בכל יום באים חולים אל הרופא עם פּצע או סריטה קלה ודורשים שני דברים: תחבושת וזריקה. את היוֹד כבר מרחוּ, במידה הגוּנה, בבית. הדעה הרוֹוַחת היא: התחבושת מרַפּאה והזריקה מקדמת את ההרעלה. לא דא ולא הא. אין התחבושת מרפּאה ואין הזריקה מבטחת מהרעלה.
מה תפקידה של התחבושת? תפקידה העיקרי – ובימים הראשונים של המחלה תפקידה היחיד – לכסות על הפּצע שיהא נקי, שלא יזדהם על־ידי לכלוך וחיידקים מן החוץ. שכּן לרפּא את הפּצע יכול רק הגוף עצמו. הדם מוּזרם למקום הפּצע ועל־ידי זה הוּא ניזון יותר משאָר רקמות, הכּדוּריוֹת הלבנות שבדם מתוספות ו“אוכלות” את החיידקים. הרקמות מתחברות לאט לאט, זו לזו והפּצע מַגליד וּמַבריא. איך תוּכל חתיכת בד או גזה, או כל מישחה שהיא לעשות כל זאת? לפעמים יכולים, אם יש צורך בכך, לגרות, על־ידי תמיסה או מישחה, את מקום הפּצע כדי להגביר את זרם הדם אל המקום הנגוּע או להיפך – להשקיט את המקום, כדי להקטין את זרם הדם; כל זה הוּא בבחינת עזרה קלה לכוחות הגוּף. ברם, עיקר הריפּוּי תלוּי בכוחות הגוּף עצמם. לעוּמת זה יש לתחבושת חסרון רב, שהיא גוזלת מן הפּצע שני גורמים חשובים: האויר והשמש, ואין טוב משני אלה להחשת ריפּוּיוֹ.
היוצא מזה: אם אפשר להבטיח את הפּצע מזיהום, מוטב שלא להשתמש כלל בתחבושת, אלא להשאירו מגוּלה וּפתוּח לאור ושמש. ולמעשה משתמשים בשיטה זו אצל חולים קשים עם פּצעים גדולים ועמוקים, כשכוחות הגוף ירוּדים והפּצעים אינם נגלדים מהר. במקרים כאלה משאירים את הפּצע פּתוּח לשמש ומכסים אותו רק בחתיכת רשת, כדי לשמור עליו מפּני זבוּבים. לעתים קרובות מביאה שיטה זו לתוצאות נפלאות. אנו רואים גם בחיי יום־יום, שילדים נפצעים או נסרטים ואינם שמים לב לפצע ובמשך זמן קצר הוא מגליד בלי כל טיפוּל. לא כל פּצע זקוּק לתחבושת, ולא כל סריטה צריכה אספּלנית. וּבודאי שהיוֹד המפורסם כל כך, לדאבוננו, אינו מועיל ולעתים קרובות אף מזיק. אם הפּצע הוא נקי, או ניקו אותו היטב במים מן הברז ואין סימנים של דלקת – אסור למרוח ביוֹד והתחבושת היא על־פי־רוב מיוּתרת.
הוא דין שוררים מוּשׂגים מעורפלים לגבי הזריקה. חוץ ממקרה אחד יוצא מן הכלל, אשר עליו נדבר, אין בכלל בעולם זריקות מקדמות כנגד הרעלת הדם. אדם שנפצע ופצעו נזדהם בחיידקים שונים, מיד מתהווה מוגלה במקום הפּצע והחיידקים יכולים לחדור לתוך הגוּף פּנימה. אם חדרו לתוך הדם וזיהמוּהוּ – מתהווה הרעלת־הדם. אולם בגוּף כוחות פּנימיים רבים, הנלחמים כנגד חדירת החיידקים לתוך הדם. בידינו לעזור לו במלחמתו רק על־ידי שמירה על נקיון הפּצע, ולפעמים על־ידי פּתיחת המורסה, כדי לתת למוגלה לצאת החוצה, ועל־ידי מתן מנוחה לאבר הפּצוע. ואם יש חום – לגוּף כולו. בזה נגמר כמעט כל תפקידנו. יש רק חַיידק אחד, הוא המעורר את המחלה צפדת (טטנוס), אשר טבעוֹ לשלוח את ארסו לאורך העצבים, עד המעיים (רק לשמירה מפּני התהווּת המחלה המסוּכנת הזאת יש זריקות שבמקרים ידועים משתמשים בהן). חיידק זה חי בעיקר בזבל ובאדמה, ואינו סובל את החמצן שבאויר. הוא יכול להתקיים רק עמוק מתחת לעור, מקום שאין האויר חודר לשם. ואם בשעת הפּציעה נתלכלך הפּצע בזבל ובאדמה ואם הפּצע איננו שטחי ופתוח לאויר אלא עמוק – יש לחשוש שמא נכנס לשם חיידק־הצפדת, ואילו כנגד הרעלת דם רגילה אין הזריקה הזאת מועילה ולא כלום. ואין זו אשמת הרופא, אם ימים אחדים אחרי הפּציעה עולה חומו של החולה או מתהווה הרעלה־דם, בין שקיבל זריקה זאת ובין שלא קיבל אותה.
המסקנות מכל האמוּר הן:
א. האמצעי הבטוח ביותר לשמירה מפּני הרעלת הדם היא הזהירוּת מפּצעים. תורה זו פּשוּטה מאד ומוּבנת מאליה, ואף־על־פי־כן רואים לעתים קרובות את החצרות מלאות קרשים, שחוֹדי־מַסמרים מבצבּצים מהם; לא פּעם אפשר לראות אֵם נרגזת, כי הילד שלה נפצע שוב במסמר מוּחלד. היא רוגזת על הילד, על החובשת ועל הרופא, ואם תצא מחר אל החצר תמצא שוב אותו קרש עם המסמר הבולט, מזוּמן לקרבן שני ושלישי. ומי מטריח עצמו להסיר מן החצר שברי־זכוּכית, שלא ייפצעו הילדים המתהלכים יחפים כל היום?
ב. פּצע שטחי או סריטה קלה צריך לנַקות במים פּשוּטים (היוֹד הוא מיוּתר!) ולהשאירו פּתוּח לאור השמש, אם אפשר להיזהר מלכלוּך.
ג. פּצע יותר עמוק, או המגלה סימנים של דלקת (אודם סביב הפּצע וכו'), צריך לחבשוֹ.
ד. אם הפּצע מלוּכלך באדמה או זבל והוא עמוק, יכול הרופא להזריק זריקה נגד צפדת, ואולם הזריקה הזאת איננה שומרת על הגוף מפּני הרעלת דם רגילה.
1934
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.