כששבתי מהגליל בראשית שנת תרע״ח, אחר גלותי שנה ומחצה, בעטיו של ג׳מל פחה מתל־אביב, מצאתי התעוררות רבה אצל אחינו ששבו לקנם. יש כבר הכנה ל“ממשלה” עברית כביכול: ועד הצירים, שחבריה לבושים בגדי שרד, וביחוד גדוד עברי, שצלם מנורה מקשט את כובעיהם.
אנכי אמנם, חשבתי על גדוד אחר: גדוד של אינסטרוקטורים חקלאיים, שידריכו את אחינו השבים לארץ־ישראל בעבודת החקלאות. כי עכשיו, אחרי שארץ־ישראל נהיתה באמת לארץ־ישראל בודאי שימהרו לכבוש את הארץ על־ידי העבודה היוצרת החקלאית. וכי יכולתי להעלות אז על הדעת ששוב יעלה על הארץ הארבה של הסרסורים והסחרנים וכל המפלצות ששבענו מהם בגולה? אולם שיהיה אצלנו גדוד עברי — זה היה למעלה מהשגתי וגם בעומק לבי הייתי מתנגד לו.
אנחנו — חשבתי בלבי — עומדים על מפתן “וכתתו חרבותם לאתים וחרבותיהם למזמרות”, והנה בחורינו, שרבים מהם כבר התמחו באת ומחרשה באים לתפוש חרב וחנית… שוב פעם שאיפה להרג ורצח…
וגם ערכו — לא רק המוסרי אלא גם מהשקפה צבאית — היה דל בעיני מאוד. בהיותי בסג׳רה ראיתי עוברים בסך גדודי הצבא האנגלי: המון רב לאין מספר, כולם צעירים בריאים ועמהם כבודה רבה: עגלות עם נשק, תותחים, טנקים וצידה, סוסים אבירים וכו׳ וכו׳, ואיזה מקום יכול לתפוס הגדוד העברי? שם אגרוף ברזל, פטיש חזק, כשהוא מכה, רועדים עמודי עולם. וכאן אגרוף של תינוק, שיכול להבריח זבוב.
רשמתי אז את הרהורי והראיתי לי. ח. ברנר ז״ל. הוא אמר שהנהו מסכים עמי ורצה להדפיס את דברי בהקטוגרף ולהפיצם בין צעירנו.
אולם בראותי את ההתעוררות של צעירינו המשתוקקים לבוא אל הגדוד, אחרי שסבלו נוראות בימי המלחמה מהתורכים לא נועזתי לשים מכשולים על דרכם. והגדוד העברי שתחילתו נוצר באלכסנדריה ואחר כך באמריקה, גדל על ידי הצעירים שהתנדבו מקרב הארץ.
ועיני ראו, כי בגדוד העברי הקטן הזה נעורה מידת הגבורה שבה נחנו גבורי־ישראל בימי קדם, אלה שנלחמו מלפנים עם רומא האדירה, גבורי ישראל שידעו מה זה כבוד לאומי ומה זו ארץ מולדת…
…………..וּזְרֹעֵנוּ
אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם פֵּרַקְנוּהָ! —
נֶאֶדְרָה שֵׁנִית……………
הגדוד העברי היה אחד הפלאים. לא צבא פסיבי הנכון למשמעת מפני היראה. מפני הטמטום ועצלות המחשבה! זה היה צבא אקטיבי שכל אחד ואחד חדור רוח אחת, רוח גבורה ואהבה למולדת ושאיפה כבירה לגאולה ותחיה.
ונמצא גם מפקד מתאים לגדוד הזה. הקולונל אליעזר מרגולין שעלה באורח פלא למעלה צבאית גדולה שכזו, וגם הוא חדור אותה הרוח ששכנה בתוך הגדוד כולו.
הוא כמעט נשכח עתה, נתחמק הגבור הזה אל פינה נדחה באוסטרליה, אבל באמת אותו אסור לשכוח, ביחוד אנכי לא אשכחהו…
הוא היה תלמידי, בהיותי מלמד בבילגורוד פלך קורסק. בן זקונים לאנשים אמידים, משפחה אינטליגנטית (אחיו של אליעזר הוא המלומד משה מרגולין היושב בלנינגרד) ואני נקשרתי בקשרי ידידות עם אליעזר ועם משפחתו.
וכשנודע לי שאליעזר הקטן גדל ויהי לקולונל, כתבתי לו ובקשתיו לקבוע לי זמן להתראות עמו! אבל הוא מיהר ויבוא אל ביתי, לחלק לי כבוד מורה (במכתביו אלי כתב תמיד “מורי היקר”).
א. מרגולין הראה כשרון פדגוגי צבאי לא רגיל והיה מתגאה מאוד בזה שזכה להיות המפקד של הגדוד הראשון ליהודה (אז חשבו שאחריו יהיו עוד גדודים) ואהבה נאמנה היתה בינו ובין אנשי גדודו. זה היה רגש של אחוה וכבוד לאח הגדול, אחרי שכולם מסורים לדבר אחד — בנין ארץ־ישראל.
ובסוף החורף ההוא, כשהאילנות לבלבו והאדמה התכסתה בדשא ופרחים ראיתי את הגדוד העברי עובר בתל־אביב בשירה. והקולונל אליעזר מרגולין רוכב על סוס אביר לפני חילו. הרגשתי התרוממות־רוח שכמותה לא ידעתי מעודי. ראיתי כי שב לישראל כבודו אשר חולל בידי צרים. עוד לא אבדה תקותנו!…
והגדוד העברי הראה את כוחו המוסרי ברגע מכריע. רצתה הפקידות הצבאית האנגלית לשלוח את הגדוד העברי או חלק ממנו מצרימה, להשקיט שם את המהומות. אז גם מבלי שנדברו זה עם זה, מיאנו כולם למלא את הפקודה הזאת; הם הסבירו את מיאונם בדברים פשוטים וברורים: “אנחנו התנדבנו למסור את נפשותינו רק בשביל ארץ־ישראל, ואין לנו עסק עם ארצות אחרות”. בעד הדבר הזה היו צפויים לעונש חמור מאוד כמורדים בצבא. אבל הכרתם המוסרית לא נתנה להם לעשות אחרת.
והקולונל אליעזר מרגולין לא לחנם זכה לעמוד בראש גדוד שכזה. גם הוא הראה כי במקום שטובת עמו דורשת, שם יכול הוא לוותר על כבוד משרתו וגם על נפשו.
בימי הפוגרום שהיה ביפו בשנת תרפ״א, לא חיכה לפקודת גבוהים ממנו, אלא בעצמו אסף את החיילים המשוחררים, מסר בידם נשק לחסום את הדרך לפני הפורעים שלא יתפרצו לתל־אביב. הוא ידע שמעשהו זה יחשב לעוון על־פי חוקי הצבא, ובמשפט שהיה אחר כך, אמר בפני השופטים: “בלבי לא היתה מחשבה אחרת אלא להגן על תל־אביב”.
כזה היה הגדוד העברי ומפקדו אליעזר מרגולין. מומנט קצר, אבל נאדר ונהדר.
וגבורה זו עברה לתל־חי, לכיבוש העמק בעבודה חקלאית יוצרת, שאליה מכוונת שאיפתנו העיקרית.
כשבא הזמן לכתת חרבות לאתים לא סרב החלוץ שלנו מלמלא גם את התפקיד הזה באותה מסירת הנפש.
חבל שרבים מהגדוד, אלה שבאו מאמריקה, מוכרחים היו, למרות רצונם, לעזוב את הארץ, שעליה נלחמו ובה קיוו להתישב. שלטה בהם עינם הרעה של הפקידים האנגלים. הם לא רצו שיהיו בארץ־ישראל אנשים שיש להם הצדקה לתבוע את חלקי האדמה השוממה ולרוות אותה בזיעתם ובדמם. “ילכו להם אל אשר ילכו ולא יטילו קוצים בעינינו”.
“יקרה היא הכף בשעת הסעודה ואחר כך אפשר גם להשליכה תחת השולחן”, אומר הפתגם הרוסי.
לא היה עוד צורך בגדוד העברי ושב לגלותו; וגם הקולונל מרגולין יצא בגולה.
יצאו — אבל עקבותיהם שמורים בלב יודעיהם, גם העם לא ישכחם.
“ספר השנה” תרפ״ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.