עיר עיר ומזלה. לעיה"ק צפת טרם שׂיחק המזל. גלי־העליה אינם מכים על שעריה, גם מגרשים אין מחפּשים בה. רק פּה ושם, בסניפי הליגה למלחמה בשחפת, רבות הדרישות לעליה לצפת, והתור ארוך ויש שמחכים שנים עד שזוכים “לעלות” לאותה מחלקה מיוּחדת אשר בבית־החולים בצפת. ומשנכנס החולה למחלקה זו, מיד הוא מתערב עם החברה, אשר לעיניה רק שאיפה אחת ורצון אחד – להבריא ולשוב לחיות בין הבריאים.
מעניין הדבר, עד כמה עשוּיה התקדמוּת המדע להשפּיע על הפּסיכולוגיה של החולה. ידוע מקדמת דנא, שחולי־השחפת היו מצוּיינים באופּטימיזים. החשאיוּת של המחלה גורמת, שהחולה אינו מכיר את מצבו לאמיתו; קורת־הרוח שלו היתה ביחס הפוּך למצב האובּייקטיבי של מחלתו, והיתה נחשבת כאחד הסימנים של המחלה. אולי היה בזה הרבה מן היאוש: “אם המחלה אינה ניתנת להירפא, למה לי להצטער עליה?” היה בזה גילוּי של רצון עז ליהנות מן החיים.
משהתקדם המדע והוּברר שהמחלה הזאת ניתנת לריפוּי, נעלמה אופּטימיוּת זו ופסימיזם מוּפרז בא במקומה. שוּב ביטוּי לאותו רצון לִחיות. לחולים ב“מחלקה המיוּחדת” הנמצאים זמן רב בצותא חדא נהירים, כמובן, כל שבילי הריפוּי מהזריקות השונות ועד ל“חזה־אויר” ולניתוּחים הרציניים בחזה. והקהיליה המיוּחדת הזאת עוקבת בתשוּמת־לב מרוּבה אחרי מצבו של כל חבר גם לאחר צאתו את בית־החוֹלים.
עוד תופעה סוציאלית חשובה: כל עוד נחשבה השחפת מחלה חשוכת־מרפּא, היתה מיוּתרת כל דאגה לעתידו של החולה. כשהתעוררה התקוה שהחולה יכול להבריא, מיד החלו לדאוג לסידורו בעבודה. אך חדל מקצת השיעול המטריד, החום ירד, ובדיקת־הכיח שלילית בפעם השניה או השלישית, ואף ניכרת הוספה במשקל והחולה יורד מהמיטה וּמַתחיל כבר לעזור קצת בסדרנוּת – מתחילה לנקר במוח השאלה: אָנה אני בא? לעבודה קשה אני טרם מסוּגל, לחיות מחסדי אחרים רע ומר, לוּ נמצאה איזו עבודה לא קשה ביותר לתקופה של חדשים אחדים עד שאסתגל לאט לעבודה! מי יעזור – המוסדות? האנשים נתייאשו מהם מכבר.
כלום אפשר לתת לבן־אדם לעבוד עבודה קשה סמוך לצאתו את בית־החולים, או להשאירו בלי עבודה כלל? היעמוד שוב בתור חדשים רבים בסניפי הליגה ושוב יחזור למחלקה המיוחדת? לא ייתכן, מצוֹא ימצא מוסד או ועד שיקח על עצמו את התפקיד הזה, לדאוג לחולים האלה הזקוּקים לעזר וסעד במשך זמן קצר עד אשר יוכלו לעבוד וליהנות מן החיים כּכל אדם.
מדוע, איפוא, אין להתחיל בעבודה קונסטרוּקטיבית זו בתוך כתלי בית־החולים? פּרוון זה או נגר זה שעומד להבריא, אלא הרופא אוסר עליו את העבודה במקצועו, מחשש האבק – מדוע לא יוכל לנַצל את שהוּתו בבית־החולים ללימוד מקצוע מתאים שיוכל להתקיים בו ולחיות מיגיע־כפּיו, ולא ליפּול למשא על קרובים ומוסדות? הלא עצם העבודה בבית־החולים משמשת גם שיטת־ריפּוי במחלה זו בתקופות ידועות ומקצרת את זמן־המעבר מהשכיבה בבית־החולים לחיי־עבודה.
התימצא אוזן קשבת לדרישה זו שבאה מצד החולה ומצד הרופא כאחד?
* * *
משנכנס אדם לבית־החולים הרי הוא פטוּר מכל דאגה לגשמיוּת. מיטה נקיה, אויר צח, אוכל לא רע. רק חסר המזון הרוחני. לא טוב הדבר, שנמצאים עשרות חולים כל היום וכל הלילה במשך חדשים ומדברים כל הזמן רק במחלתם. הלא ההתבּדרוּת והרמת מצב הרוח הן גורם חשוב לריפוּי. לוּ היו מביאים בכל פּעם ספרים חדשים (לפי בחירה), לוּחות פּטיפון, קונצרט, הרצאה מעניינת, פּנס־קסם, הצגה וכדומה – מה טוב היה הדבר וכמה היה משפּיע על מהלך הריפּוּי. אבל צפת שוכנת לבדד לרגלי הר־כנען, רחוקה משאון כרכים ורק לעתים רחוקות מאד יקרה בה מאורע כזה. לאנשי הכרך אין זמן, ואם בא מישהוּ, הרי הוא עובר בחפּזון, ממהר לחזור הביתה. בטוחני, לוּ נמצא רק איש אחד שידאג למזון רוחני היה מוצא גם ספרים, לוּחות פּטיפון וגם אנשים שיקדישו מעט מזמנם לקהיליה זו.
גם קופת עזרה קטנה יש שם, קטנטונת ולבבית. דומני, שאין לה אפילו שם רשמי. “מעמקא דלבּא” הייתי קורא לה. יקרה כי חולה יוצא והוּא זקוּק למעות קטנות בשביל הימים הראשונים, אחרי עזבוֹ את המחלקה; לפעמים יש צורך פּשוט בהוצאות הדרך. יסדה לה הקהיליה הזאת קופה לעזרה הדדית, אשר גם עובדי בית־החולים תורמים לה את חלקם.
והן החולה הנמצא כבר במחלקה המיוחדת בצפת הוא ה“מאוּשר”. והרי לעומתם מאות חולים עדיין מחכים עד שיגיע תורם לזכות במיטה בית־חולים זה? – –
היכיר פּעם היישוב את כל עומקה של שאלת השחפת?
1933
כרופא בבית־חולים צבאי במלחמת־העולם הראשונה, 1915
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.