“ריפוּי”, פּירושו: נקיטת כל אמצעים מתאימים בתחום יכלתנו, לעזור לגוף החולה במלחמתו כנגד המחלה. והם רבים ושונים: תחבושות קרות וחמות, מנוחה, טיפול כללי בחולה, אויר צח, קרני־שמש, קרני רנטגן, ריפוּי פיסיקלי, התעמלוּת ריפוּי דיאטטי וכו'.

אחד האמצעים, ולא תמיד הראשון והעיקרי, היא ה“תרופה” – סַמי־המַרפּא הנמצאים בצמחים שונים או מוכנים במעבּדה כימית והניתנים לחולה בתמיסה, באבקה, בכדור, בזריקה וכו'. כל האמצעים הללו אינם שווים בערכם, אלא שונים לפי כל מקרה. אמנותו של הרופא – למצוא, מתוך כל האמצעים העומדים לרשותו, את המתאימים ביותר למקרה הנדון. האחד מסתמך על האינטוּאיציה והנסיון, השני – על הספרוּת והמדע. הצד השווה בהם – שימוש בכל האמצעים האפשריים, מבלי להתרכז רק באמצעי אחד ולא להעדיף את האחד על משנהוּ.

בתולדות הרפואה מציינים תקופות, בהן נטוּ לבכּר אמצעי זה או אחר ולהזניח את השאר. כך נוצרו שיטות שונות, אשר לכל אחת יתרונות המיוחדים לה, אבל החסרון העיקרי של כולן – חד־צדדיוּת.

לדוגמה: מחלות ידועות, הצום במשך ימים אחדים עוזר במידה רבה לריפוּין. אמצעי זה עומד, במקרים ידועים, בשורה הראשונה. אבל מקדשים אותו לשיטה – וכנהוּג מאָז וּמעולם אצל בעלי־השיטות: לשיטה אחת ויחידה, המועילה בכל המקרים ובכל הזמנים – מזיק הדבר גם לחולים גם לאמצעי, כי היא גורמת לחוסר־אימוּן באמצעי הטוב. החד־צדדיוּת, הקיצוניוּת והאמוּנה העיוורת של בעלי־השיטות משפּיעה השפּעה רבּה על הקהל וסוף דבר – כשלון. בכל תקוּפה משתלטות שיטות ידוּעות ואחרי זמן קצר מזניחים אותן כליל. רק כעבור מאות בשנים מוציאים לפעמים את הגרעין הטוב הטמוּן בה ורק אז היא מביאה תועלת.

דוגמה שניה: הטבעוניוּת. תורת הויטמינים גילתה, כמה מן האמת יש בשיטה הטבעונית; אולם חסידיה עושים רק רעה לשיטה הזאת אם הם מקדשים ואתה לדת, שכוחה יפה לכל הזמנים ובכל המקרים. פּלוני הטבעוני (מעשה שהיה!) שחלה במלריה וקיבל התקפות אחרי התקפות וּויתר על תרוּפה ספּציפית כמו כינין, לא קרא לרופא, אלא “התרפּא” בצנוֹן וחזרת – אינו אלא חסיד שוטה, אשר דמו בראשו.

דוגמה שלישית: תורת המים – שמוצאָה משבדיה – השימוּש במים קרים וחמים לריפוּי, וביחוד לחישוּל הגוף – היא בעלת ערך רב מאד ברפואה ותועלתה אינה מוּטלת בספק, אבל מהיותה לשיטה מקוּדשת, אבד חינה ונמוג זכרה. ועל זה יש להצטער, מכיון שעם הקליפה הולך לאיבוּד גם הגרעין האמיתי. תורה זו קמה לתחיה בכל תקופה, מפּני שיסודה נכון, אבל על־ידי ההפרזה והכלָלה היא מאַבּדת השפּעתה. אוּלי מן הראוּי להעיר כאן, כי השיטה הזאת בגלגוּלה החדש – הרחיצה בים – עשוּיה לסַייע להבראת תושבי הארץ, אם ידעוּ להשתמש בה במידה הנכונה – אחרת עלוּלה היא, כּכל הקודמים לה, לאַבּד את ערכּה במהירוּת, וחבל.

נקוֹט כלל בידך: במלחמה כנגד המחלה יש להשתמש בכל האמצעים האפשריים והמתאימים למקרה זה ולהימנע משיטות חד־צדדיות, כי אין שיטה בעולם שתתאים לכל המחלות ולכל החולים בכל שעה.

ועוד כלל אחד: בכל שיטה ראוי להשתמש רק בהדרגה ובהתאמה למקרה הקונקרטי. כל הפרזה – ויהי זה אמצעי פשוּט שבפשוּטים כמו מים, שמש, אויר – עלוּלה להביא נזק רב.

בתקוּפתנו – תקוּפת התעשיה – השתלטה התרוּפה – “הרצפּט”. מה ערכה האמיתי של התרופה?

יש ריפוּי ספּציפי, סיבתי, המכוּוָן כנגד סיבת המחלה, ויש ריפוּי סימפּטוֹמַטי המוֹעיל לסילוּק הסימנים שלה, אך אינו מסיר את המחלה עצמה וסיבתה.

מיום היות הרפואה המדעית בעולם, היא מחפּשת אחרי תרופות המשפּיעות במישרין על סיבת המחלה. אולם, לדאבוננו, מספּרן מועט מאד וגם הן צפויות למיעוּט ערכן, אם מזניחים את האמצעים האחרים. דוגמה בולטת לכך הוא הכינין. במקרה נודע לנו, שבקליפת עץ אחד¹ מצוּי חומר המשפּיע באופן ספציפי כנגד המלריה. לחומר הזה, המוּבדל מיתר החמרים של הקליפּה, קוראים כינין. על השפּעתו המרוּבה של הכינין על טפּילי המלריה, ניתן להיוָכח בכל הזדמנוּת כאשר בודקים את דמו של חולה מלריה בזמן ההתקפה, מוצאים שהוּא גדוּש מיליוני טפּילים המתנפּלים על הכדוריות האדוּמות של הדם. לאחר שהחולה בולע מנה מתאימה של כינין, נעלמים, במשך זמן קצר, כמעט כל הטפּילים מן הדם. ריפוּי כזה הוא ספּציפי וסיבתי. בזה אין אנו מתכוונים להוריד את חומו של החולה, או להקל על כאב־הראש שלו או לסלק את הצמרמוֹרת מגוּפוֹ. התרוּפה משפּיעה – במישרין או בעקיפין – על הטפּילים שבדם. על־ידי הסרת הסיבה, לאמור, על־ידי השמדת הטפּילים יורד החום מאליו וחולפים כאב־הראש ויתר ההופעות המלַוות את ההתקפה. אבל גם באמצעי בדוּק ומנוּסה כזה אין להזניח את יתר האמצעים כמו מנוחה, הזנה טובה וכו', שאם לא כן גם תרופה כזאת אינה יכולה להשפּיע השפּעה מוחלטת.

אבל כמה תרופות סיבתיות כאלה ישנן באוצר הרפוּאות שלנו? נער יספּרן סַלברסַן – לעגבת, אַמַטין – לדיזנטריה, סירום – לאסכּרה וכד'.

מהי התרופה הסימפטומטית? במחלות שאין לנו אמצעים ספציפיים כנגד סיבותיהן – ואלו הן, לדאבוננו, הרוב המכריע – אנו משתמשים ברפואות נגד ההופעות הבודדות של המחלה ולא נגד סיבתה. ערכן של התרופות מסוג זה הוא, כמובן, פּחות בהרבה מערכן של התרופות מהסוג הראשון. בימינוּ אין לנו, למשל, תרופה ספּציפית נגד השפּעת, זאת אומרת: תרופה שיהא בכוחה להשפּיע על הטפּילים מחוללי המחלה, כדוּגמַת הכינין על טפּילי המלריה, ולכן אנו מוּכרחים להסתפּק בתרופות המשפּיעות, פּחות או יותר, על הופעות בודדות המלַווֹת את המחלה, כגון: כאב ראש, כאב בגרון, שיעול וכד'. עוּבדה זו אינה ידועה, כנראה, ברבים, ומכאן ההפרזה הרבּה בשימוּש בתרופות וההערכה המוגזמת של התועלת הנובעת מהן. שכּן הערך המכריע של תרופה הוא רק, כשהיא משפּיעה על סיבת המחלה. אך אם יש בידינו להקל בהרבה על החולה על־ידי שמשחררים אותו מכאב־הראש – גם אז עלינוּ לעשות זאת. אוּלם על החולה לדעת שלתרופה הזאת ערך סימפּטומטי בלבד ואין להפריז בערכה.

זה הכלל: במלריה מחוּיב החולה לבלוע כינין, ואילו בשפּעת רשאי הוא להשתמש בתרופה זו או אחרת, אבל אם לא ישתמש בה, גם אז לא ייגרם לו נזק.

מהו הנזק לחולה הכרוּך בהערכה המוּפרזת של התרופה? דרך משל: ילד חָלה באדמת. ריפוי ספּציפי כנגד אדמת טרם נמצא: ולא עוד אלא גם מחולל המחלה הזאת נעלם מאתנו. כנגד זה ידוּעים היטב מהלך המחלה וסיבוּכיה. בתשעים למאה של המקרים אפשר לא להשתמש אף בתרופה אחת. ברם, יש לנקוט באמצעים, כדי למנוע את הסיבוּכים הכרוּכים במחלה. אחד האמצעים מן החשוּבים ביותר – אויר צח. נתאר לעצמנו, שקוראים לרופא במקרה אדמת והוא נותן הוראות מפורטות איך להתנהג בעניני ההזנה, נקיון הפּה, פּתיחת החלונות וכו', ועוזב את החולה בלי להשאיר אף רישום־תרופה אחד (אספּירין, משחה או תמיסה לשטיפת הפּה), ספק אם ידרשו לרופא זה שנית. היוצא מזה, כי את האמצעים החשוּבים מזניחים; החלונות סגוּרים ומסוגרים, “פּן יקררו את האדמת”, קו אור לא יחדור לתוך החדר, אולם את החולה מַשקים רפוּאות. התוצאות ידוּעות לרופאים: מחלה קלה, לפי הערך, כמו אדמת גוררת לעתים תמותה מבהילה אך ורק משום שהולכים שולל אחרי התרופה וּמזניחים את יתר האמצעים, שהם במקרה זה חשובים פּי כמה יותר.

או, לדוגמה, טיפוּס המעיים: למחלה זו מהלך ידוע; היא נמשכת שבועות אחדים, עם רפוּאות ובלעדיהן. אין אף תרופה בעולם שיכולה לקצר את המחלה ביום אחד או אפילו בשעה אחת. חלה אחד במשפחה ומזמינים רופא. אין סימנים ברורים של המחלה, צריכים לחכות עד קבועת האבחנה, אולם את הדרישה “הב רפואה” מעלים תיכף ומיד בביקוּר הראשון של הרופא. הרי לא יתכן להשאיר את החולה במשך שבוע ימים ויותר בלי “רפואה”? כמה פּרימיטיבית ובלתי־הגיונית הדרישה הזאת! הרופא אינו מכיר עדיין את המחלה על בוריה, אבל – “תן רפואה”. והרי תרופה אמיתית, סיבתית, אין למחלה זו. אבל צריכים להקפּיד על נקיון הגוף, מיטה מסוּדרת, מנוּחה גמוּרה ושקט ( מתי כבר ילמדו האנשים לשמור על השקט והמנוחה סביב החולה?!), השגחה על פּעולות המעיים, השגחה רפוּאית על פעוּלת הריאוֹת והלב. אוּלם כל אלה הם דברים שעושים אותם מקוּרבי־החולה כלאחר יד או מַזניחים כלל. האַשלַיה העצמית, שהנה עשוּ את הכל, קראו לרופא או לרופאים, הלגימוּ את החולה במשקאות שונים – אשר במקרה הכי טוב אינן מזיקות אולם תועלתן מוּטלת בספק רב – אַשליה זו גוֹרמת להזנחת הדברים ה“פּשוּטים”, שהם כל כך חשובים לחולה.

אולם יש והתרופה גם מזיקה, מפּני שהיא מפריעה לגוף במלחמתו נגד המחלה ומטשטשת לפעמים את כל התמונה של מהלכה. התרופה הסימפּטומטית נלחמת לעתים קרובות נגד הכאב. אולם לכאב זה יש לפעמים קרובות חשיבוּת רבה בקביעת האַבחנה והרדמתו עלוּלה להפריע בעד גילוּייה בזמן הדרוּש. אם קיים, למשל, חשד לאפּנדיציטיס והתרוּפה משקיטה את הכאב, יש שהאַבחנה איננה מתבררת על־ידי כך בזמן הדרוש והחולה יכול להינזק בגלל הוּמאניוּת הרופא ורגש־הרחמנות של קרובי־החולה אשר נתכוונוּ, מתוך טוב לב, להשקיט את סבלו שלא החולה.

במחלות נושנות (כרוניות) המצב מניח את הדעת עוד פּחות. מי שומר, למשל, בדייקנוּת על הדיאֶטה, על כמוּת השתיה, מלח הבישול וכד'? ורבים הם ה“כרוניים” האומללים אשר על דיאֶטה אינם שומרים, לשים בקבוק חם על הבטן אין להם סבלנות אבל מדייקים הם מאד להביט על השעון, אם לא הגיע הזמן של קבלת התרופה, “כף בכל שלוש שעות”. ואם תתן לו במקום בקבוק חם – “חשמל”, איזו מנורה אדומה או כחולה (המנורה הלבנה שפּעולתה אינה פּחותה מן “הצבעונית”, איננה אהובה על הקהל) יקבל אותה ברצון רב: א. מפּני שזו עולה בכסף; ב. משוּם שהיא בעלת צבע מיוּחד וגורמת טירדה מיוּחדת; ג. על שוּם שזה חדש ונוצץ וחשמל שמו – באלהים, קשה להתנגד לתרופה כזאת!

אני מדגיש: אין להסיק מדברי אלה, כי צריך לזלזל בתרוּפה או בריפוּי פיסיקלי, אבל לדיאֶטה ולבקבוּק חם ולאויר צח ולקרני־השמש ערך לא פחות חשוּב, אף כי הם עולים בזול. כדאי לזכור, כי ישנה תעשייה המעונינת בהערכה המוּפרזת של התרופה והמטפּחת את הרגש הזה על־ידי פּרסומת יקרה.

ואם בפירמות חשוּבות ותרוּפות ממדרגה ראשונה הדברים אמוּרים – מה רב הבזבוּז באלפי ה“תרוּפות” החדשות הנזרקות חדשים לבקרים לתוך השוק – בשמות מצלצלים ובקבוּקים מזהיבים – אשר אין להן שום יתרון מַעשׂי על התרוּפות הפּשוּטות, העולות בזול, או שאפשר בלעדיהן.

לעתים קרובות שומעים: הרופאים אשמים. מדוע הם כותבים כל כך הרבה רצפּטין וּמשתמשים בתרוּפות יקרות? אין ברצוני להצדיק זאת; גם הרופאים נתפּסים בקלוּת יתירה לפרסוֹמת וּמקבלים הרבה דברים בלי ביקורת. אבל דא עקא: אם יחשוב מישהו, שהרופא הוא השולט בחולה ועושה בו כרצונו ולפי מצפונו, אינו אלא טועה. בזמננו, ביחוד בארצנו, אין הרופא שולט בחולה, אלא החולה ברופא. הלא יקרה לעתים קרובות, שהחולה מַכתיב לרופא את אופן הריפּוּי, מפּני ש“לשכנוֹ עזרה ה’תרוּפה' באופן נפלא”. ואם סבלנוּת לך לעקוב אחרי הדבר תיוָכח: א. השכן חלה במחלה אחרת לגמרי, אלא שהסימפּטומים דומים; ב. גם לשכן לא עזרה התרופה, אלא הוּקל לו לזמן קצר; ג. השכן לא השתמש בכלל בתרופה זו, אלא בתרכובת אחרת לגמרי.

מכאן נובעת גם השאיפה לפעילוּת להקמת רעש סבב החולה. רופא זה ורופא שני, רפוּאה דא ורפואה הא, שיטה פּלונית ושיטה אלמונית, זו אחרי זו וזו בתוך זו, לפעמים אחת סותרת את השניה. העיקר ש“עושים דבר מה”. “רק לא לשתוק”. מה טוב היה לוּ נתנו לחולה מנוחה לימים אחדים, עד שיתברר מה אפשר לעשות. אבל אין שקט לחולה ואין זמן לרופא לחשוב על המחלה. מורידים אותו למדרגה של כותב רצפּטים. מאותה סיבה חביבה בימינו – וגם פּה אפשר להוסיף: בארצנו – הזריקה. הערבי קורא לזו איברה (מחט). ה“מחט” היא פסגת־הרפואה. “עשו גם זריקות”, כלומר עשו את כל מה שאפשר היה לעשות. ומה עוד דרוש? אין לזלזל בזריקה במקרים ידועים. אבל במקרים רבים אין לה שום יתרון על אופן השימוּש הרגיל בתרופה הניתנת בדרך הפּה.

לסיכּום: אין לזלזל בתרופה, אלא יש להעריכה כדבעי. התרופה היא לרוב סימפּטומטית, ולא סיבתית; היא אחד האמצעים ולא האמצעי היחיד והראשון במלחמתנו כנגד המחלה. לעתים קרובות התרופה הפּשוּטה ביותר היא גם הטובה ביותר.

1931