עם קום המדינה היו בכל הארץ 700 מיטות, בערך, לחולי שחפת ולפי חישובים זהירים חסרו כבר אז כ־800 מיטות, למילוי מיכסת־המיטות המינימלית הדרושה. מאָז נכנסו לארץ כחצי מיליון איש.

לפי הבדיקות ההמוניות שנעשו ע“י קופ”ח לכל העולים, מצאוּ על כל מאה איש בתקוּפות השונות 0,8–0,2 אחוּז חולי שחפת פּעילה לאמור: על כל אלף איש נכנסוּ 2–8 חולי שחפת, הזקוּקים לטיפול והשגחה בבי"ח.

אם ננקוט שיעור של 5 לאלף כממוצע – וזו הערכה מינימלית, היינוּ צריכים, בשביל להכניס ארצה חצי מיליון עולים, להכין 2500 מיטות לחולי שחפת; ואם נוסיף על זה את הגרעוֹן של 800 מיטות מלפני קום המדינה נגיע לצריכה של 3300 מיטות. הבאנוּ במנין רק את אלה העולים חולי־השחפת הזקוקים למיטה בבי"ח מיד עם בואם, אבל מצויים עוד, בשיעור גדול פי ששה: מינימום שלושים לאלף – אנשים, שיש אצלם תהליך שחפתי בריאות במצב בלתי פעיל, אשר במשך השנים הראשונות להסתגלותם ולהתאקלמותם המחלה מחריפה אצלם ומתחדשת; אלה מונים רבות, ולא הבאנום בחשבון כלל.

מי ומי הזקוקים למיטות? הנה דוגמאות אחדות: –

צעירה בת 30 שנה מתהלכת במשך שנתיים עם שתי מערות בריאה. מפרישה חיידקים. גרה בקרבת משפחה בת 3 ילדים. גבר בן 35, עולה נשוי, אב לשני ילדים בגיל 2 ו־4 שנים באחת מריאותיו מערה גדולה, מַפריש חיידקים. בדיקת הדם הראתה, שהוּא נמצא בשלב חריף מאד של המחלה. גבר בן 28, רווק, בעבודתו הוא בא במגע קרוב עם חלב. תהליך טרי עם מערה בריאותיו. מפריש חיידקים. אם לא יתקבל לבית חולים, טוען הוא, יצטרך להמשיך לעבוד (במגע עם חלב!), כי אין לו ממה להתקיים. גבר בן 27, נשוּי אשתו בהריון. 5–6 מערות בריאוֹתיו מצד אחד ומערה אחת מצד שני. כל התהליך טרי, מצב מחלתו חריף מאד. גבר בן 23, נשוי, אב לילד בן 5 חדשים, עולה, חבר מושב, תהליך טרי בריאותיו. מפריש חיידקים. צעירה מתורכיה, בת 19, נשואה, עולה חדשה; בריאותיה מערה גדולה מאד מצד אחד ומערה שניה מצד שני. מפרישה חיידקים. מצב־מחלתה חריף. צעירה בת 20 מטריפולי, עולה חדשה, ריאתה האחת נגועה כולה, השניה בריאה עדיין. גבר מהונגריה, נשוי, אב לשני ילדים, עובד עבודה קשה, ריאה אחת נגועה כולה ומספר מערות בתוכה. אשה בת 50, עולה מעירק, אֵם לשלושה ילדים וסבתא לנכדים. כל הריאה הימנית אכולה. מפרישה חיידקים. עולה מתימן, בן 46, גר במושב חדש, אב לשני ילדים. שתי מערות גדולות וכמה קטנות בריאה אחת; השניה ברִיאה.

אני רואה את המקרים האלה ורבים כמוהם דחוּפים לא פחות ממקרה אפּנדיציטס חריף או שבר עצם, שאין חוֹלק על הצורך בטיפּוּל דחוּף בהם.

יכולתי להמשיך בדוגמאות כאלו לעשרות ולמאות. זהו כיום החומר הרגיל במרפאות קופת־חולים, הליגה למלחמה בשחפת ו“מלבן”. מאות חולים אחרים מחכים למיטה, אשר גם להם הכרחי לסַפּקה.

* * *

לשאלה זו שני אַספּקטים: ציבוּרי ואישי.

האַספּקט הציבוּרי כיצד? החולים האלה מסתובבים בצרכניות, במטבחים ציבוריים ובמסעדות, בקיבוצים ובמושבים, בחדרי־אוכל ובבתי־חרושת, ומפרישים חיידקים סביבם ובמשך תקופה מסויימת עלול איש אחד להדביק עשרה ולפעמים – למשל מורה, חלבן, וכד' – עשרות אנשים. אם נוסיף לכך את הצפיפות ואת תנאי הדיור של כל העולים, בין בשכונות החדשות ובמעברות ובין בערים, תהיה התמונה עוד יותר עגומה.

האספקט האישי כיצד? מבין אנשים אלה אפשר להציל רבים ולהחזירם לחיי־עבודה, גם אם מחלתם נמצאת בשלב מפותח למדי; אך במה הדברים אמורים? אם יקבלו את הריפוי הדרוש בזמן ובתנאים מתאימים. ההתקדמות הגדולה בשנים האחרונות בטיפול בחולי שחפת, הן על ידי התרופות החדשות – אנטיביוטיקה – והן על ידי שיטות הניתוח החדישות, מאפשרות ריפוי שלם של חולים רבים, אשר רק לפני שנים מספר ראינוּ אותם כנואשים. הזכרתי כמה מקרים, שריאה אחת כמעט כולה אכולה ונקובה מערות מערות ואילו הריאה השניה עדיין נקיה היא – גם מקרים כאלה אפשר כיום לרפּא ולהבריא תוך חדשים אחדים. אולם תנאי לכך – מיטה בבית־החולים המתאים ובזמן המתאים. מאידך גיסא, אם האיש מגיע לריפוי בבית־חולים בתקופה מאוחרת יותר, הרי תחת חדשים מספר, הוא תופס את המיטה לזמן ארוך. פּעמים הוא מצליח להתחמק מידי המלאך הרע ומַבריא במידה מסוּיימת ממחלתו, להפתעתם של הרופאים שכבר אמרו נואש.

העולים החדשים טענה אחת בפיהם: הסוכנות, הממשלה והג’וינט קיבלו על עצמם, כביכול, אחריות לסידורם ואינם מקיימים, כאילו, את ההבטחה. האנשים מתגוללים במחנות, במעברות, בשיכונים חדשים, בהתישבות חדשה ומצבם הולך ורע מיום ליום, תוך ציפיה למיטה בבית־חולים מסודר. ברם, על מוסדות־הציבוּר מוטלת אחריות גם כלפי הישוב הותיק. ע"י כך הבעיה מחריפה והולכת.

* * *

רבים יופתעו אם אגלה, כי הבעיה אינה כספית כלל. במשרד הבריאוּת הממשלתי וגם ב“מלבן” לא היה עד כה כל עיכוב בגלל חוסר כספים. הבעיה היא כעת רק במציאת בניינים מתאימים ובמידה ידועה חוסר בכוח־אדם.

אי אפשר להפוך כל צריף לבית חולים לחולי־ריאות; אין להקים בן־לילה מספר צריפונים ובלוקונים ולהשכיב שם חולים ולתת להם את הטיפול המודרני הדרוש להם. מאידך גיסא – הקמת בנינים חדשים ראויים לשמם אפשרית רק במשך תקופה של שלוש שנים ובינתיים צריכים להשתמש בבניני מגורים, בנינים מוכנים, ולהתאימם לצרכי בית־חולים.

ראשית כל, צריכה קופת חולים לדאוג לחבריה הותיקים והחדשים כאחד. יודע אני היטב, כמה העבודה הרגילה בקופת־חולים סובלת ממחסור בבנינים לבתי חולים ולמרפאות. אולם בעיית השחפת היא כעת כה חמוּרה שאין לפתור אותה בדרכים שיגרתיות. לקופת־חולים שמונה מוסדות הבראָה, ואפילו היו מספרם מוכפל, לא היו מספיקים למלא את צרכי חבריה. כן יודע אני היטב את ערכה הרב של הבראה בקיץ לאלפי חברים וחברות בקופת־חולים. ובכל זאת יש לי העוז לומר – וכל מי שמכיר היטב את בעית השחפת יסכים אתי – שקופת חולים חייבת למסור אחד הבנינים בצפת או בארזה או במקום אחר לחולי שחפת למשך תקופה קצרה, עד שיוקמו בנינים מתאימים לבי"ח לחולי־שחפת. אילו סידרנו מישאל בין המבריאים של אחד מבתי ההבראה והיינו מספרים להם את המצב כהווייתו בטוחני, כי שמונים אחוז של המבריאים היו מוותרים שנה אחת על הבראה במוסד והיו מסתפקים בהגדלת מנת־המזון שלהם בביתם למשך 3–4 שבוּעות על מנת לתת לחולי־שחפת להניח את ראשיהם במיטה נקיה בבית חולים מסודר. הבראה רגילה אפשרית בתנאים ידועים גם בבית – ראינו זאת בזמן המלחמה, כאשר הצבא תפס בנינים של קופת־חולים, – ואילו ריפוי יסודי של שחפת אפשרי רק בבית חולים מסוּדר; ועל אחת כמה וכמה כאשר אין באפשרוּתנוּ לסדר איזולאציה של החולים בבתים פּרטיים.

אני חוזר ושואל: כלום אין להשיג בין כל בניני המשטרה וכל הבנינים והמחנות התפוסים על ידי הצבא ובין כל בניני הציבוּר, הישנים והחדשים, בכל הארץ – גוש בנינים ל־500 חולי שחפת, כדי למצוא פתרון לבעיה זו? – והרי גושי בנינים נמסרו לפקידים שונים: להוראה ולסמינריונים ולאולפן – אשר כשלעצמם הם בודאי חשובים – ולעולים חולי השחפת אנו נותנים להתגלגל במחנות ובמעברות ובמשך הזמן להפיץ את המחלה בין מאות ואלפים ילדים מבין העולים והישוּב הותיק.

גם העיריות והמועצות המקומיות אינן פּטורות מדאוג לחוליהן. בהתאמצות לא גדולה ביותר יכלה עירית תל־אביב להוסיף תוך זמן קצר 100 מיטות למוסד לשחפת של הליגה – “נוה און”. האם לא תראינה עיריות תל־אביב, חיפה וירושלים כאחד התפקידים הדחופים שלהן, לדאוג לחוליהן?

* * *

סידורים אלה, אם יוגשמו, הם רק פאליאטיב גרוע להצלת נפשות דחופה, ולא יהיה להם כל ערך, אם לא יגשו לאלתר להכין תכניות בנינים לשלושת אלפים מיטות לחולי־שחפת למשך שלוש־חמש השנים הבאות. אנו נמצאים במצב מוזר מאוד: מוסדות הבריאוּת הציבוריים סומכים על הממשלה וזו אינה עושה כי היא הלא שותף ל“מלבן” – ואת כל הכסף שנועד לתפקיד זה השקיעה בשותפות זו; ואילו “מלבן” אינו עושה תכניות לשנים הבאות בטענה, כי ההסכם בין השוּתפים הוּא רק לשנה ואין הוּא נוטל רשות לעצמו לעשות תכניות גדולות לעתיד. הכל צודקים, כביכול, והמצב מחמיר והולך משנה לשנה.

האם לא יזדעזעוּ הישוּב, הממשלה והמוסדות נוכח המצב החמוּר השורר כיום בארץ בשטח השחפת? תורכב ועדה ציבורית, ממשלתית או ועדה של הכנסת, ותינתנה לה כל הסמכויות להחליט תוך זמן קצר ולהפקיע בנינים מתאימים, שיותאמו במשך חדשים ספורים לסידורם של כמה מאות חולי שחפת.

1950