מבית הכנסת, שולחנות שהיו מתנועעים וחורגים, והספסלים היו גבוהים וארוכים.

לעשות איזה סדר שהוא בתוך אנדרלומוסיה זו, כמובן, לא היתה כל אפשרות. ומלבד זאת באמת לא שמו עלי, אלא קצת השגחה, אבל לא להביא שנויים. אחראי הייתי רק בעד החדר שלמדתי בו אני. ומה עשיתי? בחרתי את הילדים, שמצאתי בהם איזה כשרונות ואאספם אלי, ללמדם לפי בינתי, כדי שלא יאבדו המה כחבריהם, תחת יד המלמדים הנבערים. חלקתי את “חדרי” לשתי כתות ולפרקים נתתי לגדולים שיחזרו עם הקטנים, ובאופן זה הצלחתי אמנם: התלמידים שלי ידעו את השפה עברית ואת התנ"ך. מלבד זאת הקדשתי שעה אחת ללמד את הכתיבה לתלמידים שלומדים בשאר הכתות. בשעה האחרונה שלפני הצהרים היו באים כשבעים ילד ללמוד כתיבה בז’רגון (בשביל שיוכלו להשתמש בזה בחיים) ומה רבה היתה שמחת הילדים בשעה זו, ובאיזה חשק עסקו בכתיבה! להרבה לא היה מקום אצל השלחנות, והיו עומדים על ברכיהם וכותבים על הספסלים וגם זה היו מקבלים באהבה.

מי שלא ראה את השמחה ואת החשק של התלמידים הקטנים בשעת הלימוד הזה לא ראה מחזה נהדר בפנימיותו מימיו, למרות שחיצוניותו היתה כל כך לקויה.

בתלמוד תורה הכרתי לדעת את העניות היהודית. אמנם בפולטבה היתה הפרנסה מצויה. נמצאו גם עשירים בעלי מיליונים, וצרכי אוכל נפש גם כן היו זולים. ובכל זאת נמצאו אומללים ובמספר הגון שלא היו יכולים מאיזו סיבר למצוא פרנסה. והם בעלי מלאכה, שאינם יודעים את מלאכתם; סוחרים פעוטים, שאין להם במה לסחור, אלמנות, מטופלות במשפחות וכדומה. ראיתי ילדים מאחרים לבוא לבית הספר, מפני שלא היה לחם בבית ואחרים היו יושבים רעבים. כמובן, כשנודע לי הדבר הייתי ראשית כל ממהר להאכילם, הייתי נותן להם בהלואה איזה פרוטות לקנות לחם, ותמיד היו משיבים לי. אבל לא קשה היה להבין, כי דבר שאי אפשר הוא, להשביע את התלמידים במזון רוחני בשעה שקיבתם ריקה ממזון גשמי. מלבד זאת קשה היה לראות את הילדים חצים ערומים. היו כאלה שלא היתה להם כותנות.

העירותי את אוזן הגברים וביחוד את ר' חיים צ’ריקובר והחליטו לתת לרעבים בכל יום אוכל: לחם וחתיכת דג מעושן לכל הפחות, להשתיק את טענת הקיבה. כן התנדבו אחדים בד לכתונות. אבל כל זה היה בלתי מספיק ובלתי מסודר. צריך היה לדאוג בשביל זאת, שהקהלה תספיק את כל הדרוש במועדו ובזמנו.

בזמן ההוא בא לשבת בפולטבה על כסא הרבנות מטעם הממשלה ה' אהרן גלייזר, חתנו של הסופר ה' אליעזר צבי הכהן צווייפל. והוא איש חרוץ ועסקן צבורי מטבעו. ידע עת לכל חפץ, לקחת את לב העשירים, שיפתחו מעט את ידם הקפוצה.

היתה בפולטבה בימים ההם חבורה קטנה של צעירים שעסקו בתמיכת עניים. הצעירים ההם החליטו ליסד בית תבשיל בשביל תלמידי התלמוד תורה, להאכילם בבוקר תה עם לחם בעד קופיקה אחת וארוחת הצהרים בעד שתי קופיקות, ומי שאין ידו משגת לתת גם את הסכום המועט הזה לפטר מתשלומין לגמרי. הרב גלייזר התענין בדבר הזה והמוסד הזה נוצר.

והצעירים עסקו במוסד הזה בחיבה שלא ראיתי דוגמתה.

אולם התלמוד־תורה בעצמו לא היה עדיין מאושר מטעם הממשלה. פעם אחת נכנס במקרה שר השוטרים אל התלמוד־תורה, וראה והנה מוסד חינוכי לפניו. שאלני מה זה והסברתי לו כי זהו מוסד בשביל בני העניים שלא ישוטטו בחוצות. וכמובן, צוה לגרש את התלמידים ושלא יפתחו עוד את התלמוד־תורה בלי רשיון. אמנם ממחרת הלך אחד הגבאים אליו ובקש ממנו, כי יעלים עין מ“סוררים”, והוא הבטיח, והתלמוד־תורה נפתח שוב. אבל לי גרם הדבר צער גדול, כי קהילה גדולה וחשובה כקהילת פולטבה תהיה תלויה בחסד של איזה פקיד. הדבר הזה היה לחרפה ולבושה לכל הקהילה. ואנכי הרגשתי בחרפה זו…

וביחוד חרה לי, כאשר בא פעם סגן פקיד הרבע לחצר התלמוד תורה, והנה גם הוא צוה ויפזר את התלמידים לכל רוח. גם אז מיהר הגבאי של בית הכנסת, ה' ד. הורנברג, שהיה חשוב בעיני הפקידים, ועמד במקום שעמד וסגן הפקיד נאנס להעלים עין מהת"ת.

גבאי התלמוד תורה היו נותנים לילדים עניים מגפים לימות החורף. פעם אחרו לתת את המגפים והחורף בא. הילדים התאוננו באזני: מתי סוף סוף יתנו לנו מגפיים? וילד אחד בן־עשר ענה: הם יתנו מגפים לחג הפסח. למה לחג הפסח? שאלתיו. – מפני שלחג הפסח נאמר “נעליכם ברגליכם”…

בזמן ההוא נשא אחד מגבאי התלמוד תורה, העשיר דוד בן משה מולדאבסקי את אשתו השניה ציפה, בת הרב ר' פרידמן מקארלין. והוא נדב שלוש מאות רובל לתלמוד תורה לקנות נעלים. השמחה היתה רבה מאוד בין הילדים וגם אני שמחתי בתוכם, כי צר היה לי מאוד לראות אותם באים כמעט יחפים בימי בוץ וקור. אז כתבתי מכתב תודה ועליו חתמו כל הילדים שקבלו מגפים מנדבת מולדאבסקי ושלחתי ביד שני ילדים אל הנדיב והוא קבל את הצירים בחבה ונתן לכל אחד מתנה חצי רובל. הדבר הזה אולי השפיע עליו וביחוד על אשתו כי הזמינו אותי לתת שעור בביתם. ונעשיתי יוצא ונכנס בבית העשיר הזה.

והנני לתת בזה תאור האיש הזה.

דוד בן משה מולדאבסקי היה יליד יקטרינוסלאב לא מבני עשירים. היו לו כעשרת אלפים רובל ובמשך איזה עשרות שנים נעשה למיליונר. היו לו בפולטבה שתי טחנות שהוציאו בכל יום עשרת אלפים שקי קמח חטים (כל שק 5 פוּדים = 35 רוטל). צריך היה לאסוף את החטה ואח“כ למכור את הקמח בכל תפוצות רוסיה זולת זאת היה לו בית משרפות יי”ש. ובשנת התשעים קנה אחוזה גדולה בפלך חארקוב.

הוא היה יהודי פשוט, התנהג בפשטות. ונפלא הדבר שהאיניציאטיבה שלו לא ידעה גבול וגם הבין לנהל יפה את העסקים הרבים והמסובכים בכשרון לא רגיל ומשך אליו בתור פקידים אנשים יהודים אינטלגנטים, ביניהם היו מעסקנים ציוניים כמו ר' צבי השמשי (שימשליביץ), ר' אברהם חייקין, קאצ’וב ועוד. הוא בעצמו אמנם היה רחוק מחבת ציון, אבל חובבי ציון לא היו פסולים בעיניו, ואדרבא הכיר בהם כי המה יוכלו להביא לו תועלת במסחרו.

אשתו השניה ציפה היתה אשה חכמה, יודעת עברית, רוסית, גרמנית, ולה בת מבעלה הראשון, ילדה בת עשר ואותה למדתי עברית.

עד היום אני תמה על הגאונות שהיתה ביהודי הפשוט הזה לארגן מסחר כל כך גדול ובאיניציאטיבה כל כך רחבה.

לפעמים הייתי אומר לו: ר' דוד! קנה בעד איזה 25 אלף רובל אחוזה בארץ ישראל. סכום שכזה הלא כאין בעיניך, עסקיך כאן בודאי שלא יסבלו מזה ויחד עם זה תקנה לך שם טוב.

– “דרעהט מיר ניט קיין קאפ” (אל תבלבל את מוחי), היה עונה לי בלשונו הגסה.

והוא אמנם הצליח: הוא מת מיליונר בטרם שנכנסו הבולשביקים. אבל תיכף אחרי מותו נכנסו הבולשביקים ולקחו את הכל. ואת אחד מבניו, היותר חרוץ, הרגו ואת אלמנתו היגלו מפולטבה, ומתה בקרים ונקברה בתכריכי הקהילה.

בין עסקני הציבור שהיו אז בפולטבה בימים ההם, מלבד ר' חיים צ’ריקובר, שהיה תמיד ראש וראשון בכל המוסדות הציבוריים וחשוב בעיני הכל, היה עוד עסקן, שעד היום קשה לי לעמוד על סוף דעתו. והוא – משה בן דוד זלנסקי. הוא היה נצר ממשפחה נכבדה. אבי אביו, או אחד ממשפחתו היה, לפי הנראה למדן מופלג ונדבן והשאיר בחייו או לאחר מותו מקום לבנין בית כנסת שנקרא עוד היום בית כנסת זלנסקי.

דוד בן משה היה לפי מדרגת השכלתו סגן פרוביזור. מהיהדות לא ידע כלום, מלבד לקרוא בסידור. ועסק בעריכת דינים, מלפנים בתור עורך דין פרטי ואחר כך כשנאסר על היהודים להיות עורכי דין פרטיים, היה בכל זאת עוסק בזה בתור מיעץ וכותב כתבי בקשה למקומות שונים. הוא ידע את כל החקים היטב וגם היה חריף מאוד למצוא אותו החק המתאים לחפצו. הוא היה גם דברן מצוין, וראש המדברים לא רק אצל היהודים, אלא גם בין אצילי הרוסים בכל חגיגה פומבית. הכל היו מפחדים מפני תער לשונו. הוא היה אוהב כבוד, וכמובן לא היה שונא גם את הבצע ואולם, כאשר התחילו להציק ליהודים ובתוכם נגעו גם בזכויותיו של זלנסקי, שללו ממנו את זכותו להיות עורך דין ואחר כך גם מהיות חבר בבית פקידות העיר וכדומה – לא המיר את דתו. אעפ"י שהיה רחוק מהדת לגמרי. למשל, הוא בעצמו לוה את בן אחיו המומר בלכתו לכנסיה לחופתו. יעשו אחרים מה שיעשו, אבל הוא בעצמו לא יַעשה כזאת לעולם, ואני בטוח, כי היה יכול גם למות על קידוש השם ולא היה ממיר את דתו. עקשנות יהודית שהיא למעלה מן הטעם… ורצונו היה חזק מברזל: כשהוא רצה משהו, אז לא היה דבר שיעמוד לו למכשול. כל עסקני העיר היו מפחדים ממנו, ומה שיעץ הוא, כולם הסכימו לו באונס או ברצון. ואולם לו לא היה די מה שהיו מסכימים לדבריו, אלא הוא בקש תמיד להשפיל את אחרים, לעקוץ, לרמוס, ולפיכך היה שנוא על כל העסקנים, אבל ההמון היה תמיד על צדו וחשבו למגנו. מעשרה קבין חוצפה שירדה לעולם לקח משה בן דוד, כמדומני, אחד עשר. כשהיו מתאספים לאספה כללית היה הוא כמובן, נמצא, קרוב למקום של היושב ראש וכשהגיע הזמן לבחור יושב ראש, והנה אחד או שנים ממעריציו קראו: משה בן דוד – יושב ראש! אז קם הוא כרגע ממקומו וישב על הכסא של היושב־ראש ואמר: ובכן אני נבחרתי ליושב־ראש, תודה, רבותי! האספה נפתחה… כמובן, איש לא העיז למחות כנגדו.

יותר מהכל היה מתנפל על המומר פ., שהיה גם כן אוהב להתעסק בעניני היהודים והיה נותן כסף לכל המוסדות. הוא היה באמת אוהב את עמו ורצה שיחשבוהו ליהודי בין היהודים, אבל הקריירה היתה יותר חשובה בעיניו. וגם לפי המבט של יהודים ליברלים אין הדת חשובה הרבה, והיו מומרים כאלה, ובתוכם גם ה' פ., שחשבו שבהמירם את הדת אינם מתרחקים מעם ישראל. וע“כ היה קורא תמיד את ה”ווסחוד" ושאר הספרות העברית הרוסית ונותן נדבות בעין יפה לכל צרכי בני ישראל והיה בא גם לאספות. אבל ה' דוד בן משה זלנסקי תמיד היה מתנפל עליו ומשים אותו כעפרא דארעא, עד שחדל ללכת לאספה שבה היה משתתף זלנסקי. ואני בטוח כי עיקר שנאתו לפ. היתה המרתו. הוא היה מקנא בו ושונאו כאחד. מאיזה טעם אי אפשר היה לו להתיחס בסבלנות אל מומריותו של פ., אולם שאר טובי הקהל, שמהם היו גם יראי שמים, לא חשבו להתרחק מפ., מפני שהוא מומר. אחרי שהוא נותן נדבות בעין יפה.

בכלל היו בפולטבה משומדים רבים, ונכדה אחת משוֹמדת היתה, למשל, מסיבה ב“סדר” בליל הפסח אצל זקנה היהודי. גם בני הגבאי של בית הכנסת הגדול, ה' הורנברג, שהזכרתיו למעלה, נשתמדו כולם (חתנו היה העורך דין המפורסם פיליפנקא, חבר דומת הממלכה).

כשעלה על דעתו של הרב גלייזר לבקש רשיון לפתיחת תלמוד־תורה, מצא התנגדות גדולה מצד האורתודוכסיה. ואז פנה אל זלנסקי ושניהם בחריצותם הצליחו להטות את הקהל לחפצם. וגם נמצא נדיב הוא ה' הורנברג, שנדב חמשת אלפים רובל לבנין הבית.

אנכי נלויתי גם כן אל המצדדים בזכות תלמוד־תורה רשמית, מפני שקשה היה עלי לסבול את אי־הסדרים ואת הזוהמה ששררו בתלמוד־תורה. ובתמימותי חשבתי, כי בתלמוד־תורה מאושרת יהיה הכל טוב ויפה. שכחתי כי תחת ממשלת הצַר אני, שע"י הרז’ים שלו הכל מתקלקל והולך לאיבוד…

בבואי לפולטבה נכנסתי לאגודת “בני ציון”, שבה מצאתי חבורה של ידידים יקרים, שנתקשרתי עמהם בקשר של אהבה ורעות, החיה בלבי גם בזמן הזה ולא תמוש ממני עד נשימתי האחרונה. כמעט כולם היו אנשים אינטליגנטים, לאומיים נלהבים ואנשים טובים. אליהם נלוו חברים אחדים מפרשצפינה, עיירה קטנה סמוכה לפולטבה.

התנועה של חיבת ציון בימים ההם היתה בעיקרה תנועה דתית פרוגריסיבית. האספות היו תמיד בבית־המדרש זלנסקי. רוב החברים היו אנשים דתיים, יראי ה' באמת, וציון היתה משאת נפשם באמת. מזמן לזמן היו חברים באים לדרוש בבית כנסת זה או אחר, ולפעמים היה סר גם מטיף לאומי מיוחד למטרה של חבת ציון. מתנגדים לא נמצאו כלל לתנועה זו. ואפילו הרב ר' יעקב מרדכי, זה חסיד החסידים, לא התנגד לנו. ור' חיים צ’ריקובר היה תמיד אחד מן החברים היותר פעילים, ובכל אסיפה כללית היה דורש, כיד הדרשנות הטובה עליו. בכל ימי חג היינו מתאספים לשמוח יחד. והכל ידעו כי חובבי ציון יודעים לשמוח, כחסידים הראשונים בשעתם. הרעיון העיקרי שפעם בנו היה לצאת מהגולה, להסיר מעלינו חרפת העמים, להתישב בארץ אבותינו ואפילו להסתפק שם בלחם ומים, ובלבד לשבת שם כאזרחים.

מה שנוגע למעשה היינו ילדים גמורים. חפצנו לעשות ישוב בתחבולות ילדותיות כאלה: עשינו גורלות שלושה רו“כ הגורל ושלחנו שליח מיוחד לאסוף מנויים וחשבנו, כי באופן כזה נצליח ליסד מושבה בארץ־ישראל. אחרי איזה זמן הכרנו, כי זהו רעיון תוהו ואחרי שהפסדנו איזה מאות רובל נתבטל הדבר. ופעם התאספו כל אלה שהיתה היכולת בידם ונתנו כל אחד מאה רו”כ ובחרו בשני צירים: הרב ר' יחזקאל ארלוזורוב וה' דייכס מחארקוב, שיסעו לפריז ויציעו לפני הברון שהוא יקבל מידם את הכסף ויקנה בשבילם אדמה על שמו ואחר כך ישלמו לו קמעא־קמעא (זה היה אחרי שהברון קיבל איזה קולוניות תחת חסותו). והרבה לילות הוצאנו בויכוחים מעשיים איפה לבנות את הבתים ואיפה לנטוע את הכרמים… וחשבונות “מדויקים” עשינו כמה תכניס כל נחלה. היו בתוכנו גם חברים לאגודת האלף המינסקאית. הברון שהיה יותר מעשי ממנו, לא נאות להצעתנו ואגודת המתנחלים התפרדה.

ואולם אם במה שנוגע לענינינו המעשיים, היינו מגששים כעורים באפלה, מטעים את עצמנו ואת הבריות, אבל בעבודתנו הרוחנית הצלחנו הרבה. על ידינו התפתחה ההכרה הלאומית בין כל שדרות העם ובכל מקום שנכנסו “בני ציון” הביאו עמהם רוח חיים. לא רק מכובדים אלא גם חביבים היו “בני ציון” בעיני העם. ואמנם גם במוסריותם עמדו “בני ציון” הפולטבאים במדרגה רמה. כולם היו אנשים נאמנים, בעלי צדקה וחברים לכל דבר טוב ומועיל. מה שנוגע לעניני הדת, אמנם אדיקות יתרה לא היתה בהם, אך היהדות בכלל היתה יקרה בעיניהם. גם היותר חפשי לא היה פותח את חנותו ביום השבת (בפולטבה היו רבים מחזיקים את חנויותיהם פתוחות בימי השבת והמועדים). בפסח אכלו כולם מצה וכדומה.

בשנת תרמ“ט הדפסתי ב”המליץ" את הפליטון “שיחת מלמד”. וכעבור איזה זמן חברתי את הסיפור הקטן “ילדי העברים” שקבלתי בעדו בתור פרס חמישים רובל – זוהי הפעם הראשונה שקבלתי שכר סופרים.

ועוד גורם רוחני אחר השפיע עלי בזמן ההוא ונגלה אח"כ בעבודתי הספרותית, הוא זרם הסוציאליות.

צעיר אחד כבן עשרים בא אלי, בעל פנים דלים, קצר ראי, ראשו קרח ורק מעט שערות מדולדלות תלויות לו פה ושם, והביא לי מכתב המלצה ובמכתב נאמר, שהמוכ"ז מר ברוך סטולפנר, צעיר משכיל מהומיל וראוי להתקרבות.

קבלתיו, כמובן, בסבר פנים יפות. ובשיחתי עמו נוכחתי כי אמנם זהו צעיר בעל כשרונות מצוינים, וצנא מלא ספרא: ידע היטב את הספרות העברית וקרא כל מה שמצא ממנה באות נפש. אעפ"י שהספרות האירופית נראתה לי יותר יפה.

מהצעיר הזה למדתי הרבה. למרות חזותו הבלתי־נהדרה, הוא ידע והבין היטב את היופי שבשירה, ומשיחותיו למדתי להבחין בספרות היפה הבחנה יותר דקה מאשר היתה לי מלפנים, וגם הכניסני לתוך תורת הסוציאליות. הוא היה בוחן את עבודתי הספרותית: בזמן ההוא חברתי את ציורי “מאיר השמש” ועוד, ועל פי השפעתו כתבתי את הציור “בצל הכסף”. זהו הציור הסוציאלי הראשון בספרותנו. ואח"כ את האגדה “שילומים” ועוד איזה ציורים.

ומאותו זמן בא לפולטבה אחד מתלמידי טולסטוי – פיינרמן, שעזב את האוניברסיטה והלך ליאסני־פוליאנה וישב בבית הגרף שתי שנים ובעצמו המיר את דתו למען יוכל להפיץ את דעות טולסטוי בין האכרים הרוסים. אבל הממשלה, מיראה מפני האגיטטורים הללו של חברת “אי־התקוממות נגד הרע” צותה עליהם שלא יתישבו בכפרים. אכן הוא בא לפולטבה והתחרט על המרתו (כך אמר בפני ובפני עוד כמה מחברינו). הוא גם הראה לי מכתב מטולסטוי, שגם הוא התחרט על זה, שנתן לו עצה שאינה הוגנה כלל. “אנכי לא אסלח ע”ז לעצמי לנצח" כתב טולסטוי.

הוא ישב בדירה קטנה עם צעירה אחת בת ישראל, שישב עמה, כמובן, בלי חופה וקידושין והוליד בנים. ועוד בן היה עמו מאשתו הראשונה שגרש אותה מפני שלא חפצה לשבת עם איש שהמיר את דתו. לבושו היה כאחד האכרים וחי חיים פשוטים מאוד.

ההשפעה שהשפיע עלי פיינרמן בעת ההיא היתה עצומה מאוד. העבודה הפשוטה הכשרה היתה בעיני לדבר שבקדושה. היה זמן שחפצתי לעזוב את הכל ולמסור את עצמי גם כן לעבודה פשוטה. ואם לי לעצמי אי אפשר היה לעשות זאת מפני הנפשות התלויות בי, אבל את בני רציתי מאוד לחנך, שלא יהיו אינטיליגנטים, אלא עובדי עבודה פשוטה. ולכן מסרתי אז את בני צבי, נער בן שתים עשרה לבעל־מלאכה, לחרש נחושת, שהיה אומן גדול במלאכתו. האומן דרש שבני יאכל אצלו בימות החול, כדי שלא יבטל ממלאכה. כעבור איזה ימים נכנסתי בלילה אל בית האומן בשעה העשירית ומצאתי את בני יושב על הרצפה וממרק איזה מיחם ישן ומעיניו נוזלות דמעות. חכיתי עד שבא האומן ויסרתי אותו על שהוא רודה בבני בפרך. איני זוכר איזה אמתלה מצא לו, ואני יצאתי מהבית. אז נגש אלי מלמד אחד שדר באותו בית ואמר לי: אדון רבינוביץ, הוצא את בנך מהגיהנום הזה. זה לא מתאים לו כלל. שמעתי בקולו והוצאתיו משם ומסרתיו לנגר. אבל בני השתדל בכל יכלתו, שלא לדעת את המלאכה. והנגר, איש תמים וישר אמר לי: בנך לא יהיה נגר לעולם. אז שלחתיו לליטא לחותני ושם בדרך מקרה התחיל לנגן בכנור ואל הנגינה נמסר בכל נפשו.

זה הראני בעליל עד כמה שאסור וגם אי אפשר להכריח את הילד להתלמד דוקא דבר זה שאינו לפי נטית נפשו. ושבחינוך אי אפשר לכל אחד לנטות אחרי דעתו הפרטית והאידיאלים שהוא מציג לו. כי לא מה שיכשר בעיני המחנך יכשר בעיני המחונך.

בזמן ההוא חשבתי הרבה ע“ד גורל תלמידי הת”ת כשהם יוצאים לשוק החיים. הם לומדים אצלי, מתפתחים, קונים איזה ידיעות והשקפה לא־המונית על העולם ועל יחס בני האדם איש לחברו, והנה הם נמסרים אח"כ לבעלי מלאכה גסים, סובלים חרפה ולפעמים גם מכות. כמה קשים הם חיים שכאלה לצעיר שהוא בעל רגש וכמעט בעל הכרה מפותחת!…

פיינרמן היה נגר, נגר אמנם גרוע, אבל בכל זאת חשבתי שיותר טוב היה שהתלמידים הרוצים להתעסק בנגרות יבואו ללמוד את המלאכה הימנו. כי הוא הלא יתיחס אליהם יחס טוב וישר.

אז התחלתי להשתדל לפתוח מעין מחלקה של נגרות, ולמנות את ה' פיינרמן למנהל המחלקה. מה שהיה מומר לא היה יכול להיות למכשול בעיני, אחרי שהוא התחרט ע"ז ושב בתשובה שלמה. באתי בדברים עם איזה מעסקני הציבור והם הסכימו לדעתי ליסד מחלקה למלאכת הנגרות ולמנות את פיינרמן למורה.

פיינרמן היה חשוב מאוד בעיני האינטליגנציה הרוסית שבפולטבה. וביתו היה בית־ועד של חכמים וסופרים מהיהודים ומהרוסים ותמיד היו שם ויכוחים על שאלות שונות.

ביחוד היו הויכוחים מענינים מעת שבא סטולפנר לשבת בפולטבה. הוא הסוציאליסט, הרציונליסט, היה תוקף את פיינרמן בכל כוח הדיאלקטיקה שלו. ופיינרמן המיסטי הריביליציוני היה עונה על כל טענותיו בכשרון גם כן לא רגיל. ולסוף הויכוחים זה נשאר עומד על דעתו וזה על דעתו. “מה יש לי לדבר עם אדוני אם הוא איננו יודע את האלפא ביתא של האמונה?” – קרא פעם פיינרמן בסוף ויכוחו. ובכל זאת נשארו ידידים וברצון נפגשו תמיד יחדו לחזור ולהתוכח.

ע"ד כשרונו של ה' סטולפנר הנני להביא בזה מאורע אחד:

פעם נסע בספינה מקרימנצוג ליקטרינוסלב. שם ישב וקרא בברית החדשה. ניגש אליו כומר ושאלו: הלא יהודי אתה ואיך אתה קורא בברית החדשה?

שחק ס. ואמר: ומה אם יהודי אני?

– הלא אתם היהודים צלבתם את ישו.

– לא היהודים, ענה הוא, אלא הכמרים.

– איך הכמרים?

– ככה, הכמרים. ואם היה בא עכשיו, כי אז בודאי היו הכמרים צולבים אותו שנית הנה למשל הסטונדיסטים (כיתה דתית ידועה ברוסיה) חפצים ללכת בדרכי ישו ומי רודף אותם? הכמרים.

בתוך כך נקבצו הרבה אנשים סביבם ושמעו את הויכוח.

– הסטונדיסטים הם אנשים בלתי מוסריים, אמר הכומר.

– מה אתה סח, אבא! – קרא אחד מהאכרים הנוצרים – הלואי שהיינו אנו לא גרועים במוסריותנו מהסטונדיסטים.

– אבל אתה יודע – ענה הכומר הנעלב – שהממשלה אוהבת אותנו ואם הייתי רוצה, הייתי קורא לשוטר והוא היה מושיב אותך בבית האסורים.

– אמנם דברים שכאלה אתם יכולים לעשות, ענה ס.

וכל הקהל נתן בשחוק פיו.

בימי הבולשביקים היה ס. לפרופיסור לפילוסופיה בחרקוב ואח"כ במוסקבה.

*

המחלקה ללימוד המלאכה נפתחה בבית מיוחד ושם היה גם פנסיון בשביל התלמידים העניים. בית הספר היה כל כך חביב עלינו, עד שהתנדבנו אני ורעַי (ביניהם גם ה' מ. קרישבסקי) לבוא שמה לילה אחד בשבוע ללון עם התלמידים וללמדם לימודי היהדות – תנ"ך ועין יעקב וכדומה – או מהלימודים הכלליים. לבית הספר הזה היו מתנדבים גם מקרב הנוצרים. גם שר הפלך הנסיך טיוטישציב נטה לו רצון, והוא הבטיח שלא יפריע בעדנו. ובית הספר הזה היה גם בית ועד לאינטליגנציה המעורב והיו דורשים שם דרשות ועורכים ויכוחים.

היחס שבין היהודים ובין הנוצרים בפולטבה היה באמת יחס יפה.

ברצון הליברלים הרוסים ובהסכמת שר הפלך יסדו את החלק הבלתי אופיציאלי של העתון הרשמי “ידיעות מפולטבה” ושם דברו על ענינים צבוריים וכלליים. ונמצאו מבין האינטליגנציה הרוסית שעזרו בדבר הזה באונם והונם. אז השתתפתי גם אני בעתון הזה וכתבתי כמה מאמרים הנוגעים להטבת המצב החמרי של היהודים היושבים בפולטבה. ביחוד אני זוכר מאמר אחד גדול שכתבתי ע"ד ערך השפה העברית בבית־הספר העברי.

עמידתי לצד אלה שבקשו תלמוד תורה רשמית וביחוד עבודתי בפתיחת מחלקה לאומנות, שבראשה עמד המומר פיינרמן – הסירו מעלי את לברות האורתודוכסיה. אנוכי בעומק לבי הייתי מצטער על זה. אנוכי הרגשׁתי את הערך הפיוטי של הדת. גם בסיפורי “מאיר השמש” תיארתי דוקא איש אורתודוכסי בתור אדם אידיאלי – להיפך ממה שהיו נוהגים הסופרים המשכילים שלפני. אבל לא יכולתי להעלים עין מהחסרונות שבה. והחסרון היותר גדול – שאין האורתודוכסיה מתעוררת לחזק את מצבה ע“י אמצעים יפים ונאותים לזמנה. היא רוצה בחינוך דתי – טוב ויפה, אבל למה הזוהמה והבערות? מדוע לא נלמד מחומש בלתי קרוע ומלוכלך ובחדר לא מרופש ועל שולחנות וספסלים שאינם שבורים? ואיך הם סובלים מלמדים חסרי בינה שאינם יודעים כלל איך ללמד ונוסף לזה מתרשלים בעבודתם? כמה פעמים גליתי אזנם ע”ד הקלקולים שישנם בת“ת, ואף אחד לא התעורר לעשות איזה תיקונים שהם (מלבד ר"ח צריקובר, אבל גם הוא לפי הנראה, לא רצה להקניט את החברים ועל כן הסתפק בתיקונים מועטים). אמנם כאשר התחזקה בפולטבה המלחמה נגד האורתודוכסיה, התחילה האחרונה לותר, להסכים לבנין חדרים מרווחים ולמנות מלמדים יותר טובים, ובלבד שתהיה התלמוד תורה בלתי רשמית. הם חשו, כי כאשר תהיה התלמוד תורה רשמית אז לא יהיו הם בעלי המוסד, אלא פקידי הרשות. אבל הם אחרו כבר את המועד. הרב גלייזר, חניך בית מדרש הרבנים, עוד על פי הטרדיציה נמשך אחרי ה”רשמיות", ואנוכי לא יכולתי לסבול את העלבון, שכל פקיד בא ומגרש את הילדים וסוגר את התלמוד תורה.

בתוך כך נגמר בנין הת"ת שבו היו חדרים מרווחים ללמוד, אולם למשחקים, אולם לאכילה וחדר המורים. המלמדים הישנים קבלו איזה פיצוי קטן ועזבו בלב נשבר את מקומם שישבו עליו כעשרים שנה, ותחתיהם באו מלמדים מורים. כמעט כולם, מלבד המיוחדים לשפה הרוסית, היו אנשים שקראו ושנו. בראשם עמד אחד שגמר את חוק לימודו בבית הספר למורים שבז’יטומיר.

בשנים הראשונות הראו המורים חריצות רבה. כל אחד השתדל בכל כוחו להכניס כמה שאפשר יותר ידיעות בלבב התלמידים, אף אם לא תמיד בתחבולות פדגוגיות… האורתודוכסיה הקיצונית היתה נרגזת, לא מפני שבאמת היה איזה פסול בנו, אלא מפני שיצאנו מתחת רשותה והכנסנו מנהגים של הפסקות וצלצול הפעמון, וביחוד התקצפו, כאשר הצליח המנהל להנהיג חודש אחד חופש בקיץ. אבל הם לא יכלו לעשות כלום, מפני שהפקידות והאינטליגנציה היו על צדננו.

בעת ההיא נוכחתי שלב ה' פיינרמן איננו שלם עמנו. כשהיינו מתאספים אז היה מקריא כמעט תמיד איזו פרשה או פסוקים מהאיבנגליון. ניכר היה שיש לו נטיה יותר מדאי לנצרות ומבקש להטעים זאת באזנינו. זולת זאת, במחלקה שלמלאכה שכרנו מלמד אחד שילמד את הילדים פרק בעין־יעקב ובהלכה. המלמד היה יהודי פשוט זקן. כונתנו בזה היתה כפולה: אחת, שהילדים ילמדו קצת תורה ושנית, שלא יחשדו בנו, שאנו רוצים להטות את הילדים מדרך היהדות. הזקן היה גם ממונה להשגיח על כשרות האכילה.

כמלמד זקן היה מורה מ“עין־יעקב” על הסדר, מבלי השמט כלום. ופיינרמן היה יושב ושומע ואח"כ היה עושה את הלמוד הזה לחוכא ואטלולא. ראיתי ונוכחתי כי אי אפשר להפקיד את היהדות בידי מלמדים זקנים חסרי טעם, אבל יחד עם זה סכנה גדולה היא להקים מחנכים, הרחוקים מן היהדות לגמרי, ומכל שכן אם הם נוטים בלבם אחרי הנצרות.

צריכים היינו איפוא, לבקש מורה אחר למלאכה שיהיה קצת אינטלגנטי. וסוף סוף מצאנו בעל מלאכה הגון ויודע קצת בספרות הרוסית. הוא היה אוהב גם לכתוב הצעות וסתם מליצות במשפטים סבוכים ועל פי הרוב אי אפשר היה למצוא את נושאי המשפטים, ועל כן היינו קוראים לו בשם “נעדר הנושא”. זולת זאת היה איש ישר והעיקר – אומן ובלתי גס.

פתחנו בית־מלאכה חדש וכעבור איזה זמן העברנוהו לתלמוד תורה. ופיינרמן לא עזב את בית־המלאכה שלו וכאשר חסרו לו חברים משלמים מישראל, מצא חברים מן הרוסים שתמכו בו. ואולם, לפי הנראה, באה מלשינות לפטרבורג, כי בפולטבה מאספים אספות ודורשים דרשות בענינים מדיניים ושר הפלך מחפה עליהם, ואז שולח מפרטבורג פקיד מבקר, עשו חקירה ודרישה ונגמר בזה כי סגרו את בית־הספר של פיינרמן. וכעבור זמן קצר פטרו את הנסיך טיוטישצב ממשרתו, וחרותנו המועטה נגוזה ועברה.

ופיינרמן יצא מפולטבה ויתישב בייליסבטגרד. ובראותו כי לא טוב לפסוח על שתי השעיפים, ובפרט כשגדלו בניו וצריך היה לתתם בבית־ספר, ושם לא קבלו בלי תעודת לידה, אז הלך הוא ואשתו ובניו ויכנסו בברית הדת הנוצרים הפרובוסלבית.

בשנת 1893 מצאתי על שולחני נומר אחד מהז’ורנל השבועי הרוסי Бpaтckaя пoмщЬ (עזרת אחים) שיצא לאור בסמרה ע"י נשׁיא בית המשפט הגלילי אוסטימוביץ. על שער הז’ורנל כתוב באותיות עבריות “ואהבת לרעך כמוך” ובתוכו מאמר מאת העורך מלא שנאה ליהודים וביחוד למגדלי פאות. פיינרמן ספר לי כי ה' אוסטימוביץ הוא בעל אחוזה בפלך פולטבה והיה מלפנים ראש האצילים בפלך פולטבה וגם הוא איש ליברלי, כי הוא חתם על הפטיציה שנשלחה לאלכסנדר השני שיתן קונסטיטוציה לרוסיה.

איש ליברלי ושנאת ישראל – הדבר הזה היה מוזר בעיני מאד. חשבתי, כי זוהי רק אי הבנה והחובה היא להסביר לו ולהעמידו על האמת.

כתבתי לעורך מכתב ארוך ושלחתי לו. לא חשבתי שהוא ידפיס את דברי, כי בזמן ההוא לא היה הצנזור נותן רשות להדפיס דברים שיש בהם נגד הממשלה ונגד הדת הנוצרית, אבל הוא שלח את מכתבי להמשומד יוסף רבינוביץ מקישינוב, שיסד את הכתה “ישראל החדש” ואח"כ נעשה למיסיונר גמור. יוסף רבינוביץ זה ענה על מכתבי בסגנון של גלח שונא ישראל והעורך הדפיס את תשובתו יחד עם מכתבי (N^o98 – 1893 – 1894).

וזהו תרגום מכתבי:

הוד מעלתך, פרוקופי אדריאנוביץ!

באלה הימים קרני לקרוא את מאמרך “שיחת אחים” בעתון שלך “עזרת אחים” N^o N^o 78־79 שנה זו, שבו התנפלת על התלמוד ועל המחזיקים ביהדות, ביחוד אם הם מגדלים פאות.

פעמים רבות קרה לי לקרוא עלילות נגד היהודים בעתונים רוסים, אמנם הם עשוי עלי רושם רע, אך התנחמתי בזה שכל המעלילים האלה הלא הם מהטפוס המזוהם שישנו בחברה הרוסית; אבל צער גדול היה לי כשקראתי את מאמרך. ה' פ. אמר לי מי אתה ושאותך אי אפשר להאשים שאתה משקר במזיד; ולכן חשבתי לי לחובה (זה יהיה מצדי גם כן “עזרת אחים”) להגיד לך כי משפטך על עם ישראל הוא מיוסד על משפטים קדומים שמהם לפעמים אי אפשר להשתחרר גם לאדם ישר או על עדות מומרים ושקרנים במזיד.

על דבר המומרים צריך אני להגיד לך שאיש יהודי היודע תורה לא ימיר את עמו אלא אם כן איזו טובה חמרית גדולה צפויה לו מהמרתו, וההמרה מעידה שאין יושר בקרבו. ואחדים מהם בשביל להראות שהמירו את דתם מהכרה משליכים בוז ונאצה על היהדות – ובעד זה, כמובן, מקבלים שכר הגון: נעים לרוסי לראות איך שמבזים את "חצקל, ואת “שמול” יחד עם דתם הבזויה…

אתה מאשים את התלמוד. הגד נא בהן צדקך: היש לך איזו ידיעה בספרות הגדולה הזאת שליצירתה עמלו טובי העם העברי במשך אלף שנה? אנכי בטוח שאינך יודע ממנה כלום וגם אינך יודע את ההסטוריה של התפתחותה והסתפקת רק במה שקראת קונטרסים אחדים של מומרים ועל יסוד זה מהרת להוציא משפט.

אתה אומר שאיזה רב אמר לך שהתלמוד אינו טוב, אפילו לרבנים, ומכל שכן להמון. צריך אנכי לבאר לך: בתלמוד יש “הלכה” ויש אגדה. ההלכה אמנם אינה ידועה להמון הפשוט (אבל לרבנים כולם ידועה למדי) ואולם האגדה ידועה אפילו ליהודים הפשוטים ואפילו לנשים (שהיא מתורגמת לשפה המדוברת) והיא מצד אחד מרככת את לבם לעשות צדקה וחסד ומהצד השני מחשלת אותם שהיו נאמנים ליהדות למרות שהממשלה הרוסית, כמו שאמרת, נוטה לבכר את הקראים על פני היהודים, ולמרות כל הרדיפות והיסורים שסבלנו, סובלים ועתידים עוד לסבול…

אתה כותב “שהנך משתעשע בתקוה, כי סוף סוף יכירו גם הרבנים שישו הנוצרי הוא המשיח של השלום והאהבה”, ואנכי אגיד לך שאיני יודע איזה תועלת תצא מזה שהם יכירו שפלוני הוא כך וכך. מלפנים חשבו כי די לו לאדם שיאמין בדוגמה זו או אחרת והוא כבר בן עולם הבא. אבל עכשיו כל הנאורים חושבים כי העיקר הוא חיים ישרים. והנה ידוע לך כי לא כל אלה המאמינים בישו חיים חיים ישרים, ולהפך, יש הרבה אנשים ישרים גם באלה שאינם מאמינים בישו וגם בין אלה שהם מגדלים פאות. סוף דבר: אם אתה רוצה לשפוט את היהודים ואת היהדות עליך מתחלה ללמוד ולדעת. וכאשר תלמד ותדע אז בודאי יהיה משפטך אחר לגמרי.

לא רב, אלא יהודי פשוט זיסקינד רבינוביץ

8 באקטובר 1893

התשובה של המומר יוסף רבינוביץ היתה של מומר מנוול. הוא הזכיר על שנאמר בתלמוד “עם הדומה לחמור” ואתם קרויים אדם ואין הגוים קרויים אדם.

על זה עניתי להעורך כי המאמר עם הדומה לחמור נאמר בכתובות דף א' ששם נאמר תחלה כי היתה גזרה שכל בתולה הנישאת תבעל לטפסר תחלה. האם אין זה עם הדומה לחמור? ואולי בושה היא לחמור שמדמין אותו לחיות הרעות האלה ההולכות על שתים. וכן “אתם קרויים אדם” אמר ר' שמעון בן יוחאי שהיה נחבא במערה י"ג שנה מפני רדיפת הרומאים, כי הוא העיז להגיד עליהם שכל מה שהם עושים אינם עושים אלא לטובת עצמם, והיה לו הצדק להגיד על הרומאים שהם אינם בני אדם, אלא חיות רעות. ומלבד זאת למה באונגליון שלכם נאמר: “הזהרו מפני הכלבים הזהרו מפני המולים”. או: “אל תפזרו פנינים בפני החזירים”, הרי שהוא מדמה בני אדם לכלבים ולחזירים. אלא שלהם הכל מותר ורק לנו אסור.

את מכתבי הראשון כאמור הדפיס העורך בעתונו, אבל לא את השני. אולי היתה בזה יד הצנזורה.

בין ההשפעות השונות שהייתי מושפע מהן בזמן ההוא, גברה ביחוד השפעתו של “אחד העם”. הסופר הזה שהחזיק בשיטת האבולוציה היה באמת סופר ריבולוציוני, והביא מהפכה בחבת־ציון.

זכורני, כי לרגלי אספה שנתית של חברתנו המקומית “בני ציון” הזמנו מיקטרינוסלב את המטיף המפואר ה' מאסליאנסקי, ה' פיינרמן בא גם כן לשמוע את דרשתו. אחר הדרשה אמר לי: “בשעה שדרש ה' מאסליאנסקי, בראותי את התלהבותו העזה ובשמעי את דבריו הלפידים, חשבתי שהוא יסיים, כאותו הגבור הרומאי: הבה נלכה! וכולם יקומו פתאום כאיש אחד וילכו אחריו לכבוש את ארץ ישראל, והנה סיים בדברי תחנונים: תנו יהודים עשרים וחמש ק”כ לחודש לקופת החובבים! וכי בשביל זה כדאי להוציא כל כך הרבה אבק שרפה?"

ואמנם פעוטה ודלה היתה חבת ציון בראשיתה. בין הקערות שהעמידו על השולחן בערב יוהכ“פ בביהמ”ד לצרכי צדקה שונים נתוספה רק עוד קערה אחת “לעניה סוערה”…

והנה בא “אחד העם”, אחד מחובבי ציון הנאמנים, וגם הוא קורא “לא זו הדרך”, כלומר לא זאת היא חבת ציון, הנערצה בפי ההמון, ומסתפקת בנתינת נדבה, אלא זו שממלאה את כל הלב, ולכן אמנם לא רבים מסוגלים לה, אלא יחידי סגולה, “חבר כהנים”. רצה “אחד העם” להרים את חבת ציון עד לידי מדרגת אמונה חיה, שתהיה היא היין החדש שיוצק אל תוך החבית הישנה. לא דבר טפל תהיה מעתה חבת ציון אלא עיקר העיקרים.

יחד עם התוכן החי לקח את לבבנו סגנונו המיוחד, במה שנוגע לסגנון בחלק הפרוזה לא היינו מפונקים כלל. כל אחד כתב איך שהוא, ובלבד שהקוראים יבינו מדעתם איזה רעיון צפון במה שכתוב. גם פרישמן, זה בעל הסגנון המצוין. לא נמנע מכתוב “ופניו מלאים מרי, כבית המרי”. לא כן “אחד העם”: כל מלה שיצאה מעטו הריהי אבן מהוקצעה ומונחה יפה במקומה ואי אפשר לשלפה ממקומה ולהחליפה באחרת.

ובשנת תרכ“א הכניסני הר”מ קרישבסקי בתור חבר של אגודת ב“מ שלא האריכה ימים, כמ”ש א“ה במאמר,נסיון שלא הצליח”. זה היה מומנט של התרוממות הרוח, שלא הרגשתי כמוהו מעודי. חשבתי אז את עצמי לבן משה באמת ההולך בדרכיו, ויחד עם זה הרגשתי כי אינני בודד, אלא שיש יחד עמי חבורה שלמה של אנשי המעלה, שהם מפוזרים כנקודות מאירות בתוך רחבי הגלות ומצודתם פרושה על כל הענינים שהם שייכים לכלל ישראל.

החפץ לעלות ולהתישב בא“י גבר בי אז מאד. יחד עם זה חפצתי גם לעזוב את עבודת ההוראה ולעבוד בתור אכר מופתי בא”י. לחבר את האידיאה של חבת ציון עם האידיאה של העבודה לפי שיטת טולסטוי. אני והר“מ קרישבסקי פנינו אל ר”א הוא “אחד העם” להשתדל ליסד מושבה מופתית מב“מ ושימנה גם אותי בין המתנחלים, אך הוא ענה, כי הרעיון הוא אמנם יפה, אבל אין כל אפשרות להוציאו אל הפועל. בלי ספק שהוא חשב ע”ד מחסור הכספים, ובזה אמנם, נתן תעודת עניות לב“מ. אמנם צריך להגיד האמת, כי גם החומר, כלומר: האנשים המתישבים, לא היו מסוגלים כלל להקדיש את חייהם לעבודת האדמה הפשוטה, וביחוד במה שנוגע אלי, לסופר הייתי איך שהוא, אבל להיות עובד אדמה בא”י בודאי שלא הייתי מוכשר לעולם. וכמדומני שגם רוב הב"מים, במה שנוגע לחקלאות, לא היו טובים ממני.

לעלות לא“י – המחשבה הזאת מלאה את כל לבי בשנים האחרונות. מלבד הטעמים הכלליים שגרמו לרעיון חבת־ציון להתפשט בעולם ושמצאו להם הד גם בקרב לבי, היו לי עוד טעמים, הנוגעים לחיי הפרטיים. בעבודת ההוראה לא מצאתי קורת רוח. שש עשרה שנה עבדתי בתלמוד תורה, כארבעת אלפים תלמידים לקחו מפי לקח בתנ”ך, מעט גמרא ושפת עבר, וסוף סוף רק אחדים רכשו להם ידיעה מספקת בשפה העברית ובספרותה.

ומי הוא האשם בדבר? לא אשים את עצמי רשע: אנכי לא התעצלתי, עמלתי כפי כוחי ובינתי לחבב על תלמידי את הלימודים העברים. אבל הרוחות הזרות באו ועקרו את הנטיעות שנטעתי, שפת המדינה הנשמעת בבית ובחוץ ושיש לה ספרות רחבה ועשירה ושנותנת תקוה למצוא ממנה פרנסה, – גוברת על השפה הלאומית שלנו ומגרשת אותה מן הלב, מבלי להשאיר בשבילה גם פנה צרה.

לפנים חשבתי כי המלמדים הבורים אשמים בדבר, ששפת עבר נשכחת, אבל עכשיו נוכחתי, כי גם הפדגוגים היותר מודרניים לא הצליחו הרבה. שפת המדינה עם שרשיה הרבים והחזקים אינה משאירה יניקה. המספקת לנטיעה הרכה, לשפתנו העלובה.

– אלכה לי אל ארץ־ישראל, גמרתי בלבי, שם אראה את אומתי כלולה בהדרת שיבה וכוח עלומים. אראה איך היא שבה לתחיה ועמה – שפתה.

ורעי, אהובי, נתנו לי האפשרות להוציא את מחשבתי לפעולה, תמכו בידי כדי פרנסתי, עד שאמצא לי עבודה…

קחו ממני ברכה, חביבי, החיים והמתים, בכל מקום שהנכם שם תלוה אתכם ברכתי החמה בעד החסד שעשיתם עמדי.

־־־־־־־־־־

רעיתי לא היתה שבעת רצון מנסיעה זו. היא אמנם ידעה, שבארץ ישראל גם העזים אוכלים חרובים… אלא, לפי דבריה, לא כדאי בשביל אכילה זו לנסוע כל כך רחוק. ואלא מאי – קברי אבות? יש לה די קברי אבות בעיירה הסמוכה למקומנו. וביחוד הרבה אחד, חבר ילדותי, לגנות בעיניה אותי ואת ארץ ישראל. – התשמעי? – קחי ממנו גט פטורין ויסע לכל הרוחות, ולמה לך להענות בעטיו של המשוגע הזה? ככה דבר חברי באזני אשתי לא פעם ולא שתים. ומי יודע אם לא היתה הולכת בעצתו, לולי מהרתי להגיד לה, כי בין כך לא תוכל להפטר ממני, כי אין שוטה מגרש…

אשתי שמעה ותאנח. היא קבלה עליה את הדין.

מוכן הייתי לנסוע מיד לפני ראש השנה. שלם הייתי בגופי, בממוני ובפספורטי, שבלעדיו אי אפשר ברוסיה גם ללכת לבית־המרחץ, ומכל שכן לנסוע לחוץ־לארץ. אבל בשביל חג משפחתי נתעכבתי עד אחר חג הסוכות. בן חורגי היה צריך להכנס לחופה בראש חדש חשון. אמנם לדידי אפשר היה לסמוך על הצעירים, שיבנו להם בית בישראל גם בלי השתתפותנו, אבל איך שוללין מאם, אשה פשוטה ותמימה, את העונג הזה להכניס את בנה לחופה? בדברים כאלה אין מקילין גם בהפסד מרובה, והחוטא מקבל עונש גדול מנשוא, תוכחה שאינה פוסקת ותרעומת שאין לה סוף, ובפרט אחרי שהיא לא ברצונה עוזבת את הארץ, שנולדה בה.

השתדלתי, אמנם, שהחתונה תהיה בין יום כפור לסוכות, אבל המחותנת הוכיחה בראיות ברורות, שאין כל אפשרות להכין את בגדה החדש עד אחר חג הסוכות, והיא ב"ה איננה סנדלית, שתוביל את בתה לחופתה בלבוש ישן…

והסיבה הקטנה הזאת גרמה לי לסבל הרבה, הרבה מאד.

־־־־־־־־־־

בימים ההם טעמתי כדבעי את היסורים של תוחלת ממושכה, כמה מתרגזים אלה היושבים על התחנה, אם הקדימו לבוא חצי שעה, ואנכי הייתי צריך להמתין יותר משלשים יום.

ואחרי שמטרתי העיקרית היתה רחוקה ממני, הלכתי שומם, ולא מצאתי דבר מה לבלות את זמני, כל העולם כולו נהפך לבית האסורים. בכּל געלה נפשי, וגם הקריאה בספרים לא הפיגה את צערי. ועל כן שמחתי מאד, שבימים ההם בא אחד ממכירי, ר' פנחס אוסטרובסקי מרומני, לשבת ימים אחדים בפולטבה. עמו היה אפשר לשבת יחדיו שעות אחדות בכל יום ולהשתעשע בשיחות חולין או שיחות ספרותיות.

כדאי הוא האיש הזה, שארחיב מעט את הדיבור על אודותיו.

הוא היה כבן חמשים, גבה קומה, פניו פני אצילים, זקנו שחור, ארוך מעט, והרבה חוטי כסף עוברים בו. ועיניו – איזה עינים! רק הן הזכירוני תמיד את דברי השירה “לבבתיני באחת מעיניך”. איזה רכות ונעימות יחדיו עם חכמה עמוקה נשקפו מהעינים השחורות ההן.

בהיותו עוד צעיר לימים נודע למופלג בתורה וקבל סמיכה לרבנות, וגם ידע את תורת החסידות ועסק בה באהבה, ויחד עם זה הגה גם בספרות ההשכלה, וכמעט שלא היה ספר שלא קראהו, וביבליותיקה גדולה ועשירה היתה לו מכל מיני ספרים עבריים: בשפה אחרת לא רצה לקרוא. השפות הזרות – הוא ידע אחדות – היו לו רק לכלי תשמיש לעניני מסחרו.

“הפריצים” הגדולים שבפלך פ. היו משתמשים בו למכור את סחורתם ולהשוות את חשבונותיהם, והסרסור הזה, כשהיה שב לביתו, היה משליך מעליו את כל חבילות הטרדות של הענינים הגשמיים ויושב בכל לילה עד חצות והוגה בספרים שונים: בגפ“ת, ב”לקוטי תורה" וגם בשירי גורדון וספורי מאפו וסמולנסקין.

והרבה מן הרבנים החרדים והסופרים המשכילים היו מחליפים עמו מכתבים. והוא בגאוה ילדותית היה מתפאר בזה שסופר מפורסם אחד היה כותב לו “ידידי ורעי”, וה“רבי” של החסידים קוראו בשם “ותיק וחסיד”.

בימות החול היה פנחס לבוש כאציל בבגדים אירופים על פי חוקי המודה החדשים, ובשבת נשתנה והיה ליהודי היהודים: לובש קפוטה של אטלס וחוגר חגורה של משי, וכולו אומר קדוש. בין החסידים נמצאו קנאים שהרהרו אחר מדותיו, מפני שהוא קורא בספרי האפיקורסים, וגם הרבה מן המשכילים לא יכלו לסלוח לו על שהוא מדקדק בחוקי ה"שלחן־ערוך” ומתארח לחברה עם החסידים, והיו מרננים אחריו, שהוא צבוע ונוכל, ואחד אמר לו, שכל משכיל “קונזֵקבֵנטי” חייב להתרחק ממנו. כידוע, “משכילינו” גם הם יהודים, ובקנאותם עולים הם על החרדים.

אולם אנכי למרות כל “קונזיקבנטיותי”, לא יכולתי לעצור ברוחי לבלתי לכת אליו. חברתו היתה כל כך נעימה ושיחתו כל כך מענינת, ועדינות נפלאה הציצה על רשמי פניו הדקים והיפים, וביחוד מעיניו הנוצצות באור רך ומקסים. שכלו היה מתיז ברקים, ולפעמים בהערה אחת, הנאמרת בדרך אגב, היה מאיר ענין שלם באור חדש.

ובעת ההיא שהבטלה שעממה אותי, היתה חברתו נחוצה לי ממש “כצל סלע כבד בארץ עיפה”. ומצאתי לי הוראת היתר להשתעשע בחברתו ולעבור על “הקונזקבנטיות”.

במשך שלושת ימים אלה דברתי עמו.

חומר לשיחה לא היה חסר לנו תמיד, ובזמן האחרון החדשות היו רבות וגדולות.

רוסיה עמדה להתחדש, ואנחנו הציונים היינו בטוחים, כי עוד מעט תשבר זרוע העריצות, ובני ישראל יעלו לציון ברינה.

ורעי, לצערי, לא השתתף אז בשמחתנו.

– המשיח עודנו רחוק – אמר הוא ברוח תוגה – אולי רק חבלי משיח… ובלבד זאת אם משיח בא לגויים, למה אנו היהודים שמחים? הלא כבר בא משיח אחד בשבילם, ומה הביא לנו? מסעי הצלב ועלילות דם…

– ואיך אדוני מדמה את התנועה הזאת, תנועת החופש, לאותה התנועה שמקורה בעבדות?

– בשביל שיתגלה באמת האידיאל של החופש, צריך האדם להיות נעלה במוסרו, ענה הוא – ומי שהוא שפל במצב המוסר, נוטל את החופש ועושה ממנו קרדום לחמס ובצע, ואנחנו הלואי שלא נפסיד.

– לא לחנם אומרים עליך, אדוני, כי ריאקציונר אתה, – אמרתי לו מקצת בשחוק ומקצת ברצינות.

– אומרים גם כן, כי אני צבוע, – אמר איש שיחתי במרירות. – טפשים! היש איזה טעם לצביעות זו? מה אנוכי משתכר פה? אנוכי פשוט אוהב את היהדות. מתוך ספרי ההשכלה אני מלקט ניצוצות, אבל האפשר לנשמה היהודית להסתפק בהם? שואפת היא הנשמה היהודית אל האורה הגדולה, והיא זורחת רק מתוך היהדות.

– מתוך איזו יהדות?

– מתוך היהדות כולה – מצוותיה. חוקיה ומנהגיה; דרוש, פלפול וחסידות, – בכולם אני מוצא טעם לשבח.

והקפוטה והחגורה?…

– גם בהם אני מוצא נחת רוח, מפני שבמלבושים אלה התלבשו אבותי הצדיקים והגאונים, בכל ימי השבוע אני לבוש כנהוג בסביבה הזרה לנו, ובשבת אני שלי ובגדי שלי; בכל ימות החול אני מחקה את מעשי הגויים, ובימי השבת והמועדים אני מחקה את גדולי ישראל: בכסותם אני מתלבש, במנהגיהם אני נוהג ובתורתם אני משתעשע.

־־־־־־־־־־

והנה פתאום קמה השביתה הגדולה של העובדים במסילת הברזל.

פתאום עמד העורק המדיני היותר חשוב מהתנועע, וכל ה“גוברניה” לבשה חרדה.

ארץ רוסיה הגדולה התנודדה ומנהיגיה נבוכו.

ואנחנו הרגשנו, כי על לוע הר־שריפה אנו יושבים, כי עוד מעט תרעש הארץ, והררי עד יתפוצצו.

על יד המערכת של העתון המקומי הליברלי היו תמיד עומדות חבורות חבורות ומחכות עד שיעשו העתקות מהטלגרמות במכונת הכתיבה, כי גם פועלי הדפוס שבתו אז.

מה יהיה גורלנו – איש לא חשב. כולנו היינו שקועים בשאלת המדינה.

ופועלי מסילת הברזל היו לגבורי היום. אחדים אמנם נתפסו ונאסרו בבית הסוהר. בכל זאת הרגישו הפועלים, כי הם התקיפים, וכך הרגיש גם הקהל. וכשהתחילו מוכרי צרכי אוכל נפש להרים את השער, פנה הקהל אל הסתדרות הפועלים ותיכף ומיד קצבה היא את המחירים ונתנה פקודה, שלא יעיזו לקבל יותר מהמחיר שקצבו הם. והמוכרים נענו להם ויעזבו את טרפם מפיהם.

סואנים היו החיים בימים ההם. ברוסיה, שבדוחק היה מותר לשני אנשים ללכת יחד ברחוב, ועין השוטר היתה זועמת על שאין נוטלין רשות גם לאספה של ברכת המזון – בארץ זו התחילו פתאום מתאספים חבורות חבורות ודנין יחד על חדשות פוליטיות.

היום נגדעה הזרוע החזקה. השוטר עומד נדהם, חרבו סרוחה כסמרטוט, כמו אין בה כדי לפצוע.

ואולם יחד עם השמחה של החרות הרגשנו, כי מצבנו כיהודים צריך שמירה מעולה. באיזה מקומות היו פוגרומים, ומי יודע אם לא יהיה פוגרום גם פה? החרות היא חרות ופוגרום הוא פוגרום. הם אינם כלל תרתי דסתרי…

הצעירים החליטו להזדיין, והרבה, גם מי שאינם צעירים היו עמהם בעצה אחת. התחילו לאסוף נדבות ולקנות נשק להצפין לעת הצורך. בשביל זאת נתאספו גם בעלי הבתים החשובים ונתנו סכומי כסף הגונים לקופת ההגנה. ורק מעטים היו שהתנגדו לדבר הזה.

אנוכי אמנם הייתי רוצה לעזוב את החרות הרוסית והפוגרומים ולעלות לארץ־ישראל, אבל רכבת לא היתה לנסוע בה. מכירי ל, היה משתדל להוכיח לי, כי עכשיו אין עוד כל חשבון ללכת לארץ־ישראל, כי עוד מעט ותהיה ארץ “ישראל” בתוך רוסיה, וכל היהודים יאכלו מטובה יחד עם כל העמים, וכבר הגיע הקץ לציונות, כי מי יאבה לצאת מארץ חפשית אל ארץ פראית?…

אנוכי אמנם גם כן הייתי מאמין לעת ההיא שתור החופש הגיע לרוסיה, וכאופטימי גמור הייתי נכון לחשוב, שמעתה אין צורך לפחד עוד מפני פוגרום, כי איך אפשר שאלה שיצאו מעבדות לחרות יתנפלו על היהודים שסבלו יחד עמהם? הלא זהו נגד ההגיון. ואף על פי כן הייתי נכון לצאת מרוסיה ולהמיר את חרותה בפראות של תורכיה ובמחשבה כבר תקעתי את דירתי שם בארץ־ישראל.

והנה בא היום השלישי, יום 17 אוקטובר!

המניפסט של הקיסר על נתינת הקונסטיטוציה, מלא את כל האויר. פתאום התרוממו הרוחות ולעיני הדמיון נצטייר העתיד בצבע כל כך מזהיר. “יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם”.

אמנם, זה כבר חיכו לאיזו תמורה, אבל כשהיא באה, הפתיעה את הלבבות ונסכה עליהם רוח שכרון. החוצות היו מכוסות בגלי פרוקלמציות, שמלפנים היו אסורות באיסור חמור. עכשיו הכל נקרא בפומבי; אין צורך עוד להתחבא. את האמת אני צריך להגיד, כי השמחה היתה ניכרת רק אצל היהודים. גם בעיר המלוכה עצמה לא נראתה כל שמחה מצד העם לרגלי התמורה, ומכל שכן במקומי, בעיר שרובה פקידים. שמחו מעט מנהלי ה“זימסטבה” הליברלים, אבל שמחתם היתה דלה מאוד, ואולי היו עוד מפקפקים אם כדאי לשמוח. אבל אצלנו היהודים היתה השמחה שלמה וסואנת. אמנם סבלנו הרבה מאוד בימים האחרונים. המלחמה עם יפוניה לקחה ממנו אנשים לאלפים, וכמה לקחה הז’נדרמריה!… והלב הדוה היה נכון להאמין בכל נחמת שוא, בכל צל של ישועה.

בשעה האחת עשרה מהרו היהודים הצעירים (ביניהם היו אולי אחדים מהרוסים) אל שר הפלך לדרוש ממנו, כי יוציא לחפשי את האסירים בעד עוונות מדיניים.

בבואם לפני הבית מצאו, כי גדוד קוזקים עומד שם. אחד מהדברנים פנה אל הקוזקים בדרשה על דבר העריצות והחופש. הקוזקים שמעו דומם בפנים זועפים, ואחד אמר בבוז: דבר, דבר ככל אשר תחפץ, מאתנו אין שומע לך.

שר הפלך יצא. שמע את הדרישה והבטיח להוציא לחפשי את אלה שנאסרו על פי פקודתו. ואולם אלה שנאסרו על פי פקודת הז’נדרמריה אין לו רשות לשחרר.

וימהרו כולם אל בית האסורים. גברת אחת, אשה עסקנית בין היהודים, וביותר בין הגויים, עמדה בעגלה ובידה דגל אדום גדול, ואחריהם נמשכו המון אדם רב.

הגיעה התהלוכה עד בית האסורים, והנה נפתחו אחרי איזה רגעים דלתות השער וההמון נדחק אל תוכו. יש אומרים, כי זה נעשה בכונה מצד הפקידות.

פתאום והנה שר השוטרים וגדוד קוזקים באו, כרגע התיצבו בשורה, ושר השוטרים הוציא מפיו את המלה: “הכו!” והקוזקים התנפלו על ההמון ויכו כמנהגם. הכו נשים, ילדים, רמסו ברפש, חבלו ופצעו.

השמועה באה לעיר והאינטליגנציה הרוסית, ו. קורולנקו ועורך העתון המקומי ועוד מהרו אל “שדה המלחמה”.

ההמון, כמובן, תיכף נתפזר, ושר השוטרים שב במרכבתו העירה; העורך פגשהו ויקרא אליו בלעג: הנני מברך את האדון לנצחונו.

המאורע הזה הרעיל את כוס שמחתנו.

ובכל זאת קוינו, כי המאורע הזה לא ישָנה. כי איך אפשר?..

הפקידים שעשו לא כדין בודאי יענשו תיכף. הליברלים הרוסים התאספו והוציאו מחאה עזה נגד שר השוטרים ונגד שר הצבא. וגם נשלחה טלגרמה לויטה, שבעטיו ניתנה הקונסטיטוציה. ובזה שבנו למנוחתנו ותקותנו.

הכריזו, כי לכבוד הקונסטיטוציה יהיה מיטינג בבית התיאטרון, שלושה ימים, מפני שאין מקום בפעם אחת בבית לכל ההמון הרב.

השגתי כרטיס ובשעה הששית הלכתי אל התיאטרון.

והנה כל הככר הגדולה שלפני התיאטרון, מלאה אדם. נאספו כשלושת אלפי איש מהפועלים העובדים במסילת הברזל ועוד המון גדול מאוד, כשבעת או שמונת אלפים.

והנה איש צעיר לימים יצא ועמד על הגזוזטרה וקרא בקול רם: חברים!

– אנטון, יחי אנטון! – נשמע כקול רעם מפיות הפועלים במסילת הברזל.

הכרתי את אנטון זה, הנהו מכירי. איש צעיר כבן עשרים ושלוש. הפועלים הסבו את שמו לאנטון. אנוכי ידעתיו כתלמיד הגימנסיה מהמחלקה שביעית, בעל כשרונות פחות מבינוניים. מאיזו סיבה היה צריך לצאת מהגימנסיה, ואחר כך עמד בנסיון וקבל תעודת בגרות אך לאוניברסיטה לא נתקבל ונסע לחוץ־לארץ. ומשם שב ונתפס על הגבול עם איזה ספר אסור והושב בורשה בבית האסורים וישב כחצי שנה; ואחר כך שמעתי שהוא דורש בתורה הסוציאלית, אף על פי שהוא היה בן עשירים וגם נשא אשה עשירה. והליצנים היו מלגלגים עליו על שהוא מכה באגרופו על לבו וקורא: אנחנו הפרוליטריים!

עכשו נודע לי, כי הוא ארגן את פועלי מסילת הברזל ונחשב להם לראש.

והנה הוא התחיל לדבר; ובככר פתאום היה שקט גמור. כולם עמדו מחרישים ומשתוממים.

והוא התחיל לבאר את המצב המדיני ואיך צריך העם להתיחס אליו.

מעולם לא עלה על דעתי. כי לאיש זה יש איזה כשרון, ועל כן השתוממתי בראותי, כי בדברים אחדים הכניע את כל הצבור הגדול. כזרם אלקטרי עבר ממנו אל כל אלפי הנפשות העומדות על הככר. הרגש הלוהט שבקרבו הלהיב את השומעים בלי גבול. ניכר היה שהדברן המצוין הזה נוצר לכתחילה להיות לראש, ובתוך קהל גדול הוא מרגיש את עצמו כמו דג במים.

קולו היה צרוד מעט, מפני שזה ג' ימים לא פסק לדרוש במקומות רבים. ודרש גם עתה במשך שתי שעות, וכל הגה שיצא מפיו היה דומה לפטיש ההולם ומפוצץ סלעים.

באמצע הדרשה עבר ברחוב גדוד קוזקים. חרדה גדולה לבשה אז חלק גדול מהנאספים.

המאורע שאירע היום לא נמחה כליל מהלב, אך ס. ברעם קולו קרא: מוגי־לב! הגיע הזמן שתסירו את הפחד מתוככם! כל אחד יעמוד במקומו הכן, הפועלים יסובו את ההמון וישמרו עליו מבחוץ. היו כולכם גבורים, היו חזקים – ואז תנצחו!

בדרשתו זו נגע גם בשאלת היהודים.

"ידעתי, כי ימצאו אנשים רעים שיגידו: הנה “זשּיד” מבקר את סדרי הממלכה, אין זה, כי הוא רוצה למשול בכם. חברים, הנה אתם יודעים אותי זה שלוש שנים, אתם יודעים, כי טהורה ונקיה היתה עבודתי מכל שמץ פניה. במסירות נפש עבדתי אך בשביל טובתכם. הגידו נא בפני הקהל הזה, האמת הדבר או לא?

– אמת! – נשמע קול רעם מפיות אלפי נפשות.

– והנה עכשיו הגיעה לאזני שמועה – הוסיף הנואם – כי שונאינו מתעתדים לעשות פוגרום ביהודים. רוצים הם בזה להכות אתכם בסנורים, שלא תראו את אויבכם האמיתי, ותשפכו את חמתכם על אנשים נקיים ושלוים. התגינו עליהם, חברים?

– נָגֵן! – נשמע עוד הפעם קול גדול.

גדול היה המעמד הזה. עד עולם לא אשכחהו! גאוה לאומית לבשתני, בראותי כי לא פסו ענקים מתוך ישראל.

אחריו דרשו שני נוצרים, והסופר החביב והנלבב קורולינקו ביניהם. הוא דבר יפה, אבל במה נחשבו דבריו החמים נגד זרמי הלבה שהריק מפיו הנואם היהודי?

אחריהם דרשו עוד יהודים רבים, רבים יותר מדאי, כי כבר התפוצצו אחינו הצעירים לשבעים ושבע כיתות, וראש כל כיתה היה צריך לדבר ולהציע את ה“פלטפורמה” של כיתתו. והנני מגיד את האמת, כי הם קלקלו את כל הרושם, שעשתה עלי האסיפה המצוינה ההיא.

התחלתי אז גם אני לפקפק, אם יש ממש בכל החופש הזה. אילו היו רוב הדברנים רוסים והיהודים נלוים אליהם כסניף קטן, כי אז ראיתי שיש לקונסטיטוציה יסודות בריאים, שאפשר לסמוך עליהם. אבל אחרי שרוב המדברים הם יהודים ורוב השמחים הם עוד הפעם יהודים, והעם הרוסי ישן שינה עמוקה, אין כל יסוד לקונסטיטוציה זו. אז עלה על לבי לחשוד גם בליברלים הרוסים, אולי גם הם סוף סוף יקנאו ביהודים, על שהם עומדים בראש התנועה ויקראו: האחד בא לגור וישפוט שפוט?"

וכששבתי מתוך האסיפה הגיעתני השמועה, כי באודיסה פוגרום… ולמחרת, ביום הרביעי, באו שמועות ממקומות רבים, שהיו שם פוגרומים נוראים. ושגם בעיר רומני היה פוגרום, ורעי ר' פנחס, זה האציל היהוּדי, שוּדד והוכה וביתו הוצת באש, וכשביקש לצאת השליכוהו השודדים אל תוך המדורה ונשרף.

מהשמועה הזאת הייתי איזה זמן כמו משוגע. הרגשתי, כי אני, חברי, כל עם ישראל מוקפים שודדים ורוצחים ואין מנוס.

הרכבת אמנם התחילה כבר לעשות את דרכה, אבל לא יכולתי לנסוע תיכף, מפני שאז הייתי צריך לשבת באודיסה ולהמתין לאניה כמעט שבוע ימים והשמועות שבאו מאודיסה היו גם כן נוראות.

ומה יהיה בעיר הזאת? שאל איש את רעהו – היהיה פוגרום גם בעיר זו או לא? הלכו שתדלנים מהרוסים אל שר הפלך לדרוש (אז היה עוד המנהג: לדרוש), כי ישמור על העדרים, והוא ענה, כי אף על פי שהיהודים הראו נגדו עזות, בכל זאת לא יתן לעשות בהם פוגרום. כך הבטיח, אבל האפשר לסמוך על הבטחתו? בכמה מקומות הבטיחו ובכל זאת היו אחר כך פוגרומים.

אז התחילה ההגנה העצמית להסתדר. ועליה השלכנו את יהבנו. היינו בטוחים, כי הצעירים שלנו יתיצבו נגד החוליגנים ויפיצום.

החשבון היה פשוט: החוליגנים הם גבורים בשעה שאין פחד לנגד עיניהם. יכולים הם להתנפל בקרדומות על אלה, שאין להם כל הגנה, אבל כשידעו שיש סכנה בדבר לנפשם, כי אפשר שגם אותם ימצא כדור מות, אז תיכף יעזבו את שדה המלחמה.

ובאותו זמן שהסתדרה ההגנה העצמית חזקה השמועה, כי הפורעים גם הם מסתדרים וכי באו ריקים ופוחזים מומחים לסדר את הפוגרום.

ההגנה העצמית קבעה שמירה ברחובות.

בלילה התהלך נוטר־מגן אחד. איזה חייל התנפל עליו והנוטר ירה בו ויפצעהו פצע קל, אז התנפלו קוזקים על הנוטר ויכוהו מכות אכזריות ויפצעוהו פצעים אנושים עד כי הסתתרה בינתו.

נשמע, כי פה ושם הכו עוד יהודים אחדים. כל אלה היו אותות, כי פוגרום קרוב לבוא.

לטוב יזכר שם החסיד שבאומות הסופר ו. קורולנקו, שהגן על היהודים במסירות נפש. כמדומה שהקוראים לא יתרעמו עלי, אם ארשום פה קוים אחדים מתכונת נפשו.

בן הוא לאב קוזאק ולאם פולנית. כמו הקוזקים כן הפולנים סבלו מידה הקשה של ממשלת מוסקבה. הקוזקים בני ערבות אוקראינה היו בתחילה חפשים ואחר כך נהפכו לעבדים נרצעים, והפולנים, שהיתה להם ממשלה גדולה, נהפכו בתוך ארצם למשוללי זכויות, וקורולינקו עוד בימי ילדותו הרגיש שנאה לעריצות וחיבה לאנושיות בכלל. ובאהבתו את האנושיות לא הוציא מן הכלל את היהודים. חיבתו ליהודים איננה נובעת מרחמנות, כמו שאנו מוצאים אצל אחדים מאוהבי ישראל, שאהבתם היא צעקנית ובה נסתר רגש של בוז, אלא הוא פשוט אוהב את היהודי מפני שהוא אדם, ויש לו, לדעתו, הזכות לחיות ככל האדם.

הוא למד בגימנסיה בז’יטומיר ויתחבר גם עם היהודים ולמד מהם גם לדבר ז’רגון.

פעם אחת הייתי בביתו, בבואי לשבת בפולטבה, והוא סיפר לי אז, כי בלכתו בחוצות מוסקבה, פגשהו יהודי אחד זקן וישאלהו בז’רגון: איפה דר הרב? הזקן, כפי הנראה, טעה וחשבו ליהודי. ק. ענהו ברוסית: אני איני יהודי ולצערי איני יודע איפה דר הרב. הזקן הניע בראשו ויאמר באנחה: אכן כן המה צעירינו: בבואם למוסקבה מתנכרים הם לעמם ואומרים על עצמם שאינם יהודים…

קורולינקו הקדיש את כשרונו הגדול ללחום נגד העריצות ולהגן על העלובים רצוצי המשפט. נפשו הטהורה אינה יכולה לשאת את העול הנעשה למי שהוא, בין נכרי ובין יהודי.

בסיפוריו ובמאמריו בולטת תמיד אהבתו לאדם, אהבה חמה ועדינה וסגנונו גם הוא מצוין, אין כמוהו שומר את המידה, שונא הוא את העוקצים הדוקרים כקוצים, ומתרחק מכל התרגשות יתירה. צבעיו הם כולם עדינים ורכים ויחד עם זה עושים רושם חזק מאוד. לא לחינם שונאים אותו אלה המחזיקים בממשלת החושך. כי הוא אמנם אויבם היותר מסוכן. לא בקרדומות ולא במפצים הוא נותץ את מבצרם, אלא בלשון רכה משמן.

ידוע, שהוא, כרוב הסופרים הישרים, נתפש ונאסר ואחר כן נשלח לגלות סיביר ושהה שם שתי שנים, שם עבד במלאכת הסנדלרות, הציורים שכתב מערבות סיביר מלאים תוגה עמוקה, המושכת את הלב ומחממת את הנשמה.

ק. עמל בכל כוחו לדבר על לב ה“חוליגנים”, שלא ישלחו יד ביהודים. על ככר השוק במקום שהיו האכרים ושכירי היום נאספים, שם התהלך קורולינקו מן הבוקר עד זמן מאוחר בלילה ולא חדל מהטיף מוסר וממשוך את לב העם בשיחות פרטיות על דבר החרפה הגדולה של עשית פוגרום.

סיפרו, כי נמצאו כאלה שביקשו להמית אותו. לבל יהיה למכשול. וכשראו זאת הליברלים הרוסים, השתדלו גם הם להראות את ליברליותם וילכו גם הם לדבר אל העם ולהניאם מפרעות. ובכל זאת הפחד מפני פוגרום הלך וחזק.

בליל השבת ישבתי אצל אחד ממכירי שבביתו היתה תחנה לפלוגה אחת מההגנה העצמית.

הצעירים דברו, שחקו שחוק מעושה. והנה פתאום נכנס הנוטר חיור, מעיניו נראה פחד, אעפ"י שהשתדל להראות כמו שוקט הוא. בלחש ורעדה הגיד, כי הפוגרום התחיל.

בשורה! קרא ראש הפלוגה, צעיר תלמיד חכם, בהטעמה חזקה ממש כראש צבא.

והנה כולם מהרו לעמוד בשורה. פני כולם חורו וידיהם רעדו. אכן בטוח אני, כי כולם היו נכונים ללכת ולההרג בעד עמם; אבל בכל זאת הפחד הטבעי מפני המות, ואולי גם השנאה המוטבעה בנפש היהודי לשפיכות דמים, העיקו על נפשם מאד.

ומי המה אלה הלוחמים? ילדים בני שבע־עשרה, שעוד צריכים לבלות זמנם במשחקי ילדות, המה קבלו על עצמם את העול של בעלי מלחמה להרוג ולההרג!

הרגשתי כי לבי מתפקע מגודל הצער ומהכאב. רבש"ע! בשביל מה ולמה כל הצרות האלה? מה אתה חפץ מיהודיך? הם יצאו, ואני מיהרתי ללכת אל בני ביתי. מצאתי אותם יושבים בחרדת מות. אחד בא אליהם והגיד כי באיזה מקום שברו חלונות. ובני ביתי חשבו, כי אנוכי כבר נהרגתי שם.

וכשראו אותי נפלו עלי בחיבוק ונישוק, וכולנו בכינו.

עוד מעט ונשמעו קול יריות.

חפצתי ללכת אל המקום ששם היריות נשמעות ולראות מה שם. אבל בני ביתי הרימו קול בכיה וגדרו בעדי את הדלת. נשארתי על מקומי, אבל בשבתנו בבית עוד גדל הפחד שבעתים. ומלבד זאת לשבת על מקום אחד ולהמתין עד שיבואו הרוצחים כל כך קשה.

אולם מהרה בא עלינו איש מהמערכה וספר לנו, כי פלוגה אחת מההגנה העצמית פגעה בפלוגה שניה, ואחרי שהיה החושך גדול חשבו אלה את אלה לפורעים ועל כן צוה ראש הפלוגה לירות, כמובן באויר, להפחיד, וכמו כן נצטוה הגדוד שכנגדו, אבל תיכף הרגישו זה בזה, והיריות חדלו.

ממחרת דנו על דבר המאורע הזה, הליברלים הרוסים קצפו מאד על היהודים שהם מעוררים מהומות, וקרוב יותר להאמין, כי מנהגה של ההגנה העצמית יגרום לפוגרום, כי הרוחות התרגשו לרגלי המאורע הזה.

ולא ידעו ולא רצו לדעת, הליברלים ההם, כי אין לדרוש מנוער שידעו טכסיסי מלחמה. ואין כל פלא אם יבואו לידי מכשולים גדולים. ולו באמת היו ליברלים כי אז היו הם צריכים לעמוד בראש המגינים.

הגנו גם אחינו הזקנים. ואמנם המצב הבלתי נורמלי הביא לידי זה, שהנעורים החלו לחשוב, כי קיום האומה תלוי רק ברצונם, כי הם המגינים ואם הם גוזרים – הזקנים חייבים לקיים. איזה מהילדים השמיעו את דעתם, כי יעשו הערכה של כל יושבי העיר, שיתנו כסף לקופת ההגנה, ומי שלא ירצה לתת, יקחו ממנו באונס.

זאת היתה התחלה של שיטת הגזלה, שניתן לה שם חדש אכספרופריאציה, שבעטיה נפלו חללים רבים ונהרסו ממצבם אלפים.

סוף דבר היה, כי התגבר פחד היהודים כפלים: פחד מפני הפורעים הנוצרים ופחד מפני הצעירים היהודים, שבאו גם הם למשול בעריצות בעם עני ואביון.

אינני יודע בבירור מה גרם לזה – אם היריות שירו היהודים זה בזה בלילה, או השמועות על דבר הצלחת עושי הפוגרומים בקהלות רבות – אבל איך שיהיה, ההתרגשות חזקה מאד ביום השבת, והפחד מפני הפוגרום התגבר.

מרגע לרגע הלך הפחד הלוך וגדול.

קבוצות של ריקים ופוחזים עמדו בשוק, וכמו הכינו את עצמם להתנפל. קורולינקו וחבריו הוסיפו באנרגיה כפולה להשקיט את הפוחזים, והיהודים היו שרויים בפחד.

אנכי לא יכלתי לשבת בביתי ואתהלך בחוץ. כשאמרתי לשוב פגשני צעיר רוסי וישאלני: היהודי אתה?

– ולמה אתה שואלני כזאת? שאלתי אנכי.

– יותר טוב שלא תתהלך פה. קבוצות של ריקים ופוחזים עומדים פה ושם והם כפי הנראה מחכים עד שימצאו שעת־הכושר להתגרות באיזה עברי.

– ומי אתה, אדוני?

– חבר להגנה העצמית.

ברכתיו ואבוא הביתה. שם נועצנו יחד לעקור את דירתנו וללכת לאחד מידידי שגר הרחק מן השוק. הלבשנו את הילדים ונלך, ברחוב אמרה לי אשתי, כי רגליה מעדו ואינה יכולה ללכת והיא באמת חורה מאד. ואנכי כשיצאתי מהשער פגשתי בריקים אחדים מהרוסים. אחד מהם שם את ידו על כתפי ויאמר: הז’יד הזה יתן “מגריטש” (מתנה). מובן מאליו כי הנשמה נסתתרה כרגע בעקבי. חשבתי כי רגע מותי בא.

– זקן הוא, אמר הפוחז השני, – הנח אותו.

ואנכי יצאתי לחפשי. עברנו עוד מעט, ואשתי אמרה לי, כי אינה יכולה עוד ללכת. הבטתי אליה והנה היא חורה כמת. לקחתי מהר עגלה ואושיב אותה עם הילדים הקטנים ויסעו, ואנכי בלכתי רגלי כשקרבתי אל הככר שמשם יורדים אל חלק העיר שבשפלה, פגשתי בשני נוצרים, לפי הנראה, בסוּמים במדה הגונה, חלקתי להם כבוד ואט הצדה.

יהודי אתה? – קרא אלי אחד.

אנכי שמתי את עצמי כלא שומע, ואלך הלאה. ולבי מפעם בחזקה.

– קרב הנה, אל תירא! – קרא הנוצרי.

לא חפצתי להראות בפניו את מורך לבי ואקרב אליו

– הא לך יד, אמר הנוצרי – אל תירא. אנחנו מהפועלים במסילת הברזל. עד נטף דמנו האחרון נגן בעד היהודים.

נתתי לו ברכת תודה ונפרדתי ממנו בשלום.

באתי אל בית ידידי א. חייקין שם היו עוד אחדים ממכירינו עם בני ביתם. כולנו נדמינו ככבשים, הנלחצים זה אל זה בעת סער. ישבנו ודברנו יחד. נסינו גם לשיר, אבל אי אפשר היה לשבת, כמו גחלים בערו תחתנו. ונעזוב את הנשים והטף בבית, ואנחנו התהלכנו בחוצות.

הפוגרום עוד היה מרחף כמלאך משחית ברחובות. ברי היה בעינינו כי יפרוץ, אך אי אפשר לדעת את המקום ואת השעה.

לפנות ערב היתה עוד הפעם אסיפה גדולה ברחבת התיאטרון.

וכך עבר גם היום הראשון בפחד. ואחר כך הוקל לנו מעט כי ביום השני כבר שב העם לעבודתו והרגענו את רוחנו, כי בעיר הזאת לא יהיה פוגרום, אחר שפה חי קורולינקו, יש פועלים במסילת־הברזל, יש הגנה עצמית, – בקיצור: היא בטוחה.

חשבתי לחכות עד לאחר השבת ולצאת מעירי ביום הראשון, כי עוד לא באו שמועות מרגיעות מאודיסה, ומקרוב ומרחוק נשמעו רק פוגרומים ופוגרומים.

ואולם בלילה באו וספרו לי, כי מחר תהיה פרוצסיה קדושה, שישאו איזה איקונין ותמונת הקיסר.

ואנחנו כבר ידענו, כי פרוצסיה קדושה זהו טבח ליהודים.

אז החלטנו לעזוב בלילה ההוא את העיר.

נפרדתי בלב כאב ממקצת ידידי, שבאו אלי בלילה להפרד ממני. כגנבים באו, כי פחד נורא נפל על כל יושבי העיר היהודים.

בבואנו אל התחנה מצאנו שם יהודים רבים, הבית היה מלא.

– אנה אתם נוסעים? שאלתים.

– למקומות ששם כבר אחר “כפרות”, – ענו בהתול מר.

* *

עד העיר הקרובה הגענו בלי כל מאורע.

אך משם והלאה ישבה ברכבת להקת “גבורי היום”, ואחד התחיל לנגן בכלי הזמר ההמוני “הרמוניקה”.

הוי! כלי זמר! מקולותיו הפראים נשמע לי קול אנקת טבוחים ומדוקרים מעורב עם צהלת שכורים ושחוק אכזרים.

לשבת כלוא ברכבת בין פראים, שבלי ספק לקחו חלק בפרעות שהיו בעיר הסמוכה, ולהיות תמיד צפוי אל הקרדום, שעוד מעט יעלה על ראשי, או ראש נפשות ביתי – זה היה מוסר נורא. כמדומני, כי זה היה עוד יותר גרוע מהיות במקום הפרעות. לכל הפחות שם היתה איזו תקוה לנוס, להחבא. ונוסף לזה בא אחד לספר את כל הגדולות, שנעשו ל“זשידים” הריבליוציונרים ולאינטליגנטים. והמספר, לפי הנראה, גם כן אינטליגנט במקצת.

– הייתי בבית האסורים–ספר האיש, והנה אחד מהאסירים הוציא את ראשו מהחלון וקרא: תחי החרות! כונן עליו החייל את הרובה וישלח אליו כדור חם ישר אל תוך פיו. הקדימה הצפור לשיר… לחרות הוא שואף… חכה מעט, דודי, עוד תרקב מעט באדמה, עד שהריבולוציונרים ימשלו בנו.

ואנחנו ישבנו ושמענו את הזמירות ואת השיחות בנפש מדוכאה, כמו כבר ניתן צוארנו בקולר.

באחת התחנות ישבה עמנו עבריה אחת. גם היא נסה. ותספר לנו מאשר קרה בכפרים הסמוכים – שוד והרג…

וכך עברה עלינו כל הדרך.

בהגיענו אל תחנת ראזדילנאיא, רצה בני ללכת ולקחת מים חמים, אך נוצרי אחד אמר לו: אל תלך! אתמול היתה פה הריגה גדולה, הוציאו מהרכבת והרגו. תחכה עד שתבוא הרכבת אל תחנה אחרת קטנה ממנה ותקח שם מים.

באנו ביום הרביעי לאודיסה.

באודיסה ראינו בתים רבים פרוצים והחלונות שבורים, והלבבות עוד יותר שבורים מהם.

את מכירי כמעט לא הכרתי: זקנה קפצה עליהם. קומתם נכפפה ועינם תעתה…

שבוע של אבל ופחד עבר עלי באודיסה. אבלנו על הנפשות הטהורות של חברי ההגנה שהומתו, ויחד עם זה היה גדול הפחד, כי בכל יום קרו מקרים רבים של שוד בעצם היום.

כשבאתי ביום השלישי עם בני ביתי אל החוף, נגשו היחפים לקחת את חפצי, ואנכי, כמובן, לא התנגדתי להם. – שאו אל האניה או קחו לעצמכם ורק תנו לנו לצאת חיים, כך חשבתי בלבי.

והם נשאו אל האניה, ואחר כך התחילו לקחת כסף, איש איש ככל אשר הרשתה חוצפתו לדרוש. ואני פתחתי את כיסי לרוחה, ונתתי עד שכלתה הפרוטה.

והספינה סוף סוף נעתקה ממקומה, ואני שאפתי מעט רוח;

אמנם בתור “מפטיר” קמה רוח סערה, וכל בני ביתי סבלו ממחלת הים, ואנכי הייתי אנוס להתחזק ולטפל בהם. אף על פי כן קבלתי את יסורי באהבה, וגם אשתי, אף על פי שחשבה שהאניה תטרף, בכל זאת התנחמה גם היא ואמרה: טוב למות בגלי הים מהרצח בידי חוליגנים.

ביום השני שקטה הסערה. החמה נשקפה אלינו בכל יפיה ורוח חם מחיה נפש נשב אל פנינו.

קמנו והתעודדנוּ.

מקושטא והלאה היה הדרך רק טיול נעים שהרחיב את לבי. הרגשתי כי רוחי מתחדשת בקרבי. ברוך ה' שלא נתננו טרף לחוליגנים וגם לא לגלי ים והגענו לארץ־ישראל.