המעשה היה בעצם ימי התבערה של המלחמה העולמית.
השלום המזוין סוף סוף הגיע למה שהיה צריך להגיע…
אם מפלגה גדולה של אנשים “קולטוריים” השקיעו את עצמם ב“חכמת” טכסיסי מלחמה, מובן הדבר, שלא יכלה להסתפק לנצח בעיון, צריך היה פעם לבוא לידי מעשה, והוא בא…
צריך היה רק למצוא עילה ולזה עזרה הדיפלומטיה, אלה ש“על שולחן אחד — של קונגרסים, קונפירנציות, ועידות, בקורי גומלים וכדומה — כזב ידברו”. אלה שלמדו לשונם להכשיל אלה את אלה — “לטובת המולדת”, הם דאגו להכין עילה, ולא אחת…
נקל היה להם לפקחים הללו להטות את לב האידיוט ניקולי השני עם איש סודו ראספוטין ואת לב האליל הגא וילהלם הוהנצולרן שזה יטה אחרי הפנסלויות וזה אחרי “דויטשלאנד איבער אללעס”, ואחריהם החרו החזיקו שאר רודפי רוח, וההמון נפתה לצאת בחרב איש נגד רעהו להפוך את אירופה ואסיה לשדה קטל… הוא, ההמון הפותה, מלא את תפקידו באמונה, במסירות ־ החריב והשם הכל, הכל…
בימים ההם, בעטיו של ג׳מל פחה גורשנו מיפו ואני הלכתי בתוך הגולים לטבריה…
ממקום המלחמה הייתי רחוק, אבל מעט מתוצאותיה המרות היו לנגד עיני: פגרי אדם ראיתי הרבה, לא מדוקרים בחניתות, אלא חללי רעב וגם האנשים שעוד לא פרחה נשמתם נתנונו והתהלכו כצללים.
מיום ליום המצב נעשה יותר ויותר חמור.
אמנם אחינו בחוץ־לארץ וביחוד באמריקה הוזילו אוצרות זהב ושלחו לעזור לבני ארץ־ישראל. אבל יד ההרס היתה יותר חזקה. נצלו רבים, אבל רבים גם אבדו.
ופעם הוזמנתי לשַׁבָּת בדגניה, זו המושבה הקומוניסטית הראשונה שבארץ־ישראל.
בערב שבת ישבתי בסירה. מי הכנרת השקטים נשאוני אל המקום השקט והגאה הזה. שם נגלתה לעיני ארץ חדשה.
בתוך ים הדמים שמסביב עומדת לה דגניה כאי בודד ושקט, שעליו עובדים קבוצה של צעירים וצעירות עבודת שלום במעדר ובמחרשה בלב אחד ולמטרה אחת — לבנות את נשמות ארצנו, להרבות את יבול אדמתנו, לפרנס את עצמם ואת אחרים. אכן גם הם נלחמים מלחמה קשה נגד טבעם ואי־רגילותם לעבודת האדמה, נגד הרגש האינדיבידואלי שספגנו דורות רבים בגולה, שאיש איש רק לעצמו ידאג, ועל כל אלה — להלחם נגד החמסנות של הממשלה שבזמן המלחמה גדל התאבון אצל פקידיה שבאו בתביעות חדשות בכל יום ויום. ואף על פי כן צעירי דגניה לא עזבו את נשקם מידם — את המעדר והמחרשה — והמשיכו את עבודת הבנין.
אמנם גם בדגניה כבשו הגרמנים את הבתים ועשו להם שם תחנה צבאית, אבל כל מעשיהם היו בהסתר. ונדמה לי שהם מסתתרים מבושה כלפי הצעירים היהודים, ואיך לא יתביישו אם הם עוסקים בהרס, בשעה שאלה עוסקים בבנין?
ולפעמים נדמה לי שעכשיו נתקיימה הנבואה האדירה של ישעיהו: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. הזאב הצבאי, למרות האינסטינקטים של החיה הטורפת, נכנע מהדר גאון העבודה השלֵוה, היוצרת. משוטו של גדעון הקטן, הרועה את הכבשים על שפת הירדן, יחת גם הנמר הגרמני…
וברגעים ההם שכחתי את ההֹוֶה, את מחול המות, הדולג ומקפץ מהרי טירול עד הרי קוקז, ולפני נגלה העבר: קבוצת איסיים עובדת בארצנו, אולי באותה דגניה, עובדת לא לשם השגת עושר, אלא לשמה, לשם עילוי נפש האדם. ואז נתברר לי כי כל מה שעבר על האנושיות כולה, כל המים הזידונים שצפו על ראשה במשך דורות רבים מאז ועד היום היה רק מפני שנטתה מהדרך הישרה והפשוטה שסללו האיסיים ההם, ובעד הנטיה הזאת היא משלמת — ועוד תשלם — בחלבה ודמה… ואין לנו ולכל האנושיות תקנה אלא לשוב אל דרך האיסיים, דרך העבודה היוצרת.
בשבת ההיא הרציתי לפני הדגניים על דבר מנדלי מוכר ספרים, שכל כך הצליח לתאר את הכעור שבחיי הגולה, ועל ההבדל הגדול שאנו רואים בין החיים המנֻולים ההם ובין החיים הנהדרים של העבודה בארצנו, ועינינו הרואות כי רוח חדשה לבשה אותנו, במשך זמן קצר נתחדשנו, חדלו מאתנו המומים הגלותיים הגופניים והנפשיים — הגיעה שעת תחית המתים.
צריך להוסיף לזה, שדגניה לא הסתפקה בעבודתה בחוגה המצומצם, עיניה היו צופיות למרחוק. במסירות נפש דאגו צעירי דגניה למגורשים להקל את ענים והושיטו יד עזרה לתפוסים בעלילת שוא של ריגול שנשלחו בדמשק.
בראש הקבוצה עמד הצעיר הנלהב יוסף בוסל זכרונו לברכה שרחמים, פקחות וחריצות התאחדו בו, ועל כולה חופפה רוח ר׳ אהרן דוד גורדון, נביא העבודה, אעפ״י שבזמן ההוא ישב בתל־עדשים, אבל השפעתו לא זזה מדגניה, שאותה אהב בחייו ובה מצא מנוחה במותו.
שבת שבתון היתה לי שבת זו ששהיתי בדגניה. ובסעודה השלישית כשנתן כל הקהל בשיר קולו, הרגשתי כמו שאומרים המקובלים, שנשמתי עולה בשיר זה, שאין לו מלים, ורק הבעה של געגועים לימי האיסיים בעבר ולימות המשיח בעתיד…
אז הבנתי מה שאמרו חכמינו: “אלו שמרו בני ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלים”. אלו טעמו כל בני ישראל טעם שבתות שתים שכאלה, הגאולה היתה באה מאליה…
אבל בשביל לטעום טעם שתי שבתות שכאלה צריך שיקדימו להן ששת ימי המעשה של עבודה כשרה ויוצרת על אדמת האבות…
________
ביום י״ד תשרי התרע"ט באה הבשורה, כי צבאות אנגליה דרכו על אדמת הגליל…
ותיכף אחר הסוכות שבתי ליפו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.